Toras Menachem·Vol. 38 (5724·Part 1)·Sicha for Shabbos Parshas Vaeira Mevarchim Chodesh Shvat 5724תורת מנחם·לח - שנת תשכ"ד - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ וארא·מבה"ח שבט·ה'תשכ"ד

אבלתי מוגה

בא. שמה של פרשת השבוע – "וארא" – הוא על שם התחלתה [אף שאין זו ההתחלה ממש, כי אם לאחרי ההקדמה ד"וידבר אלקים גו'"¹⁶⁷⁶, "דיבר אתו משפט ("וידבר" דייקא, שהוא לשון קשה¹⁶⁷⁷) על שהקשה לדבר ולומר למה¹⁶⁷⁸ הרעותה לעם הזה"] – "וארא אל אברהם וגו'"¹⁶⁷⁹, וממשיך בכתוב¹⁶⁸⁰: "וגם הקימותי את בריתי גו'", "וגם אני שמעתי גו'", "כמו שהצבתי והעמדתי הברית, יש לי לקיים, לפיכך שמעתי את נאקת בנ"י הנואקים אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור אותו הברית, כי בברית בין הבתרים אמרתי לו (לאברהם) וגם¹⁶⁸¹ את הגוי אשר יעבודו דן אנכי".

גאך צריך להבין¹⁶⁸² מה שמפרש רש"י¹⁶⁸³, ש"אמר לו הקב"ה למשה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות .. (ש)לא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעותה"¹⁶⁸⁴:

דא) מהו החסרון בדברי משה להקב"ה "למה הרעותה לעם הזה" – הרי ענינו של משה הוא שכל, ובלשון הקבלה והחסידות: ספירת החכמה, שזהו גם כללות ענין התורה (שכל וחכמה) שנקראת ע"ש משה, כמ"ש¹⁶⁸⁵ "זכרו תורת משה עבדי", וע"פ שכל, חכמה דקדושה – אכן יש מקום לשאלה "למה הרעותה גו'". וא"כ, למה התרעם הקב"ה על שאלה זו, "דיבר אתו משפט כו'", ואמר לו "חבל על דאבדין ולא משתכחין כו'"?

הב) בשביל מה מספרת לנו התורה ש"דיבר אתו משפט כו'" – דלכאורה מבהיל הדבר, שהרי איתא בגמרא¹⁶⁸⁶: "אפשר בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב .. בגנות צדיקים דיבר הכתוב", וא"כ, למה נתפרש בתושב"כ בנוגע למשה רבינו, רעיא מהימנא, "וידבר אלקים אל משה", "דיבר אתו משפט כו'"; במקום זה הי' לו להקב"ה לומר תיכף ומיד המענה – "וארא אל אברהם גו' וגם הקימותי את בריתי גו' וגם אני שמעתי וגו'?!

ו347
ב. גם צריך להבין בנוגע להוראה בעבודת האדם:

זאיך אפשר לומר בנוגע להאבות "חבל על דאבדין ולא משתכחין" – הרי איתא בתנדב"א¹⁶⁸⁷ "שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב", ובודאי היו כאלו מבנ"י שמעשיהם אכן הגיעו למעשי אברהם יצחק ויעקב, ובפרט ע"פ מאמר רז"ל¹⁶⁸⁸ "אין דור שאין בו כאברהם כו' כיעקב"?!

חויש להוסיף בזה, ע"פ הידוע שכל עניני בנ"י במשך כל הדורות כלולים ונמשכים מהדור שיצא ממצרים,

ט– וכמובן ממ"ש רבינו הזקן¹⁶⁸⁹ בביאור דיוק לשון הכתוב¹⁶⁹⁰ "אלה מסעי בני ישראל", "שהוא לשון רבים .. הרי מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות", ש"כל המ"ב מסעות נק' הכל אשר יצאו מארץ מצרים .. עד חנייתם בירדן ירחו", ויתירה מזה, כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁶⁹¹ מ"ש¹⁶⁹² "כימי צאתך מארץ מצרים גו'", "כימי לשון רבים"¹⁶⁹³, ש"מזמן יציאת מצרים (בשנת ב'תמ"ח) עד גאולה העתידה לבוא בב"א הם ימי צאתך מארץ מצרים" –

יואם בנוגע לדור זה – שהי' "דור דעה"¹⁶⁹⁴ – אומר הקב"ה ביחס להאבות "חבל על דאבדין ולא משתכחין", עאכו"כ בנוגע לכל הדורות שלאח"ז.

