Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבלתי מוגה
בנתבאר פירוש רש"י בריש פרשתנו: "והי' כי תבוא וגו' וירשתה וישבת בה", "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה" (אף שכבר פירש רש"י בפ' שלח1100 שכל מקום שנאמר "כי תבוא" היינו "לאחר ירושה וישיבה", "כיון שפרט לך הכתוב באחת מהן1101 שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה") – שכיון שמצות ביכורים היא על היחיד, יש מקום לומר שכל יחיד שמקבל חלקו בארץ מתחייב מיד בביכורים1102, אלא שהיתור ד"וירשתה וישבת בה" בא ללמדנו ("מגיד"1103) "שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה"1104 – כיבוש וחלוקת הארץ כולה1105. ואף שגם קודם כיבוש וחלוקת הארץ כולה צריך כבר היחיד
גלהודות להקב"ה על הטובה שלו1106, וכפירוש רש"י1107: "ואמרת אליו", "שאינך כפוי טובה"1108 – הרי כל זמן שחסר בטוב והנאה של כל בנ"י, לא יכולה להיות אצל היחיד הנאה ושמחה בשלימות1109. וכיון שההודאה בהבאת הביכורים היא על שלימות הטוב (שלכן הבאת הביכורים היא דוקא מהמינים שנשתבחה בהם א"י1110), לכן "לא נתחייבו בביכורים עד
דשכבשו את הארץ וחלקוה" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס1111 בלקו"ש ח"ט ע' 152 ואילך.
ה[בסיום הענין אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
וכאמור כמ"פ, שנוסף על פירוש פשטות הכתובים יש בפירוש רש"י גם "ענינים מופלאים"1112, ובפרט – בנוגע לדרכי ה'.
זובנדו"ד, הנה מדברי רש"י שחיוב הביכורים חל רק לאחרי חלוקת כל הארץ, שהטעם לזה הוא לפי שכל זמן שחסר אצל יהודי אחר הנה גם הוא אינו יכול להיות שמח – יש ללמוד הוראה ברורה בדרכי עבודת ה':
חכאשר יש ליהודי ענין מסויים – הן בגשמיות והן ברוחניות1113 – אסור לו להסתפק בכך, אלא הוא מוכרח להשתדל להעניק זאת ליהודי נוסף,
ט– ואדרבה: הזולת צריך להיות קודם לו, וכפתגם הידוע מחסידי רבנו הזקן1114: "פרוסת הלחם שיש לי היא שלך כמו שלי" ("דיינער ווי מיינער"), והיו מקדימים מילת "שלך" ("דיינער") –
יוכל זמן שיש יהודי אי-שם בקצווי תבל, שחסר לו כו' – אי אפשר שתערב השמחה שלו.
יאואין זה ענין השייך למדריגות גבוהות כו' – שהרי זו הוראה שנלמדת מפירוש רש"י על התורה, שענינו פשוטו של מקרא, היינו, שכך מתחייב מצד פשטות הענינים – שיהודי אינו יכול להיות בשמחה כל זמן שחסר אצל יהודי אחר!
יב– בודאי צריך לברך ולהודות להקב"ה על כל הענינים שניתנו לו, ולא לזלזל בהם ("וואַרפן זיך דערמיט") ח"ו, וכידוע תורת הבעש"ט ורבנו הזקן1115 (שיום הולדתם בח"י אלול) בנוגע לכל הענינים שניתנו ליהודי, שזהו לפי שהניצוצות שבדברים ההם שייכים לנשמתו; אבל אעפ"כ, לשמוח בענינים אלו בה בשעה שחסר ליהודי אחר – זאת לא. וכנ"ל1116 שהענין ד"שמחתי" שייך דוקא כאשר "שימַחתי", היינו, שמשתדל שגם אחרים יהנו מהם.
יגצריך לידע שכל הענינים שיש לו – אינם מצד מעלת עצמו, אלא "הוי' אלקיך נותן לך", וענין זה הוא מצד בחי' הגורל שלמעלה מטעם
ידודעת (כמבואר בתניא1117), שהרי ישנם אחרים שהם טובים כמוהו, ואולי אף יותר ממנו כו'. ולכן, צריך להשתדל גם בטובת והנאת הזולת [ובפרט ע"פ הידוע שהעבודה בזמן הזה היא בעיקר בענין הגמ"ח להזולת שבזה צ"ל "זהיר טפי"1118], ורק אז יכולה להיות שמחתו בשלימות.
טוובנוגע לכל הטענות והתירוצים למיניהם – ולדוגמא: הטענה שעליו להתעסק עם עצמו, להתמודד עם ה"א-ל זר אשר בקרבך"1119, או התירוץ שזהו דבר קשה שאינו יכול לעשותו, או שאין לו מצב-רוח1120 וכיו"ב – צריך לידע שאין זה אלא פיתויי היצר!
טזוכידוע הסיפור1121 אודות הבעש"ט ותלמידיו, שאמרו להם "מאָזשעש דאַ ניע כאָטשעש" ("הנך יכול, אלא שאינך רוצה").
