Toras Menachem·Vol. 38 (5724·Part 1)·Sicha for Shabbos Parshas Noach Rosh Chodesh Cheshvan 5724תורת מנחם·לח - שנת תשכ"ד - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ נח·ב' דר"ח מרחשון·ה'תשכ"ד

אבלתי מוגה

בא. ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁰²² אודות הפרשיות נח ולך-לך: בפרשת נח מדובר אודות המבול, ולכן הרי זה שבוע אפרורי ("קאַלאַמוטנע"), אבל סוף השבוע הוא שמח, כיון שבסוף הפרשה מדובר אודות לידת אברהם אבינו; ואילו השבוע של שמחה אמיתית הוא השבוע דפרשת לך-לך, כיון שבכל ימי השבוע "חיים" עם אברהם אבינו.

גובהקדם ענין כללי בנוגע לפרשיות התורה:

דמחד גיסא – ישנה חלוקת הפרשיות באופן שכל פרשה היא בפני עצמה, ובין פרשה לפרשה יש הפסק של ט' אותיות¹⁰²³, ועד להפסק ד' שיטין שבין ספר לספר¹⁰²⁴, והיינו, שגם הפסק הפרשיות הוא ע"פ תורה, וכמאמר רז"ל¹⁰²⁵ "כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן, דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן" (נוסף על חלוקת הפסוקים – "כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן לי'"¹⁰²⁶).

הולאידך גיסא – כיון שהתורה כולה ניתנה מ"ה' אחד", אחדות הפשוטה, הרי מובן, שגם בתורה ישנו ענין האחדות, ולכן יש גם קשר ושייכות בין פרשיות התורה למרות היותן חלוקות זמ"ז.

וולדוגמא בנדו"ד – שגם בפרשת נח, הנה בסוף הפרשה, ש"הכל הולך אחר החיתום"¹⁰²⁷, מדובר אודות לידת אברהם אבינו, שאודותיו מדובר בפרשת לך-לך.

זוענין זה מודגש גם בחלוקת הפרשיות לשבתות השנה, שאף שבכל שבת קורין פרשה אחת, הנה בשבת זה עצמו מתחילין לקרוא הפרשה הבאה, וכבנדו"ד, שבשבת פרשת נח מתחילין לקרוא פרשת לך-לך.

חב. המשך השיחה, ע"ד החילוק בענינו של אברהם גופא בין פרשת נח לפרשת לך-לך בשייכות להכנה למתן-תורה שהתחילה על ידו¹⁰²⁸ –

ט198
נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א¹⁰²⁹, ונדפסה בלקו"ש חט"ו ע' 83 ואילך.

יג. וע"פ הידוע שכל עניני התורה הם הוראה, תורה מלשון הוראה¹⁰³⁰, הרי מובן, שענין זה הוא לא רק בנוגע לחלק השמח שבפרשה, סיום הפרשה, שבה מדובר אודות לידת אברהם, אלא גם בנוגע לחלק ה"אפרורי" ("קאַלאַמוטנע") שבפרשה – שהוא החלק העיקרי בפרשה – שבו מדובר אודות ענין המבול.

יאולהעיר, שאכן מצינו שלמדים כמה ענינים מפרשה זו, ולדוגמא: (א) "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר¹⁰³¹ מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה"¹⁰³², (ב) "עכו"ם ששבת חייב מיתה, שנאמר¹⁰³³ ויום ולילה לא ישבותו"¹⁰³⁴; אבל, לימודים אלו הם מענינים פרטיים שנזכרו בפרשה, ובשבילם אין צורך בכל אריכות הסיפור ע"ד ענין המבול. ועכצ"ל, שנוסף על הוראות פרטיות הנ"ל, יש הוראה גם מכללות סיפור הפרשה אודות ענין המבול.

יבוצריך להבין: מהי ההוראה שיכולים אנו ללמוד מכללות ענין המבול?!

יגובפרט שהמבול הי' דבר חד-פעמי, ולא יהי' פעם נוספת, כפי שהבטיח הקב"ה – וכפל הדבר לשבועה – ש"לא אוסיף גו' ולא אוסיף גו'"¹⁰³⁵, כך, שלא שייך לומר שיש צורך בהוראה כיצד להתנהג אם יהי' מבול בעולם.

ידד. ויובן ע"פ הביאור של רבינו הזקן – שהשנה היא שנת המאה וחמישים להסתלקות-הילולא שלו – בתורה אור¹⁰³⁶, בד"ה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ש"מים רבים הם כל טרדות הפרנסה והמחשבות

טו199
שבעניני עוה"ז כו' ("שנקראים מי נח"), ועכ"ז לא יוכלו לכבות את האהבה, שהוא בחי' האהבה המסותרת שיש בכל נפש מישראל וכו'".

טזוהענין בזה – שישנה האהבה העצמית דבנ"י להקב"ה, שבאה מצד האהבה העצמית דהקב"ה לבנ"י, כמ"ש¹⁰³⁷ "אהבתי אתכם אמר ה'", ולכן, הנה אע"פ שמצד ענין הבחירה יכול יהודי לדמיין לעצמו ("איינרעדן זיך") שחיותו וקיומו תלוי ביגיעת וטרדת הפרנסה וכו', שהו"ע ה"מים רבים", מ"מ, "לא יוכלו לכבות את האהבה".

יזולא רק באופן שסוכ"ס "לא ידח ממנו נדח"¹⁰³⁸ – שהרי ענין זה יכול להיות לאחרי זמן רב, "בגלגול זה או בגלגול אחר"¹⁰³⁹, ובינתיים יאבד הזמן ד"ימים יוצרו גו'"¹⁰⁴⁰ – אלא באופן שמצד האהבה שבו הרי הוא מתגבר על ה"מים רבים" דטרדות הפרנסה, ומקיים את הציווי "בא גו' אל התיבה"¹⁰⁴¹, להיכנס בתיבות התורה והתפלה¹⁰⁴², ולמלא את רצונו של הקב"ה.

