Toras Menachem·Vol. 45 (5726·Part 1)·Sicha for Shabbos Parshas Vaeira·Rosh Chodesh Shvat 5726תורת מנחם·מה- שנת תשכ"ו - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ וארא·ראש חודש שבט·ה'תשכ"ו

אבלתי מוגה

בא. בנוגע לר"ח שבט – מפורש בקרא¹⁴⁹⁷: "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם" – דברי תוכחות, וחזרת כל התורה כולה (משנה תורה)¹⁴⁹⁸.

גובפרטיות יותר: בר"ח שבט היתה התחלת דיבורו של משה, וכיון שהסתלקותו היתה בז' באדר, נמצא, שדיבר עמהם במשך ל"ו יום (מר"ח שבט עד ו' אדר, כי בז' באדר עצמו, שבו מלאו ימיו ושנותיו, נסתמו ממנו מעיינות החכמה¹⁴⁹⁹), כמרומז ב"אלה הדברים גו'", "כמספר אלה" – ל"ו¹⁵⁰⁰; וכל זה נכלל בר"ח שבט¹⁵⁰¹, אודותיו מפורש בקרא ש"דיבר משה גו'".

דוע"פ דברי האריז"ל¹⁵⁰² בענין "והימים האלה נזכרים ונעשים"¹⁵⁰³, שכאשר "נזכרים" הענינים המיוחדים של "הימים ההם" בכל שנה ושנה, אזי חוזרים ו"נעשים" עוד הפעם אותם ההמשכות כו' כמו בפעם הראשונה, ועוד באופן נעלה יותר, כמובן ממ"ש רבינו הזקן¹⁵⁰⁴ ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר .. אור חדש עליון יותר כו'", וכן הוא ע"פ נגלה, כהכלל "מעלין בקודש"¹⁵⁰⁵ – הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע לר"ח שבט, שבו "דיבר משה אל בני ישראל גו'".

הב. ובהקדמה – שלכאורה לא שייך הענין ד"נזכרים ונעשים" בנוגע לר"ח שבט, כי, המסופר בכתוב אודות דיבורו של משה אל בנ"י בר"ח שבט ("בעשתי עשר חודש באחד לחודש") קשור עם שנת הארבעים דוקא ("ויהי בארבעים שנה"), כך, שלכאורה אין זה ענין ששייך לר"ח שבט בכל שנה.

ו351
אך הענין יובן ע"פ דברי הצ"צ – שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו:

זבאוה"ת דברים (שנדפס לאחרונה)¹⁵⁰⁶ מביא הצ"צ שהתורה ניתנה לארבעים יום (ומביא כמה ענינים הקשורים עם מספר ארבעים), ומבאר, ש"ענין ארבעים יום שהי' משה בהר אפ"ל ע"ד לא קאים איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעים שנין¹⁵⁰⁷, ולכן בן ארבעים לבינה¹⁵⁰⁸, ויום שלמעלה חשוב ודאי כשנה¹⁵⁰⁹, ע"כ הי' משה בהר ארבעים יום, כדי שיהי' קאים על התורה כו'".

חובהקדם ביאור הענין ד"קאים איניש אדעתי' דרבי'" – ש"רבי'" קאי על נותן התורה, ואמיתית לימוד התורה הוא באופן שהאדם הלומד "לוקח" לא רק את שכל התורה, אלא גם את "נותן התורה", וענין זה נעשה ע"י הדעת דוקא.

טוכמבואר בשיעור תניא היומי¹⁵¹⁰, ש"החכמה היא מקור השכל וההבנה והיא למעלה .. מההבנה וההשגה¹⁵¹¹ .. ולכן מתלבש בה אור א"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא בי' כלל כו'", ומזה מובן, שאמיתית ענין לימוד התורה (חכמה) הוא לא רק השכל שבה, אלא שעי"ז תופס את האוא"ס המלובש בה, שזהו בעל הרצון, נותן התורה.

