Toras Menachem·Vol. 51 (5728·Part 1)·Shabbos Parshas Bereishis·Shabbos Mevarchim Cheshvan 5728תורת מנחם·נא - שנת תשכ"ח - חלק ראשון·ש"פ בראשית·מבה"ח מרחשון·ה'תשכ"ח

א185
בס"ד. ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ח
– התוועדות ב, המשך להתוועדות יום שמחת-תורה –

ב(הנחה בלתי מוגה)

גוהי'

דביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו להוי' בהר הקודש בירושלים. ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה, שזוהי נבואת ישעי' על הזמן דאחרית הימים, ובאה בהמשך למ"ש בפסוק שלפניו, והי' ביום ההוא יחבוט הוי' משבולת הנהר עד נחל מצרים ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל. דהנה, בזמן הגלות מפוזרים בנ"י בכל קצוי תבל, ועד לפנה נדחת שבה נמצאים רק אחדים מישראל, שלכן יצטרך הקב"ה ללקט אותם אחד אחד ולהשיבם לכלל ישראל. אמנם, כיון שמצד החושך כפול ומכופל שבזמן הגלות ישנם כאלו מבנ"י שנשתקעו (פאַרזונקען געוואָרן) בגלות עד כדי כך שנעשו במעמד ומצב של אובדים ונדחים רח"ל, אינו מובן, איך תתקיים נבואת ישעי' שאתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל. אך הענין הוא, שעל זה נאמר והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול גו', והיינו שערב הגאולה תהי' אתערותא דלעילא באופן של חרדה גדולה (אַ גרויסע אויפטרייסלונג) שתחריד (עס וועט אויפטרייסלען) ותעורר את כל אחד ואחד מבנ"י, אפילו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, שגם הם יבואו וישתחוו לה' בהר הקודש בירושלים.

הב) וממשיך

ובהמאמר, שישנה גם נבואת זכרי' על הזמן דאחרית הימים, ובה נאמר ואדנ-י הוי' בשופר יתקע והלך בסערות תימן. ומבאר, שמ"ש ואדנ-י הוי' בשופר יתקע הו"ע שופר של מלחמה שענינו להחריב את הארצות שחטאו הרבה בכלל ונגד עם ישראל בפרט,

ז186
וכהמשך הפסוק והלך בסערות תימן, סופה חזקה של רוח דרומית, היינו, שכל העולם יזדעזע ברוחות סערה מצד המלחמות שבין האומות, וכמ"ש וסכסכתי מצרים במצרים (דקאי על כל האומות שנקראים בשם מצרים ע"ש שהם מצירים לישראל) ונלחמו גו' ממלכה בממלכה, וכיון שלב מלכים ביד ה', הרי מובן שהסכסוך שבין מלכים בא מהקב"ה, שזהו שאדנ-י הוי' בשופר יתקע, ומצד זה יהי' הענין דסערות תימן. וזהו שבענין זה נזכרו ב' שמות, שם אדנ-י שהוא שם של דין, ושם הוי' שהוא שם של רחמים, כי, חורבן ומלחמה הם ענינים של דין, אבל באמת הנה דין זה הו"ע של רחמים, כי, נוסף לכך שעי"ז נעשית הטהרה מענין החטאים כו', הרי מלחמה זו באופן של סערות תימן מהוה הכנה והכשרה מסויימת לגאולה השלימה ע"י משיח צדקנו. ולאחרי שאדנ-י הוי' בשופר יתקע והלך בסערות תימן, שזהו כללות הענין דחבלי משיח ערב הגאולה, הנה לאח"ז יהי' גם הענין דיתקע בשופר גדול, שענינה של תקיעה זו הוא קריאה של קירוב מאבינו שבשמים (השי"ת'ס פאָטערליכער קירוב'דיגער רוף) לעורר את נקודת היהדות שבכל אחד ואחד מבנ"י, אפילו האובדים והנדחים.

חויש

טלהוסיף בזה, דהנה נת"ל שהפסוק יתקע בשופר גדול גו' בא בהמשך לפסוק ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, והרי גם הענין דאתם תלוקטו גו' הוא בדרך קירוב וחיבה (כמו הקריאה של קירוב דיתקע בשופר גדול), כמובן ממ"ש בפירוש רש"י על הפסוק ושב הוי' אלקיך את שבותך, שהקב"ה עצמו אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, שזה מורה על חיבה גדולה ביותר. ומזה מובן שיציאת בנ"י מהגלות תהי' (לא בדרך הכרח, שיגרשו אותם מהגלות, אלא) ברצונם הטוב, שכל אחד ואחד מישראל יתעורר ברצון ותשוקה לצאת מן הגלות, ולבוא למעמד ומצב של השתחוואה לה' בהר הקודש בירושלים, שכל זה הוא מצד הקריאה של קירוב דהתקיעה בשופר גדול.

יג) והנה

יאקריאה זו של קירוב מאבינו שבשמים לעורר את נקודת היהדות שבכאו"א מישראל, אפילו האובדים והנדחים, נקראת בשם

יב187
שופר גדול, שלמעלה משופר סתם (אדנ-י הוי' בשופר יתקע, שופר סתם), ולמעלה גם מהשופר דמ"ת, שרק קול השופר הי' חזק מאד, קול גדול, אבל השופר עצמו הי' שופר סתם, ומזה מובן, שהשופר דלעת"ל שנקרא שופר גדול הוא למעלה גם מהשופר דמ"ת. וכמובן גם ממ"ש בפרדר"א בענין אילו של יצחק, שקרן של שמאל נשמע קולו על הר סיני, וקרן של ימין שהוא גדול מהשמאל, עתיד לתקוע בו לעת"ל.

יגוהענין

ידבזה, שכדי לעורר את נקודת היהדות שבכאו"א מישראל, אפילו האובדים והנדחים, לא מספיק שופר סתם, אלא יש צורך בשופר גדול דוקא. וזהו החילוק שבין השופר דמ"ת להשופר דלעת"ל, שבמ"ת הי' מספיק שופר סתם, כיון שבנ"י היו אז במדריגת צדיקים, אבל כאשר מפני חטאינו גלינו מארצנו, ועד שיש כאלו שנעשו במעמד ומצב של אובדים ונדחים, האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים [שהם שני סוגי גלות. גלות אשור, אשור מלשון אושר ותענוג, כמו באשרי כי אשרוני בנות, מאשר שמינה לחמו, שהיתה ארץ טובה, כדברי סנחריב מלך אשור לבנ"י: ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו, הנה מצד ריבוי השיקוע בתאוות ותענוגים גשמיים ע"י עצת היצר שהיום אומר לו עשה כך וכו', יכולים לבוא למעמד ומצב של אובדים, שזהו עד שאינם רוצים לצאת מן הגלות. וגלות מצרים, שהיתה ארץ מסוגרת שאפילו עבד אחד לא יכול לברוח ממנה, ושם הי' קושי השעבוד בעבודת פרך, ועד כדי כך שהיו משקעים תינוקות של ישראל בבנין כו', ומצד גודל המיצר והעקתא, יכולים לבוא למעמד ומצב של נדחים, וכמו בגלות מצרים, שגם כאשר בא משה ואמר פקד פקדתי גו', שזהו הסימן שהי' מסור בידם שבלשון זה הם נגאלים,

טו188
מ"מ, לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה], אזי לא מספיקה ההתעוררות שע"י שופר סתם, כמו השופר דמ"ת. וראי' לדבר, שהרי ענין השופר דמ"ת ישנו גם עתה, וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן מה שאמרו רז"ל מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע אף כאן כו', שלכאורה אינו מובן דמיון זה, שהרי במעמד הר סיני וכל העם רואים את הקולות כו', משא"כ בעסק התורה של כל אדם כשלומד בפני עצמו, אלא הענין הוא, שגם עסק התורה שבכ"א ובכל זמן הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני, ומזה מובן, שע"י עסק התורה ישנו גם עתה קול השופר דמ"ת, וזהו מ"ש (גבי קול השופר דמ"ת קול גדול) ולא יסף, שפירושו ולא פסק, כיון שגם בעסק התורה עתה ישנו קול השופר דמ"ת. ומ"מ, הרי רואים במוחש שאין זה מעורר את האובדים והנדחים. אך עז"נ והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול, היינו, שקודם הגאולה תהי' התעוררות מלמעלה ע"י התקיעה בשופר גדול דוקא.

טזועוד

יזזאת, דגבי שופר סתם כתיב ואד' הוי' בשופר יתקע, משא"כ גבי שופר גדול כתיב יתקע ולא נזכר מי התוקע (לא אד', או אלקים, שמורה על היותו בעל הכחות כולם (כחות הטבע כו'), כדאיתא בשו"ע בפירוש כוונת שם אלקים, ואפילו לא הוי', שמורה על מדת הרחמים10), לפי שהוא המשכה וגילוי מבחי' סתימא דכל סתימין, שהוא בחי' שלא נתפס בשום אות ורמיזא כלל, שזוהי הפנימיות דאלקות הקשורה עם ומעוררת את פנימיות הנשמה, וכמ"ש בקשו פני את פניך הוי' אבקש, ובלשון הזהר, בחי' סתים דקוב"ה, הקשורה עם בחי' סתים שבישראל (דכשם שבקוב"ה יש בחי' סתים וגליא, כך גם בישראל יש בחי' סתים וגליא כו'), שזוהי בחי' היחידה שבנפש, שנקראת בשם יחידה ע"ש התקשרותה עם בחי' יחיד, ועד לעצם הנשמה שלמעלה גם מבחי' יחידה (שהרי גם יחידה היא א' מהחמשה שמות שנקראו לה, שמזה מובן שעצם הנשמה היא למעלה מזה).

יח189
ועי"ז

יטדוקא יתעוררו גם האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, ובאו גו' והשתחוו לה' גו'19, ובאופן דתלוקטו לאחד אחד, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו שיקבץ נדחי ישראל, בקרוב ממש.

כ190
בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ח

כא– התוועדות ב, המשך להתוועדות יום שמחת-תורה –

כבבלתי מוגה

כגא. דובר לעיל שבימי חג הסוכות יש כמה דרגות של שמחה:

כדא) שמחה של מצוה – כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות לולב: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה .. עבודה גדולה היא", וכמבואר בכתבי האריז"ל ובכ"מ בתורת החסידות, שההתבוננות שהקב"ה נתן אפשרות לקיים מצוה ולגרום לו נח"ר ("נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"), פועלת אצל מקיים המצוה שיעשה זאת בשמחה. וכיון שביו"ט ישנם כמה מצוות, הרי יש בו שמחה של מצוה.

כהב) שמחת יו"ט – שהרי כל הימים טובים נקראים "מועדים לשמחה", ששמחה זו צריכה להיות נמשכת גם בגשמיות, שגם הגוף ונפש הבהמית יהיו בשמחה (בהוספה על שמחה של מצוה – מצד ההתבוננות בגודל מעלת קיום המצוות – שהיא מצד הנשמה), כפי שמצינו שבזמן שביהמ"ק קיים היתה השמחה ע"י בשר שלמים – "אין שמחה אלא בבשר", ומשחרב ביהמ"ק – "אין שמחה אלא ביין"5, כפס"ד רבינו הזקן ש"עכשיו שאין בית המקדש קיים אין יוצאים ידי חובת שמחה (שגם בזמן הזה היא מצות עשה מן התורה) אלא ביין".

כוג) השמחה המיוחדת של חג הסוכות, שנקרא "זמן שמחתנו", כדאיתא בילקוט "אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג, ושמחת בחגך, והיית אך שמח, ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (משא"כ בחג הפסח וחג השבועות), ולכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר בנוסח התפלה דחג הסוכות: "זמן שמחתנו", ועד שמחג הסוכות למדים גם בנוגע לשאר הימים טובים שהם "מועדים לשמחה".

כז191
ד) שמחת בית השואבה – כמ"ש "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", שעל זה אמרו חז"ל "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

כחולהעיר, שמלשון הרמב"ם משמע ששמחת בית השואבה היא אותה השמחה של חג הסוכות, אבל באמת אי אפשר לומר כן, שהרי: (א) הרמב"ם מסיים בעצמו ש"שמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב" (שישנם בחג הסוכות בכל שנה), (ב) יש תנאים שסוברים שניסוך המים (שלצורך זה היתה שאיבת המים ושמחת בית השואבה) התחיל ביום ב' דסוכות, או ביום ו' דסוכות. ואם נאמר ששמחת בית השואבה היא השמחה דחג הסוכות, הרי יחסר בציווי התורה "ושמחתם גו' שבעת ימים".

כטה) השמחה של שמע"צ ושמח"ת – כמנהג ישראל שהיא שמחה גדולה יותר מהשמחה של חג הסוכות ושמחת בית השואבה, שהרי בשמחת בית השואבה הנה רק "חסידים .. ואנשי מעשה .. היו מרקדין", "אבל כל העם .. באין לראות ולשמוע", משא"כ בשמע"צ ושמח"ת נוטלים כולם חלק בשמחה.

לוכמובן גם מדברי המדרש "משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה .. כיון שעברו שבעת ימי המשתה אמר לאוהבו .. נגלגל אני ואתה כו'", ודוגמתו בנמשל, שבחג הסוכות מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות, ואילו בשמע"צ ושמח"ת נמצאים "ישראל ומלכא בלחודוהי", ומזה מובן שגם השמחה בשמע"צ ושמח"ת היא באין ערוך לגבי השמחה שבימי חג הסוכות.

לאוכן מובן גם מהכלל "מעלין בקודש", שלכן, השמחה דשמע"צ ושמח"ת שבאה לאחרי חג הסוכות היא (לא קטנה יותר, אלא) גדולה יותר.

לבב. וע"פ המדובר כמ"פ אודות הקביעות המיוחדת של שנה זו,

לג192
שמיו"ט נכנסים מיד לשבת, הרי מובן, שהשמחה דשמח"ת נמשכת גם ביום השבת, והיינו, שאע"פ שענינו הגלוי של שבת הוא עונג, ולא שמחה, הרי כיון שיום השבת בא מיד לאחרי שמח"ת, בהכרח לומר שבו כלולה גם השמחה דשמח"ת.

לד[כאשר הקביעות היא באופן שיש הפסק כמה ימים בין שמח"ת לשבת, אזי יכולים לדחוק ולומר שיום השבת כולל רק את הימים שבינתיים, אבל לא את ימי שמע"צ ושמח"ת שבאותו שבוע; אבל כאשר מיד לאחרי שמח"ת בא יום השבת, בהכרח לומר שיום השבת כולל גם את השמחה של שמח"ת].

להובאמת הנה השמחה של שבת היא גדולה יותר – שהרי ישנו הכלל ד"מעלין בקודש", ובפרט ע"פ פירוש רש"י על הפסוק "ויכל אלקים גו'", "מה הי' העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה" (כמשנת"ל), היינו, שיום השבת מוסיף שלימות בששת ימי המעשה, הרי מובן שיום השבת שלאחרי שמח"ת מוסיף שלימות בשמח"ת.

לו[ואע"פ שיום השבת הוא רק "אסרו חג" (שבאים יחד, ואינם בסתירה זל"ז, כיון שיום השבת קשור עם ימי השבוע, ואסרו חג קשור עם ימי החודש), ובמה נחשב הוא לגבי יו"ט, וכידוע שכל הענין של אסרו חג (אפילו עיקר ענינו של אסרו חג שהוא בחג השבועות) אינו אלא מנהג – הרי חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה, ועד שמצינו בירושלמי שמנהג מבטל הלכה].

