Toras Menachem·Vol. 49 (5727·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Pekudei·Parshas Shekalim·Shabbos Mevarchim and Rosh Chodesh Adar Sheini 5727תורת מנחם·מט- שנת תשכ"ז - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ פקודי·פ' שקלים·מבה"ח וער"ח אדר שני·ה'תשכ"ז

אבלתי מוגה

בא. נוסף על המעלה שישנה בכל שבת ושבת במשך כל השנה, ש"חמדת ימים אותו קראת"⁶³⁷, שזהו מ"ש⁶³⁸ "ויכולו השמים והארץ גו'", שאחד הפירושים ב"ויכולו" הוא מלשון תענוג, וזהו גם הענין ד"חמדת ימים", ענין התענוג⁶³⁹ – ישנם שבתות מיוחדות שבהם יש מעלה נוספת, ובפרט ביום הש"ק זה שבו ישנם כמה מעלות:

גהמעלה הראשונה ביום הש"ק זה היא – פרשת פקודי, שבה מסיימים ספר שמות, וישנו העילוי דאמירת "חזק"⁶⁴⁰, ומובן גודל העילוי דסיום ספר אחד בתורה, שזהו מעין ודוגמת סיום כל התורה כולה בהיו"ט דשמחת תורה, שעושין שמחה לגמרה של תורה⁶⁴¹.

דומעלה נוספת ביום הש"ק זה – פרשת שקלים (הן הקריאה בתורה והן ההפטרה), והרי לא תמיד חלה פרשת שקלים בפרשת פקודי, אלא זוהי המעלה המיוחדת בקביעות שנה זו שפרשת פקודי ופרשת שקלים הם באותו זמן.

הועוד מעלה ביום הש"ק זה – שהוא גם ערב ראש חודש, שמצד זה ניתוסף עילוי ביום הש"ק, כמובן מענין ההפטרה (שהיא תקנת הנביאים, מצד הגזירה כו'⁶⁴², ועד שיש מהראשונים שהסמיכו קריאת ההפטרה במועדים מענינו של יום להכתוב⁶⁴³ וידבר משה גו'⁶⁴⁴), שבשבת שחל בערב ראש חודש יש הפטרה מיוחדת (במקום ההפטרה השייכת לפרשת השבוע) – "מחר חודש", ובפרט ע"פ המבואר בחסידות (וגם בספרי מוסר) בענין "מחר חודש"⁶⁴⁵, שמזה מובן שזוהי מעלה גדולה ביותר.

ווסדר המעלות: לכל לראש – פרשת פקודי, שזוהי המעלה של

ז149
יום הש"ק עצמו; לאחרי כן – פרשת שקלים, שיש בה עילוי לגבי הענין דערב ר"ח, כדמוכח מזה שעיקר ההפטרה היא ההפטרה של פרשת שקלים, ואילו מהפטרת "מחר חודש" אומרים רק פסוק ראשון ואחרון; ולאחרי כן בא הענין השלישי – ערב ר"ח.

חובהתאם לכך ידובר עתה לפי סדר זה: תחילה – אודות פרשת פקודי, ואח"כ אודות פרשת שקלים, ואח"כ אודות "מחר חודש".

טולהעיר, שאע"פ שלכאורה יש להקדים הענין דמחר חודש לענין דפרשת שקלים, מצד הכלל ש"תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם"⁶⁴⁶, כי, פרשת שקלים היא רק פעם אחת בשנה, ואילו הענין ד"מחר חודש", הרי לפי הסדר שכאשר ר"ח חל ביום ראשון בשבוע, אזי ר"ח שלאחריו יחול ביום שני, וכן הלאה, נמצא, שישנו "מחר חודש" יותר מפעם אחת בשנה, מ"מ, הענין דפרשת שקלים הוא נעלה יותר, כדמוכח מההפטרה (כנ"ל). וכמו בכל שבת ערב ר"ח, שאף שענין השבת הוא תדיר יותר, מ"מ, אין מפטירין את ההפטרה השייכת לפרשת השבוע, אלא ההפטרה ד"מחר חודש" דוקא.

יולפני שידובר אודות כללות הענין דפרשת פקודי, יש להודיע גם הפירוש רש"י שאודותיו ידובר בהמשך ההתוועדות – על הפסוק⁶⁴⁷ "ויקטר עליו קטורת" (כדלקמן סט"ו⁶⁴⁸).

יאב. פרשת⁶⁴⁹ פקודי היא הסיום של ספר שמות (כנ"ל). וע"פ הכלל (המובא בספר יצירה⁶⁵⁰) "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", הרי זה קשור גם עם התחלת ספר שמות, וכפי שאומרים גם ב"גמרה של תורה"⁶⁵¹: "מתכיפין התחלה להשלמה".

יבוהקשר ביניהם – מובן בפשטות:

יגבשניהם מדובר אודות ענין המנין: בהתחלת הספר – "ואלה שמות בני ישראל גו'", ומפרש רש"י: "מנאן .. להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים כו'"; ובסיום הספר – "אלה פקודי המשכן גו'"⁶⁵², ומפרש רש"י: "בפרשה זו נימנו כל משקלי נדבת המשכן .. כל כליו לכל

יד150
עבודתו" (ועד ששם הפרשה – "שמא מילתא היא"⁶⁵³, ומורה על תוכן ועיקר הפרשה – הוא ע"ש המנין).