יובשביל זה יש צורך בארבעים שנה, שאז "קאי איניש אדעתי' דרבי'".

יאאמנם, קודם החטא הי' ענין זה יכול להעשות במשך ארבעים יום – שזהו שניתנה התורה לארבעים יום, ובפרט בנוגע למשה רבינו, שאצלו הי' בודאי מספיק ארבעים יום כדי להיות "קאים אדעתי' דרבי'"; משא"כ לאחרי החטא לא מספיק ארבעים יום, אלא יש צורך בארבעים שנה.

יבוענין זה שלאחרי החטא יש צורך בארבעים שנה הוא גם בנוגע למשה רבינו¹⁵¹² – שהרי החטא פעל ירידה גם אצל משה רבינו, כדאיתא

יג352
בגמרא¹⁵¹³ על הפסוק¹⁵¹⁴ "לך רד", "רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל" (וכידוע¹⁵¹⁵ שרק ביום השבת מקבל משה רבינו את הענינים שהיו אצלו קודם החטא, שלכן אומרים בתפלת שבת "ישמח משה במתנת חלקו").

ידומזה מובן, שמ"ש "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה וגו'" – אינו קשור עם משך זמן של ארבעים שנה דוקא (שהרי קודם החטא נעשה זה במשך ארבעים יום), אלא זהו ענין הקשור עם מספר הארבעים שישנו בתורה, כך, שזהו ענין בתורה (ולא בזמן), ולכן שייך בזה שפיר הענין ד"הימים האלה נזכרים ונעשים".

טוג. המשך השיחה – ביאור ענין "משנה תורה", ש"משה מעצמו אמרם" ו"ברוח הקודש"¹⁵¹⁶, שהמשכת התורה (ש"קדמה לעולם"¹⁵¹⁷) בעולם¹⁵¹⁸ היא ע"י הממוצע דמשה, שיש בו ב' הקצוות: תכלית הביטול ("ונחנו מה"¹⁵¹⁹), ושלימות המציאות (שלכן היתה קומתו "עשר אמות"¹⁵²⁰), והמשכת ההשפעה שע"י הממוצע היא בב' אופנים: בד' ספרים ראשונים בדרך מעביר; ובמשנה תורה בדרך התלבשות¹⁵²¹ (ולכן במשנה תורה דרשינן

טז353
סמוכים¹⁵²²). והצורך בענין ההתלבשות (אף שלכאורה ה"ז ירידה)¹⁵²³ – לפי שעי"ז יכולים ליקח את (ולהתעצם עם) עצם התורה כפי שהיא למעלה מהשגה. והכח על זה – לפי שמשנה דתורה נלקח מעצמותו ית', למעלה גם משלישי¹⁵²⁴ המדבר (שמחבר הוי' ומשה)¹⁵²⁵, ועל ידו יכולה להיות הירידה למטה¹⁵²⁶ באופן של התלבשות, ובה בשעה נשארת במהותה – דבר ה'¹⁵²⁷. ובעבודה הו"ע התשובה¹⁵²⁸. וכן הוא בנוגע לגילוי תורת

יז354
חסידות חב"ד, בחי' היחידה שבתורה, שמתלבשת בשכל אנושי, ועד שהמעיין עצמו בא באופן של הפצה עד ל"חוצה"¹⁵²⁹ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 9 ואילך; חל"ו ע' 41 ואילך¹⁵³⁰.

יח* * *

יטד. בהמשך להמוזכר לעיל אודות "דברי תוכחות" שאמר משה רבינו בר"ח שבט – יש להוסיף, שענין זה הי' "אחרי הכותו את סיחון וגו'"¹⁵³¹, שלא יאמרו "מה לזה עלינו, מה הטיב לנו כו'"¹⁵³²:

כלפני שמשה רבינו אמר לבנ"י דברי תוכחות – דאג ליתן להם כל צרכיהם הגשמיים, כל טוב גשמי, להיותו רועה ישראל, והרי ענינו של רועה הוא שצריך לספק כל צרכי צאן מרעיתו¹⁵³³.

