Toras Menachem·Vol. 48 (5727·Part 1)·Sicha from Shabbos Parshas Bereishit·Shabbos Mevarchim Cheshvan·5727תורת מנחם·מח- שנת תשכ"ז - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ בראשית·מבה"ח מרחשון·ה'תשכ"ז

א– התוועדות ב, המשך להתוועדות יום שמחת-תורה –

בבלתי מוגה

גכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

דא. התוועדות זו באה בהמשך לשמחת-תורה, כך, שנמשכת עדיין השמחה דשמח"ת, שהרי כל זמן שלא ערכו הבדלה מהיו"ט דשמח"ת, נמשך עדיין הענין דשמח"ת.

הולהעיר, שאע"פ ששמח"ת הוא יו"ט שני של גלויות, הרי יש בו גם התוקף דשמיני-עצרת, דכיון שבנ"י עושים מיום אחד שני ימים, הרי בודאי שהקב"ה נותן להם שכר על עבודתם, כך, שגם בשמח"ת ישנו התוקף דשמע"צ. וזהו גם מ"ש במדרש⁷⁰⁴ "אמרה כנס"י בארץ ישראל הייתי שומרת יום אחד, עכשיו שני ימים, סבורה הייתי לקבל שכר על שניהן, ואיני מקבלת אלא על יום אחד", היינו, ששני הימים הם כמו יום אחד, ובמילא, יש גם בשמח"ת התוקף דשמע"צ.

וועוד זאת, שע"פ הפס"ד ש"מעלין בקודש"⁷⁰⁵ [שיש דעות שזהו מן התורה⁷⁰⁶, ואפילו להדעות שזהו רק מדרבנן3 (כפי שמשמע גם משו"ע של רבינו הזקן⁷⁰⁷), הרי "חמורים דברי סופרים כו'"⁷⁰⁸ (כמובא גם בשיעור היומי בתניא⁷⁰⁹)], ניתוסף בזה גם ענין השמחה שמצד יום השבת, שהרי ענינו של יום השבת הוא תענוג, וידוע שתענוג כולל גם ענין השמחה⁷¹⁰.

זונוסף לכך, מודגש ענין השמחה ביום הש"ק זה מצד השייכות של יום השבת לערב שבת, כמארז"ל⁷¹¹ "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", כך, שיום השבת תלוי בערב שבת, והרי ערב שבת זה הי' שמח"ת.

חובפרט ע"פ הדין שדבר ש"איתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא"⁷¹², וידועה החקירה בענין "בין השמשות", אם הוא יום או

ט183
לילה, ויש דעה שזוהי מציאות שכוללת יום ולילה⁷¹³, ועפ"ז נמצא שבין השמשות של יום השבת כולל גם יום שמח"ת, ובמילא, "איתקצאי לכולי יומא", כך, שיום השבת כולו שייך וכולל הענין דשמח"ת.

יונוסף לזה יש ביום הש"ק זה גם הענין ד"אסרו חג", שקשור ליו"ט בקישור חזק, כלשון הכתוב⁷¹⁴: "אסרו חג בעבותים".

יאב. והנה, ענינו של שמח"ת הוא – שאז השמחה היא נעלית יותר מהשמחה של חג הסוכות⁷¹⁵, כי, השמחה של חג הסוכות היא שמחה של מצוה, ואילו השמחה של שמח"ת היא שמחה של תורה, ובזה גופא – לא רק שישראל מקבלים מהתורה, אלא גם שישראל משפיעים בתורה, וכפי שהדבר בא לידי פועל – שבנ"י גורמים שמחה אצל התורה, והרי ידוע⁷¹⁶ שהדבר הגורם צריך להיות נעלה יותר.

יבומעלה זו של שמח"ת, שנמשכת גם ביום הש"ק זה (כנ"ל) – ממשיכים מיום הש"ק זה (ובפרט מהזמן דרעוא דרעוין) על כל שבתות השנה, ועל ידם – על כל ימות השבוע של כל השנה, כיון שמיום השבת מתברכין כולהו יומין⁷¹⁷.

יג* * *

ידג. דובר בהתוועדות קודמת⁷¹⁸ אודות פירוש רבינו הזקן⁷¹⁹ בענין "נשמה שנתת בי טהורה היא":

טו"נשמה" – כשנמצאת באוצר הנשמות יחד עם כל הנשמות; "נתת" – כשמייחדים נשמה פרטית מכל שאר הנשמות כדי לירד למטה (שהרי בלאה"כ, אין חילוק בין נשמה זו לשאר הנשמות); "בי" – כשמודיעים לה מקומה למטה, בגוף פלוני, שאז נעשית בבחי' "נוסע".

טזואח"כ מתחילה ירידת הנשמה למטה, ובלשון רבינו הזקן בתניא⁷²⁰: "נסעה וירדה כו'",

יז– רבינו הזקן אומר זאת אמנם בנוגע לתורה, אבל, נש"י ותורה שייכים וקשורים זל"ז, כמ"ש רש"י בהתחלת התורה: "בראשית", "בשביל התורה .. ובשביל ישראל" –

יח184
וסדר הנסיעה הוא: לכל לראש – "טהורה היא", בעולם האצילות, ואח"כ "אתה בראתה אתה יצרתה ואתה נפחתה בי" – בעולמות בי"ע, ועד "ואתה משמרה בקרבי", שזוהי המעלה הכי גדולה שיש בנשמה, שזהו"ע של הרגש פנימי.

יטועל זה אמר רבינו הזקן, שהעיקר הוא הרגש פנימי, וענין זה צריך להיות באופן של "ערוכה בכל".

כופירוש הדברים:

כאכתיב⁷²¹ "ערוכה בכל ושמורה", ופירשו חז"ל⁷²² "אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת".

כבוכמו"כ צריך להיות הענין דהרגש פנימי באופן ש"ערוכה בכל", "ערוכה ברמ"ח אברים", ואז הרי זה באופן ד"שמורה", "משתמרת" – שזהו הענין ד"אתה משמרה בקרבי".

כגד. ובתור דוגמא לענין דהרגש פנימי – סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר⁷²³ סיפור אודות החסיד ר' פינחס רויזעס משקלאָוו:

כדנוהג הי' ר' פינחס לנסוע אל רבינו הזקן ארבעה חדשים בשנה: אלול, תשרי, ניסן וסיון. פעם אחת אירע שמצד בריאות הגוף לא הי' יכול לנסוע אל רבינו הזקן לחודש תשרי, ואף שלקראת שמע"צ השתפר כבר מצב בריאותו, הנה בגלל הקור שהקדים לבוא, לא נסע לאדמו"ר הזקן גם לשמע"צ. וכאשר התוועד עם חסידים בשמע"צ, הנה באמצע ההתוועדות זעק פתאום: "אוי רבי"... באמרו, שהרבי חושב עליו עכשיו!...

כהבאותה שעה ישבו בהתוועדות של רבינו הזקן אברכים משקלאָוו, ולפתע שאל אותם רבינו הזקן אודות ר' פינחס רויזעס, ואמר: פינחס רויזעס זקוק לרפואת הגוף. מה שאינני יכול ליתן לו, אינני נותן לו, אבל רפואת הגוף – הנני נותן לו!

כוכאשר האברכים הנ"ל חזרו לשקלאָוו, נכנסו לר' פינחס ואמרו לו שיעמיד משקה, וסיפרו לו מה שרבינו הזקן אמר אודותיו, ואז התברר, שדיבורו של רבינו הזקן אודות ר' פינחס הי' מכוון בדיוק באותה שעה שר' פינחס זעק "אוי רבי"...

כזוכאשר האברכים באו בטענה לר' פינחס – ורצו להעלותו על השולחן ולכבד אותו כו' ("אים געוואָלט אַריינציילן"), כמנהג בעלי-

כח185
בתים חשובים – הא מניין לך ("ווי קומט עס צו דיר")?! השיב להם ר' פינחס: אין זה משלי ("דאָס איז ניט איך")! שכן, בהיותי אצל רבינו הזקן ביחידות הראשונה, מסרתי לו את ה"נפש", ביחידות השני' מסרתי לו את ה"רוח", וביחידות השלישית מסרתי לו את ה"נשמה", ובמילא, הנר"נ אינם שלי, אלא של רבינו הזקן!

כטוסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר: וזהו הרגש פנימי.

לה. ובהמשך לזה דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר⁷²⁴ שצריך לפעול על הגוף שיהנה מדבר מצוה, ודיבר גם⁷²⁵ אודות הענין דברכת שהחיינו, שסדרה מלמטה למעלה: "שהחיינו", ואח"כ "וקיימנו", ועד "והגיענו" – מלשון יגיעה, יגיעת הגוף, שגם במצב כזה תהי' לו הנאה מדבר מצוה.

לאוהמשיך21, שזהו כמו אצל איש-חיל ("אַ סאָלדאַט"), שבתחילה קשים עבורו סדרי הצבא, אבל לאחרי כן, כשמרגילים אותו כו', הנה גם לאחרי זמן רב, במקום אחר, ובבגדים אחרים, ניכר עליו שהוא איש-חיל. וכן הוא בנוגע לבנ"י, "צבאות ה'" – שתמיד ניכר על יהודי שייכותו ל"צבאות ה'", וגם בהיותו במצב של "והגיענו", מלשון יגיעה, שהגוף עייף וייגע, הרי הוא נהנה מדבר מצוה.

לבו. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

לגענין היגיעה והעייפות – הי' אצל כולם. פה דחפו אותו ושם דחקו אותו, וגם האוכל והשינה לא היו בשלימות ("ניט דערעסן און ניט דערשלאָפן"), ולא כדאי לחזור ולפרט את הדברים, שאז יזכר כל אחד היכן כואב לו...

לדאך מ"מ צריך להיות עכשיו ענין השמחה, ובאופן שהגוף יהנה מדבר מצוה, והשמחה צריכה להיות (לא ע"י צביטת הלחיים... אלא) מתוך הרגש פנימי, באופן ד"ערוכה ברמ"ח אברים".

להוכמוזכר לעיל⁷²⁶ אודות דברי האיש-חיל להצ"צ, שעיקר העבודה של איש-חיל היא לנצח ולכבוש, ועבודה זו נעשית (לא ע"י דמעות, אלא) ע"י שמחה דוקא, והצ"צ קיבל את דבריו – שצריכה להיות העבודה בשמחה.

לו* * *

לז186
ז. ענינו של שמיני-עצרת הוא – כפי שתרגם אונקלוס על הפסוק⁷²⁷ "ביום השמיני עצרת תהי' לכם", "כנישין תהי לכון", שכל בנ"י מתאספים ומתקבצים יחדיו.

לחולכאורה אינו מובן:

לטבכל יו"ט ישנו דין ש"כל איש ישראל .. כאיש אחד חברים"⁷²⁸, "הכתוב עשאן כולן חברים"⁷²⁹.

מועאכו"כ בחג הסוכות, שנקרא "חג האסיף"⁷³⁰, והרי הענין דחג האסיף בגשמיות הוא מפני שכן הוא ברוחניות – שזהו הזמן שבו מתאספים כל בנ"י⁷³¹.

מאוכמו"כ מודגש ענין האחדות במצות ד' מינים שבחג הסוכות – הן האחדות שבכללות נטילת מינים שונים ביחד, והן האחדות של הפרטים שבכל אחד מד' המינים בפני עצמו⁷³²: אתרוג, "פרי עץ הדר", "שדר באילנו משנה לשנה"⁷³³ – שסובל את כל השינויים שבמשך ד' תקופות השנה, ולא עוד אלא שגדל מהם⁷³⁴, והיינו, שבו מתאחדים ד' תקופות השנה; לולב, "כפת (חסר כתיב) תמרים", שצ"ל כפות⁷³⁵, והרי אין זה באופן שמלכתחילה יש בו רק עלה אחד, שהרי יש בו כו"כ עלים, אלא שנעשים ענין אחד; הדס, שצ"ל "תלתא בחד קינא"⁷³⁶; וכן ערבה, שגדלים באחווה29. וענין זה שבכל א' מד' המינים גופא ישנה התאחדות של פרטים, מהוה הכשרה שיוכלו לעשות מד' המינים מצוה אחת.

מבוכיון שגם חג הסוכות מורה על ענין האחדות – מהי המעלה של שמע"צ, שעז"נ "כנישין תהי לכון"?

מגח. והענין בזה:

מדחג הסוכות קשור עם ענין גשמי – ישיבה בסוכה, ובאופן ד"תשבו כעין תדורו"⁷³⁷ וכו'; משא"כ שמע"צ – אין בו סוכה, לא דפנות ולא סכך וכו', וכל ענינו הו"ע של שלילה – כמבואר במפרשי התורה⁷³⁸

מה187
על הפסוק "עצרת תהי' לכם", ש"עצרת" הוא מלשון מניעה ("אָפּהאַלטן"), היינו, שצריך להמנע מכל הענינים שעשו בחג הסוכות. וענין זה מורה ששמע"צ הוא למעלה מכל ההגבלות.