טוולהעיר, שאע"פ ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", הרי גם לאחרי הנעיצה נשארים הם בגדרים ד"תחלה" ו"סוף". ובנדו"ד: המנין שבפרשת שמות הוא בבחי' "תחלתן" – מנין שנעשה ע"י הקב"ה (כפי שמביא רש"י מ"ש בנוגע לכוכבים "המוציא במספר גו'"⁶⁵⁴, דקאי על הקב"ה), שהוא ראשית כל הראשין וקדמון לכל הקדומים; ואילו המנין שבפרשת פקודי הוא בבחי' "סופן" – מנין שנעשה ע"י משה, אשר, לאחרי כל המעלות שלו, עד ש"שכינה מדברת מתוך גרונו"⁶⁵⁵, הרי זה באין ערוך ובבחי' "סופן" לגבי הקב"ה.

טזג. וע"פ המדובר כמ"פ שכל ענין צריך לבוא גם בעבודה – יש לבאר ענין זה בעבודת האדם:

יזובהקדמה – שלכאורה אינו מובן מהי מעלת המנין, שהרי אדרבה: מעלת בנ"י היא ש"לא⁶⁵⁶ ימד ולא יספר"?!

יחאך הענין הוא – שאע"פ שדורשים מיהודי שעבודתו תהי' למעלה ממדידה והגבלה, הרי התחלת העבודה – שצריכה להיות מן הקל אל הכבד – היא באופן של מדידה והגבלה דוקא, "והי' מספר בני ישראל"20; וזוהי ההכנה שעל ידה יכולים לבוא אח"כ לעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה – "אשר לא ימד ולא יספר".

יטולדוגמא: התחלת העבודה היא "בכל לבבך ובכל נפשך"⁶⁵⁷, שזהו עדיין באופן של מדידה והגבלה: "בכל לבבך" – "בשני יצריך"⁶⁵⁸, היינו, שישנה עדיין מציאות היצה"ר כו', ו"בכל נפשך" – ההגבלה של עשר כחות הנפש. ועד שמצינו שהעבודה ד"בכל לבבך ובכל נפשך" בלבד היא עדיין בבחי' "אין עושין רצונו של מקום"⁶⁵⁹; ורק לאחרי שישנה העבודה במדידה והגבלה ד"בכל לבבך ובכל נפשך", אזי יכולים לבוא לעבודה ד"בכל מאדך"21, "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך"22, שזוהי עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה.

כ151
ועוד ועיקר – שגם כאשר באים לשלימות העבודה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, הנה הכוונה היא שענין זה יומשך ויחדור גם במדידה והגבלה – "מספר גו' אשר גו' לא יספר"⁶⁶⁰.

כאאמנם, כדי שענין המנין יהי' כדבעי למהוי, היינו, שזוהי הכנה לבוא עי"ז לשלימות שלמעלה ממדידה והגבלה כפי שנמשכת וחודרת במדידה והגבלה גופא – הנה מיד בהתחלת העבודה, כשנמצאים עדיין במעמד ומצב של מדידה והגבלה, יש צורך להדגיש שהתכלית היא העילוי שלמעלה ממדידה והגבלה.

כב[וע"ד הענין ד"הקדמת נעשה לנשמע" שבהתחלת העבודה, היינו, שמיד בהתחלת העבודה יודע כבר שצריך לעבוד את ה' באופן שלמעלה מהמדידות וההגבלות שלו – גם אם אינו מבין בשכלו והשגתו (שלכן יש צורך בענין ד"נעשה"), ואז, הנה גם העבודה המוגבלת בשכלו והשגתו ("נשמע") היא כדבעי למהוי].

כגד. ובפרטיות יותר – בנוגע להמנין שבסיום ובהתחלת ספר שמות:

כדבפרשת פקודי "נימנו כל משקלי נדבת המשכן .. כל כליו לכל עבודתו" – שזהו"ע של מספר מדוד ומוגבל; אבל התכלית היא – שעי"ז תהי' השראת השכינה שלמעלה ממדידה והגבלה, כמ"ש בסיום הפרשה⁶⁶¹: "וכבוד ה' מלא את המשכן", עד כדי כך, ש"לא יכול משה לבוא אל אוהל מועד גו'".

כהוכדי שהמדידה וההגבלה שבעשיית המשכן תהי' באופן שעי"ז יבואו להשראת השכינה שלמעלה ממדידה והגבלה – הודיעו מלכתחילה שתכלית המכוון הו"ע השראת השכינה, כמ"ש⁶⁶² "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שזהו גילוי שלמעלה ממדידה והגבלה; אלא, שאי אפשר להתחיל מיד בענין שלמעלה ממדידה והגבלה, שהרי צריך לילך מן הקל אל הכבד, ולכן התחלת העבודה היא במדידה והגבלה –"נימנו כל משקלי נדבת המשכן .. כל כליו לכל עבודתו", ועי"ז באים אח"כ להשראת השכינה שלמעלה ממדידה והגבלה, עד ש"לא יכול משה לבוא גו'".