כאוכדאיתא במדרש¹⁵³⁴ על הפסוק¹⁵³⁵ "ומשה הי' רועה", שהקב"ה בחן את משה (וכן את דוד) בכך "שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו" – לא רק ה"זקנים" וה"בחורים", אלא גם ה"קטנים", והרי עיקר הענין ד"שה קטנה" בנוגע לבנ"י הוא בנוגע לעניני הנשמה, והיינו, שמשה רבינו דואג גם לאלו שנמצאים בדרגות נמוכות, וכמו אלו ששייכים ל"בשר תאוה" – שעל זה טוען משה רבינו: "מאין¹⁵³⁶ לי בשר"¹⁵³⁷ [משא"כ המן, שעוד לפנ"ז (החל מט"ו באייר) ירד בזכות משה¹⁵³⁸, ולא

כב355
טען על זה "מאין לי כו'" – כיון שהי' "לחם¹⁵³⁹ מן השמים"¹⁵⁴⁰, ופעולת משה היתה רק להמשיכו למטה להיות מזון גשמי, ולא באופן שישאר מזון רוחני, כמו המן שאכלו המלאכים¹⁵⁴¹], ועל זה אומר לו הקב"ה: "היד ה' תקצר וגו'"¹⁵⁴², ומצַוה עליו להשפיע להם גם בשר.

כגוזהו גם מה שקומתו של משה רבינו הוצרכה להיות עשר אמות (כנ"ל ס"ג) – כיון שהשפעתו היא לא רק מט' אמות העליונים, אלא גם מהאמה התחתונה, אל התחתונים ביותר.

כדוזהו גם מה שמשה רבינו פעל גם את כיבוש ארץ סיחון ועוג ("אחרי הכותו וגו'"):

כהגם להדעה¹⁵⁴³ שארץ סיחון ועוג יש בה קדושה, ויש בה האיסור ד"לא תחנם"¹⁵⁴⁴ – הרי זה רק לאחרי שבני גד ובני ראובן קיימו את התנאי ש"יעברו חלוצים גו'", משא"כ לפנ"ז, הרי זה בודאי חוץ לארץ.

כו[ועפ"ז יובן בנוגע למשנת"ל¹⁵⁴⁵ בנוגע לטענת אומות העולם לישראל "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים"¹⁵⁴⁶, ולא בנוגע לכיבוש ארץ סיחון ועוג שהי' לפנ"ז, כיון שטענתם היתה בנוגע לקדושת ארץ ישראל, כיצד יכולים לפעול שתהי' ארץ קדושה ע"י הכיבוש בלבד – שביאור זה מתאים גם להדעה שארץ סיחון ועוג יש בה קדושה כו', כיון שחלות הקדושה היא רק לאחרי קיום התנאי דבני גד ובני ראובן, שזהו בעת כיבוש ארצות שבעה גוים].

כזונמצא, שמשה רבינו דואג לבנ"י שגם בחוץ לארץ יהי' כל טוב גשמי – שהרי גם ארץ סיחון ועוג היתה ארץ מובחרת כו', כמובן מזה שיש דעה שארץ סיחון ועוג חייבת בביכורים¹⁵⁴⁷, וגם להדעה שאינה חייבת בביכורים¹⁵⁴⁸, הרי (נוסף לכך שגם בא"י יש מקומות שאין מביאים מהם ביכורים¹⁵⁴⁹) גם הקס"ד בתורה יש לה אחיזה במציאות, כך, שזוהי בודאי ארץ טובה, וכפי שרואים בפועל, שבני גד ובני ראובן וויתרו על חלקם

כח356
בארץ שבעה אומות כדי לקבל נחלה בארץ סיחון ועוג, וכיון שדבר זה הי' כדאי ומשתלם, הרי בודאי הי' זה מקום של טוב גשמי.

