Toras Menachem·5727 - Part Three·Sicha of Shabbos Parshas Pinchas·14 Tammuz 5727תורת מנחם·נ - שנת תשכ"ז - חלק שלישי ערוך·בס"ד. שיחת ש"פ פינחס·י"ד תמוז·ה'תשכ"ז

אבלתי מוגה

בא. דובר בהתוועדות הקודמת¹⁰⁰⁴ אודות ההתוועדות של חג הגאולה י"ב תמוז בשנת ה'ש"ת¹⁰⁰⁵ – התוועדות י"ב תמוז הראשונה לאחרי שבעל הגאולה בא להשתקע בארצות-הברית – שאז היתה הקביעות כמו בשנה זו, שי"ב-י"ג תמוז היו ביום חמישי וביום ועש"ק פ' פינחס.

גובהמשך לזה ישנה גם שיחת ש"פ פינחס בסעודת היום (כפי שנדפסה בספר השיחות קיץ ה'ש"ת¹⁰⁰⁶), ובתחילתה מדבר בעל הגאולה אודות לידתו (בשנת תר"מ) בזמן שבו קורין בתורה פרשת פינחס, באמרו:

דפרשת השבוע שקורין בתורה בשבוע שבו נולד יהודי ויוצא לאויר העולם, יש לה שייכות מסויימת לסדר החיים והמאורעות של אדם זה.

הוממשיך: אני נולדתי ביום ב' פרשת פינחס¹⁰⁰⁷. ורובא דרובא של המאורעות שאירעו עמי ובסביבתי כו', מרומזים בהעלם ובגילוי בפרשת פינחס.

ועד כאן דברי בעל הגאולה.

זב. אינני יודע אם כבר התבוננו בענין זה, אבל בכל אופן, כיון שמלאו ארבעים שנה לגאולה מהמאסר (תרפ"ז – תשכ"ז),

ח– והרי ידוע שכללות ענין המאסר הוא בדוגמת "הזית¹⁰⁰⁸ כשכותשין אותו מוציא שמנו"¹⁰⁰⁹, ובפרט שזה הי' המאסר השביעי שלו¹⁰¹⁰, והיינו, שהעילוי שבענין המאסר ("מוציא שמנו") הוא באופן שיש בו השלימות ד"היקף" שלם, בדוגמת השלימות דשבעת ימי ההיקף (כמבואר בכ"מ¹⁰¹¹, על יסוד תשובת הרשב"א הידועה¹⁰¹²) –

טשאז "קאי איניש אדעתי' דרבי'"¹⁰¹³, ש"עומד על סוף דעתו של רבו

י233
וחכמת משנתו"¹⁰¹⁴ – הרי זה הזמן המתאים להתבונן בענין זה, ולמצוא הרמז על דברי ימי חייו בפרשת השבוע שבו נולד בעל הגאולה¹⁰¹⁵, ובפרט בחלק הפרשה השייך ליום ב', משני עד שלישי, ע"פ תקנת רבינו הזקן¹⁰¹⁶ ללמוד בכל יום חלק הפרשה השייך במיוחד ליום זה.

יאג. ובהקדם המדובר לעיל¹⁰¹⁷, שהעילוי דארבעים שנה, שאז "קאי איניש אדעתי' דרבי'", הוא גם בנוגע לענינים שעדיין לא עברו ארבעים שנה מאז שאירעו.

יבוכמובן מהפרשה שממנה למדים ענין זה¹⁰¹⁸: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות גו' עד היום הזה", לאחרי ש"ואולך אתכם ארבעים שנה גו'", "שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה, ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד, לפיכך, ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו'"11 – והרי מובן, ש"מכאן ואילך יקפיד" גם על המצוות שעדיין לא עברו ארבעים שנה מאז שנצטוו עליהם.

יגועכצ"ל, שכיון ש"קאי אדעתי' דרבי'" בנוגע לענין אחד שכבר עברו ארבעים שנה מאז שאירע, הרי זה פועל גם על שאר הענינים שעדיין לא עברו ארבעים שנה מאז שאירעו, שע"י היגיעה בהם, יכולים להגיע לעומק הדברים.

ידועד"ז בנדו"ד, שהענין ד"קאי איניש אדעתי' דרבי'" יכול להיות גם בנוגע לדברי בעל הגאולה בש"פ פינחס ה'ש"ת (אף שעדיין לא עברו ארבעים שנה מאז), שדברי ימי חייו מרומזים בפרשת היום שבו נולד – אפילו בנוגע לענינים שמרומזים בהעלם, ועאכו"כ בנוגע לענינים שנראים בגלוי, ללא צורך ביגיעה כלל.

טוד. ולכל לראש יש להתעכב על שמו של בעל הגאולה – ע"פ מ"ש רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה¹⁰¹⁹, ש"שמו אשר יקראו לו בלה"ק הוא כלי לחיות כו'", וכידוע תורת המגיד¹⁰²⁰ על הפסוק¹⁰²¹ "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו", שהשם מורה על תוכן ענינו של הדבר שנקרא בשם זה.

טז234
ובפרט בנוגע לשמות בני אדם – כידוע המבואר בכתבי האריז"ל¹⁰²² שהשם שעולה בדעת האב והאם לקרוא להנולד, הוא השם המתאים לנשמה זו, וע"י האותיות דשם זה נמשכת חיות הנשמה כו'.

יזואע"פ שקריאת השם בפועל היא בעת הברית-מילה, הרי ענינו של שם זה ישנו כבר בהעלם תיכף ומיד בעת הלידה.

יחוכיון שהשם הו"ע עיקרי באדם, הרי בודאי ששמו של בעל הגאולה צריך להיות נרמז בפרשת היום שבו נולד, יותר משאר הענינים שהם טפלים לגבי ענין עיקרי זה.

יטה. ובכן:

כבשיעור חומש (א' מג' שיעורי חת"ת) של יום ב' דפרשת פינחס, משני עד שלישי – נתפרש שמו הראשון (התחלת ועיקר השם) של בעל הגאולה: "בני יוסף למשפחותם מנשה ואפרים וגו'"¹⁰²³, ובסיום הפרשה: "אלה בני יוסף למשפחותם"¹⁰²⁴.

כאויש להוסיף בהדגשת הענין:

כבלכאורה לא הוצרך הכתוב לומר "בני יוסף למשפחותם" – שהרי מונה את משפחות מנשה ואפרים בתור ב' שבטים בפני עצמם (כדי להשלים את המנין די"ב שבטים, כיון ששבט לוי לא נמנה יחד עם כל השבטים, אלא נמנה בפני עצמו), ולכן לא הוצרך הכתוב להזכיר שהם "בני יוסף", כשם שבנוגע לשאר השבטים לא הזכיר הכתוב שהם "בני יעקב".

כג[ומה שבכ"מ נאמר בכתוב "בני ישראל" – אין הכוונה שהם הבנים של יעקב שנקרא גם ישראל, שהרי לשון זה נאמר גם בנוגע לדורות שלאח"ז שאינם בניו של יעקב עצמו, אלא זהו השם של עם ישראל].