יאואעפ"כ אמרו רז"ל "אין דור שאין בו כאברהם כו' כיעקב".

יבג. ובהקדם כללות ענינם של האבות ומשה רבינו – שהם "משבעה רועים הממשיכים חיות ואלקות לכללות נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם רועים, ומשרע"ה הוא כללות כולם ונק' רעיא מהימנא כו'"¹⁶⁹⁵, שמזה מובן, שהענינים שלהם נמשכים בכאו"א מישראל.

יגובפרטיות יותר, יש חילוק בין ענינם של האבות (שאודותם אמר הקב"ה "חבל על דאבדין ולא משתכחין") לענינו של משה רבינו.

ידויובן ע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר ד"ה החודש הזה לכם ה'ש"ת¹⁶⁹⁶ (מאמר הראשון בענין הגאולה שנאמר בארצות-הברית), ש"אברהם

טו348
הוא הראשון ומרע"ה הוא השביעי .. מעלתו .. שהוא השביעי לראשון, ולכן הנה בכל עוצם גודל מעלתו של מרע"ה אשר אותו בחר ה' לגואל ראשון, כתיב¹⁶⁹⁷ ויאמר משה משה ויאמר הנני, ואיתא במדרש¹⁶⁹⁸ זש"ה¹⁶⁹⁹ ובמקום גדולים אל תעמוד, שלא ישתווה עצמו לאברהם אע"ה, דאאע"ה הי' הראשון שהמשיך גילוי אלקות בעולם ע"י עבודתו לפרסם אלקותו ית' בעולם כו'" (כפי שדרשו רז"ל¹⁷⁰⁰ על הפסוק¹⁷⁰¹ "ויקרא שם בשם ה'", "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב וכו'").

טזוממשיך לבאר "ההפרש בין המס"נ דרע"ק שאמר מתי יבוא לידי ואקיימנו¹⁷⁰², שחפץ במס"נ לטובת עצמו מצד גודל הענין שבמס"נ, ואאע"ה המס"נ שלו הי' רק על ענין פרסום אלקות בעולם בעצמו, לכן הנה ר"ע הי' לו עונג בהצער שלו, כי בזה נתמלא מבוקשו למסור נפשו על אלקות, ואאע"ה הי' לו צער מזה שנחבש בבית האסורים¹⁷⁰³ .. לפי שנתבטל מעבודתו לפרסם אלקותו ית' בעולם".

יזומסיים: "ולהיותו הראשון שהמשיך גילוי אלקות בעולם, הנה משה שהי' שביעי לאברהם הוא חביב וכו'".

יחויש לומר בביאור המשך הדברים – דלכאורה מה שייך לכאן ענין המס"נ דר"ע¹⁷⁰⁴ – שגם החילוק שבין אברהם אבינו למשה רבינו הוא ע"ד החילוק שבין אברהם אבינו לר"ע.

יטד. ובהקדם השייכות של משה רבינו לר"ע:

כאיתא בגמרא¹⁷⁰⁵ שכאשר הקב"ה הראה למשה את ר"ע "שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות", אמר משה רבינו להקב"ה, "יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי", היינו, שמשה רבינו טען שהתורה ראוי' להינתן ע"י ר"ע.

כאוכן מובן גם מדברי הגמרא במסכת סנהדרין¹⁷⁰⁶ בנוגע לתושבע"פ – "כולהו אליבא דר"ע"; והרי גם עיקר ענינו של משה רבינו הוא תורה שבע"פ דוקא, כי, תושב"כ ניתנה מלמעלה באופן ש"לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו"¹⁷⁰⁷, ואילו ענינו של משה רבינו בתורה הוא – "כל מה שתלמיד

כב349
ותיק עתיד לחדש" (שאף ש"ניתן למשה מסיני"¹⁷⁰⁸, הרי גם לאחרי הנתינה צריך התלמיד ותיק לחדש זאת¹⁷⁰⁹), החל מהתלמיד (המקבל) הראשון, משה רבינו, שמוסיף ומחדש בתורה, שענין זה שייך בתושבע"פ דוקא.