כטוזהו סדר הדברים – שלכל לראש דואגים לצרכיהם הגשמיים של בנ"י, ולאח"ז גם בנוגע לענינים הרוחניים¹⁵⁵⁰.

לה. וכשם שהדברים אמורים בנוגע למשה רבינו, רועה ישראל הראשון, כן הוא גם בנוגע לרועה ישראל שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר:

לאובהקדמה – שדיבורו של משה לבנ"י בר"ח שבט, "סמוך למיתה"¹⁵⁵¹ (בז' אדר), קשור גם עם יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר בעשירי בשבט.

לבולהעיר, שעשרת הימים שבין ר"ח שבט ליו"ד שבט הם בדוגמת עשר אמות של קומת משה (מספר עשר בנוגע לזמן, כמו מספר עשר בנוגע למקום), שעל ידם נמשכת ההשפעה גם לאלו שנמצאים בדרגא היותר תחתונה (כנ"ל ס"ד).

לגובכן: גם אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו סדר הדברים הוא – שלכל לראש ממשיך ומשפיע לצאן מרעיתו צרכיהם הגשמיים.

לדוכידוע עד כמה השתדל כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לטובתם של ישראל גם בגשמיות, וכידוע הסיפור¹⁵⁵² שכבר בהיותו בן י"א שנה היתה לו מס"נ בשביל טובתו של יהודי, וזו היתה הנקודה התיכונה של כל עבודתו במשך כל ימי חייו עד ליום הש"ק (שקשור עם "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"¹⁵⁵³) האחרון שבו נסתלק.

להוכיון ש"צדיקים דומים לבוראם"¹⁵⁵⁴, הנה מה שהוא עושה הוא מצַוה לישראל לעשות¹⁵⁵⁵, כולל גם "מצַוה" מלשון צוותא וחיבור¹⁵⁵⁶, היינו, שמתחבר עם כל אחד ומסייע לו בעבודתו כו'.

לוומזה מובן גם בנוגע לכל אלו שעוסקים במילוי שליחותו – שצריכים לידע ולהכיר בכך (ובלשון הרגיל אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁵⁵⁷: "הערן און דערהערן"), שכל הדרוש להצליח במילוי שליחותם, ניתן להם באופן שהכל ערוך ומוכן על השולחן, וצריכים רק לברך ולאכול!... כך,

לז357
שיכולים למלא את שליחותם ללא בלבולים ומניעות כו', לא מצד בריאות הנפש ובריאות הגוף, ולא מצד טרדות הפרנסה.

לחוכמדובר לעיל¹⁵⁵⁸, שכאשר "ראובן ושמעון נחתין", ניתן מיד הכח שיהי' "ראובן ושמעון סלקין"¹⁵⁵⁹, ללא מניעות ועיכובים כו'.

לטובאופן כזה הולך כל אחד לבטח דרכו, לבקוע את החושך כפול ומכופל כו', ולהצליח במילוי השליחות מתוך שמחה וטוב לבב.

מ* * *

מאו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וארא אל אברהם וגו'.

מב* * *

מגז. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק¹⁵⁶⁰ "כבד לב פרעה", "תרגומו יקיר, ולא אתיקר, מפני שהוא שם דבר, כמו כי¹⁵⁶¹ כבד ממך הדבר" – דלכאורה אינו מובן דברי הקב"ה למשה שסיבת העונש היא בגלל ש"כבד לב פרעה", בה בשעה שלפנ"ז אמר¹⁵⁶² הקב"ה "ואני¹⁵⁶³ אקשה את לב פרעה"? ולכן מפרש רש"י ש"כבד" אינו פועל עבר, שיכול להתפרש על פעולת הקב"ה להכביד את לבו, אלא "שם דבר", המתאר את מצב לב פרעה שהוא כבד בעצם¹⁵⁶⁴, ולכן מגיע לו עונש¹⁵⁶⁵ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"א ע' 28 ואילך.