יחוזוהי כללות ההוראה שלמדים מענין המבול – שהרי בכל הזמנים ישנו ענין "מי המבול" ברוחניות, שהו"ע ה"מים רבים" דטרדות הפרנסה וכו', וכל אחד מישראל צריך לקיים את הציווי "בא גו' אל התיבה", מבלי להתפעל מה"מים רבים", בידעו ש"לא יוכלו לכבות את האהבה".

יטה. ועוד הוראה עיקרית בזה – שההנהגה צריכה להיות באופן אחר מכמו שהי' בזמנו של נח:

כבזמנו של נח – הנה ההצלה שע"י התיבה היתה רק אצל נח ובני ביתו (אשתו ובניו ונשי בניו) שנשארו בשלימות, אבל לא בנוגע לכל העולם שמסביבם, שלכן, הנה לאחרי המבול הוצרך להיות "עולם חדש", וכמאמר רז"ל¹⁰⁴³ בנוגע לנח: "ראה עולם חדש";

כאואילו עתה – לאחרי הבטחת הקב"ה "לא אוסיף וגו'" – הנה ע"י ההנהגה ד"בא גו' אל התיבה", מציל יהודי לא רק את עצמו, אלא גם את הסביבה כולה והעולם כולו.

כבו. ובענין זה למדים גם מהחילוק שבין נח לאברהם – שזהו

כג200
כללות החילוק שבין תהו לתיקון¹⁰⁴⁴, כמובן מזה ש"שני אלפים תורה" שלאחרי "שני אלפים תהו" התחילו מאברהם אבינו¹⁰⁴⁵ – שנח לא התפלל ולא ביקש רחמים על דור המבול (ולכן נקראים מי המבול על שמו: "מי נח"), ואילו אברהם התפלל וביקש רחמים גם על אנשי סדום¹⁰⁴⁶.

כדוהענין בזה:

כהענינו של אברהם אבינו – שעל ידו התחילה ההכנה למ"ת, ועאכו"כ כפי שנפעל לאחרי מ"ת – ש"התחיל להאיר"¹⁰⁴⁷, והיינו, שלא תהי' ההנהגה באופן שמציל את עצמו בלבד, "אַ צדיק אין פּעלץ"¹⁰⁴⁸, אלא כפי שהתנהג אברהם שהתחיל להאיר עי"ז שפירסם אלקות בעולם, ועד שאפילו ב"חרן", "חרון אף של מקום בעולם"¹⁰⁴⁹, פועלים "את הנפש אשר עשו בחרן"¹⁰⁵⁰, וכמסופר במדרשי רז"ל¹⁰⁵¹ שאברהם אבינו התעסק ופעל גם על ערביים שמשתחווים לאבק שע"ג רגליהם.

כוז. ו"מעשה אבות סימן לבנים"¹⁰⁵²:

כזידוע הפירוש ב"מעשה אבות סימן לבנים" – שאין זה רק סימן בעלמא, אלא זוהי סלילת-דרך ונתינת-כח מהאבות, "אין קורין אבות אלא לשלשה"¹⁰⁵³, החל מאברהם אבינו, שעבודתו היתה בקו החסד, ועי"ז סלל את הדרך ונתן כח לכל הדורות שלאחריו, ובלשון הכתוב¹⁰⁵⁴: "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו גו' לעשות צדקה",

כחובפרט בדורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא, כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק¹⁰⁵⁵ ש"כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא (שנפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים שהיא בחי' עשי') היא עבודת הצדקה (מעשה הצדקה), כמ"ש רז"ל¹⁰⁵⁶ אין ישראל נגאלין אלא בצדקה",

כטכולל גם צדקה רוחנית, וכדברי רבינו הזקן בתניא פרק "לב" בענין

ל201
"ואהבת לרעך כמוך"¹⁰⁵⁷, "שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו .. צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה .. לקרבן לתורה ועבודת ה'",

לאוכמשנת"ל¹⁰⁵⁸ גם בנוגע לאלו שמזכיר בסיום הפרק, שעליהם אמר דוד המלך "תכלית שנאה גו'"¹⁰⁵⁹ – שגם אותם צריך לקרב כו', מבלי הבט על מעמדם ומצבם בפועל ובגלוי, ובלשון הכתוב¹⁰⁶⁰: "אל תבט אל מראהו .. כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (וע"ד שמצינו בנוגע למקושש עצים ש"לשם שמים נתכוין"¹⁰⁶¹), וצריך לדון כל אדם לכף זכות¹⁰⁶², ובפרט ע"פ ביאור רבינו הזקן¹⁰⁶³ במארז"ל¹⁰⁶⁴ "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".

לבוכמודגש גם בענין ד"גמילות חסד" – כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק¹⁰⁶⁵ ש"חסד" פירושו "ח"ס דלי"ת, דהיינו לדל ואביון דלית לי' מגרמי' כלום", והיינו, שהתורה מעידה עליו שהוא במעמד ומצב ש"לית לי' מגרמי' כלום", ואעפ"כ צריך לחוס עליו וליתן לו כו'.

לגח. וזהו גם מה שפרשת נח קורין לעולם בחודש (או כבקביעות שנה זו, בר"ח) מר-חשון:

לדחודש מר-חשון בא לאחרי סיום כללות המועדים, שאז מתחיל סדר העבודה ד"יעקב הלך לדרכו"¹⁰⁶⁶, לצאת לעולם וכו'.

להולכן קורין אז פרשת נח, שממנה למדים שגם כאשר נמצאים בעולם במעמד ומצב שיש בו "מים רבים", מקיים יהודי את הציווי "בא גו' אל התיבה", ומציל לא רק את עצמו ובני ביתו, אלא גם את כל העולם כולו – ע"י ההנהגה בקו החסד, לעשות צדקה ולגמול חסד עם כל אחד מישראל, כנ"ל.

לווע"י הנהגה זו מקרבים את הגאולה – נוסף על האמור לעיל (ס"ז) ש"אין ישראל נגאלין אלא בצדקה" – כמארז"ל¹⁰⁶⁷ "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה".

