Toras Menachem·Vol. 46 (5726·Part 2)·Sicha for Shabbos Parshas Tzav·Shabbos HaGadol·12 Nissan 5726תורת מנחם·מו - שנת תשכ"ו - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ צו·שבת הגדול·י"ב ניסן·ה'תשכ"ו

אבלתי מוגה

בא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם.

ג* * *

דב. בקאַפּיטל תהלים¹¹²⁵ הנזכר לעיל (במאמר¹¹²⁶) נאמר¹¹²⁷: "משביח שאון ימים שאון גליהם וגו'".

הומבאר הצ"צ – שיום ההילולא המאה שלו הוא ביום המחרת, שמתחיל כבר ביום הש"ק לאחרי חצות (כנ"ל במאמר¹¹²⁸) – ברשימותיו לתהלים על הפסוק¹¹²⁹, ש"ים" ("ימים") הו"ע עולם התהו [וכמבואר במ"א¹¹³⁰ בפירוש דברי המדרש¹¹³¹ על הפסוק¹¹³² "יקוו המים", בענין "דיורים אלמים"], וזהו"ע "שאון ימים" – התגברות גלי הים, מצד שרשם בתהו שלמעלה מתיקון. אך עז"נ "משביח שאון ימים שאון גליהם", "כי אף שהם מבחי' גבוה, היינו מעולם התהו, ולכן מתגברים, אך הוא ית' משביח שאון ימים, כי אצלו, גם ריבוי האור דעולם התהו כלא חשיב".

וועפ"ז מבאר מ"ש במדרש¹¹³³ "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה¹¹³⁴, מים רבים אלו עובדי כוכבים, שנאמר¹¹³⁵ כהמות ימים יהמיון כו', לא יוכלו לכבות את האהבה כו' ואוהב את יעקב כו'" – כי, שרש אוה"ע שנמשלו לשאון מים כבירים הוא מעולם התהו שלמעלה מעולם התיקון, ולכן רוצים להתגבר על בנ"י ששרשם מעולם התיקון; ואעפ"כ, "לא יוכלו לכבות את האהבה", כיון שהקב"ה "משביח שאון ימים", ע"י המשכת בחי' האור שלמעלה גם מעולם התהו.

זוזהו גם מ"ש¹¹³⁶ "הלא אח עשו ליעקב גו' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" – שאפילו במדריגה שבה נאמר "הלא אח עשו ליעקב", כיון שלמעלה מהשתלשלות (ריבוי האור דתהו) אין תפיסת מקום גם ליעקב,

ח245
שהרי "אם צדקת מה תתן לו גו'"¹¹³⁷, הנה מצד פנימיות הכוונה – "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי". וכיון ש"ואוהב את יעקב" הוא מצד העצמות, שלמעלה מתהו, לכן הנה גם "מים רבים (שמצד בחי' התהו) לא יוכלו לכבות את האהבה".

טויש לקשר ענין זה עם המוזכר לעיל (במאמר2) אודות הפסוק "לבשו כרים הצאן וגו'" שבקאַפּיטל הנ"ל¹¹³⁸, שממנו למדים ש"בניסן נברא העולם"¹¹³⁹, כדלקמן.

יג. ובהקדמה:

יאנתבאר לעיל (במאמר¹¹⁴⁰) העילוי דחודש ניסן לגבי חודש תשרי, שבחודש תשרי ההמשכה היא בנוגע להנהגת העולמות בדרך הטבע, ובחודש ניסן שבו היתה היציאה ממצרים נמשכת ההנהגה שלמעלה מהעולם ולמעלה מהטבע.

יבובעבודת האדם – הרי זה החילוק שבין עבד ובן:

יגתשרי – מדרגת העולם – הו"ע עבודת עבד, כי, התהוות העולמות היא מספירת המלכות, שהרי "אין מלך בלא עם"¹¹⁴¹, מלשון עוממות¹¹⁴², שלכן נתהוו מספירת המלכות עולמות נפרדים. וזהו גם ענינו של עבד – שהוא דבר נפרד מהאדון והמלך.

