Toras Menachem·Vol. 51 (5728·Part 1)·Shabbos Parshas Bereishis·Shabbos Mevarchim Cheshvan·Farbrengen 1·5728תורת מנחם·נא - שנת תשכ"ח - חלק ראשון·ש"פ בראשית·מבה"ח מרחשון (התוועדות א)·ה'תשכ"ח

א172
בס"ד. ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון (התוועדות א), ה'תשכ"ח
(הנחה בלתי מוגה)

בויכולו

גהשמים והארץ וכל צבאם. ומביא הצמח צדק באור התורה כמה פירושים בתיבת ויכולו, ובכללות הם ג' פירושים. פי' הא' הוא כפשוטו (שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו) שויכולו הוא מלשון גמר, היינו, שנגמרה מלאכת בריאת שמים וארץ. פי' הב' הוא מלשון כליון. ופי' הג' הוא מלשון תענוג, כמ"ש לכל תכלה ראיתי קץ, שפי' תיבת תכלה (לדעת כמה מפרשים) הוא לשון תענוג. והנה, החילוק בין ג' פירושים אלו הוא, שלפי' הא' קאי ויכולו על ענין הבריאה (גמר הבריאה), ולפי' הב' קאי ויכולו (לא על ענין הבריאה שמלמעלה, אלא) על עבודת האדם לפעול בהעולם ענין הביטול, שזהו"ע הכליון, וכידוע בפי' מארז"ל מן שמיא מיהב יהבי מישקל לא שקלי, שלמעלה ישנו ענין הבריאה מאין ליש, ואילו עבודת האדם היא להפוך מיש לאין. ולפי' הג' שויכולו הוא מלשון תענוג, הרי זה ענין נעלה יותר גם מענין העבודה, והיינו, שלאחרי עבודת האדם בענין הביטול, ביטול היש, ועד לביטול במציאות אזי נותנים לו מלמעלה בחי' התענוג, שענין זה הוא בבחינת עבודת מתנה שבאה מלמעלה.

דוהענין

הבזה, דהנה, בענין השבת (שבו נאמר ויכולו גו') אמרו חז"ל אטו שבת ישראל מקדשי לי' והא שבת מקדשא וקיימא, והיינו, שענין השבת אינו תלוי בעבודת האדם (כמו יו"ט שישראל אינהו דקדשינהו לזמנים), אלא הו"ע שמצד הבריאה. ולאידך גיסא, הרי בענין

ו173
השבת נאמר זכור את יום השבת לקדשו, היינו, שהענין דלקדשו תלוי בעבודת האדם. ובמק"א אמרו רז"ל א"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם, והיינו, שהשבת היא בבחי' מתנה. והרי ג' ענינים אלו חלוקים הם מן הקצה אל הקצה, כי, הענין דמקדשא וקיימא הו"ע שמצד הבריאה מלמעלה ואינו תלוי בעבודת האדם כלל, ואילו הענין דזכור את יום השבת לקדשו הו"ע שתלוי בעבודת האדם ונמשך לפי אופן העבודה, ואילו הענין דמתנה טובה ששבת שמה הו"ע שלמעלה מעבודת האדם, שהרי מתנה אינה כמו עבודה שאפשר לתבוע שכר העבודה, וזהו שאמר הקב"ה למשה לך והודיעם, כי, אם אפשר לתבוע זאת כמו ענין העבודה, אזי אין צריך להודיעם, והצורך להודיעם שייך רק על ענין של חידוש שלולי ההודעה לא היו יודעים זאת, וזהו"ע המתנה, שאינה מצד עבודת האדם, אלא מה שניתן מלמעלה בתורת מתנה, אבל לאידך גיסא, ענין המתנה תלוי גם בהמקבל, שהרי אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא.

