Toras Menachem·Vol. 41 (5725·Part 1)·Reshimos 7-9 Tishrei 5725תורת מנחם·מא - שנת תשכ"ה - חלק ראשון·בס"ד. ר"ד* ז-ט** תשרי·ה'תשכ"ה

א**בעת ביקורי אדמורי"ם ראשי ישיבות ורבנים¹³⁵*

גבלתי מוגה

דא. [לאחרי תפלת ערבית (ביום א' ז' תשרי) נתעוררה שקו"ט בנוגע להבאת ס"ת עבור קרה"ת דיום שני, כיון שמדייקים¹³⁶ שלא לטלטל הס"ת אא"כ יקראו בה ג' פעמים¹³⁷, ובנדו"ד לא יקראו אלא פעם א', משום שבערב יוהכ"פ קמים מהשבעה. ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א]:

הכדאי שתיכף לאחרי הקריאה כאן יחזירו הס"ת לביהכ"נ, ומה טוב – שיסדרו שזמן-מה לאחרי התחלת התפלה כאן, יתחיל להתפלל מנין גם בביהכ"נ, ובשעה שיסיימו קרה"ת כאן, יאחזו בהמנין שבביהכ"נ קודם קרה"ת, כך, שיהיו זקוקים להס"ת שנמצא כאן, ויביאו אליהם הס"ת לקרה"ת.

ו[בהמשך לזה סיפר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

זרשום אצלי שכאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר ישב שבעה אחר הסתלקות

ח44
אמו, בשנת תש"ב¹³⁸, הנה ביום שני לא קראוהו לעלות לתורה, וביום חמישי, עלה לתורה מעצמו (בלי שיקראוהו)¹³⁹.

טועוד מהנהגות כ"ק מו"ח אדמו"ר – שבאמירת איזהו מקומן ורבי ישמעאל, לא סיים בקול בעצמו, אלא הורה שמישהו אחר יסיים, ולאח"ז אמר הקדיש.

יבקדיש – אמר גם תתקבל¹⁴⁰, וב"ובא לציון" – לא אמר את הפסוק "ואני זאת בריתי"5.

יא[מזמור מ"ט בתהלים – הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א לאמרו (בסיום תפלת שחרית) אחר שיעור תהלים היומי.

יבבנוגע לאמירת המשניות (פכ"ד דכלים ופ"ז דמקוואות) בסיום התפלה – הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א, פעם אחת, שיאמרו גם פרקי המשניות המתחילים באותיות השם (ואמר שיכולים לחלק המשניות – גם פחות מפרק שלם – בין הנוכחים), והמתין עד שיסיימו ואמר קדיש].

יג*

ידב. כשדובר בענין אנינות, אם נקרא אונן כל יום המיתה, או עד הקבורה בלבד¹⁴¹, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א שמצינו ברמב"ם שאנינות היא עד הקבורה, וכשהרי"ד סולובייצ'יק שליט"א הגיב בתמיהה שאינו זוכר רמב"ם כזה, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שכוונתו לדברי הרמב"ם בפירוש המשניות¹⁴². ואח"כ אמר:

טוהסברא לומר שאנינות היא רק עד הקבורה, היא, כדי להדגיש החילוק שבין אנינות לאבילות:

טזמצינו בנוגע להרוגי ב"ד ש"לא היו מתאבלין (עליהן, כדי שתהא בזיונן כפרה להן), אבל אוננין, שאין אנינות אלא בלב"¹⁴³, שמזה מוכח שאנינות ואבילות הם ב' ענינים נפרדים.

יזומסתבר לומר שחלוקים גם בזמן, היינו, שאינם נפגשים יחד, וכיון

יח45
שדיני אבילות מתחילים לאחר הקבורה¹⁴⁴, עכצ"ל, שאנינות מסתיימת בהקבורה¹⁴⁵.

יטדובר גם אודות החילוק שבין אנינות לאבילות בנוגע לרגל, שהרגל מפסיק רק אבילות ולא אנינות¹⁴⁶.

