Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבלתי מוגה
בא. הביאור בפירוש רש"י ריש פרשתנו, "האזינו השמים", "שאני מתרה בישראל ותהיו אתם עדים בדבר שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים .. ולמה העיד בהם שמים וארץ .. אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם, ועוד, שאם יזכו, יבואו העדים ויתנו שכרם וכו'" – בהשוואה לפירושו בס"פ נצבים על הפסוק140 "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ", "שהם קיימים לעולם, וכאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים כו', ד"א .. א"ל הקב"ה לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם שמא שנו את מדתם .. ומה אלו .. אתם .. עאכו"כ",
ג– שהעדות שבפ' נצבים היא רק סימן לזכרון, שבשביל זה אין צורך בבני אדם דוקא, וגם אין צורך שה"עדים" ידעו אודות הסימן141; אבל בפרשתנו, כיון שנאמר "האזינו השמים ותשמע הארץ", בהכרח לומר שזהו גדר של עדות גמורה (ולכן מדגיש "שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים", שעי"ז ידע המותרה חומר הדבר כו'), ועל זה שואל רש"י: "ולמה העיד בהם שמים וארץ", ולא בני אדם? ומתרץ, ששמים וארץ הם "עדים שקיימים לעולם", שיוכלו להכחיש את הטענה "לא קבלנו עלינו את הברית", ועוד זאת, שהשמים והארץ הם עדים לא רק על שמיעת ההתראה, אלא גם בנוגע לפעולת142 העדים בשייכות לענין השכר והעונש כו'.
ד[ורש"י מעתיק רק "האזינו השמים" – כי, העדות של שני עדים צ"ל ביחד, באותו אופן, ואילו כאן נאמר "האזינו השמים גו' ותשמע הארץ"143, ולכן מפרש רש"י "האזינו השמים", "ותהיו אתם עדים", שהשמים עצמם הם עדים לשון רבים, ומוסיף "וכן ותשמע הארץ", כת עדות בפ"ע].
הוהחילוק ביניהם: בפ' נצבים מדובר אודות כללות קיום התומ"צ בפועל, שבזה לא שייך ענין של הכחשה, ולכן מספיק עדות שענינה סימן וזכרון בלבד, משא"כ בפרשתנו שמדובר אודות "ברית", שעיקרה לצורך התחזקות יתירה בקיום התומ"צ בכל הפרטים, אזי יש צורך בעדות גמורה –
והוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 329 ואילך.
זב. ועדיין יש לדייק בפירוש רש"י, שבנוגע לענין השכר מקדים ארץ לשמים, "הארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם"144, ואילו בנוגע לענין העונש מקדים שמים לארץ, "ועצר את השמים ולא יהי' מטר והאדמה לא תתן את יבולה"145:
חויש לבאר ענין זה – ע"פ המבואר במאמר של אדמו"ר מהר"ש146, בעל ההילולא, שבפגם שנעשה ע"י העבירות יש ב' ענינים: (א) תוספת יניקה לחיצונים, (ב) סילוק האורות העליונים (והיינו, שבגלל תוספת היניקה לחיצונים נעשה סילוק האורות העליונים, כיון שהאורות דקדושה אינם יכולים לסבול את יניקת החיצונים, כי "לא יגורך רע" כתיב147, ולכן מסתלקים).
טולכן, כדי לתקן את הפגם יש צורך בב' דברים: (א) לבטל את תוספת היניקה לחיצונים, (ב) להחזיר את האורות שנסתלקו, ולהמשיכם בכלים.
יוממשיך לבאר, שבכדי להעביר יניקת החיצונים צריך תחילה להמשיך אור מקיף דוקא, כידוע שאור מקיף מסמא עיני החיצונים,
יאולאחרי כן, הנה מאור מקיף זה נמשך לאורות עליונים שבבחי' אור פנימי להיות יורדין ונמשכין למטה בכלים שלא יסתלקו עוד כו' (משא"כ כל זמן שלא נמשך אור מקיף שמסמא עיני החיצונים, אי אפשר להמשיך אורות בכלים, כיון שהכלי הוא מלוכלך כו').