כג[ולהעיר: גם בתושב"כ ישנה הפעולה של משה רבינו – ענין הכתיבה, כמארז"ל ש"הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע"¹⁷¹⁰; אבל עיקר פעולתו של משה רבינו בתורה היא בתושבע"פ – שבה ישנו ענין החידוש, "מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש"].

כדוכיון שעיקר ענינו של ר"ע הו"ע התורה, ענין השכל והחכמה, שבזה מודגש גם ענין התענוג – היו כל עניני עבודתו מתוך תענוג, ועד שגם המס"נ שלו היתה מתוך תענוג.

כהועפ"ז מובן גם החילוק שבין משה רבינו לאברהם אבינו – שאצל משה רבינו שענינו תורה, הי' גם ענין המס"נ באופן של תענוג, כמו אצל ר"ע; משא"כ אצל אברהם אבינו היתה מס"נ כשלעצמה, ללא תענוג, היינו, ללא התערבות המציאות שלו.

כווזהו מש"נ למשה רבינו "במקום גדולים¹⁷¹¹ אל תעמוד", "חבל על דאבדין ולא משתכחין", ש"לא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעותה" – שאצל האבות הי' ענין הביטול בתכלית ללא התערבות השכל כו', משא"כ אצל משה רבינו, שמצד התערבות השכל הי' מקום לשאלה "למה הרעותה" (וכמו השאלה שנשאלה בנוגע לר"ע: "זו תורה וזו שכרה"27).

כזה. וביאור הענין¹⁷¹²:

כחלכאורה אינו מובן מה היתה שאלת משה "למה הרעותה" – הרי בודאי ידע שבברית בין הבתרים אמר הקב"ה לאברהם "כי גר יהי' זרעך גו' ועבדום וענו אותם גו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"¹⁷¹³, והיינו, שיש צורך בשעבוד מצרים בתור הכנה שעי"ז יוכל להיות הגילוי דמתן-תורה¹⁷¹⁴, וא"כ, מהי השאלה "למה הרעותה"?!

כטוהביאור בזה – ששאלת משה היתה (לא על עצם ענין הגלות,

ל350
אלא) "למה הרעותה", כי: מצד ההבטחה דברית בין הבתרים הי' יכול להיות ענין הגלות כמו שהי' בימי האבות באופן ש"גר יהי' זרעך בארץ לא להם", ועי"ז יצאו גם ידי חובת "ועבדום וענו אותם"; וזוהי השאלה "למה הרעותה" – שיוצרך להיות ענין הגלות באופן של קושי השעבוד במצרים?!

לאוזהו גם הדיוק "למה זה שלחתני" (שלחת אותי) – כי, אילו היו האבות בחיים, הי' נמשך ענין הגלות כפי שהי' בימיהם, ע"י הגירות "בארץ לא להם", ולא הי' צורך במעמד ומצב ד"הרעותה", כמו עתה, בזמנו של משה.

לבובתור תשובה על השאלה "למה הרעותה" – אמר הקב"ה למשה "חבל על דאבדין ולא משתכחין":

לגלגבי מדריגת האבות (ומזה מובן גם בנוגע לכללות הדור, כי "בתר רישא גופא אזיל"¹⁷¹⁵) – שאצלם הי' ענין של מס"נ ללא תענוג, כמו המס"נ דאברהם – הנה גם במעמד ומצב של גירות "בארץ לא להם", מרגישים כבר את צער הגלות, ולכן הרי זה נחשב כמו "ועבדום וענו אותם"; משא"כ לאח"ז, בדורו של משה – שאצלו הי' ענין המס"נ כמו אצל ר"ע – לא הספיק ענין הגירות "בארץ לא להם", אלא הוצרך להיות הענין ד"עבדום וענו אותם" כפשוטו, ע"י שעבוד מצרים.