לזובפרט בעמדנו לאחרי עבודת התשובה בחודש תשרי, והרי ע"י

לח202
התשובה "מיד הן נגאלין"¹⁰⁶⁸, וכדברי רבינו הזקן באגה"ת¹⁰⁶⁹ בענין "שאנו מברכין בכל תפלת י"ח – תיכף שמבקשים סלח לנו כו' – ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח, והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה, אלא אין כאן שום ספק כלל כו'", ולכן היינו צריכים להיות "נגאלין מיד, כמו שאנו מברכין בא"י גואל ישראל".

לט* * *

מט. ע"פ האמור לעיל ע"ד החילוק שבין זמן המבול לזמן שלאחרי המבול שאז התחילה ההכנה למ"ת – יש לבאר גם דבר פלא בנוגע להענין ד"עכו"ם ששבת חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבותו" (כנ"ל ס"ג):

מאלכאורה נשאלת שאלה פשוטה (וכמדובר כמ"פ שדוקא דברים פשוטים אין מתעכבים עליהם) בנוגע לשבע מצוות בני נח – שנימנו בגמרא¹⁰⁷⁰, והביאם הרמב"ם בהל' מלכים¹⁰⁷¹, וכדאיתא בספרים¹⁰⁷² שסימנם א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' – מדוע לא נכלל הציווי דשבת בין המצוות שנצטווה אדה"ר?

מבולכאורה – אדרבה: הציווי דשבת שייך לאדה"ר יותר משאר המצוות שנצטווה עליהם, כמו גזל וכיו"ב, שכיון שנברא יחידי, לא היתה שייכת אצלו המציאות של גזל¹⁰⁷³ וכיו"ב; משא"כ שבת – הרי תיכף כשנברא אדה"ר ביום השישי למעשה בראשית, הנה מיד לאח"ז הי' יום השבת, כך, שהי' מן הראוי שיצטווה על השבת, שענינו הוא "זכר למעשה בראשית"¹⁰⁷⁴, כשם ש"ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש"¹⁰⁷⁵.

מגואעפ"כ, הנה לא זו בלבד שאדה"ר לא נצטווה על השבת, אלא אדרבה: "עכו"ם ששבת חייב מיתה"?!

מדי. ויובן בהקדם משנת"ל (ס"ה) בנוגע להוראה מענין המבול, שלאחרי שהבטיח הקב"ה "לא אוסיף גו'", אזי העבודה היא באופן שע"י "בא גו' אל התיבה" מציל יהודי את העולם כולו:

מה203
לכאורה אינו מובן: איזו שייכות יש ליהודי עם כללות העולם – שנמצא במצב ירוד כו' – שע"י עבודתו יציל את העולם כולו?!

מווהענין בזה25 – שזהו החידוש של מתן-תורה, שאז נעשה החיבור של עליונים ותחתונים, שעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה, תמורת זה שקודם מ"ת היתה ביניהם "גזירה"¹⁰⁷⁶, מלשון חיתוך ("אַ שניט"), כפירוש המגיד¹⁰⁷⁷. ולכן, לאחרי מ"ת, פועלת עבודתו של יהודי בכללות העולם להעלותו ממצבו הירוד כו'.

מזיא. וזהו גם החילוק שבין אברהם אבינו, שעל ידו היתה רק הכנה למ"ת, למשה רבינו, שעל ידו הי' מתן-תורה עצמו:

מחאברהם אבינו – אף שביקש רחמים עבור אנשי סדום (דלא כמו נח שלא ביקש רחמים עבור דור המבול), הרי בקשתו היתה רק "אולי יש .. צדיקים בתוך העיר"¹⁰⁷⁸, וכאשר ביקש ולא מצא¹⁰⁷⁹, אזי "ואברהם שב למקומו", "נשתתק .. (ו)נסתלק הסניגור"¹⁰⁸⁰.

מטואילו משה רבינו – הנה גם כאשר דובר אודות עושי העגל, הפקיר משה רבינו את עצמו לבקש רחמים עליהם, באמרו: "ואם אין מחני נא מספרך"¹⁰⁸¹, היינו, שכל מציאותו תלוי' בהם!

נולכאורה אינו מובן: איזה שייכות יש למשה רבינו עם עושי העגל?!

נאואין לומר שזהו מצד ענין הערבות שכל בנ"י ערבים זל"ז – שהרי ענין זה נתחדש רק ע"י הכריתת ברית בערבות מואב¹⁰⁸².

נבוכמו כן לא הי' שייך הענין ד"מי שיש בידו למחות ולא מיחה"¹⁰⁸³ – שהרי בשעת חטא העגל הי' משה רבינו בהר.

נגוהגע עצמך:

נדמשה רבינו – גם גופו הי' בתכלית הקדושה, שעלה להר, והי' שם במשך ארבעים יום וארבעים לילה במעמד ומצב ש"לחם לא אכל ומים לא שתה"¹⁰⁸⁴ – שזהו עילוי שבאין ערוך לגמרי לכל שאר בנ"י,

נה204
עליהם נאמר¹⁰⁸⁵ "ויתייצבו בתחתית ההר", והוזהרו "פן יהרסו (את מצבם ע"י שתאוותם) אל ה' לראות" (ויקרבו לצד ההר)¹⁰⁸⁶, ורק "במשוך היובל (סימן סילוק שכינה) המה יעלו בהר"¹⁰⁸⁷.

נוועאכו"כ שאין לו שייכות כלל לאלו שלא זו בלבד שהיו למטה, אלא עוד זאת, שבהיותם למטה עשו את העגל, שזהו חטא הכי חמור, שקשור עם נחש הקדמוני כו'.

נזאך הענין הוא – שענין זה הוא בהתאם לכללות החידוש של מ"ת, שיהי' חיבור בין עליונים ותחתונים, החל מירידת התורה למטה ביותר, במעמד ומצב ש"למצרים ירדתם .. יצה"ר יש ביניכם"¹⁰⁸⁸, שזהו ענין של חיבור הפכים, שיכול להיות רק בכח העצמות, שהוא "נמנע הנמנעות"¹⁰⁸⁹ (וע"ד המבואר¹⁰⁹⁰ בנוגע לענין התשובה ששייך רק בעוה"ז, מצד התגלות בחי' סוכ"ע); וכשם שמצד נמנע הנמנעות נעשה החיבור דעליונים ותחתונים, כמו"כ נעשה גם החיבור של משה רבינו עם חוטאי העגל, לתקנם ולהעלותם כו'.