ידמשא"כ ניסן – מדריגה שלמעלה מהעולם – הו"ע הבן, שהוא קשור עם האב, ואינו נפרד ממנו.

טוובפרט ע"פ המבואר בלקו"ת¹¹⁴³ בענין מעלת הנשמה, שעלי' נאמר¹¹⁴⁴ "בנים אתם לה' אלקיכם", שאין זה "כמו הבן שנלקח ממוח האב ונפרד ממנו אח"כ", וכאשר יש צורך בענין של מסירת נפש בשביל אהבת אביו, הרי "אינו מחויב ע"פ הדין, כי חייך קודמין¹¹⁴⁵, ואבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת כו'¹¹⁴⁶, וזה מחמת שהוא נהי' מהות בפ"ע. אך הנשמה אינו כך, רק כולא חד, ואינה נפרדת ממנו ית' כלל",

טז– וכידוע מ"ש באגרת הקודש דכ"ק מו"ח אדמו"ר¹¹⁴⁷ בביאור

יז246
לשון התניא¹¹⁴⁸ "חלק אלקה ממעל ממש", שבתיבת "ממש" יש ב' ענינים הפכיים לכאורה: (א) "ממש" – מלשון ממשות (מציאות), היינו, דקאי על הנשמה כפי שנעשית מציאות נברא, ועד כפי שירדה למטה ונתלבשה בגוף גשמי, (ב) "ממש" – קאי אדלעיל מיני' – חלק אלקה ממעל, היינו, שהנשמה היא ממש חלק אלקה ממעל. ושניהם קשורים זב"ז: גם לאחרי שהנשמה נעשית בבחי' מציאות, "ממש" מלשון ממשות – גם אז היא חלק אלקה ממעל ממש –

יח"לכן מוכרח להיות לה אהבה אפילו בכל לבבך ובכל נפשך¹¹⁴⁹, במס"נ ממש".

יטוא"כ מובן בודאי שבחי' בן היא למעלה מעולמות, כי, עולמות ענינם שהם נבראים נפרדים, ובעבודת האדם הרי זה בחי' עבודת עבד, משא"כ בן הוא בבחי' דביקות.

כוזוהי מעלת חודש ניסן על חודש תשרי – שבתשרי העבודה היא באופן של קבלת עול, עבודת עבד, ואילו בניסן העבודה היא בבחי' בן.

כאד. ולהעיר, שאף שמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו¹¹⁵⁰ גודל המעלה דעבודת עבד, וכן מבואר בתניא¹¹⁵¹ שעבודת עבד דוקא היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" – אין הכוונה שתכלית העילוי היא בעבודת עבד כשלעצמה, שהרי אדרבה: עיקר המעלה היא בחי' בן, וכנ"ל שעבד הוא נפרד, ואילו בן הוא דבוק, אלא, כדי שתהי' אמיתית השלימות של בן, צריכה להיות גם העבודה דקבלת עול, עבודת עבד, וכאשר ישנו לא רק הענין דבן כשלעצמו, אלא גם ענין העבד, "בן שהוא ג"כ עבד"¹¹⁵², הרי זה אמיתית העילוי של הבן.

כבוע"ד מ"ש הצמח-צדק (וכאמור לעיל (במאמר4) שביום הש"ק זה מתחיל כבר ענינו של יום ההילולא, והשנה היא שנת המאה להסתלקות- הילולא שלו) במאמרי מחר חודש¹¹⁵³ בענין ירושה ומתנה, שירושה אין לה הפסק ומתנה יש לה הפסק (כפי שמציין לגמרא ושו"ע חו"מ¹¹⁵⁴), ולאידך יש גם מעלה בענין המתנה, שבאה ממקום גבוה – מכח הנותן, אמנם,

כג247
כאשר נתינת המתנה היא למי שראוי ליורשו אזי אין לה הפסק, ואז ישנם ב' המעלות – שבאה ממקום גבוה, ואין לה הפסק.