כוה. ועד"ז בנוגע למנין בנ"י בהתחלת ספר שמות:

כזההתחלה היא אמנם במספר מדוד ומוגבל – "שבעים נפש"⁶⁶³,

כח152
אבל מיד לאח"ז נאמר⁶⁶⁴ "ובני ישראל פרו וישרצו גו' במאד מאד", וכפי שאומרים בהגדה: "במתי מעט", ואח"כ – "גוי גדול עצום ורב"⁶⁶⁵, וכב' הפירושים ב"רב"⁶⁶⁶: מלשון רבבה, ומלשון ריבוי – בלי גבול.

כטוכדי שהמדידה וההגבלה תהי' באופן שממנה יבואו אח"כ לבלי גבול – הנה גם במספר שבעים נאמר "נפש" לשון יחיד, מצד השייכות ל"יחידו של עולם"⁶⁶⁷, לפי שכל אחד מישראל הוא "חלק אלקה ממעל ממש"⁶⁶⁸ – שזהו היפך ענין המדידה וההגבלה.

לועוד זאת – שלכל לראש ישנה הנתינת כח מלמעלה, כמ"ש "המוציא במספר צבאם גו'", באופן של חשיבות וחביבות כו', שהו"ע שלמעלה ממדידה והגבלה, ועי"ז הנה גם לאחרי שנעשית ירידה הנשמה למטה למעמד ומצב של מדידה והגבלה, הרי זה באופן שמזה באים להעילוי שלמעלה ממדידה והגבלה, מצד הנתינת כח מלמעלה באופן ש"רוח אמשיך רוח ואייתי רוח"⁶⁶⁹, ועד לבחי' אתערותא דלעילא שלמעלה מהאתעדל"ע שנמשכת ע"י אתעדל"ת⁶⁷⁰.

לאו. ומצד החשיבות והחביבות של כל אחד מישראל להמשכן – נעשית גם שייכותו למשכן:

לבב"פקודי המשכן", "נימנו כל משקלי נדבת המשכן לכסף לזהב ולנחושת" – הן אלו שמצד מעמדם ומצבם הרי הם מנדבים זהב, והן אלו שמנדבים כסף, ואפילו אלו שמנדבים רק נחושת.

לגולמרות החילוקים שביניהם – הרי על ידם נעשה הענין ד"ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד אחד"⁶⁷¹, שנעשה אצלו הענין דהשראת השכינה שלמעלה ממדידה והגבלה, עד ש"לא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן",

לדואעפ"כ, אין הכוונה שלפועל לא נכנס ח"ו, אלא ע"ד מ"ש⁶⁷² "ויבוא משה בתוך הענן", ש"עשה לו הקב"ה למשה שביל בתוכו"⁶⁷³.

להוכיון ש"משה הי' רועה"⁶⁷⁴ ("הי' מתוקן לכך"⁶⁷⁵), ונקרא "שושבינא

לו153
דמלכא"⁶⁷⁶, הרי הוא פועל גם אצל כל בנ"י שיהי' אצלם גילוי והשראת השכינה שלמעלה ממדידה והגבלה,

לזכפי שהי' בגלוי במשכן, וכפי שיתגלה בביהמ"ק השלישי שיבנה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

לח* * *

לטז. הענין השני ביום הש"ק זה הוא – פרשת שקלים:

מ"ר"ח אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים, חל להיות בתוך השבת, מקדימין (לקרותה) לשעבר" (בשבת שלפני ר"ח אדר), "להודיע שיביאו שקליהן באדר כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה"⁶⁷⁷. וגם משחרב ביהמ"ק נשארה קריאת פרשת שקלים בר"ח אדר כשחל בשבת, או בשבת שלפניו.

מאוהנה, בפרשת שקלים נאמר⁶⁷⁸: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם גו' זה יתנו גו' מחצית השקל גו' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט גו' לכפר על נפשותיכם" – כיון שנתינת מחצית השקל היא כדי "לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה", ו"הקרבנות לכפרה הם באים"⁶⁷⁹.

מבוגם בענין זה מודגשת הנקודה האמורה לעיל – שהתחלת העבודה היא במדידה והגבלה דוקא, אלא שעי"ז באים להעילוי שלמעלה ממדידה והגבלה:

מגמנין בנ"י שנעשה ע"י נתינת "מחצית השקל" דוקא, ובאופן ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" – הרי זה תכלית המדידה וההגבלה.

מדאמנם, עי"ז שמשתמשים במחצית השקל לקנות קרבנות ציבור, אזי נעשה ענין שלמעלה ממדידה והגבלה – שהרי ע"י הקרבת הקרבן נעשה "ריח ניחוח"⁶⁸⁰, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"⁶⁸¹, "לפני" דייקא (אף שענין זה לא נתפרש בפסוק עצמו), ועד ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס"⁶⁸², וכמשנ"ת בארוכה במאמר ההילולא⁶⁸³ גודל מעלת ענין הקרבנות.