נחיב. וכן הוא גם בנוגע לענין השבת:

נטבנוגע לשבת מצינו בגמרא¹⁰⁹¹ ש"אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה", היינו, ששבת נקראת בשם "מתנה" דוקא – בדוגמת כללות ענין התורה, שנקראת בלשון "מתנה"¹⁰⁹².

סוצריך להבין: מהו הטעם שהענין ד"מתנה" שבכללות התורה נתפרש במיוחד בנוגע לשבת, ולא בנוגע לשאר מצוות התורה?

סאואין לומר שזהו מצד החומר המיוחד שבשבת, שהרי אמרו חז"ל¹⁰⁹³ "לא תהא יושב ושוקל במצוותי' של תורה כו' אחת קלה שבקלות ואחת חמורה שבחמורות כו'". ולהעיר גם מדברי רבינו הזקן בתניא¹⁰⁹⁴ ש"שבת חמורה ושקולה כע"ז לענין שחיטת מומר לדבר א' .. משא"כ במומר לגילוי עריות, ואפי' הכי פיקוח נפש דוחה שבת ולא גילוי עריות, אלא דגזירת הכתוב הוא", "ולא משום קלות העבירות וחומרן".

סב205
יג. והביאור בזה:

סגענינה של "מתנה" – שאינה באה אלא מצד הנותן בלבד, ולכן נקראת התורה בשם מתנה, כי, כללות הענין דמ"ת אינו מצד הנבראים התחתונים, אלא רק מצד הקב"ה, וכאמור לעיל (סי"א) שכללות הענין דנתינת התורה למטה הוא בכח העצמות, נמנע הנמנעות.

סדוכן הוא גם בנוגע לענין השבת:

סהענינו של שבת הוא – "זכר למעשה בראשית", ש"ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש".

סוולכאורה: כיון שכל מציאות העולם אינה אלא מצד פעולתו של הקב"ה להוות את העולם ע"י דיבורו ית', כמ"ש¹⁰⁹⁵ "בדבר הוי' שמים נעשו", וכפי שמבאר רבינו הזקן בארוכה בהתחלת שער היחוד והאמונה, שאותיות הדיבור מעשרה מאמרות צריכים להתלבש בכל הנבראים להחיותם ולקיימם מאין ליש בכל רגע ורגע, גם ביום השבת – הרי ענין השבת, השביתה של הקב"ה מעשרה מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים, אינו שייך למציאות העולם.

סזולהעיר, שמצד מציאות העולם אין מקום כלל לענין השביתה, כמ"ש "לא ישבותו", וכדאיתא במדרש¹⁰⁹⁶ "יכול יהא יושב ובטל, ת"ל אשר תעשה", ועד שיש דעה ש"ששת ימים תעבוד זו מצות עשה"¹⁰⁹⁷.

סחוזהו החידוש ש"אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה" – שענין השבת שלמעלה ממציאות העולם, "שבת מקדשא וקיימא"¹⁰⁹⁸, ניתן לבנ"י באופן של מתנה.

סטונמצא, שענין השבת הוא כמו כללות הענין דמ"ת – חיבור עליונים ותחתונים, להמשיך בעולם (תחתונים) בחי' האלקות שלמעלה מהעולם (עליונים), בכח העצמות, כנ"ל.

עיד. ועפ"ז יובן מה שלמדו רז"ל מהפסוק "לא ישבותו", ש"עכו"ם ששבת חייב מיתה", שענין השבת שייך לבנ"י דוקא:

עאהמשך השיחה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א¹⁰⁹⁹, ונדפס בלקו"ש חט"ו ע' 49 ואילך.

עב206
טו. ונקודת ההוראה מכל האמור לעיל:

עגלאחרי מ"ת צריכה להיות העבודה באופן של חיבור הפכים: מחד גיסא – "בא גו' אל התיבה", כיון שבעולם יש "מים רבים", והיינו, שלא להתפעל מהעולם וכו'; ולאידך גיסא – לא להתנתק ולהבדל מהעולם, אלא לפעול בעולם, והיינו, שגם כפי שהעולם הוא במציאותו, יהי' כלי לאלקות – דירה לו ית' בתחתונים¹¹⁰⁰.

עדוע"י מעשינו ועבודתינו באופן האמור, ממשיכים ומגלים בעולם את האור האלקי שלמעלה מהעולם, וכמ"ש¹¹⁰¹ "לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם גו' והי' לך הוי' לאור עולם", כפי שיקויים לעתיד לבוא, "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"¹¹⁰².

עה* * *

עוטז. ישנו ביכל חסידות הכולל מאמרי אדמו"ר הזקן (שהשנה היא שנת המאה וחמישים להסתלקות-הילולא שלו) משנת תקס"ב, בכתי"ק אדמו"ר האמצעי, עם הגהות של הצ"צ, ובו יש מאמר שנאמר בשבת פ' נח, ד"ה להבין ענין עיגולים ויושר¹¹⁰³.

עזמאמר ד"ה להבין ענין עיגולים ויושר.

עח* * *

עטיז. המשך הביאור בהסיפור אודות רבינו הזקן והגאון ר' יוסף כלבו – נכלל בשיחת יום שמח"ת ס"ג ואילך¹¹⁰⁴.

פ* * *

פאיח. דובר¹¹⁰⁵ לעיל (במאמר¹¹⁰⁶) בפירוש הכתוב¹¹⁰⁷ "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", שהתכלית ד"בפיך ובלבבך" היא – "לעשותו", והיינו, שאינם ג' קוים מחולקים לגמרי: עבודה בכח הדיבור (בפיך), עבודה בכח המחשבה והרגש הלב (בלבבך), ועבודה

פב207
במעשה בפועל (לעשותו), אלא – כפשטות לשון הכתוב – ש"לעשותו" הוא התכלית ד"בפיך ובלבבך".