כדועד"ז גם בענין בן ועבד:

כהעיקר המעלה היא בחי' בן, שהוא בדביקות, ואינו נפרד – בחי' ירושה שאין לה הפסק. אלא כיון שצריך להיות גם ענין הקבלת עול, שהיא ראשית העבודה כו', כי, דוקא קבלת עול, מצד הביטול שבה, הרי היא מגעת למעלה יותר – בדוגמת ענין המתנה שבאה מכח הנותן, לכן, הנה אמיתית המעלה היא בבן שהוא גם עבד, שאז ישנם ב' המעלות – בדוגמת מתנה למי שראוי ליורשו.

כוה. ע"פ הנ"ל יובן גם מ"ש בהפטרת פרשת החודש – ההפטרה ששייכת לחודש ניסן, בחי' בן – בתחילתה וסיומה, בחלק שאמירתו היא ע"י הנשיאים¹¹⁵⁵:

כזהתחלת ההפטרה – "כל העם הארץ יהיו אל התרומה הזאת לנשיא בישראל"¹¹⁵⁶: "עם" – מלשון עוממות18, שהם דברים נפרדים. ו"כל העם גו' אל התרומה גו' לנשיא" – הו"ע ההעלאה והרוממות (כידוע¹¹⁵⁷ ש"תרומה לשון רוממות") של העם אל הנשיא.

כחוע"ד מ"ש¹¹⁵⁸ "ארוממך אלקי המלך", שהו"ע העלאה מלמטה למעלה¹¹⁵⁹, לרומם ולהעלות את בחי' אלקי המלך, כח הפועל שבנפעל שמספירת המלכות, לבחי' רוממות העצמי.

כטולאח"ז באה ההמשכה מלמעלה למטה – כהפירוש השני35 ב"ארוממך אלקי המלך" – להמשיך בחי' רוממות העצמי בבחי' "אלקי המלך".

לוהמשכה זו היא בב' אופנים שאודותם מדובר בסיום ההפטרה: (א) "כי יתן הנשיא מתנה לאיש מבניו נחלתו היא לבניו תהי' אחוזתם היא בנחלה"¹¹⁶⁰, וכנ"ל שירושה אין לה הפסק; (ב) "וכי יתן מתנה מנחלתו לאחד מעבדיו והיתה לו עד שנת הדרור ושבת לנשיא"¹¹⁶¹, והיינו לפי שעבד הוא בחי' נפרד, ולכן אין זה ענין תמידי, וכנ"ל שמתנה יש לה הפסק.

לא248
ומסיים37: "אך נחלתו בניו להם תהי'". ולכאורה אינו מובן: מדוע חוזר וכופל ענין זה – לאחרי שכבר נתפרטו ב' האופנים הנ"ל?

לבאך הענין הוא – שבזה מוסיף שאמיתית מעלת הבן היא כאשר ישנו גם מעלת העבד:

לג"כי יתן הנשיא מתנה לאיש מבניו גו'" – הרי זו מעלת הבן מצד עצמו. אבל עדיין אין כאן מעלת העבד. ולכן ממשיך: "וכי יתן מתנה מנחלתו לאחד מעבדיו וגו'". ולאחרי כן חוזר ומסיים "אך נחלתו בניו להם תהי'" – שכאן מדובר אודות בן שיש לו גם מעלת העבד: עבד שהוא בן או בן שהוא עבד¹¹⁶², שאז ישנם ב' המעלות, כנ"ל.

לדו. ובזה יובן גם מ"ש בסיום הפטרת פרשת השבוע – פרשת צו – "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו'"¹¹⁶³:

להלכאורה אינו מובן: כיון שהתורה קוראת אותו בשם "חכם" "גבור" ו"עשיר", הרי מובן, שהוא אכן חכם גבור ועשיר באמת, והיינו, שאין זה באופן שרק נדמה לו שהוא חכם גבור ועשיר, אלא כן הוא ע"פ תורת אמת. וא"כ, מדוע "אל יתהלל גו'" – הרי חכמה גבורה ועשירות הם מעלות אמיתיות, שלכן אמרו רז"ל¹¹⁶⁴ "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר", וכידוע שמעלות אלו הם בג' הקוין¹¹⁶⁵: חכמה – בקו הימין, גבורה – בקו השמאל, ועשירות – בקו האמצעי (שעולה עד הכתר¹¹⁶⁶, ולכן הרי זה ענין של עשירות, בלי גבול), וא"כ, מדוע "אל יתהלל גו'"?!