לזג. ומיום השבת זה, שכולל את כל הדרגות שבענין השמחה – צריך להמשיך שמחה על כל השנה כולה.

לחוכיון ששמחה פורץ גדר, גדרו של עולם – תפרוץ השמחה את כל הגדרים וההגבלות, ויקויים היעוד "יעלה הפורץ לפניהם", דקאי על מלכא משיחא.

לטואז תהי' תכלית השמחה – "שמחת עולם על ראשם".

מ* * *

מא193
ד. ידוע מ"ש רבינו הזקן באגה"ק בנוגע ליום השבת, ש"גם כל בעלי עסקים יש להם פנאי ושעת הכושר להאריך בתפלתם .. ואדרבה, עליהם מוטל ביתר שאת ויתר עז .. ולזאת גם הם ירדו לפני התיבה כו'", כמו שהוא בנוגע לענין התורה.

מבומזה מובן גם בנוגע לענין של שמח"ת (שקשור במיוחד עם ענין התורה, השמחה שבתורה) כפי שנמשך ביום השבת שלאחריו – שאצל בעלי עסקים צ"ל מודגש יותר ענין השמחה שבתורה.

מגואע"פ שנתבאר בהתוועדות הקודמת שהשמחה דשמח"ת היא אצל כולם בשוה, שהרי בשמח"ת לא נוגע ענין ההבנה וההשגה שבתורה, כמודגש בכך שהריקוד עם הס"ת הוא כפי שהס"ת עטוף במעיל, באופן שאי אפשר לקרות בו – הרי בנוגע להתגלות השמחה והמשכתה על כל השנה, ישנו ענין של התחלקות, ולכן, ביום השבת, שזהו זמן שלימוד התורה שייך יותר לבעלי עסק, הנה גם ענין השמחה צריך להיות אצלם יותר.

מדועי"ז שתהי' אצלם השמחה ביותר, הרי זה יומשך על כל השנה, ובעיקר בנוגע לענין שלהם – "תמכין לאורייתא", כיון שהקב"ה יתן להם "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה",

מהועד שכאשר תהי' הנהגתם באופן ד"השלך על ה' יהבך", לסמוך לגמרי על הקב"ה – אזי "והוא יכלכלך"37, כפירוש הצ"צ שהקב"ה יעשה גם את ה"כלי".

מו* * *

מזה. בכלל הרי זה דבר פלא איך מגיע יהודי להיות "בעל עסק":

מחיהודים הם בני אברהם יצחק ויעקב. וכיון ש"אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי' .. יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה הי' .. יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה הי'", וישנו כלל בגמרא "כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו

מט194
לעולם, שנאמר ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך .. מעתה ועד עולם .. מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה" – הי' צריך להיות הסדר אצל כל בנ"י שעיקר התעסקותם תהי' בענין התורה, ואילו ענין המלאכה יהי' רק מזמן לזמן, באופן ש"מלאכתך עראי" – לא רק בנפש, אלא גם בכמות הזמן?!

נאבל אעפ"כ רואים בפועל, שמזמנו של יעקב התחיל הסדר שיש חלוקה בין יששכר לזבולון, וכן נמשך בכל דור ודור שישנם מארי תורה ומארי עובדין טבין, יושבי אוהל ובעלי עסקים.

נאו. אמנם עדיין נשאלת השאלה:

נבישנם אלו שבמשך עשיריות שנים עמדו בנסיונות חדשים מידי יום ביומו,

נג– בנוגע לחנני' מישאל ועזרי' איתא בגמרא ש"אילמלי נגדוה כו'", ואילו כאן רואים יהודים שעמדו בנסיון במשך עשיריות בשנים –

נדועתה יצאו מן המיצר למצב רגיל באופן של הרחבה, כך, שעכשיו יכולים לעסוק בלימוד התורה.

נהוא"כ היו צריכים להתמסר לגמרי ללימוד התורה, כדברי הרמב"ם בנוגע לימות המשיח: "לא נתאוו .. ימות המשיח .. אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה".

נוולפועל מתנהגים באופן הפוך – שרוב היום עסוקים הם בגשמיות!...

נזבודאי הרי זה באופן ש"כל מעשיך .. לשם שמים", ויתירה מזה: "בכל דרכיך דעהו", אבל עדיין הרי זה מעמד ומצב שעיקר העסק בכמות הזמן הוא בענין הגשמיות!

נחובכן: זוהי אמנם קושיא, אבל בהשגחה פרטית כן הוא הסדר, והרי ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שאין להתערב בעניני "בעל- הבית'שקייט".

נט195
וכיון שכן הוא המצב בפועל – הנה יה"ר שיהי' אצלם ענין ההרחבה, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", וינצלו זאת עבור עניני טוב וקדושה, תורה ומצוותי' – להיות תומכי תורה, ועי"ז יהי' להם חלק בלימוד התורה של יששכר.

סז. ובפרט בנוגע ל"הנצנים (ש)נראו בארץ" – הראשונים שיצאו מהמדינה ההיא, והתיישבו בכפר חב"ד, ועוסקים שם בעבודת האדמה כפשוטה ("לשם שמים", ועד באופן ד"דעהו") – שתהי' אצלם פרנסה בהרחבה, הן הרחבה בפרנסה עצמה, והן בנוגע לתוצאה – לנצל זאת עבור ענינים רחבים, בריאים ושמחים.

סאוהרי ענין ההרחבה מגיע עד לעצמות, ומשם יומשך למטה מעשרה טפחים באותו אופן שהוא למעלה מעשרה טפחים, ומובן, שאפילו טפח אחד מלמעלה נעשים כל הענינים באופן אחר, ועאכו"כ כשתהי' ההמשכה כפי שהענינים הם למעלה מעשרה טפחים.

סבובפשטות – שתהי' להם הרחבה באופן שיוכלו ליתן ריבוי צדקה עבור מוסדות תורה, ובפרט מוסדות חינוך על טהרת הקודש, כולל ובמיוחד בנוגע לנקודה העיקרית של כפר חב"ד – הענין של הפצת המעיינות חוצה, שיוכל להיות ללא מניעות ועיכובים.

סגויקויים היעוד "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", "והשבתי חי' רעה מן הארץ"53, ו"לא ירעו ולא ישחיתו גו'" (ולא רק שהמזיק יתבטל, אלא יתירה מזה, שיתהפך למסייע, ע"ד "זדונות נעשו לו כזכיות"), "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"54.

סד(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

סהכיון שנמצאים כאן באי-כח של כפר חב"ד – ביניהם גם רב, וכן מהועד הגשמי ומהועד הרוחני – יאמרו כולם יחד "לחיים" בקול תרועה, ויגביהו את כפר חב"ד – ועי"ז את כל ארץ ישראל – למעלה מעשרה טפחים, וילכו לקבל פני משיח צדקנו, שאז יהי' המצב הגשמי בהרחבה בגלוי45, "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

סו* * *

סזח. דובר כמ"פ אודות מ"ש בלקו"ת בנוגע לענין של אתערותא

סח196
דלעילא – ובאותיות פשוטות: כאשר יש התעוררות אצל יהודי לעשות דבר טוב, באופן שההתעוררות היא שלא לפי ערך ההכנה, או ללא הכנה כלל, שזוהי ראי' שהקב"ה מצד חסדו רוצה ליתן לו מתנה מלמעלה, מבלי הבט על מעמדו ומצבו אם הוא ראוי לכך אם לאו – שכדי שיהי' קיום להתעוררות זו, צריך מיד לקשר זאת עם ענין של פועל.

סטוענין זה ישנו גם בנגלה (כמדובר כמ"פ שכל הענינים שבפנימיות התורה משתקפים גם בנגלה דתורה) – כפי שמצינו אצל כמה נביאים שנצטוו לקשר את הנבואה עם פעולה גשמית, כדי שיהי' לה קיום, כי, אע"פ שכל ענין הנבואה היא גילוי דבר ה', "גלה סודו אל עבדיו הנביאים", "רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני", הרי זה יכול להיות באופן שישאר למעלה בעולם הדיבור (אם מצד ענינים טובים, או להיפך – שמא יגרום החטא כו'), ולכן יש צורך לקשר זאת עם פעולה גשמית, שעי"ז יומשך קיום הדבר למטה.

עואע"פ שבזמן הזה אין ענין של נבואה, הרי ישנם ענינים שהם בדוגמת ענין הנבואה, כמו ענין ה"בת קול", או התעוררות שבאה מלמעלה שלא לפי ערך ההכנה (כנ"ל), ולכן, כדי להיות בטוח שיהי' הדבר באופן של קיום, אזי העצה היא לקשר זאת מיד עם פעולה גשמית.

עאועד"ז בנוגע להחלטות טובות, שכדי שיבואו לידי פועל ממש, העצה היא שמיד באפשרות הראשונה יקשרו זאת עם פעולה גשמית, שעי"ז מבטיחים שאכן יקויימו בפועל (בכחו של הקב"ה, שהרי "איני מבקש כו' אלא לפי כחן").

עבט. ולהעיר, שענין זה נוגע לבעלי עסק יותר מאשר ליושבי אוהל, כי:

עגיושבי אוהל שמחליטים להוסיף בלימוד התורה – יכולים תמיד לקיים החלטתם תיכף ומיד, ללא העלמות והסתרים, שהרי לימוד התורה ישנו תמיד, גם בשבת ויו"ט, ואפילו ביום הקדוש (כידוע בנוגע לרבותינו נשיאינו, שבזמן ההפסקה היו נוהגים ללמוד את שיעוריהם הקבועים – כמו אצל הכה"ג (שהרי רבותינו נשיאינו הם בדוגמת כה"ג), שלא

עד197
הי' עסוק בעבודת יוהכ"פ במשך כל היום כולו, כך, שלאחרי גמר עבודתו היתה לו שהות ביום לעשות ענינים נוספים).

עהמשא"כ בעלי עסק שהחלטתם היא בנוגע לצדקה – הרי אין זה באופן שיכולים תמיד לקיים החלטתם תיכף ומיד, ולכן יש צורך לקשר זאת עכ"פ עם פעולה גשמית, ע"י הדיבור עם מישהו אחר וכו' וכו', ובאופן של ריבוי ביותר.

עווכאשר ישנה החלטה טובה, ומקשרים זאת עם פעולה גשמית – הנה גם כאשר נתינת הצדקה בפועל תהי' רק לאחר זמן, הרי הקב"ה שיודע עתידות, ויודע שיקיימו זאת בפועל, מעלה עליו כאילו עשה.

עזי. ובנוגע לעניננו:

עחישנו בעל-עסק שהתמסר בנוגע לפריצת המחיצות של כמה חדרים בהבנין כדי להרחיב את מקום התפלה.

עטויה"ר שלא יסתפקו בהסרת הכתלים, אלא יהי' גם ענין של פירצה והסרת כל ההגבלות בנוגע לתפלה צדקה ותורה, אצל כל אחד, וכן אצל עשיריות מאות ואלפים ועד לרבבות (כמבואר בלקו"ת פ' ברכה המעלה דרבבה, "רבבה כצמח השדה", ועד למעלה לגמרי ממספר), ועד להפירצה הכללית של גדרי הגלות.

פוהענין בזה – שע"י עבודת התפלה בהרחבה, נעשית גאולה פרטית, שזהו"ע ד"פדה בשלום נפשי" [והיינו, שאע"פ שתפלה היא "מן המיצר", "ממעמקים", הרי מיד לאחרי "מן המיצר" נעשה "ענני במרחב"71, שזהו"ע של הרחבה ללא גדרים, ובאופן של ביטול כל המניעות והעיכובים], ועל זה אומר הקב"ה "מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", ועד שנעשה "פדאני" בפועל (ללא כ"ף הדמיון), שזוהי הגאולה הכללית.

פאובלשון רש"י בפירוש הפסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך" (כמדובר לעיל): "כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו (כהמשך הכתוב: "אם יהי' נדחך בקצה השמים", אפילו

פב198
אם נמצא שם יהודי אחד, הנה "משם יקבצך גו'"), כענין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", ומביא אותו ל"הר הקודש בירושלים".

פג* * *

פדיא. אע"פ שדובר לעיל אודות בעלי עסק, שיש להם קדימה במעלה, כמ"ש "שמח זבולון בצאתך (ואח"כ) ויששכר באוהליך" – הנה יששכר הוא נעלה יותר מזבולון, שהרי המעלה של זבולון היא שעל ידו נעשית תורתו של יששכר – "תמכין לאורייתא" (ע"ד המדובר אודות דברי הגמרא "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", שמזה מובן גודל מעלת המעשה, שהרי כל הגדלות של התלמוד היא שמביא לידי מעשה).

פהובנוגע לעניננו:

פוכיון שנמצאים כאן תלמידי הישיבה, וכן אברכים נשואים שלומדים בכולל, שהם יושבי אוהל, שעיקר ענינם הוא לימוד התורה, שתורתם קבע ומלאכתם (אכילה ושתי' ושינה כו') עראי43 (לא רק בנפש, אלא גם בזמן) – הנה בבואנו משמח"ת [שיש בזה ב' פירושים: שמחת בנ"י בתורה, ושמחת התורה בבנ"י], בודאי יחליטו בנוגע ללימוד התורה (לאחרי הקדמת השמחה בתורה), להוסיף התמדה ושקידה הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות, ובהקדמת עבודת התפלה, מתוך הצלחה רבה ומופלגה.

פזוימשיכו זאת בפועל מיד כשמתחיל הענין ד"ויעקב הלך לדרכו", וע"י לימוד התורה, "תורה אור", יאירו גם את העולם, לעשות ממנו עולם של תורה ("אַ תורה וועלט").

פחולאחרי ההתחלה בד' אמות של תורה – הרי זה יומשך גם אצל תומכי תורה, להמשיך להם ברכת ה' באופן ד"כוס ישועות אשא", כוס של ברכה, שתהי' כלי לכל הברכות, ומתוך הרחבה יעלו בקודש למעלה מעלה עד אין קץ.

פט* * *

צ199
יב. בנוגע לענין ד"ויעקב הלך לדרכו" שמתחיל במוצאי שמח"ת, הנה בקביעות שנה זו שמוצאי שמח"ת חל בשבת, אזי הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" הוא באופן של שבת ("אַ שבת'דיקער").

צאוכיון שהתחלת העבודה היא באופן של שבת, הרי זה עושה "חותם" ("שטעמפּלט אָפּ") על העבודה של כל השנה, שתהי' באופן של שבת.

צבובפרט שהשבת שבו מתחיל הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" הוא "שבת בראשית", והרי ידוע הפתגם שכפי ש"נרתמים" ("אַזוי ווי מ'שפּאַנט זיך אַיין") בשבת בראשית, כך נמשך על כל השנה כולה.

צגיג. והענין בזה:

צדענין השבת הוא – ש"כל מלאכתך עשוי'", והיינו, שהקב"ה מכין את הכל, בשר שמן ויין ישן, וצריך רק "לעשות טובה" להקב"ה ולהסב אל השולחן ולאכול!...

צהוכיון שזהו ענין שנמשך מלמעלה – הרי זה בדוגמת ה"מן", "לחם מן השמים", שלא הי' בו פסולת, וכמרומז גם בהלכה – כדברי הגמרא בנוגע ל"בשר היורד מן השמים": "אין דבר טמא יורד מן השמים".

צוובאמת הרי זה באופן נעלה יותר אפילו מ"מן" – כי:

צזבנוגע ל"מן" – הנה לצדיקים ירד המן מן המוכן, אבל היו גם כאלו ש"טחנו ברחים או דכו במדוכה גו'" (ועד שהיו כאלו שהתלוננו וטענו שכיון שאין בו פסולת הרי זה "לחם הקלוקל"), שעי"ז נעשה ה"מן" באופן של שינוי המהות.