זב) ולהבין

חזה יש להקדים תחילה משנת"ל בענין התורה, דכיון שאסתכל באורייתא וברא עלמא, הרי מהביאור בענין התורה יובן גם בנוגע לענין השבת, ובפרט שענין השבת קשור לענין התורה, כמארז"ל דכו"ע בשבת ניתנה תורה. ונתבאר בזה, שיש בתורה כמה מדריגות. ענין הירושה, כמ"ש תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, שירושה היא ענין קבוע שאינו תלוי במעמדו ומצבו של היורש, שהרי אם הוא רק בנו של המוריש אזי יש לו דין יורש, וכמו"כ אין הירושה תלוי' בענין העבודה, שהרי ע"י העבודה לא יתוסף בענין הירושה. ונוסף לזה יש ענין בתורה שעליו אמרו התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, היינו, שאין זה ענין של ירושה, אלא ענין התלוי בעבודה, שלפי אופן העבודה כך נמשך לו ענין התורה. ונוסף לזה יש בתורה גם ענין של

ט174
מתנה, כמ"ש ויתן אל משה ככלותו, שניתנה לו במתנה, ואם למשה רבינו הוצרכה לינתן התורה במתנה, עאכו"כ בנוגע לכל בנ"י שהוצרכה התורה לינתן להם במתנה דוקא, שזהו דיוק הלשון מתן תורה, וכן בנוסח ברכת התורה אומרים נותן התורה. ונתבאר בזה, שענין הירושה והעבודה שבתורה הם מבחי' אחור שבתורה, שזוהי דרגת התורה ששייכת לעולמות, ואילו ענין המתנה שבתורה הוא מבחי' הפנים שבתורה, כפי שהתורה היא בעצמותו ית', בחי' שעשועי המלך בעצמותו. וגם בחי' זו ניתנה לישראל, לפי שהם מושרשים בעצמותו ית', כמ"ש יבחר לנו את נחלתנו וגו'. ונתבאר בזה, שענין המתנה שבתורה הוא לא רק שנמשך ענין נעלה יותר כו', אלא שענין זה פועל גם בענין הירושה והעבודה שבתורה, והיינו, שענין המתנה שנתחדש במתן תורה פעל גם בבחי' הירושה שבתורה שהיתה קודם מ"ת, שהרי גם קודם מ"ת הי' אברהם זקן ויושב בישיבה, וכן יצחק ויעקב, ומימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם כו', ואעפ"כ הנה לאחרי כל זה ניתוסף גם הענין דמ"ת, שאז נמשך בחי' המתנה שבתורה, וענין זה פעל גם במדריגת התורה כפי שהיתה קודם מ"ת. והיינו לפי שבחי' הפנימיות עד לבחי' פנימיות הכתר פועלת גם בבחי' החיצוניות ששייכת לעולמות.

יוכיון

יאשאסתכל באורייתא וברא עלמא, הרי כל הענינים שבתורה צריכים להיות גם בעולם, ולכן, כשם שבתורה פועלת הפנימיות על החיצוניות, הנה כן הוא גם בעולם. ויובן מהענין דראש השנה, כידוע שאז חוזרים כל הדברים לקדמותן, וצריך להמשיך מבחי' התנשאות עצמית שהו"ע הפנימיות, ודוקא עי"ז פועלים גם בבחי' החיצוניות שתהי' ההמשכה גם בעניני העולם. והענין בזה, דהנה, אע"פ שבכ"ה באלול נברא העולם, מ"מ, אין עושים אז ראש השנה כו' [ואף שידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר שחסידים הראשונים היו לומדים מכ"ה באלול ואילך את פרשת היום דמעשה בראשית, הרי, נוסף לכך שזוהי רק הנהגה של יחידי סגולה, חסידים הראשונים, הנה גם הנהגה זו בודאי אינה ענין של

יב175
ר"ה כו']. וטעם הדבר, לפי שבכ"ה באלול לא נמשך עדיין מבחי' הפנימיות, כי, ההמשכה מבחי' הפנימיות שהיא ע"י עבודת בנ"י היא ביום הששי למעשה בראשית שהוא יום ברוא אדה"ר, ולכן עושים דוקא אז ר"ה, כיון שההמשכה מבחי' הפנימיות פועלת גם בבחי' החיצוניות השייכת לעולמות, שעי"ז יומשך להיות גלה כבוד מלכותך, ובאופן שידע כל פעול כו', ועד שמלכותו בכל משלה30, כדאיתא בסידור האריז"ל שקאי גם על הקליפות שמכחישים כח פמליא של מעלה.