כדוכיון שנאמר בכתוב "אלה בני יוסף", אף שלכאורה אין הכרח בדבר – הרי מודגש בזה ביותר ענינו של יוסף.

כהועפ"ז ניתוסף גם בהרמז ע"ד השייכות לבעל הגאולה – כיון שזהו שמו הראשון והעיקרי.

כוו. וכמו"כ מרומז בכללות הפרשה שמו השני של בעל הגאולה:

כזשם הפרשה – שמורה על תוכן כללות הפרשה, כנ"ל שהשם מורה על תוכנו של הדבר הנקרא בשם זה – הוא: פינחס.

כח235
וידוע מ"ש בזהר פ' פינחס¹⁰²⁵, שחושבנא דפינחס כחושבנא דיצחק – שמו השני של בעל הגאולה.

כטולהעיר, שאע"פ שזהר הוא מחלק הסוד והנסתר שבתורה, מ"מ, כיון שספר הזהר נדפס כבר, והכל יכולים ללמוד בו, הרי זה נחשב מהענינים שבגלוי.

לובפרט שענין זה משתקף גם בהלכה (כמדובר כמ"פ¹⁰²⁶ שכל ענין בפנימיות התורה משתקף גם בנגלה דתורה ועד להלכה) – כפי שמצינו בנוגע לשמות גיטין, שיש לכתוב "פינחס" ביו"ד, כיון שזוהי הגימטריא ד"יצחק" (אף שבדיעבד, גם אם נכתב "פנחס" ללא יו"ד, הרי זה גט כשר)¹⁰²⁷.

לאויש להוסיף בגודל הדיוק שבדבר – לא רק בכללות הענין, אלא גם בכל הפרטים:

לבאיתא בזהר¹⁰²⁸ שבפ' פינחס נאמר "פינחס" בתוספת יו"ד, משא"כ לפנ"ז נאמר "פנחס" [ולכן ההלכה בנוגע לשמות גיטין היא שאפשר לכתוב בב' אופנים: "פנחס" או "פינחס"], וכמבואר שם, שענין זה הוא לאחרי שנאמר¹⁰²⁹ "הנני נותן לו את בריתי שלום", כיון שענין הברית קשור עם ראש הגוי', שזהו"ע אות יו"ד.

לגועפ"ז מודגש יותר הרמז בהשייכות של בעל הגאולה לפ' פינחס – שנולד בפרשה שבה נאמר "פינחס" בתוספת יו"ד (ולא כמו בפ' בלק שבה נאמר "פנחס", ללא יו"ד), שזה מתאים לחושבנא ד"יצחק", שמו השני של בעל הגאולה.

לדז. ויש להוסיף גם בנוגע להרמז בפרשת השבוע, ובפרט בחלק הפרשה דיום שני, בשייכות למאורעות ימי חייו – ולדוגמא: הפסוק¹⁰³⁰ "לא היו לו בנים כי אם בנות".

להח. וכמו"כ יש בפרשת השבוע רמז נוסף בשייכות לבעל הגאולה – בפסוק¹⁰³¹ "ביום השמיני עצרת תהי' לכם" (וכפי שיתבאר לקמן (סי"ז) פירוש רש"י על הפסוק):

לוהיו"ט דשמיני-עצרת הוא כנגד יוסף – ע"פ המבואר בזהר¹⁰³² שג'

לז236
הרגלים הם כנגד ג' האבות: חג הפסח כנגד אברהם, כמ"ש¹⁰³³ "לושי ועשי עוגות"; חג השבועות, זמן מ"ת, כנגד יצחק, שהרי "קול השופר" במ"ת הי' מהקרן השמאלי דאילו של יצחק¹⁰³⁴; וחג הסוכות כנגד יעקב, כמ"ש¹⁰³⁵ "ויעקב נסע סוכותה"; ובהמשך לזה, הנה שמע"צ הוא כנגד יוסף¹⁰³⁶.

לח[וכאמור לעיל (ס"ו), שאע"פ שזהר שייך לחלק הנסתר שבתורה, הנה לאחרי שכבר נדפס כו', הרי זה שייך לענינים שבגלוי].

לטזאת ועוד:

מיו"ט זה נקרא ע"י אנשי כנסת הגדולה – לא בשם "חג", כמו חג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות, אלא בשם "עצרת", כיון ששם זה מבטא את תוכנו של היו"ט, כי: השם "שמיני" – מורה על הקישור וההמשך לשבעת ימי חג הסוכות שלפניו; ואילו הענין המיוחד שבו נחלק יו"ט זה מהימים שלפניו הוא – "עצרת", מלשון עצור ("איינגעהאַלטן"), שזהו תוכן ענין של מאסר,כלשון הכתוב בירמי'¹⁰³⁷: "עצור (מעוכב וכלוא, בבית הכלא) בחצר המטרה".

מאוכיון שהענין ד"עצרת" נאמר בנוגע ל"יום השמיני" שהוא היו"ט של יוסף – הרי זה רומז על ענין המאסר ("עצרת") של בעל הגאולה ששמו הראשון יוסף.

מב[ושייך¹⁰³⁸ גם לשמו השני – "יצחק" – כי, "עצרת" הוא השם שבו נקרא חג השבועות בלשון חכמים (וכמבואר במדרשי חז"ל¹⁰³⁹ דחג השבועות ושמיני עצרת (דבזה מדבר הכתוב) ענינם אחד), והרי חג השבועות הוא כנגד יצחק].

מגוכללות הענין בזה – שע"י המאסר ניתוסף אצלו עילוי גדול, כמובן מדברי בעל הגאולה עצמו (בשם אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע)6 בנוגע למאסר של רבינו הזקן, שלאחרי פטרבורג הי' גילוי תורת החסידות באופן נעלה יותר, בדוגמת "הזית כשכותשין אותו מוציא שמנו" (כנ"ל ס"ב), וע"פ הידוע¹⁰⁴⁰ בפירוש מארז"ל¹⁰⁴¹ "נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו", הרי בדבריו אודות רבינו הזקן, פסק גם בנוגע לעצמו, שע"י המאסר ניתוסף אצלו עילוי גדול ביותר.

מד237
ובפרט שמאסר זה – שהי' המאסר השביעי (כנ"ל ס"ב) – הי' חמור יותר מכל המאסרים שלפנ"ז, שהרי המאסרים שלפנ"ז היו לפני נשיאותו, וגם המאסר הששי שהי' כבר בעת נשיאותו, הי' לזמן קצר בלבד, ותיכף נתבטל, ואילו במאסר השביעי פסקו עליו גזר דין מות¹⁰⁴² [והרי זה חמור יותר אפילו מהמאסר של רבינו הזקן, ששם הי' עלול להיות ענין של היפך החיים, ואילו כאן הי' בפועל גזר דין מות], והנס הי' – שנתהפך הדבר מן הקצה אל הקצה, שזהו ע"ד העילוי ד"זדונות נעשו לו כזכיות"¹⁰⁴³.

מהוכאמור – ענין זה מרומז בהיו"ט ד"שמיני עצרת", שזהו היו"ט של יוסף¹⁰⁴⁴.