צחוכמובן מזה שמצינו שיש דעות שתערובת קמח בקמח נחשב (לגבי כמה פרטים) כמו תערובת לח בלח, ולא כמו קודם שנעשה קמח, דהוי תערובת יבש ביבש.

צטוענין נוסף שהוא לכל הדעות – כפי שמצינו בסדר ברכות הנהנין

ק200
לרבינו הזקן [ולהעיר שהלואי היו קובעים ללמוד סדר ברכות הנהנין לרבינו הזקן, שכן, אף שנדפס בסידור, שאינו ספר של "לומדות", הרי אפילו למדן גדול יכול ללמוד ממנו ענינים לא רק בהלכה, אלא גם בשקו"ט שבתורה], שפירורי לחם שהלך מהם תואר הלחם, משתנית ברכתם.

קאומזה מוכח שע"י טחינה ודכי' ("טחנו ברחים או דכו במדוכה") נעשה שינוי לא רק בכמות, אלא גם באיכות – במהות הדבר.

קבאבל בשבת – מקבלים ברכת ה' כפי שנמשכת באכילה ונעשית דם ובשר כבשרו, כמו באכילה כפשוטה, כפי שמבאר הרמב"ם שתכונות המאכל משפיעים על האדם האוכל, וכפי שמצינו בשו"ע יו"ד בנוגע ליניקת חלב, וכמו"כ בנוגע למאכלים שבאים מצד ברכת ה', שמשפיעים על האדם ענינים טובים.

קגוזהו גם מה שמצינו בנוגע לאכילת שבת – שאין בה ענין של פרש, והיינו, שאין זה כמו האכילה של יו"ט, שיש בה פרש, ולכן צ"ל הענין של הכנסת אורחים, משא"כ בשבת, שאין צורך בענין האורחים כיון שאין ענין של פרש.

קדוכמו"כ מצינו בנוגע לחתן, שביום השבת אין צורך ב"פנים חדשות", בגלל שאותו אדם נעשה ביום השבת כמו אדם אחר; וכן מצינו דין בנוגע לעם-הארץ, שבמשך כל השבוע שייך גם להיפך ד"מדבר שקר תרחק" – שביום השבת אינו משקר. ומזה מובן גודל מעלת השבת, שפועל בכל הקצוות – מחתן שדומה למלך, ומוחלין לו על כל עוונותיו, עד לעם-הארץ שבמשך כל השבוע אין לו נאמנות.

קהוכיון שהענין ד"ויעקב הלך לדרכו" הוא ביום השבת – הרי ההליכה לדרכו על כל השנה כולה היא באופן של שבת.

קויד. ובפרטיות יותר – הן בנוגע לזבולון והן בנוגע ליששכר:

קזבנוגע לזבולון – שההתעסקות בעניני המסחר כו' היא ללא

קח201
טירחא יתירה, בדוגמת יום השבת שבו מותרת רק טירחא קלה ופחותה אפילו מאשר ביו"ט (שהרי יש דברים שמותרים ביו"ט ואסורים בשבת); וכשם שיום השבת "אין עצב בו", ואסור שיהיו בו דאגות וטרדות המבלבלים, שלכן "אין מפליגים בספינה .. פחות מג' ימים .. קודם השבת", "לפי שכל המפליגים .. יש להם .. צער ובלבול .. ואין רוחם חוזרת עד לאחר שלשה ימים כו'" – כך תהי' גם ההתעסקות בעניני המסחר ללא דאגות וטרדות המבלבלים; וכן ההכנסות ינוצלו רק עבור ענינים של תוכן, בדוגמת יום השבת שאין בו פסולת.

קטובנוגע ליששכר, שהעסק שלו הוא בשקו"ט בתורה – שתהי' השקו"ט אליבא דאמת, ורק באופן ד"מחשכים" דקדושה ("חושך" רק לפי ערכו), שעי"ז מגיעים לדרגא נעלית יותר בלימוד התורה,

קי– וע"ד שמצינו אצל ר' זירא, שהי' מגדולי האמוראים בדורו, שעי"ז שהתענה, הגיע לדרגא נעלית יותר בתורה41 –

קיאוכיון שיודע שעי"ז יגיע לדרגא נעלית יותר, ואין הדבר תלוי אלא בהשתדלותו ויגיעתו, הרי זה גופא מהוה תוספת כח בעבודתו, שישתדל ויתייגע יותר בלימוד התורה, ואז יצליח באופן שלא לפי ערך היגיעה, כדיוק לשון חז"ל "יגעת ומצאת", באופן של מציאה שאינה לפי ערך היגיעה.

קיבויה"ר שיהי' כן בפועל אצל כל אחד, הן אצל יושבי אוהל והן אצל בעלי עסק, ובאופן ש"כולנו כאחד", ולא רק "כאחד" בכ"ף הדמיון, אלא באופן שיהיו "לעץ אחד", שאז נעשה הענין ד"ברכנו אבינו"110, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", ועד ל"ברכה .. בלי די", שתומשך עד לעולם התחתון, ועד לברכה העיקרית – גאולה פרטית, ולאח"ז גם גאולה כללית, בקרוב ממש.

קיג* * *

קידטו. הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" הנ"ל83 – כולל גם המשך הכתוב: "ויפגעו בו מלאכי אלקים", "מלאכים של ארץ ישראל" (שבאו

קיה202
לקראתו), נוסף על המלאכים של חוצה לארץ (שבאו עמו), כך, שישנם "מחניים", "שתי מחנות",

קיוולאחרי כן – "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו וגו'", והיינו, שכאשר נודע לו שישנו מנגד, היתה כבר ההכנה לזה עי"ז ש"ויפגעו בו מלאכי אלקים", כדאיתא במדרש שמאותן המלאכים לקח יעקב לשלוח אל עשו,

קיז– אלא שלעשו שלח יעקב רק את ה"ממש" של המלאכים (כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לפירוש רש"י: "וישלח יעקב מלאכים", "מלאכים ממש"), ואילו הפנימיות שלהם נשארה אצלו –

קיחועי"ז הנה לא זו בלבד שנתבטל המנגד, אלא אדרבה – כמ"ש "וישקהו", והיינו, שאע"פ ש"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב", מ"מ "נשקו בכל לבו" (ע"ד פעולת תשובה מאהבה – ש"זדונות נעשו לו כזכיות"56).

קיטועד לסיום הענין: "ויבוא יעקב שלם", "שלם בגופו .. שלם בממונו .. שלם בתורתו".

קכוכל זה שייך גם למנהג להכריז במוצאי שמח"ת "ויעקב הלך לדרכו" – שאין זה סתם פסוק מתאים, אלא בבחי' "מעשה אבות סימן לבנים":

קכאיהודי צריך לדעת, שאע"פ ש"אתם המעט מכל העמים", הנה בלכתו לדרכו אינו הולך לבדו, אלא "ויפגעו בו מלאכי אלקים", "שתי מחנות, של חוצה לארץ .. ושל ארץ ישראל"114, ובכחו לשלוח "מלאכים ממש", ולכן יכול לילך לבטח דרכו מתוך שמחה, מבלי להתפעל ממנגדים, כיון ש"כדונג נמסו", ויתירה מזה, שנהפכים להיות מסייעים כו'.

קכבוכמו כן צריך להיות הלימוד מכל התכסיסים שהיו בהנהגת יעקב בהליכתו לדרכו, ש"התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון לתפלה ולמלחמה", שהרי בחייו הפרטיים של כל אחד מישראל ישנו גם ענין

קכג203
המלחמה, ולדוגמא: ענין האכילה, שעל זה אמרו "נהמא אפום חרבא ליכול", והיינו, שכדי לברר ולהעלות את המאכל יש צורך בענין של מלחמה.

קכדטז. ובפרטיות יותר – יש במלחמה גופא ב' סוגים: (א) מלחמת מגן – שיהודי יושב ומתחזק במקומו, ומתכונן לכך שאם יבוא "הצר הצורר אתכם", אזי יצא להלחם עמו, (ב) מלחמת תנופה – שיוצא לכבוש ארצות נוספות, "להרחיב גבול ישראל" (כלשון הרמב"ם).

קכהומהחילוקים שביניהם:

קכובמלחמת מגן – (א) האויב בוחר את זמן המלחמה, ואילו הוא (המתגונן) צריך להיות תמיד מוכן, (ב) גם כאשר מנצחים במלחמה, הנה בדרך הטבע קשור הנצחון עם ענין של היזק אצל המנצח – לכל הפחות בממונו, או אפילו גם בגופו, ובמילא גם בתורתו, כמובן מדברי הרמב"ם ש"היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה כו'", ועד"ז קשה לעסוק בעבודת ה' כשיש טרדות בפרנסה, שלכן נתאוו החכמים כו' לימות המשיח כדי שיוכלו ללמוד תורה מתוך מנוחה45.

קכזמשא"כ במלחמת תנופה – (א) בוחר הוא את הזמן היותר מתאים לו לערוך את המלחמה, (ב) וההיזק – הוא בשטחו של האויב, ולא במחנו ובארצו, שנשארים בשלימות, ללא נגיעה.

קכחובנוגע לעניננו:

קכטיש בדורנו כאלו שהנהגתם היא באופן שיושבים בד' אמותיהם, וכאשר באים אליהם לבקש מהם עצה או סיוע, הנה להיותם חדורים ביראת-שמים, נותנים עצה וסיוע כו', אבל הם לא מוכנים לצאת ממציאותם ("אַרויסגיין פון זיך"); הם יראים לצאת ולהלחם כו', כדי שלא להחליש את עצמם.

קלובכן, הנהגה כזו יש בה שתי חסרונות, כנ"ל, שהיצה"ר (האויב) הוא זה שבוחר את זמן המלחמה, וההיזק הוא באותם השעות שבהם עוסק בתורה ותפלה וקיום המצוות; משא"כ כאשר יוצאים במלחמת תנופה, שאז ההיזק הוא בשטח האויב.

קלא204
יז. ועוד ענין בזה:

קלבמדת הקב"ה היא באופן של "מדה כנגד מדה".

קלגוכיון שכן, הרי מובן שאין מקום להתנהג כמו צדיק עטוף במעיל פרווה ("אַ צדיק אין פּעלץ"...), לחשוב רק על עצמו, ורק לפעמים, כשיש לו זמן, אזי יעזור גם להזולת, אבל כשאין לו זמן, לא יעזור לו, ובינתיים, יורד הזולת מדרגתו, ו"מאן דנפיל מדרגי' איקרי מית"!...

קלדובכן: עליו לדעת שזהו על אחריותו... שהרי אילו הי' עוזר לו, לא הי' מגיע למעמד ומצב של ירידה כו'.

קלהוזו היתה שיטת רבותינו נשיאינו – לא להמתין עד שהזולת יבוא לבקש עזר וסיוע, אלא מיד כשרואים מישהו שזקוק לעזר וסיוע צריך לעזור לו, ובלשון הכתוב: "כי תראה ערום" – ערום מן המצוות – אזי "וכסיתו"!

קלוולכן קבעו רבותינו נשיאינו סדר הנהגה לשלוח שלוחים בכל קצוי תבל שיצאו החוצה ויפיצו שם יהדות, תורה ומצוות, ועד להפצת המעיינות.

קלזיח. ולהעיר:

קלחיש כאלו שערערו ולעגו על הנהגת רבותינו נשיאינו הנ"ל, באמרם, מה כבר יתוסף עי"ז שיהודי יניח תפילין פעם אחת?!...

קלטובכן, טענה זו היא היפך פס"ד הרמב"ם: "צריך כל אדם שיראה עצמו .. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב .. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות"!

קמאלא שזהו כפתגם החתם סופר – ששמעתי מאחד מיוצאי חלציו – שאם מישהו חולק בנגלה על נסתר דתורה, הרי זה סימן שבנסתר הוא חולק על נגלה דתורה.

קמאובנוגע לעניננו: מי שחולק על הנהגת רבותינו נשיאינו – הרי זה סימן שבאמת חולק הוא על פס"ד מפורש ברמב"ם, ורק בגלל שמתבייש, הרי זה אצלו בנסתר!

קמב205
לאמיתו של דבר, אין כאן המקום לדבר על זה בכלל, אלא כיון שהדבר יכול לפעול חלישות אצל מישהו, לכן מזכירים זאת במילים קצרות – לפי ערך חשיבות הענין – להודיע שזהו היפך פס"ד הרמב"ם!

קמגובנוגע לפועל – הרי אין חכם כבעל הנסיון, ורואים במוחש, שאלו שמסתגרים בד' אמות שלהם, הולכים ומתמעטים, ואלו שמשתדלים לצאת ולפעול על הזולת, הנה נוסף לכך שנעשים מוחם ולבם זכים אלף פעמים ככה, הרי הם מצליחים להעמיד יהודים שומרי תומ"צ!

קמדיט. אך ישנם הטוענים בנוגע לכללות ההנהגה של עזר וסיוע להזולת – שאין הדברים אמורים בנוגע ליהודים שהנהגתם היא באופן שיצאו חוץ מגבול ישראל, שעי"ז נעשו גרועים יותר מגויים רח"ל, ובמילא אינם נכללים בציווי "ואהבת לרעך כמוך", ואדרבה: אסור להתעסק עמהם, שהרי יש לחשוש שהם יפעלו אצלו קרירות בעניני תומ"צ.

קמהובכן: מבלי להכנס לשקו"ט בנוגע לעצם הענין, הרי אפילו אם נאמר שהחשבון שלהם הוא חשבון-צדק (אף ש"אין אדם יודע מה בלבו של חבירו") – יש לבחון האם אכן מתנהגים הם בעצמם לפי שיטתם.

קמווממה-נפשך: אם אכן אסור להתעסק עם יהודים כאלו – עליך להסתגר בד' אמותיך, ולא לבוא עמהם בשום מגע ומשא, גם לא בעניני מסחר... שהרי אין זה ענין שנוגע לפיקוח-נפש!

קמזובפועל רואים שכאשר מדובר אודות עניני מסחר, חיפוש "משרה" לצורך פרנסה, או עניני בריאות – יש לו שייכות ועסק עם אותם יהודים, ואין פוצה פה ומצפצף; ורק כאשר מדובר אודות הצורך לעזור לאותם יהודים ברוחניות – אזי נזכר שצריך לבדוק בכל החומרות שבדבר האם יהודי הנ"ל ראוי שיעזרו לו!...

קמחאילו הי' בטוח שגם בנוגע לפרנסתו הגשמית יש לו עסק רק עם כאלו שאין שום חשש שיפעלו אצלו קרירות בעניני תומ"צ – אזי הי' מקום לטענתו שאינו רוצה להתעסק עמהם גם בעזר רוחני; אבל כאשר בנוגע לפרנסתו הגשמית אינו עושה כלל חשבון כזה – היתכן שעושה חשבון זה בנוגע לפרנסתו הרוחנית של הזולת?!...

קמט206
ומה תענה לשאלת בנך או בתך על הסתירה שבדבר: אתמול אמרת לי שאסור להכנס לביתו של יהודי שיצא מכלל ישראל, אפילו לא בשביל לקבוע מזוזה על הפתח; ואילו היום ישבת עמו בקירוב הדעת במשך שעות ארוכות, ודיברת עמו אפילו דברים בטלים, כדי להגיע בסופו של דבר לעניני מסחר?!...