פגויש לומר, שזהו גם מ"ש רבינו הזקן בדף-השער דספר התניא: "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" (כידוע מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר¹¹⁰⁸, שגם "דף-השער" של ספר התניא, עד התיבות "בעזה"י", כתבו רבינו הזקן בעצמו) – כי, ספר התניא הוא ספר של הוראה לכאו"א מישראל כיצד להתנהג בכל עניניו, ולכן, מיד ב"דף השער" מורה רבינו הזקן מהי תכלית כל העבודה – "לעשותו", וכמאמר¹¹⁰⁹ "היום לעשותם".

פדובזה גופא יש שני ענינים (בכללות): (א) כפשוטו – מעשה בפועל, (ב) עשי' מלשון כפי', כמו "מעשין על הצדקה"¹¹¹⁰, והו"ע האתכפיא דנפש הבהמית.

פהואף שלפי ב' הפירושים מדובר אודות ענין תחתון, שהרי מתעסקים עם ענינים של מעשה בפועל או עם נפש הבהמית, ואין זה מגיע למעלת העבודה דמחשבה והדיבור ולעבודת נפש האלקית מצד עצמה, מ"מ, התכלית היא "לעשותו", כיון שהכוונה היא – דירה בתחתונים79 דוקא.

פויט. מעלת הענין ד"לעשותו" מבאר רבינו הזקן מתחילת ספר התניא, אבל בעיקר מתחיל לבאר זאת בפרק ל"ה¹¹¹¹, שהתחלתו: "והנה לתוספת ביאור תיבת לעשותו".

פזובביאור מעלת המעשה, מביא רבינו הזקן "לשון הינוקא [בזהר פ' בלק¹¹¹²] על פסוק¹¹¹³ החכם עיניו בראשו", בענין "ושמן על ראשך אל יחסר"¹¹¹⁴, "דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא, ואינון עובדאן טבאן, וע"ד החכם עיניו בראשו", ומבאר, ש"המשיל אור השכינה לאור הנר שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן, וכך אין השכינה שורה על גוף האדם, שנמשל לפתילה, אלא ע"י מעשים טובים דוקא, ולא די לו בנשמתו שהיא חלק אלקה ממעל להיות היא כשמן לפתילה וכו'".

פחוע"פ הידוע¹¹¹⁵ גודל הדיוק בספר התניא, אפילו בנוגע לאותיות, ועאכו"כ בנוגע לתיבות – יש לבאר הטעם שרבינו הזקן כותב שזהו

פט208
"לשון הינוקא", דלכאורה, מספיק שיאמר שזהו "לשון הזהר בפ' בלק", ולשם מה צריך להוסיף שזהו "לשון הינוקא"?

צואין לומר שזהו בכדי לומר דבר בשם אומרו¹¹¹⁶ – דא"כ הי' צריך לפרש יותר, שהי' זה בנו של רב המנונא סבא¹¹¹⁷ (ולא הכינוי "ינוקא" בלבד, שממנו לא יודעים מי הוא, שהרי יש עוד "ינוקי" שנזכרו בזהר). ועוד – בריבוי מקומות בתניא מביא רבינו הזקן לשונות מזוהר, ואינו כותב מיהו בעל המאמר, ר' שמעון וכיו"ב, ולמה כאן, כשמביא מאמר הזוהר, מדגיש שאמר זאת ה"ינוקא"?

צאועכצ"ל, שתיבת "ינוקא" מוסיפה ביאור בהבנת הענין עצמו.

צבכ. ובהקדם המבואר בזוהר וחסידות¹¹¹⁸ וגם – בקיצור – בהקדמה לתניא, שכל עניני התורה שאמרו תנאים ואמוראים, היו לפי שרש נשמתם. וכמו ב"ש וב"ה, שב"ש מחמירים לפי ששרש נשמתם מבחי' הגבורה, וב"ה מקילים לפי ששרש נשמתם מבחי' החסד¹¹¹⁹, ועד"ז בשאר תנאים ואמוראים, שעניני התורה שאמרו הם לפי שרש נשמתם. וזהו גם פירוש המאמר¹¹²⁰ "ותן חלקנו בתורתך", שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה שמתאים לפי שרש נשמתו.

צגועפ"ז מובן מה שמצינו מבואר¹¹²¹ אודות הקשר והשייכות של שם בעל המאמר לתוכן מאמרו – כי, ענין השם מורה על מהות הדבר שנקרא בשם זה, כידוע¹¹²² בפירוש מ"ש¹¹²³ "כל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו", וכן הוא בשם האדם, שמורה על ציור שרש הנשמה כו'. וכיון שציור שרש נשמתו מתבטא בתוכן מאמרו, שהמאמר הוא לפי שרש נשמתו, נמצא, שהמאמר קשור גם עם שמו של בעל המאמר.

צדוככל הענינים דפנימיות התורה שמרומזים גם בנגלה דתורה – הנה גם בענין זה איתא בסדר הדורות ובמפרשים¹¹²⁴ בכמה תנאים ואמוראים שנקראו על שם שמועתם.

צה209
– הסדר דסיבה ומסובב הוא להיפך: שמועתם היא כפי שמותיהם, וכנ"ל שמצד זה שציור נשמתם הוא באופן מסויים, לכן אמרו שמועה זו; אלא, כיון שידיעתנו היא מן המאוחר אל המוקדם, רואים אנו תחילה את המאמר, ומזה מבינים אנו שנשמה זו שייכת למאמר זה, וזהו מ"ש בסדה"ד שנקראו על שם שמועתם.

צוועפ"ז מובן שמאמר הנ"ל של ה"ינוקא" קשור עם היותו "ינוקא", שלכן אמר מאמר זה. ומזה שרבינו הזקן מדגיש כאן התואר "ינוקא", ולא בנו של רב המנונא, מובן, שהענין שנתבאר במאמר זה קשור (לא עם היותו בנו של רב המנונא, שהי' ניצוץ מנשמת משה רבינו¹¹²⁵, אלא) עם היותו "ינוקא" דוקא, כדלקמן.