מוט. וענין זה מהוה גם הוראה לכאו"א,

מז– כמדובר כמ"פ¹⁰⁴⁵ שדבריו של נשיא ישראל אינם דברים בעלמא, אלא יש בהם הוראה, ובפרט בנדו"ד, שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר את הדברים ברבים, וגם צוה להדפיסם, וכמאמר הידוע של הצ"צ שדבר שבא בדפוס הוא לדורי דורות¹⁰⁴⁶ –

מחלחפש ולמצוא בפרשת השבוע והיום שבו נולד, רמזים בשייכות אליו, שיכול ללמוד מהם הוראות בעבודת ה' – על יסוד תורת הבעש"ט¹⁰⁴⁷ שכל דבר שיהודי רואה או שומע מהוה הוראה בעבודתו לקונו.

מטובזה ניתוסף חידוש בתורת רבינו הזקן¹⁰⁴⁸ על הפסוק¹⁰⁴⁹ "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" – שההוראה היא לא רק בנוגע לעצמו, אלא זוהי גם שליחות בנוגע אל הזולת, שזהו כללות הענין ד"מצעדי גבר גו'", שיוצא מעצמו כדי לפעול על הזולת, וגם בחלקו בעולם; ועז"נ "ודרכו יחפץ" – שיש לו נתינת-כח על זה מלמעלה, שהרי "אלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו"¹⁰⁵⁰.

נוענין זה שייך לכאו"א מישראל, שבכחו וביכלתו ללמוד מהפרשה בתורה שבה נולד בנוגע לעבודתו ושליחותו בעולם, ולימוד זה – נוסף

נא238
על מצות תלמוד תורה שמקיים ע"י עיונו בהפרשה – מהוה גם נתינת כח למלא את שליחותו כו'.

נבויה"ר שיוסיפו לדייק בתיבות ואותיות של דברי הרב, באופן ש"קאי אדעתי' דרבי'", לעמוד "על סוף דעתו .. וחכמת משנתו", ובאופן שיומשך אצל כאו"א במחשבה דיבור ומעשה, ש"המעשה הוא העיקר"¹⁰⁵¹.

נג* * *

נדי. ביום הש"ק פ' פינחס שלאחרי הגאולה אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר את המאמר ד"ה ברוך הגומל לחייבים טובות בפעם השני'¹⁰⁵², שתוכנו כמו המאמר הראשון ד"ה זה¹⁰⁵³, אלא שהוא באריכות ובביאור יותר, מלבד הענינים החדשים שניתוספו במאמר השני על המאמר הראשון, שלכאורה גם בלעדם הי' מובן תוכן המאמר, אבל בפועל, ניתוסף על ידם עומק יותר בהבנת תוכן המאמר¹⁰⁵⁴.

נהובהקדמה – שתוכן כללות ב' המאמרים מודגש בהתחלתם וסיומם,

נו– כידוע שהעיקר הוא ההתחלה והסוף¹⁰⁵⁵, ובפרט בנוגע לענין הברכה, שהעיקר הוא ההתחלה והסוף, כפי שמצינו¹⁰⁵⁶ בנוגע לנוסח הברכה, שהכלל "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו"¹⁰⁵⁷, הוא רק בנוגע להתחלת וסוף הברכה, משא"כ באמצע הברכה, שבזה יכול להיות שינוי הנוסח בהתאם לחילוקי המנהגים כו' –

נזבהתחלת המאמר – נוסח הברכה: "ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב" (ללא שם ומלכות, כמובן, שהרי אם הי' אומר בשם ומלכות, לא הי' יכול לומר זאת פעם נוספת, כמשנ"ת בהתוועדות הקודמת¹⁰⁵⁸ שברכת הגומל מברכים רק פעם אחת על אותו נס),

נחובסיום המאמר – בביאור הענין ד"גמלני טוב" (לאחרי הקדמת השאלה במאמר הב': "מהו טוב סתם .. שהוא טוב האמיתי המיוחד") – "אין טוב אלא תורה"¹⁰⁵⁹, ומסיים בענין הנתינת כח מלמעלה "שיתחזק בעבודתו בתורה כו'", מבלי להתפעל מהמניעות ועיכובים כו'.

נטונמצא, שתוכן כללות ב' המאמרים הוא – נתינת ברכות (לא רק

ס239
בקשה ותפלה), וכפי שאומרים בשפת האם ("מאַמע לשון"): "ווינטשעניש", שזהו סגנון שאינו רגיל בשאר המאמרים.

סאיא. ובין הענינים שניתוספו במאמר השני על המאמר הראשון – שבסיום המאמר (כאמור לעיל שהעיקר הוא ההתחלה והסיום) מוסיף ברכה גם בנוגע ל"מחזיקי תורה"¹⁰⁶⁰: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכי' מאושר¹⁰⁶¹, דגם מחזיקי תורה הם מאושרים ומבורכים בכל טוב" (שענין זה לא נזכר במאמר הראשון).

סבולכאורה צריך להבין:

סגכיון שהמאמר הראשון נאמר ביום חול, ואילו המאמר השני נאמר ביום הש"ק – הי' מתאים יותר להזכיר את הענין ד"מחזיקי תורה", "תמכין לאורייתא"¹⁰⁶², במאמר הראשון שנאמר ביום חול, שזהו זמן העבודה של בעלי-עסקים שצריכים להיות "מחזיקי התורה", משא"כ ביום הש"ק, שאז צריכים בעלי-עסקים להוסיף בלימוד התורה ולהתפלל באריכות כו' יותר מאשר יושבי אוהל (כפס"ד השו"ע¹⁰⁶³, והובא בחסידות¹⁰⁶⁴), כך, שענינם המיוחד בתור "תמכין לאורייתא" אינו מתבטא כ"כ ביום הש"ק, אלא עיקרו הוא בימות החול, ומהו הטעם שענין זה נזכר דוקא במאמר השני שנאמר ביום הש"ק?

סדיב. ויש לומר הביאור בזה בדרך אפשר:

סהאמרו רז"ל¹⁰⁶⁵ "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", אלא השכר יהי' לעתיד לבוא, "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"¹⁰⁶⁶.

סוועד"ז י"ל בנוגע לשכר של "מחזיקי תורה", "תומכי' מאושר" – שהזמן המתאים לזה הוא יום השבת:

סזכיון שבימות החול טרודים בעלי-העסקים בעניני העסק (וכפי שמבאר בב' המאמרים גודל הטירדא בנוגע לפרנסה כו'¹⁰⁶⁷) – אין זה הזמן המתאים לקבל את ה"שכר",

סחואדרבה: קבלת השכר בימות החול – בבחי' "עולמך (עולם הבא) תראה בחייך"¹⁰⁶⁸ – תפריע להם ותבלבל אותם מעבודת ימי החול

סט240
בעניני העסק, שצריכים לעשותה באופן שיהי' "משאו ומתנו באמונה"¹⁰⁶⁹, מבלי להיכשל ח"ו אפילו בדקדוק קל של דברי סופרים ומנהג ישראל ש"תורה הוא"¹⁰⁷⁰,

עאלא דוקא יום השבת, שאז אינם עסוקים בעניני העסק, הרי הוא הזמן המוכשר לקבלת השכר.