מוולכן, דוקא בשמע"צ יכולה להיות אחדות אמיתית – כמו האחדות בענין הקרבנות: "פר אחד איל אחד"⁷³⁹ (לא כמו בחג הסוכות שהקריבו שבעים פרים⁷⁴⁰), באופן ש"יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"⁷⁴¹, והיינו, שנמצאים במעמד ומצב שלמעלה משייכות לעולם.

מזוזהו החילוק בין האחדות שבחג הסוכות לאחדות שבשמע"צ – שבחג הסוכות ישנם ד' מינים, שהם ענינים פרטיים, והיינו, שאף שד' המינים נעשים מצוה אחת, "אגודה אחת לעשות רצונך"⁷⁴², הרי "אגודה" כשלעצמה מורה שישנם פרטים שונים, אלא שמאחדים אותם; משא"כ בשמע"צ – הרי עבודת היום היא בניגון וריקוד ללא התחלקות של פרטים, שהרי רוקדים עם הס"ת כפי שהיא קשורה באבנט ועטופה במעיל, שבזה משתווים כל בנ"י⁷⁴³, מ"ראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך"⁷⁴⁴.

מחוזהו גם דיוק הלשון "יהיו לך לבדך", "לך" ולא "לכם" – כיון שאין כאן שני דברים שמתאחדים (שאז מתאים יותר הלשון "לכם"), אלא מלכתחילה יש רק מציאות אחת: "ישראל ומלכא בלחודוהי"⁷⁴⁵ – לא כמו שני ענינים שמתאחדים, אלא לכתחילה ענין אחד – "ישראל וקוב"ה כולא חד"⁷⁴⁶.

מטט. ויש להוסיף בזה:

נידוע הסיפור⁷⁴⁷ אודות הרה"צ ר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב, שראה יהודי פשוט, סנדלר, ששמח בשמח"ת, וכיון שרצה למצוא עוד לימוד זכות על בנ"י, פנה אליו ושאל אותו, האם הוא משתתף בשיעור הגמרא, וכשהשיב בשלילה (בהרגישו שהשאלה היא בבחי' "לועג לרש"⁷⁴⁸, שהרי ידע מי הוא כו'), שאל אותו, אם הוא משתתף בשיעורים פשוטים יותר, עד שהתברר שאינו משתתף אפילו בשיעור ב"עין יעקב" שלומדים

נא188
באידיש ("אין מאַמע לשון"). ואז שאל אותו: אם כן, מה אתה שמח כל כך?! והשיב לו: גם כאשר אח עורך חתונה, רוקדים בשמחה!...

נבאמנם, לאמיתתו של דבר, אין זו רק חתונה של אח, אלא זוהי חתונה שלו, שהרי בשמח"ת לוקחים את התורה כפי שהיא "נעלמה מעיני כל חי"⁷⁴⁹, כפי שהדבר מתבטא גם בגלוי בכך שהס"ת מכוסה במעיל, והרי בענין זה שוים כל בנ"י.

נגוזוהי מעלת האחדות שבשמח"ת לגבי האחדות שבחג הסוכות.

נדי. ובנוגע לפועל:

נהכאשר מסירים את המסכים וההעלמות שבין בנ"י, שזהו ענין האחדות, אזי ניתוסף בכל הענינים,

נוועד שניתוסף גם בהבנת והשגת התורה, כי, אחדות באה מצד השמחה, והרי שמחה הו"ע הבינה⁷⁵⁰, ובמילא ניתוסף עי"ז בהבנת והשגת התורה.

נז* * *

נחיא. נוסף על ענין האחדות שישנו בכל שנה ושנה (ככל פרטי הדרגות והעליות שבזה, ועד לקריאת היום בפרשת וזאת הברכה⁷⁵¹: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", שזהו ענין האחדות) – ניתוסף בזה עוד יותר בשנת הקהל:

נטענין האחדות ישנו אמנם מיד "בבוא כל ישראל ליראות גו'"⁷⁵², כמו בכל עלי' לרגל, אבל אעפ"כ, אין זה מספיק עדיין, ויש צורך בהתאחדות נוספת – "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך"⁷⁵³.

סובפשטות:

סאבעלי' לרגל – הרי נשים פטורות⁷⁵⁴, כיון שזוהי מצות עשה שהזמן גרמא, ועאכו"כ שהטף פטורים, כיון שלא נתחייבו במצוות. ועד"ז בנוגע לגר – גר תושב או גר צדק (כב' הפירושים שבזה⁷⁵⁵) – הנה גר תושב, בודאי אינו חייב בעלי' לרגל; וגם גר צדק, כיון שאין לו קרקע בארץ ישראל, ה"ה פטור מעלי' לרגל⁷⁵⁶.

סב189
וזוהי ההוספה בענין האחדות שב"הקהל" – כיון שבהקהל חייבים גם הנשים והטף והגרים (דאף ש"כל הפטור מן הראי' פטור ממצות הקהל"⁷⁵⁷, הרי נשים וטף והגרים נתרבו בפירוש בכתוב).

סגיב. והנה⁷⁵⁸, בנוגע למצות הקהל איתא בגמרא⁷⁵⁹: "אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? – כדי ליתן שכר למביאיהן".

סדולכאורה הרי זה פלא גדול:

סהבשעה שהאנשים באים ללמוד (לעיין ולפלפל בשקו"ט בכל אופני לימוד התורה), והנשים באות לשמוע (לשמוע ענינים חדשים בתורה, דינים הנוגעים להן, שהרי הפרשיות שקורין בהקהל נוגעים גם אליהן) – במה נחשב שכר הבאת הטף לגבי ענינים הנ"ל?

סוגם מצד ענין השכל בלבד – הרי לימוד התורה הו"ע של הבנה והשגה, שיש בזה תענוג ועריבות ("געשמאַק"), וכפי שדרשו רז"ל⁷⁶⁰ על הפסוק⁷⁶¹ "וכל חפציך לא ישוו בה", שאין שום דבר שמגיע למעלת התורה; ואילו הבאת הטף – שיכולה להיעשות גם ע"י משרת – איזה תפיסת מקום יש לה לגבי מעלת לימוד התורה?!

סזובפרט מצד גודל המעלה של קריאת פרשיות התורה בהקהל ע"י המלך, כדברי הרמב"ם (לא בספר טעמי המצוות, אלא) בספר הי"ד בתור פס"ד להלכה⁷⁶²: "יראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל", "כיום שניתנה בו בסיני". וא"כ, לאחרי שהאנשים והנשים שומעים תורה מפי הגבורה – איזה תפיסת מקום יש לשכר על הבאת הטף?!

סחואעפ"כ, הנה לא זו בלבד שזהו ענין שיש לו תפיסת מקום, אלא עוד זאת, שענין זה בא בתור הוספה על הלימוד והשמיעה של האנשים והנשים, ובאופן של שכר, ש"שכר מצוה מצוה"⁷⁶³, ו"משכרה נדע מהותה"⁷⁶⁴, וכיון שהשכר הוא על הבאת הטף, הרי מזה מובן גודל מהות הדבר, שזהו הענין הכי חשוב בהקהל – אף שלכאורה הרי זה לגמרי שלא בערך!

סט190
יג. והביאור בזה יובן מהמשך הכתוב – "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלקיכם כל הימים גו'"⁷⁶⁵:

עבפסוק זה מדובר אודות ה"טף", שבאותה שעה שהמלך הי' קורא פרשיות התורה, לא היתה אצלם הבנה והשגה בדברי המלך (ובפרט שלדעת רוב הפוסקים⁷⁶⁶ החיוב והשכר על הבאת הטף הוא לא רק בנוגע לאלו שהגיעו לחינוך, אלא גם בנוגע לאלו שזה עתה נולדו), ואעפ"כ, הרי זה פעל עליהם במשך זמן לאח"ז – ש"ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלקיכם כל הימים גו'".

עאוזהו הטעם לגודל השכר על הבאת הטף, עוד יותר מאשר שמיעת פרשיות התורה מפי הגבורה – כיון שעי"ז "ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלקיכם כל הימים", היינו, שמעמידים ילדים שילמדו תורה ביראת שמים.

עביד. ויש להוסיף, שגודל מעלת הטף מודגשת גם בנוגע לשמיעת התורה מפי הגבורה בפעם הראשונה, בעת מתן-תורה:

עגאע"פ שלימוד התורה הי' גם קודם מ"ת, כפי שאמרו רז"ל⁷⁶⁷ "אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי'", ו"מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם", ולא רק אצל האבות עצמם, אלא כמ"ש⁷⁶⁸ "ואת יהודה שלח גו' להורות לפניו", "לתקן לו בית תלמוד כו'"⁷⁶⁹ – הרי הענין דשמיעת התורה מפי הגבורה נתחדש במ"ת דוקא, כאשר "וירד ה' על הר סיני"⁷⁷⁰.

עדלימוד התורה של האבות הי' אמנם במדריגה נעלית, שהרי האבות היו בבחינת "מרכבה"⁷⁷¹; אבל במ"ת נתחדש הענין דשמיעת התורה מפי הגבורה.

עהוכיצד זכו בנ"י לשמיעת התורה מפי הגבורה במ"ת – דוקא עי"ז שאמרו "בנינו ערבים בעדינו"⁷⁷².

עוונמצא, שהענין ד"בנינו ערבים בעדינו" הוא נעלה יותר משמיעת התורה מפי הגבורה, כידוע13 שהדבר הגורם צריך להיות נעלה יותר מהדבר שנגרם על ידו.

עזומזה למדים גם בנוגע לכל הזמנים, שכאשר האנשים צריכים

עח191
ללמוד והנשים צריכות לשמוע, הנה קודם לזה – במעלה ובזמן – צריכים להביא את הטף, שזהו ענין נעלה יותר מהלימוד והשמיעה של האנשים והנשים, כשם שהענין ד"בנינו ערבים בעדינו" הוא נעלה יותר משמיעת התורה מפי הגבורה.

עטטו. ומכל זה מובן גודל השכר של מלמדי תינוקות, וכל העוסקים בחינוך על טהרת הקודש.

פולכן, צריך להשתדל בזה ביותר, ולא לחשוב שמוטב ללמוד תורה מפי הגבורה, כמו במ"ת, כמארז"ל⁷⁷³ "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'" – שהרי למדים מהענין דהקהל, שמעלת הלימוד והשמיעה של האנשים והנשים "כיום שניתנה בו בסיני" "מפי הגבורה", אינה מגעת לעילוי והשכר שבהבאת הטף.

פאוזהו גם הטעם לגודל ההשתדלות שהשקיעו רבותינו נשיאינו בענין החינוך⁷⁷⁴, החל מלימוד אל"ף בי"ת, והיינו, שביחד עם התעסקותם בגילוי רזין דרזין, שזהו"ע לימוד התורה מפי הגבורה, התעסקו גם בחינוך של ילדים, באופן שבמשך הזמן "ישמעו ולמדו ליראה גו'".

פבטז. וזהו כללות הענין של "הקהל" – להעמיד חיל גדול של ילדים שבמשך הזמן "ישמעו ולמדו ליראה גו'",

פגועי"ז זוכים להענין ד"הקהל" שיעשה הקב"ה – "קהל גדול ישובו הנה"⁷⁷⁵, כולל גם ילדים, כמובן מזה שהפסוק72 מזכיר גם "הרה ויולדת", ואפילו "עיור ופיסח"72, והיינו, שגם אלו שאפילו לאחרי ביאת משיח יהיו עדיין במעמד ומצב של "עיור ופיסח", שפטורים מן הראי'51 – הנה על זה אומר הנביא, שגם אותם יקהיל הקב"ה, ואז ירפא אותם, ועד ש"והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים"⁷⁷⁶, שענינה של ירושלים הוא – שלימות היראה⁷⁷⁷.

פדומזה מובן, שהענין ד"הקהל" נוגע גם עתה, כי, אע"פ שביהמ"ק חרב, הרי ידוע שהחורבן הי' רק בגשמיות⁷⁷⁸, כשם שענין הגלות הוא רק בנוגע לגוף, ואילו הנשמה לא הלכה בגלות⁷⁷⁹, ולכן, העבודה ד"הקהל" ישנה בכל זמן ובכל מקום, ועאכו"כ בשנת הקהל.

פה192
ועבודה זו צריכה להיות מתוך שמחה וטוב לבב, וכהסיפור הנ"ל23 אודות האיש-חיל שאמר לצמח-צדק שענין הנצחון הוא (לא ע"י דמעות, אלא) ע"י "מאַרש" של שמחה, והצ"צ קיבל את דבריו, ובהתאם לכך צריכה להיות העבודה מתוך שמחה של מצוה ושמחה של תורה, ולהמשיך זאת באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"⁷⁸⁰, עד ל"נחלה בלי מצרים"⁷⁸¹.

