Toras Menachem·Vol. 45 (5726·Part 1)·Sicha for Shabbos Parshas Miketz·Shabbos Chanukah 5726תורת מנחם·מה- שנת תשכ"ו - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ מקץ·שבת חנוכה·ה'תשכ"ו

אבלתי מוגה

בא. דובר אודות דברי הגמרא¹³²³ "מאי חנוכה", "על איזה נס קבעוה" – על נס פך השמן, הצלה רוחנית, ואילו הנס דנצחון המלחמה (שנתבאר בפרטיות בנוסח ד"על הנסים"¹³²⁴), הצלה גשמית¹³²⁵, לא נזכר כלל, אפילו לא בדרך טפל (ונזכר רק עצם הנצחון ורק בתור הקדמה וקביעות הזמן – "וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו כו'"), אף שההצלה הרוחנית באה רק ע"י ולאחרי ההצלה הגשמית¹³²⁶ – כי, כאשר ישנו הנס הרוחני (שמתבטא בענין האור שהוא הנברא הכי רוחני¹³²⁷),

ג311
אזי הנס הגשמי אינו תופס מקום. וזוהי הוראה¹³²⁸ ונתינת כח בעבודה, שאף שנעשית ע"י עניני הגוף דוקא, מ"מ יאיר אור הנשמה עד שעניני הגוף לא יהיו תופסים מקום – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס¹³²⁹ בלקו"ש חכ"ה ע' 235 ואילך.

דב. ועפ"ז יש לבאר מ"ש בתניא¹³³⁰ "ונפש השנית בישראל היא חלק אלקה כו'" – דלכאורה אינו מובן: כיון שנפש האלקית היא שלא בערך כלל לנפש הבהמית, הול"ל "ועוד נפש כו'", וכיו"ב, ולמה נאמר "ונפש השנית", שמורה על הקשר והשייכות עם נפש הבהמית (הראשונה)?

הואף שישנו הביאור שנה"א נקראת "נפש השנית" בגלל שנכנסת לאדם משך זמן לאחרי נפש הבהמית¹³³¹ – הרי, לאמיתו של דבר, אצל בנ"י נוגעת הקדימה בתוכן יותר מאשר הקדימה בזמן, ואם מצד תוכן הענין קודמת נה"א, אין לקרותה בשם "נפש השנית" בגלל שהיא מאוחרת בזמן.

ואך הענין הוא – שנה"א היא "נפש השנית" (שנית לנה"ב) גם מצד תוכן הענין, כיון שכל מציאותה של נה"א למטה היא רק בגלל נה"ב, ולולי נה"ב, לא היתה נה"א יורדת למטה להתלבש בגוף, אלא היתה נשארת למעלה כפי שהיא מושרשת בעצמותו ית', כידוע¹³³² שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל (ויתירה מזה, שאפילו בהיותה למטה מלובשת בגוף שנמצא במעמד ומצב של חטא, אין זה שייך כלל לנשמה, ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"¹³³³), ולא ירדה למטה אלא כדי לתקן את נה"ב והגוף וחלקו בעולם, ולכן ניתנה גם התורה למטה דוקא, במעמד ומצב ש"למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם"¹³³⁴, ששם צריך לפעול היציאה ממאסר הגוף ונה"ב.

זאמנם, אף שנה"א היא "נפש השנית", כיון שבאה למטה רק בעקבות נה"ב – הרי הכוונה היא שנה"א תברר את נה"ב, ותפעל שגם

ח312
אצל נה"ב תהי' הרוחניות עיקר והגשמיות טפל, ועד שלא תהי' להגשמיות תפיסת מקום כלל, אפילו לא בדרך טפל [וע"ד מ"ש¹³³⁵ "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה", שהעשי' הגשמית אינה אלא דבר הטפל לברכת ה'], כיון שאינה ענין בפני עצמו, אלא כל מציאותה אינה אלא "כלי" להרוחניות – כפי שלמדים מקביעת היו"ט דחנוכה על נס פך השמן, מבלי להזכיר הנס דנצחון המלחמה, כיון שהנס הגשמי אינו תופס מקום לגבי הנס הרוחני, אפילו לא בדרך טפל.