עאולכן הענין ד"תומכי' מאושר, דגם מחזיקי תורה הם מאושרים ומבורכים בכל טוב" – נזכר (לא במאמר הראשון שנאמר ביום חול, אלא) דוקא במאמר השני שנאמר ביום הש"ק.

עביג. ויש לקשר זה עם ענין שהזמן גרמא:

עגבחדשים האחרונים אירע מאורע נפלא¹⁰⁷¹ – שהי' ענין של נסיון כו', באופן של העלמות והסתרים למטה מטה ביותר, ותמורת זה נעשה מעמד ומצב ד"ארים נסי"¹⁰⁷², "כמו הנס על ההרים"¹⁰⁷³, שגם "נס" כשלעצמו הו"ע של הרמה, ועאכו"כ "נס על ההרים", גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות שאינו מלובש בדרכי הטבע, והראי', שעד היום הזה עומדים "כל עמי הארץ" בהשתוממות, ואינם מבינים איך אירע דבר פלא כזה!

עדובענין זה ישנה גם ההשתתפות של לומדי תורה¹⁰⁷⁴ – כדברי הגמרא¹⁰⁷⁵ "אילמלא דוד (שהי' עוסק בתורה) לא עשה יואב מלחמה" (זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו של דוד); ולאידך, "אילמלא יואב לא עסק דוד בתורה" – ע"ד ובדוגמת ההשתתפות של לומדי תורה ותומכי תורה, ישכר וזבולון, שההצלחה של זבולון בהמסחר ("שמח זבולון בצאתך", "הצלח בצאתך לסחורה"¹⁰⁷⁶) היא בזכות תורתו של ישכר, ותורתו של ישכר נעשית ע"י התמיכה של זבולון, ש"משתכר ונותן לתוך פיו של ישכר"¹⁰⁷⁷.

עהועדיין איני יודע מי קודם למי – עד שמצינו בכתוב "שמח זבולון בצאתך וישכר באוהליך", ש"הקדים זבולון לישכר", "שתורתו של ישכר

עו241
על ידי זבולון היתה"74 (אע"פ שההצלחה של זבולון בהמסחר היא בזכות תורתו של ישכר).

עזומזה מובן גם שהיוצאים למלחמה קודמים ללומדי תורה (אף שנצחונם במלחמה הוא בזכות התורה) – במכ"ש וק"ו מקדימת תומכי תורה:

עחככל שתגדל מעלתם של תומכי תורה מצד גודל המעלה שבמצות הצדקה, שכיון ש"נותן מיגיע כפיו הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו, וכשנותנן לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה לה', וגם מי שאינו נהנה מיגיעו מ"מ הואיל ובמעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו הרי נותן חיי נפשו לה'"¹⁰⁷⁸ – אין זה דומה כלל וכלל לגודל מעלתם של היוצאים למלחמה שמשימים נפשם בכפם (להעמיד את עצמם בסכנת נפשות בפועל ממש) לעשות מלחמה על יחוד השם (כלשון הרמב"ם¹⁰⁷⁹), ובפרט ב"מלחמת מצוה", "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם"¹⁰⁸⁰ (אפילו כשבאים על עסקי קש ותבן¹⁰⁸¹, ועאכו"כ כשמכריזים שבאים על עסקי נפשות).

עטוכפי שמסיים הרמב"ם¹⁰⁸² גודל שכרם של היוצאים במלחמה – "כל הנלחם בכל לבו .. ותהי' כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר¹⁰⁸³ כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך" – שכר נעלה ביותר שכולל כל סדר ההשתלשלות: "בית נכון", "בית נאמן" – קאי על ספירת המלכות¹⁰⁸⁴, "עד עולם" – ז"א¹⁰⁸⁵, "עולם הבא" – בינה¹⁰⁸⁶, שזהו כללות סדר השתלשלות, ולמעלה מזה – "לחיי העולם הבא". ועל מי נאמר שכר גדול זה – לא על לומדי תורה שבזכותם מנצחים במלחמה, אלא על היוצאים במלחמה דוקא!

פויש לומר, שבגלל גודל המעלה דהיוצאים במלחמה גם לגבי לומדי

פא242
תורה, הרי, נוסף לכך שדוד הי' עוסק בתורה וזכותו עמדה ליואב במלחמה, הי' גם דוד יוצא בעצמו למלחמה, עד ש"נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל"¹⁰⁸⁷.

פבולהעיר מהשייכות לי"ב תמוז – כידוע שפסוק זה הי' רשום ("אָנגעצייכנט"), בעפרון או בעט, על ספר התהלים של כ"ק מו"ח אדמו"ר (לא בתהלים עצמו, אלא בדף שלפניו), בקשר ובשייכות להמאסר והגאולה¹⁰⁸⁸.

פגיד. וכאן המקום¹⁰⁸⁹ להזכיר את נכדו של חאָניע מרוזוב¹⁰⁹⁰, שמסר נפשו על קידוש השם (לאחרי הנסים והנפלאות שאירעו אצלו לפנ"ז), ובודאי שהשם יקום דמו, "און דער אויבערשטער וועט אים באַזאָרגן וואוּ ער איז", כאמור, ש"יבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא .. והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך".

פדטו. וזוהי גם ההוראה בנוגע לענין השליחות:

פהישנם כאלו שמסתפקים בכך ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב כו'"¹⁰⁹¹; לאחרי שישן כדבעי ("זיך גוט אויסגעשלאָפן"), אכל ושתה, וגם קרא את ה"עיתון", הנה כאשר דורשים ממנו לעשות איזו פעולה – יש לו פסק הלכה ש"כל העוסק בתורת כו' כאילו הקריב כו'".

פואך על זה אומרים לו, שכשם שבנוגע ללומדי תורה ותומכי תורה יש מעלה בתומכי תורה, כמו"כ יש מעלה ביציאה לשליחות, מצד מעלת המעשה בפועל, ש"הוא העיקר", וכמובן גם מפס"ד הרמב"ם הנ"ל שגודל השכר ניתן דוקא לאלו שיוצאים במלחמה בפועל¹⁰⁹².

פז* * *

פחטז. מאמר א (כעין שיחה) ד"ה ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב.

פט* * *

צ243
יז. כמוזכר לעיל (ס"ח), ומסתמא הודיעו על זה עוד קודם התפלה – יתבאר עתה פירוש רש"י על הפסוק "ביום השמיני עצרת תהי' לכם"28, שהוא מלא קושיות כרימון.

צאובהקדם המוזכר לעיל אודות הרמז בפסוק זה בקשר ובשייכות לבעל הגאולה ולענין הגאולה, שיש להוסיף בזה דבר פלא מדברי הצמח-צדק:

צבבאור התורה במדבר שנדפס זה עתה¹⁰⁹³, ישנו מאמר של הצ"צ ד"ה ביום השמע"צ תהי' לכם¹⁰⁹⁴, שבו מבאר מה שאומרים ביו"ט "מקדש ישראל והזמנים"¹⁰⁹⁵, ד"צ"ל מהו לשון זמנים, והל"ל מועדים או רגלים, שכן נקראו בכתוב, אבל הזמן הוא מדרי' נמוכה מאד", ומבאר¹⁰⁹⁶, ש"עם היותו בחי' נמוכה מאד .. אדרבה, שהיא הנותנת, שישראל ממשיכים בחי' הארת קודש העליון (שזהו"ע היו"ט – "מקראי קודש"¹⁰⁹⁷, המשכת בחי' קודש העליון) גם בבחי' הזמנים ממש, והיינו ענין ישראל92 דקדשינהו לזמנים".