פו* * *

פזיז. הביאור בדברי התוספתא⁷⁸² בענין הקהל: "אותו היום כהנים עומדים בגדרים ופרצות וחצוצרות של זהב בידיהם, תוקעין ומריעין ותוקעין [להקהיל את העם אל ביהמ"ק], כל כהן שאין בידו חצוצרות, אומרין, דומה זה שאין כהן הוא",

פח– דלכאורה, מהי השייכות של התקיעה בחצוצרות כהכנה ל"הקהל" להוכחה על הכהונה⁷⁸³ שענינה הוא הבדלה מן העולם כדי לעמוד לפני ה' לשרתו כו' –

פטבהקדם הביאור בענין הקטורת (שזהו עיקר ענין הכהונה, כמ"ש⁷⁸⁴ "ישימו קטורה באפך"), ע"פ מ"ש הרמב"ם במו"נ⁷⁸⁵ שבאה להטבת הריח בביהמ"ק, ובפנימיות הענינים⁷⁸⁶, כדאיתא בזהר⁷⁸⁷ שעבודת הקטורת היא להעביר הזוהמא וטינופא דיצה"ר.

צובזה גופא יש חילוק בין הקטורת דכל השנה, שפועלת רק העברת הזדונות (שלילה)⁷⁸⁸, לקטורת דיוהכ"פ, שהיא עבודה חיובית⁷⁸⁹ שפועלת מציאות חדשה בעולם, שהזדונות מתהפכים לזכיות – בדוגמת החילוק בין תשובה מיראה, שהיא רק מאימת האדון, לתשובה מאהבה, שמוסר

צא193
את עצמו אל האהוב⁷⁹⁰, ועד לאהבה שמצד בחי' היחידה, "בכל מאדך"⁷⁹¹ (ודוגמתם בתורה – נגלה דתורה ופנימיות התורה⁷⁹²). ולכן, תנאי עיקרי בקטורת דיוהכ"פ – "מעלה עשן"⁷⁹³, שמורה על העלי'⁷⁹⁴ למעלה מעלה⁷⁹⁵.

צבועפ"ז: הבדלת הכהנים מהעולם היא רק הכנה לעיקר עבודתם – פעולה בעולם, לא רק ע"י קרבנות וקטורת דכל השנה, אלא גם (ובעיקר) ע"י הקטורת דיוהכ"פ.

צגוהבחינה לזה היא, כאשר הכהן יוצא חוץ לביהמ"ק לחוצות ירושלים, ולהשפיע על העם שנמצאים שם שיקהלו לביהמ"ק, ע"י התקיעה בחצוצרות⁷⁹⁶ (שמורה על איחוד שני חצאי צורות, ישראל וקוב"ה), שזה מוכיח שעבודתו במשך כל ז' השנים היתה כדבעי – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 127 ואילך.

צד194
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני"].

צה* * *

צויח. דובר בהתוועדויות הקודמות⁷⁹⁷ אודות שני הפירושים⁷⁹⁸ של רבינו הזקן על "אתה הראת"⁷⁹⁹:

צזפירוש הא': "אתה" – עצמות א"ס [שהוא המציאות האמיתית, ובלשון הרמב"ם⁸⁰⁰: "כל הנמצאים .. לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", ומזה מובן שהוא המציאות האמיתית, ולכן יכולים לומר עליו "אתה" – לנוכח], "הראת", "האָסט זיך באַוויזן", "לדעת", "אַז מ'זאָל דיר וויסן", והיינו, שגם נשמה בגוף תוכל לדעת עצמותו ית', ובמילא תהי' אצלה גם הידיעה ש"הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו"96.

צחוישנו גם פירוש הב',

צט– ובהקדם סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות של י"ט כסלו⁸⁰¹, שכאשר חסידים שמעו פירוש זה מרבינו הזקן, היו יראים מפני אותה שנה. אבל, בעמדנו בשמח"ת, הרי זה בודאי לא יזיק ("שמח"ת שאַדט דאָך ניט")⁸⁰², ובפרט כשאוחזים כבר לאחרי "אתה הראת" – ב"לעושה נפלאות גדולות לבדו"⁸⁰³, שזהו ענינה של הגאולה האמיתית והשלימה. ולכן יכולים לומר גם פירוש זה –

קש"לדעת" הוא מלשון שבירה, כמו "ויודע בהם את אנשי סוכות"⁸⁰⁴ – "ווי מ'זאָל זיך צוברעכן", כדי שכולם ידעו ש"אין עוד מלבדו".

קאוהיינו, שע"י שבירה ויסורים כו' ניתוסף עילוי גדול יותר – כפי שהי' אצל רבינו הזקן, שבאותה שנה שבה אמר את הפירוש ש"לדעת" הוא מלשון שבירה כו', אירע כללות ענין המאסר בפטרבורג, והרי ענין זה הוא ע"ד מארז"ל⁸⁰⁵ "הזית הזה כשכותשין אותו הוא מוציא שמנו", כדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע⁸⁰⁶, שלכן מונח אצלו ("באַ אים לייגט

קב195
זיך") שהענין דהפצת המעיינות התחיל בעיקר לאחרי פטרבורג, ועד שענין זה יביא את הגאולה העתידה, שתהי' גאולה אמיתית ושלימה, גאולה שאין אחרי' גלות⁸⁰⁷, כיון שתבוא ע"י הקב"ה בעצמו, והרי מעשיו של הקב"ה אין להם הפסק.

קגולהעיר, שעד"ז מצינו אצל כל רבותינו נשיאינו, שהיו זמנים שבהם לא היתה הרחבה כו' מצד גשמיות העולם (אף שהיו גם זמנים שלא היו באופן כזה)⁸⁰⁸.

קדולדוגמא: אצל אדמו"ר האמצעי105, שהתחלת נשיאותו היתה מיד לאחרי המלחמה, שאז היתה תקופה קשה בגשמיות (אף שהיו אצלו גם זמנים, ארוכים או קצרים, שהי' מצב של הרחבה בגשמיות, נוסף לכך שבימיו הי' ענין החסידות בשופי, ומספר החסידים הלך וגדל כו').

קהוכמו"כ אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר105, שהיו אצלו זמנים של העלמות והסתרים ונסיונות, ועד שגם אלו שהיו יותר קשורים אליו ומסורים ונתונים אליו, היו גם הם במצב כזה, ועד כדי כך, שחלק מהם נמצאים עדיין במיצר ובשבי'.

קואמנם, כיון שעומדים כבר לאחרי הפסוק הראשון ד"אתה הראת", שכבר אמרוהו שלש פעמים, וע"פ מנהג ליובאוויטש שאומרים פסוקי "אתה הראת" ג"פ בכל פעם שעורכים הקפות⁸⁰⁹, אמרום כבר תשע פעמים – הרי אוחזים כבר בפסוק "לעושה נפלאות גדולות לבדו".

קזויה"ר שאכן יקויים הענין ד"לעושה נפלאות גדולות לבדו" – עי"ז שאמרו פסוק זה לפני ההקפות, בשעת חדוה⁸¹⁰.

קחיט. ויש להקדים תחילה בפירוש פסוק זה:

קטרש"י מפרש שהפסוק "לעושה נפלאות גדולות לבדו" קאי על ששת ימי בראשית, שאז הי' הקב"ה לבדו: "בראשונה לא נברא מלאך כשעשאן לנפלאות הללו, השמים והארץ השמש והירח" (שהרי בריאת המלאכים היתה ביום שני או ביום חמישי⁸¹¹).

קיוישנו גם הפירוש שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הבעש"ט⁸¹² –

קיא196
ש"הקב"ה הנה כל מה שהוא עושה הוא נפלאות גדולות לבדו, וגודל הפלאתם של הנפלאות הוא רק לבדו יודע זאת".

קיבובדרך אפשר יש לתווך ב' הפירושים:

קיגמבואר בשער היחוד והאמונה⁸¹³ פירוש הבעש"ט על הפסוק⁸¹⁴ "לעולם ה' דברך נצב בשמים" (שמקורו במדרש תהלים⁸¹⁵), ש"דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו', תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך .. כל הרקיעים .. להחיותם וכו'", והיינו, שההתהוות מאין ליש היא לא רק בששת ימי בראשית (שזהו מה שנקרא בפי החוקרים "מאין ליש"⁸¹⁶), אלא "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית"⁸¹⁷, ולא רק בכל יום ויום, אלא גם בכל רגע ורגע.

קידועפ"ז יש לתווך פירוש רש"י שקאי על ששת ימי בראשית עם פירוש הבעש"ט שקאי על כל עשיותיו של הקב"ה – כי, כל עשיותיו של הקב"ה הם בדוגמת המעשה דששת ימי בראשית, כיון שההתהוות מאין ליש היא בכל רגע ורגע.

קיהוממשיך בפירוש הבעש"ט בנוגע לסיום הפסוק: "כי לעולם חסדו", ש"איתא בע"ח⁸¹⁸ דלמ"ד ("כי" בגימטריא ל') כלים דזו"נ דאצילות נעשים נר"ן לבי"ע, ובהם ועל ידם הוא המשכת חסדו, שהוא רב חסד דעתיקא קדישא כו'".

קיוכ. ובאותיות פשוטות:

קיזבעולם העשי' תהי' המשכת חסדו של הקב"ה – לא רק חסד דאצילות, אלא חסד דעתיק, דלית שמאלא בהאי עתיקא⁸¹⁹, ובאופן של חסדים גלויים, ולא חסדים המכוסים, והיינו, שע"י ידיעת הענין לאשורו ולבוריו⁸²⁰, הנה גם בחיצוניות יהיו רק חסדים, כיון שלית שמאלא בהאי עתיקא.

קיחואף שלפי פירוש הבעש"ט הענין ד"לעושה נפלאות גדולות" הוא באופן של "לבדו", ש"הוא רק לבדו יודע זאת", והיינו ש"אפי' בעל הנס אינו מכיר בנסו"⁸²¹ – הרי העיקר הוא שיומשכו ה"נפלאות גדולות" בפועל למטה מעשרה טפחים.

קיט197
ובפרט בנוגע לאלו שסבלו כו' – כדאיתא בזהר⁸²², ומבואר בביאורי הזהר⁸²³, שאלו שסבלו מפגימת הלבנה, יראו בשמחתה ביתר שאת וביתר עז, וכדברי הגמרא⁸²⁴ "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".

קכוכמו"כ בנוגע לאלו של"רגע קטן"⁸²⁵ נמצאים עדיין במיצר ובשבי', ועומדים בנסיונות כו' – שיסתיים "רגע קטן" זה, ויראו בפועל בעיני בשר את ה"נפלאות גדולות" שנמשכים מ"חסדו" של הקב"ה, באופן של חסדים המגולים, בטוב הנראה והנגלה, ובפשטות – שיהי' להם כל טוב, ולכל לראש – היציאה מן המיצר אל המרחב, ומתוך שמחה נצחית, ועד לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

קכא* * *

קכבכא. בנוגע לענין של "הקהל"* –

קכגהנה אע"פ שכדי לקיים מצות הקהל יש צורך בכל התנאים התלויים בזמן שביהמ"ק הי' קיים, אעפ"כ, גם בזמן הזה ישנו הענין ד"הקהל" ברוחניות⁸²⁶.

קכד*) הקהל:

קכהאברבנל וילך⁸²⁷ חתן תורה – זכר למלך בהקהל.

קכוס' המנהיג חג סי' נז: קהלת בשמע"צ – דקראה שלמה בהקהל בחה"ס. וכן מנוה"מ⁸²⁸ סי' קנג.

קכזמקורם – קה"ר בתחלתו⁸²⁹.

קכחפי' טף:

קכטירוש' ריש חגיגה.

קל*

קלאנקודת קובץ הקהל (ירות"ו, תש"ו) – המחוייבים בעשיית זכר להקהל.

קלב(מרשימת כ"ק אדמו"ר שליט"א בכתי"ק)

קלגוע"ד שאמרו רז"ל⁸³⁰ "כל העוסק בתורת עולה" – גם כאשר הלומד אינו כהן אלא זר, והלימוד הוא בלילה ובחוץ לארץ, כך שחסרים

קלד198
כל התנאים הדרושים להקרבת הקרבן, הן בנוגע להגברא והן בנוגע לזמן ומקום – "מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב עולה".

קלהוכיון שכן, הרי מובן, שיש מקום וצורך לערוך מעמד של "הקהל" – "זכר למקדש"⁸³¹.