יבובנוגע לעניננו:
יגשמים וארץ – הנה שמים שהם כדוריים ועגולים ולמעלה מהתחלקות, מורה על בחי' המקיף, וארץ שהיא באופן של התחלקות ואפשר למששה כו', מורה על בחי' הפנימי148.
ידועפ"ז יובן הטעם שבנוגע לעונש מקדים רש"י שמים לארץ – כי, תחילה מסתלק אור המקיף (שמים), שהרי כל זמן שמאיר אור המקיף שמסמא עיני החיצונים, לא יכולה להיות להם יניקה כו'; אבל בנוגע לענין השכר מקדים רש"י ארץ לשמים – כי הסדר הוא מן הקל אל הכבד, שתחילה באים לאור פנימי (ארץ), ואח"כ באים לאור מקיף שהוא נעלה יותר.
טו* * *
טזג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה האזינו השמים גו'149.
יז[לאחרי המאמר אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שכל אלו שסיימו (וכן אלו שמתכוננים לסיים קודם הבדלה) את לימוד הלקו"ת השבועי, יאמרו "לחיים"150].
יח* * *
יטד. בסיום פרשתנו מפרש רש"י מ"ש151 "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא": "כי מנגד" – "מרחוק", "תראה וגו'" – "כי אם לא תראנה עכשיו, לא תראנה עוד בחייך", "ושמה לא תבוא" – "כי ידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה".
ככלומר: כוונת רש"י לתרץ הקושי שבפסוק זה, דלכאורה, הרי כבר
כאנאמר בפסוקים שלפנ"ז152 "עלה גו' וראה את הארץ גו' ומות וגו'", וא"כ מה מוסיף הכתוב "כי מנגד תראה גו' ושמה לא תבוא"? ועל זה מפרש רש"י, שזהו נתינת טעם להציווי "עלה גו' וראה גו'", דכיון שרק מרחוק תראה את הארץ, ושמה לא תבוא (לראותה מקרוב), על כן אני אומר לך עלה וראה, כי אם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך153.
כבאבל עדיין צריך להבין:
כגרש"י מבאר אמנם פירוש הכתוב, שזהו נתינת טעם וכו', אבל הקושיא היא על הכתוב עצמו – מה בא כתוב זה ללמדנו: כיון שכבר נאמר "עלה גו' וראה את הארץ גו' ומות וגו'", הרי מעצמו מובן, שאם לא יראנה עכשיו לא יראנה עוד, כך, שכתוב זה מיותר לכאורה, שהרי גם בלעדו לא חסר מאומה?!
כדגם צריך להבין סדר הדברים בפירוש רש"י: על התיבות "תראה וגו'", מפרש רש"י, "כי אם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך", ואילו על התיבות "ושמה לא תבוא", מפרש, "וידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה" – דלכאורה איפכא מסתברא: על התיבות "תראה וגו'", שזהו ענין חיובי – מתאים יותר לפרש "וידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה", ואילו על התיבות "ושמה לא תבוא", שזהו ענין שלילי – מתאים יותר לפרש "כי אם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך"?!
כהואגב אורחא, צריך להבין גם מ"ש רש"י "על כן אני אומר לך עלה וראה" – דלכאורה, נוגע כאן רק ענין הראי' ("וראה"), ולא העלי' להר נבו, שהרי גם לולי הראי' נצטוה "עלה אל .. הר נבו .. ומות בהר", וא"כ, הי' רש"י צריך לומר רק "על כן אני אומר לך ראה"?
כוה. עוד צריך להבין:
כזע"פ פירוש רש"י הנ"ל, נמצא, שכל ענין עליית משה להר לראות את הארץ אינו בשביל לקיים את ציווי הקב"ה, אלא אדרבה: כיון שהקב"ה יודע שארץ ישראל חביבה אצל משה, ואם לא יראנה עכשיו, לא יראנה עוד, לכן נותן לו הזדמנות ואפשרות לראותה.