טג. ויש להוסיף בהלימוד מקביעת היו"ט דחנוכה על נס פך השמן בנוגע להעדר תפיסת מקום של הגשמיות לגבי הרוחניות. ובהקדמה:

יכאשר יש תפיסת מקום לגשמיות כדבר טפל ומועט עכ"פ – הרי אי אפשר למדוד בדיוק את מדת המיעוט והטפלות, כך, שבתחילה יהי' אחוז אחד לגבי תשעים ותשע, ואח"כ שתי אחוזים לגבי תשעים ושמונה, וכן הלאה, ועד שיגיע למעמד ומצב שהחילוק יהי' כחוט השערה בלבד, ואז יהי' צורך בסייעתא דשמייא שלא יהי' רובו רע. ובלשון הכתוב¹³³⁶: "מושכי העון בחבלי השוא (בתחילה בחבלי השוא, דבר שאין בו ממש, כחוט של קורי עכביש, ואח"כ מתגבר והולך עד שנעשה) וכעבות העגלה גו'".

יאוזהו גם החסרון שבענין ה"פשרה" (ששייכת רק בענינים שבין אדם לחבירו, ורק קודם פסק הדין, אבל לאחרי שנגמר הדין "אסור לבצוע .. אלא יקוב הדין את ההר")¹³³⁷ – שאין זה דבר בריא, אלא דבר חולני ("אַ קראַנקע זאַך"), כיון שזהו היפך האמת, אשר, "ה' אלקים אמת הוא אלקים חיים"¹³³⁸, וכאשר סוטים מהאמת אפילו כחוט השערה, הרי זה כבר שקר.

יבולכן הנה גם בנדו"ד, לא די בכך שהגשמי יהי' דבר טפל לגבי הרוחני, אלא צ"ל באופן של העדר תפיסת מקום לגמרי – שלא יפקד ולא יזכר ולא יקרא בשם כלל.

יגועוד זאת, שענין זה נוגע מיד בהתחלת העבודה:

ידגם כאשר מתעסקים עם יהודי שצריך לפעול עליו שלא לעבור עבירה, להיותו עדיין במעמד ומצב שאינו שייך כלל אל הרוחניות – הנה גם הוא צריך לדעת מיד את האמת, ללא פשרות, שענין הגשמיות אינו נחשב ואינו תופס מקום כלל לגבי הרוחניות.

טו313
וע"ד משנת"ל¹³³⁹ בנוגע להפצת המעיינות חוצה, שצריך להביא ל"חוצה" את ה"מעיין" עצמו: כאשר מדובר אודות "חוצה", הנה לכאורה די בכך שיתחילו עם "מעט מים"¹³⁴⁰, ומהו ההכרח להתחיל מיד עם ה"מעיין" עצמו? אך הענין הוא – שכאשר ההתחלה היא עם מי המעיין בלבד, הרי זה כמו "פשרה", שהיא היפך האמת (כנ"ל), ולכן בהכרח להתחיל מיד עם המעיין עצמו, להביאו גם ל"חוצה".

טזד. ויתירה מזה לומדים מהיו"ט דחנוכה:

יזלא די בכך שענין הגשמיות אינו תופס מקום כלל לגבי ענין הרוחניות, אלא יש צורך לפעול שהגשמיות גופא תהי' חדורה בענין הרוחניות, להיותו כמו שמן שמפעפע בכל דבר¹³⁴¹, היינו, שפועל בכל דבר שיהי' בו ענין של שמנונית.

יחוענין זה למדים מכללות הענין דהדלקת המנורה בביהמ"ק, שעי"ז היתה אורה יוצאה לכל העולם¹³⁴², ע"י "חלוני שקופים אטומים"¹³⁴³, כך, שהעולם כולו נעשה מציאות של אור.

יטוענין זה מודגש יותר בנרות חנוכה – ש"מצותה משתשקע החמה", ו"מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ"1, היינו, שצריך לפעול שגם החוץ והחושך יהי' מציאות של אור.

כ* * *

כאה. בהאמור לעיל (ס"ג) שמיד בהתחלת העבודה צריכים לפעול שענין הגשמיות לא יהי' תופס מקום לגבי הרוחניות – יכול מישהו לשאול: הא מנלן?!

כבומה שנתבאר לעיל אודות הלימוד מהיו"ט דחנוכה – טוען הוא, שמעולם לא ראה בעצמו את הנס דחנוכה, ולא עוד אלא שנמצא במעמד ומצב ד"תשקע החמה", וא"כ, איך שייך שענין הגשמיות לא יהי' תופס מקום אצלו?