קלוכב. ולהעיר:

קלזיש כאלו שמערערים על כך, וטוענים, שכיון שקיום מצות הקהל בזמן שביהמ"ק הי' קיים היתה קשורה עם תנאים מיוחדים, לכן, משחרב ביהמ"ק אין לעשות זכר לדבר, כדי שלא יבואו לידי תקלה – או בעת מעשה, או כדברי הגמרא⁸³² בכגון-דא: "מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד כו'".

קלחובהקדמה – שבנוגע לעשיית זכר לדברים שהיו בזמן הבית, מצינו במשנה ובגמרא ועד לפס"ד בשו"ע, שיש בזה חילוקים מן הקצה אל הקצה: יש ענינים שעושים (לא רק באופן ד"ונשלמה פרים שפתינו"⁸³³, אלא) בפועל ממש, ויש ענינים שאסור לעשותם.

קלטולדוגמא – בנוגע לאכילת בשר צלי בליל הפסח: יש שנהגו לאכול בשר צלי בליל הפסח (זכר למקדש); ויש שאוסרים לאכול בשר צלי בליל הפסח, שמא יאמרו פסח הוא. ולכל הדעות – אסור לאכול בליל הפסח גדי מקולס, שהרי זה דומה לצליית הפסח ממש, ויהא נראה כאוכל פסח בחוץ⁸³⁴.

קמאבל בנוגע לעשיית זכר להקהל בזמן הזה – הנה גם אם יעשו זאת באותו זמן שהיו מקיימים מצות הקהל בביהמ"ק, ויקראו אותן הפרשיות וכו' (כך, שמלבד החסרון שביהמ"ק אינו עומד על תלו, הרי זה דומה ממש למעמד דהקהל כפי שהי' בביהמ"ק), אין שום חשש בדבר – שהרי בודאי אין שום איסור לקרוא פרשיות בתורה!

קמא[ואם משום אמירת הברכות⁸³⁵ – הנה מלבד זאת שיש שקו"ט אם יש איסור של הזכרת שם שמים לבטלה כשאומרים זאת בנוסח של ברכה⁸³⁶, הרי המדובר הוא אודות קריאת הפרשיות ללא ברכה, כך, שאין זה בדומה לקריאת הפרשיות במעמד הקהל בביהמ"ק].

קמב199
וכל זה – בנוגע לחשש של תקלה בעת מעשה; אבל עדיין יש לחשוש מפני תקלה לשנה הבאה – כדברי הגמרא129 בנוגע לאיסור חדש, שהתקינו "שיהא יום הנף (יום הנפת העומר) כולו אסור" (לאכול מן החדש, אף שמדאורייתא משהאיר מזרח מותר), "מאי טעמא, מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו, אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח, עכשיו נמי ניכול, ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר, האיר מזרח התיר, השתא דאיכא עומר עומר מתיר", ועד"ז יש לחשוש לכאורה בנוגע להקהל, שכשיבנה ביהמ"ק, יבואו לקיים מצות הקהל באותו אופן כמו שעשו בזמן הזה.

קמגאבל באמת, בנוגע להקהל אין מקום לחשש הנ"ל כמו בנוגע לאיסור חדש – כי, "הקהל" אינו ענין שמסור ליחיד, כמו איסור חדש, שיש לחשוש שהיחיד לא ישאל אצל ב"ד ויאכל בהאיר מזרח, אלא זהו ענין המסור לב"ד, שהרי קריאת פרשיות התורה צ"ל ע"י המלך (או הגדול שבישראל) דוקא⁸³⁷, ולכן אין לחשוש שיטעו ויעשו את המצוה שלא כתיקונה⁸³⁸. וע"ד שמצינו בכמה ענינים שבמעמד רבים אין חשש שיבואו לידי מכשול, ד"כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי"⁸³⁹.

קמדכג. ויש להוסיף, שעשיית זכר ל"הקהל" יכולה להיות גם לאחרי הזמן שבו קיימו מצות הקהל בביהמ"ק:

קמהבדרך כלל, עשיית זכר לדבר שייכת רק באותו זמן שבו הי' נעשה הדבר, וכמו בנוגע לעשיית זכר לקרבן פסח וקרבן חגיגה ע"י ב' התבשילין (זרוע וביצה) שמניחים ע"ג הקערה⁸⁴⁰, שענין זה שייך רק בעת עריכת הסדר.

קמואבל: במה דברים אמורים – כשעושים זכר לדבר שנעשה באופן חד-פעמי ואינו נמשך לאח"ז; ואילו "הקהל" – אינו ענין חד-פעמי שמסתיים בפעולה דקריאת פרשיות התורה, שהרי מפורש בקרא שהתכלית שנמשכת מהפעולה ד"הקהל" (בלי הפסק בנתיים, כמובן) היא: "למען ישמעו ולמען ילמדו גו' ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"50, והרי ענין זה בא אח"כ – בקיום כל המצוות במשך כל זמני השנה: חנוכה ופורים, פסח ושבועות וכיו"ב.

קמזכלומר: קיום מצות הקהל בזמן הקבוע לכך – במוצאי יו"ט

קמח200
הראשון של חג הסוכות, או למחרתו (כידוע הדעות בזה⁸⁴¹) – היא רק הסיבה שמביאה לעיקר ותכלית הענין שנעשה לאחרי הזמן דהקהל, ולכן יש נתינת-מקום לעשות זכר להקהל גם לאחרי הזמן דהקהל.

קמטונוסף על האמור ע"פ סברא בלבד, שעדיין אין הוכחה שהיא סברא אמיתית – יש עוד הוכחה מפורשת על זה:

קנבספר המנהיג⁸⁴² (שהוא מקור על כמה דינים, ועאכו"כ מנהגים) מובא המנהג "לקרות בשמיני עצרת .. ספר קהלת", וכותב: "מצאתי טעם יפה, כי שלמה המלך ע"ה (שנקרא קהלת) אמרו בחג בהקהל (כדאיתא בקה"ר⁸⁴³), כמ"ש⁸⁴⁴ במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל, והוא אמרו בחג בהקהל כו'", ולכן נוהגים לקרות קהלת בשמע"צ, זכר להקהל – אף שלכאורה לא שייך הענין דהקהל לשמיני-עצרת, שהרי אפילו לפי הדעות שיכולים לקיים מצות הקהל במשך כל המועד דחג הסוכות138, הרי זה רק בחג הסוכות, ולא בשמיני-עצרת*.

קנא*) בס' המנהיג – י"ל: 1) שכמה תנאים-סימנים לזמן הקהל בכתוב, ועד שמע"צ כולם ישנם, לבד מאחד – "בבוא כל ישראל", "מאתחלתא דמועד"⁸⁴⁵. 2) ההקהלה עצמה הרי נמשכת בודאי בנוגע להמחוייבים בראי', וע"פ סברא – גם בנוגע להשאר, עד לאחרי היו"ט (כולל שמע"צ), כדמוכח מזמן השאלה כשיגיע כו'⁸⁴⁶. ועוד י"ל ואכ"מ.

קנבומזה מוכח, שיש מקום לעשות זכר להקהל גם לאחרי הזמן הקבוע לקיום מצות הקהל.

קנגכד. ונקודת הדברים:

קנדכל ענין שיכול להוסיף ביראת שמים – יש לעשותו, ותבוא ברכה על כל אלו שמשתדלים להרבות תורה בישראל, מתוך יראת ה' ואהבת ה', שעי"ז ניתוסף בעשי' בפועל בלימוד התורה וקיום המצוות (שזוהי תכלית הענין דהקהל), כיון שאהבה היא שרש לרמ"ח מצוות עשה ויראה היא שורש לשס"ה מצוות לא תעשה (כמ"ש בהפירוש לרמב"ם⁸⁴⁷, והובא בדברי רבינו הזקן בתניא⁸⁴⁸).

קנהוכיון שההתחלה בזה היא מ"זמן שמחתנו", הרי זה ככל הענינים

קנו201
שקיבלו עליהם בשמחה, שמובטח שלא יתבטלו⁸⁴⁹, וכך גם בנוגע לחיזוק והוספה בלימוד התורה וקיום המצוות, שכיון שנעשה מתוך שמחה, הרי זה באופן ש"לא ימושו מפיך ומפי זרעך גו'"⁸⁵⁰, ש"תורה מחזרת על אכסניא שלה"⁸⁵¹, והיינו, שההתקשרות של ישראל עם התורה והקב"ה, "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"43, היא באופן נצחי, ונמשך בפועל בלימוד התורה וקיום המצוות, מתוך הרחבה.

קנז* * *

קנחכה. כשם שישנו כללות הענין ד"הקהל", כמו"כ מוטלת החובה והזכות על כל גדול ומנהיג במקומו, להקהיל יהודים כו'.

קנטובפרט לפי דעת הפוסקים134 שאפילו בזמן שביהמ"ק הי' קיים הי' יכול גם הגדול שבישראל לקרוא פרשיות התורה במקום המלך (אם מאיזה סיבה שתהי' לא הי' המלך יכול לקרות בעצמו), שכן, מצות הקהל וקריאת הפרשיות ע"י המלך הם ענינים נפרדים, ועאכו"כ שכן הוא בנוגע להקיום דהקהל ברוחניות הענינים.

קסכלומר: כל מי שהוא בעל השפעה בסביבתו, שנשמעים לדבריו, ואפילו על הספק – מוטל עליו חוב לקיים את הענין דהקהל ברוחניות: להקהיל אנשים ונשים וטף, עד ל"גרך אשר בשעריך"50, ש"גר" היינו מי שאינו בקירוב עמו, והוא מסופק אם ישמע אליו – הנה גם אותו צריך להקהיל, ו"מצוה גוררת מצוה"60, שסוכ"ס ישמע אליו ויבוא לידי קיום "כל דברי התורה הזאת".

קסאכו. ובענין זה יש נקודה נוספת (שמפני סיבה לא נזכרה בהמכתב⁸⁵²):

קסבאיתא באבות דר"נ⁸⁵³: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא באדם", ולכן נקרא האדם "עולם קטן" (כדאיתא במדרש תנחומא⁸⁵⁴ ובזהר⁸⁵⁵). וזהו גם מה שאמרו רז"ל⁸⁵⁶ "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל .. המקיים נפש אחת מישראל .. כאילו קיים עולם מלא", כיון שהאדם הוא בדוגמת העולם, ולכן, "את העולם נתן בלבם"⁸⁵⁷ (בלבו של אדם).

קסג202
ועאכו"כ בנוגע לבנ"י, ש"כל איש ישראל .. חברים"25 – שכל פרטי הענינים שישנם אצל בנ"י בתור כלל, ישנם גם אצל כל אחד מישראל בתור יחיד.

קסדועפ"ז: כשם שבכללות בנ"י ישנם חילוקי דרגות, החל מ"ראשיכם" של האומה עד ל"חוטב עציך ושואב מימיך"41, כך גם בכל אחד מישראל ישנו ה"ראש", שהוא המלך שבאדם⁸⁵⁸ (ולכן בסדר לבישת הבגדים צריך להיות לכל לראש כיסוי הראש), וישנם שאר חילוקי המדריגות שבכללות ישראל.

קסהולכן, כשם שבכללות ישראל הי' המלך קורא פרשיות התורה ופועל על בנ"י, "האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך", "לעשות את כל דברי התורה הזאת", כמו"כ צריך להיות בכל אחד מישראל – שהמוח, שהוא המלך, צריך להיות שליט על הלב⁸⁵⁹, ולפעול על כל אברי הגוף, וגם על כל נכסיו, ועד שיומשך למעשה – "לעשות את כל דברי התורה הזאת".

קסוכז. וכשם שהדברים אמורים בנוגע ל"נפש" – כן הוא גם בנוגע ל"שנה" (זמן) ו"עולם" (מקום), שהרי כל הענינים נקבעו באופן של עולם שנה ונפש (ר"ת "עשן") שהם היסוד של ספר יצירה⁸⁶⁰:

קסזבנוגע ל"שנה", זמן – הרי זה שייך לר"ה, שאינו רק תחלת השנה, אלא "ראש השנה", כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי⁸⁶¹ בארוכה, שכשם שהראש ממשיך חיות לכל האברים ומנהיג אותם, כך נמשך מר"ה על כל השנה כולה. והיינו, שהענינים שנפעלים בר"ה – "תמליכוני עליכם"⁸⁶², קבלת מלכותו של הקב"ה – צריכים להיות באופן שיומשכו ויפעלו במשך כל השנה כולה.

קסחוכן בנוגע ל"עולם", מקום: כשם שמצות הקהל בביהמ"ק נמשכה ופעלה על כל בנ"י גם כאשר כל אחד שב למקומו, עד למקום הכי רחוק, שלשם לקח עמו מביהמ"ק, כך צריך להיות לאחרי שחרב ביהמ"ק – שגם אז צריך להחזיר פניו אל מקום המקדש⁸⁶³, כמ"ש⁸⁶⁴ "והיו עיני ולבי

קסט203
שם כל הימים" (שזהו דין בנוגע לתפלה, שענינה לא רק סיפור שבחו של מקום, העלאה מלמטה למעלה, אלא גם בקשת צרכי האדם, המשכה מלמעלה למטה) – שממקום המקדש (ראש) יומשך לכל בנ"י בכל מושבותם חיזוק והתעוררות בנוגע ללימוד התורה, ו"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"⁸⁶⁵ – באופן שהמוח שליט על הלב.