כבענין זה שאל כ"ק אדמו"ר שליט"א: איך אפשר לתווך חיוב אנינות במועד, עם החיוב¹⁴⁷ "ושמחת בחגך"? – כיצד יכולים לדרוש ממנו ב' הפכים, אנינות ושמחה יחד?! וביאר זה ע"פ מאמר הזהר¹⁴⁸ "בכי' תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא".

כא*

כבג. בנוגע לדיבורו של אבל – מצינו ב' הפכים:

כגמחד גיסא – ההנהגה היא באופן של "וידום"¹⁴⁹ (שלילת הדיבור), ולאידך גיסא – בנוגע לניחום אבלים [שלדעת רבינו יונה¹⁵⁰ הוי מדאורייתא] – "אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחילה"¹⁵¹, היינו, שגם כאשר אחרים באים לנחמו צריך האבל דוקא לפתוח בדיבור.

כד– בענין זה שהאבל צריך לפתוח תחילה, ראיתי בהנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר (בימי האבלות על פטירת אמו) שלא הקפיד לפתוח תחילה בכל פעם¹⁵².

כה(והוסיף:) נראה לי, ש"ואמרו אמן" שבסיום הקדיש, נחשב כבר לפתיחה.

כוד. בנוגע לדברי תורה בימי האבילות – האיסור בתלמוד תורה הוא רק על האבל, ולא על המנחמים, שהם רשאים לדבר בדברי תורה (בפני האבל¹⁵³), ולא עוד אלא שחייבים בכך, שהרי יש בזה משום לאפרושי מאיסורא – דביטול תורה.

כז46
[א' מהראשי-ישיבה התחיל לפלפל בענין "שומע כעונה"¹⁵⁴, ורצה להסיק שאין המנחמים רשאים לדבר בדברי תורה בפני האבל, משום ששומע כעונה. ובסיום דבריו הפטיר כ"ק אדמו"ר שליט"א (בדרך צחות):

כחהטעם שאבל אסור בתלמוד תורה הוא משום שמחה (דכתיב¹⁵⁵ "פיקודי ה' ישרים משמחי לב"¹⁵⁶). – יכולים הנכם לשער ("איר קענט זיך פאָרשטעלן") גודל הצער של האבל ששומע את השקו"ט ורוצה להביע את דעתו (להפריך את הדברים), ומוכרח לשתוק!...

כטואח"כ אמר:]

להרה"ח וכו' ר' אברהם דוד לאַוואוט (המחבר של "שער הכולל" ועוד) – שהנפטרת, אמי מורתי, היא נכדתו¹⁵⁷ – כותב בא' מחיבוריו¹⁵⁸ בנוגע להדין שאבל אסור בתלמוד תורה: "שמעתי מהרה"צ המפורסם בשמו ר' הלל פּאַריטשער, שמותר ללמוד חכמת הקבלה בט"ב, שאין¹⁵⁹ מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"¹⁶⁰.

לאויש לקשר זה עם המבואר בחסידות¹⁶¹ בפירוש מארז"ל¹⁶² "סייג לחכמה שתיקה", ש"סייג הוא גדר ומקיף שלמעלה מהחכמה", ש"זהו ענין כתר שהוא לשון שתיקה" [משא"כ בחי' החכמה קשורה עם דיבור (מלכות), כידוע בענין "אבא יסד ברתא"¹⁶³], שהו"ע הביטול, שעל ידו באים לבחי' הכתר שלמעלה מהחכמה ("סייג לחכמה") – ע"ד הענין ד"לבו דואג בקרבו" (שתיקה וביטול) שעל ידו זוכים לרזי תורה (שלמעלה מהחכמה)¹⁶⁴.

לבויש להוסיף, שאיתא בירושלמי¹⁶⁵ ש"אם הי' להוט אחר התורה (נפשו חשקה ודביקה בתורה לשנות תמיד) מותר".

לגולפלא – כפי שמביא הב"י¹⁶⁶ – ש"לא כתבוהו הפוסקים" (ולא הובא בשו"ע)!

לד47
ולהעיר גם מהמסופר בגמרא¹⁶⁷ אודות רבי אלעזר ברבי שמעון שאמר דבר-תורה במקום שאינו טהור – "לאונסו שאני", "שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו"¹⁶⁸, ועד"ז מצינו ש"לאפרושי מאיסורא שאני"¹⁶⁹, ולכאורה, כל זה שייך גם באבל, דזיל בתר טעמא.