כחולכאורה, איך יתאים זה עם מ"ש בפ' ברכה154 (לאחרי ש"ויעל משה .. אל הר נבו גו' ויראהו ה' את כל הארץ גו'"155): "ויאמר ה' אליו
כטזאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך גו'", ומפרש רש"י: "כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבע לכם הקב"ה קיימה, וזהו לאמר, לכך הראיתי' לך, אבל גזירה היא מלפני ששמה לא תעבור, שאילולי כך הייתי מקיימך עד שתראה אותם נטועים וקבועים בה ותלך ותגיד להם", והיינו, שמשה נצטווה ע"י הקב"ה לראות את הארץ כדי שילך ויאמר להאבות שהקב"ה קיים את שבועתו?!
לויש להוסיף, שבנוגע לדברי הקב"ה למשה אודות ראיית ארץ ישראל, מצינו שינויים נוספים בפירוש רש"י:
לאבפ' פינחס156 נאמר: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ גו'", ורש"י אינו מפרש מאומה בנוגע לראיית הארץ.
לבובפ' ואתחנן157 – כאשר משה רבינו מספר לבנ"י שבגללם אינו נכנס לארץ, אלא הקב"ה אמר לו "עלה ראש הפסגה וגו' וראה בעיניך גו'" – מפרש רש"י: "בקשת ממני ואראה את הארץ הטובה158, אני מראה לך (לא רק מה שבקשת: "ההר הטוב הזה והלבנון"19, ירושלים וביהמ"ק159, אלא) את כולה, שנאמר16 ויראהו ה' את כל הארץ".
לגולכאורה: אם בפ' פינחס לא מפרש רש"י מאומה, כיון שענין זה מובן בפשטות, ללא צורך בפירוש – מהו הקושי שנתחדש בפרשיות שלאח"ז (בפ' ואתחנן, בפרשת האזינו ובפ' ברכה), שבגלל זה יש צורך בפירוש רש"י, ולא עוד אלא שבכל מקום מפרש רש"י באופן אחר?
לדועכצ"ל, שהשינויים הנ"ל בפירוש רש"י – שהוא בודאי בתכלית הדיוק – הם בהתאם לפשוטו של מקרא בכל פסוק לפי ענינו.
להו. ויובן בהקדם ענין תמוה בהנהגת משה (וכרגיל שהקושיא העיקרית משאירים לסוף) – שאף שנצטווה לעלות ולראות את הארץ, לא עשה זאת תיכף ומיד:
לועל הפסוק "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ גו'" שנאמר בפ' פינחס – מפרש רש"י: "למה נסמכה לכאן, כיון שאמר הקב"ה נתן תתן להם160, אמר אותי צוה המקום להנחיל, שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ וכו'. ד"א כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן, שמח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי וכו'".
לזובכן: אפילו לפי פירוש הב' ברש"י שהציווי "עלה אל הר העברים גו'" הי' לאחרי כיבוש ארץ סיחון ועוג שהנחיל משה לבני גד ובני ראובן (ולא לפנ"ז, כפירוש הראשון, שהי' זה לאחרי המאורע דבנות צלפחד, שנצטווה ליתן להם נחלה) – הרי עבר ריבוי זמן מאמירת הציווי למשה עד שמשה קיים את הציווי בפועל, ביום מותו, שבעה באדר – לכל-הפחות ל"ז יום מר"ח שבט, שבו התחיל משה רבינו לומר "משנה תורה".
לחולכאורה תמוה ביותר: היתכן שמשה רבינו התעכב במשך ריבוי זמן, ולא עלה להר נבו לראות את הארץ תיכף ומיד כשנצטוה?!
לטובפרט לאחרי שמצינו אופן הנהגת משה בנוגע למלחמת מדין, ש"אע"פ ששמע (משה) שמיתתו תלוי' בדבר", כמ"ש161 "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך", "עשה בשמחה ולא איחר"162; ומאי שנא הציווי לעלות ולראות את הארץ, שאיחר משה לקיימו משך זמן רב?!