קנבודאי ש"כל מעשיך .. לשם שמים"47, אבל, אם אינך רוצה להתעסק עמו בעזר רוחני בגלל החשש מפני השפעה בלתי-רצוי' – מי התיר לך להתעסק עמו לצורך פרנסתך הגשמית, מבלי להתיירא מהשפעה בלתי רצוי'?!...

קנאכ. וזהו גם המענה לאלו שטוענים שאין צורך להתעסק בקירוב הזולת, כיון שזוהי "שיטה חדשה", שלא היתה נהוגה אצל זקניהם במדינה פלונית – שיש לבחון האם אכן נוהגים הם כמנהג זקניהם בכל עניניהם, בנוגע לדירה מזון ולבושים וכיו"ב:

קנבבנוגע לדירה – מדוע זקוק הוא לדירה בעלת מספר חדרים, ואינו מסתפק בדירה כמו שהיתה לזקנו – דירה בת ד' אמות על ד' אמות, שנקראת ע"פ דין בשם "דירה".

קנגועד"ז בנוגע למזון – הסתפק זקנו ב"לחם צר ומים לחץ", ואילו הוא בברוקלין זקוק לאכול בשר בכל יום, בה בשעה שבעבר היו אוכלים בשר משבת לשבת!

קנדועד"ז בנוגע ללבושים – היתכן שיש לו צורך בריבוי לבושים (ועד ל"י"ח כלים" שלובשן בבת אחת, כדברי המשנה במסכת שבת), בה בשעה שזקנו לבש את ה"סירטוק" שתפרו לחתונתו עד גיל מאה ועשרים שנה...

קנה– כפי שהיו מסבירים פעם את הסיבה לכך שחסידים לובשים "סירטוק" בעל טלאים ("פאַרלאַטעטע סירטוקן"), כי, כאשר הי' למישהו "סירטוק" שלם, היו משכיבים אותו על השולחן ומלקים אותו... ולאחרי השבת היו קורעים את כנף ה"סירטוק", בגלל שאין צורך בעניני "מותרות"! –

קנווכן בנוגע לבעלת-הבית, שכאשר היו תופרים עבורה את שמלת החתונה, היו שומרים את השמלה בארון ברזל עבור חתונת הבת והנכדה, כך, שהסבתא הבת והנכדה לבשו אותה שמלה...

קנז207
ובכן: לכל לראש תתנהג כמו זקנך בנוגע לעניני הגוף, ואז נחשוב אם הנך יכול להתנהג כמותו בנוגע לעניני הנשמה.

קנחובכל אופן, כאשר בנוגע לכל הענינים הנ"ל נשתנה המצב – אזי נשתנה המצב גם בעניננו.

קנטובפרט כשמדובר אודות דורנו שהוא דור יתום, והיתמות גדולה כ"כ שיש צורך לעזור ליהודים שהם (לא בגדר אפיקורסים ומינים, אלא) במעמד ומצב של "תינוק שנשבה לבין הנכרים", שיש לו דין של אנוס (כדברי הגמרא בפרק כלל גדול), הרי בודאי שצריך לעזור ולסייע להם.

קסכא. ובענין זה צריכה להיות העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" – עבודת הצדקה ברוחניות, שהיא גדולה מאשר צדקה בגשמיות, כיון שעי"ז מביאים אותו לחיי העולם הבא.

קסאויש לעסוק בזה באופן של מלחמת תנופה, שבה בוחרים את הזמן הנכון שמוכנים לכך, ובאמת הרי מוכנים לכך תמיד, כיון שהולכים בכחם של רבותינו נשיאינו, ואז בודאי מנצחים, ומביאים גם "שלל" ונותנים אותו מתנה להקב"ה, והרי המתנה הכי גדולה להקב"ה היא – שמקרבים יהודי, בן אברהם יצחק ויעקב ובת שרה רבקה רחל ולאה.

קסבואין מה להתבייש בעבודה זו, שכן, כאשר פועלים שיהודי נוסף יניח תפילין וישמור כשרות ושבת כו' – פועלים אצלו גאולה פרטית, שעי"ז באה הגאולה הכללית, כך, שזוהי ה"עבודה" של הקב"ה ש"צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"74,

קסגומביאים אותם אל משיח ש"יקבץ נדחי ישראל", ובלשון הכתוב "בם עור ופסח וגו'" – כולל גם "עור" ברוחניות, שחסר אצלו הענין ד"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ומשיח יתקן אותם מהמעמד ומצב שבו נמצאים, ועד לסיום הכתוב149: "קהל גדול ישובו הנה".

קסדוהרי יעקב הי' כבר מוכן מזמן לקיום היעוד "ועלו מושיעים בהר ציון גו'", והמניעה היתה רק מצד זה ש"הילדים רכים גו'", אבל עכשיו, בעקבתא דמשיחא, מסיימים את השליחות בהצלחה רבה, ומתוך

קסה208
שמחה וטוב לבב, ע"י עבודתו של כל אחד מישראל בחלקו בעולם, ובצירוף כולם נעשה "קהל גדול", וכולם יחד עולים לציון ברנה, ו"שמחת עולם על ראשם"31.

קסו* * *

קסזכב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול.

קסח* * *

קסטכג. בהמשך להמדובר לעיל (סט"ז) שיש ב' אופני מלחמה, מלחמת מגן ומלחמת תנופה, להרחיב גבול ישראל – הנה אע"פ שעיקר הענין דהרחבת גבול ישראל יהי' בביאת המשיח, שעז"נ "ירחיב ה' אלקיך את גבולך", דקאי על ארץ קני קניזי וקדמוני, הרי כל הענינים שיהיו בימות המשיח תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, ובפרט בעקבתא דמשיחא, שאז צריך להיות הענין ד"טועמי' חיים זכו".

קעוזהו ביאור הטעם שבדורות האחרונים ניתוסף בעבודה דהרחבת גבול ישראל – ע"י קירוב בנ"י לאביהם שבשמים, כפי שנעשה בפועל ע"י אלו שהולכים בשיטת רבותינו נשיאינו (כנ"ל סי"ז).

קעאכד. ובפרטיות יותר:

קעבאע"פ שהדין דכיבוש ארצות נוספות להרחיב גבול ישראל הוא דוקא לאחר כיבוש כל ארץ ישראל – הרי גם כאשר כובשים ארץ נוספת קודם כיבוש כל ארץ ישראל, יש לזה דין של כיבוש יחיד, כפי שמצינו בדוד המלך (שיהי' מלכא משיחא) שהרחיב גבול ישראל ע"י כיבוש ארצות נוספות, שכיון שעדיין לא כבש כל ארץ ישראל, הי' לזה דין של כיבוש יחיד, ולא נעשה ארץ ישראל בכל הפרטים, אבל אעפ"כ הרי זה נעשה שלו לגמרי, וסייע במדה גדולה כו', שהרי בפועל יצא מתחת ממשלת אוה"ע, ונכנס תחת מלכות ישראל.

קעג[ולהעיר מהמבואר בשו"ע רבינו הזקן – שאף שאין בו הלכות מלכים, מצינו בהלכות הפקר כמה פרטים בנוגע למלך, שלא נמצאו אפילו בהלכות מלכים להרמב"ם – ש"מלך אפילו נכרי שכבש איזו מדינה במלחמה, קונה אותה .. ואם מכר או נתן .. נקנה להם קנין גמור,

קעד209
אע"פ שלא החזיקו בו לא הם ולא המלך", והיינו, שאין צורך בחזקה בנוגע לכל פרט בפני עצמו, אלא מספיקה החזקה הכללית. ואם הדברים אמורים אפילו בנוגע למלכי אומות העולם, בנוגע למלכי ישראל על אחת כמה וכמה].

קעהומזה מובן גם בנוגע לעבודת כל אחד מישראל,

קעו– שיש אצלו מבחי' דוד, להיותו משבעת הרועים. וכידוע גם מ"ש במאור עינים שנשמת משיח (דוד מלכא משיחא) כוללת את כל נש"י, ובכל נשמה יש ניצוץ משיח. ועפ"ז מתורצת הסתירה בדברי הירושלמי בנוגע לפירוש הכתוב "דרך כוכב מיעקב", אם קאי על משיח, או שקאי על כל אחד מישראל (ובודאי אין לומר שזוהי פלוגתא בירושלמי גופא, במכ"ש מהכלל שלא לאפושי מחלוקת אפילו בין בבלי לירושלמי), כיון שבכל אחד מישראל יש ניצוץ משיח –

קעזשצריך להיות אצלו סדר העבודה דכיבוש יחיד – בנוגע למלחמת תנופה ברוחניות, לעזור ולהציל מי שנולד יהודי, ו"אע"פ שחטא ישראל הוא", אלא שהמחשבה דיבור ומעשה שלו הם כמו של גוים ("גוי'שע"), כך, שהפעולה לקרבו אינה "מילתא זוטרתי", שהרי זה ענין של כיבוש, בדוגמת הפיכת גוי ליהודי!

קעחובפשטות – שבבוא ר"ה יהי' אצלו הענין ד"תמליכוני עליכם" בשלימות, וב"זמן שמחתנו" תהי' אצלו השמחה בשלימות; וכאשר נמצאים במוצאי שמח"ת ורואים שישנם כאלו שהענינים הנ"ל אינם בשלימות אצלם – יש בכחו לפעול זאת באופן של כיבוש יחיד.

קעטואע"פ שכללות הסדר הוא שתחילה צ"ל "קשוט עצמך", ורק "אח"כ קשוט אחרים", שזוהי העבודה ד"ירחיב .. את גבולך" – הרי ידוע מ"ש כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ש"לא יש עתה סדר והדרגה באופני הבירורים כו'", ועכשיו צריכה להיות העבודה באופן ד"חטוף ואכול חטוף ושתי".

קפומה גם שהסדר ד"קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים" הוא רק

קפא210
כאשר מדובר אודות ענין שהוא בבחי' "קשוט", שזהו"ע הקישוטין, משא"כ בנדו"ד, שמדובר אודות ענין שנוגע בפנימיות ובעומק הרבה יותר מאשר ענין הקישוטין, הרי בודאי שצריך לעסוק בזה, ולא להיות בבחי' "חסיד שוטה" [כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר בבת-שחוק: "שוטה" – הוא בודאי, אבל ספק אם הוא "חסיד"...], להתבונן תחילה אם מותר לו להתעסק עמו אם לאו, ובינתיים, תצא נפשו!...

קפבכה. ובנוגע לפועל – שהרי כל ענין צריך לבוא לידי פועל:

קפגכיון שישנם מדינות ועיירות שצריך לפעול בהם, ואין מספיק אנשים שיעסקו בזה – צריכים "מתנדבים" שיסעו בעצמם בשליחות רבותינו נשיאינו למדינה רחוקה ברוחניות, אע"פ שהיא קרובה בגשמיות, ועאכו"כ למדינה שהיא בריחוק בשני הענינים.

קפדומילוי שליחות זו תהי' הכנה לקיום היעוד שארץ ישראל תתפשט בכל הארצות, שענין זה יהי' בביאת משיח צדקנו, אבל הדבר תלוי במעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות.

קפה(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) נוגע לומר זאת בגלוי עתה, ומיד למחר יכולים לשלוח ב"פתקא" את השמות של המתנדבים, ואז יבחרו את אלו שראויים לנסוע למדינה ועיר פלונית, ויהי' בהצלחה רבה ומופלגה, ובשמחה וטוב לבב.

קפו* * *

קפזכו. בנוגע להמאמר* שהתחלתו היתה בפסוק78 "והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'" – הנה:

קפח*) מאמר הראשון דהחודש (ודהשנה), וכן המאמר דסיום וחותם החודש (והיו"ט שבו) בסיום התוועדות דשמח"ת (שהיתה בסיום דש"פ בראשית).

קפטטעם אמירת מאמר זה – שמיוסד על מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר משנת תש"ג (ונדפס בספר המאמרים אידיש בשנת תש"ז) – כי, במאמר זה, אף שנאמר לפני יותר מעשרים שנה, יש בו מענה לשאלת רבים: מהי משמעות המאורעות שאירעו בארץ ישראל בקיץ האחרון.

קצ211
ראינו במוחש שבעקבות מאורעות אלו נזדעזעו כל בנ"י. כל אחד מישראל, גם מי שנמצא בפינה נדחת בעולם, הזדעזע לגמרי, עד לאיבוד כל מהותו – בשעה שיהודים בארץ ישראל עמדו, לא עלינו ולא עתה, במצב של סכנה; ובא לידי התעלות והתעוררות בשעה שבחסדי ה' היתה הצלה נסית ליהודים בארץ ישראל.

קצאזעזוע כזה והתעוררות כזו – לא היו אפילו בשעה שאירעו הגזירות וההשמדות ל"ע ול"ע, שלא היו כמותם בדורנו זה, שמאורעות הנ"ל היו בנוגע לששה מליון יהודים, וגזירות ושמדות בפועל רח"ל, ואעפ"כ לא גרמו כזה סוג זעזוע כמו שהי' עתה בעקבות המאורעות בארץ ישראל, כשהיתה רק דאגה ופחד (ולא ענין בלתי-רצוי בפועל ח"ו) שלא יקרה מאומה ח"ו ליהודים בארץ ישראל.

קצבובכן, במאמר הנ"ל ישנו מענה ברור על זה, כדלקמן.

קצגכז. ובהקדמה – שכאן רואים כחם של נשיאי ישראל בהבהרת ענינים כו', שלאחרי זמן תופסים שענין מסויים הוא ביאור (לא רק על ענינים שאירעו בעבר, אלא גם) על ענינים שיהיו בעתיד!

קצד212
ואין זה דבר פלא – כיון שכל הענינים נלקחים מהתורה, כמאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכמ"ש בפרשת וזאת הברכה בנוגע למשה רבינו: "ויראהו ה' גו' עד הים האחרון", ואמרו רז"ל "עד היום האחרון, הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידים ליארע כו'", ומשה רבינו הכניס זאת בתורה.

קצהוהענין בזה – שכללות ענין התורה מתבטא בתיבת "אנכי" שבהתחלת עשה"ד (ע"ד מחבר ספר, להבדיל, שכותב בהקדמה או בדף-השער מהי כוונת החיבור) – כדברי הגמרא ש"אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית", שהפירוש בזה, שהקב"ה כתב והכניס את עצמו כביכול בתורה, ולכן, ע"י לימוד התורה "אותי אתם לוקחים", וכדאיתא במדרש "משל למלך שהי' לו בת יחידה בא אחד .. ונטלה .. לאשתו, אמר לו (המלך) .. כל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי וכו'".

קצוולכן לא יפלא שבתורה ישנם כל הענינים – "עד הים האחרון" ו"עד היום האחרון", שבזה נכללים כל הענינים שבמקום ובזמן, שזוהי כל המציאות כולה.

קצזוזהו גם מ"ש בנוגע לאור שנברא ביום ראשון, שרואין בו "מסוף העולם ועד סופו" – "היכן גנזו בתורה" (כמובא בתורת הבעש"ט), כך, שיש בתורה כל הענינים מסוף העולם ועד סופו, לא רק במקום, אלא גם בזמן.

קצחוכשם שהקב"ה כתב והכניס את עצמו בתורה, ועל ידה לוקחים אותו – כן הוא גם בנוגע למשה (שהתורה נקראת על שמו), שהכניס בתורה את כל הענינים, ועי"ז לוקחים אותו.

קצטוכיון שצדיקים דומים לבוראם – הנה כן הוא גם בנוגע למאמרים של נשיאי ישראל.

ר213
ולכן, לא יפלא שבמאמר שנאמר לפני יותר מעשרים שנה, ישנו פירוש על ענינים שאירעו בזמנים האחרונים.