מה154
ונוסף לזה: נתינת מחצית השקל גופא היא באופן ש"מוסרו לציבור יפה יפה"⁶⁸⁴, וכאשר מחצית השקל נעשה ממון ציבור, הרי זה כבר ענין שלמעלה ממדידה והגבלה (עוד לפני הקרבת הקרבנות שקונים ממעות מחצית השקל), כידוע⁶⁸⁵ שענין הציבור אינו רק קיבוץ של כו"כ יחידים, אלא עי"ז נעשית מציאות חדשה של ציבור, שעי"ז נמשך גילוי אור שלמעלה ממדידה והגבלה.

מוח. וכל זה בא לאחרי ההקדמה ד"כי תשא את ראש בני ישראל":

מזלכאורה אינו מובן: מהו הענין ד"תשא את ראש" – הרי ה"ראש" הוא המדריגה היותר עליונה שבאדם?

מחוידוע הביאור בזה – ע"פ שיחת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע⁶⁸⁶ (וכן הוא גם ע"פ החוקרים), שהתכלית של כל מדריגה היא להיכלל במדריגה שלמעלה הימנה, ולדוגמא: תכלית הדומם – שיוכלל בצומח, ותכלית הצומח – שיוכלל בחי, וכן הלאה, ועד"ז בנוגע לאדם, מין המדבר, שמעלתו היא מעלת השכל (נפש השכלית) – שתכליתו להתעלות למדריגה שלמעלה מהשכל, שזהו"ע ד"תשא את ראש".

מטובנוגע לעניננו:

נהתוכן דפרשת שקלים בנוגע למנין בנ"י ע"י מחצית השקל הוא אמנם ענין הקשור עם מדידה והגבלה, וצריך להיעשות ע"י ה"ראש", ע"פ השכל דוקא, שהרי צריך לידע כמה הוא הסכום של "מחצית השקל", עי"ז שיודעים הסכום של "שקל הקודש" – "עשרים גרה השקל", אבל אעפ"כ, מדגישים מיד בהתחלת הענין שהתכלית היא: "כי תשא את ראש בני ישראל", היינו, שצריך להעלות את הראש למדריגה שלמעלה ממדידה והגבלה, ואז יכולה להיות העבודה שבמדידה והגבלה (ענין המנין כו') כדבעי, היינו, באופן שעי"ז באים להעילוי שלמעלה ממדידה והגבלה, כנ"ל.

נאוזהו גם מ"ש בסיום הפרשה: "לכפר על נפשותיכם" – שזהו ענין התשובה שלמעלה מהמדידה והגבלה שבכללות ענין התומ"צ ע"י עבודת הצדיקים (ע"ד הענין ד"תשא את ראש", למעלה מהשכל, שזהו"ע המסירת נפש), וכידוע בפירוש לשון חז"ל⁶⁸⁷ "תשובה ומעשים טובים",

נב155
שע"י התשובה המעשים הם טובים ומאירים⁶⁸⁸, היינו, שגם במעשים שהם במדידה ובהגבלה נמשך העילוי שלמעלה ממדידה והגבלה.

נגט. וכן הוא בענין השלישי שביום הש"ק זה – "מחר חודש":

נדקידוש החודש הו"ע שלמעלה מהשכל – כמשנ"ת בהתוועדות קודמת⁶⁸⁹ מדברי רבינו הזקן בהלכות ראש השנה⁶⁹⁰, שבזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי', "אין הדבר תלוי בחשבון כלל, אלא בראיית הלבנה".

נהואעפ"כ, גם בקידוש החודש היתה נערכת גביית עדות בב"ד, בחקירה ודרישה וכו' כפי שמצינו ש"דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל .. שבהן מראה את ההדיוטות ואומר הכזה ראית או כזה"⁶⁹¹ (אף שישנם גדרים מיוחדים לעדות החודש, ואין זה באותו אופן כמו בכל שאר עניני עדות⁶⁹²) – שזהו ענין ע"פ שכל, במדידה והגבלה, ועד שכדי לוודא אמיתת דברי העדים⁶⁹³, היו משתמשים גם בחשבון ממש, שהוא מצד הבנה והשגה.

נואך בסופו של דבר היו ב"ד אומרים "מקודש מקודש"55, והרי ענין הקדושה הו"ע של הבדלה מהעולמות כו' (כמבואר בתניא⁶⁹⁴) – למעלה ממדידה והגבלה.

נזונמצא, שלכל לראש ישנו ענין הראי' שלמעלה מהשכל, ואח"כ נמשך בענין ההבנה והשגה, חקירה ודרישה וחשבון כו', ולאחרי כן באים לענין הקדושה שלמעלה ממדידה והגבלה – ע"ד האמור לעיל בנוגע לב' הענינים שלפנ"ז: מנין, ופרשת שקלים.

נחי. והנה, בהתחלת ההפטרה ד"מחר חודש" נאמר "ונפקדת כי יפקד מושבך"⁶⁹⁵:

נט"ונפקדת" ו"יפקד" – הם ב' ענינים שלכאורה סותרים זל"ז, שהרי "ונפקדת" הוא לשון זכרון, שמורה על ענין המציאות, ואילו "יפקד" הוא לשון חסרון, העדר המציאות?