צגוממשיך לבאר¹⁰⁹⁸, ש"מכ"ז יובן שהיו"ט נק' דוקא מועדים לשמחה .. כי השמחה הוא דוקא מדבר חידוש, כמו עני המתעשר, או חבוש שיצא מבית האסורים, שהרי יצא מאפילה לאורה, ועי"ז ישמח לבו, וכך הוא ענין יו"ט, שהוא חל ביומין דחול, שהם בעצמן תחת הזמן, וכאשר נקרא ונמשך להם בחי' הארה מקדש העליון שלמעלה מהזמן, להיות נמשך ומתגלה בחי' זו בזמן .. אזי יהי' השמחה גדולה מאד כו'".

צדולהעיר, שאף שמביא ב' משלים, "עני המתעשר" ו"חבוש שיצא מבית האסורים" – הרי הענין ד"יצא מאפילה לאורה" (שחוזר וכופלו בהמשך הדברים) מודגש בעיקר ב"חבוש שיצא מבית האסורים", שעז"נ בקאַפּיטל שבו נימנו הארבעה שחייבים להודות: "יושבי חושך וצלמות גו'"¹⁰⁹⁹.

צהיח. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק28 "עצרת תהי' לכם", "עצורים בעשיית מלאכה. ד"א עצרת עצרו מלצאת, מלמד שטעון לינה. ומדרשו

צו244
באגדה, לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד ע' אומות, וכשבאין ללכת אמר להם המקום בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם, פר אחד איל אחד .. כנגד ישראל, התעכבו לי מעט עוד, ולשון חבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם עכבו עוד יום אחד" – הצורך בב' הפירושים, והטעם שפירוש הראשון קרוב יותר לפשש"מ, וההסברה בב' הפירושים ע"י "מדרשו באגדה" –

צזהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ג ע' 176 ואילך.

צחיט. ויש להוסיף ולבאר המשך הדברים בפירוש רש"י הנ"ל¹¹⁰⁰ – "משל למלך שעשה סעודה וכו', כדאיתא במסכת סוכה¹¹⁰¹. ובמדרש רבי תנחומא¹¹⁰², למדה תורה דרך ארץ, שמי שיש לו אכסנאי, יום ראשון יאכילנו פטומות, למחר יאכילנו דגים, למחר יאכילנו בשר בהמה, למחר מאכילו קטניות, למחר מאכילו ירק, פוחת והולך כפרי החג"¹¹⁰³ – דלכאורה צריך להבין:

צטא) דיוק הלשון "משל למלך שעשה סעודה וכו'" – דלכאורה, כיון שלפנ"ז כותב רש"י "כבנים הנפטרים מאביהם כו'", הול"ל "משל לאב כו'"?

קב) למה מדייק רש"י לציין "כדאיתא במסכת סוכה" – הרי אין ענינו של רש"י לציין מראי-מקומות (כמו גליון הש"ס), שלכן, בדרך כלל כותב "רבותינו דרשו", וכיו"ב, וכמו בפסוק זה גופא: "ומדרשו באגדה", מבלי לציין מקומו. וכמדובר פעם¹¹⁰⁴, שעכצ"ל שכאשר רש"י מציין מראה-מקום, הרי זה כדי להדגיש שכוונתו היא למקום זה דוקא, אף שאותו ענין נמצא במקומות נוספים. וצריך להבין, מהי כוונת רש"י בהציון למסכת סוכה דוקא, אף שמשל זה נמצא בכמה מדרשי חז"ל¹¹⁰⁵?

קאג) לאחרי שרש"י פירש ב' פירושים ב"עצרת תהי' לכם", והוסיף "משל למלך כו' כדאיתא במסכת סוכה" – לשם מה צריך להוסיף "ובמדרש רבי תנחומא, למדה תורה דרך ארץ כו'"?

קבד) גם אם רש"י צריך להביא את דברי המדרש תנחומא – אינו מובן: למה צריך להעתיק כל פרטי המאכלים: "פטומות .. דגים .. בשר

קג245
בהמה .. קטניות .. ירק" – היכן נרמזו ענינים אלו בפסוק?! ולכאורה הי' מספיק להביא רק "יום ראשון יאכילנו פטומות, למחר יאכילנו דגים (ולהוסיף) וכו' (ולסיים) פוחת והולך כפרי החג"?

קדה) מהו הדיוק "בשר בהמה", ולא "בהמה" סתם, כמו "פטומות" סתם ו"דגים" סתם; ואם כוונתו להדגיש שצריך ליתן חלק חשוב, מבשר הבהמה, ולא מזנבה וכיו"ב – צריך להדגיש ענין זה גם בנוגע ל"פטומות" ו"דגים"?

קהו) הקושיא היותר מרעישה ("די שטורעם'דיקע קשיא"): כל ה"רעש" (ה"שטורעם") אודות אברהם אבינו הוא – גודל מעלתו בהכנסת אורחים; ואילו כאן באה התורה ומלמדת "דרך ארץ", שכאשר בא אליך אורח, הנה ביום הראשון תאכילנו פטומות, ולמחר רק דגים, וכן הלאה, באופן ד"פוחת והולך", ועד שבסופו של דבר תפטור אותו בקצת סלט?!...

קוז) כאשר התורה רוצה ללמד "דרך ארץ", הרי זה צריך להיות בפעם הראשונה שבו לומדים ענין זה, ובנדו"ד, בנוגע לקרבנות המועדים – הרי זה בקרבנות דחג הפסח¹¹⁰⁶. וכיון שבחג הפסח מקריבים בכל יום "פרים בני בקר שנים וגו'", במספר שוה¹¹⁰⁷, הרי הלימוד מזה בנוגע ל"מי שיש לו אכסנאי" הוא – שצריך להאכילו פטומות בכל יום משבעת ימי חג הפסח; ואילו בנוגע לחג הסוכות – הרי זה באופן ד"פוחת והולך", עד שמאכילו ירק בלבד!

קזח) לימוד "דרך ארץ" זה שייך לכאורה לפסוקים שלפנ"ז, שמדברים אודות הקרבת הפרים בשבעת ימי חג הסוכות באופן ד"פוחת והולך", ולמה מביא רש"י ענין זה בפירוש הפסוק "פר אחד איל אחד" שנאמר בשמע"צ?

קחט) ונוסף על הקושיות הנ"ל¹¹⁰⁸ על אתר – יש קושיא נוספת מפרשת אמור:

קטעל הפסוק¹¹⁰⁹ "ביום השמיני .. עצרת היא", מפרש רש"י: "עצרת היא" – "עצרתי אתכם אצלי, כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך

קי246
ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר, אמר, בני, בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם". אבל כל שאר הענינים שבפירוש רש"י זה – ב' הפירושים ב"עצרת", "מדרשו באגדה", הציון למסכת סוכה, ודברי המדרש תנחומא – לא הביא רש"י בפ' אמור.