יגג) וע"פ

ידמשנת"ל שגם בעולם ישנו ענין הפנימיות והחיצוניות, בחי' פנים ובחי' אחור, ובאופן שהפנימיות פועלת על החיצוניות, יובן גם בנוגע לענין השבת, שהו"ע השלימות דהעולם, כמארז"ל מה הי' העולם חסר כו' בא שבת כו', היינו, שהשבת פועל שלימות בעולם. והענין בזה, דהנה, הענין דשבת מקדשא וקיימא הו"ע השבת כפי שהוא מצד הבריאה, שלאחרי ששת ימי המעשה בא בדרך ממילא יום השבת, ולכן הרי זה רק בחי' אחור וחיצוניות דשבת. וגם בחי' השבת שמצד ענין העבודה, שהו"ע זכור את יום השבת לקדשו, כיון שבא ע"י עבודת האדם, הרי זה קשור עדיין עם בחי' אחור וחיצוניות דשבת בלבד. ולאחרי זה נמשך בחי' המתנה דשבת, שהוא למעלה מענין השבת כפי שהוא מצד הבריאה, ולמעלה גם מענין השבת כפי שהוא ע"י העבודה, היינו, שאי אפשר להגיע לזה ע"י עבודה, ועל זה אומר הקב"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו', שזהו בחי' הפנימיות דשבת שהוא העצם דשבת (משא"כ שאר הדרגות דשבת שנמשכים מבחי' אחור וחיצוניות ובמילא אינם העצם דשבת), ובחי' זו מבקש הקב"ה ליתנה לישראל, שנמשכת בדרך מתנה מלמעלה. וג' מדריגות אלו הם בג' הזמנים שבשבת, מעלי שבתא, יומא דשבתא ורעוא דרעוין.

טווהנה

טזבחי' המתנה דשבת שהיא מבחי' הפנימיות, נמשכת ופועלת גם בבחי' השבת שמצד הבריאה שהיא מבחי' החיצוניות (וכמשנת"ל בענין התורה ועד"ז בכללות העולם, שבחי' הפנימיות פועלת גם בבחי' החיצוניות). והענין בזה, דהנה, ענין השבת שמקדשא וקיימא מצד

יז176
הבריאה, שהי' כבר בתחילת הבריאה בזמן אדה"ר, הי' צריך להיות שייך לא רק לישראל בלבד. ומ"מ, כיון שבחי' המתנה דשבת שמצד בחי' הפנימיות ניתנה לישראל דוקא, שזהו מצד הענין דיבחר לנו את נחלתנו גו' אשר אהב סלה, שלכן ניתן להם בחי' המתנה דשבת, הרי זה פועל גם על בחי' החיצוניות דשבת, שגם היא שייכת לישראל דוקא, ועד שאמרו רז"ל גוי ששבת חייב מיתה, שנאמר (בפ' נח שקורין תיכף לאחרי פ' בראשית) ויום ולילה לא ישבותו, והיינו, שאע"פ שפסוק זה קאי בסדר הבריאה, הנה גם על ענין השבת שמצד הבריאה אמרו גוי ששבת חייב מיתה, שזהו לפי שהפנימיות פועלת גם על החיצוניות. ועד"ז בנוגע לענין התורה, שגוי שעוסק בתורה (הרי אף שהתורה היא תורת חיים, מ"מ) חייב מיתה, וענין זה הוא גם מדריגת התורה כפי ששייכת לעולם, וטעם הדבר, דכיון שבחי' הפנימיות דתורה שייכת לישראל דוקא, הרי זה פועל גם על בחי' החיצוניות דתורה, שגם היא שייכת לישראל בלבד.