לווידוע הביאור בזה במאמרו של רבינו הזקן¹¹⁶⁷, שאין כוונת הכתוב לומר שענין ההילול צריך להיות רק ב"השכל וידוע אותי" ("בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי"), ואילו בחכמה גבורה ועשירות לא צריך להיות ענין ההילול כלל, אלא הפירוש הוא: "אל יתהלל חכם בחכמתו .. הגבור בגבורתו .. עשיר בעשרו", בחכמה וגבורה ועשירות בלבד; "כי אם בזאת יתהלל המתהלל גו'", שכאשר ישנו הענין ד"בזאת", שהו"ע

לז249
הקבלת עול שבעבודת עבד – כדאיתא בזהר¹¹⁶⁸ על הפסוק¹¹⁶⁹ "בזאת יבוא אהרן גו'", "דא תרעא לאעלאה" – אזי "יתהלל המתהלל" גם "בחכמתו .. בגבורתו .. בעשרו".

לחוע"ד האמור לעיל שכאשר ישנו הענין דעבודת עבד, אזי גם הבחי' של בן היא בתכלית העילוי.

לטז. וע"פ האמור לעיל, יש לבאר הקשר והשייכות בין הענין ד"בניסן נברא העולם" והענין ד"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", שלמדים מהפסוקים שבקאַפּיטל הנ"ל:

מענינו של חודש ניסן הוא העבודה דבחי' בן דוקא, שזהו"ע עבודת הצדיקים – שזהו מה שמושרש בפנימיות הכוונה, וכנ"ל (במאמר¹¹⁷⁰) בענין "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים"¹¹⁷¹.

מאועד כדי כך, שגם בנוגע לבריאת העולם, הנה מה ש"בניסן נברא העולם" הרי זה כפי שהעולם הוא מצד בחי' "כי חפץ חסד הוא"¹¹⁷², וכפי שהעולם הוא בעת שנמלך אודותיו בנשמותיהם של צדיקים.

מבוזוהי גם הסיבה לכך ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" – כי, כללות ענין קדימת עולם התהו לעולם התיקון, שמצד זה נעשה ה"שאון ימים", הרי זה רק בדרגא ששייכת לעולמות כפי שהם באופן של מיצר והגבלה כו', שזהו כפי "שבתשרי נברא העולם"15; אבל כאשר מדובר אודות בריאת העולם כפי שהוא מצד ניסן, היינו, כפי שהעולם הוא מצד "כי חפץ חסד הוא", ומצד ההמלכה בנשמותיהם של צדיקים – אזי נרגשת מעלת הבן, שזהו ענינם של נש"י כפי שמושרשים בהעצמות, שלכן "ואוהב את יעקב" דוקא.

מגח. עפ"ז יובן גם מה שמפרש רש"י¹¹⁷³ על הפסוק14 "יתרועעו אף ישירו", "בניסן כשיגיע זמן הקציר והתבואה בקשים שלה, והרוח מנשבת והן נוקשים זו על זו, נשמע הקול, ונראות כמשוררות":

מדלכאורה אינו מובן: מדוע נעשית השירה דוקא עי"ז ש"הן נוקשים זו על זו", ולא ע"י כל אחד בפני עצמו?

מהאך הענין הוא – ע"פ הידוע בענין ההפרש בין תהו לתיקון¹¹⁷⁴,

מו250
שבתהו היו ענפין מתפרדין, שכל אחד הי' אומר "אנא אמלוך", מבלי לתת מקום לזולתו; לא זו בלבד שלא הי' סובל את זולתו, אלא עוד זאת, שהזולת אינו במציאות אצלו כלל. משא"כ בעולם התיקון ישנו ענין של התכללות, והיינו, שלא זו בלבד שמכיר בכך שישנה גם מציאותו של הזולת, אלא עוד זאת, שסובל את הזולת ומשפיע לו כו', ועד שנרגש אצלו שהשלימות שלו היא דוקא ע"י הזולת.