צזכא. ויש לבאר תחילה מה שמצינו בזהר בנוגע לדורו של רשב"י – שאודותיו אמר רשב"י "לא יהא דרא כדרא דא עד זמנא דייתי מלכא משיחא"¹¹²⁶ – שהחידוש הוא ש"אפילו ינוקי .. זכו לחכמתא עלאה"¹¹²⁷, שלמדו וגילו פנימיות התורה.

צחולכאורה אינו מובן: כמה גדולים לא גילו פנימיות התורה, וכידוע שכמה תנאים ואמוראים לא עסקו בפנימיות התורה, ודוקא "ינוקי" למדו וגילו פנימיות התורה?

צטויובן ע"פ המשל הידוע של רבינו הזקן¹¹²⁸, משחיקת האבן טובה שבכתר המלך בשביל רפואת בנו החולה דוקא, והיינו, שהפצת המעיינות היא בשביל ה"חוצה", והיינו, שה"חוצה" מעורר וממשיך ("רופט אַרויס") את הצורך בהפצת המעיינות.

קוזהו גם תוכן הענין ש"ינוקי" למדו וגילו פנימיות התורה – שדוקא ילדים, מצד קטנות המדריגה כו', היו זקוקים לפנימיות התורה.

קאוכמו"כ בדרא דעקבתא משיחא, שזהו דורנו זה, סוף הגלות – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שתיכף תבוא אתחלתא דגאולה והגאולה בשלימותה:

קבאיתא בזהר בפרשתנו¹¹²⁹ על הפסוק¹¹³⁰ "בשנת שש מאות שנה לחיי נח גו' נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו", "ובשית

קג210
מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא וכו'", וממשיך שם¹¹³¹: "כד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא כו'".

קדוהענין בזה – שככל שנמצאים "חוצה" יותר, גדול יותר הצורך בענין המעיינות. ועד"ז בנוגע לכללות הדורות, שדוקא בדור האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, שהוא בבחי' "ינוקא" לגבי הדורות הקודמים, צריך להיות הענין דהפצת המעיינות יותר מאשר בדורות הקודמים – הכנה ועבודה מעין השכר. ולכן השתדלו רבותינו נשיאינו והשקיעו ריבוי כחות על הפצת המעיינות באופן שיגיעו גם "חוצה", כולל גם בנוגע ל"רביא דעלמא", שגם הם יתעסקו בפנימיות התורה.

קהכב. ועפ"ז יש לבאר שייכותו של ה"ינוקא" דוקא למאמר שמבאר המעלה ד"לעשותו":

קוהענין ד"לעשותו" הוא הירידה לבחי' קטנות כו' – דירה בתחתונים דוקא. ולכן, ביאור ענין זה נרגש לא אצל רבי יצחק ור' יהודה ושאר החברייא של רשב"י, אלא אצל ה"ינוקא" דוקא, שמורה על בחי' הקטנות כו'.

קזועוד ענין בזה:

קחבנוגע להצורך בענין ד"לעשותו" מצד הכוונה דדירה בתחתונים – יכולים לשאול: הן אמת שמצד הכוונה דדירה בתחתונים לא מספיקה עבודת הנשמה מצד עצמה, אלא יש צורך להתעסק גם בדברים תחתונים, אבל עדיין אינו מובן: מדוע לא מספיק המיצר של הגוף ונה"ב שמעלימים ומסתירים על הנשמה, שההתגברות על מיצר זה תחשב לדירה בתחתונים, ומדוע צריכים הענין ד"לעשותו" דוקא?

קטבשלמא בנוגע לנשמות הגבוהות, שאצלם המיצר של הגוף ונה"ב אינו גדול כ"כ – יש צורך בהענין ד"לעשותו"; אבל אלו שהם בבחי' "ינוקא", שאצלם המיצר של הגוף ונה"ב הוא ביותר, ובלשון רבינו הזקן בתניא¹¹³² ש"נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה באכילה ושתי' ושאר עניני עוה"ז" – מדוע לא מספיק המיצר כשלעצמו, אלא יש צורך גם בהענין ד"לעשותו"?

קיועל זה מביא רבינו הזקן מאמר הינוקא "דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא, ואינון עובדאן טבאן" – שלא מספיק בחי' התחתון

קיא211
שבאדם עצמו, גופו ונפשו הבהמית, אלא זקוקים גם לבחי' התחתון שמחוץ הימנו, שזהו ענין מעשה המצוות שנתלבשו בדברים גשמיים שבעוה"ז, שעי"ז מבררים ומזככים את גשמיות העולם ומעלים אותו לקדושה.

קיבכלומר: אין להסתפק בירידה למטה, אלא יש צורך בירידה למטה מטה, כיון שתכלית הכוונה היא להעלות גם את המטה והתחתון ביותר, וכידוע המשל ש"כשצריכים להגבי' איזה דבר מן הארץ ע"י כלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר, צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא, כמו בהגבהת כותלי בית, שצריכים להתחיל להגבי' הקורה התחתון דוקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו"¹¹³³.

קיגועד"ז בנוגע להפצת המעיינות חוצה – שקשור עם הענין דינוקא (כנ"ל סכ"א) – שאין להסתפק בהפצת המעיינות חוצה סתם, אלא יש צורך להפיץ המעיינות בחוצה היותר תחתון, ובלשון רבינו הזקן¹¹³⁴ בענין דירה בתחתונים: "שאין תחתון למטה ממנו".

קידוזהו שע"י הפצת המעיינות חוצה קא אתי מר דא מלכא משיחא¹¹³⁵, כי, ע"י עבודת הבירורים בבירור החוצה היותר תחתון, נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, ואז זוכים לגילויים דלעתיד לבוא – בקרוב ממש, בעגלא דידן.

קיה* * *

קיוכג. המדובר לעיל בענין המעלה ד"לעשותו" כפי שנתבאר בתניא פרק ל"ה, קשור גם עם לימוד התניא על גלי הרדיו¹¹³⁶, שעומדים עתה בפרק ל"ה.