מז. ויש לומר הביאור בזה:
מאכאשר הקב"ה אמר למשה "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ גו' וראית אותה ונאספת אל עמך גו'", הי' משה סבור שזהו ציווי שהוא חייב ומוכרח לראות את הארץ קודם שיאסף אל עמיו – כמו הציווי "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך".
מבוכיון שגם לאחרי הגזירה השתוקק משה ביותר ולא איבד את התקווה ליכנס לארץ, וכנ"ל מפירוש רש"י ש"אמר .. שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ .. כמדומה שהותר לי נדרי כו'" – הרי מובן מאליו שמשה לא מיהר לקיים את הציווי לראות את הארץ, כיון שהי' סבור, שכל זמן שלא ראה את הארץ, לא יאסף אל עמיו, וכולי האי ואולי תתבטל הגזירה בינתיים.
מגושאני הציווי "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך", ש"אע"פ ששמע (משה) שמיתתו תלוי' בדבר, עשה בשמחה ולא איחר" – כי:
מדכשמדובר אודות "נקמת בני ישראל מאת המדינים", אשר, "כל הנוגע בהם כאילו נוגע בבבת עינו" (של הקב"ה)163 – אזי הנהגתו של
מהמשה רבינו, בתור נשיא ומנהיג ישראל, שלא מתחשב כלל עם טובתו האישית, ומזדרז לקיים את ציווי הקב"ה, ועד כדי כך, שגם כאשר בנ"י "לא רצו ללכת" למלחמה, כיון ש"שמעו שמיתת משה תלוי' בנקמת מדין", הכריחם משה לקיים את ציווי הקב"ה, כמ"ש164 "וימסרו מאלפי ישראל גו'", "שנמסרו על כרחן"165;
מואבל כשמדובר בציווי לראות את ארץ ישראל, שזהו ענין שאינו נוגע לבנ"י, אלא רק למשה בלבד – הי' משה יכול לחשוב על טובתו, ולדחות את קיום הציווי, שעי"ז תידחה גם הסתלקותו מהעולם, ובינתיים אולי תתבטל הגזירה.
מזח. ויש לומר, שזוהי כוונת רש"י בפירושו בפ' ואתחנן, על הפסוק "עלה ראש הפסגה וגו' וראה בעיניך גו'" – "בקשת ממני ואראה את הארץ הטובה, אני מראה לך את כולה":
מחכאשר משה רבינו מספר לבנ"י שביקש מהקב"ה "אעברה נא ואראה את הארץ", והקב"ה לא שמע אליו, ואמר לו "עלה ראש הפסגה ושא עיניך גו' וראה בעיניך" – מתעוררת שאלה אצל בנ"י: היתכן שמשה רבינו לא קיים עדיין ציווי זה?!
מטוזוהי כוונת רש"י בפירושו – לתרץ שאלה זו, ע"י הבהרת דברי משה רבינו:
נמשה רבינו הסביר לבנ"י, שדברי הקב"ה אליו "עלה ראש הפסגה גו' וראה בעיניך" הם במקום כניסתו לארץ: "בקשת ממני ואראה את הארץ הטובה – אני מראה לך את כולה", כך, שאין צורך שיכנס לארץ, ובגלל זה דוחה משה את ראיית הארץ (שלאח"ז לא יהי' לו עוד פתחון פה לבקש ליכנס לארץ), כדי שתישאר אפשרות שכולי האי ואולי יסכים הקב"ה שיכנס לארץ.