מזומזה מובן גם בנוגע לשירת הקשים:

מחובהקדמה – שע"פ נגלה, הרי זה רק באופן ש"נראות כמשוררות", כלשון רש"י, אבל ע"פ פנימיות התורה, הרי זה ענין של שירה ממש, כפשטות לשון הכתוב: "אף ישירו".

מטוענין שירת הקשים באופן ש"הן נוקשים זו על זו" דוקא, הוא – שכל אחד מרגיש שבהיותו בפני עצמו אין לו שלימות, אלא דוקא ע"י ההתכללות עם זולתו, "יתרועעו", אזי "אף ישירו".

נוענין זה קשור עם כללות ענין השירה, שהו"ע הביטול במציאות, כמבואר בלקו"ת¹¹⁷⁵ בענין שירת המלאכים. והרי ענין הביטול קשור עם ענין ההתכללות – שלעצמו אינו מציאות, וכדי שיהי' בבחי' מציאות, הרי זה ע"י הזולת דוקא.

נאוזהו ההמשך של הפסוק "לבשו כרים הצאן גו' יתרועעו אף ישירו" עם הפסוק "משביח שאון ימים גו'":

נב"ימים" – הו"ע התהו, ומצד קדימת התהו לתיקון נעשה "שאון ימים", שזהו"ע ה"מים רבים" שרוצים לכבות ח"ו את האהבה.

נגאך עז"נ "יתרועעו אף ישירו" – שע"י ההנהגה של התכללות ואחדות, בחי' התיקון, מעוררים את פנימיות הכוונה ששם הרצון הוא בבחי' התיקון דוקא, "ואוהב את יעקב" דוקא, ולכן הנה "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה".

נדט. ענין הנ"ל קשור גם עם מ"ש14 "ועמקים יעטפו בר", כפירוש רש"י49 "שהזריעה צומחת":

נהזריעה – הו"ע הביטול, שהרי הזריעה היא באופן שהגרעין והתבואה הנזרעים צריכים להירקב. וזהו גם מה שהזריעה היא בארץ דוקא, שארץ מורה על ענין הביטול, וכמ"ש¹¹⁷⁶ "ונפשי כעפר לכל תהי'".

נו251
ודוקא ע"י הביטול דזריעה נעשית אח"כ הצמיחה בתוספת מרובה על העיקר, כי, הביטול דתיקון מושרש בדרגא נעלית ביותר, שלמעלה מתהו ותיקון, ששם היא פנימיות הכוונה באופן ד"ואוהב את יעקב", ולכן באה משם הצמיחה בתוספת מרובה לאין שיעור.

נזוענין הזריעה והצמיחה שייך לגלות מצרים ויציאת מצרים – כנ"ל (במאמר2) שהזמן ש"לבשו כרים הצאן וגו'" הוא בחודש ניסן – כידוע בפירוש הפסוקים "וזרעתי' לי בארץ"¹¹⁷⁷, "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל"¹¹⁷⁸ (כפי שהצ"צ מבאר בארוכה¹¹⁷⁹ בהגהותיו לד"ה הבאים ישרש יעקב¹¹⁸⁰), דקאי על גלות מצרים ויציאת מצרים, שע"י הביטול של הזריעה וההשרשה בארץ, "כי תהיו אתם ארץ חפץ"¹¹⁸¹, דהיינו, שבנ"י הם בבחי' ביטול בדוגמת הארץ שהכל דורסין עלי', הנה עי"ז דוקא נעשית הצמיחה דיציאת מצרים ומתן תורה.

נחוהביאור בזה:

נטהענין דיציאת מצרים וחג הפסח הוא בחי' בן (כנ"ל ס"ג), שזוהי הבחי' ד"ואוהב את יעקב", שרש התיקון. ולכן באה הגאולה דיצי"מ ע"י ענין הביטול, זריעה בארץ דוקא, בחי' התיקון.