קעובדוגמת איש צבא ("אַ סאָלדאַט"), שאע"פ שבתחילה קשה לו להתרגל לאופן ההנהגה ע"פ סדר הצבא, הנה לאחרי משך זמן חינוכו כו', נעשית הנהגתו באופן שאפילו בעת עסקו בענינים אחרים, ניכר עליו שהי' פעם בצבא (כנ"ל ס"ה).

קעאוכן הוא בנוגע לבנ"י שנעשים "צבאות הוי'" ע"י התורה ש"היא חכמתכם ובינתכם"⁸⁶⁶ – ששייכותם ל"צבא" ניכרת בכל עניניהם, וכפסק הרמב"ם⁸⁶⁷ "שהחכם ניכר כו' במאכלו ובמשקהו וכו'".

קעבוכך נמשך על כל השנה כולה – שתהי' עבודת ה' באופן ש"בכל דרכיך דעהו"⁸⁶⁸ מתוך שמחה וטוב לבב, כמ"ש⁸⁶⁹ "עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב".

קעג* * *

קעדכח. דובר בהתוועדות קודמת⁸⁷⁰ אודות הקושיא הידועה על דברי הגמרא⁸⁷¹ "שלש (שעות) הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה", דלכאורה הרי זה בסתירה למארז"ל⁸⁷² "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", דכיון שלא ימלט שבמשך כל כ"ד שעות היום והלילה לא ימצאו בכל כדור הארץ יהודים שעוסקים בתורה, נמצא, שגם הקב"ה עוסק בתורה במשך כל כ"ד שעות היום והלילה, וא"כ, במה מתבטא יחודן של שלש שעות הראשונות לגבי שאר שעות היום, שעליהם אומרים168 שבהם הקב"ה "יושב ודן את כל העולם כולו .. יושב וזן את כל העולם כולו .. יושב ומשחק עם לויתן"?

קעהוהתירוץ על זה – ש"הקב"ה יושב ועוסק בתורה" ו"הקב"ה קורא ושונה כנגדו" הם שני ענינים שונים:

קעו204
מדיוק הלשון "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", מובן, שגם הלימוד של הקב"ה הוא לפי ערך הלימוד של האדם, והיינו, שזוהי אמנם המשכה מלמעלה, אבל המשכה זו היא לפי המדידה וההגבלה של האדם הלומד, וכמו אתערותא דלעילא שהיא לפי ערך האתערותא דלתתא, דכיון שהאתעדל"ת היא הסיבה לאתעדל"ע, הרי המסובב לא יכול להיות יותר מאשר הסיבה. וכמו מוכר ולוקח, שהלוקח אינו יכול לקבל יותר ממה שיש למוכר; כל מה שהי' בידו מכר לו, אבל לא יותר מזה. ובאופן כזה "הקב"ה קורא ושונה כנגדו" – לפי ערך הקריאה והשינון שלו.

קעזואילו בשלש שעות הראשונות שהקב"ה יושב ועוסק בתורה – הרי זה לימודו של הקב"ה כפי שהוא מצד עצמו, שלימוד זה הוא בדרגא נעלית יותר מאשר הלימוד שבא ע"י אתעדל"ת ד"כל הקורא ושונה" – לא רק בכמות, אלא גם באיכות.

קעחכט. ועפ"ז יש לבאר מ"ש בחסידות⁸⁷³ שברכת שהחיינו שבשמח"ת היא בהוספה על ברכת שהחיינו שבחג הסוכות, כי, ברכת שהחיינו שבחג הסוכות היא רק על היו"ט, ואילו ברכת שהחיינו שבשמח"ת היא גם על התורה:

קעטלכאורה אינו מובן⁸⁷⁴: ע"פ דין מברכים שהחיינו רק על דבר המתחדש מזמן לזמן⁸⁷⁵. וכיון שלימוד התורה חיובו תמידי, כך, שגם ברגע שלפני ברכת שהחיינו חייבים בלימוד התורה, א"כ, איך אפשר לברך שהחיינו בשמח"ת על התורה?

קפוהביאור בזה:

קפאכשם שיש מעלה בשלש שעות ראשונות שביום שבהם הקב"ה יושב ועוסק בתורה לגבי הענין דהקב"ה קורא ושונה כנגדו (כנגד האדם שקורא ושונה), כך גם בתחלת השנה, ביום שמח"ת, ישנו ענין התורה כפי שהוא באופן נעלה שלא בערך לגבי שאר ימות השנה – בדוגמת הענין ש"הקב"ה יושב ועוסק בתורה" מצד עצמו, ומזה נמשך באופן פרטי בכל יום שהקב"ה יושב ועוסק בתורה בשלש שעות ראשונות.

קפבוכיון שזהו ענין שמתחדש משנה לשנה ביום שמח"ת, ומזה נמשך

קפג205
על כל השנה כולה, לכן מברכים שהחיינו בשמח"ת – "שהחיינו וקיימנו כו'", שניתוסף חיות וקיום חדש כו' (ככל הפירושים שנתבארו לעיל⁸⁷⁶), ובאופן כזה נמשך על כל השנה כולה.

קפדל. והענין בזה:

קפהברכת שהחיינו שמברכים בשמח"ת היא – לכל לראש – בנוגע ללימוד התורה, ומזה נמשך גם בנוגע לשאר הענינים, כמו בענין שלש שעות ראשונות שהקב"ה יושב ועוסק בתורה, שמזה נמשך גם על שאר שעות היום, שבהם דן וזן את העולם ומשחק עם לויתן.

קפווזהו גם מה שע"פ תקנת הגאונים קורין בשמח"ת גם אודות בריאת העולם – "בראשית ברא אלקים וגו'"⁸⁷⁷:

קפזרש"י מפרש ש"בראשית" היינו "בשביל התורה .. ובשביל ישראל". ומזה מובן, שכאשר נעשית בשמח"ת התחדשות בתורה, הנה בדרך ממילא נעשית התחדשות גם בבריאת העולם, שמים וארץ וכל צבאם – שנעשה "בראשית ברא גו'" באופן חדש ובאופן אחר; וכמו"כ נעשה חידוש בישראל שלומדים התורה ומקיימים מצוותי'⁸⁷⁸.

קפחובפרטיות יותר:

קפטבשמח"ת קורין אודות כל ששת ימי בראשית, שהם כנגד שית אלפי שנין דהוה עלמא⁸⁷⁹, כי יומו של הקב"ה אלף שנה⁸⁸⁰, כמ"ש הרמב"ן⁸⁸¹. ונמצא, שההתחדשות ד"בראשית ברא גו'" שבשמח"ת, שהיא בנוגע לכל ששת ימי בראשית, ה"ה כוללת את כל שית אלפי שנין דהוה עלמא, כל משך הזמן.

קצואף שאנו עומדים כבר בסוף השית אלפי שנין – הרי יש בכח התורה למשול ולפעול לא רק על ההוה והעתיד, אלא גם על העבר, ובאופן שפועלת שינוי למפרע, כדרשת הירושלמי⁸⁸² על הפסוק⁸⁸³ "לא-ל גומר עלי".

קצאזאת ועוד:

קצבנוסף לכך שקורין בשמח"ת הפרשה דששת ימי בראשית, קורין גם הפרשה דיום השבת, אשר, ע"פ דברי הרמב"ן הנ"ל, הרי זה כנגד אלף

קצג206
השביעי, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"⁸⁸⁴, שמעמדו ומצבו תלוי באופן מעשינו ועבודתינו במשך השית אלפי שנין.

קצדומזה מובן, שע"י ההתחדשות בתורה בשמח"ת, שנעשה שינוי והוספה בתורה, שלומדים ומקיימים אותה באופן נעלה יותר – נעשה שינוי לא רק בשית אלפי שנין, אלא גם את האלף השביעי מעמידים באופן נעלה יותר.

קצהלא. וכל זה תלוי באופן שבו עומדים בשמח"ת – שזוהי הנתינת-כח למוצאי שמח"ת, שאז מתחילה העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו"⁸⁸⁵:

קצועבודתו של יהודי צריכה להיות באופן של התעסקות בעניני העולם, הדרושים עבור קיום המצוות, וכמו מצות תפילין, שאפשר לקיימה רק ע"י קלף גשמי, ועד"ז בנוגע לכללות כל התומ"צ ("הוקשה כל התורה כולה לתפילין"⁸⁸⁶), שבשביל זה יש צורך בדברים גשמיים דוקא.

קצזוהנתינת כח לזה היא משמח"ת דוקא – כאמור לעיל (ס"ח) שחג הסוכות קשור עדיין עם מדידה והגבלה, שהרי יש סוכה בעלת דפנות וסכך כו', משא"כ שמע"צ ושמח"ת שאין בו ענינים מיוחדים יותר משאר ימות השנה, ואינו אלא ענין של שלילה – "עצרת" מלשון מניעה, להמנע מעניני העולם, אפילו מעניני סוכה הנ"ל, שהם במדידה והגבלה, להיותו למעלה מכל הגבלות. ולכן ממנו נמשך הכח לדלג ("אַריינשפּרינגען") לעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו".

קצחוכל זה תלוי באופן העמידה וההחלטה בשמח"ת, ובהתאם לכך נעשה גם אופן התחדשות בריאת השמים והארץ בששת ימי בראשית עד ליום הששי, ובאופן כזה נכנסים גם ליום השביעי, ש"לא כתיב בו ערב"⁸⁸⁷, כיון שהי' אז מעמד ומצב ש"לילה כיום יאיר"⁸⁸⁸, וכך יהי' גם בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

קצט* * *

רלב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה לעושה נפלאות גדולות לבדו.

רא* * *

רב207
לג. בהמשך להמוזכר לעיל (ס"ל) אודות תקנת הגאונים שבשמח"ת מתחילים לקרוא "בראשית ברא אלקים גו'", והיינו, שלאחרי שמסיימים את התורה, חוזרים ומתחילים אותה מחדש – צריך להבין:

רגלכאורה, הי' מתאים יותר לקרוא "בראשית ברא אלקים גו'" בראש-השנה, להיותו "זכרון⁸⁸⁹ ליום ראשון"?

רדובהקדמה – שכל עניני התורה מכוונים ומתאימים כפי שהם בעולם, וליתר דיוק: כל עניני העולם מכוונים ומתאימים כפי שהם בתורה – שלכן מצוה לקרות ביום המועד מעניני המועדות⁸⁹⁰, וכן בתושבע"פ, "שואלין ודורשין בענינו של יום .. הלכות חג בחג"⁸⁹¹, ומקדימים להשיב תחילה על שאלה שנוגעת יותר לזמן זה⁸⁹², כיון ש"דבר בעתו מה טוב"⁸⁹³.

רהועפ"ז הי' מתאים יותר לקרוא "בראשית ברא אלקים גו'" ביום שהוא "זכרון ליום ראשון" – שזהו ראש-השנה; ואילו ע"פ תקנת הגאונים – ממתינים עד לאחרי ר"ה עשי"ת וחג הסוכות, ורק אז – כמה שבועות לאחרי ר"ה – קורין "בראשית ברא אלקים גו'"?!

רולד. ויובן בהקדם ביאור החילוק בין ר"ה לשמח"ת:

רזובהקדם הידוע שבכמה ענינים משתווים שמע"צ ושמח"ת עם ר"ה⁸⁹⁴, וכמודגש גם באופן קביעות הימים טובים בכל שנה ושנה, שבאותו יום בשבוע שבו חל ר"ה, חל גם שמע"צ, וכיון שר"ה הוא שני ימים, הנה באותו יום שבו חל יום השני דר"ה, חל גם שמח"ת – שזה מורה על השייכות שבין ר"ה לשמח"ת, כידוע שיטת הבעש"ט⁸⁹⁵ שכל הענינים שבעולם הם ע"פ השגחה פרטית, ועאכו"כ בעניני תורה ומועדים, כך, שבודאי יש שייכות בין שמע"צ ושמח"ת לר"ה, שלכן משתווים בכמה ענינים, כולל גם בהקביעות שלהם בימי השבוע.

