Toras Menachem·5727 - Part Three·Shabbos Parshas Pinchas·14 Tammuz·Maamar 2·5727תורת מנחם·נ - שנת תשכ"ז - חלק שלישי ערוך·בס"ד. ש"פ פינחס·י"ד תמוז (מאמר ב)·ה'תשכ"ז

א(הנחה בלתי מוגה)

בשאו

גידיכם קודש וברכו את הוי'⁴⁸⁶. ומדייק בזה בעל הגאולה במאמרו לפני ארבעים שנה, ביום הש"ק פ' פינחס תרפ"ז (במאמר השני⁴⁸⁷ שאמרו בסעודת הש"ק בסעודת הודאה⁴⁸⁸), דצריך להבין מ"ש וברכו את הוי', הלא כל הברכות וכל ההמשכות וכל הגילויים הם משם הוי', א"כ מהו ענין וברכו את הוי', שצריכים לברך את שם הוי'. ונקודת הביאור בזה, שיש הוי' דלתתא והוי' דלעילא, ועז"נ שאו ידיכם קודש וברכו את הוי', שע"י העבודה דשאו ידיכם קודש נעשה הענין דברכו את הוי', להמשיך תוס' אור והגילוי בהוי' דלתתא, ואז יברכך הוי'⁴⁸⁹ דלעילא. והברכה היא מציון4, שמתגלה נקודת הנשמה, בחי' היחידה (כמבואר במאמרי ציון במשפט תפדה בלקו"ת⁴⁹⁰ ובכ"מ⁴⁹¹). ועי"ז נשלמת הכוונה האמיתית דעושה שמים וארץ4, והיינו שיהי' קיומם של שמים וארץ ע"י קיום התומ"צ שע"פ עבודה שבלב, דאז הוא שלימות הג' עמודים דתורה מצוות ועבודה אשר עליהם העולם עומד⁴⁹².

דויש

הלקשר ענין זה עם פרשת השבוע, שבה נאמר⁴⁹³ ביום השמיני עצרת תהי' לכם גו' והקרבתם גו' פר אחד איל אחד גו', כדאיתא בגמרא⁴⁹⁴ פר יחידי למה כנגד אומה יחידה, שענין זה קשור עם בחי' היחידה, שענינה הוא שמקבלת מבחי' יחיד⁴⁹⁵, יחידו של עולם, שזהו ענינה של בחי' ציון, כנ"ל.

וב) וממשיך

זבמאמר, ולהבין זה בעבודה בנפש האדם בדרכי העבודה ע"ד החסידות, הנה אמרו רז"ל⁴⁹⁶ שלש תכיפות הן, תיכף לסמיכה שחיטה, תיכף לנטילת ידים ברכה, תיכף לגאולה תפלה כו'. א"ר

ח226
יוסי ב"ר בון, כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה, אין פסול נוגע באותו קרבן וכו'. ומבאר, שג' דברים אלו, סמיכה ושחיטה, נטילת ידים וברכה, וגאולה ותפלה, הם העבודה האמיתית והפנימית בהג' ענינים, עבודה שבלב זו תפלה⁴⁹⁷, קיום המצוות שהו"ע גמילות חסדים, ולימוד התורה שהו"ע גאולה, כפי שממשיך לבאר בפרטיות.

טומבאר

יבמאמר, שהתחלת העבודה היא עבודת התפלה, דתפלה היא תמורת הקרבנות⁴⁹⁸, וראשית העבודה בהבאת הקרבן הוא בסמיכה⁴⁹⁹, דכתיב⁵⁰⁰ וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו, דע"י הסמיכה הוא הרצאת הקרבן. והענין הוא, דהנה, ענין הסמיכה הוא בעשר אצבעות הידים שהם נגד ע"ס, כדאיתא בס"י⁵⁰¹ ע"ס בלי מה מספר עשר אצבעות, ובברכת יעקב את בני יוסף כתיב⁵⁰² שכל את ידיו, ואיתא בבחיי, שהוא בחי' ח"ע להמשיך משם מקור הברכה. וכן ביהושע כתיב (בפרשתנו⁵⁰³) ויסמוך משה את ידיו עליו [וכפירוש רש"י שמשה עשה זאת בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטווה, שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך⁵⁰⁴, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמתו בעין יפה], שהוא המשכה מבחי' ע"ס, שראשיתן הוא בחי' חכמה. וכמו"כ יובן ענין הסמיכה על הקרבן, שהאדם בגימטריא מ"ה⁵⁰⁵, ממשיך בחי' אור עליון על הבהמה, בגימטריא ב"ן⁵⁰⁶, בכדי שתוכל להתעלות וכו'.