ראכח. במאמר הנ"ל מדובר אודות שתי נבואות אודות שני ענינים של שופר שיהיו באחרית הימים:

רבבימי הגלות האחרונים, קודם אתחלתא דגאולה (שהרי סיום הגלות, ולאחרי' הגאולה וקיבוץ גלויות, יהיו רק ע"י משיח צדקנו, כפס"ד הברור של הרמב"ם ביד החזקה) – הנה בתור הכנה לגאולה האמיתית ע"י משיח צדקנו יהיו שני ענינים של שופר.

רגובהקדים:

רדהמשמעות של השופר בחיי האדם היא – התעוררות וזעזוע חזקים, אפילו כאשר לא מבינים בשכל מהי הסיבה לכך, וכמ"ש "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (בתמי').

רהוכיון שבזמן הגאולה יהי' שינוי יסודי ועיקרי בעולם, לא רק אצל בנ"י, אלא גם אצל אינם יהודים, להבדיל, שהרי אז יקויים היעוד "לתקן עולם במלכות שד-י", וגם אלו שאפילו אז יהיו במעמד ומצב של "זרים", יהיו מוכנים לרעות את צאנם של ישראל – יש צורך להכין את העולם למעמד ומצב זה, ובפרט בנוגע לבנ"י, שאצלם יקויים היעוד77 "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", וכדברי רש"י74 ש"הוא (הקב"ה) עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו".

רווהכנה זו נעשית ע"י שני ענינים של שופר – מאורעות מזעזעים שיזעזעו את העולם בכלל ואת בנ"י בפרט בכדי להכין אותם לגאולה.

רזשתי הנבואות הם אודות שתי תקופות שונות בענין ההכנה לגאולה:

רח(א) נבואת זכרי' – "ואדנ-י הוי' בשופר יתקע והלך בסערות תימן", (ב) נבואת ישעי'78 – "והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".

רטזכרי' ניבא אודות תקופה קודמת שבה יהי' ה"שופר" הקשור עם

רי214
מלחמות סוערות בין אומות העולם שיגרמו מהפכות בסדרי העולם הקבועים, וחבלי משיח נוראים רח"ל אצל בנ"י, שיזכירו אפילו להרחוקים שהם יהודים.

ריאואילו ישעי' ניבא אודות תקופה שלאח"ז, שתהי' קרובה יותר לביאת המשיח, שאז יהי' "שופר גדול" – זעזוע חזק אצל כל בנ"י, אפילו הרחוקים ביותר (במובן הרוחני), שיזדעזעו ויתעוררו ע"י קריאת הקירוב האבהית שהשי"ת קורא לבנ"י, שתכליתה לפעול זעזוע גם אצל "האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים",

ריב– שהם ב' האופנים בהשפעה הבלתי-רצוי' של הגלות על בנ"י: גלות שנקראת בשם "אשור", מלשון אושר, שזוהי הגלות במדינות שבהם יש חופש ורווחה כו', כפי שהיתה ההנהגה בארץ אשור כפשוטו, וכתוצאה מזה יש כאלו ש"נאבדים" רח"ל מיהודים ויהדות בגלל השיקוע ב"לוקסוס" ותאוות; וגלות שנקראת בשם "מצרים", שמסמלת את הסבל והצער של שעבוד הגלות, כפי שהיתה ההנהגה בארץ מצרים כפשוטו, וכתוצאה מזה יש כאלו ש"נדחים" רח"ל מיהודים ויהדות –

ריגזעזוע שיפעל ביטול מציאותם ("זיך פאַרלירן"), כדי שהדבר יבוא לידי ביטוי בכך ש"השתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" – התמסרות עמוקה להקב"ה לקיים מצוותיו מתוך יראת שמים שלימה, ועד לקיום היעוד "והשתחוו .. בירושלים" כפשוטו – שכל בנ"י יגאלו מהגלות, וע"י משיח צדקנו יבואו להר הקודש בירושלים.

רידכט. ובכן:

ריההתקופה הראשונה, שבה התקיימה נבואת זכרי' – היא התקופה של מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר, מלחמת העולם השני', שאז הורעד העולם כולו במלחמות סוערות, ובנ"י סבלו חבלי משיח קשים ביותר.

ריו215
ובפרטיות יותר:

ריזמלחמת העולם הראשונה פרצה בעקבות הריגת אדם אחד, וכתוצאה מזה התחילה מלחמה שהקיפה והבעירה את העולם כולו.

ריחומלחמת העולם השני' התחילה ע"י אדם שלא הי' ראוי לשום דבר, ללא מעלות כלל – מציאות של העדר ("אַ גאָרניט") בכל המובנים, ובתחילה, אפילו חוצפה לא היתה לו – כידוע ההיסטוריא שלו. ואעפ"כ, נפל פחד על יותר משמונים מליון אנשים באותה מדינה שקיבלו את מרותו לחלוטין, וכן על העולם בכלל, שאף שידעו בבירור שהוא רוצה ומתכונן לבלוע את כל העולם רח"ל, התייראו לעצור אותו.

ריטבשתי מלחמות אלו הורעד העולם כולו בסערות מלחמה נוראות, והסיבות שגרמו למלחמות אלו היו לגמרי שלא ע"פ שכל, אלא ש"לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו"; הי' זה "אדנ-י הוי'" ש"בשופר יתקע והלך בסערות תימן" – סערת מלחמות שהרעידו את העולם, והכינו אותו במדה מסויימת לשינויים שיהיו בגאולה ע"י משיח.

רכוהתקופה השני' התחילה במאורעות של הקיץ האחרון בארץ ישראל, שגרמו לזעזוע אצל כל בנ"י (כנ"ל סכ"ו), שמשמעותם היא – התחלת התגשמות נבואת ישעי' הנביא אודות ה"שופר גדול"!

רכאבמאורעות אלו התחילה תקופה חדשה בהכנת בנ"י לגאולה ע"י משיח צדקנו, אשר, מבלי הבט על כך שנמצאים עדיין קודם אתחלתא דגאולה [שהרי "מפני חטאינו גלינו מארצנו", וכל זמן שלא מתקנים את "חטאינו", את הסיבה, ישנו עדיין המסובב, שנמצאים עדיין בגלות, אפילו בארץ ישראל]194, נכנסנו לתקופה חדשה – שהקב"ה מצדו קרא לכל בנ"י, קריאה אלקית לנשמה האלקית שיש בכל אחד מישראל, אפילו "האובדים והנדחים", והצליח לזעזע אותם ע"י ה"שופר גדול", וממתין למענה של בנ"י על קריאתו, עי"ז שבנ"י מצדם ינצלו את ההתעוררות כו' להתמסרות להקב"ה ולהתחזקות בקיום התומ"צ.

רכבואילו זכינו והיינו מנצלים כדבעי את הרגע של הזעזוע כו' – הי' משיח בא מיד, ומוציא את כל בנ"י מהגלות; אבל לדאבוננו לא זכינו עדיין לכך, ולכן ממתין הקב"ה עתה שברגע זה ינצלו את ההתעוררות כו', כדי להתחזק בשמירת התומ"צ, באופן ש"ובאו גו' והשתחוו לה'

רכג216
בהר הקודש בירושלים", במובן הרוחני, וגם כפשוטו, ע"י משיח צדקנו, שיוציא אותנו מהגלות ויביא אותנו אל הגאולה השלימה, בקרוב ממש.

רכד* * *

רכהל. בהמשך להאמור לעיל אודות ההתעוררות של בנ"י, אפילו ה"אובדים" וה"נדחים", בעקבות הנסים הגלויים למעלה מהטבע לגמרי שאירעו לאחרונה, והצורך לנצל את ההתעוררות באופן שתבוא לידי ביטוי בלימוד התורה וקיום המצוות בחיי היום יום – הנה כיון שהיצה"ר משתדל ביותר למנוע את קירובם של בנ"י לתומ"צ, הרי הוא מנסה לקרר ולבטל את ההתעוררות גופא, ע"י טענות שונות:

רכויש כאלו שבא אליהם לבוש באיצטלא דרבנן, וטוען, שע"פ תורה לא יתכן שההצלה והנצחון היו נסים מן השמים; כיון שאירעו הדברים ע"י פלוני כו', הרי זה מסטרא דשמאלא רח"ל.

רכזוטענתו היא לא רק בנוגע להצלה והנצחון, אלא גם בנוגע להתעוררות של בנ"י, שגם היא מסטרא דשמאלא רח"ל, באמרו, שאילו היתה זו התעוררות אמיתית מצד הקדושה, היו כולם צריכים להיות מיד שומרי תומ"צ.

רכחובפני אחרים טוען, שההצלה והנצחון היו בכח עצמם – "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אמנם בשעת מעשה, באותם ששה ימים, התפלאו כולם איך הי' יכול להיות מאורע כזה, ולא הי' להם שום הסברה בשכל, והי' אצלם בפשיטות גמורה שזהו נס מהקב"ה; אבל מיד לאחרי זמן קצר, באו "חכמים" (כפי שהיו אומרים פעם: "חכמי ליזשאַנקע") והתחילו לחפש ביאורים, ולטעון שזהו "כחי ועוצם ידי", ובאמת היו יכולים לעשות יותר טוב... ועד לטענה "אני אלקה"!... ומיד נמצאים גם אלו שרודפים אחריהם ("נאָך-לויפער'ס") ועונים "אמן", "אמן ואמן", ומדפיסים ומפרסמים את הדברים.

רכט217
מאורע זה הי' באופן ש"אנו אין לנו אלא להשען על אבינו שבשמים", ו"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" – לא ע"י כלי נשק וכלי זיין, אלא "שם ה'", והיתה אתערותא דלעילא כזו שפעלה ענין של השתחוואה ("והשתחוו לה'"), ועד שעשו דברים כאלו שלא היו שייכים לעשותם; ולאחרי כל זה, הנה כשמחפשים דרכים להביא זאת לידי פועל – בא היצה"ר וטוען: למה לך לומר שזהו נס מן השמים – תמצא ביאור שזוהי פעולה שלך!

רלגוי, להבדיל, לא יעלה על דעתו סברא כזו שהנצחון הוא בכח עצמו, כיון שזהו דבר שאין לו מקום בשכל; אבל יהודי שיש לו בחירה חפשית – שהרי הקב"ה נותן לו כחות בלתי מוגבלים – יכול לבחור להשלות את עצמו ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אף שזהו היפך הנראה לעינים.

רלאאמנם, כיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, הנה מבלי הבט על כך שיהודי יכול לבחור בההיפך ח"ו, הרי הוא נותן את הכח שיהי' "ובחרת בחיים", עי"ז שיוכלו לראות את האמת. וכן בנדו"ד, שהקב"ה נתן את האפשרות להבחין ברמאות ("פאַלשקייט") שבטענותיו של היצה"ר.

רלבלא. ובפרטיות:

רלגבנוגע לטענה שענין זה הוא מסטרא דשמאלא רח"ל – הנה נוסף על עצם הענין שאין מקום לומר שההצלה של מספר גדול של בנ"י, כ"י, והצלת ארץ הקודש, תבוא מהלעו"ז, הרי הראו מלמעלה את גודל ההתעוררות שנעשה ע"י הנצחון.

רלדומובן שאין מקום להקשות מדוע לא נעשו מיד שומרי תומ"צ – שהרי ידוע שהכוונה העליונה היא שהעבודה תהי' בכח המטה, והאתערותא דלעילא היא רק הכנה ונתינת כח לעבודה שמלמטה.

רלהובנוגע לטענה ד"כחי ועוצם ידי" – הנה נוסף על האמור לעיל שבשעת מעשה הודו כולם שאין לזה הסבר ע"פ טבע, הרי גם לאחרי שיש כאלו שמשלים את עצמם שהי' זה ע"פ טבע, השאיר הקב"ה חלק מסויים שלא נגמר, שעי"ז יבינו שגם שאר החלקים הם מעשה הקב"ה, כדלקמן.

רלולב. ובהקדים מ"ש בגמרא במסכת ב"ב: "עולם לאכסדרה הוא

רלז218
דומה (שאין לה דופן רביעית), ורוח צפונית אינה מסובבת", ובילקוט שמעוני מוסיף לבאר טעם הדבר: "לפי שאמר (הקב"ה), כל מי שאומר אני אלקה, יבוא ויגמור הפינה הזאת שהנחתי".

רלחולכאורה אינו מובן: איך יתכן מציאות כזו שיהי' שוטה ופרא-אדם שיאמר "אני אלקה"?! – כולם יודעים מתי נולד, וזוכרים שלמד ב"חדר" (וגם קיבל מלקות...), ואיך יתכן שלפתע יתחיל לטעון "אני אלקה", עד שהראי' היחידה לדחות את טענתו היא ש"יבוא ויגמור הפינה הזאת שהנחתי"?!...

רלטומכאן רואים שבחירה חפשית אין לה הגבלות; מצד כח הבחירה יכולים לדמות גם שטות הכי גדולה, כמו "אני אלקה"!

רמזהו אמנם דבר חריג ("אַ אויסנאַם"), אבל, כיון שענין הנ"ל נאמר בתורה, מלשון הוראה, שעל הרוב תדבר, עכצ"ל שדוגמת זה שייך אצל רוב בני אדם:

רמאכשם שבנוגע לבריאת העולם – הנה אע"פ שברור הדבר שזהו רק בחיק הבורא, מ"מ, יכול מישהו לטעון שגם הוא יכול לברוא (וצריכים להביא לו ראי' מזה שאינו יכול לגמור הפינה שהניח הקב"ה), כן הוא גם בנוגע להנהגת העולם, שגם כאשר רואים הנהגה נסית, יכולים רוב בנ"א לדמות ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (כאמור, שכח הבחירה אין לו הגבלות).

רמב[וכיון ששקר אין לו רגלים, עכצ"ל, שיש לזה יסוד באמיתת הענינים:

רמגנוסף לכך שמצינו שיהודי "נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", מצינו יתירה מזה – שיהודי יכול לברוא עולמות, כדאיתא במדרש "מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות";

רמדוכן בנוגע להנהגת העולם – מצינו שבכחו של יהודי לשנות את המציאות, היפך הטבע, כדאיתא בירושלמי על הפסוק "לא-ל גומר

רמה219
עלי", שע"י פסק בי"ד בתולי' חוזרין. וכן אמרו רז"ל "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", ויתירה מזה: "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל".

רמואלא שזהו רק יסוד, אבל הטענה עצמה היא טענת שקר – כי, הכח של ב"ד לשנות את המציאות הוא רק ע"י פס"ד ע"פ תורה. וכן הענין ד"צדיק גוזר כו'" "וצדיק מבטל", הרי זה באופן שהצדיק אינו מציאות לעצמו, וכל הענינים שאומר הם ע"פ תורה. ולהיותו צדיק, אינו טוען "אני אלקה", בידעו שאין זה הכח שלו, אלא כחו של הקב"ה; אבל כאשר נעשה בעצמו "מאן דאמר" ("ער ווערט אַליין אַ זאָגער"), ואינו מתחשב עם התורה, אלא פוסק כרצונו, ומתחיל לטעון שהוא מציאות לעצמו, "אני אלקה" – הרי זו הוכחה ששוב אינו צדיק!

רמזואף שבמשך כל שנותיו הי' צדיק – הרי ענין הצדקות אינו לצמיתות, כפי שמצינו גבי יוחנן כה"ג, ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה – וא"כ הי' צדיק גמור, דאל"כ לא הי' יוצא בשלום ביוהכ"פ מקדש הקדשים (או שלא הי' מוציא שנתו) – ולבסוף נעשה צדוקי!... וא"כ, יכולה להיות מציאות כזו שבמשך כל שנותיו הי' צדיק גמור, ואעפ"כ, כשמתחיל לדמות שהוא מציאות לעצמו, ועד שאומר "אני אלקה", שוב אינו צדיק].