לד[בסיום השיחה דובר בענין "והאיש משה עניו מאד גו'"¹⁷¹⁶, שעיקר ענין הענווה הי' בראותו את המס"נ בדור דעקבתא דמשיחא¹⁷¹⁷, שהיא בדוגמת המס"נ דאברהם אבינו].

לה* * *

לוו. דובר (בקשר לכ"ד טבת) אודות השולחן-ערוך של רבינו הזקן, שנדפס רק לאחרי הסתלקותו, ואילו מה שנדפס בחייו הי' בעילום שם המחבר, ובזה גופא – ספר התניא, ולפנ"ז – הלכות תלמוד תורה (שהרי הסדר הוא שקודם צ"ל נגלה דתורה, ואח"כ תורת החסידות)¹⁷¹⁸, החל מהחיוב "על האב ללמד את בנו הקטן תורה .. משיתחיל לדבר מלמדו תורה¹⁷¹⁹ צוה לנו משה וגו'", והיינו, שאין להמתין עד שהילד יגדל ויתפתח בשכלו, ואז ישתדלו להתאים את התורה לשכלו, אלא כבר

לז351
בקטנותו, עוד לפני ששייך להבנה והשגה, צריכים להתחיל ללמדו תורה, כפי שהיא באופן של ירושה – "מורשה", שגם תינוק יורש הכל¹⁷²⁰.

לחז. דובר גם אודות זמן כתיבת השו"ע:

לטבהקדמת השו"ע מסופר ש"היתה התחלתו בהיותו יושב בשבת תחכמוני במקום תחנות של הרב הקדוש הנ"ל (הרב המגיד), שם הואיל באר את התורה בהלכות ציצית והלכות פסח, ושניהם נגמרו שמה כו'", "ובמיעוט שנים ב' נגמר זה החיבור על אורח חיים"; אך שם לא נתפרש בנוגע לשאר חלקי השו"ע.

מאמנם, ממ"ש בדיני הלוואה¹⁷²¹ ש"שנת השמיטה היתה שנת תקמ"ד", מוכח, שעד שנת שמיטה הבאה, שנת תקנ"א, נסתיימה כבר כתיבת השו"ע, שהרי הלכות אלו (דיני הלוואה) שבהם מזכיר ש"שנת השמיטה היתה שנת תקמ"ד" (ועכצ"ל שנכתבו לאחרי תקמ"ד ולפני תקנ"א) הם בחלק חושן משפט, ומסתבר לומר שכתיבת השו"ע היתה ע"פ סדר: אורח חיים, יורה דעה ואח"כ חושן משפט.

מאח. בהמשך לזה דובר גם אודות המהדורא תניינא של השו"ע על ארבעת הסימנים הראשונים של השו"ע, והשינויים שבה לגבי המהדורא קמא – שבמהדו"ק נמשך רבינו הזקן כמעט לגמרי אחרי לשון הב"י, משא"כ במהדו"ת.

מבוכפי שרואים מיד בסעיף הראשון, שבמהדו"ק מתחיל רבינו הזקן – כלשון הב"י – "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו"; ואילו במהדו"ת מתחיל – כלשון הטור – "יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו'".

מגוצריך להבין:

מדא) השולחן-ערוך הוא ספר של פסקי דינים (ובשו"ע של רבינו הזקן – פסקי דינים עם טעמיהם), והרי אין דרך השו"ע להעתיק לשון המשנה, ומה גם להזכיר את שם בעל המאמר, ובנדו"ד, "יהודא בן תימא", שיחידאה הוא. וא"כ, למה מתחיל רבינו הזקן במהדו"ת "יהודא בן תימא אומר כו'"?

מהב) למה מפרש רבינו הזקן רק את שני הענינים ד"עז כנמר" ("שלא להתבייש כו'") ו"גבור כארי" ("להתגבר על יצרו"), ואינו ממשיך לפרש גם את שני הענינים שביניהם – כבטור – "קל כנשר" ו"רץ כצבי"?