סלולי ענין הזריעה בארץ, הביטול דתיקון – הרי מצד הענין ד"שאון ימים", יכולים ה"מים רבים" לכבות ח"ו כו'. ולכן הנה דוקא ע"י הביטול וההתכללות דתיקון, שזה מעורר את בחי' האור שלמעלה מריבוי האור דתהו, ששם "ואוהב את יעקב" – הנה עי"ז באה הגאולה.

סאי. בהמשך השיחה נתבאר מה שמביא רש"י¹¹⁸² ממדרש¹¹⁸³ שמשה רבינו "דאג על שראה בישראל רשעים דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל", שדוקא החטא דלשון הרע מעכב את הגאולה יותר מכל שאר החטאים (אפילו חטא ע"ז, אף שחטא לשון הרע הוא רק "כאילו כפר בעיקר"¹¹⁸⁴) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"א ע' 8 ואילך.

סביא. וזהו גם הטעם לכך שרבותינו נשיאינו – החל מרבינו הזקן – עוררו ודרשו בלהט רב ("האָבן זיך אַזויפיל געקאָכט") ע"ד ענין האחדות,

סג252
– כמבואר במאמר ד"ה החלצו לרבינו הזקן¹¹⁸⁵, והרביים שלאחריו¹¹⁸⁶, ועד למאמר ד"ה החלצו לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע¹¹⁸⁷, וכן המאמר של כ"ק מו"ח אדמו"ר¹¹⁸⁸ –

סדכיון שדוקא ההנהגה באופן של אחדות והתכללות מעוררת את הענין ד"ואוהב את יעקב", ופועלת את הגאולה.

סהוכן תהי' לנו – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"¹¹⁸⁹, "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"15, בקרוב ממש.

סו* * *

סזיב. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק¹¹⁹⁰ "המשיח תחתיו מבניו", "המשיח מבניו תחתיו", "כליל תקטר", "אין נקמצת להיות שירי' נאכלין אלא כולה כליל, וכן כל מנחת כהן של נדבה כליל תהי'", "כליל", "כולה שוה לגבוה",

סח– שחביתי כה"ג (שמת) מביא רק הכה"ג שנתמנה תחתיו, "המשיח מבניו תחתיו"¹¹⁹¹, ולא בניו סתם¹¹⁹² (ולא כדעת ר' יהודה¹¹⁹³ שחביתי כה"ג שמת שבאים "משל יורשים" (סתם), "דהכי משמע, הכהן המשיח כשמת, תחתיו אחד מבניו יעשה אותה"¹¹⁹⁴), כיון שזהו קרבן ששייך לכה"ג שמביאו בתור שליח של כלל ישראל, כעין קרבן ציבור.

סטולכן: מנחת כה"ג – "כליל תקטר", ש"אין נקמצת להיות שירי' נאכלין", אלא נקמצת באופן ש"כולה כליל", הקומץ לעצמו והשירים לעצמן, כי, להיותה ע"ד מנחת ציבור, חייבת בקמיצה, ככל המנחות;

ע253
וכאילו מנחת כהן סתם, אינה נקמצת כלל, אלא "כולה שוה לגבוה", שנשארת בהווייתה ללא קמיצה¹¹⁹⁵ –

עאהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס¹¹⁹⁶ בלקו"ש חכ"ב ע' 21 ואילך.

עביג. ובהמשך לזה יש לבאר גם פירוש רש"י בפ' ויקרא¹¹⁹⁷ – "(ואם לא תשיג ידו גו' והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת וגו') והיתה לכהן כמנחה", "ללמד על מנחת חוטא שיהיו שירי' נאכלין, זהו לפי פשוטו. ורבותינו דרשו, והיתה לכהן, ואם חוטא זה כהן הוא, תהא כשאר מנחת נדבת כהן שהוא בכליל תהי' לא תאכל":

עגלפי פשוטו שבא ללמד על מנחת חוטא שיהיו שירי' נאכלין – אינו מובן: מהו הצורך בלימוד זה, בה בשעה שמפורש הדבר בפרשת צו¹¹⁹⁸: "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה (זו מנחת חוטא .. שאין בהן שמן – פרש"י) לכל בני אהרן תהי'"?