רמחוכשם שבנוגע לבריאת העולם הניח הקב"ה "רוח פינת הצפון .. (ש)לא גמרו"213, באמרו, "כל מי שאומר אני אלקה, יבוא ויגמור הפינה הזאת שהנחתי", שעי"ז יהי' ניכר לכל שהבריאה היא רק בחיק הבורא – כך גם בנוגע להנהגת העולם, שכאשר הקב"ה מראה הנהגה נסית שלמעלה מהטבע, משאיר תמיד פינה לא גמורה, שביחס לפינה זו מוכרחים להודות שזהו ענין שהוא רק ביכולתו של הקב"ה (כיון שרואים שאין ביכלתם להתמודד על זה), בכדי שעי"ז יגיעו למסקנא האמיתית ("כאַפּן זיך צום שכל") שגם החלק שכבר נגמר לא הי' בכח עצמם, אלא נס מהקב"ה.

רמטלג. ובנוגע לעניננו:

רנלמרות שבמשך ששת הימים הנ"ל הראה הקב"ה נסים גלויים שאין להם מקום בטבע – הרי עדיין לא נסתיים הענין.

רנא220
ולכאורה אינו מובן: כיון שבלאה"כ לא התחשבו עם הגבלות הטבע, היו יכולים לסיים את הענין?

רנבאך הביאור בזה – שבכוונה השאירו זאת מבלי לסיים, בכדי ש"כל מי שאומר אני אלקה, יבוא ויגמור הפינה הזאת שהנחתי"!...

רנגומובן, שאין הכוונה בזה להעניש מישהו ח"ו, אלא אדרבה – להחזיר למוטב אפילו מי שטוען אני אלקה, שכן, כשיראה שג' צדדים נגמרו, ונשאר צד אחד שאין ביכלתו לסיים, אזי יתעורר ויחזור למוטב.

רנדובכדי להקל יותר את הנסיון – הראה הקב"ה שהפינה שנשארה היא דוקא "רוח צפונית", בכדי להדגיש שזהו ממש אותו ענין המבואר ביל"ש הנ"ל.

רנהוכאשר יתחילו להבין שאין זה "כחי ועוצם ידי" ח"ו, אלא ע"י הקב"ה, אזי יגמור הקב"ה גם את ה"רוח צפונית", ויקויים היעוד "לםרבה המשרה", מ"ם סתומה מכל הצדדים.

רנוותמורת הענין ד"מצפון תפתח הרעה", יקויים היעוד "אומר לצפון (לרוח צפון) תני וגו'" (תן את ישראל הפזורים שמה).

רנזוכך מתבטלת הגלות, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שהקב"ה שורף את כתלי הגלות, ובאה הגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש ובעגלא דידן, בטוב ובחסד וברחמים.

רנח* * *

רנטלד. ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לפסח שני, שענינו הוא – "עס איז ניטאָ קיין פאַרפאַלן" (אף פעם לא אבוד), ויכולים תמיד לתקן. אפילו מי שהי' טמא, מי שהי' בדרך רחוקה, ואפילו "לכם", שמצב זה הי' ברצונו, אעפ"כ יכולים לתקן.

רסוענין זה הוא (לא רק בנוגע לקרבן פסח, אלא) גם בכל המצוות – שהרי ידוע שבכל מצוה ישנה התכללות כל המצוות, שלכן אמרו חז"ל ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה", כיון שע"י העסק במצוה אחת הרי הוא מקיים במקצת גם את המצוה האחרת שנפטר ממנה.

רסא221
וע"ד ענין ההתכללות שישנו אצל בנ"י, שלכן יכול אחד מישראל להוציא את חבירו ידי חובתו, מצד ענין הערבות. וכן הוא גם בתורה, שהיא בדוגמת האדם, כמ"ש "זאת התורה אדם", ולכן יש גם בה ענין ההתכללות.

רסבומזה מובן גם בנוגע לנקודה שמצינו בקרבן פסח, שאף פעם לא אבוד, ויכולים תמיד לתקן – שנקודה זו ישנה גם בכל המצוות.

רסגובנוגע לעניננו:

רסדבהמשך להמדובר לעיל (סכ"ט) שלא ניצלו את שעת הכושר כדבעי – יש להבהיר שאין זה אבוד, אלא יכולים תמיד לתקן.

רסה[ואע"פ שבדרך כלל קשה לפעול ענין מסויים לאחרי שכבר עברו הרגעים הראשונים, שלכן אמרו חז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", שאז יתקבלו הדברים באופן הראוי – הרי אין פירוש הדברים שלאחרי שעבר משך זמן שוב אי אפשר לפעול את הענין, כי אם שקשה יותר לפעול זאת].

רסו*

רסזלה. בהיות שהגיעו אלי כמה שאלות ו"טענות" בנוגע לההתעוררות דמבצע תפילין, ובהיות אשר טענות אלו יכולים לפעול ח"ו חלישות באלו העוסקים בזה, לכן אף שאין דרכי להכנס בויכוחים, הנני בזה להשיב על השאלות.

רסח222
שאלה א:

רסטמדוע נבחרה מכל התרי"ג מצוות – מצות תפילין דוקא?

רעמענה:

רעאא) בתחילת ההתעוררות עד"ז, הדגשתי בפירוש שהטעם לההתעוררות במיוחד ע"ד מצות הנחת תפילין, מיוסד הוא על דברי רז"ל "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך210 .. אלו תפילין שבראש". ומכיון, אשר דרישת השעה אז (בתחילת הזמן דמבצע תפילין) היתה במיוחד שתפול עליהם אימתה ופחד כו', יראת עמי הארץ מפני בנ"י, שלא ירעו ח"ו לישראל, לכן עוררתי אודות מצוה זו. וכאמור, נימוק זה הדגשתי בפירוש מיד בתחילת ההתעוררות, ובמילא, לפלא השאלה עד"ז.

רעבוליתר ביאור:

רעגכל מצוה ומצוה, נוסף על עיקר ענינה שהיא ציווי הקב"ה (וצריך לקיימה מצד קבלת עול מלכות שמים, וכנוסח ברכת המצוות: "ברוך כו' מלך העולם כו' וציוונו כו'"), יש בה גם סגולה מיוחדת. וכאשר אדם זקוק לאיזה ענין במיוחד, מחפש הוא ומשתדל הוא ביותר באותה המצוה שיש בה סגולה זו הזקוקה לו.

רעדואת"ל, הרי מפורש הוא בחז"ל: "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני כו' הרי זה צדיק גמור". ולכאורה למה פרט במחז"ל זה – המצוה, והול"ל האומר אקיים מצוה זו בשביל כו', ולמה נקט מצות צדקה דוקא?

רעה223
[אין לומר שרק במצות צדקה "האומר בשביל כו' ה"ז צדיק גמור" (כיון שלהעני אין נפק"מ) – כדמוכח ברש"י ותוס' שמשווה זה לכל המצוות].

רעואלא מכיון שרוצה הוא "שיחי' בני", משתדל הוא באותה המצוה שיש בה סגולה זו – שבמצות צדקה אמרו רז"ל: "אמר הקב"ה נפשו של עני היתה מפרכסת לצאת מן הרעב ונתת לו פרנסה והחיית אותו כו' למחר בנך או בתך באין לידי חולי ולידי מיתה כו' ומציל אני אותם מן המיתה כו'", ולכן, כשרוצה שיחי' בנו, בחר בקיום מצות הצדקה.

רעזוכ"ה בנדו"ד, מכיון שהוזקקו במיוחד לפעול על עמי הארץ שייראו מישראל, לכן בקשתי ועוררתי ועוררתי עוה"פ ועוה"פ על ההשתדלות לזכות את ישראל במצות תפילין, כי הובטחנו שע"י קיום מצוה זו יהי' "ויראו ממך".

רעחומכיון ש"כל ישראל ערבים זה בזה" (בנוגע לעונש, ומכ"ש – בנוגע לשכר, כי מרובה מדה טובה ממדת פורעניות. וראה לקמן שאלה ב'), לכן הכרזתי על ההשתדלות לקיום מצוה זו, לא רק בין בנ"י הנמצאים באה"ק תובב"א הזקוקים במיוחד ל"ויראו ממך", אלא גם בין בנ"י הנמצאים בחו"ל, כי קיום מצות תפילין של כל אחד מישראל, בכל מקום שהוא, בכחה לפעול "ויראו ממך" בנוגע לכל ישראל.

רעטובפרט בנדו"ד – שיראת או"ה שהתנכלו לאה"ק – תלוי' היתה בהיראה מפני בנ"י של או"ה שבמדינות אחרות. וק"ל.

רפב) זמנה של המלחמה, שאז היתה ההתעוררות דמבצע תפילין, הי' ימים אחדים לפני זמן מ"ת. ובהיות אשר בכל שנה ושנה, כל הענינים חוזרים וניעורים מעין שהיו בפעם הראשונה, הרי מובן אשר גם בשנה זו, בהימים הסמוכים לזמן מ"ת, צ"ל מתעורר במיוחד הענין והחיוב דלימוד התורה. ובמצות תפילין אמרו רז"ל "קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה".

רפא224
ג) בזמן מ"ת – נצטוו בכל המצוות וקבלום עליהם בהקדמת נעשה לנשמע. ובמצות תפילין אמרו רז"ל "הוקשה כל התורה כולה לתפילין" (שהכוונה הוא למצוות התורה, עיי"ש), ועד שילפינן מהיקש זה הלכות ודינים בכמה וכמה מצוות.

רפב(ואף שגם בעוד מצוות מצינו עד"ז, וכמו במצות ציצית, שאמרו רז"ל שקולה היא כנגד כל המצוות כולן, וכן בצדקה, שבת וכו' – הרי אינו דומה שקולה להוקשה. ואינו דומה כשכנ"ל, מההיקש למדין הלכה למעשה כבמצות תפילין).

רפגלו. שאלה ב:

רפדמהו גודל התועלת כשיצליח המשתדל ויהודי אחד יניח תפילין פעם אחת, והכי בשביל הנחת תפילין פעם אחת, כדאי להשתדל בהשתדלות גדולה?

רפהמענה:

רפוא) אדרבא – ישתדל עם רבים מבנ"י ורבות פעמים.

רפזב) פסק דין מפורש ברמב"ם137: "צריך כל אדם שיראה עצמו כו' כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב כו', עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה כו'". ומי שמקבל עליו פס"ד הרמב"ם בזה – בטח ישתדל באופן המתאים לפעולה המכריעה את כל העולם כולו לכף זכות וגורמת תשועה והצלה כו'.

רפחג) "קרקפתא דלא מנח תפילין", יש לו דין מיוחד. ופס"ד ברור ברמב"ם, דהיינו "שלא הניח מעולם". ז.א. שע"י שמניח תפילין פעם אחת יוצא הוא מסוג זה. ואף שבכמה ראשונים הלשון קרקפתא דלא מנח תפילין (סתם – בלי תיבת מעולם), ומפרשים באופן אחר, הרי כנ"ל – בנוגע לדינא – פס"ד ברור הוא ברמב"ם – "מעולם" (וכנראה שכן

רפט225
הוא גירסתו בש"ס). וכן הוא בר"ח, רי"ף (אבל ראה שם ברא"ש), בעיטור בשם תשובות הגאונים ועוד.

רצד) דבר משנה הוא "מצוה גוררת מצוה". וע"י שפועלים שיהודי יניח תפילין פעם אחת, הרי מצוה זו גוררת עוד מצוה וכו'. וכל הטועה בדבר משנה, אין כאן דין כלל (ואפילו הם רבים ומומחים).

רצאלז. שאלה ג:

רצבלכאורה אסור להשתדל עם החפשים להניח תפילין, כיון שתפילין צ"ל גוף נקי ויזהר מהרהורים כו', ואמרו רז"ל "שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום הרהורי עבירה כו'"?

רצגמענה:

רצדא) אין שום יסוד לומר ולחשוש אשר אלו הרחוקים לע"ע מקיום התומ"צ, וכשמציעים להם ומבקשים אותם מניחים תפילין – הנה דוקא ברגעים אלו יהרהרו כו'.

רצהב) אפילו באם הי' איזה מקום לחשוש עד"ז, הרי פירש המג"א, ואדמו"ר הזקן הביאו לפסק הלכה: "והוא שידוע לו בודאי שא"א שלא יהרהר, אבל מספק לא ימנע ממצות תפילין".

רצוג) אמרו חז"ל אשר מטבע האדם שדבר חדש הכל רצין לקראתו, ו"פוק חזי מאי עמא דבר". שמזה מובן שכשרואה אדם חידוש, ובפרט כשבעצמו עושה דבר אשר חידוש הוא אצלו – בעת מעשה עכ"פ כל מחשבתו הוא בהחידוש. ואלו שאין רגילים במצות תפילין, פשוט הוא אשר מחשבתם בעת מעשה היא ע"ד התפילין.

רצזד) כתב הסמ"ג: "אין לך רשע שלא יהא ראוי לתפילין, ק"ו

רצח226
מס"ת שהוא מקודש יותר כו', והכל אוחזין בס"ת בשעת תפלה, שהכל יכולין להתנהג בטהרה בשעת תפלה". ואין לפרש שהסמ"ג מדבר בנוגע לרשע בענינים מיוחדים, שהרי מפרש ש"אין לך רשע שלא כו'". וכן מוכח בלשונו שם לקמן עיי"ש. כן ברורה כוונתו מהראי' שמביא "ק"ו מס"ת כו' והכל אוחזין בס"ת כו'" – והאומנם ימצא מי שיאסור למי שהוא מבנ"י – הרוצה בזה – לאחוז בס"ת?!

רצטנוגע במיוחד לעניננו מש"כ הסמ"ג273 – עפ"י הכלל בדין ובהלכה למעשה – אשר "מעשה רב", מעשה הסמ"ג בעצמו אשר דרש בנוגע לתפילין והוכיח ודיבר "בגליות ישראל" "בספרד כו' וכן בשאר ארצות", ולפני כאלו שרק ע"י דבריו "קבלו כו' מצות תפילין מזוזות וציצית".

שבעת שהכרזתי ע"ד מבצע תפילין, לא רציתי להביא דברי הסמ"ג בכלל, וכן לא מש"כ שם "יותר חפץ הקב"ה באדם רשע שיניח תפילין מאדם צדיק, ועיקר תפילין נצטוו להיות זכרון לרשעים וליישרם דרך טובה כו'" – כי אין זה שייך כ"כ לנדו"ד. כי בזמננו רובם ככולם של אלו הרחוקים לע"ע מתומ"צ הם בסוג וגדר תינוק שנשבה כו'.

שאה) כתב החינוך: "המחמירים בקדושת המצוה (דתפילין) ומניאין לב ההמון בדבריהם מהתעסק בה, אולי כוונתם לטובה, אבל כו' היא רעה רבה, ואם ידעת כי יסמכו כו' על מעשה שנזכר בירושלמי כו', לא כן ביתי כו', מצוה גוררת מצוה כו'", עיי"ש.

שבלח. שאלה ד:

שגכתב העט"ז – לאחר שביאר כוונת מצות תפילין כמש"כ בשו"ע שם ובזהר – "אם אינו יודע הכוונה, נמצא התפילין במוח ובזרוע כמו אבנים ח"ו". וא"כ מה תועלת להשתדל בהנחת תפילין ע"י אלה שאין יודעים הכוונה?