מו352
ג) גם בענין "גבור כארי" – הנה בטור מקדים ההוראה הכללית ד"גבור כארי" שהוא "כנגד הלב .. שתחזק לבך בעבודתו", ואילו רבינו הזקן מפרש רק את ההוראה הפרטית – "להתגבר על יצרו .. לקום משינתו כו'"?

מזד) מדוע מקדים רבינו הזקן "שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים" לפני שכותב ש"צריך כל אדם בבוקר .. לקום משינתו כו'" – דלכאורה מתאים יותר להקדים ענין הקימה משינתו, שזוהי התחלת עבודת היום, וכמו במהדו"ק שכותב תחילה "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו", ורק לאח"ז – בסעיף ג' – כותב "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו"?

מחה) בסיום הסעיף כותב רבינו הזקן "שיהא הוא מעורר השחר, כמ"ש¹⁷²² אעירה שחר .. ואין השחר מעיר אותי" (כבטור)¹⁷²³, ואילו במהדו"ק כותב רבינו הזקן רק "שיהא הוא מעורר השחר" (כמו הב"י), ואינו מוסיף השלילה ש"אין השחר מעיר אותי"?

מטט. ונקודת הביאור בזה:

נכללות החילוק בין מהדו"ק למהדו"ת הוא – שמהדו"ת קרובה יותר בסגנונה ובתוכנה לקבלה וחסידות.

נאוזהו שמתחיל ב"יהודא בן תימא כו'"¹⁷²⁴ – כי: (א) "יהודא" הוא מלשון הודאה, שמורה על ההודאה לה'¹⁷²⁵, והרי בכל ענין צריך להתחיל בהודאה לה', כדאיתא בתנדב"א¹⁷²⁶ "חייב אדם שיברך .. לשמו של הקב"ה על כל מה שבאות לו לאדם", (ב) בשם "יהודה" ישנם כל ד' אותיות שם הוי'¹⁷²⁷, ובתוספת אות ד', שמורה על העולם שמעלים ומסתיר על גילוי אלקות [כמובן מביאור הצ"צ¹⁷²⁸ בענין החילוק שבין האותיות ה' וד' בנוגע ל"צדקה", אותיות צדק ה', שמאות ד' נעשה ה', ועד"ז בנוגע ל"פרי עץ הדר"¹⁷²⁹ (שבו יש גם אות ר' שלמטה אפילו מאות ד'¹⁷³⁰)], והיינו, שגם את ההעלם וההסתר של העולם צריך להעלות ולחבר לשם הוי', שזהו כללות תוכן השו"ע, שההנהגה בעולם תהי' ע"פ תומ"צ.

נב353
ועפ"ז מובן גם מה שמתחיל בענין "עז כנמר", "שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים" – כי, אע"פ שהתחלת העבודה בפועל היא "להתגבר על יצרו כארי לקום משינתו כו'", הנה עוד קודם לזה צריך להיות ענין העזות שלא להתבייש כו', היינו, שלא להתפעל כלל מההעלם וההסתר של העולם, שלא יחשיב אותו למציאות כלל, ואז יוכל להתחיל עבודתו בבירור העולם לעשותו כלי לאלקות.

נגולכן מזכיר הביאור בענין ד"עז כנמר" (אף שאינו מבאר הענין ד"קל כנשר ורץ כצבי", וביאור הכללי ד"גבור כארי" – שאינם שייכים להשכמת הבוקר), כיון שזהו היסוד לכללות ענין העבודה¹⁷³¹.

נד* * *

נהי. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וארא אל אברהם גו'.

נו* * *

נזיא. דובר אודות הענין ד"בא אל פרעה"¹⁷³² (שקורין במנחה), כמבואר בזהר¹⁷³³ דיוק הלשון "בא אל פרעה", דלכאורה, "לך אל פרעה מבעי לי'", כיון שמשה רבינו התיירא לילך אל פרעה, "תנינא .. תקיפא", והי' צריך לנתינת כח מיוחדת כו'. ובהמשך לזה דיבר אודות המס"נ של אדמו"ר מהוריי"צ, בעל ההילולא דחודש שבט, שמתברך ביום הש"ק זה.

נח______  ______