רחובכן: ענינו של ר"ה הוא – שאז נעשה הענין ד"תמליכוני עליכם .. ובמה בשופר"159, והיינו, שבנ"י מקבלים על עצמם עול מלכות שמים, ודוקא עי"ז ש"תמליכוני עליכם", על בנ"י, נעשה הקב"ה "מלך על כל

רט208
הארץ", כפי שמבקשים⁸⁹⁶ "מלוך על העולם כולו בכבודך", ועד ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

רי[ולהעיר, שגם כללות קיום העולם תלוי בישראל – כפי שדרשו רז"ל⁸⁹⁷ על הפסוק⁸⁹⁸ "ארץ יראה ושקטה", "בתחילה יראה ולבסוף שקטה .. שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין וכו'", והיינו, שקיום העולם הוא עי"ז שבנ"י מקבלים את התורה, שזוהי התכלית של קבלת עול מלכות שמים ("תמליכוני עליכם"), כלשון רז"ל⁸⁹⁹ "קבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליכם גזירות" – במתן-תורה, שאז ניתנו עשרת-הדברות שבהם כלולים כל תרי"ג המצוות, כפי שמבאר ר' סעדי' גאון⁹⁰⁰ השייכות של כל א' מתרי"ג מצוות לעשה"ד.

ריאועד"ז מצינו גם בנוגע לביהמ"ק – שענינו הוא "ושכנתי בתוכם"⁹⁰¹, אלא שע"י "חלוני שקופים אטומים"⁹⁰² היתה אורה יוצאת מביהמ"ק לכל העולם⁹⁰³, והיינו, שתחילה היא ההמשכה לבנ"י, ואח"כ לכל העולם.

ריבוכן הוא גם בנדו"ד – שתחילה נעשה הענין ד"תמליכוני עליכם", ולאח"ז ועי"ז נעשה הקב"ה "מלך על כל הארץ"].

ריגובפרטיות יותר – הנה בר"ה נעשה הענין ד"תמליכוני עליכם", אבל הענין ד"מלך על כל הארץ" הוא עדיין בהעלם, "בכסה"⁹⁰⁴, ואילו התגלות הענין ד"מלך על כל הארץ" היא – "ליום חגינו"201, בחג הסוכות, שאז מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם37, שעי"ז נמשכת להם השפעה כו' (כדאיתא במדרש⁹⁰⁵ שאוה"ע עצמם אינם יודעים אודות ה"רב טוב" שניתוסף אצלם ע"י הקרבת קרבנות אלו), ועי"ז ממשיכים להם גם את מלכותו של הקב"ה – "מלך על כל הארץ".

ריד209
ונמצא, שהגמר ד"תמליכוני" נעשה רק לאחרי שכבר עבר ר"ה, וכן העבודה דעשי"ת ויוהכ"פ (עבודת התשובה, בחרטה על העבר וקבלה על להבא, ועד לכפרה ד"עיצומו של יום"⁹⁰⁶), העבודה דד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות, והעבודה דשבעת ימי חג הסוכות (החל מיום הראשון דסוכות שהוא "ראשון לחשבון עונות"⁹⁰⁷), ועד לשמע"צ שבו מקריבים "פר אחד איל אחד"36, כמבואר במדרש⁹⁰⁸ "משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה .. כיון שעברו שבעת ימי המשתה, אמר לאוהבו, כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה כו'" – רק אז נגמר הענין ד"תמליכוני" בתכלית השלימות, כיון שהקב"ה נעשה כבר "מלך על כל הארץ".

ריהלה. ועפ"ז מובן, שבסיומו של חג הסוכות, לאחרי הקרבת שבעים פרים שעי"ז כובשים את כל שבעים אומות העולם ופועלים שהקב"ה יהי' "מלך על כל הארץ" – אזי מתחדשת הבריאה כולה, ונעשית ההכרה ש"בראשית ברא אלקים גו'", ולפנ"ז הי' אין ואפס כו'.

ריווענין זה נעשה ע"י הקריאה בתורה דוקא – כי, התורה אינה מוגבלת בזמן ומקום (ולא כמו מצוות שהם מוגבלים בזמן ומקום)⁹⁰⁹, ולכן עי"ז שקורין בתורה "בראשית ברא אלקים גו'", ממשיכים ופועלים חידוש בכל עניני הבריאה, שמים וארץ וכל צבאם, שנבראו בששת ימי בראשית (כפי שקורין בשמח"ת), כולל גם השלימות שנפעלה בכל הבריאה ביום השביעי (שגם אודותיו קורין בשמח"ת), שבו נראה העולם כולו (כל מה שנברא בששת ימי המעשה) באופן אחר, כמארז"ל⁹¹⁰ "מה הי' העולם חסר – מנוחה, בא שבת בא מנוחה", היינו, שלפני שבת הי' חסרון בכל עניני הבריאה, גם בהבריאה דיום ראשון, וביום השבת נשלמה הבריאה כולה.

ריזוקריאה זו יכולים לקרוא בשמח"ת דוקא – לאחרי שנפעל מחדש (ובאופן נעלה יותר שלא הי' עדיין מימי עולם⁹¹¹) הענין ד"תמליכוני עליכם", כפי שנמשך להיות גם "מלך על כל הארץ", ולכן נעשה אז חידוש כללות הבריאה, ע"י הקריאה בתורה, כנ"ל.

ריח210
לו. עפ"ז מתורצת גם קושיא בנגלה דתורה⁹¹²:

ריטע"פ דין אין מושחין מלך ב' פעמים, במכ"ש מזה ש"אין מושחין מלך בן מלך .. דכתיב⁹¹³ למען יאריך ימים על ממלכתו גו'"⁹¹⁴, והיינו, שמאריך ימים ע"י בנו, כיון שמלכותו של הבן היא המשך למלכות אביו.

רכועפ"ז אינו מובן: מהו הענין ד"תמליכוני עליכם" בר"ה – הרי גם עד הרגע האחרון של ערב ר"ה היתה מלכותו של הקב"ה, ומהו הצורך בקבלת המלכות מחדש?

רכאאך הענין הוא – שהדין שאין מושחין מלך בן מלך הוא רק כאשר אין מחלוקת וערעור על מלכותו, אבל כשיש מחלוקת, אזי מושחין את בן המלך211.

רכבועד"ז בנוגע למלכותו של הקב"ה – שההתערבות של עניני העולם, מלשון העלם והסתר⁹¹⁵, היא בדוגמת מחלוקת וערעור כו', ולכן צריך לחזור ולקבל מלכותו של הקב"ה.

רכגוענין זה צריך להיות בר"ה דוקא – כי:

רכדר"ה הוא יום ברוא האדם, וכתיב⁹¹⁶ "נעשה אדם", לשון רבים, שנותן מקום לטעות, וכפי שטען משה להקב"ה: "רבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים", ועל זה השיב לו הקב"ה: "כתוב והרוצה לטעות יטעה"⁹¹⁷, והיינו לפי שצריכה להיות בחירה חפשית, וכמארז"ל⁹¹⁸ "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ולכן מוכרח הקב"ה ליתן אפשרות לטעות.

רכהוכיון ש"נעשה אדם", שנותן מקום לטעות כו', נאמר בר"ה – הרי זה כמו שיש מחלוקת על מלכותו של הקב"ה בר"ה.

רכוולכן, כשם שכאשר יש מחלוקת במלכותא דארעא אזי מושחין את (בן) המלך, כמו"כ כשיש מחלוקת במלכותא דרקיעא אזי יש צורך לחזור ולקבל עול מלכות שמים.

רכזלז. ובשביל זה יש צורך בחשבון צדק, מבלי לרמות את עצמו כו':

רכחיהודי יכול לחשוב שהוא מלא וגדוש בתורה ומצוות, אהבת ה'

רכט211
ויראתו, ובמילא אינו זקוק לקבלת עול מלכות שמים, באופן ש"תהא אימתו עליך"⁹¹⁹, ועד להתבטל ממציאותו.

רלמדוע אומרים לו – טוען הוא – קבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליכם גזירות, היינו, שצריך לקיים תומ"צ מצד קבלת עול, בה בשעה שביכולתו לקיים תומ"צ מצד חיוב השכל, ללא צורך בקבלת עול!

רלאועל זה אומרים לו:

רלבכאשר יהודי קם משנתו בבוקר, ונעשה "ברי' חדשה"⁹²⁰, ומתחיל עבודת היום, החל מקיום התומ"צ ועד לעבודה בעניני העולם באופן ד"בכל דרכיך דעהו"165 – הנה לכל לראש אומר: "מודה אני לפניך מלך", היינו, שצריך לעבוד עבודתו בגלל שהקב"ה הוא מלך.

רלגוכמודגש גם בנוסח ברכת המצוות: "מלך העולם", כך שזהו ענין ששייך לכל אחד מישראל, שהרי "אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון"⁹²¹.

רלדולכאורה: קיום המצוות יכול להיות בב' אופנים – מצד קבלת עול, או מצד עריבות ונעימות ("געשמאַק"), ואדרבה, יש מצוות כאלו שבהם צריך להיות ענין של עריבות, כיון שאינם "חוקים", אלא הם מחוייבים ומובנים ע"פ שכל. ואעפ"כ, הנוסח של ברכת כל המצוות – גם אלו שמובנים בשכל – הוא: "מלך העולם", והיינו לפי שקיומם צריך להיות (לא מצד רצון עצמו, בגלל שכך מחייב השכל, אלא) מצד ציווי המלך (וכמ"ש הרמב"ם⁹²² שקיום התומ"צ צריך להיות "לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה", שאז הרי הוא עובד את עצמו, אלא "לשמה").

רלהומה שטוען שהוא מלא וגדוש בתורה ומצוות, אהבה ויראה כו' – הרי אדרבה: ככל שהוא מלא וגדוש יותר – עליו להבין יותר את יוקר התומ"צ, ואת גודל ההפלאה בינו לבין מצַוה המצוות, ועד שירגיש ש"אין עוד מלבדו"96.

רלווזוהי גם ההדגשה שהקב"ה הוא מלך – כי, "מלך פורץ גדר כו' ואין מוחין בידו"⁹²³, כיון שלגבי המלך אין שום דבר נחשב למציאות,

רלז212
ולכן מותר למלך להרוג את המורד בו⁹²⁴, ולא עוד אלא שאפילו מאן דמחוי במחוג קמי מלכא חייב מיתה⁹²⁵, אף שלכאורה לא עשה מאומה, כי, בעמדו לפני המלך צריך להתבטל ממציאותו, ואילו כאשר מחוי במחוג, הרי זה מורה שעומד במציאותו, ולכן יכול המלך להרגו, בגלל שחסר אצלו הביטול למלך, "שתהא אימתו עליך"⁹²⁶.

רלחלח. ונקודת הענין:

רלטלא די בכך שבהתחלת השנה מקבל יהודי את מלכותו של הקב"ה, "תמליכוני עליכם", אלא ענין זה צריך להיות ניכר בכל עניניו במשך כל השנה.

רמוענין זה נפעל עי"ז שבשמח"ת (לאחרי שנשלם הענין ד"תמליכוני עליכם" עי"ז שהקב"ה נעשה "מלך על כל הארץ") נעשים אצלו שמים וארץ חדשים, ויוצא לעבוד עבודתו במשך כל השנה כולה, הן בימות החול והן בימי השבתות, באופן מחודש, ומתוך שמחה, כלשון הכתוב166: "עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב".

רמא* * *

רמבלט. דובר לעיל (ס"ב) אודות השמחה דשמח"ת, שהיא שמחה גדולה ביותר, וע"פ מנהג ישראל הרי היא גדולה יותר משמחת בית השואבה.

רמגואע"פ שאמרו רז"ל⁹²⁷ "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", הרי רואים במוחש שבשמח"ת יש שמחה גדולה, בניגונים וריקודים כו', יותר מאשר בשמחת בית השואבה.

רמדועוד זאת, ששמחת בית השואבה "לא היו עושין אותה .. כל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין כו', אבל כל העם .. באין לראות ולשמוע"⁹²⁸, משא"כ השמחה דשמח"ת שייכת ל"כל אשר בשם ישראל יכונה", מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", שכולם רוקדים יחדיו, ועד כפי שרבינו הזקן כותב בסידורו בנוגע לעריכת ההקפות: "גם כי עשה כן בבהכ"נ שלו, אם הולך לבהכ"נ שלא גמרו, ירנן וישמח ג"כ עמהם".

רמה213
מ. ומענין זה שבשמח"ת מודגשת ההשתוות של כל בנ"י, מבלי הבט על חילוקי הדרגות שביניהם – נמשך גם בנוגע לאופן העבודה בעולם:

רמוובהקדמה – שכשם שאצל בנ"י ישנה ההתחלקות ד"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", הנה גם בעולם יש התחלקות כזו, וכמו כללות החילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, וגם בנוגע לארץ ישראל גופא איתא במשנה⁹²⁹ "עשר קדושות הן".