נאט. אמנם, בפרשתנו, כשהגיע כבר הזמן להסתלקותו של משה, ואין אפשרות לדחות זאת, ואז חוזר הקב"ה ואומר למשה "עלה אל הר העברים הזה גו' וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל גו' ומות בהר גו'", ומוסיף ומסיים "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא" (אף שלכאורה הרי זה מיותר, כנ"ל) – צריך רש"י לבאר תוכנה של הוספה זו:
נבהקב"ה הסביר למשה, שראייתו את הארץ אינה דבר שמוכרח להיות
נגקודם שיאסף אל עמיו (כמו מלחמת מדין שהוצרכה להיות קודם שיאסף אל עמיו); כיון שהגיע הזמן – אומר הקב"ה למשה – הנה גם אם לא תראה את הארץ, תאסף אל עמיך, אלא, ניתנת לך עכשיו האפשרות והברירה לראות את הארץ.
נד[ולהעיר, שפירוש רש"י בפסוק זה קשור ובא בהמשך לפירושו על מ"ש בהתחלת הענין "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה"166, שהטעם לכך ש"במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה" הוא "לפי שהיו ישראל אומרים .. אין אנו מניחין אותו, אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכו'" ("וכל מי שיש בו כח למחות יבוא וימחה"), היינו, שכיון שהגיע הזמן, לא יעזור שום דבר כו'].
נהועפ"ז מובן סדר הענינים בפירוש רש"י: "כי מנגד – מרחוק – תראה וגו'", ואל תחשוב שאם לא תראה עתה מרחוק, הנה סוכ"ס תראנה מקרוב, "כי אם לא תראנה עכשיו, לא תראנה עוד בחייך"; "ושמה לא תבוא", גם אם לא תראנה, כי, אין זה דבר המוכרח שתראה את הארץ, אלא רק בגלל ש"ידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה".
נוי. ורש"י מדייק "על כן אני אומר לך עלה וראה" – כדי להדגיש שהעלי' היתה בשביל הראי':
נזלכאורה אינו מובן: למה הוצרך משה לעלות ל"ראש הפסגה"16 – הרי נאמר167 "ויקבור אותו בגי", שזהו מקום עמוק?! ועכצ"ל, שנקבר באמצע ההר, שזהו "עמק" לגבי ראש ההר.
נחונמצא, שהעלי' אל "ראש הפסגה" לא היתה בגלל ענין המיתה, שבשביל זה הי' מספיק לעלות רק לאמצע ההר, אלא כדי לראות את הארץ.
נטיא. ובפ' ברכה, ששם מוסיף הכתוב ומדגיש "לאמר לזרעך אתננה הראיתיך", שתיבת "לאמר" מיותרת לכאורה168 – מפרש רש"י: "כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבע לכם הקב"ה קיימה, וזהו לאמר, לכך הראיתי' לך כו'".
סאך עדיין צריך להבין – דלכאורה הרי זה בסתירה למשנת"ל
סאשהקב"ה נתן למשה אפשרות וברירה לראות את הארץ לפי שהיתה חביבה בעיניו, והיינו, שהי' זה ענין של רשות, ולא חובה, ואילו כאן מפרש רש"י שהיתה לו שליחות אל האבות, שזהו"ע של חובה?
סבויש לומר הביאור בזה – שהשליחות לומר להאבות כו' הוא ענין שנתחדש כאן, בגלל האופן המיוחד שבו קיים משה את הציווי לעלות ולראות את הארץ:
סגכתיב16 "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו", ומפרש רש"י: "כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת", והיינו, שמשה עשה זאת בזריזות יתירה כו'.
סדויש לומר, שבשכר זה ניתוספו שני ענינים:
סהא) "ויראהו ה' את כל הארץ וגו'"16 – שזהו חידוש לגבי מש"נ לפנ"ז "וראה את הארץ גו'", שיראה מעצמו – שנוסף על מה שהי' יכול לראות מצד עצמו, כפי שמצינו במסכת בכורות169 שראיית האדם היא עד ט"ז מיל, וא"כ, לא הי' יכול לראות את הארץ כולה, הוסיף הקב"ה והראה לו – בדרך נס – את הארץ כולה170, ולא עוד אלא שהראה לו גם דברים העתידים להיות, כפירוש רש"י ש"הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה והמציקין העתידים להיות מציקין לה וכו'", שזוהי ראי' רוחנית – דכיון שהקב"ה ראה שמשה עושה זאת בזריזות יתירה ("בפסיעה אחת"), נתן לו הקב"ה שכר על זה: "ויראהו ה'".