יאג) ויש

יבלהוסיף (במאמר המוסגר) בהמוזכר לעיל אודות הסמיכה שסמך משה את יהושע, שהיתה באופן שנתן לו את הכל בחייו, שעד"ז מצינו גם אצל בעל הגאולה, שנסמך לנשיאות בחיי אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שנתן לו את הכל כו'. והרי זה ענין מיוחד שלא מצינו דוגמתו אצל שאר רבותינו נשיאינו, אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא⁵⁰⁷, החל מהבעש"ט, שבשנה הראשונה שלאחרי הסתלקותו הי' בנו ממלא מקומו, ורק לאח"ז עברה הנשיאות להרב המגיד⁵⁰⁸ [וגם אז, הנה במשך כמה שנים הי' סבור בעל התולדות שענין הנשיאות אינו שייך

יג227
להה"מ, כי אם אליו כו'⁵⁰⁹], וא"כ, אי אפשר לומר שבחייו נתן הבעש"ט את הכל לאחד כו'. ועד"ז אצל הרב המגיד, שתיכף לאחרי הסתלקותו לא ידעו מי ממלא מקומו, שהרי לכל לראש הי' בנו של הה"מ שבתחילה הי' ממלא מקומו⁵¹⁰, והיו גם כמה תלמידים מיוחדים, כמו הרמ"מ מהאָראָדאָק כו'⁵¹¹. וכן אצל רבינו הזקן, שנוסף על הבנים, היו גם חסידים שנהגו בנשיאות, כמו הרה"צ ר' אהרן מסטאַראָשעלע, שכמה שנים לאחרי שאדמו"ר האמצעי קיבל את הנשיאות, נהג ר"א נשיאות בפני עצמו⁵¹², וכידוע מאמר רבינו הזקן (אודות אדמו"ר האמצעי ור"א) על מה שאמרו עליהם הנאהבים והנעימים כו'⁵¹³. וא"כ, אי אפשר לומר שבחייו נתן רבינו הזקן את הכל לאחד. וכן בנוגע לאדמו"ר האמצעי, שהי' בנו וחתנו, ועד שאפילו כמה שנים לאחרי הסתלקות אדמו"ר האמצעי היו צריכים להפציר בהצ"צ לקבל את הנשיאות⁵¹⁴, ובקושי פעלו זאת (קאַם קאַם האָט מען זיך אויסגעבעטן). וכן בנוגע להצ"צ, שהיו לו ששה בנים [וכידוע גם הפתגם המקובל⁵¹⁵ שהצ"צ הוא ספירת הדעת, מפתחא דכליל שית⁵¹⁶], וצוה שכולם יהיו שוה בשוה⁵¹⁷, ועד שדוקא מי שבסופו של דבר נתמנה לנשיא בפועל, הנה בחייו של הצ"צ לא חשבו אודותיו, ורק לאח"ז נתגלה כו'⁵¹⁸. וכן בנוגע לאדמו"ר מהר"ש, שהי' בנו הבכור, ועד שבמשך כמה שנים לא רצה אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לקבל את הנשיאות⁵¹⁹. ונמצא, שבמשך כל שבעת הדורות לא הי' ענין מינוי הנשיאות באופן (גלאַטיק) שעוד בחייו מסר לאחד את הכל כו'. ובענין זה יש מעלה מיוחדת אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שלהיותו בן יחיד, קיבל את הכל בחיי אביו (מיד כשנולד – בשנת תר"ם, או כשאביו קיבל את הנשיאות – בשנת תרמ"ג), ע"ד ובדוגמת הסמיכה שסמך משה את יהושע, עליו נאמר⁵²⁰ ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל (ע"כ מאמר המוסגר).

יד228
ד) וממשיך

טובמאמר, שענין הסמיכה, שהוא המשכת אור עליון שיוכל להתקרב, מתחיל בק"ש שעהמ"ט, דאז עושה האדם חשבון צדק בנפשו כו', ונעשה אצלו הסכם והסכם גמור לעזוב דרכו הלא טובה, ולמסור וליתן עצמו לאלקות כו', ולאח"ז באה עבודת התפלה בהתבוננות דפסוד"ז וברכות ק"ש, עד שבא לואהבת גו' בכל לבבך⁵²¹, בשני יצריך⁵²², ועד לשלימות העבודה בתפלת העמידה כעבדא קמי מרי'⁵²³, ואז הנה בלימוד התורה שאחר התפלה מאיר גילוי אור בנפשו מלמעלמ"ט.