לה*

לוה. בהלכות אבל¹⁷⁰ מבאר הרמב"ם תוכן ענין האבילות – "יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה".

לזובנוגע לענין התשובה – ידוע שתשובה צ"ל בשמחה דוקא, לכל לראש – מפני היותה מצוה בתורה, וכל המצוות שבתורה צריך לקיימן בשמחה, כמ"ש¹⁷¹ "עבדו את ה' בשמחה", ויתירה מזה, כיון שבמצות התשובה יש יתרון לגבי כל המצוות משום שעל ידה נעשה תיקון ושלימות החסרון שהי' בקיום כל המצוות, מובן, שהשמחה בקיום מצות התשובה היא גדולה יותר מהשמחה שבקיום שאר מצוות התורה¹⁷². ונוסף לזה – בגלל שתשובה מביאה להשראת השכינה, ו"אין השכינה שורה לא מתוך עצבות כו' אלא מתוך דבר שמחה"¹⁷³.

לח– ראיתי לאחרונה מאמר של אדמו"ר הזקן¹⁷⁴ שבו מבאר השייכות דתשובה לשמחה.

לטולכאורה: איך שייך תשובה בשמחה במצב של אבילות?

מויש לבאר זה ע"פ מ"ש אדמו"ר הזקן באגרת התשובה¹⁷⁵ – ש"להיות בלבו ההכנעה .. וגם השמחה .. כבר מילתא אמורה .. חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'". ומוסיף לבאר שישנו גם "האמונה והבטחון .. כי חפץ חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית' .. הסליחה והמחילה היא מיד", שלכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו הקודם, יכול וצריך להיות תיכף ומיד בשמחה, כמ"ש¹⁷⁶ "תשמיעני ששון ושמחה גו'".

מאועד"ז י"ל בנדו"ד – שגם במצב של אבילות יכול וצריך להיות ענין התשובה בשמחה – "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'".

מב48
בהקשר לכך, יש להעיר על פרש"י תמוה במסכת סוכה¹⁷⁷ [בנוגע לחיובו של אבל בכל המצוות האמורות בתורה חוץ מן התפילין] – "אע"פ שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו, אינו חייב להצטער"!

מג(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) מוטב הי' אילו לא אירע מה שאירע, ואז היינו חוסכים ("וואָלט מען פאַרשפּאָרט") את כל השקו"ט הנ"ל...

מדו. ויש להוסיף, שהשייכות דאבילות לתשובה מודגשת ביותר בנדו"ד – כיון שהאבילות היא בתוך העשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, עשרת ימי תשובה, כשהתשובה "יפה ביותר"¹⁷⁸.

מהוגם ענין השמחה שבתשובה הוא בהדגשה יתירה בעשרת ימי תשובה – כי, עבודת התשובה בעשרת ימי תשובה (לאחרי הקדמת התשובה בחודש אלול), ובפרט ביוהכ"פ¹⁷⁹, היא תשובה עילאה, ותשובה עילאה היא "בשמחה רבה"¹⁸⁰.

מוולהעיר גם ממ"ש בכתבי האריז"ל¹⁸¹ ש"כל מי שאינו בוכה בעשי"ת אין נשמתו שלימה", ומבואר בחסידות¹⁸² ש"אין בכי' זו באה מצד מרה שחורה", אלא "הבכי' הלזו היא מחמת דביקות הנפש בשרשה למעלה מכדי אשר תוכל נפשו שאת .. היא שלימות הנשמה כו'".

מזולפלא – שלמרות גודל מעלת התשובה דיוהכ"פ, מפטירין במנחת יוהכ"פ בהתשובה דאנשי נינוה¹⁸³, שהיא למטה מהתשובה דבנ"י (גם בדרגא הכי תחתונה), כידוע¹⁸⁴ שבישראל מועילה התשובה (לא רק מכאן ולהבא, אלא) גם לתיקון העבר [ועד ש"אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה .. מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם"¹⁸⁵], משא"כ באוה"ע מועילה התשובה מכאן ולהבא בלבד, כיון שתיקון העבר נעשה עי"ז שמתעלים

מח49
לבחינה שלמעלה מזמן (ומקום), וענין זה שייך רק בהתשובה דישראל, שעל ידה מתחדש הקשר שלהם עם שם הוי' שלמעלה מהזמן (הי' הוה ויהי' כאחד¹⁸⁶), משא"כ באוה"ע.