קיאולכאורה, אם כל ענינים אלו מוכרחים בפשוטו של מקרא – הי' צריך רש"י לפרשם בפ' אמור, כדרכו בפירושו על התורה בענין שמופיע ב' פעמים, שמפרשו בפרטיות בפעם הראשונה, ושוב אינו צריך לחזור ולפרש בפעם השני', כיון שהבן חמש למקרא זוכר זאת בעצמו, או שבפעם השני' מזכיר זאת בכללות וברמז, אבל לא להיפך, לומר בפעם הראשונה כללות הענין, ובפעם השני' פרטי הדברים.

קיבועפ"ז צריך להבין, למה מפרש רש"י כל פרטי הענינים הנ"ל (לא בפ' אמור, אלא) בפרשתנו דוקא?

קיגוכמדובר כמ"פ, שהביאור על כל השאלות שבפירוש רש"י – כל השאלות הנ"ל, וגם השאלות שלא נשאלו... – צריך להיות מוכרח מפשטות הכתובים, וכפי שיתבאר לקמן.

קיד* * *

קיהכ. לאחרי שרש"י מפרש יחודו של שמע"צ, שלאחרי "שכל ימות הרגל הקריבו כנגד ע' אומות", אומר הקב"ה לישראל "עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם .. התעכבו לי מעט עוד", היינו, שההדגשה אינה על הסעודה, כי אם על ההנאה מהתעכבות הבנים אצל אביהם, אלא כיון שאי אפשר שתהי' ישיבה והתעכבות סתם, לכן עושים עכ"פ "סעודה קטנה", "פר אחד איל אחד" – עדיין יש מקום לשאלה:

קיומהו ההכרח לומר שהסיבה לכך שבשמע"צ מקריבים רק "פר אחד איל אחד", "סעודה קטנה", היא, בגלל שאצל בנ"י לא נוגע ענין ה"סעודה", כי אם ההתעכבות אצל אביהם – אולי הסיבה היא, בפשטות, שלאחרי שהקריבו כל ימות הרגל שבעים פרים, לא נשאר הרבה להקריב, ולכן מקריבים רק "פר אחד איל אחד"?

קיזולכן מוסיף רש"י: "משל למלך שעשה סעודה וכו'" – מלך דייקא (אף שלפנ"ז כתב "כבנים הנפטרים מאביהם") – דכיון שמדובר כאן (לא אודות אב סתם, אלא) אודות "מלך", הרי מובן, שאין חסרון ביכולתו כו', כך, שמצד היכולת, אפשר הי' להקריב גם בשמע"צ ע' פרים, ועכצ"ל, שהסיבה לכך שמקריבים רק "פר אחד איל אחד" היא – בגלל שביחס לבנ"י לא נוגע כ"כ ענין הסעודה, כי אם ענין ההתעכבות כו'.

קיח247
כא. ורש"י אינו צריך לפרש מאומה בנוגע להקרבת "כבשים .. שבעה" בשמע"צ – ע"ד שפירש בנוגע להקרבתם בשבעת ימי חג הסוכות: "ולכבשים¹¹¹⁰, כנגד ישראל שנקראו שה פזורה¹¹¹¹, והם קבועים, ומנינם תשעים ושמונה, לכלות מהם תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה" – כי:

קיטהבן חמש למקרא שלומד חומש כדבעי – וכן מי שלומד שיעורי חת"ת – זוכר מה שלמד לפני כמה חדשים אודות הכריתת ברית של אברהם עם אבימלך¹¹¹²: "ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן", "ויאמר אבימלך אל אברהם מה הנה שבע כבשות הצאן אשר הצבת לבדנה", "ויאמר כי את שבע הכבשות תקח מידי בעבור תהי' לי לעדה וגו'".

קכומזה מובן גם תוכן ענין הקרבת שבעה כבשים בשמע"צ – שזהו ענין של עדות על החיבה של הקב"ה לבנ"י.

קכאכב. אמנם, ע"פ האמור שענין שבעת הכבשים דשמע"צ הוא בדוגמת ענין שבעת הכבשים בכריתת ברית של אברהם עם אבימלך – אינו מובן:

קכבבכריתת ברית בין אברהם לאבימלך – הציג אברהם את שבעת הכבשות, ולא אבימלך; ולכאורה אין זו דוגמא שמתאימה לעניננו – בנוגע להעדות על החיבה של הקב"ה לבנ"י – שהרי כאן מביאים בנ"י את שבעת הכבשים?!

קכגולתרץ זה, מדייק רש"י וכותב "משל למלך שעשה סעודה וכו'", היינו, שאין זה באופן שהבנים עושים סעודה למלך, אלא אדרבה – המלך עושה את הסעודה לבנים, ודוגמתו בנמשל, שהקרבת שבעת הכבשים היא פעולתו של הקב"ה (בדוגמת הצגת שבעת הכבשים ע"י אברהם), כי, אף שההקרבה בפועל היא ע"י בנ"י, הרי הם עושים זאת בשליחותו של הקב"ה.

קכדועל זה כותב רש"י – "כדאיתא במסכת סוכה":

קכהלשון הגמרא במסכת סוכה98 הוא: "משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך".

קכו248
ולכאורה: מדוע משנה רש"י מלשון הגמרא וכותב "משל למלך שעשה סעודה וכו'", בה בשעה שבגמרא מפורש להדיא שהמלך "אמר לעבדיו עשו לי סעודה"?!

קכזאך הענין הוא, שכוונת רש"י בכתבו "משל למלך שעשה סעודה וכו', כדאיתא במסכת סוכה" – שזהו אכן פירוש הדברים במסכת סוכה, דכיון שהמלך אמר לעבדיו עשו לי סעודה, והסעודה שעושים הם היא בשליחותו של המלך, נמצא, שזהו "משל למלך שעשה סעודה"!

קכח* * *

קכטכג. וממשיך רש"י, "ובמדרש רבי תנחומא, למדה תורה דרך ארץ וכו'":

קלנוסף על פירוש הכתובים בנוגע להקרבת ע' פרים כנגד ע' אומות בשבעת ימי הסוכות והקרבת פר אחד איל אחד כנגד ישראל בשמע"צ – יש בזה גם לימוד בנוגע להנהגת האדם (כמו בכל עניני התורה, שגם כאשר התורה מספרת סיפור אודות גוים, כמו פרעה וכיו"ב, יש בזה גם הוראה בעבודתו של כאו"א מישראל). ועל זה מביא רש"י ממדרש תנחומא: "למדה תורה דרך ארץ וכו'".

קלאורש"י מדייק "מי שיש לו אכסנאי וכו'" – לא "אורח" (כפי שמצינו במדרש במ"א¹¹¹³), אלא "אכסנאי" דוקא:

קלבכאשר מדובר אודות מצות הכנסת אורחים – הרי בודאי שבכל יום יש ליתן לאורח הדבר הטוב והמובחר ביותר, כפי שלמדים מהנהגת אברהם אבינו; אבל כאן לא מדובר אודות מצות הכנסת אורחים, אלא אודות "אכסנאי" ששוהה באכסניא, בית מלון, תמורת תשלום.