כגו. ויובן ממה שמצינו דוגמת זה גם בנוגע לחכמות חיצוניות – שזהו כללות הענין דחכמת יון, שהיא המנגד לחכמה דקדושה, שזהו

כד314
ש"טמאו כל השמנים של בחי' חכמה דקדושה, שרצו להשכיחם תורתך כו'"¹³⁴⁴:

כהובהקדמה – שגם חכמות חיצוניות, שנפלו בשבירת הכלים מבחי' אחוריים של חכמה דקדושה¹³⁴⁵, הנה מצד הניצוצים כו' נשאר בהם קורטוב של אמת. וזהו הטעם שע"פ תורה סומכים על חוות-דעת הרופא, שניתנה לו רשות לרפאות¹³⁴⁶, שלמד חכמת הרפואה, ועד"ז בנוגע להסתמכות על חכמי התכונה בנוגע לקידוש החודש¹³⁴⁷.

כוובכן: גם בלימוד חכמות חיצוניות, הנה כדי שהלימוד יהי' כדבעי, הרי זה דוקא כאשר האדם הלומד פונה ועוזב את כל עניניו ורצונותיו ומבטל את מציאותו.

כזוענין זה מתחיל כבר בלימוד אל"ף בי"ת (גם של חכמת יון) עם ילד קטן – שהרי אם יניחו לילד להתנהג לפי רצונו, אזי לא יבוא לעולם ללימוד א"ב, כיון שרוצה רק לאכול ולשתות ולשחק עם בוץ... וכדי שיתחיל ללמוד א"ב יש צורך להוציא ("אַרויסשלעפּן") אותו ממציאותו, אלא, שענין זה צריך להיות באופן ד"חנוך לנער על פי דרכו"¹³⁴⁸, וכמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות¹³⁴⁹ ש"יצטרך המלמד .. שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו כו'".

כחוכן הוא גם אצל גדול – שכדי שילמד וישכיל כו', בהכרח שתחילה יבטל את מציאותו, וכמבואר בתורה אור¹³⁵⁰ אודות "הפילסופים מהאומות הקדמונים שהיו .. עוזבים כל תענוגי' ועוסקים בכל לבבם ותשוקת נפשם בלימוד החכמות כל היום והלילה .. להבין ולהעמיק .. בחכמותיהם בתכונה ותשבורת ופילסופיא חכמת החיצוני' .. מצד מזג טבעם .. שגובר בו מרה שחורה בתולדתו (שלכן) תשתוקק נפשו מאד אל החכמה כו'".

כטועוד זאת, שגם לאחרי שנעשה חכם גדול שמחדש חידושים כו', הנה אם יתערבו אצלו פניות מצד המציאות והישות שלו, שברצונו להוכיח את צדקת דבריו ("אויספירן זיין'ס") דוקא, וכיו"ב, אזי לא יוכל להגיע אפילו לקורטוב של אמת, ובכדי להגיע אל האמת, בהכרח שיבטל את מציאותו כו'.

ל315
ז. ויש להוסיף בזה, שע"י ביטול מציאותו ניתוסף בהעסק במושכלות גם באופן שהוא כמו נס שלמעלה מהטבע:

לארואים במוחש שיכול אדם להתייגע בענין מסויים במשך זמן, כמה ימים, שבועות ואפילו חדשים, מבלי להגיע להשגת הענין על בוריו, ולפתע, בקומו בבוקר נופלת לו השכלה חדשה שעל ידה משיג את הענין שהתייגע עליו במשך כמה חדשים.

לבולכאורה אינו מובן: הרי ישנו כלל (שנתבאר בתורה בנוגע לטבע העולם) "יגעתי ומצאתי"¹³⁵¹, וא"כ, כיצד יתכן שגם לאחרי שהתייגע במשך זמן, עדיין לא השיג את הענין על בוריו; ולאידך גיסא, כיצד יתכן שלפתע תיפול לו השכלה חדשה ללא יגיעתו? – אך הענין הוא, שהכלל "יגעתי ומצאתי" הוא בנוגע לענין ההבנה וההשגה שמצד כח הבינה, משא"כ בנוגע לכח החכמה, שהתגלותו היא בדרך ממילא כו', אלא שצריך לעשות כלי (כי, אם לא יעשה כלי, לא ירגיש לגמרי שנפל לו איזה חכמה כו'), ועשיית הכלי היא ע"י ביטול מציאותו.