שדמענה:

שהא) מפורש בשו"ע דהא דמצוות צריכות כוונה, ואם לאו לא יצא, היינו כוונה לצאת ידי חובתו בעשיית אותה מצוה, ותו לא. ופשיטא שאין העט"ז חולק על כהנ"ל (והרי מוכרח הוא בסוגיות הש"ס ומפורש ברש"י וכו') וח"ו לומר דאשתמיטתי' כ"ז.

שו227
וכוונתו – דכיון שאינו יודע הכוונה (שהיא תוכן הכתוב בפרשיות תפילין והרמזים שבהם וכו'), הרי זה (בנוגע אליו) כאילו היתה מצות תפילין באבנים ח"ו. [ועד"ז במש"כ בבאר מים חיים דמי שאינו מכוון במחשבתו ה"ה כמונחים על הכותל והגג – כי אז (בלי מחשבת האדם) היד והראש הם בדוגמת כותל וגג, ולא הוה קיום מצוה בשלימות]. אבל, כנ"ל, פשיטא שאין כוונתם לומר שמי שאינו יודע הכוונה אינו מחוייב במצות תפילין, ולא עוד אלא בודאי ובודאי שכרו גדול, כי מצוה הוא עושה.

שזואל תתמה על הלשון דעט"ז וכו' – כי גדולה מזה מצינו בכ"מ, מלשון המשנה "לא יצא ידי חובתו", ועד ללשון אדמו"ר האמצעי "ולא די במעשה הטבילה (במקוה) עצמה בלתי כוונה בביטול רוחני דהיינו במסנ"פ", אף שמשנה מפורשת היא דנדה שאנסה חברתה וטבלה טהורה, ובתרומה נמי אכלה.

שחב) מדייק המג"א בדברי השו"ע שם, והביאו אדמו"ר הזקן לפס"ד, דלחומרא אמרינן מצוות אין צריכות כוונה. ועפי"ז, אפילו באם היתה מציאות שידעו ברור שגם הכוונה כללית לעשיית מצוה לא יתכוון, מחוייבים להשתדל שיניח תפילין. ומכש"כ וק"ו מצוה (תפילין) שבמעשה מספה"ע (דבי' קעסיק המג"א) שהיא בדיבור.

שטג) באו"ח ישנו פס"ד הלכה למעשה בנוגע לתפלה, שצריך לחשוב "כאילו שכינה כנגדו כו' ויחשוב קודם התפלה מרוממות הא-ל

שי228
יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו" [ובעוה"ר אין איש מרעיש ואפילו לא מעורר עד"ז, ורק אנשים מעטים עושים כן ג"פ בכל יום, קודם תפלת שחרית מנחה וערבית]. והכי יעלה על לב מי שהוא למנוע בשביל כך מהשתדלות במצות התפלה ח"ו?!! – אף שפס"ד הנ"ל מקורו המשנה ולשונה "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (דלאו לכתחילה משמע).

שיא*

שיבלט. עד כאן התשובות על הטענות שקבלתי. ובנוגע לעצם הענין, הרי כל טענות הנ"ל הרי הם בגדר חשש, וא"א לדחות משום חשש מצות עשה של תורה ("הוכח תוכיח את עמיתך") שספקה לחומרא. ומצוה זו הרי כל אחד מישראל מחוייב בה, ו"אפילו מאה פעמים" באיש אחד, להשתדל אשר גם הוא ילמוד תורה ויקיים מצוות. ואמרו רז"ל246 "כל ישראל ערבים זה בזה".

שיגואלו הטוענים ומתנצלים על העדר הפעולה בהנ"ל, כי לדעתם ספק אם תועיל השתדלותם – כמה תשובות בדבר:

שידא) המצוה ד"הוכח תוכיח את עמיתך" ענינה הוא – עצם ההוכחה וההשתדלות שיקיים תומ"צ. וגם אם לא תפעול ההשתדלות שלו, הרי בעצם מעשה ההוכחה קיים את המצוה (וע"ד בדיקת חמץ, אשר גם כשאינו מוצא חמץ, יצא מצות הבדיקה). וכשאינו משתדל – ביטל מ"ע של תורה. ולא עוד אלא שהמצוה היא אפילו כשבודאי יודע שלא ישמע לו.

שיהב) אפילו באם ענינה של ההוכחה היתה רק כשמצליח ע"י הוכחתו, מ"מ, הרי אינו ודאי שלא יצליח, ואפשר שע"י השתדלותו יצליח, ומכיון ש"הוכח תוכיח את עמיתך" היא מ"ע מדאורייתא, הרי "ספיקא דאורייתא לחומרא"296.

שיוג) כל טענה זו היתה לה מקום רק עד תחלת ההשתדלות במצות

שיז229
תפילין. אבל כשעבר יום הראשון דפעולה זו, וראו במוחש אשר מאות אנשים שדברו אתם שיניחו תפילין, נענו כולם למצוה זו, ורק מתי מעט סירבו, הרי יצא הענין מגדר ספק.

שיח[אפילו את"ל דמצות הוכח תוכיח הוא רק בנוגע לעמיתך ש"אתך בתומ"צ", ולא רק בנוגע לאונאתו תנאי הוא (וצע"ג בזה) – הרי מפורש בשבת, דאפילו צדיקים גמורים מחוייבים למחות (תוכחה) ברשעים גמורים, ועד כדי כך – שנתפסים כו' באם לא מיחו].

שיט– נוסף לקיום מצות "הוכח תוכיח את עמיתך", הענין דערבות, מצות "ואהבת לרעך כמוך"141 (שאינו דוקא במי שאתך בתומ"צ), הענין דיראה את העולם כולו שקול ומצוה אחת תכריע לכף זכות ותביא תשועה והצלה, כנ"ל פס"ד הרמב"ם – הרי כמאמר רז"ל "יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב", ראו במוחש אשר ההשתדלות לזכות בנ"י במצות תפילין, הוסיפה חיות ואור באלו שהשתדלו בחביבות מצוה וטרחתה בכלל ובמצות תפילין בפרט.

שכויהי רצון אשר מהם יראו וכן יעשו רבים וגם שלמים, אשר כאו"א ישתתף במבצע תפילין, ובכל פעם שעוד אחד מבנ"י יניח תפילין, יכריע עי"ז את כל העולם כולו לכף זכות, ויקרב קץ גלותינו ויחיש גאולתנו,

שכא(ראה מדרש תהלים עה"פ "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו", שקאי על תפילין ש"י ותפילין ש"ר – כי כאשר "רגשו גוים ולאומים יהגו ריק", צריכים התחזקות יתירה במצות תפילין),

שכבגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

שכג* * *

שכדמ. כנהוג בכל שנה – ובעזה"י יהי' כן גם בשנה זו – לערוך כינוס תורה לאחרי יו"ט, בהשתתפות האורחים ותושבי המקום וכו'.

שכה230
וההשתתפות שלי (אף שמסיבות שונות אינני יכול להשתתף בגופי) היא ע"י הענינים בנגלה דתורה שנאמרים בהתוועדות.

שכומהענינים בנגלה שנזכרו בהתוועדויות1 – שיש כמה סוגים של שמחה,

שכזובפרטיות: (א) שמחה כללית שיש בכל מצוה – שמחה של מצוה, (ב) שמחת יו"ט, "מועדים לשמחה", (ג) השמחה של חג הסוכות, "זמן שמחתנו", (ד) שמחת בית השואבה, (ה) השמחה של שמחת תורה,

שכחוהשמחה היותר גדולה היא השמחה דשמח"ת, שהיא גדולה יותר גם מהשמחה דשמע"צ, כפי שרואים במנהג ישראל. והמקור לזה – כפי שמצינו במדרש שעושין שמחה לגמרה של תורה, וכמובא גם בזהר ותקו"ז.

שכטובהמשך לזה, יש להתעכב על כללות הענין של מעלת הנהגת בנ"י, מנהג ישראל, שסומכים על זה כאשר מתעורר ספק ולא יודעים כיצד להתנהג, כדלקמן.

שלמא. איתא בגמרא: "תנו רבנן הלכה זו (שפסח דוחה שבת) נתעלמה מבני בתירא, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו כלום יש אדם שיודע .. אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון ויודע .. שלחו וקראו לו .. אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת, ועוד, קל וחומר הוא וכו' .. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והי' דורש כל היום כולו בהלכות הפסח .. אמרו לו, רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו. אמר להן, הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן בני נביאים הן. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעי' ואבטליון".

שלא231
וצריך להבין דיוק לשון הגמרא "הנח להן לישראל .. נביאים כו'" – מה ענין נבואה לבירור הלכה בתורה:

שלבתורה ונבואה – הם שני ענינים שונים, ובנוגע להלכה בתורה אי אפשר לסמוך על נבואה, שהרי "אין הנביא רשאי לחדש דבר", ו"אין משגיחין בבת קול", כיון שהתורה "לא בשמים היא" (כפי שמבאר הרמב"ם בארוכה בפירוש המשניות, ובקיצור בהלכות יסודי התורה). ומזה מובן, שגם כאשר ע"פ הבנה והשגה יש שני צדדים שקולים, ואי אפשר לבוא למסקנת הענין [כפי שהי' אפילו בזמן שהתורה היתה במילואה כו' – בזמן שמאי והלל, לפני ש"רבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן" שאז "רבו מחלוקת בישראל"], אין לסמוך על דברי הנביא שיכריע לא' הצדדים.

שלגועפ"ז אינו מובן כלל מאמר הגמרא "הנח להן לישראל .. נביאים כו'" (שלכן יש לסמוך על הנהגתם של ישראל במקום של ספק) – מהי השייכות של ענין הנבואה להלכה בפועל?

שלד[ולהעיר: מצינו בכ"מ תוכן הענין ד"הנח להן לישראל", היינו, שכאשר מתעורר ספק ולא יודעים כיצד להתנהג, אזי יש לסמוך על ההנהגה של בנ"י, ובלשון הגמרא271: "פוק חזי מאי עמא דבר", וכידוע גודל מעלת מנהג ישראל, ועד ללשון הירושלמי28 ש"מנהג מבטל הלכה"; אבל השאלה היא בנוגע ללשון נבואה שנאמר בגמרא – איך אפשר לסמוך על ענין הנבואה בנוגע לענין של הלכה בפועל].

שלהגם צריך להבין הדיוק בדברי הגמרא "אם אין נביאים הן בני נביאים הן" – מהי המעלה של "בני נביאים"?

שלומב. ויובן בהקדם הביאור בענין שהוא דוגמת נבואה שמצינו בנוגע לכללות הפסקי דינים של תנאים ואמוראים:

שלז232
ידוע מ"ש בביאורי הזהר על הפסוק "ישרים דרכי ה'", ש"כל התנאים והאמוראים הי' פסק דין שלהם רק ע"פ הבטה בשרש החכמה שבתורה כמו שהוא למעלה וכו'".

שלחולכאורה אינו מובן: מה שייך ראיית שרש הענינים למעלה לענין פסקי הלכה בתורה ש"לא בשמים היא"?

שלט[ולהעיר, שזוהי תמיהה גדולה יותר ממה שאמרו בגמרא בנוגע למאורע מסויים "הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן בני נביאים הן" – כיון שכאן נאמר כלל בנוגע לכל התנאים ואמוראים, ש"הי' פסק דין שלהם רק ע"פ הבטה בשרש .. למעלה כו'"].

שמוההסברה בזה – שלאחרי שראו את הענינים בשרשם למעלה, חזרו והתבוננו כו' עד שהונח הדבר בשכלם, ואז היו יכולים לפסוק הדין למטה.

שמאכלומר: אף שהתחלת הענין היתה באופן שראו זאת בשרש הענינים למעלה, מ"מ, כיון שלאח"ז בא הענין בשכלם והשגתם, הרי זה נחשב לפס"ד שבא ע"י שקו"ט בשכל ע"פ כללי התורה.

שמב[ולהעיר גם ממ"ש רבינו הזקן בהקדמה לספר התניא (מדברי הזהר) בנוגע ל"מחלוקת תנאים ואמוראים מן הקצה אל הקצה ממש, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, לשון רבים, ע"ש מקור החיים לנשמות ישראל הנחלקות דרך כלל לשלשה קוין ימין שמאל ואמצע .. ונשמות ששרשן ממדת חסד הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל כו'" – ולכאורה הרי זה ענין של קבלה, בנוגע לספירות כו', ומהי שייכותו לפס"ד להלכה?

שמגאך הענין הוא – שגם פסקי דינים בתורה שתלויים בשקו"ט בהבנה והשגה, קשורים עם טבע הנשמה מצד שרשה למעלה [וכיון שהנשמה מלובשת בגוף, הרי זה קשור גם עם טבע הגוף – כפי שמצינו שאין מושיבין בסנהדרין זקן או מי שאין לו בנים, כיון שחסר אצלם בטבע הרחמנות, והיינו, שאף שענין הישיבה בסנהדרין תלוי בהבנה והשגה בשקו"ט שבתורה, באופן שמכוין לאמיתתה של תורה, להיותו

שמד233
סמוך איש מפי איש עד משה רבינו, מ"מ, הרי זה צ"ל קשור גם עם טבע הגוף], ואעפ"כ אין זה בסתירה לכך שזהו פס"ד שנקבע ע"פ הבנה והשגה].

שמהמג. וע"פ יסוד זה, יש לבאר דבר תמוה בהנהגת רבותינו נשיאינו בנוגע לאמירת דבר בשם אומרו:

שמובדרך כלל (מלבד במקומות ספורים) לא מצינו בתורתו של רבינו הזקן שיאמר דבר "בשם אומרו" – המגיד והבעש"ט, ועד"ז אצל רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו (עד להמגיד והבעש"ט), לא אמרו דבר בשם אומרו.

שמזולכאורה אינו מובן: הרי אמרו רז"ל "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"?

שמחונוסף על צורך ההשתדלות באמירת דבר בשם אומרו כדי להביא הגאולה (שעל זה אפשר לומר שעדיין לא הי' הדור ראוי לכך כו'), הרי הצורך בזה הוא גם כדי לשלול ענין הפכי – כפי שהובא להלכה במגן אברהם ש"כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו" (כדאיתא במדרש ש"עליו הכתוב אומר אל תגזל דל כי דל הוא"), והרי ידוע עד כמה התחשב רבינו הזקן עם פסקי המג"א, וא"כ, אינו מובן, כיצד יכול לומר דבר שלא בשם אומרו, הרי זה ענין של גזילה?!

שמטואין לומר שזהו ע"ד דברי הגמרא במסכת יבמות "וכי על כל דבר שאמר יהושע הי' אומר להם כך אמר לי משה, אלא יהושע יושב ודורש סתם, והכל יודעים שתורתו של משה היא" – שהרי מצינו כו"כ פעמים שרבינו הזקן מביא ענינים (לא רק מהמגיד, אלא) גם מהחברייא כו', וא"כ, הי' צריך לומר שענין זה הוא מהמגיד או הבעש"ט.

שנוהביאור בזה – ע"פ האמור לעיל – שאף שבתחילה שמע זאת מהמגיד וכו', הנה לאח"ז חזר ולמד והתייגע להבין הענין בשכלו, ועד שנתעצם עמו, ולכן הרי זה באופן שהוא ה"אומרו" (כך שזהו אכן

שנא234
"בשם אומרו"), ואינו צריך לומר זאת בשם רבו, כיון שגם לולי השמיעה מרבו הי' מגיע לזה ע"י יגיעתו.