קלגובענין זה "למדה תורה דרך ארץ": "יום ראשון יאכילנו פטומות",

קלד[ורש"י לא צריך לפרש לבן חמש למקרא ש"פטומות" הוא המובחר ביותר – שהרי (נוסף לכך שכן היא המציאות בפועל) כבר למד בפ' בשלח¹¹¹⁴, שכאשר הקב"ה רצה ליתן בנ"י בשר, נתן להם "שליו", "מין עוף ושמן מאד", שזהו "פטומות"],

קלהוכאשר האכסנאי משלם כדבעי, אזי יכול להמשיך ולהאכילנו "פטומות", אבל אם אינו משלם כדבעי – אזי "למחר יאכילנו דגים", ואם ממשיך שלא לשלם, אזי "למחר יאכילנו כו'" – "פוחת והולך כפרי

קלו249
החג"; כיון שהוא מתנהג כמו "פר"... אזי יכולים להתנהג עמו באופן ד"פוחת והולך כפרי החג".

קלזוזהו ה"דרך ארץ" ש"למדה תורה" – דכיון ש"התורה חסה על ממונם של ישראל"¹¹¹⁵, הנה כאשר האכסנאי אינו משלם כדבעי, אין צריך לבזבז ממון עבורו ולהאכילו דבר משובח, אלא "פוחת והולך", עד שנותן לו ירק בלבד.

קלח– לא להאכילו כלל, אי אפשר, שהרי אז לא יהי' מי שישלם... אבל לבזבז ממון עבורו, אינו צריך, שהרי התורה חסה על ממונם של ישראל.

קלטובפרט ע"פ תורת הבעש"ט¹¹¹⁶ בפירוש מארז"ל "התורה חסה על ממונם של ישראל", שזהו בגלל הניצוצות קדושה שנמצאים בממונו שצריך לבררם כו', ולכן, כאשר נותן להזולת דבר שחייב ליתנו ע"פ תורה, אין זה בזבוז, ואדרבה, כיון שנתינה זו היא ע"פ חיוב התורה, הרי עי"ז נעשה בירור הדבר; משא"כ כאשר הזולת מתנהג שלא כדבעי, אין לו לבזבז את מעותיו עליו, שאז הנה נוסף על האיסור דבל תשחית כפשוטו, הרי זה קשור גם עם איבוד ניצוצות הקדושה כו'.

קמכד. אך עפ"ז נשאלת השאלה:

קמאכיון שאברהם אבינו הי' משתדל ומהדר ביותר בהכנסת אורחים – למה לא נתן לאורחים "פטומות", ואפילו לא "דגים", שזוהי דרגא שני' לאחרי "פטומות", אלא נתן להם רק בשר (כמ"ש¹¹¹⁷ "ויקח בן בקר גו'"), שזוהי דרגא שלישית?!

קמבוהביאור בזה – בפשטות – שמקומו של אברהם הי' במדבר, ששם לא נמצאים עופות, כך, שלא היו לו "פטומות", כי אם צאן ובקר (שהי' מתעסק במרעה שלהם), ולכן, כשבאו אליו אורחים והי' צריך להאכילם, לא הי' יכול ללכת לחפש עופות ולהתחיל לגדלם ולפטמם כו', וכמו"כ לא הי' יכול ללכת לחפש נהר כדי לדוג דגים, שהרי מי יודע כמה זמן יתארך הדבר, וכיון שהוצרך למהר ולהביא דבר מאכל, לכן, "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם", "קמא קמא שתיקן אמטי ואייתי קמייהו"¹¹¹⁸.

קמגאלא שבזה גופא נתן אברהם את המובחר ביותר – "ויקח בן בקר

קמד250
רך וטוב"114, "ג' פרים היו כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל"¹¹¹⁹, היינו, שנתן להם את המובחר ביותר שבבהמה – ה"לשון".

קמהועפ"ז מובן גם דיוק רש"י כאן "למחר יאכילנו בשר בהמה" (ולא בהמה סתם) – לא המובחר שבבהמה, שזהו הלשון, אלא בשר בהמה בלבד.

קמוכה. אמנם, כל המבואר לעיל בענין "למדה תורה דרך ארץ כו'", הוא טוב ויפה בנוגע לעצם הענין דהקרבת ע' הפרים באופן ד"פוחת והולך"; אבל עדיין אינו מובן, מה שייך כל זה לפסוק "פר אחד איל אחד", שלכן הביאו רש"י כאן, ולא לפנ"ז, בפסוקים שבהם מדובר אודות הקרבת ע' הפרים באופן ד"פוחת והולך"?!

קמזוהביאור בזה – שמ"פר אחד גו'" למדים שהענין ד"פוחת והולך" יכול להיות גם באופן של קפיצה שלא בערך:

קמחמסדר הקרבת ע' הפרים בשבעת ימי הסוכות, יכולים ללמוד רק שיכול להיות "פוחת והולך" בערך ובהדרגה – כמו מ"פרים .. שלשה עשר" ל"פרים .. שנים עשר", משנים עשר לעשתי עשר, וכן הלאה, עד לשבעה פרים, ודוגמתו באכסנאי – מ"פטומות" ל"דגים" ומ"דגים" ל"בשר בהמה", שג' סוגים אלו הם בערך זל"ז, כמובן גם מדברי משה להקב"ה בקשר לירידת השליו ("פטומות"): "הצאן ובקר (בשר בהמה) ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים (דגים) יאסף להם ומצא להם"¹¹²⁰.

קמטאמנם, מהקרבת "פר אחד גו'" בשמע"צ, למדים שיכול להיות "פוחת והולך" גם שלא בערך – משבעה פרים לפר אחד, ודוגמתו באכסנאי – מ"בשר בהמה" ל"קטניות".

קנורש"י מוסיף ומסיים "למחר מאכילו ירק", ואינו כותב "וכו'", כי (נוסף לכך שתיבת "וכו'" אינה קצרה יותר מתיבת "ירק"), בה"דרך ארץ" ש"למדה תורה", נכלל שגם לאחרי שהפחית שלא בערך, יכול להוסיף ולהפחית עוד מדרגה:

קנאגם אם היו מקריבים בשמע"צ שני פרים, הי' זה דילוג שבאין ערוך – משבעה לשתים; וכיון שמקריבים רק "פר אחד", למדים מזה שגם בהדילוג שבאין ערוך יכולים להפחית עוד יותר.

קנבודוגמתו באכסנאי – שגם לאחרי שהפחית (לא רק בערך,

קנג251
מ"פטומות" ל"דגים" ומ"דגים" ל"בשר בהמה", אלא גם) באופן שלא בערך, מ"בשר בהמה" ל"קטניות", יכול להפחית עוד מדרגה – "למחר יאכילנו ירק", למטה גם מ"קטניות".