לגוכללות הענין בזה – שגם בלימוד חכמות חיצוניות, הנה לאחרי כל היגיעה וההשגה באופן ד"יגעתי ומצאתי" ע"פ טבע, נשאר בזה עדיין ענין נעלה יותר, ענין שלמעלה מהטבע (וע"ד מארז"ל¹³⁵² ש"רוח צפונית אינה מסובבת", שבזה ניכר כחו של הבורא כו'). וכדי לבוא להענין שלמעלה מהטבע – הרי זה דוקא ע"י ביטול מציאותו כו'.

לדח. ואם בלימוד חכמות חיצוניות יש צורך בביטול מציאותו של האדם הלומד, הרי עאכו"כ שכן הוא בנוגע לחכמה דקדושה וכל עניני קדושה, שצריך להיות הענין ד"לך לך מארצך וממולדתך גו'"¹³⁵³, לצאת מהרצונות והרגילות שלו¹³⁵⁴, ולבטל את מציאותו ל"יסוד היסודות ועמוד החכמות"¹³⁵⁵, כך, שאינו מציאות לעצמו כלל, שלכן אינו עושה זאת "כדי לירש הטובה", אפילו לא "כדי שאזכה לחיי העולם הבא", "אלא עושה האמת מפני שהוא אמת", כמ"ש הרמב"ם¹³⁵⁶.

להועפ"ז מובן כיצד יכול האדם לבטל את מציאותו, ולפעול שענין הגשמיות לא יהי' תופס מקום אצלו – שהרי רואים במוחש שענין זה שייך אפילו בנוגע ללימוד חכמות חיצוניות, ועאכו"כ שענין זה יכול

לו316
להיות בנוגע לחכמה דקדושה. ובפרט שישנה גם הנתינת כח על זה מקביעות היו"ט דחנוכה, כנ"ל.

לזט. ועוד ענין בזה – שכאשר ענין הגשמיות אינו תופס מקום לגבי הרוחניות, אזי ניתוסף גם בהמשכת הגשמיות באופן שלמעלה מהטבע, כפי שלמדים מנס פך השמן:

לחאף שמצאו רק "פך אחד של שמן" ש"לא הי' בו להדליק אלא יום אחד"1, כך, שלמחרת לא יהי' להם שמן להדלקת המנורה (שהרי לא ידעו שהקב"ה יעשה להם נס) – לא עשו חשבונות מה יהי' מחר; כאשר יש שמן עבור יום זה – צריך להדליק את המנורה (כשם שכאשר יש לו תפילין היום, צריך להניחם), ומה יהי' הלאה – ידאג הקב"ה!

לטועד"ז בנוגע לעניני פרנסה – שכאשר ענין הגשמיות אינו תופס מקום, אזי לא דואגים מה יהי' מחר, אלא סומכים על הקב"ה ש"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"¹³⁵⁷, והוא יעשה את שלו כו'¹³⁵⁸.

מ* * *

מאי. נתבאר לעיל בנוגע לעבודת האדם באופן שענין הגשמיות אינו תופס מקום – במכ"ש וק"ו מזה שאפילו בלימוד חכמות חיצוניות יש צורך בענין ביטול המציאות כו', ועי"ז ניתוסף בהלימוד גם באופן של נס שלמעלה מהטבע, שלמרות שלאחרי ריבוי היגיעה לא השיג את הענין לאשורו, הנה לפתע נופלת לו השכלה חדשה כו'.

מבויש להוסיף ולבאר טעם הדבר שענין הביטול כו' ישנו גם בחכמות חיצוניות, אף שזהו כללות הענין דחכמת יון שהיא בניגוד לחכמה דקדושה – שזהו לפי שכל הענינים שבעולם נמשכים מאחדותו ית', אחדות הפשוטה.

מגובהקדמה:

מדענין האחדות – לא "יחיד", אלא "אחד" – פירושו¹³⁵⁹ שלמרות שישנו ענין של ריבוי (לא כמו יחיד, שלא שייך בו ענין של ריבוי), אין זה בסתירה לענין האחדות, ולא עוד אלא שזהו באופן של אחדות פשוטה (ולא אחדות מורכבת). וטעם הדבר – דכיון שהריבוי גופא הוא מצד הפשיטות שלמעלה¹³⁶⁰, הנה גם ההתאחדות של ריבוי הפרטים היא באופן

מה317
של אחדות פשוטה (משא"כ ב"יחיד", שלא שייך בו ענין של ריבוי, לא שייך גם לומר ענין של פשיטות).