יזומובן, שמה שסיפרו לנו זאת, אין זה סתם "סיפורים נוראים מהבעש"ט", אלא זוהי הוראה בעבודתנו – שצריכים לדעת שישנה היכולת ("מאָזשעש"),
יח– כיון שענין זה תובע ממנו רבינו נשיאנו (שעל ידו נמשכים כל הענינים כו', גם אלו שבבחי' "מאין לי בשר גו'"1122), בודאי שהדבר הוא בכחו וביכלתו, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"1123, ואלמלא הי' הדבר ביכלתו, לא הי' הרבי תובע זאת ממנו –
יטוכאשר יהי' הרצון ("כאָטשעש") – הנה בדרך ממילא יתבטלו הקשיים כו'.
כג. ומסיים רש"י בהמשך הפרשה על הפסוק1124 "ושמרת ועשית אותם" – "בת קול מברכתו, הבאת ביכורים היום תשנה לשנה הבאה":
כאכאשר יהודי מתנהג בדרך זו, שכל מה שהקב"ה נותן לו1125, הרי הוא משתדל בתוקף לשמח בהם יהודים נוספים – אזי "בת קול מברכתו כו'", היינו, שיש לו ההבטחה מלמעלה ש"לשנה הבאה" יהיו לו כל הענינים, בכל המצטרך לו, בבני חיי ומזוני רויחי.
כב* * *
כגד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה והי' כי תבוא.
כד* * *
כהה. השנה1126 הבעל"ט היא שנת השמיטה (כדעת הגאונים וכמנהג ארץ ישראל1127 וכפסק רבנו הזקן1128), ומצוה לפרסם את פסק דינו של רבנו הזקן29 שזמן עשיית הפרוזבול לכתחילה הוא בסוף שנה הששית, לפני ר"ה של שביעית1129.
כוובסוף השנה הששית מובן שהזמן המתאים ביותר לעריכת הפרוזבול הוא בערב ר"ה. היות והפרוזבול מועיל רק לחובות הקיימים מכבר, ובאם יעשה הפרוזבול כמה ימים קודם ר"ה הרי לא יועיל פרוזבול זה להלוואות שילווה אח"כ – והרי החיוב להלוות הוא אף אח"כ בשעה שמישהו מבקשו להלוות לו – וכמ"ש1130 "השמר לך פן גו' קרבה שנת השבע שנת השמיטה גו' נתון תתן לו".
כזומשום כך הרי בערב ר"ה עצמו היו צריכים לערוך את הפרוזבול בסוף היום עבור ההלוואות שילווה (באם יזדמן לו) ביום ער"ה עצמו.
כחאעפ"כ, היות ועלול לקרות שישכח מכך, הרי הטוב ביותר שיערוך את הפרוזבול מיד אחר התרת נדרים1131, שבאותה שעה מזומנים לפניו בלאו הכי ג' אנשים כשרים המהווים בי"ד1132, ויכול לומר בפניהם את נוסח הפרוזבול "הריני מוסר לכם כל חובות שיש לי שאגבה אותם כל זמן שארצה"33.
כטהגמרא אומרת1133 "בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים", ששמיטת כספים דומה היא לשמיטת קרקעות1134.
לוכשם שעל שמיטת קרקעות נאמר1135 "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו"1136, וכן דורשים על כך את הפסוק "רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב"1137, כך יהי רצון שעשיית הפרוזבול הקשורה בשמיטת הכספים תביא לקיום מצות שביעית מן התורה – הן בכספים הן בקרקע1138 – בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו בקרוב ממש.
לא* * *
לבו. נתבארו ב' הפירושים ברש"י בסיום פרשתנו1139: "ותבואו אל המקום הזה", "עתה אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד, אל תבעטו במקום כו'", "ד"א ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו .. עד ארבעים שנה, ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד וכו'" (ובהמשך לזה: "ושמרתם את דברי הברית הזאת") – דלכאורה, הי' הכתוב צריך להמשיך בסיפור נסי הקב"ה במלחמת סיחון ועוג, ואילו התיבות "ותבואו אל המקום הזה" הן מיותרות? ולכן מפרש רש"י שכאן מתחיל ענין חדש: "ותבואו אל המקום הזה" – קרוב לכניסה לארץ נושבת, ששם מתחילה הנהגה טבעית – אזי "עתה אתם רואים עצמכם1140 בגדולה וכבוד", ויש לחשוש שבמשך הזמן "תבעטו במקום כו'", ולכן יש צורך להזהיר "ושמרתם גו'"1141. אמנם, לפירוש זה קשה המשך הכתוב בסיפור דמלחמת סיחון ועוג שהי' נס גלוי. ולכן מוסיף: "ד"א ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף
לגדעתו של רבו .. עד ארבעים שנה", ולכן, עכשיו עליכם להתבונן בכל הנסים כו', ועי"ז יתוסף בשמירת דברי הברית. והקישור בין ב' הפירושים1142 – כי, הנתינת-כח לשבור את ההעלם והסתר ד"רואים עצמכם בגדולה וכבוד" היא ע"י התוספת אור (ידיעה וחכמה) שנמשך לישראל בסוף המ' שנה; ולאידך, כדי שתהי' ההשגה כדבעי, יש צורך בהקדמת הקב"ע דשמירת הברית גם במצב שצריכים לשלול שלא יבעטו כו' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס1143 בלקו"ש חי"ד ע' 100 ואילך.