יחד) וזהו

יטויכולו השמים והארץ גו', שנת"ל שיש בזה ג' פירושים, שהם ג' מדריגות הנ"ל. והיינו, שפי' הא' שויכולו הוא מלשון גמר מלאכת בריאת שמים וארץ, הו"ע דשבת מקדשא וקיימא מצד הבריאה, וכידוע שכללות ענין הזמן הוא נברא, וכיון שבענין הזמן ישנה ההתחלקות דששת ימי החול ויום השבת, הרי מובן, שהזמן דשבת הוא בריאה בפני עצמה. ופי' הב' שויכולו הוא מלשון כליון, הו"ע השבת כפי שנעשה ע"י עבודת האדם, זכור את יום השבת לקדשו, שעבודה זו הו"ע הכליון. ובפרטיות יותר יש ב' מדריגות בענין הכליון, כמבואר בלקו"ת שה"ש בתחלתו בענין ב' בחי' כלה. ופי' הג' שויכולו הוא מלשון תענוג, הו"ע השבת שבבחי' עבודת מתנה, שעז"נ מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה.

כה) וכל

כאזה הוא הכנה ליום שכולו שבת, שהוא אלף השביעי, חד חרוב, שגם בו יהיו ג' המדריגות הנ"ל. והיינו, שישנו הענין דאלף השביעי כפי שהוא מצד ענין הבריאה, שסדר הבריאה הוא שלאחרי שית אלפי שנין דהוי עלמא אזי בא אלף השביעי. ונוסף לזה יהי' אז גם ענין העבודה, שזהו"ע השיר שהיו הלוים אומרים כו' מזמור שיר ליום

כב177
השבת, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. ונוסף לזה יהי' אז גם בחי' המתנה, שהו"ע התגלות התענוג העליון שלמעלה משייכות לעולם, שהו"ע שעשועי המלך בעצמותו. ואעפ"כ, הנה מעין מדריגה זו נתגלה לנו גם עתה בפנימיות התורה, שזהו בדוגמת שלימות התענוג שבאלף השביעי, ובאופן כזה צריכה להיות העבודה בהפצת המעיינות חוצה, מתוך מנוחה ותענוג, ועי"ז פועלים שיהי' אתי מר דא מלכא משיחא, בקרוב ממש.

כג178
בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ח.

כד– התוועדות א –

כהבלתי מוגה

כוא. שבת בראשית היא שבת שנמשכת על כל השנה, כידוע הפתגם שלפי אופן העמידה ("ווי מ'שטעלט זיך") בשבת בראשית כך נמשך על כל השנה כולה.

כזוענין זה מודגש גם בקריאת התורה:

כחובהקדם מאמר רז"ל "אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכדברי רבינו הזקן שצריכים "לחיות עם הזמן", דקאי על פרשת השבוע.

כטוכיון שביום הש"ק זה קורין הפרשה הראשונה שבתורה [ואע"פ שלפעמים קורין בפרשת בראשית עוד לפני שבת בראשית, בשני וחמישי – הרי קריאה זו היא רק מקצת הפרשה, וקריאה זו גופא היא רק בגלל התקנה שלא ילכו ג' ימים בלי תורה (כדברי הגמרא), ואילו קריאת פרשת בראשית בשלימותה היא ביום הש"ק], היינו, שזהו"ע של התחדשות בתורה, הרי מובן, שנעשה אז ענין של התחדשות גם בעולם.