סאך הענין בזה – שאומרים ליהודי, שכדי שיוכל להיות אצלו

סא156
הענין ד"ונפקדת", שהו"ע ההמשכה מלמעלה, צריך להיות תחילה הענין ד"יפקד מושבך", שהו"ע הביטול, העדר המציאות.

סבוכמו במולד הלבנה ("מחר חודש" כפשוטו) – שרק לאחרי ביטול והתעלמות הלבנה של החודש הקודם אזי נעשה מולד הלבנה של החודש הבא⁶⁹⁶.

סגוזהו ענין "מחר חודש" – נקודת הביטול שמחברת את החודש הקודם עם החודש הבא [שחיבור זה ישנו בכל שני חדשים, ועאכו"כ בנוגע לאדר ראשון ואדר שני, שהחילוק שביניהם אינו אלא בנוגע לקטנות וגדלות, כמו החילוק שבין פורים שבאדר שני שנקרא "פורים גדול" לפורים שבאדר ראשון שנקרא "פורים קטן"⁶⁹⁷, שחילוק זה הוא רק בכמות, אבל ענינם אחד הוא], וכמו החיבור שע"י קרן זוית, שאינה בבחי' מציאות⁶⁹⁸.

סדוכמו"כ בנוגע לבנ"י, ש"דומין ללבנה"⁶⁹⁹ ו"עתידין להתחדש כמותה"⁷⁰⁰ – שתחילה צריך להיות הענין ד"יפקד מושבך", שמתבטל ממציאותו לגמרי ("אינגאַנצן אויס מציאות"), ועי"ז נעשה הענין ד"ונפקדת", ועד שעי"ז באים למ"ש בסיום ההפטרה: "עד דוד הגדיל"⁷⁰¹.

סהוכן הוא גם בנוגע לענין המנין שבפרשת פקודי, שמורה על החשיבות והחביבות כו' – שבהקדמה לזה צריך להיות ענין הביטול, כמודגש בדברי רש"י בנוגע למנין בנ"י: "להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים" – כוכבים דוקא (ולא חמה ולבנה), שבהם ישנו ענין הקטנות והביטול⁷⁰² (משא"כ בחמה ולבנה, ולכן, לעתיד לבוא נאמר⁷⁰³ "וחפרה הלבנה ובושה החמה"), והיינו, שדוקא ע"י ענין הקטנות והביטול נעשה אמיתית ענין החשיבות והחביבות.

סווענין זה מרומז בכך שענין המנין נאמר בלשון "פקודי", וגם בפרשת שקלים נאמר הלשון "לפקודיהם", "כל העובר על הפקודים" – שזהו בדוגמת ענין הביטול ד"כי יפקד".

סזיא. וההוראה מזה:

סחישנם החושבים שכדי לפעול על הזולת צריכים להיות בבחי'

סט157
מציאות וישות והתפשטות יותר, ואז יצליחו לפעול על הזולת יותר מאשר ע"י תנועה של ביטול, שכן, בהיותו בתנועה של התפשטות ביותר ביכלתו להגיע למקומות נוספים, ובמילא יתוסף יותר הפעולה על הזולת.

עאך האמת היא – להיפך, כאמור, שהענין ד"ונפקדת" נעשה דוקא עי"ז ש"יפקד מושבך", והיינו, שעי"ז שמתבטל ממציאותו, נעשה שליח של הקב"ה, ואז יש בכחו לפעול כו'.

עאיב. וכאן המקום להזכיר לטובה ולברכה את התלמידים השלוחים⁷⁰⁴ שנסעו מעבר לים כדי לעסוק בהפצת היהדות והפצת המעיינות, ועשו זאת מתוך שמחה וטוב לבב – שתהי' להם הצלחה מופלגה למעלה מדרך הטבע, ללא מדידות והגבלות כו'.

עבולהעיר, שישנם כאלו שמתעקשים להישאר כאן דוקא, למרות שבהיותם כאן אינם עושים מאומה, "זיי ווערן צוריבן"... ומונחים בענינים של מה-בכך, ועוד למטה מזה; אילו היו נוסעים למקום אחר – היו עוסקים בהפצת היהדות והפצת המעיינות, ואילו בהיותם בברוקלין – אינם עושים מאומה, ומונחים בענינים של מה-בכך, ולדוגמא – כפי שנעשה המנהג אצל ה"שפּיץ דשפּיץ", שבכל יום צריכים לקרוא העיתון ולשתות "דזשוס" כו', וכל כך מוכרח הדבר, עד שלולי זאת אינם יכולים להתפלל, ועאכו"כ שלולי זאת אינם יכולים לעסוק בהתבוננות שקודם התפלה...

עגולעומת זאת – השלוחים הנ"ל קיימו את הציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"⁷⁰⁵ כפשוטו ממש, ללא "פשט'לאַך", מבלי הבט על כך שבהיותם שם צריכים להיטלטל ולהתייגע ("וואַלגערן זיך"), וללא קריאת עיתון ושתיית "דזשוס"!...