סוב) "ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך", "כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבע לכם הקב"ה קיימה כו'" – דאף שבתחילה היתה ראיית הארץ ענין שתלוי ברצונו של משה, הנה בשכר שעשה זאת בזריזות כו', הוסיף הקב"ה (מלבד ההוספה באופן הראי' – "הראיתיך") ונתן לו גם שליחות לומר לאבות שהקב"ה קיים את שבועתו כו'.
סזיב. ע"פ האמור לעיל יש לבאר דיוק נוסף – שבכל הפסוקים שבהם נזכר אודות ראיית הארץ ע"י משה, הלשון הוא "ויאמר" [בפ' פינחס: "ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ
סחגו'"; בפ' ואתחנן: "ויאמר ה' אלי גו' עלה ראש הפסגה גו' וראה בעיניך"; ובפ' ברכה: "ויאמר ה' אליו זאת הארץ גו' הראיתיך"], לשון רכה171, ואילו בפרשתנו הלשון הוא "וידבר ה' אל משה גו' עלה אל הר העברים גו' וראה גו'", לשון קשה32, כי:
סטבכל שאר הפסוקים שבהם נזכר אודות ראיית משה את הארץ, הנה אף שיש בזה ענין בלתי-רצוי, שמשה אינו יכול ליכנס לארץ, אלא לראותה בלבד, מ"מ, יש בזה גם ענין טוב, שהוא עיקר המכוון והחידוש בפסוקים אלו, ולכן נאמרו בלשון רכה – "ויאמר"; ורק בפרשתנו נאמר "וידבר", לשון קשה, לפי שכאן דיבר אתו הקב"ה קשות.
עוהביאור בזה:
עאבפ' פינחס – הנה אף ש"אמר לו הקב"ה גזרתי במקומה עומדת .. מכאן ואילך אסור אתה ליכנס", הרי (נוסף לכך שיש כאן הענין הטוב ש"אותי צוה המקום להנחיל כו'", וגם שכבר "נכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן", הנה) עיקר המכוון בפרשה זו הוא החידוש שמשה יוכל לראות את הארץ.
עבבפ' ואתחנן – נאמרו גם כמה ענינים טובים: (א) "ויתעבר ה' בי למענכם"172, "בשבילכם, אתם גרמתם לי"173, ולא מצד משה עצמו; (ב) "רב לך"33, "הרבה מזה שמור לך רב טוב הצפון לך"34, (ג) "בקשת ממני ואראה את הארץ הטובה, אני מראה לך את כולה".
עגובפ' ברכה – "ויראהו ה' את כל הארץ", והשליחות אל האבות – "לאמר לזרעך אתננה הראיתיך", "כדי שתלך ותאמר כו'" (כנ"ל סי"א).
עדמשא"כ בפרשתנו, עיקר המכוון הוא לדבר קשות – שמשה לא יחשוב שיש הכרח שיראה את הארץ, וכל זמן שלא יראה את הארץ לא יאסף אל עמיו; עליו לידע שגם אם לא יראה את הארץ, יאסף אל עמיו, אלא, שניתנת לו עכשיו האפשרות והברירה לראות את הארץ (כי אם לא יראנה עכשיו, לא יראנה עוד בחייו), אבל אין זה ציווי.
עהולהעיר, שעצם העובדה שנסתלקה ממנו האפשרות לקיים מצוה – שהרי משה חשב שיש לו עוד מצוה, לראות את הארץ, ועתה נתברר לו שאין זו מצוה, אלא דבר הרשות כו' – נחשבת לדיבור קשה.
עויג. וההוראה מזה:
עזישנם החושבים שענין הזריזות צריך להיות רק בענין של מצוה, כלשון חז"ל174: "זריזין מקדימין למצוות", אבל בענין של רשות – "כל מעשיך יהיו לשם שמים"175 ו"בכל דרכיך דעהו"176 – לא נוגע ענין הזריזות.