לונמצא, ששבת בראשית היא השבת הראשונה של השנה, שכן, אע"פ שיש כמה שבתות בשנה לפני שבת בראשית, הרי כיון שבשבתות אלו קורין בתורה פרשת האזינו (ולפעמים גם פרשת וילך) ופרשת ברכה, מובן, ששבתות אלו שייכות עדיין לסיום השנה שעברה, ואילו שבת בראשית, שבה מתחילים לקרוא מהתחלת התורה, נחשבת התחלת השנה החדשה, ומזה נמשך על כל השנה כולה בנוגע לכללות העבודה ד"ברא אלקים את השמים ואת הארץ".

לאב. והביאור בזה:

לבידוע שכוונת הבריאה היא לעשות ממציאות יש – אין.

לגכלומר: אע"פ ש"בראשית ברא אלקים"5, אלקים לשון רבים,

לד179
ובגימטריא הטבע, והיינו, שהבריאה היתה ע"י צמצום והעלם כו', הרי הכוונה בזה היא לגלות אלקות ("ברא" – מלשון גילוי) בכל עניני העולם, "את השמים ואת הארץ"5, שמורה על כל סדר ההשתלשלות, וכמ"ש "אשר ברא אלקים לעשות", ופירש רש"י: "לתקן" – עי"ז שמגלים אלקות בעולם.

להוענין זה נפעל בשבת בראשית – כמובן ממארז"ל "כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית",

לו– וכיון שאמיתית ענין השותפות היא לא רק באופן שלכל אחד מהשותפים יש חלק מסויים בדבר, אלא בכל נקודה ונקודה ישנם ב' שותפים, הרי מובן, שהשותפות היא לא רק ביום הש"ק, אלא גם בכל נקודה ונקודה בימי החול –

לזכי, "גמירי דמן שמיא מיהב יהבי מישקל לא שקלי", והיינו, שמלמעלה יכול להיות רק ענין ההתהוות מאין ליש, אבל לעשות מיש לאין, הרי זה רק בכחו של יהודי, וכיון שיהודי עושה דבר שאינו יכול להיעשות מלמעלה, נעשה עי"ז שותף בענין זה.

לחג. ולהעיר:

לטהענין דהמשכת אלקות בעולם נפעל כבר בר"ה – שבו נעשה בנין המלכות, "תמליכוני עליכם", ועד להמשכת העצמות כו' – כמ"ש "וידע כל פעול כי אתה פעלתו כו'", ועד למטה יותר, כמ"ש "ומלכותו בכל משלה", גם על אלו "שמכחישין פמליא של מעלה", שגם בנוגע אליהם נאמר ש"אין עוד מלבדו";

מ180
ומר"ה נמשך על כל השנה – שהרי ענינו של ר"ה הוא (לא רק תיקון העבר, אלא גם) המשכה על השנה החדשה, שלכן נקרא בשם "ראש השנה", ולא תחילת השנה, דכשם שה"ראש" כולל את כל הגוף, כמו"כ כולל ר"ה את כל השנה כולה.

מאוכיון שכן, הרי לכאורה היתה צריכה להיות הקריאה בתורה בפרשת בראשית בר"ה; ומה נתחדש בשבת בראשית, שלכן קורין דוקא אז פרשת בראשית?

מבוהביאור בזה – שכל מה שנפעל עד שבת בראשית הוא רק בכללות; בר"ה ויוהכ"פ – הכל הוא בכללות, ואפילו בשמע"צ ושמח"ת הרי זה עדיין אורות בכלים סתומים. ואלו בשבת בראשית, שאז נעשה הענין ד"ויעקב הלך לדרכו", וכהפתגם הידוע שאז "פורקים את החבילות" ("מ'פּאַקט פאַנאַנדער די פּעקלאַך") – אזי נמשכים כל הענינים בפרטיות ובגלוי.

מגומה שמצינו שמספיקה גם העבודה בכללות, הרי זה רק לענין שינוי המהות בנוגע לעצמו, אבל בנוגע לפעולה בעולם, בחלקו בעולם, ובכללות השמים והארץ – צריכה להיות העבודה בפרטיות דוקא.