טזה) ויש

יזלקשר ענין זה גם עם דברי בעל הגאולה בשיחת ש"פ פינחס י"ד תמוז ה'ש"ת (כמוזכר לעיל⁵²⁴), שבסיומה⁵²⁵ מעורר אודות הצורך לעסוק בכל יום בלימוד דא"ח [ויש לדייק בלשון הרב, שלפעמים הלשון הוא לימוד החסידות, וכאן הלשון הוא לימוד דא"ח (דברי אלקים חיים), כמבואר בפירוש מארז"ל⁵²⁶ אלו ואלו דברי אלקים חיים, שגם כפי שנמשך למטה הרי זה דברי אלקים חיים בגילוי], באמרו, שישנם כאלו שמתנצלים ופוטרים את עצמם מלימוד דא"ח בכל יום, בתירוצים שונים, שאין להם זמן כיון שצריכים לעסוק בפרנסה, או שהם עסוקים ביותר בתלמוד תורה דרבים. אבל באמת הרי הם תירוצים של שוא. הן אמת שיש צורך בפרנסה, ובפרט הטענה ע"ד העסק בתלמוד תורה דרבים, אבל אעפ"כ צריכים בכל יום ללמוד חסידות. אין הכוונה לריבוי זמן דוקא, אבל העיקר הוא שתהי' הקביעות בנפש. אפילו כאשר לומדים בכל יום זמן קצר (אַ קליינע וויילע), הרי זה צ"ל חקוק בלבו ונפשו, שאז, הנה בכל מעמד ומצב (וואו מען שטייט און גייט) במשך כל היום כולו, זוכר מה שלמד היום (ער וועט זיך אַ כאַפּ טאָן: אה! וואָס האָב איך היינט געלערנט), ויפעל לטובה על כל הענינים בכל היום.

יחו) והענין

יטבזה, דהנה, לא ברשיעי עסקינן⁵²⁷, אלא שיש לו טענה שאין לו פנאי בגלל שצריך לעסוק בפרנסה, ויתירה מזה, שטענתו היא שאין לו פנאי ללמוד דא"ח בגלל עסקו בתלמוד תורה דרבים, ולכאורה, כיון שתלמוד תורה כנגד כולם⁵²⁸, ובפרט תלמוד תורה דרבים, שזוהי המעלה היותר גדולה בתלמוד תורה (כדאיתא בגמרא במסכת מגילה⁵²⁹), א"כ, מהו אומרו שזהו תירוץ של שוא כו'.

כ229
ויובן

כאבהקדם הביאור במאמר רז"ל⁵³⁰ (וכן הוא פסק בהלכה בשו"ע⁵³¹ וגם בקיצור שו"ע⁵³²) שסדר העבודה הוא שצריך לילך מבית הכנסת לבית המדרש, והיינו, שגם תלמיד חכם שכל ענינו הוא לימוד התורה בביהמ"ד, ועד לתלמוד תורה ברבים, אין לו לילך מיד לבית המדרש, אלא צריך לילך תחילה לבית הכנסת, כי, כדי שלימוד התורה (בביהמ"ד) יהי' כדבעי צ"ל הקדמת התפלה⁵³³ (בביהכנ"ס), שבה מבקש מהקב"ה חננו מאתך חכמה בינה ודעת, ועוד לפנ"ז, שבהתחלת התפלה ישנו הענין דברכת התורה. והענין בזה, דהנה כתיב⁵³⁴ מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי, ואיתא בגמרא⁵³⁵ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים, ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו', אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה, והיינו⁵³⁶, שודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עלי', שלא היו עוסקים בה לשמה כו'. וכללות הענין בזה, שהתוכן דברכת התורה הוא שצריך לידע ולהרגיש שהתורה אינה שכל אנושי, אלא תורתו של הקב"ה, נותן התורה, שנתן לנו את תורתו, וכאשר הלימוד הוא ללא הקדמת ברכת התורה, היינו, שלא ניכר ונרגש אצלו שלומד תורתו של הקב"ה, אזי נעשה ענין החורבן והגלות של בנ"י והשכינה עמהם. וזהו גם מה שאמרו רז"ל⁵³⁷ זכה (ללמוד לשמה ולקיימה) נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה, והיינו, שאף שהתורה היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים⁵³⁸, הנה כאשר הלימוד אינו כדבעי, לא זכה, הרי לא זו בלבד שלא נעשית לו סם חיים, אלא עוד זאת, שיורד מדחי אל דחי כו', ועד שנעשית לו סם מיתה רח"ל.