קיזולהעיר, שבלימוד התניא על גלי הרדיו מתבטא כללות הענין דהפצת המעיינות חוצה, שהרי לימוד התניא הוא באופן שקול הלימוד מתפשט ומגיע בכל העולם כולו, ללא הגבלה כלל, כיון שאין שום דבר שמפסיק את גלי הקול, כידוע בספרי הטבעיים. ובסגנון דף-השער דספר התניא: "בפיך .. לעשותו", היינו, שהדיבור ("בפיך") נמשך עד למטה מטה, בכל קצוי תבל.

קיחוזוהי גם הכוונה בהפיזור של בנ"י בכל העולם כולו, כמארז"ל¹¹³⁷

קיט212
"צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות", "אחד מכם גולה לברבריא ואחד מכם גולה לסמטריא"¹¹³⁸ – אף שלכאורה מוטב שיהיו מכונסים כולם במקום אחד, וכמארז"ל¹¹³⁹ "כינוס לצדיקים ("ועמך כולם צדיקים"¹¹⁴⁰) הנאה להן והנאה לעולם" – כיון שדוקא עי"ז יוכלו לפעול בכל העולם כולו.

קככד. וענין זה שייך במיוחד לימים אלו, בעמדנו לאחרי תקופת המועדים שאז מתאספים כולם יחד, ואח"כ מתכוננים לחזור כל אחד למקומו ("ניט אום שבת גערעדט"), בכל קצוי תבל:

קכאמחד גיסא – הרי זו ירידה למעמד ומצב של פירוד, בחיצוניות עכ"פ,

קכב– ועד כדי כך, שהקב"ה אומר "קשה עלי פרידתכם"¹¹⁴¹ [וכמשנ"ת כמ"פ¹¹⁴² דיוק הלשון "פרידתכם", ולא "פרידתנו"], ולכן מבקש "עשו לי סעודה קטנה .. פר אחד איל אחד"120, שזהו תוכן היו"ט דשמיני-עצרת –

קכגאבל לאידך גיסא – הנה דוקא ע"י ירידה זו נעשית עלי' גדולה יותר (בדוגמת כללות ענין ירידת הנשמה בגוף, שדוקא עי"ז נעשית עלי' גדולה יותר), כיון שע"י פירוד זה ניתוסף עוד יותר בהקירוב של בנ"י שבכל קצוי תבל לאביהם שבשמים, ע"י הפעולות דהפצת התורה והמצוות והמעיינות חוצה.

קכדכה. ועל זה אמרו רז"ל¹¹⁴³ "אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו":

קכהכיון שבחיצוניות עכ"פ יש כאן ענין של פרידה ופירוד, יש צורך לחזק את האחדות והזכרון שבין איש לרעהו, ע"י "דבר הלכה".

קכוויש להוסיף בהדיוק ד"דבר הלכה" – שבתורה גופא נעשה ענין האחדות ע"י "דבר הלכה" דוקא:

קכזובהקדמה – שגם בפשטות המארז"ל "אל יפטר כו'" הכוונה היא ל"דבר הלכה" דוקא, כמובן מדרשת רז"ל¹¹⁴⁴ על הפסוק¹¹⁴⁵ "אל תרגזו

קכח213
בדרך", שבעת ההליכה בדרך אין לעסוק בלימוד לעיונא (שלא יתעה בדרך), ולכן, כאשר נפטר אדם מחבירו קודם שיוצא לדרך, עליו להפטר מתוך דבר הלכה, הלכה פסוקה, שאין בה פלפול ושקו"ט.

קכטוזוהי גם המעלה ד"דבר הלכה" שבה מודגש יותר ענין האחדות – כי, בענינים שיש בהם פלפול ושקו"ט יש חילוקי דעות כו', ודוקא ב"דבר הלכה", הלכה פסוקה, הכל שוים.

קלוע"ד המסופר במסכת ר"ה¹¹⁴⁶ אודות רבי יהושע ש"נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו, עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו וכו'", אף שבתחילה נחלק עליו, כי, לאחרי שנפסקה הלכה אין מקום לחילוקי דעות.

קלאכו. ויש להוסיף ולבאר גם דברי הגמרא בהמשך המאמר "אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה":

קלב"כי הא דרב כהנא אלוי' לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל, כי מטא להתם אמר לי', מר, ודאי דאמרי אינשי הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא, אמר לי', אדכרתן מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא, מאי דכתיב¹¹⁴⁷ בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, וכי מאחר דלא עבר, היאך ישב, אלא לומר לך כל ארץ שגזר עלי' אדם הראשון לישוב נתישבה, וכל ארץ שלא גזר עלי' אדם הראשון לישוב לא נתישבה".

קלגולכאורה אינו מובן – כפי שהקשו במפרשים – היכן הוא ה"דבר הלכה" שבדברי אמוראים הנ"ל, שעל זה אומרת הגמרא בהמשך המאמר "אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה" – "כי הא דרב כהנא כו'"?!

קלדכז. ובהגהות יעב"ץ¹¹⁴⁸ כתב ליישב "מה ענין דבר הלכה בזה", וז"ל:

קלה"הני צנייתא נמי קשין הן כציני הר הברזל (ששנינו בסוכה¹¹⁴⁹ גבי לולב: "ציני הר הברזל (ציני דקלים, לולבין שלהן) כשירות"), וס"ד דרב כהנא דלא חזו למצוה, לפי שכבר נזדקנו מאד ולפיכך הוקשו, ואהדר לי' ר"ש דלא היא, אינן זקנים כל כך, הלכך כשרין הן".

קלואבל לכאורה אין תירוצו מחוור כ"כ, כי, כדי לברר אם הלולבים

קלז214
שבמקום זה "לא חזו למצוה, לפי שכבר נזדקנו מאד", או "אינן זקנים כל כך, הלכך כשרין הן", אין צורך בשקו"ט הנ"ל; יכולים לקצוץ לולב ולבחון אם יש בו שיעור יבישות הפוסל, ככל פרטי הדינים שבזה¹¹⁵⁰.