עדו"נערים פני זקנים ילבינו"⁷⁰⁶ – שכאשר יבוא המשיח, יהיו הם הראשונים שילכו לקראתו, והם יקחו עמהם ("זיי וועלן מיט-שלעפּן מיט זיך") את השאר!

עהמשיח לא יהי' מוכן לשמוע שום "קונצים", אלא ידרוש חשבון – "אלה פקודי המשכן": תרשום⁷⁰⁷ בפתק כמה חסידים עשית – על כמה יהודים פעלת שיהיו חסידים של הרבי, שילמדו חת"ת, ויבואו לומר כל התהלים בשבת מברכים!

עו158
אך בפועל – הנה לא זו בלבד שהוא בעצמו אינו בא לאמירת תהלים, כיון שסבור שאמירת תהלים שייכת ל"ילדים קטנים", ואין זה מתאים עבורו, אלא עוד זאת, שרוצה שגם אחרים לא יבואו לאמירת תהלים, וגם אם הוא "מסכים" שאחרים יבואו – לא מתאים לו לדבר עמהם ולעורר אותם על כך, בהיותו בבחי' "זקן ואינו לפי כבודו"⁷⁰⁸.

עזובכן:

עחבנוגע לפעולה על הזולת – נתבאר לעיל שבשביל זה צריך להיות בביטול דוקא, וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר⁷⁰⁹ בענין "כלי מלא אינו מחזיק"⁷¹⁰, ועד"ז בנדו"ד, שבהיותו מציאות לעצמו, "כלי מלא", אינו יכול להתחבר עם הזולת כדי לפעול עליו כו'.

עטומה שטוען שמדובר אודות ענינים פשוטים, כמו אמירת תהלים, ועד"ז לימוד חת"ת שאינו אלא למיגרס כו' – הרי הרבי תיקן ודרש זאת בלהט ("דער רבי האָט זיך געקאָכט אין דעם"), ולכן צריך לעסוק בזה.

פולהעיר ממ"ש ביצחק – שלעתיד לבוא יאמרו ליצחק דוקא "כי אתה אבינו"⁷¹¹ –"ויזרע גו'"⁷¹², שהתעסק בענינים גשמיים [ואף שבפרקי דר"א⁷¹³ איתא "וכי יצחק זרע דגן ח"ו", הרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"⁷¹⁴], ובזה דוקא זכה לברכת ה' – "ויברכהו ה'", ש"בארץ ההיא" ו"בשנה ההיא", ארץ קשה ושנה קשה, מצא "מאה שערים"⁷¹⁵; ואם ליצחק אבינו הי' "מתאים" לעסוק בענינים פשוטים – בודאי יכול גם הוא להתעסק ולפעול על הזולת בנוגע לאמירת תהלים וחת"ת וכיו"ב.

פאונחזור לעניננו – אודות השלוחים הנ"ל, שנסעו – ללא התחכמויות כו' – בשביל לעסוק בהפצת המעיינות, ולא עשו "רעש" ("טומל") מהמסירת-נפש שלהם, כהסדר כאן שכל דבר שעושים הוא ענין של "מסירת נפש"!...

פב– זהו אמנם ענין של מסירת נפש, וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר⁷¹⁶ ש"כל ישראל בני מלכים הם"⁷¹⁷ (ומצינו גם הלשון "מלכים הם"⁷¹⁸), ואצל

פג159
"בן מלך", הנה אפילו טירחא קלה נוגעת ביותר כו', ובשביל זה מגיע "ש"י עולמות", ועד לתר"ך עולמות; אבל, זהו ענין ששייך למלאך מיכאל, שיוכל להמליץ טוב על ישראל כו', ואילו בנוגע לפועל – צריך להיות ענין העבודה ("ראַבּאָטוּ"), ובאופן שיהי' ניכר פעולת העבודה ("ראַבּאָטוּ ווידיאָט")⁷¹⁹.

פדוכאמור לעיל שצריך להיות הענין ד"יפקד מושבך", שהו"ע הביטול והמס"נ, ובפרט ע"פ המבואר במאמר ד"ה וקבל היהודים תרפ"ז⁷²⁰, שנדפס מחדש זה עתה⁷²¹, ודוקא עי"ז נעשה הענין ד"ונפקדת", שנעשה מציאות חשובה אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר "גלה סודו אל עבדיו הנביאים"⁷²², ומשפסקה הנבואה – אל רבותינו נשיאינו עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר.

פהולהעיר, שהתלמידים השלוחים הנ"ל, שעדיין לא מלאו להם עשרים שנה, ראו את כ"ק מו"ח אדמו"ר רק בקטנותם, קודם שהגיעו לכלל הבנה והשגה, ולא זכו שכ"ק מו"ח אדמו"ר ישקיע בהם ריבוי כחות כו', ואעפ"כ, נסעו מתוך שמחה וטוב לבב, וללא "פּשט'לאַך", ועל ידם תושלם הכוונה ד"יפוצו מעינותיך חוצה", ועי"ז – יפעלו ביאת המשיח.

פויג. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

פזאף שאזנם הגשמית אינה שומעת את הדברים הנאמרים – הרי אצל בנ"י נמשכים הברכות אל המקבל למרות ריחוק המקום בגשמיות.