מווכיון שמצד הפשיטות שלמעלה ישנו ענין של ריבוי, הנה מהריבוי נמשך גם המציאות דלעו"ז, וכמארז"ל¹³⁶¹ בפירוש הכתוב¹³⁶² "נעשה (אדם)", לשון רבים, "כתוב והרוצה לטעות יטעה"; אבל לאידך גיסא, כיון שהריבוי גופא הוא מצד אחדות הפשוטה, הרי זה באופן שהאחדות הפשוטה נמשכת וחודרת בכל ריבוי הענינים.

מזולכן הנה גם בחכמות חיצוניות (חכמת יון שהיא היפך הקדושה) ישנו ענין הביטול כו' – שזהו מצד המשכת אחדות הפשוטה של הקב"ה, "אחד האמת"¹³⁶³.

מחיא. ובפרטיות יותר:

מטהתחלת כל עניני העולם היא – ממציאותם של בנ"י, כמ"ש¹³⁶⁴ "בראשית", "בשביל ישראל שנקראו ראשית". וכיון שבישראל יש לא רק נפש האלקית, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"8, אלא גם נפש הבהמית, נפש הטבעית (טבע העולם), הנה מזה נשתלשל בעולם שיש בו גם מציאות של לעו"ז, היפך הקדושה.

נובשרש הענין – הנה הא גופא שבישראל יש נה"א וגם נה"ב, הרי זה לפי שלמעלה יש (לא רק שם הוי' אלא) גם שם אלקים, בגימטריא "הטבע"¹³⁶⁵, וכן למעלה יותר, עד ליכולת העצמות, שאמיתית ענין היכולת הוא שאפשר להיות שני הענינים, ובאופן ששניהם בהשוואה כו'¹³⁶⁶. ומזה נשתלשלו ב' הענינים דהוי' ואלקים, ועד"ז בישראל – נה"א ונה"ב, ועד שמזה נמשך בעולם שישנה גם המציאות דלעו"ז.

נאומצד השורש של כל הענינים למעלה – הנה גם למטה, בחכמות חיצוניות שמצד הלעו"ז, ישנו ענין הביטול כו'.

נבאמנם, ענין זה הוא רק מצד השורש כו', אבל בפועל ובגלוי הרי זה ענין של לעו"ז, שיכול להיות גם באופן של התגברות כו', כמ"ש¹³⁶⁷ "ולאום מלאום יאמץ".

נגאבל אעפ"כ, ברור הדבר שסוכ"ס ינצח ("וועט אויספירן") "אחד

נד318
האמת", ותתגלה אחדות הפשוטה בכל העולם – דירה לו ית' בתחתונים¹³⁶⁸.

נהיב. וזהו גם המענה לטענת אומות העולם, שגם אצלם ישנו ענין האחדות ד"אחד האמת", ומהו החידוש בענין האחדות אצל בנ"י דוקא – כי, ענין האחדות (שהקב"ה הוא אחד האמת, שהוא לבדו הוא ואין זולתו41) הוא בישראל דוקא, ומבנ"י נמשך ענין האחדות גם אצל אוה"ע, ועד ללעו"ז כו'.

נווכן הוא בפשטות הענינים – שחכמי אומות העולם קיבלו את ענין האחדות מחכמי ישראל, וכפי שמצינו¹³⁶⁹ בנוגע לרבו של אריסטו, שהי' בימי ירמי' הנביא, וכאשר ירמי' הי' במצרים (כמסופר בתנ"ך¹³⁷⁰), הי' בא אליו ולומד ממנו, וכך קיבל ממנו גם ענין האחדות.

נזוכפי שמצינו גבי שלמה, שהי' החכם מכל האדם¹³⁷¹, ומכל קצוי תבל באו לשמוע את חכמתו, ומסתמא דיבר עמהם לא רק "על העצים וגו'"¹³⁷², אלא גם בענין ההתהוות כו', וגילה להם כמה שהי' אפשר לגלות כו'.

נח[ועד"ז בנוגע לכללות הענין דחכמות חיצוניות, שכללותם היא חכמת יון וחכמת מצרים¹³⁷³ – שכל זה נמשך מחכמת בנ"י].