מד[וכן הוא סדר העבודה בכל יום, תחילה בכללות ואח"כ בפרטיות – כדברי המשנה "למה קדמה פ' שמע לוהי' אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ מקבל עליו עול מצוות", והרי קבלת עול מלכות שמים הו"ע כללי, ואח"כ הרי זה נמשך בקבלת עול מצוות, בכל מצוה בפרטיות].

מהד. ויש להוסיף, שהעילוי שנעשה בשבת בראשית פועל גם על הימים שלפנ"ז:

מובנוגע ליום השבת איתא בפירוש רש"י "מה הי' העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה", והיינו, שענין המנוחה שנעשה ביום השבת פעל להשלים את כל מלאכת הבריאה בששת ימי בראשית.

מז181
ומזה מובן ששבת בראשית פועל על כל ימי השבוע שלפניו, שבהם נכללים גם שמע"צ ושמח"ת. ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו, שיום השבת בא מיד לאחרי שמע"צ ושמח"ת.

מח* * *

מטה. שבת בראשית הוא גם שבת מברכים חודש מרחשון – "מר-חשון", מלשון "כמר מדלי", שפירושו טיפה, ע"ש טיפות הגשמים שזמנם בחודש זה, שכן, בשמע"צ מתחילים להזכיר גשמים באמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם", אבל ירידת הגשמים בפועל היא בחודש מרחשון – "בג' במרחשון שואלין את הגשמים" או "בשבעה בו" (בזמן שעולי הרגל חוזרין לבתיהם גם במקומות הרחוקים).

נוהנה, כללות ענין הגשמים, גשמי ברכה שנותן הקב"ה לבנ"י, ישנו גם ברוחניות – שזהו כללות ענין ההשפעה מלמעלה, כולל גם הנתינת כח לעבודה, שזהו"ע ש"הקב"ה עוזרו".

נאולכן, כשם שבנוגע לענין הגשמים בגשמיות יש צורך תחילה בחרישה וזריעה, ואז פועלים בהגשמים, כן הוא גם בנוגע לענין הגשמים ברוחניות – שתחילה צ"ל ענין החרישה והזריעה בר"ה ויוהכ"פ וסוכות, ואז נעשית פעולת הגשמים בשמע"צ.

נבובענין זה ישנו העילוי ד"עד מהרה ירוץ דברו" – שמיד לאחרי החרישה והזריעה (שמסתיימת בחג הסוכות) מזכירים הגשמים בשמע"צ, ולא כמו בפסח, שה"עצרת" (חג השבועות) היא רק לאחרי מ"ט יום.

נגוהרי זה ע"ד מ"ש ביעודים דלעתיד לבוא: "הרה ויולדת יחדיו", ומבואר בזה, שכיון שלעת"ל יהיו כל הענינים באופן של מהירות, לכן יהיו גם ההריון והלידה ("הרה ויולדת") יחדיו.

נד182
וענין זה קשור עם מעלת התשובה שתהי' לעתיד לבוא – כיון שתשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדא, ולכן נעשים כל הענינים במהירות.

נהוזוהי גם השייכות לחודש תשרי – שכיון שענינו עבודת התשובה, לכן בא הענין ד"עצרת" מיד; משא"כ בחג הפסח שענינו עבודת הצדיקים41, בא עצרת רק לאחרי מ"ט יום.

נוו. ויש להוסיף בזה בנוגע למעלת חג הסוכות (ומזה יובן גם בנוגע להעילוי דשמע"צ):

נזביו"ט – יש איסור עשיית מלאכה, מלבד מלאכת אוכל נפש, וכפי שנת"ל שלדעת רבינו הזקן, הענין ד"אוכל נפש" הוא טעם וסיבה להתיר איסור מלאכות אלו.