רמזוהעבודה היא – לפעול שבכל מקום בעולם, אפילו במקום היותר תחתון, יהי' ניכר ש"בראשית ברא אלקים", כפי' הרמב"ן174 שהלשון "ברא" מורה על "הוצאת היש מאין", ובלשון הרס"ג⁹³⁰: "דבר לא מדבר", והיינו, שכל מה שנעשה בעולם הרי זה ע"י הקב"ה.

רמחוענין זה נעשה עי"ז שעבודת האדם בלימוד התורה ושמחת התורה היא באופן ש"ערוכה בכל רמ"ח אברים"19, ובאופן ד"כל עצמותי תאמרנה"⁹³¹, שאז הרי היא "שמורה"18, שאינה משתכחת, ובאופן כזה נמשכת ופועלת גם בעולם.

רמטמא. ובפרטיות יותר:

רנצריך לדעת שהפעולה בעולם אינה באופן שנשלמת ומסתיימת תיכף ומיד ("מ'ווערט גלייך פאַרטיק"), אלא כפי שלמדים מהתחלת הבריאה – שגם לאחרי ש"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", הנה אף ש"בראשית נמי מאמר הוא"⁹³², ו"כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון"⁹³³, הרי לאח"ז הוצרך להיות "ויאמר אלקים יהי אור", ואז "ויהי אור"⁹³⁴, ולולי זאת, יכול אדם לחיות שבעים שנה, "ואם בגבורות שמונים שנה"⁹³⁵, ועד "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"⁹³⁶, ועדיין יחסר אצלו כל ענין האור, ובמילא לא יוכל לברר ולהבחין ("פאַנאַנדער-קלייבן") מה נעשה מסביבו, כמשל אדם שמקבץ הון עצום מבלי לברר ולהבחין להיכן שייך כל דבר.

רנאוע"ד המבואר⁹³⁷ בנוגע לחילוק בין השו"ת של הראשונים, שמיד לאחרי השאלה, מופיעה התשובה בבירור, ובחתימת המשיב (כמו

רנב214
בתשובות הרמב"ם: "וכתב משה", ועד"ז בשאר הראשונים), לשו"ת של האחרונים, שהתשובה מופיעה רק לאחרי אריכות השקו"ט בריבוי יגיעה כו' – ע"פ משל לאדם שמחפש חפץ בחדר מואר או בחדר אפל:

רנגאדם שמחפש חפץ בחדר אפל – זקוק למשש בידים כדי להרגיש את המדות והקצוות והצורה של החפץ כדי לזהותו, ואם הסימנים אינם מתאימים, אזי ממשיך למשש ולמצוא עוד חפץ, עד שבסופו של דבר מוצא את החפץ שמחפש אחריו. ודוגמתו בשו"ת של האחרונים – שצריך להתייגע באריכות השקו"ט, עד שמגיע למסקנא שלעת-עתה לא מצא פירכא עלי'... ובהתאם לכך פוסק את ההלכה בשאלה זו;

רנדמשא"כ אצל "ראשונים כמלאכים"⁹³⁸ – הרי זה בדוגמת אדם שנמצא בחדר מואר, שצריך רק לידע מה שמחפש, ומיד כשמביט ורואה את החפץ, יודע שזהו החפץ שמחפש, ודוגמתו בנמשל, שמיד כשרואה את השאלה, יודע את פסק ההלכה – מותר, כשר או זכאי, או להיפך.

רנהועד"ז בנוגע לפעולה בעולם:

רנוהן אמת שכאשר יהודי לומד תורה הרי הוא מקיים שמים וארץ, כדאיתא בזהר⁹³⁹ "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש אשתדל באורייתא ומקיים עלמא", וכשם שע"י הקרבת שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם נמשך להם טוב גשמי, ועאכו"כ שע"י לימוד התורה ממשיכים רב טוב לישראל, וגם לכל העולם, שהרי "כל אחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"153, אבל אעפ"כ, יכול להיות שהוא אמנם בעל-הבית על כל העולם, ואעפ"כ, אינו יודע מה הם "שמים" ומה היא "ארץ".

רנזולכן, לא מספיק הענין ד"בראשית נמי מאמר הוא", אלא יש צורך במאמר שהוא בלשון של "ויאמר" (לא רק ברמז, כמו "בראשית" ש"נמי מאמר הוא"), החל מ"ויאמר אלקים יהי אור", ובאופן שנעשה כן בפועל – "ויהי אור", שאז יכולים להבחין מה הם "שמים" ומה היא "ארץ", מה היא "נשמה" ומה הוא "גוף", והיינו, שלא יטעו לוותר ("פאַרבויגן") על עניני שמים בשביל ריוח בעניני ארץ – טעות שיכולה להיות רק כאשר "שמים חושך לאור .. מר למתוק"⁹⁴⁰, אבל כאשר ההנהגה היא באופן ד"אדם ישר הולך", אזי אי אפשר להחליף ביניהם, וזוהי פעולת

רנח215
האור – שעל ידו רואים את הדרך אשר ילכו בה, האסור והמותר כו', ובדבר הרשות גופא צריך לידע מה מוביל ל"שמים" ומה מוביל ל"ארץ".

רנטועוד זאת – שאור זה שנברא ביום הראשון הוא אור שהי' אדה"ר מביט בו מסוף העולם ועד סופו⁹⁴¹, והיינו, שצריך להאיר באור אלקי – "ויאמר אלקים יהי אור" – "מסוף העולם ועד סופו", הן בעולמו, והן בעולם שמסביבו, והן בכל עולם שיש ביכולתו להשפיע בו – להמשיך בו אור אלקי.

רסמב. ובפשטות:

רסאיהודי לא צריך להתבייש, אלא לומר שרצונו לפעול בעולם שיהי' ניכר בו בעלותו של הקב"ה – לא בהעלם, כפי שהוא מצד "בראשית נמי מאמר הוא", אלא בגילוי, כפי שהוא מצד "ויאמר אלקים יהי' אור" – שידעו ש"יש בעה"ב לבירה זו"⁹⁴², ובאופן שבכל חלק מהעולם יהי' ניכר דבר ה' שמהוה אותו, כפירוש הבעש"ט על הפסוק "לעולם ה' דברך נצב בשמים", שדבר ה' "יהי רקיע גו'" נצב בשמים להחיותם ולקיימם, כי, גם לאחרי שעברו אלפי שנים מששת ימי בראשית, נעשית התהוות הבריאה בכל רגע מחדש (כנ"ל סי"ט), אלא, שצריך לפעול שענין זה יהי' ניכר בעולם.

רסבוכאשר ענין זה ניכר בעולם – אזי נעשה "יום אחד"⁹⁴³, שיש רק מציאות אחת, כי, אע"פ ש"יום" מורכב מ"ערב" ו"בוקר"240 שהם הפכיים זמ"ז (כמו ארץ ושמים), מ"מ, נרגש בהם הענין ד"אחד", כך, שכל המציאות כולה נעשית באופן ד"אחד".

רסגועד שנעשה מעמד ומצב ש"כשאני נכתב אני נקרא"⁹⁴⁴ – שנקרא בגלוי במציאות העולם כפי שנכתב בתורה, שהיא "תורת אמת" ו"תורת חיים", ובלשון הרמב"ם97: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע כו' אמתת המצאו", ובאופן כזה נמשך גם בעולם – "ואמת הוי' לעולם"⁹⁴⁵, עד לעוה"ז התחתון, למטה מעשרה טפחים.

רסד* * *

רסהמג. נוסף על הקביעות עתים לתורה שצ"ל אצל כל אחד כפי יכלתו,

רסו216
– ובב' הקצוות: מחד גיסא, מי שאינו יכול ללמוד יותר, די לו ללמוד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ובזה יוצא י"ח לימוד התורה⁹⁴⁶, ולאידך גיסא, מי שיש לו אפשרות ללמוד יותר, הנה גם אם למד תורה כל היום כולו, אבל החסיר רגע אחד, הרי זה בגדר ד"כל⁹⁴⁷ שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שעליו דרשו רז"ל⁹⁴⁸ כי⁹⁴⁹ דבר ה' וגו'" (באופן של היפך הכבוד) –

רסזהנה כאן הזמן והמקום להזכיר אודות תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שמלבד לימוד השיעורים הקבועים לכל אחד בכל חלקי התורה, צריך להיות גם לימוד שיעורי חת"ת, חומש תהלים תניא⁹⁵⁰:

רסחחומש – ללמוד בכל יום פרשת היום עם פירוש רש"י, ביום ראשון – עד שני, ביום שני – עד שלישי, וכן הלאה, וביום השבת – משביעי עד סוף הפרשה.

רסטתהלים – לומר בכל יום לאחר התפלה שיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש (נוסף על שיעורי אמירת תהלים שיש לכל אחד לעצמו, קודם התפלה או בזמנים אחרים).

רעוכן בתניא,

רעא– ובהקדמה, שבימינו אלו נעשתה פנימיות התורה נחלת הכלל, וכמבואר באגה"ק⁹⁵¹ ש"בימיהם", בזמן הש"ס, "כל חכמת הקבלה היתה נסתרה .. ונעלמה מכל תלמידי חכמים, כי אם ליחידי סגולה .. ולא לרבים, כדאיתא בגמרא" (שדורשין במרכבה ביחיד ובמעשה בראשית בשנים כו'⁹⁵²), ואילו מזמן האריז"ל – "מותר ומצוה לגלות זאת החכמה", כפי שהאריז"ל למד קבלה עם קבוצה, וכן בימי רבינו הזקן והגר"א למדו פנימיות התורה בקבוצות. ולאחרי כן – ע"פ הציווי "מעלין בקודש"2 – הוסיפו בלימוד פנימיות התורה, כי, ככל שמתקרבים לביאת המשיח הולך וניתוסף בעניני קדושה, דכיון ש"אין יום שאין בו כו' מרובה כו' משל חבירו"⁹⁵³ (בנוגע להיפך הטוב), עאכו"כ שצריך להוסיף בעניני ברכה, שזהו ענין התורה שהתחלתה באות ב', ר"ת ברכה (כמבואר במדרש⁹⁵⁴ שזהו א' הטעמים שהתורה מתחילה באות ב'). ולכן, הרי זה הזמן שכל אחד צריך ללמוד ספר התניא –

רעב217
ללמוד השיעור תניא כפי שנחלק לימי השנה, ולסיימו בסוף השנה, ואח"כ להתחילו עוד הפעם, כפי שאומרים בנוסח ה"רשות לחתן בראשית": "מתכיפין התחלה להשלמה".

רעגוכאשר לומדים שיעורי חת"ת, אזי ישנה ההבטחה "ויהי חתת אלקים על הערים גו'"⁹⁵⁵, ויכול להיות הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" באופן ש"כל עמי הארץ .. יראו ממך"⁹⁵⁶, ועי"ז נעשית האפשרות ללימוד התורה וקיום המצוות בנקל יותר.

רעדהמורם מכל האמור – שכל אלו שלמדו שיעורי חת"ת עד עתה, הרי פשיטא שצריכים להמשיך בכך, ואלו שעד עתה לא למדו, או שלימודם לא הי' בשלימות – הנה עתה, בשמח"ת, הוא הזמן להחליט בזה, על מנת לשמור לעשות ולקיים.

רעה[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון של הסבא משפולי ("דער שפּאָלער זיידע"), באמרו, שפעם הי' הסדר לנגן בשמח"ת ניגון זה⁹⁵⁷].

רעו* * *

רעזמד. בקריאה דשמח"ת קורין בפרשת בראשית אודות בריאת העולם בששת ימי בראשית (כנ"ל ס"ל), עד לבריאת האדם, שפעל בכל הבריאה כולה הענין ד"בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו"⁹⁵⁸; ואילו בשבת בראשית (לאחרי שמח"ת) קורין גם המסופר בהמשך הפרשה אודות ענין בלתי-רצוי, ומאז התחיל תיקון הענין.

רעחוכיון שענין התשובה צריך להיות ע"י מי שגרם את הענין הבלתי- רצוי – הנה זהו תוכן ענין ג' המצוות שניתנו לנשי ובנות ישראל שהר"ת שלהם הוא "חנה", חלה נדה והדלקת הנר⁹⁵⁹, שעי"ז נעשה התיקון של "חלתו של עולם", "דמו של עולם", ו"נרו של עולם", "נר⁹⁶⁰ ה' נשמת אדם"⁹⁶¹ (ואף שבהדלקת הנר בשבת חייבים הן אנשים והן נשים, מ"מ, נמסרה מצוה זו לאשה, מפני שהיא מצוי' בבית, כמבואר בשו"ע⁹⁶²).