נטאמנם, למרות שגם אוה"ע קיבלו את ענין האחדות מבנ"י, הנה לאחרי כן נשכח אצלם ענין האחדות, והתחילה אצלם שיטה הפוכה – ענין הפירוד, כדברי "ההוא אמגושא לאמימר מפלגך לעילאי כו' מפלגך לתתאי כו'"¹³⁷⁴, וכמו"כ אמרו שכל כח טבעי הוא כח נפרד ומציאות בפני עצמו כו', היפך דברי הרמב"ם¹³⁷⁵ בנוגע לד' היסודות, שיכולים להתחלף זב"ז, שזהו מצד ענין האחדות.

סיג. המשך השיחה, שככל שמתקרבים לימות המשיח, וכמ"ש בזהר¹³⁷⁶ "ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא כו'"¹³⁷⁷, אזי

סא319
חוזר ומתגלה גם אצל אוה"ע ענין האחדות, בתור הכנה לגילוי ענין האחדות לעתיד לבוא – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס¹³⁷⁸ בלקו"ש חט"ו ע' 47 ואילך.

סב* * *

סגיד. דובר אודות מ"ש בנוסח "ועל הנסים": "והדליקו נרות בחצרות קדשך" (אף שמקום המנורה הוא בהיכל), שאין הכוונה לנרות המנורה¹³⁷⁹, אלא לנרות שהדליקו בתור שבח והילול להקב"ה, כמ"ש¹³⁸⁰ "באורים כבדו ה'", כמו שהיו מדליקים מנורות של זהב בשמחת בית השואבה¹³⁸¹ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש הנ"ל ס"א.

סדטו. וענין זה קשור גם עם המדובר לעיל (ס"א) בנוגע להעדר תפיסת מקום של הגשמיות לגבי הרוחניות:

סהלכאורה צריך להבין: למה התבטא ההילול והשבח להקב"ה בהדלקת נרות דוקא, ולא בענין של ריקודים, כמו בשמחת בית השואבה?

סואך הענין הוא – שאף שהדלקת הנרות היתה קשורה עם ענין השמחה, הרי זה קשור גם עם נרות המקדש, שכל ענינם הו"ע רוחני, ולכן לא התבטא הדבר גם בענין הריקודים, כיון שזהו ענין גשמי שאין לו תפיסת מקום כלל לגבי הרוחניות.

סזטז. עפ"ז יש לבאר גם את הפתגם¹³⁸² אודות רבינו הזקן, שהיתה אצלו מסירת-נפש לנתק את עצמו ("אָפּרייסן זיך") מהדביקות ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"¹³⁸³, כדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות, שמזה משמע, שבשעת הדביקות כו', לא הי' יכול לעשות טובה ליהודי בגשמיות – דלכאורה אינו מובן: למה לא יוכלו להתקיים שניהם יחד?

סחויובן בהקדם המדובר פעם¹³⁸⁴ במ"ש גבי הדלקת המנורה, "ויעש כן

סט320
אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותי' כאשר צוה ה' את משה"¹³⁸⁵, ופירש רש"י, "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה":

עלכאורה תמוה: וכי יעלה על הדעת שאהרן ישנה מציווי הקב"ה?! – הרי גם יהודי פשוט, אם הי' לו אח כמו משה רבינו שהי' מוסר לו ציווי הקב"ה להדליק המנורה באופן מסויים, בודאי לא הי' משנה מאומה, ומהו החידוש בנוגע לאהרן "שלא שינה"?!

עאאך הענין הוא – שעבודתו של אהרן בהדלקת המנורה היתה גם עבודה רוחנית נעלית ביותר, כידוע שאהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא"¹³⁸⁶, ועבודתו היתה להעלות את כנסת ישראל (כללות נשמות ישראל שנחלקים לשבעה סוגים שנרמזים בז' הנרות¹³⁸⁷) למעמד ומצב שיהיו מאירים "אל מול פני המנורה". וכיון שכן, הנה בגשת אהרן לעבודה נעלית כזו, הי' אהרן עלול לשפוך את השמן, לקפוץ או ליפול מהמעלות שלפני המנורה, מצד גודל ההתפעלות כו'!

עבוזהו "ויעש כן אהרן", "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" – שזהו חידוש גדול, שלמרות גודל ההתפעלות כו', הצליח אהרן לעשות את כל הפעולות הדרושות להדלקת המנורה בפשטות, ללא שינוי כל-שהוא.