מט*

נז. [כבר בהתחלת השבעה עורר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות ההנהגה בערב יוהכ"פ, כשקמים מהשבעה, האם מותר לו לטבול במקוה קודם תפלת מנחה¹⁸⁷, ובביקורם של כמה מהאדמורי"ם והרבנים היתה שקו"ט בענין זה.

נאא' הרבנים אמר שהמג"א¹⁸⁸ מביא דעת הב"ח שמותר לרחוץ ולטבול בעוד היום גדול, אפילו קודם תפלת מנחה, שעה א' או ב' קודם הלילה. ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

נבבנוגע לערב יו"ט – המסקנא היא שאין להתיר אלא (אחר תפלת מנחה) סמוך לחשיכה¹⁸⁹, אבל בנוגע לערב יוהכ"פ, יש מקום לומר שכיון ש"נוהגין לעשותו יו"ט" ("אע"פ שמן הדין .. אינו יו"ט כלל")¹⁹⁰, יש בכחו של ערב יוכ"פ גופא לדחות האבילות (משא"כ בערב יו"ט, שרק הרגל עצמו (ולא ערב יו"ט) דוחה האבילות), ובמילא, יש להתיר לטבול לפנ"ז, וגם קודם תפלת מנחה.

נג[נזכר גם החילוק שבין קודם מנחה ולאחר מנחה¹⁹¹ – בהשייכות ליוהכ"פ, כמודגש גם באמירת הוידוי במנחה].

נדאבל, המג"א עצמו, לאחרי שמביא דברי הב"ח הנ"ל, מסיק ש"אין להקל כ"כ דהא יש אוסרים עד הלילה .. וכיון דיכול לקיימה אח"כ למה יכניס עצמו לאיסורא", ומסיים שערב יוכ"פ לא הוי יום שמחה ואינו מבטל גזירת שבעה.

נהוהעיקר – אדמו"ר הזקן פוסק¹⁹² ש"יש לו לאחר הרחיצה והטבילה כל מה שאפשר שיהיו סמוך לחשיכה"¹⁹³.

נו50
[כ"ק אדמו"ר שליט"א שאל את האדמו"ר ממונקאַטש שליט"א אם יש בענין זה תשובה מהמנחת אלעזר שלא נדפסה עדיין, ועורר ע"ד הדפסת ספריו, בהפליגו בשבחו של המנחת אלעזר בנוגע להכרעת מסקנת הדברים (נוסף על השקו"ט). וסיפר שפעם ראה את אדמו"ר מהוריי"צ כותב בראש מכתב ריבוי תוארים (חמש או שש שורות!), ובמענה לשאלתו למי מופנה מכתב זה, השיבו, להמנחת אלעזר!

נזבהמשך הדברים אמר גם שמשתמש בעצמו בספריו בענינים הצריכים, בבחינת "דבר בעתו מה טוב"¹⁹⁴].

נח*

נטח. כאשר מסרו לכ"ק אדמו"ר שליט"א הרשימה דחלוקת לימוד המשניות לעילוי נשמת אמו הרבנית הצדקנית נ"ע, על מנת לסיים עד יוהכ"פ זה – הי' כ"ק אדמו"ר שליט"א מרוצה מאד, ואמר, שיש לו קורת-רוח מזה, והביט מעט בהרשימה, והוסיף: אַ גרויסע קורת-רוח, ואח"כ הביט בהרשימה עוה"פ, והוסיף: גאָר אַ גרויסע קורת-רוח!... וסיים, שבודאי יקיימו זאת.

סכשנכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א לבית-הכנסת ל"כל נדרי" [לאחרי שברך את התמימים שיחיו על פתח חדרו הק'], הורה שיערכו ה"סיום" על לימוד המשניות, ולאחרי שערכו ה"סיום", אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א קדיש דרבנן.

סא______  ______