פחובכן, יהי רצון שתומשך להם ברכת הצלחה מופלגה ללא מדידות והגבלות כלל,

פטובפרט בנוגע לעיקר מטרת נסיעתם – לייסד "בית גדול"⁷²³, כדברי הגמרא במסכת מגילה⁷²⁴: "שמגדלין בו תורה", הן נגלה והן חסידות, ו"מגדלין בו תפלה" (שעי"ז נעשים כל עניני התומ"צ כדבעי),

צויקויים בהם "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"⁷²⁵, עד ל"נחלה בלי מצרים"⁷²⁶.

צא* * *

צב160
יד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא את ראש בני ישראל גו'.

צג* * *

צדטו. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק11 "ויקטר עליו קטורת", "שחרית וערבית, כמו שנאמר⁷²⁷ בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות וגו'"⁷²⁸ – דכיון שיש מקום לומר שקטורת זו שונה מהרגיל (כשם שעריכת הלחם ביום חול והדלקת הנרות בבוקר היו שונים מהרגיל)⁷²⁹, לכן צריך רש"י להבהיר שהיתה כפי הרגיל, "שחרית וערבית כמו שנאמר כו'", וגם "בהטיבו את הנרות", כי, ע"פ פשוטו של מקרא הדליקו הנרות (כמו כל עבודות המשכן) גם בשבעת ימי המילואים – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס⁷³⁰ בלקו"ש ח"ו ע' 225 ואילך.

צהטז. דובר גם אודות מ"ש רש"י בפ' שמיני על הפסוק⁷³¹ "ויבוא משה ואהרן וגו'", "למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטורת", דלכאורה⁷³² הרי זה בסתירה למ"ש בפרשתנו "ויקטר עליו קטורת" דקאי בפשטות על משה?

צוויובן בהקדם הביאור בפרש"י על הפסוק⁷³³ "ויקרב גו' ויקטר גו' מלבד עולת הבוקר", "כל אלה עשה אחר עולת התמיד" – שאי אפשר לומר ש"מלבד" פירושו חוץ (כבכל מקום), שהרי עולת הבוקר הקריב משה ולא אהרן (כמ"ש רש"י בפרשתנו⁷³⁴ ש"שימש משה והקריב קרבנות

צז161
ציבור חוץ מאותן שנצטווה אהרן בו ביום"), ולכן מוכרח רש"י לפרש ש"מלבד" היינו "אחר".

צחוכיון שבפרשתנו נאמר תחילה "ויקטר עליו קטורת" ואח"כ "ויעל עליו את העולה", "עולת התמיד", קטורת לפני עולת התמיד (וע"פ פשש"מ הכתובים הם כסדרן*), עכצ"ל, שזה ש"נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטורת" (אחר עולת התמיד) היא קטורת נוספת שהיתה

צט*) וי"ל שגם הפסוק⁷³⁵ "וישם את הכיור גו' ויתן שם מים לרחצה" הוא כסדרו – לאחרי העבודות שנזכרו בפסוקים שלפניו, וקודם העבודות שהיו לאחרי זה (וכמו קטורת דערבית, תמיד של ערב (שמזכירם רש"י כאן) ועוד (שבפ' שמיני)) – שהרי לדעת רש"י הי' למשכן דין במה⁷³⁶ (קודם שהוקמו הקלעים), ואיתא במשנה⁷³⁷ דאין ריחוץ ידים ורגלים בבמה⁷³⁸.

קע"י אהרן, בתור הוראת שעה (בדוגמת הקטורת שבקרבנות הנשיאים שהתחילו בו ביום, ש"לא מצינו קטורת ליחיד ולא על מזבח החיצון אלא זו בלבד, והוראה שעה היתה"⁷³⁹).

קאועפ"ז יש לבאר הטעם שנדב ואביהוא בחרו לעשות עבודה בענין הקטורת דוקא – כיון שראו שיש חידוש מיוחד ביום זה בענין הקטורת, שנוסף על הקטורת שהקטיר משה, נצטווה גם אהרן להקטיר קטורת נוספת (משא"כ ההוספה בשאר הקרבנות, י"ל ששייכת לאהרן דוקא, כפי שמפרש רש"י על הפסוק⁷⁴⁰ "קח לך עגל", "להודיע שמכפר לו הקב"ה .. על מעשה העגל שעשה").

קבועפ"ז יש לבאר גם מ"ש הרמב"ן11: "ובפירוש רש"י ראיתי ויקטר עליו אהרן .. ולא ידעתי אם הוא טעות סופרים" – דלכאורה מהי הקס"ד לומר ש"ויקטר" קאי על אהרן, בה בשעה שבכל הפרשה מדובר על משה – כי:

קגההכרח לומר שהיתה קטורת נוספת הוא מסדר הדברים שבפרשתנו, שהקטורת היא לפני עולת התמיד, ואילו בפ' שמיני נאמר שהי' זה "אחר עולת התמיד" (כנ"ל); אבל אם נאמר שהכתובים שבפרשתנו הם שלא כסדרן (כדעת כמה מפרשים102), אין הכרח לומר שהיתה קטורת נוספת.