עגוחידוש זה מצינו גם אצל רבינו הזקן – כידוע הסיפור¹³⁸⁸ בנוגע לאמירת תורה ע"י הרב המגיד, שרוב התלמידים לא היו מצליחים לשמוע את התורה כולה, כיון שמצד גודל ההתפעלות היו מתגלגלין וכו', וגם אלו שהיו מצליחים לשלוט על עצמם ולשמוע את התורה כולה, הנה מצד ההתפעלות משמיעת התורה היו סובלים אח"כ משלשול כו'; ואילו רבינו הזקן הי' בכחו לשמוע את התורה כולה, מבלי לסבול אח"כ כו' – שזהו מצד גודל מעלתו שהי' נשמה חדשה¹³⁸⁹, והורה דרך חדשה כו'.

עדוע"ד שמצינו במעלת משה רבינו על שאר הנביאים, ש"כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין, ומשה רבינו אינו כן .. הי' כח בדעתו .. להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם"¹³⁹⁰.

עהוהיינו, שגם לאחרי הנתינת-כח מאהרן "שלא שינה", הנה בזמן הבעש"ט והמגיד – שגם הם דרשו והורו ונתנו כח שההתפעלות לא תפעל שינוי בהגשמיות – לא היו כל התלמידים יכולים לעמוד בזה,

עו321
וסוכ"ס היו אצלם הרוחניות והגשמיות בסתירה זל"ז, כך, שהגשמיות מתבטלת באופן של העדר תפיסת מקום לגבי הרוחניות; ורק אצל רבינו הזקן היו יכולים להיות שני הענינים (רוחניות וגשמיות) ביחד – לשמוע ולקלוט את תורת המגיד באופן שהגוף הגשמי ישאר לעמוד על עמדו ללא שינוי.

עזאך עפ"ז אינו מובן: כיון שאצל רבינו הזקן לא היתה הגשמיות בסתירה אל הרוחניות – מדוע הוצרך להתנתק מהדביקות ד"עמך לא חפצתי גו'" כדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות?!

עחוהביאור בזה – שאצל רבינו הזקן עצמו היו יכולים להיות שני הענינים ביחד, אבל כשמדובר אודות עשיית טובה ליהודי בגשמיות, אזי נוגע מעמדו ומצבו של המקבל, ומצד המקבל – הנה אם רבינו הזקן הי' עומד אז בהדביקות ד"עמך לא חפצתי גו'", לא היתה מתקבלת עשיית הטובה אצל המקבל, מצד ריבוי האור כו'. וע"ד הסיפור¹³⁹¹ שפעם הפשיל הרבי את טליתו כו', והחסיד נפל בהתעלפות כו'. ובשביל תועלת המקבל, הוצרך רבינו הזקן למס"נ להתנתק מדביקותו כו'.

עטאמנם, כל זה הוא בנוגע למעלת רבינו הזקן, שאצלו לא היתה הגשמיות בסתירה לרוחניות (ורק בגלל המקבל הוצרך לנתק את עצמו מהדביקות ד"עמך לא חפצתי גו'"); אבל אצל רוב בני אדם – והתורה על הרוב תדבר¹³⁹² – הגשמיות היא בסתירה להרוחניות, ואינה תופסת מקום לגבי הרוחניות, וכאמור לעיל (סט"ו) שלכן התבטא השבח וההילול להקב"ה רק בכך ש"הדליקו נרות בחצרות קדשך", שזהו ענין רוחני, ולא ע"י ריקודים, שזהו ענין גשמי שאינו תופס מקום כלל לגבי הרוחניות.

פועד"ז מצינו גם בנוגע לתפלת שמונה-עשרה, ש"אין לזוז ממקומו"¹³⁹³, והיינו, שהגוף הגשמי צריך לעמוד ללא תנועה כלל, "כעבדא קמי מרי'"¹³⁹⁴ – כי, אצל רוב בני אדם הרוחניות והגשמיות הם בסתירה זל"ז (כאמור לעיל שרק "משה רבינו הי' כח בדעתו .. להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם"), ולכן, בשעת התפלה צריך לעמוד במעמד ומצב שהגשמיות אינה תופסת מקום כלל.