עדולכן מוסיף רש"י "ורבותינו דרשו .. אם חוטא זה כהן הוא וכו'", שדין זה לא נתפרש בפ' צו, שבה מדובר רק אודות מנחת נדבת כהן, ולא אודות מנחה שמקריב הכהן על חטאו, ולכן יש צורך בלימוד מיוחד מהכתוב "והיתה לכהן כמנחה", שגם מנחת כהן חוטא דינה "כשאר מנחת נדבת כהן שהוא בכליל תהי' לא תאכל".

עהיד. ויש להוסיף ולבאר ההוראה מפירושי רש"י הנ"ל – בעבודת האדם לקונו, בשייכות לכאו"א מישראל, שנקרא "כהן", כמ"ש¹¹⁹⁹ "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים":

עוובהקדם ביאור מעלת מנחת כהן שהיא ב"כליל תהי'" לגבי מנחה ששירי' נאכלין – דאף שאכילת כהנים הו"ע נעלה, שהרי "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים"¹²⁰⁰, אפילו אכילת כהן הדיוט, ועאכו"כ סגן כה"ג ועד לכה"ג עצמו, מ"מ, ישנו עילוי גדול יותר – "כליל תהי'".

עזובענין זה ישנו חידוש במנחת חוטא – ע"פ דרשת רבותינו

עח254
("רבותינו דרשו") – ש"אם חוטא זה כהן הוא", אין שירי' נאכלין כמו כל מנחת חוטא, אלא "תהא כשאר מנחת נדבת כהן שהיא בכליל", היינו, שאצל כהן, הנה גם מנחת חוטא יש בה העילוי ד"כליל".

עטטו. והענין בזה:

פלכאורה אינו מובן איך יתכן מציאות של כהן חוטא?!

פאועאכו"כ כה"ג בנו של כה"ג – "הכהן המשיח תחתיו מבניו" (וכפירוש רש"י: "המשיח מבניו תחתיו"), שיש אצלו הן המעלה שנמשח בשמן המשחה (כמבואר בלקו"ת¹²⁰¹ גודל העילוי דשמן המשחה, שהוא ממוצע בין פנימי למקיף כו'), והן המעלה שעומד תחת אביו ויורש ממנו את הכל¹²⁰²; ומצד גודל מעלת הכה"ג – אינו מובן: איך שייך מ"ש¹²⁰³ "אם הכהן המשיח יחטא"?!

פב[ועד"ז בנוגע לנשיא¹²⁰⁴, עליו נאמר¹²⁰⁵ "אנכי עומד בין ה' וביניכם"].

פגאך הענין הוא – כהמשך הכתוב – "אם הכהן המשיח יחטא (הרי זה) לאשמת העם", היינו, שאין זה מצד עצמו, שכן, להיותו כהן, ובפרט "הכהן המשיח", אינו שייך לענין של חטא, וכל האפשרות לענין של חטא אינה אלא מצד "אשמת העם"¹²⁰⁶.

פדאמנם, אע"פ שאין זה אלא מצד "אשמת העם", הרי זה¹²⁰⁷ חטא של הכהן המשיח... "הכהן המשיח יחטא"... והוא זה שלוקה ("שמייסן – שמייסט מען אים")...

פהוכידוע הסיפור אודות הצמח-צדק¹²⁰⁸, שבסוף ימיו ביקש ממנו ר' הלל לאמר דא"ח, ואמר, שאינו יכול... ובפשטות הי' זה מצד חלישות הגוף. ואח"כ ראו זאת גם אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבשנותיו האחרונות סבל יסורים... – שזהו מצד "אשמת העם" שהוא ה"נשיא" שלהם, ובלשון הכתוב¹²⁰⁹: "והוא מחולל מפשעינו"...

פוואעפ"כ, "רבותינו דרשו", שמצד גודל מעלת הכהן, הנה גם "אם חוטא", אין שירי מנחתו נאכלין, אלא "תהא כשאר מנחת נדבת כהן שהיא בכליל תהי' לא תאכל", כפי שנתפרש בדיני מנחת כהן שבפרשתנו.