כבוהנה

כגכשם שצ"ל הקדמת התפלה ללימוד התורה, כמו"כ בלימוד התורה גופא צ"ל הקדמת התפלה שבתורה, שזהו"ע לימוד דא"ח⁵³⁹. דהנה⁵⁴⁰, ללא לימוד דא"ח, יכול להיות לימוד התורה רק מצד

כד230
טיב ההבנה וההשגה שבה, והיינו לפי שהתורה נתלבשה בשכל אנושי, שלכן, הנה מי שיש לו הבנה והשגה טובה, יכול להבינה היטב בשכלו, ועד שגם אינו יהודי, להבדיל, יכול להבין את השכל שבתורה, וכמו הדין שכופר הכל פטור משבועה, לפי שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו⁵⁴¹, וכיו"ב, שגם אינו יהודי יכול להשיג זה בשכלו, ועאכו"כ שאיש ישראל יכול להגיע לזה בעצמו ע"י שכלו והשגתו, ולכן יכול לחשוב שכל ענין התורה הוא שכל אנושי, והראי', שיש ענינים בתורה שגם אינו יהודי יכול להגיע אליהם בשכלו והשגתו. והעצה לזה היא לימוד דא"ח, כי, בכל ענין שלומדים בדא"ח רואים בגלוי שזהו ענין אלקי כו'.

כהועפ"ז

כויובן מ"ש בהשיחה שההתנצלות על העדר לימוד דא"ח בכל יום בגלל שעסוק בתלמוד תורה דרבים הוא תירוץ של שוא, כי, כדי לפעול שלימוד התורה (גם לימוד התורה דרבים) יהי' כדבעי, באופן שיהי' ניכר ונרגש שזוהי תורתו של הקב"ה, לא יועיל להוסיף עוד יותר בלימוד התורה (אף שעי"ז יקיים מצות ת"ת), אלא בהכרח ללמוד את החלק שבתורה שהוא בדוגמת ענין התפלה וברכת התורה, שזהו לימוד דא"ח דוקא. וכמו בלימוד גליא דתורה גופא, שכדי שיוכל לפסוק דין בעניני איסור והיתר, לא יועיל ללמוד שו"ע חושן משפט, דאף שחו"מ הוא גם תורה, מ"מ, גם אם ילמד חו"מ מתחילתו ועד סופו, לא יוכל לפסוק דין בהלכות איסור והיתר, ובשביל זה צריך ללמוד שו"ע יורה דעה דוקא. וכמו"כ כדי שיהי' אצלו הענין דאורח חיים פן תפלס גו'⁵⁴², צריך ללמוד שו"ע אורח חיים דוקא. וכן הוא גם בנוגע להצורך בלימוד דא"ח בכל יום, שפועל גם על לימוד הנגלה שיהי' כדבעי, ופועל לטובה על כללות ההנהגה בכל היום.

כזז) ומסיים

כחבמאמר (לאחרי שמבאר כללות ענין הקדמת העבודה דתפלה, החל מענין הסמיכה, שהוא המשכת אור עליון שיוכל להתקרב), וזהו שלש תכיפות הן, דכללות כולם היא העבודה בג' הקוין, דתפלה תורה ועבודה וקיום המצוות שהו"ע עבודת הבירורים. תיכף לסמיכה שחיטה, העבודה דקרבנות שהו"ע התפלה, דשחיטה הוא מלשון המשכה ורצון, והיינו, שהעבודה היא אשר ההסכם שבתפלה יבוא לידי פועל טוב, ואז אין פסול נוגע באותו קרבן. תיכף לנט"י ברכה, דכל עשיותיו יהיו לשם שמים כו'. תיכף לגאולה תפלה, שהו"ע ההתחברות

כט231
באלקות ע"י עסק התורה. ועי"ז נעשה הענין דיברכך הוי' (דלעילא) מציון, שמתגלה נקודת הנשמה, ונשלמת על ידו הכוונה העליונה כו'.

לח) ויש

לאלהוסיף, שכל האמור לעיל מודגש יותר בעמדנו לאחרי ארבעים שנה, שאז קאי איניש אדעתי' דרבי'⁵⁴³, ובפרט בנוגע להוראה מפורשת בתורתו (לא רק לימוד הוראה מסיפור המאסר והגאולה וכיו"ב), כמו ההוראה הנ"ל ע"ד לימוד דא"ח בכל יום⁵⁴⁴, שלכן צריך כאו"א למסור נפשו על קיום הוראה ושליחות זו. וכיון שזוהי הוראה בתורה, הרי זה ככל עניני התורה שדרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום⁵⁴⁵. ובודאי יש נתינת כח שיוכלו לקיים הוראה זו, שהרי טוב⁵⁴⁶ עין הוא יבורך⁵⁴⁷.

לב______  ______