פאיז. אמנם, אע"פ שהגשמיות אינה תופסת מקום כלל לגבי

פב322
הרוחניות, מ"מ, אי אפשר להסתפק בענין הרוחניות בלבד, אלא יש צורך גם בהגשמיות:

פגבנוגע לתפלה – הרי עם היותה ענין רוחני, כידוע¹³⁹⁵ שתפלה הוא מלשון "התופל כלי חרס"¹³⁹⁶, שהו"ע החיבור והדביקות באלקות, מ"מ, לא די שתהי' התפלה במחשבה (אף שלכאורה העיקר בתפלה היא המחשבה), אלא התפלה צריכה להיות בדיבור דוקא, שזהו ענין גשמי לגבי המחשבה. וכל זה – נוסף לכך שהתפלה עצמה היא גם בנוגע לענינים גשמיים, לפעול "שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה"¹³⁹⁷, וכיו"ב.

פדוהענין בזה – שתפלה היא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"¹³⁹⁸, והיינו, שגם כאשר "מגיע השמימה" ה"ה "מוצב ארצה", כיון שאין הכוונה שתהי' הדביקות באלקות באופן ד"בקרבתם לפני ה' וימותו" (כמ"ש בבני אהרן)¹³⁹⁹, אלא אדרבה – לפעול הקירוב לאלקות גם בנוגע לגופו ונפשו הבהמית, ולכן צריכה להיות התפלה בדיבור דוקא, כדי שגם הגוף ירגיש שהנשמה מתפללת, ועי"ז תפעל התפלה (ועד"ז בנוגע לפעולה של התוועדות חסידית) גם על הגוף, בנוגע לאופן הנהגתו במשך כל היום כולו.

פהוזהו גם מה שאמרו רז"ל¹⁴⁰⁰ "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה" – דלכאורה: בשלמא "לבו למעלה" שפיר דמי, אבל מהו הצורך שיהיו "עיניו למטה" – כפי שמבאר רבינו הזקן¹⁴⁰¹ שצריך להיות החיבור של יחודא עילאה עם יחודא תתאה דוקא.

פוולאידך גיסא – אף שהתפלה צריכה להיות בדיבור דוקא, כדי שתהי' נרגשת גם בהגוף, מ"מ, ע"פ הוראת רבותינו נשיאינו צריכה התפלה להיות באופן של התיישבות, ולא באופן של התפעלות הגוף, כמו אלו שצועקים באמצע התפלה "אוי טאַטע" וכיו"ב (אף שמותר ע"פ דין (אם אין זה בסיום הברכה), דחשיב לחלק מן התפלה שיכולה להיות נאמרת בכל לשון)¹⁴⁰².

פזוכן בנוגע לתפלה על ענינים גשמיים, כמו בברכת רופא חולים

פח323
ומברך השנים – הנה אף שמותר להזכיר שם החולה ב"שמע קולנו"¹⁴⁰³, הרי בודאי אין מקום לחשוב ולהתבונן בפרטי ענין הרפואה, מרשמי הרופאים ("רעצעפּטן") וכיו"ב (או לחשוב בברכת השנים אודות פרטי עניני הזריעה בשדה כו'), אלא רק בקשה כללית שהקב"ה ישלח לו רפואה שלימה, והיינו, שגם בתפלה על הענינים הגשמיים צריך להיות ניכר ונרגש בגלוי ענין הרוחניות דוקא, ואילו ענין הגשמיות צריך להיות בהעלם.

פטוכללות הענין בזה – כמבואר בקונטרס עץ החיים¹⁴⁰⁴ שצריך להיות הן יחודא תתאה והן יחודא עילאה, והיינו, שלא מספיק אחד מהם, אלא צריכים להיות שניהם דוקא, ובאופן שגם ביחודא תתאה צריך להיות נמשך יחודא עילאה כו'.

ציח. סיום השיחה, שכן הוא בנוגע לנס פך השמן (נצחון רוחני) ונס נצחון המלחמה (נצחון גשמי) דחנוכה, שרק בגילוי ובפירוש אינם יכולים להיות יחד¹⁴⁰⁵, אבל בהעלם וברמז ה"ה שייכים זל"ז – נכלל בלקו"ש הנ"ל ס"א. וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:

צאוכל זה צריך להיות לא רק במשך שמונת ימי חנוכה, אלא באופן שממשיכים את כל הענינים דחנוכה על כל השנה כולה.

צב* * *

צגיט. כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר אודות ה"פגישה"¹⁴⁰⁶ שמתקיימת בימים אלו – שיהי' זה באופן ד"אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם"¹⁴⁰⁷, וימשיכו זאת על כל השנה כולה, ועד שיהי' "כליא ריגלא דתרמודאי"1. וצוה שמשתתפי הפגישה יאמרו "לחיים", גם עבור בני משפחותיהם.

צד______  ______