לדז. ויש להוסיף בקישור ב' הפירושים ברש"י בעבודת האדם – שבשביל פי' הא', שלילת ההעלם והסתר ד"רואים עצמכם בגדולה וכבוד .. תבעטו במקום", יש צורך בפי' הב', הוספה בעבודה, "למען תשכילו גו'" (ולא להסתפק ב"ושמרתם גו'", קיום המצוות מצד קבלת-עול בלבד):
להמי שמסתפק במעמדו ומצבו בהוה, ואינו משתדל לעלות למדריגה נעלית יותר, אלא כל עבודתו ויגיעתו היא שלא להתפעל מההעלם והסתר ולא ליפול למדריגה תחתונה יותר – הרי זה כמשל הידוע1144 ממי שמטפס ע"ג הר, שאינו יכול להישאר על עמדו, אלא או לטפס למעלה, או ליפול למטה ח"ו. – כשאדם נמצא במקום מישור, יכול להסתפק במעמדו ומצבו הנוכחי; אבל כשעומד לא במקום מישור, הנה כדי להבטיח שלא ימעד ויפול ח"ו, מוכרחת להיות יגיעה גדולה לטפס במעלה ההר.
לוועד"ז בנמשל: מצד הענין ד"רואים עצמכם בגדולה וכבוד"1145, הנה
לזבכדי לעמוד על עמדו בעבודה ד"ושמרתם גו'", מוכרחת להיות גם עבודה ויגיעה הכי גדולה כדי להתעלות למדריגה נעלית יותר – "למען תשכילו גו'".
לחועד"ז לאידך גיסא: בשביל פי' הב', שבו ההדגשה היא על הענין ד"למען תשכילו גו'" – יש צורך בהקדמת פי' הא', שעיקרו הוא שמירת דברי הברית מתוך קבלת עול, כי, אם יתחיל בחיפוש השכלה והסברים ("למען תשכילו") – לא יעלה בידו כלום, לא הא ולא הא, אלא ההתחלה צריכה להיות "ושמרתם את דברי הברית הזאת" (ללא הוספת "וגו'"1146) – עבודה בדרך קבלת-עול דוקא, שזהו ענין הברית, ללא חשבונות כלל1147. – בודאי צריך להיות גם ענין ההבנה וההשגה, כמ"ש1148 "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", ועד לעמידה על סוף דעתו של רבו; אבל ההתחלה צריכה להיות באופן של קבלת עול דוקא.
לטוכאשר ישנו הענין ד"ושמרתם את דברי הברית", היינו, שמבלי הבט על גודל ההעלם והסתר ד"אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד", עומד בנסיון ושומר על הברית בדרך קבלת-עול – הנה עי"ז יבוא לידי תוספות אור, "למען תשכילו את כל אשר תעשון", שהו"ע התוספות אור הנמשך ע"י עבודת הנסיונות דוקא1149.
מוזהו מ"ש "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים
מאלשמוע"; ואילו כאשר "ותבואו אל המקום הזה", במעמד ומצב ש"רואים עצמכם בגדולה וכבוד", ואעפ"כ לא מתפעלים מההעלם והסתר, אלא "ושמרתם את דברי הברית הזאת" בתוקף של קבלת-עול – אזי מקבלים "אזנים לשמוע" ("הערן און דערהערן"1150), ולמעלה מזה: "עינים לראות" – ראי' דחכמה, שלמעלה משמיעה דבינה, וגם "לב לדעת" (דעת) – כל ג' הענינים דחב"ד1151.
מבח. המשך ביאור הדיוקים בלשון רש"י1152 "אין אדם עומד על סוף דעתו וחכמת משנתו" ("סוף דעתו" – מסקנת ההלכה למעשה1153, "חכמת" – חכמה, "משנתו" – בינה1154), ובפירושו על הש"ס1155 "אין אדם עומד על סוף דעתו ותבונתו"1156 – נכלל בשיחה המוגהת הנ"ל (לקו"ש שם ע' 106 ואילך).
מגט. כאמור לעיל – התחלת העבודה צריכה להיות בקבלת-עול. הענין ד"למען תשכילו גו'" בא לאח"ז, אבל ההתחלה צ"ל "ושמרתם את דברי הברית הזאת", שענין הברית הוא התקשרות עצמית שלמעלה מטעם ודעת, מבלי להתחשב בחשבונות של שכל כלל.
מדוזוהי גם השייכות דקריאת פרשת כי תבוא לזמן שלפני ראש- השנה:
מהע"י העבודה ד"ושמרתם את דברי הברית הזאת" – שיהודי אינו מתחשב בחשבונות כלל, אלא מקבל על עצמו את שמירת התורה ומצוותי' באופן של "ברית" – נותן לו גם הקב"ה "מדה כנגד מדה"1157, וכורת עמו ברית, מבלי להתחשב בחשבונות אם הוא ראוי לכך וכו', ונותן לו כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני רויחי.
מו______ ______