רעט218
ובענין זה צריך להוסיף בכל שנה ושנה, כציווי הקב"ה – שהוא גם נתינת כח –"מעלין בקודש"2, ו"מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"⁹⁶³, שגם הקב"ה מעלה בקודש, מוסיף והולך מוסיף ואור, בנתינת תוספת כח לנשי ובנות ישראל שיצליחו יותר ויותר בעבודתן בבית בג' ענינים-נקודות אלו: ענין החיות (שזהו"ע הדם, "הדם הוא הנפש"⁹⁶⁴), ענין האור (הדלקת הנר), וענין הפרנסה (חלה) – שיהיו כדבעי וכרצון הקב"ה, היינו, שהחיות של כל בני הבית יהי' קשור עם הקב"ה, והבית יהי' מואר באור אלקי, והפרנסה תהי' באופן כשר ומתוקן.

רפאלא, שמלבד הנתינת כח מלמעלה, רצונו של הקב"ה שגם האדם יעשה משהו, ולכל-הפחות יושיט את אצבעו, כסיפור חז"ל⁹⁶⁵ אודות רבי חנינא בן דוסא, שרצה להביא מתנה לביהמ"ק, ומצא רק אבן גדולה, ומצד ריחוק המקום לא הי' יכול להביאה בעצמו, ונזדמנו לו מלאכים שהיו מוכנים להביא עבורו את האבן לביהמ"ק, בתנאי שגם הוא יתן אצבעו עמהם, ועי"ז ייחשב כאילו עשה זאת בעצמו, וכך צריך להיות אצל כל אחד מישראל, ובפרט אצל האשה שהיא "עקרת הבית" – שגם היא תושיט אצבעה כו'.

רפאמה. וכיון שיוצאים לעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו"182 – כפי שנהגו בליובאַוויטש להכריז במוצאי שמח"ת – באופן ש"מה' מצעדי גבר כוננו"⁹⁶⁶, ובאופן ש"ויפגעו בו מלאכי אלקים"182, שמסייעים בעבודה שתהי' בהצלחה גדולה ביותר, ובאופן כזה יוצאים לעולם חדש, כפי שמתחילים לקרוא בשמח"ת "בראשית ברא גו'" (כנ"ל) – הנה יה"ר שכל הענינים הנ"ל יהיו כמו שהיו בגן עדן, ובגן עדן גופא – קודם החטא, כפי שאומרים בברכת נישואין: "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם"⁹⁶⁷.

רפבובאופן כזה ("כשמחך יצירך כו'") יהי' כל בית יהודי שנבנה על יסודי התורה והמצוה.

רפגוכך יעמידו "בתים" בישראל – "בתי כהונה כו' ומלכות"⁹⁶⁸, ובאופן של "בית גדול"⁹⁶⁹, כדאיתא בגמרא⁹⁷⁰ שזהו "מקום שמגדלין בו

רפד219
תורה" ו"מקום שמגדלין בו תפלה", ועד ל"בית המלך"266 (כמובא בגמרא לעיל מיני'), שבכללות הרי זה הענין דג' הכתרים: "כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות"⁹⁷¹.

רפהוכל זה צריך להיעשות ע"י כל אחד מישראל, ובפרט ע"י נשי ובנות ישראל, ומתוך שמחה וטוב לבב – לעשות מכל בית מקום שמגדלין בו תורה ותפלה, כמו בית כנסת ובית מדרש, וכל בתים אלו יקח הקב"ה לארץ ישראל⁹⁷², בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

רפו[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר מהר"ש וניגון אדמו"ר הצ"צ].

רפז* * *

רפחמו. כרגיל – ישנו גם הסדר ד"אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (כלשון הכתוב⁹⁷³).

רפטוהענין בזה:

רצירושלים – ענינה שלימות היראה74 (וכנ"ל (סל"ז) מדברי הרמב"ם שהעבודה אינה צריכה להיות מצד טובת עוה"ב וכיו"ב, שאז הרי הוא עובד את עצמו כו').

רצאוהבחינה לכך (שישנו הענין דשלימות היראה) היא – כאשר ישנם נסיונות, לא עלינו ("ניט פאַר קיין אידן געדאַכט"), ואעפ"כ נשארים לעמוד באמונה שלימה, אמונה טהורה ואמונה פשוטה, מבלי להתרעם כו'.

רצבובכן: ישנם יהודים שסבלו יסורים קשים ומרים במשך ריבוי זמן, כו"כ שנים – שלא הניחו אותם לקיים תומ"צ בפועל ממש,

רצג– ולהעיר, שזהו הטעם שבנוגע לקיום מצוות עשה אין חיוב של מס"נ, כיון שיכולים לקשור את ידיו ורגליו ולמנוע אותו מקיום המצוה –

רצדואעפ"כ, יוצא יהודי ממעמד ומצב זה באופן שהוא שלם בנשמתו, שלם בתורתו ושלם בקיום המצוות – הנה זוהי דוגמא לשלימות היראה.

רצהומזה למדים כיצד צריך להיות קיום התומ"צ כאשר זוכים שהקב"ה מנסה בנסיון של עושר, היינו, שנמצאים במעמד ומצב שאין גזירות כו',

רצו220
ויכולים לקיים תומ"צ ללא מניעות, וכידוע הסיפור⁹⁷⁴ מהבעש"ט, שצריך רק לרצות ("כאָטשיש"), כיון שישנה היכולת ("מאָזשיש") – שהרי אם מקיימים את התורה "מעוני", הרי עאכו"כ שצריך לקיימה "מעושר"⁹⁷⁵, הן ברוחניות והן כפשוטו, להרבות בלימוד התורה באופן שמביא לידי מעשה באופן דמוסיף והולך מוסיף ואור.

רצזוכאשר הקב"ה מצליח ומזכה אותנו לראות יהודים כאלו שעמדו בנסיונות כו' – והרי נקל יותר ללמוד (לא "מפי ספרים", אלא) מדוגמא חי' – הרי זה צריך לפעול על אלו שנמצאים כאן, שילמדו תורה בשופי ויקיימו מצוות בהידור, שהרי אין להם מניעות ועיכובים כלל, ואדרבה: חכם ורב יתקרא, ויושיבו אותו ב"מזרח" ויתנו לו עלי' מכובדת, ויפרסמו אודותיו ע"י הדפסה בעיתונים וירחונים, ובלבד שילמד תורה ויהדר בקיום המצוות;

רצחצריך רק להתגבר על הפיתויים והבלבולים שמצד ה"מלך זקן וכסיל"⁹⁷⁶, עי"ז שמדליקים לכל-הפחות נר קטן – "נר ה' נשמת אדם"257, ואז יראה את האמת – שצריך ללמוד "תורת אמת" ולקיים מצוותי', ובודאי יצליחו כמ"פ יותר ממה שמשערים.

רצטובנוגע לאלו שנמצאים עדיין במיצר ובשבי' – הנה יה"ר שיקויים בהם "הנני מביא אותם גו' עור ופסח הרה ויולדת יחדיו קהל גדול ישובו הנה"72, מתוך שמחה וטוב לבב.

שויהי' זה בהקדם האפשרי – ובלשון המדינה: "אֶס סון אֶס פּאַסיבול", ועוד יותר מההקדם האפשרי, שהרי הקב"ה הוא "נמנע הנמנעות"⁹⁷⁷, וביכלתו להוציאם ברגע – כמ"ש "עד מהרה ירוץ דברו"⁹⁷⁸, ו"ישלח דברו וירפאם"⁹⁷⁹, רפואת הנפש ורפואת הגוף, ויגאלם מן המיצר אל המרחב – כפשוטו, וככל הפירושים שבזה⁹⁸⁰, ויביאם לארצנו הקדושה, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

שאושם ימשיכו וירחיבו את העבודה דהפצת המעיינות, ע"י המקור של הפצת המעיינות – כפר חב"ד⁹⁸¹, באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"77, עד ל"נחלת יעקב אביך"⁹⁸², "נחלה בלי מצרים"78, ועד

שב221
לבנין ביהמ"ק השלישי – שקשור עם יעקב, "כיעקב שקראו בית"⁹⁸³ – שיבנה ויכונן בקרוב ממש ע"י משיח צדקנו.

שג[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר האמצעי].

שד* * *

שהמז. יש עוד שני ענינים שצריך להזכיר אודותם, בקיצור עכ"פ, מפני קוצר הזמן:

שוא) כפי שנקבע כבר מכמה שנים, הנה בסמיכות ובקירוב לסיום הימים-טובים, למחרת היו"ט, נערך "כינוס תורה".

שזובודאי תהי' השתתפות טובה, ויחדשו בהשקו"ט שבתורה, וכדאיתא בזהר⁹⁸⁴ שהקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא, ובאופן שיכוונו את האמת, עד להלכה למעשה.

שחובנוגע להשתתפות שלי בהכינוס – הרי זה ע"י הענינים בנגלה דתורה שנאמרו בהתוועדות. וכיון שכל דבר צריך אחיזה בגשמיות – יקחו מהתוועדות זו (התוועדות של יום הש"ק, והתוועדות שקשורה עם שמח"ת) את הלחם, שרומז על התורה, כמ"ש⁹⁸⁵ "לכו לחמו בלחמי", ולא רק פירורים, כפי שליקט ר' יוחנן⁹⁸⁶, אלא הלחם עצמו, וישתמשו בו, ויוסיף בהצלחת הכינוס-תורה, ובאופן שיביא לידי קיום המצוות בהידור.

שטב) בנוגע לענין הצדקה – קרן השנה⁹⁸⁷.

שיובהקדמה – שבכל יום ויום זקוקים לחסדו של הקב"ה, שנותן כל הענינים בתורת צדקה (שהרי אינו חייב מאומה). וכיון שהנהגתו של הקב"ה היא באופן של "מדה כנגד מדה"⁹⁸⁸ (אלא שמדתו היא באין ערוך למדה שלנו), הנה צדקתו של הקב"ה נמשכת ע"י נתינת הצדקה.

שיאובפרטיות יותר:

שיבנתינת הצדקה היא סגולה בפרט לפרנסה בגשמיות, כמובן גם ממ"ש באגה"ק⁹⁸⁹ ש"הצדקה אינה רק הלואה להקב"ה, כדכתיב⁹⁹⁰ מלוה

שיג222
ה' חונן דל, וגמולו ישלם לו בכפליים בעולם הזה כו'", ועד לתשלום שהוא כמה פעמים ככה, ובמילא, נוגע ענין הצדקה לפרנסה מאד מאד.

שידוכמו"כ נוגע ענין הצדקה לתפלה – כפי שמצינו ש"ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי"⁹⁹¹,

שיהומזה מובן שזה נוגע גם לתורה – שהרי לימוד התורה צריך להיות לאחרי הקדמת עבודת התפלה, כמאמר אבא בנימין "על תפלתי שתהא סמוך למטתי" (שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל)⁹⁹², כך, שנתינת הצדקה קודם התפלה פועלת הצלחה גם בלימוד התורה.

שיוולכן, טוב שתהי' נתינת הצדקה בכל יום. אך כיון שישנם טרדות כו' – לכן נקבעה קופה כללית של צדקה שממנה מחלקים בכל יום עבור מוסדות ואנשים פרטיים, ובאופן שהנתינה היא לא רק על הגבוי, אלא גם על העתיד לגבות⁹⁹³. ולכן כדאי שכל אחד יתן צדקה לקרן זו, לפי חשבון מספר הימים של השנה.

שיזובנוגע לשנה זו – הרי היא שנה תמימה ושלימה: שנה תמימה – שיש בה מספר הכי גדול בנוגע לחדשים, כיון שניתוסף בה חודש העיבור; ושנה שלימה – שיש בה מספר הכי גדול של ימים, כיון שחדשי חשון וכסלו שניהם מלאים (ולא אחד מלא ואחד חסר, או שניהם חסרים). וכיון שמספר ימי השנה הוא גדול יותר, צריך להוסיף יותר בסכום הכללי, ולהוסיף גם בסכום שנותנים עבור כל יום. ועי"ז תומשך ההצלחה הקשורה עם "שנה תמימה"⁹⁹⁴ – כפירוש הצ"צ⁹⁹⁵ – בכל הפרטים.

שיחויתן הקב"ה שיוכלו ליתן בשופי ובריבוי, בשמחה ובטוב לבב, וביד נדיבה, כיון שיהיו "אוכלים מרובים" ו"נכסים מרובים"⁹⁹⁶, וימשיכו הענין ד"ושמחת בחגך"⁹⁹⁷ על כל השנה כולה, שתהי' שנה שמחה, בגשמיות וברוחניות גם יחד.

שיט[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

שכ223
לאחר ברכת המזון על הכוס, תפלת ערבית והבדלה – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל א' מהנאספים מ"כוס של ברכה".

שכאלאחרי אמירת "ויתן לך" – התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "אני מאמין".

שכבואח"כ אמר:

שכגתמיד בריא ("אַ געזונטן תמיד"), חורף שמח, ושנת הצלחה, ובאופן ש"בשמחה תצאו ובשלום תובלון"⁹⁹⁸.

שכדוהתחיל לנגן "כי בשמחה תצאו"].

שכה______  ______