עחועל זה באה ההוראה מהנהגת משה רבינו בעלי' להר נבו לראות את הארץ – שאע"פ שראייתו את הארץ לא היתה ענין של מצוה, כי אם דבר הרשות, מ"מ, "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו", "כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת", שעשה זאת בזריזות כו', שמזה למדים שגם בעניני הרשות צ"ל ההנהגה באופן של זריזות.
עטיד. ויש להוסיף בזה – ע"פ האמור לעיל (סי"א) שבשכר הזריזות (בעניני הרשות) זכה להשליחות לילך ולומר לאברהם יצחק ויעקב שהקב"ה קיים את שבועתו:
פובהקדם – שלכאורה אינו מובן:
פאכיון שבנ"י הם "מאמינים בני מאמינים"177, ועאכו"כ אברהם אבינו שהוא "ראש למאמינים"178 – איך שייך לומר שיהי' ספק אצל אברהם בנוגע לקיום שבועתו של הקב"ה, שיצטרכו לשלוח לומר לו שהקב"ה קיים השבועה?!
פבובענין זה רואים נקודה נפלאה – שע"י ענין הזריזות (בעניני הרשות) הגיע משה רבינו למדריגה נעלית יותר אפילו מאמונתו של אברהם אבינו179.
פגטו. ענין זה שייך גם לימים שבין יוהכ"פ לסוכות:
פדעל הפסוק180 "ולקחתם לכם ביום הראשון גו'", איתא במדרש181 שחג הסוכות הוא "ראשון לחשבון עוונות", כיון ש"מיום הכפורים עד החג כל ישראל עסוקין במצות, זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו כו'" – להתכונן לחג הסוכות.
פהולכאורה אינו מובן: אם בחג הסוכות עצמו שבו מקיימים מצות סוכה ולולב בפועל ממש, יש מקום ל"חשבון עוונות" – בד' הימים
פושבין יוהכ"פ לסוכות שבהם עסוקים רק בהכנה למצוה, על אחת כמה וכמה?!
פזאך הענין הוא – ע"פ האמור לעיל – שדוקא כשעוסקים בזריזות בדבר הרשות, אזי מגיעים לדרגא נעלית יותר.
פחוזהו גם תוכן הסיפור182 שפעם נכנס כ"ק מו"ח אדמו"ר אל אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, למחרת יוהכ"פ, ושאל: ומה עתה (והיינו, שלאחרי כל העבודה של חודש אלול, ימי הסליחות, ראש השנה, עשי"ת ויוהכ"פ – מה היא העבודה עתה)? וענה לו: עתה ביחוד צריך לעשות תשובה ("איצטער ערשט דאַרפן תשובה טאָן").
פטוהענין בזה:
צשלימות התשובה היא באופן ש"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"183, היינו, שבהיותו נשמה בגוף, הנה ע"י עבודתו תתחבר הנשמה ותשוב לשרשה ומקורה היותר נעלה.
צאוכיון שיהודי מתעלה תמיד ממדריגה למדריגה, הרי מובן, שתשובה זו היא – במובן מסויים – נעלית יותר אפילו מהתשובה של יוהכ"פ בתפלת נעילה!...
צבוענין זה מתבטא בעבודתו של יהודי בד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות (שהם כנגד ד' אותיות שם הוי'184), שבהם מתעסק יהודי בענינים שהם עצמם אינם מצוה עדיין, אלא רק הכנה למצוה, להקדיש מזמנו (ואפילו לבטל מתלמוד תורה) כדי לרכוש אתרוג מהודר, וכן בנוגע לשאר המינים – כי, דוקא בההידור בענינים שאינם מצוה עדיין, אלא רק הכנה למצוה, מתבטאת התמסרותו העמוקה של יהודי לאלקות מצד אהבתו לה' הרבה יותר מאשר ע"י ההידור בהמצוה עצמה185.
צג______ ______