קלחכח. ויש לומר הביאור בזה באופן אחר:

קלטובהקדם דברי רבינו הזקן בתניא¹¹⁵¹ בנוגע לקיום המצוות "בדבר שהי' תחלה תחת ממשלת קליפת נוגה ומקבל חיותה ממנה, שהם כל הדברים הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצוה", ומביא דוגמא מ"אתרוג שאינו ערלה", ועד"ז בנוגע ללולב, ש"לולב .. של אשרה .. פסול"¹¹⁵².

קמוהנה, בנוגע ללולב של אשרה כתב הרמב"ם¹¹⁵³: "לולב .. מאשרה הנעבדת, אע"פ שבטלו האשרה מלעבדה .. הרי זה פסול .. של עכו"ם לא יטול לכתחילה, ואם נטל יצא". וכתבו המפרשים¹¹⁵⁴ בביאור שיטת הרמב"ם, שאשרה שנטעה מתחילתה לשם ע"ז, אפילו לאחרי שנתבטלה מלעבדה, הרי זה פסול, אבל אם לא נטעה מתחילתה לשם ע"ז, ורק לאחרי שנטעה נעבדה, הנה אם נתבטלה מלעבדה (בע"ז של גוי שמועיל לה ביטול, משא"כ בע"ז של ישראל שאין לה ביטול), ונטל אחר שנתבטלה, יצא (אבל לפי פס"ד רבינו הזקן¹¹⁵⁵ אין נפק"מ – שלכתחילה מאיס לגבוה אפילו אם נעבדה לאחרי שנטעה ונתבטלה, ובדיעבד יצא י"ח גם אם נטעה מתחילתה לשם ע"ז*).

קמא*) תיווך פס"ד אדה"ז (המג"א) והרמב"ם, והפי' ע"פ דא"ח בהנ"ל – אכ"מ. והנקודות: יש בנדו"ד כמה גדרים: מה"ת ודרבנן, העיקר ומה שניתוסף לאח"ז, יום א' ולאח"ז, לכתחילה ובדיעבד, מאיס אפילו מדרבנן – האם נעשה לא הדר מה"ת. ועוד.

קמבועפ"ז יש לבאר ה"דבר הלכה" שבדברי האמוראים הנ"ל – שכיון ש"הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא", ברור הדבר שלא ניטעו מלכתחילה לשם ע"ז, שהרי כל הענין של ע"ז נתחדש רק בדור אנוש¹¹⁵⁶, כמ"ש¹¹⁵⁷ "אז הוחל (לשון חולין) לקרוא (את שמות האדם ואת שמות העצבים) בשם ה'" (לעשותן אלילים ולקרותן אלקות), וא"כ, אלו

קמג215
ש"איתנהו מאדם הראשון" (קודם דור אנוש), בודאי לא ניטעו לשם ע"ז. וכיון שכן, הרי אפילו אם נעבדו לע"ז, יועיל ביטול הע"ז, ואם נטל הלולב, יצא¹¹⁵⁸.

קמדכט. וביאור הענין ע"פ דא"ח¹¹⁵⁹:

קמהלולב – קאי על הסוג דבנ"י שעיקר ענינם הוא לימוד התורה¹¹⁶⁰.

קמווהנה, אף שבנוגע ללימוד התורה אמרו רז"ל¹¹⁶¹ "אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר¹¹⁶² הלא כה דברי כאש, מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה", מ"מ, בנוגע להאדם הלומד אמרו רז"ל¹¹⁶³ "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו כו'", שלכן יש צורך בזהירות שלא יהי' במעמד ומצב ד"לא זכה" ח"ו.

קמזובפרטיות יותר – יש צורך ליזהר שלימוד התורה לא יהי' מצד בחי' אחוריים שבתורה, שמזה בא ענין השכחה¹¹⁶⁴,

קמחוזהו גם הרמז בכך ש"אמר לי' אדכרתן מילתא כו'" – דלכאורה, לשם מה מספרת הגמרא שרב שימי בר אשי אמר לרב כהנא שהזכיר לו דבר שנשכח ממנו, הרי אפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב"¹¹⁶⁵, ולמה צריך להזכיר ענין בלתי-רצוי (שכחה) בנוגע לאמורא? – שבזה מודגש הצורך בגודל הזהירות מענין השכחה¹¹⁶⁶,

קמטועוד זאת, שמצד בחי' אחוריים דתורה יכול לבוא גם לידי ישות וגאוה, שזהו ענין של ע"ז¹¹⁶⁷.

קנאמנם, כאשר "הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון", היינו, שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב ד"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו"¹¹⁶⁸, בגלות, הנה לימוד התורה (לולב, "צניתא") הוא באופן שקשור בגלוי עם בחי' החכמה שבנפש (אדה"ר¹¹⁶⁹), שענינה ביטול¹¹⁷⁰ – אזי אין מקום לחשוש מענין של ישות וגאוה (ע"ז).

קנאועוד זאת בפעולת אדה"ר – ש"כל ארץ שגזר עלי' אדם הראשון

קנב216
לישוב נתישבה, וכל ארץ שלא גזר עלי' אדם הראשון לישוב לא נתישבה":

קנגגם אם אין זה באופן ש"איתנהו מאדם הראשון", היינו, שבחי' החכמה שבנפש אינה מאירה בגילוי, ואז אפשר להיות ענין של ישות וגאוה, ע"ז* – יש נתינת-כח מהגזירה דאדה"ר לביטול הע"ז (ש"הגוי אשר בקרבך"¹¹⁷¹ הוא עצמו יבטל את הרע), ולפעול ענין של ישוב – דירה לו ית' בתחתונים, ובאופן שסוכ"ס יהי' שם לולב כשר, שמורה על ענין הנצחון, "אינון נצוחייא"¹¹⁷².

קנד*) ובכל אופן – נוטעו לאשרה הגוי שבישראל, כמובן ופשוט. אלא שבניטע מאדה"ר (חכמה שבנפשו בגילוי) אי אפשר שאפילו הגוי יטעו לאשרה, כמפורש בתניא. וק"ל. ואל תבט אל מראהו כו'.

קנה______  ______