פז255
טז. ויש להוסיף ולבאר הטעם שבפרשת ויקרא לא נתפרש ונתבאר ענין זה באריכות ובפרטיות, אלא בקיצור וברמז – "והיתה לכהן כמנחה", ורק "רבותינו דרשו: והיתה לכהן, ואם חוטא זה כהן הוא וכו'":

פחבפרשת ויקרא – די בכך שנזכרה האפשרות "אם הכהן המשיח יחטא (ביחד עם ההבהרה שזהו רק) לאשמת העם", אבל אם ימשיכו להאריך בענין זה – "וועט זיין ביטער"...

פטואם רוצים לידע פרטי הדברים – אומר רש"י – יש לעיין בפ' צו [שממנה למדים שכתוב זה לא בא ללמד "על מנחת חוטא (סתם) שיהיו שירי' נאכלין", שהרי ענין זה נתפרש להדיא בפ' צו (כנ"ל סי"ג), אלא ש"אם חוטא זה כהן הוא וכו'"], כי, בפרשת צו מדובר אודות הקמת המשכן, שבו הי' העילוי היותר גדול ד"ושכנתי בתוכם"¹²¹⁰, ובה נתבאר גם גודל העילוי של מנחת כהן, ש"כליל תהי' לא תאכל", "כולה שוה לגבוה" – שזהו מצד גודל מעלת הכהן (כנ"ל סי"ד); ולכן, ממנה יכולים רבותינו לדרוש ולבאר, שגם כהן חוטא, "תהא (מנחתו) כשאר מנחת נדבת כהן שהיא בכליל תהי' לא תאכל" (וכנ"ל¹²¹¹, שלא זו בלבד שאין שירי' נאכלין, "לא תאכל", אלא ש"כליל תהי'", ללא קמיצה כלל).

ציז. ובענין זה יש לימוד והוראה ל"כהנים" – כל בנ"י שנקראו "ממלכת כהנים" – שעבודתם צריכה להיות באופן ד"כליל", "כולה שוה לגבוה", היינו, שלא ישאר שום דבר לעצמו (אפילו לא אכילת כה"ג שגדלה מעלתה ביותר, כנ"ל), כיון שאינו מציאות לעצמו כלל!

צאאלא שבענין זה גופא יש חילוק בין כה"ג לשאר הכהנים:

צבאצל כה"ג – צ"ל הענין ד"כליל תקטר" באופן תמידי, "בכל יום, שנאמר מנחה תמיד .. חק עולם"¹²¹²; אבל בנוגע לשאר הכהנים – אי אפשר לתבוע מהם שהענין ד"כליל תקטר", ביטול במציאות, יהי' אצלם באופן תמידי, אלא רק בהתחלת העבודה ("ביום שהן מתחנכין לעבודה"88).

צג[וע"ד שגם אצל הכה"ג גופא ישנם חילוקים:

צדבכניסתו לקדש הקדשים ביוהכ"פ, לא הי' הכה"ג מציאות לעצמו כלל, כי אם שלוחם של כל ישראל,

צה256
– כולל גם אלו שהיו במדריגה הכי תחתונה, שיש להם שייכות עם אלו שלמטה מכל ה"עשרה יוחסין"¹²¹³, וכמו בענין הקטורת שהיו בה "י"א סממנים"¹²¹⁴ (כמבואר הענין בזה בדרושי חסידות¹²¹⁵), וביניהם גם "חלבנה" (סממן הי"א שלמטה מהעשרה סממנין, בדוגמת אלו שיש להם שייכות עם אלו שלמטה מהעשרה יוחסין)¹²¹⁶, ואם חסר אחד מכל סממני' – אפילו חלבנה – חייב מיתה¹²¹⁷, היפך ענינו של הכה"ג שהוא "מחי' חיים"¹²¹⁸ –

צומשא"כ לאחר גמר עבודתו בצאתו מן הקודש, אזי היו אצלו חילוקי דרגות – "בבוקר¹²¹⁹ .. בערב" כו']¹²²⁰.

צז______  ______