קנדכו. אך עדיין אינו מובן: הרי בשמע"צ מקריבים (לא רק "פר אחד איל אחד", אלא) גם "שבעה כבשים"?

קנהויובן ע"פ מ"ש רש"י בנוגע לקרבנות דשבעת ימי הסוכות שהכבשים "הם קבועים"107 (ולא פוחתים), ודוגמתם בנוגע לאכסנאי – אכילת לחם, שזהו דבר קבוע שמוכרח להיות בכל סעודה¹¹²¹, ואי אפשר להפחית ממנו.

קנוכלומר: סדר ההנהגה עם אכסנאי, שכאשר אינו משלם כדבעי, לא צריך לבזבז ממון עבורו, אלא "פוחת והולך" – הרי זה רק בנוגע לענינים כמו "בשר", שאין זה דבר המוכרח, וכפי שהבן חמש למקרא למד כבר ש"בשר שאלו שלא כהוגן"¹¹²², ולכן יכולים להפחית בזה (ואין זה נחשב לענין של אכזריות כו'); משא"כ בנוגע ללחם שזהו דבר המוכרח, "לחם שאלו כהוגן"119, הרי זה דבר קבוע שאי אפשר להפחית ממנו.

קנזכז. עפ"ז מובן גם הטעם לאריכות הדברים בפירוש רש"י בפרשתנו דוקא, ולא בפ' אמור:

קנחהחילוק בין פ' אמור לפרשתנו הוא – בשתים:

קנטא) בפ' אמור נאמר "עצרת היא", ובפרשתנו נאמר "עצרת תהי' לכם". ועפ"ז מובן החילוק בנוגע לב' הפירושים ב"עצרת", "ומדרשו באגדה כו'" (כמשנ"ת בלקו"ש הנ"ל ע' 178).

קסב) בפ' אמור לא נזכר אודות שבעים הפרים שהקריבו בשבעת ימי הסוכות, כי אם בפרשתנו, ולכן, כל אריכות הדברים בפירוש רש"י – "משל למלך שעשה סעודה וכו' כדאיתא במסכת סוכה, ובמדרש רבי תנחומא וכו'" – כיון שכל זה קשור ובא בהמשך להקרבת שבעים הפרים בחג הסוכות, ובאופן ד"פוחת והולך" (כמשנת"ל בארוכה), הרי זה שייך רק לפרשתנו.

קסאכח. ויש להוסיף ולבאר ההוראה בעבודת האדם לקונו:

קסבובהקדמה – שבפרטי הענינים בפירוש רש"י זה נכלל כללות סדר

קסג252
העבודה: הפירוש ד"עצרת תהי' לכם" קשור עם כללות ענין המצוות, שנחלקים למצוות עשה – "עצרו מלצאת, מלמד שטעון לינה" (פי' הב'), ומצוות לא תעשה – "עצורים בעשיית מלאכה" (פי' הא'); "ומדרשו באגדה כו'" – לימוד התורה; ואח"כ "למדה תורה דרך ארץ כו'" – באופן ההנהגה היום-יומית בשייכות לעניני העולם ושבעים אוה"ע, שזהו ענינו של "אכסנאי", שהוא אדם זר, משא"כ בנוגע ל"בן", שגם אם אינו משלם, מאכילים אותו "פטומות".

קסדובכן, ההוראה מהענין ד"למדה תורה דרך ארץ וכו'" היא – בנוגע לאופן ההנהגה עם היצה"ר, ה"גוי אשר בקרבך"¹¹²³, שצריכים להתנהג עמו באופן ד"מעט מעט אגרשנו מפניך"¹¹²⁴: "יום ראשון יאכילנו פטומות, למחר יאכילנו דגים וכו' למחר מאכילו ירק".

קסה– אם מיד בתחילה לא יתן לו אלא "ירק" בלבד, הרי להיותו "עיר פרא אדם יולד"¹¹²⁵, לא ירצה לשמוע אליו כלל, ולכן, "יום ראשון יאכילנו פטומות"; ולאידך גיסא, אם ימשיך ליתן לו "פטומות" בכל יום, אזי יגדל "פרא" ("אַ ווילדער"), ולכן, לאחרי ש"יום ראשון יאכילנו פטומות", הנה "למחר יאכילנו דגים", וכן הלאה, וכך מרגיל אותו בסדר ההנהגה ד"פוחת והולך".

קסו[וע"ד מ"ש הרמב"ם¹¹²⁶ בנוגע לענין החינוך, שאי אפשר להתחיל ללמד תינוק הכל בבת אחת, אלא לכל לראש יש להרגילו ללמוד בשביל ממתקים, ואח"כ בשביל ממון, ואח"כ בשביל כבוד וכו', ועד שבסופו של דבר מגיע למדריגה היותר נעלית – שאפילו לימוד התורה בשביל קבלת שכר בעוה"ב אינו דבר הרצוי, אלא צריך ללמוד תורה לשמה דוקא].

קסזולאחרי שהצליח לרתום את היצה"ר ולהרגילו ג' פעמים לסדר ההנהגה ד"פוחת והולך" לפי ערך, מ"פטומות" ל"דגים", ומ"דגים" ל"בשר בהמה" – הנה "בתלת זימני הוי חזקה"¹¹²⁷, ועכשיו יכול לפעול אצלו ענין של קפיצה שלא בערך: "למחר מאכילו קטניות .. ירק".

קסחועד שסוכ"ס באים למעמד ומצב ד"פר אחד" – כדברי הגמרא במסכת סוכה98: "פר יחידי .. כנגד אומה יחידה", והיינו, ש"פר אחד" אינו אחד המנוי, שיכול להיות המשך לשבעים הפרים – הפר השבעים

קסט253
ואחד, אלא "פר יחידי", "כנגד אומה יחידה", הקשורה עם "יחידו של עולם"¹¹²⁸.

קע* * *

קעאכט. (כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכה אחרונה, והשאיר את סידורו פתוח, ואמר) מאמר ב (כעין שיחה) ד"ה שאו ידיכם קודש.

קעב* * *

קעגל. (כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את המזונות עבור התוועדות נוספת¹¹²⁹, ואמר:)

קעדאצלי – הרי זו ההתוועדות השלישית¹¹³⁰ בשייכות ליום הגאולה. אבל, כיון שמסתמא ישנם כאלו שאצלם היו רק שתי התוועדויות – ישתדלו לערוך התוועדות נוספת עוד ביום הש"ק.

קעהואם יעשו זאת באופן של הרחבה ויוסיפו התוועדות רביעית – כנגד סעודה רביעית דר' חידקא¹¹³¹ – הרי זה משובח, ועאכו"כ אם יערכו התוועדות חמישית – כנגד יחידה שבנפש, והתוועדות שישית – כנגד ששה סדרי משנה, וכן הלאה, עד י"ג.

קעוויה"ר שיהי' זה באופן ד"כי בשמחה תצאו"¹¹³² – לא יציאה מהשמחה ח"ו, אלא שיוצאים מענין אחד למשנהו (ובנדו"ד – מהתוועדות להתוועדות) מתוך שמחה.

קעז[וצוה לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו".

קעחלאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן בעצמו הניגון "הושיעה את עמך"].

קעט______  ______