מד358
ח. ועדיין צריך להבין: הרי גם העובדה שעוד לפני שה' הכביד את לב פרעה הי' לבו כבד בעצם, היא מצד הטבע של פרעה כפי שנברא ע"י הקב"ה [וכמו במשל הזונה (המובא בתניא¹⁵⁶⁶), שצריכה למלא את תפקידה, לפי שזהו רצונו של הקב"ה, "וכמאמר בלעם לא אוכל לעבור את פי ה'¹⁵⁶⁷ .. שכולם אינם משנים תפקידם"¹⁵⁶⁸, וכמ"ש גבי דוד "כי ה' אמר לו קלל"¹⁵⁶⁹], וא"כ, איך אפשר להעניש אותו על זה?!

מהויובן בהקדם מ"ש רבינו הזקן באגרת התשובה¹⁵⁷⁰ בנוגע למארז"ל¹⁵⁷¹ "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה",

מו– שזהו "דוקא שבשעת החטא הי' יכול לכבוש יצרו, אלא שסומך בלבו על התשובה, ולכן הואיל והתשובה גורמת לו לחטוא, אין מספיקין וכו'". וע"ד "אין קטיגור נעשה סניגור"¹⁵⁷². ולהעיר, שענין "אין קטיגור נעשה סניגור" הוא דוקא בעבודת פנים, שלכן לא לבש הכה"ג בגדי זהב בכניסתו לקדש הקדשים (משא"כ עבודת חוץ שהיתה בבגדי זהב). ומצד גודל מעלת התשובה שהיא למעלה מכללות התומ"צ (כמובן מזה שעל ידה מתקנים את החסרון בקיום התומ"צ), מובן שהיא בבחי' "עבודת פנים", ולכן יש בה הכלל ש"אין קטיגור נעשה סניגור" –

מז"אין מספיקין דייקא, אבל אם דחק ונתחזק .. ועשה תשובה מקבלין תשובתו", כי "אין לך דבר שעומד בפני התשובה"¹⁵⁷³.

מחוכפי שמצינו באחר, שגם לאחרי שבהשגחה פרטית שמע את ה"בת קול" שיצתה ואמרה "שובו בנים שובבים חוץ מאחר"¹⁵⁷⁴ – הי' יכול וצריך לעשות תשובה¹⁵⁷⁵.

מטומזה מובן גם בנוגע לפרעה, שאף שהי' לבו כבד בעצם, ונוסף לזה, הכביד ה' את לבו, מ"מ, הי' יכול וצריך לשוב בתשובה, באופן של "דחק ונכנס".

נועד"ז מובן בנוגע לעבודת כאו"א מישראל – שאינו יכול להצדיק את עצמו בנוגע לענין של עבירה ח"ו, ולטעון שאין לו ברירה כו', כיון שנמצא בעוה"ז, שהוא עולם הקליפות והסט"א, והרשעים גוברים בו72,

נא359
כי, בכל מעמד ומצב שנמצא, הרי אין לך דבר העומד בפני התשובה כו'. ואין צורך להמתין עד יוהכ"פ, אלא ענין התשובה יכול להיות בכל יום, ועד "בשעתא חדא וברגעא חדא"¹⁵⁷⁶.

נבט. המשך הביאור ב"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, ש"כבד לב פרעה" פירושו ש"לב" פרעה נעשה כמו ה"כבד"¹⁵⁷⁷, שהו"ע העקשות (ששייך לכח המעשה שבשליטת הכבד) גם בניגוד לשכל והרגש הלב. והתיקון לזה הוא ע"י ענין הקבלת עול, שזהו ה"כבד" דקדושה ש"ממך הדבר", בכחו של משה שהי' בתכלית הביטול – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש הנ"ל.