קדוכיון שמצינו בברייתא "למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על

קה162
מעשה הקטורת", שמזה משמע שעשיית הקטורת היתה ע"י אהרן, א"כ, יש מקום לומר שמ"ש בפרשתנו "ויקטר גו'" קאי על אהרן.

קויז. ויש להוסיף ולבאר גם ע"פ פנימיות התורה – "יינה של תורה", וכן גם ההוראה בעבודת ה', ככל עניני התורה, לשון הוראה⁷⁴¹, שיש בהם הוראה בעבודת ה':

קזידוע החילוק בין קרבנות לקטורת⁷⁴² – שקרבנות צריכים להיות "מן המותר בפיך"⁷⁴³ דוקא, וכפי שהבן חמש למקרא למד כבר בפ' נח⁷⁴⁴, שנח נצטווה להכניס לתיבה "מכל הבהמה הטהורה .. שבעה שבעה", "כדי שיקריב מהן קרבן בצאתו", משא"כ קטורת, הרי "המור" שבסממני הקטורת הי' מדם חי' שאינה טהורה (לדעת הרמב"ם⁷⁴⁵), וכפי שמבאר רבינו הזקן בתורה אור⁷⁴⁶ שזהו הענין דאתהפכא, היינו, שלוקחים ענין שאינו טהור, ומהפכים אותו לקטורת. ומזה מובן שענין הקטורת קשור עם עבודת התשובה (וזהו גם הענין ד"ששה חדשים בשמן המור"⁷⁴⁷).

קחוזהו גם מה שסממני הקטורת הם במספר י"א [ולהעיר גם ממ"ש הצ"צ⁷⁴⁸, שבפסוק91 "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה" יש י"א תיבות], אף שבקדושה המספר הוא עשר ולא אחד עשר, ואילו מספר אחד עשר שייך ללעו"ז⁷⁴⁹ [ועד"ז מצינו מספר י"א ביריעות המשכן, שיריעות העיזים היו במספר י"א⁷⁵⁰, והרי ענין העיזים שייך לעשו כו'⁷⁵¹] – כיון שענין הקטורת הוא לפעול הענין דאתהפכא.

קטוכאן רואים שכאשר אהרן נתמנה לכהן גדול, הוצרך להביא קטורת נוספת, שזהו"ע התשובה – כי, ביחד עם גודל הזכות, ניתוסף גם בגודל האחריות כו', והיינו, שכיון שנתעלה למדריגה נעלית ביותר, אזי הוצרכה להיות אצלו תשובה נעלית יותר (כמבואר בתניא⁷⁵² ש"עיקר התשובה בלב והלב יש בו בחי' ומדרגות רבות כו'", ולפעמים יש צורך ב"תשובה

קי163
עילאה יותר כו'"), גם לגבי ענינים שבמדריגתו הקודמת לא היו נחשבים לחטא (ע"ד המסופר בפע"ח⁷⁵³ אודות צדיק א' ש"פעם א' הי' מכוון בקדושת ובא לציון באמרו לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, ואז ע"י אותה כוונה שכח והסיח דעת מן התפילין", וכיון ש"היו רוצים להעלותו למדרגה העליונה", הי' צריך לתשובה על ענין זה)⁷⁵⁴.

קיאוכפי שמצינו גם בנגלה דתורה – כדאיתא בגמרא⁷⁵⁵ בנוגע לזהירות מחילול השם (שזהו תכלית כל ענין התומ"צ): "היכי דמי חילול השם, אמר רב, כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר", והיינו, שאף שאצל רוב בני אדם הרי זו הנהגה רגילה כמנהג התגרים, הנה לגבי מדריגתו הנעלית של רב, הרי זה ענין שנחשב לחילול השם.

קיבאמנם, כדי לידע מעמדו ומצבו, שכיון שנתעלה לדרגא נעלית יותר צריך להוסיף בעבודת התשובה – הנה בשביל זה יש צורך בלימוד והוראה ממשה רבינו (ש"נכנס עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטורת"), להיותו "שושבינא דמלכא"40, ועליו נאמר⁷⁵⁶ "אנכי עומד בין ה' וביניכם גו' להגיד לכם את דבר ה'", ועד"ז בנוגע לאתפשטותא דמשה שבכל דרא⁷⁵⁷.

קיגוע"י ענין התשובה מגיעים למדריגה שלמעלה מהשתלשלות, שזהו שאמרו רז"ל⁷⁵⁸ ש"מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אין יכולין לעמוד בו", כיון שזוהי מדריגה שלמעלה מהשתלשלות.

קידוע"ד מ"ש בנוגע לענין הקטורת (שענינה תשובה, כנ"ל) – לא רק הקטורת דיוהכ"פ, אלא גם הקטורת שבכל השנה: "וכל אדם לא יהי' באוהל מועד גו'"⁷⁵⁹, היינו, שאף אחד אינו יכול להגיע למדריגתו, "אפילו אותן שכתוב בהן⁷⁶⁰ ודמות פניהם פני אדם"⁷⁶¹, כי אם באופן ש"יהיו⁷⁶² לך לבדך ואין לזרים אתך"⁷⁶³.

קיה______  ______