נחוהנה, מצד החיוב דשמחת יו"ט, אין לטרוח כ"כ במלאכת אוכל נפש ביו"ט, כיון שטירחא גדולה יכולה להפריע לשמחת יו"ט (וביום השבת שהשמחה גדולה יותר מאשר ביו"ט, הטירחא היא קטנה וקלה עוד יותר).

נטוראה זה פלא: אע"פ שהטירחא שביו"ט היא טירחא קלה לגבי הטירחא שבימות החול, מ"מ, התועלת שנעשית על ידה היא גדולה הרבה יותר מאשר הטירחא שבימות החול, שהרי אי אפשר להשוות סעודת ימות החול לסעודת יו"ט.

סואם הדברים אמורים בכל יו"ט – בחג הסוכות על אחת כמה וכמה, כיון שאז ישנה הרחבה בגשמיות כו', להיותו "חג האסיף", "באספך מגרנך ומיקבך" (ועד שאפילו מה"פסולת" עושים סכך לסוכה) – שזהו הטעם הפשוט לכך שענין ה"אושפיזין" הוא בחג הסוכות דוקא, כי, כשמזמינים אורח צריך ליתן לו כל טוב, ולכן הרי זה אפשרי בחג הסוכות דוקא, "באספך מגרנך ומיקבך".

סא* * *

סב183
ז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויכולו השמים גו'.

סג* * *

סדח. מסתמא הודיעו שהלימוד בפירוש רש"י יהי' בפסוק29 "ויכל אלקים".

סהאבל לפנ"ז, תתקיים מכירת "המצוות", כנהוג בכל שבת בראשית, וכפי המנהג שה"גבאי" אומר "לחיים", בהקדמת אמירת דבר-תורה, כיד ה' הטובה עליו.

סו* * *

סזט. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק29 "ויכל אלקים ביום השביעי", "ר' שמעון אומר, בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו, צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה, ונראה כאילו כלה בו ביום. ד"א מה הי' העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה",

סח– ש"ויכל גו' ביום השביעי" אינו בסתירה למ"ש "וירא גו' את כל אשר עשה .. ויכולו גו'" (שכבר נסתיימה כל המלאכה), כי, סיום המלאכה ביום השביעי הי' באופן ש"נכנס בו (רק) כחוט השערה" [ורק "בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו, צריך להוסיף מחול על הקודש", משא"כ "הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו", אינו צריך להוסיף מחול על הקודש – לדעת ר"ש ש"דריש טעמא דקרא", והיכן שלא שייך הטעם,

סט184
משתנה הדין], שזהו דבר קטן שאינו נראה בפני עצמו (ועשי' כזו מותרת בשבת). ואף שעשי' קטנה כזו היא בזמן מועט בהתחלת השבת בלבד, שייך לומר על זה "ויכל גו' ביום השביעי", כיון ש"נראה כאילו כלה בו ביום".

עאבל פירוש זה אינו מחוור לגמרי, כי המשמעות ד"כל אשר עשה .. ויכולו" היא שנסתיימה הבריאה כולה, ולא נשאר לסיים אפילו "כחוט השערה". ולכן מוסיף לפרש "מה הי' העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה", ועי"ז "כלתה ונגמרה המלאכה". אמנם, פירוש זה רחוק יותר מפשש"מ, כי, המנוחה בעולם באה ממילא, עי"ז שהקב"ה שבת מעשיית מלאכה, וקשה לומר על זה "ויכל אלקים". ולכן יש צורך לפרש שהקב"ה סיים את המלאכה ביום השביעי "כחוט השערה".

עאוההוראה מזה, עד כמה צריך כל אחד לייקר כל רגע נוסף ללימוד התורה, וגם אם נשאר רק "כחוט השערה", תלוי' בזה שלימות כל עבודתו. וכן בכללות הדורות, ששלימותם תלוי' בחוט השערה שבדורנו זה –

עבהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 24 ואילך.