נגי. ויש להוסיף ולבאר בנוגע למ"ש "כי כבד ממך הדבר":

נדלכאורה אינו מובן: איך יתכן לומר "כי כבד ממך הדבר" בנוגע למשה – רוען של ישראל, ובפרט לאחרי יוהכ"פ שנתעלה לדרגא נעלית ביותר (כנ"ל¹⁵⁷⁸) – שלא יוכל להתמודד ("איינקערן זיך") עם בנ"י?!

נהוגם צריך להבין מדוע יתרו דוקא אמר זאת למשה – דממה- נפשך: אם זהו אכן דבר שכבד ממנו, הי' משה צריך להכיר בכך מעצמו, גם לולי דברי יתרו.

נויא. ויובן בהקדם הביאור בהמשך הכתוב – "כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך":

נזמהמשך הכתוב "לא תוכל עשוהו לבדך", מובן, שגם ענין זה צריך להיעשות ע"י משה, ככל הענינים שצריכים להיות ע"י משה, רוען של ישראל, אבל, לא לבדו, אלא באופן שמקבל סיוע מאחרים.

נחונקודת הביאור בזה – שמשה הי' במדריגת צדיק, ומצד עצמו הסתפק בעבודת הצדיקים, גם ללא עבודת התשובה, הקשורה עם ענין המס"נ כו'.

נט360
ועל זה אמר לו יתרו "כי כבד ממך הדבר":

סיתרו – הי' בעל תשובה, שהרי בתחילה הי' עובד ע"ז, ואח"כ אמר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים"¹⁵⁷⁹. וכמרומז בשמו "יתרו" – שמורה על "יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך"¹⁵⁸⁰, והיינו, שהפך את הסכלות לחכמה ואת החושך לאור (תמורת אלו ש"שמים גו' אור לחושך"¹⁵⁸¹ רח"ל). וזהו גם שנקרא "יתר", "ע"ש שיתר פרשה בתורה"¹⁵⁸² – דלכאורה, איך יתכן שיתרו שהי' במדריגה היותר תחתונה, הוסיף על כל תורת משה – שזוהי הוספת ענין התשובה, שגדלה מעלתה ביותר, עד כדי כך, ש"מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו"¹⁵⁸³.

סאוזהו שאמר יתרו למשה "כי כבד ממך הדבר" – שחסר אצלו ענין ה"כבד"¹⁵⁸⁴ הקשור עם הרגל ועד לעקב שברגל (כנ"ל¹⁵⁸⁵), שענינו בעבודה הו"ע התשובה ומס"נ ששייך יותר אצל אנשים פשוטים (כידוע¹⁵⁸⁶ בפירוש מ"ש¹⁵⁸⁷ "והאיש משה ענו מאד גו'", שעיקר ענוותנותו של משה הי' כלפי דרא דעקבתא דמשיחא, שעבודתם מתוך מס"נ, ובזה נתקנא משה), ולכן, "לא תוכל עשוהו לבדך".

סבוכיון שכן, הנה העצה היא – "ואתה תחזה מכל העם וגו'"¹⁵⁸⁸, היינו, לילך אל המון העם, אנשים פשוטים, ולעשות מהם "שרי עשרות", "שרי חמישים", "שרי מאות" ועד ל"שרי אלפים", שזהו תוכן ענין התשובה – לעשות מאנשים פשוטים שרי אלפים!

סגועי"ז יתוסף ענין התשובה גם אצל משה עצמו¹⁵⁸⁹, שזהו"ע ד"לאתבא צדיקייא בתיובתא"¹⁵⁹⁰.

סדוע"י עבודה זו זוכים לגאולה האמיתית והשלימה, ובלשון הכתוב בפרשת השבוע¹⁵⁹¹: "והוצאתי גו' והצלתי גו' וגאלתי גו' ולקחתי גו'", ועד

סה361
למ"ש בנוגע לגאולה העתידה: "והבאתי גו'" (שלכן הרי זה קשור עם כוסו של אליהו¹⁵⁹²), ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.

סו______  ______