שנבוענין זה מצינו גם בנגלה – כמדובר כמ"פ58 שכן הוא בנוגע לכל הענינים שבפנימיות התורה:

שנגמצינו בכמה מקומות שהגמרא מביאה שיטה של תנא פלוני, ואח"כ אומרת שזוהי גם שיטתו של תנא פלוני וכו' (ש"אמרו דבר אחד"), ועד שמצינו כן גם בנוגע לרב ותלמיד.

שנדולכאורה אינו מובן: הרי התלמיד שמע זאת מרבו, ולמה מחשיבים את דברי התלמיד בתור דעה בפני עצמה, שגם הוא סובר כן?

שנהוהביאור בזה – כנ"ל – שלאחרי שהתלמיד קיבל ענין זה מרבו, התייגע על זה בשכלו הוא, עד שהענין התעצם עמו ונעשה תורתו.

שנומד. ויש להוסיף בהאמור לעיל שיש אופן של לימוד שהתחלתו היא מהענין כפי שהוא בשרשו למעלה, ואח"כ בא גם בהשגת האדם – שלא זו בלבד שיש גם אופן לימוד כזה, אלא יתירה מזה, שכן הוא הסדר בכללות נתינת התורה:

שנזנתבאר לעיל במאמר שיש כמה דרגות בתורה, ועד לדרגות הפכיות: מחד גיסא – התורה היא "חמודה גנוזה שגנוזה לך", והקב"ה נתנה לבנ"י באופן של מתנה; ולאידך גיסא – אמרו רז"ל "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", ועד שמוכרח להיות ענין היגיעה בתורה, כמארז"ל109 "לא יגעת ומצאת אל תאמין", שזהו היפך ענין המתנה, שבה ישנו רק הענין ש"עביד נייחא לנפשי'", אבל לא שייך בזה ענין של יגיעה.

שנחוהענין בזה, שעי"ז שהתורה ניתנה לבנ"י במתנה, יש בכחו של יהודי להתייגע בתורה כו'. וכפי שמצינו אפילו בנוגע למשה רבינו, ש"הי' למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה"344, ועי"ז הי' יכול להתייגע בלימוד התורה באופן שהתורה תתקיים אצלו. ועד"ז בנוגע לכל אחד

שנט235
מישראל (כידוע בפירוש המאמר "ותן חלקנו בתורתך", שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה, בהתאם לשרש נשמתו כו'), שנתינת התורה מהקב"ה באופן של מתנה, מהוה נתינת כח שיוכל להתייגע בלימוד התורה בהשגת שכלו, ועד ל"אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא", ובאופן שהפס"ד נקבע ע"פ שכל האדם למטה דוקא, כיון שהתורה "לא בשמים היא".

שסואעפ"כ אמרו "אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה", והיינו, שאף שמצד השקו"ט שבתורה באופן של הבנה והשגה בשכל האדם "יש תשובה", מ"מ, "אם הלכה נקבל" – כיון שהיסוד אינו הבנת האדם בשכלו, כי אם נתינת התורה מהקב"ה (אלא שלאח"ז צ"ל גם הבנת האדם בשכלו).

שסאמה. ויש לומר, שזהו גם יסוד גודל הענין של מנהג ישראל, שלכן אומרים "פוק חזי מאי עמא דבר":

שסבבנתינת התורה לבנ"י במתנה, נתן להם הקב"ה את הכח לכוין אל האמת, כך, שגם כאשר חסר ענין ההבנה והשגה, וגם לא זוכרים את המסורה, הנה כאשר רואים את הנהגת בנ"י בפועל, יש לסמוך על הנהגה זו שהיא בודאי ע"פ המסורה כפי שנאמר למשה מסיני.

שסגולכן, כאשר הלל אומר "הלכה זו שמעתי ושכחתי", יש לסמוך על הנהגת בנ"י בפועל – "הנח להן לישראל" – שבודאי יכוונו אל האמת.

שסדוענין זה שיש בכחם של בנ"י לכוין אל האמת הוא כעין התנוצצות של נבואה – כדיוק לשון הגמרא "הנח להן לישראל .. נביאים כו'".

שסהואעפ"כ אין זה בסתירה לכלל ש"אין הנביא רשאי לחדש דבר", כיון שהתורה "לא בשמים היא" – כי, התנוצצות זו של נבואה היא רק הוכחה שהנהגה זו היא ע"פ המסורה:

שסוהכלל ש"אין הנביא רשאי לחדש דבר" כיון שהתורה "לא בשמים היא", שייך רק כאשר הנביא פוסק הלכה בעצמו בכח נבואתו; משא"כ כאשר הנבואה היא רק בירור המציאות, שבישיבה פלונית או בב"ד פלוני

שסז236
פסקו כך וכך, אזי יכולים שפיר לסמוך על זה, כיון שאין זה פס"ד מ"שמים", אלא פס"ד של ב"ד למטה.

שסחועד"ז בנדו"ד, שהתנוצצות הנבואה בהנהגת עמא דבר היא רק בירור המציאות בנוגע למסורה. וזהו גם הדיוק "בני נביאים הן" – כיון שלא נוגע כאן שמיעת הנבואה בעת אמירתה, אלא די בכך ששומעים זאת מ"בן נביא", שזהו ענין המסורה, שעי"ז מתברר שזהו ענין שנאמר למשה מסיני.

שסטוכפי שאכן הי' בפועל – שכאשר הלל "ראה מעשה", אזי "נזכר הלכה ואמר כך מקובלני כו'".

שעמו. אך עדיין צריך להבין מה שאמר הלל (כששכח ההלכה) שיש לסמוך על הנהגת בנ"י ("הנח להן לישראל") – דלכאורה ממה-נפשך: אם הוא בעצמו אינו זוכר את המסורה, הרי בודאי שעמא דבר אינם זוכרים; ואם מצד התנוצצות הנבואה ("בני נביאים הן") – הרי גם הוא בעצמו מ"בני נביאים", ולמה הוצרך לסמוך על התנוצצות הנבואה אצל עמא דבר דוקא?!

שעאואין לומר שזהו מפני שהלל הי' "ענוותן", ולכן הי' סבור שאצלו לא תהי' התנוצצות הנבואה – שהרי מדובר אודות התנוצצות של נבואה ששייכת (לא רק ליחידי סגולה, אלא) לכל ישראל להיותם "בני נביאים".

שעבוהביאור בזה:

שעגידוע שכללות ענין ההבנה וההשגה שבא בכח האדם ע"י יגיעתו מפריע לענין הנבואה הקשורה עם ביטול מציאותו, הבנתו והשגתו כו', וככל שענין ההבנה וההשגה הוא בריבוי יותר, הרי זה מפריע יותר לענין הנבואה.

שעדוע"ד המבואר בדרושי חסידות שמי שהוא בעל-התבוננות בהבנה והשגה כו', קשה יותר לפעול אצלו ענין של קבלת עול, כיון שהורגל בהבנה והשגה שהיא היפך הקבלת עול.

שעה237
וזהו שאמר הלל "הנח להן לישראל כו'" – שכאשר מחפשים לכוין אל האמת בנוגע לענין המסורה (לא ע"י זכרון, שהרי אם הלל אינו זוכר, בודאי שעמא דבר אינם זוכרים, אלא) ע"י התנוצצות של נבואה ("בני נביאים"), יכולים למצוא זאת (לא בבית המדרש, שעיקר ענינו הוא לימוד באופן של הבנה והשגה, אלא) דוקא מחוץ לביהמ"ד – "פוק חזי מאי עמא דבר", שאינם בעלי הבנה והשגה, כיון שזהו ענין שלמעלה מהבנה והשגה.

שעומז. ויש להוסיף, שכן הוא בנוגע לכללות הענין דמנהגי ישראל:

שעזבכלל ישנם מנהגים אין קץ, ובלשון הכתוב: "עלמות אין מספר". ובין כל המנהגים ישנו גם המנהג לערוך שמחת תורה, שאודותיו נתפרש להדיא שהוא מנהג קדמון, עוד לפני ש"עליונים ירדו לתחתונים כו'" במ"ת – כפי שאומרים בהפיוט: "אברהם שמח בשמחת תורה, יצחק שמח בשמחת תורה, יעקב שמח בשמחת תורה",

שעחוממשיך בהפיוט: "משה שמח בשמחת תורה" – שזהו העיקר מה שנוגע לנו, כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות, ש"כל מה שאנו מרחיקים או עושים היום, אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה, לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון .. אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה, וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו, אלא מצות משה רבינו ע"ה",

שעטוכיון שמשה הוא המקבל הראשון, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע כו'", ועד שהתורה "נקראת על שמו"191, כמ"ש "זכרו תורת משה עבדי", הנה כשאומרים "משה שמח בשמחת תורה", הרי זה בודאי (לא מפי עצמו, אלא) מהקב"ה.

שפוכן הוא בנוגע לכל המנהגים – "מנהג ישראל תורה הוא" – שכולם הם ע"פ המסורה, כפי שנאמרו למשה מסיני.

שפא238
מח. ועדיין יש צורך להבהיר בנוגע למשה עצמו – שנבואת משה היא גדר אחר לגמרי:

שפבבביאור הענין ש"אין הנביא רשאי לחדש דבר" – מזכיר הרמב"ם בפירוש המשניות322 רק את יהושע ופינחס, ולא את משה; ואילו בנוגע למשה – הרי אדרבה: בכ"מ מזכירו (לא בשם משה רבינו, אלא) בשם "הנביא".

שפגואף שבנוגע למ"ש בפיהמ"ש אפשר לומר שאין זה פס"ד להלכה (וסומכים על זה רק בענין שלא מוצאים בו בירור במק"א), ומה גם שכיון שזהו רק תרגום, אי אפשר לדייק בהתיבות כו' (אף שכללות הענין הוא בודאי בדיוק), ועד שמצינו כמה ענינים בפיהמ"ש שאינם מתאימים לדברי הרמב"ם בספר הי"ד, שנחשב ל"משנה אחרונה" לגבי פיהמ"ש – הרי מצינו שגם בספר הי"ד, בהלכות יסודי התורה, מקשר הרמב"ם ענין התורה בכלל עם נבואת משה: "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת .. לפיכך אם יעמוד איש .. ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה .. הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה"323.

שפדולהעיר גם מהמבואר בדרושי חסידות בכ"מ בנוגע למעלת משה שנתנבא ב"זה", כמ"ש "זה הדבר", שהו"ע "אספקלריא המאירה"; וכיון שבפרשת נדרים נאמר370 "זה הדבר אשר צוה ה'", נמצא שפרשה זו נאמרה בנבואה.

שפהאך הענין הוא, שנבואת משה היא בגדר אחר לגמרי – ענין התורה, ולכן, רק על שאר הנביאים אי אפשר לסמוך בנוגע להלכה מצד הענין דתורה "לא בשמים היא", משא"כ בנוגע לנבואת משה.

שפוועפ"ז יש לדייק גם בלשון הגמרא "הנח להן לישראל אם אין

שפז239
נביאים הן בני נביאים הן" – "נביאים" לשון רבים, היינו, שמדובר כאן בשייכות לשאר הנביאים, ולא ביחס לנבואת משה. ועד"ז עוד כמה דיוקים.

שפחמט. ובנוגע לעניננו – מובן מזה גודל מעלת השמחה דשמח"ת לגבי שאר הדרגות שבענין השמחה (כנ"ל ס"מ), ע"פ מנהג ישראל תורה הוא, החל מזה ש"משה שמח בשמחת תורה".

שפטושמחה זו ממשיכים על כל השנה כולה, וע"ד ענין ההוספה מחול על הקודש, שזהו חיוב מן התורה, כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע שלו בהלכות יוהכ"פ, ולא רק ביוהכ"פ, אלא גם בכל שבת ויו"ט, שעי"ז ניתוסף הענין ד"יתרון האור מן החושך", כיון שעושים מ"חול" – קודש.

שצויה"ר שאכן תומשך השמחה על כל השנה כולה,

שצא– שתהי' שנת אורה בלימוד התורה, ובאופן של לימוד המביא לידי מעשה –

שצבוע"י השמחה למטה יתוסף גם בענין השמחה למעלה – "ישמח ה' במעשיו", ועד שעי"ז יקויים היעוד "אז ימלא שחוק פינו", "בשוב הוי' את שיבת ציון".

שצג* * *

שצדנ. בהמשך להמדובר לעיל אודות הגדלות של מנהג ישראל בשייכות לענין הנבואה, כדברי הגמרא "הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן" – הנה בנוגע למנהג ונבואה מצינו חידוש בענין צדדי לכאורה, בשייכות ללימוד התורה אצל נשים:

שצהמצינו בגמרא בנוגע לברורי', שלמדה ג' מאות הלכות, אבל בדרך כלל לא מצינו שיהי' אצל נשים הענין של תלמוד תורה. – בודאי אין זה באופן הפכי ח"ו, וכדברי רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה ש"גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן" (כפי שמפרט אותם), וגם "כל מצות עשה שאין הזמן גרמא, וכל מצות לא תעשה של תורה ושל דברי סופרים שהן מוזהרות בהן כאנשים", שזהו

שצו240
לימוד רב ועצום (והלואי היו האנשים יודעים כל זה...), אבל אצל הנשים אין זה בתור דין של תלמוד תורה.

שצזאבל ענין הנבואה – מצינו גם אצל נשים, כדברי הגמרא "ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל", ויש גם נבואות שלהן שנכתבו, כדברי הגמרא381 "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה", כך, שבענין זה אין חילוק בין אנשים לנשים.

שצחויתירה מזה בנוגע למנהג – "מנהג ישראל תורה הוא"363 – שיש בו הדגשה מיוחדת בנוגע לנשי ישראל (כפי שמצינו הלשון "מנהג נשים", "מנהג נשים זקנות בישראל"), כדאיתא בפרקי דר"א "שהן משמרות ראשי חדשים" בשכר שלא רצו ליתן נזמיהן לעשיית העגל, שמזה מובן שמנהג ישנו כבר מימי מ"ת (ע"ד המנהג דשמח"ת שמקורו מזה ש"משה שמח בשמחת תורה").

שצטוכפי שרואים בפועל ששמירת מנהגי ישראל שייכת במיוחד לעקרת הבית, שכן, הבעל יודע את כל הענינים ממה שלמד בספרים בישיבה, ואילו האשה יודעת בפרטיות את כל מנהגי הבית ממה שלמדה מאמה וסבתה, והרי רוב מנהגי ישראל שייכים להנהגת הבית, שתלוי' בעיקר בעקרת הבית.

תנא. ובנוגע לפועל – ככל עניני התורה שיש בהם הוראה בפועל:

תאלכל לראש – כיון שיודעים שמנהג ישראל תורה הוא, צריכה להיות אותה השתדלות בנוגע לקיום מנהגי ישראל כמו בנוגע לתורה, ולפי ערך ההשתדלות בזה יהי' גם השכר, שהרי "לפום צערא אגרא", מלבד עצם השכר שתלוי בחשיבות הענין, שמזה מובן גודל השכר עבור שמירת מנהגי ישראל.

תבובמיוחד בנוגע לנשי ישראל, ששמירת המנהגים כשלעצמה מספיקה להעמיד בית בישראל, בנין עדי עד, בנים ובני בנים עוסקים בתורה.

תגוהרי אחד מהמנהגים ששייכים במיוחד לנשים הוא – כדברי הגמרא במסכת ברכות: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר נשים שאננות קומנה גו' .. במאי זכיין, באקרויי

תד241
בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן", והיינו, שנוסף לכך שתפקידה הראשון הוא להשאר בבית ולשמור על מנהגי ישראל, יש לה חלק גם בחינוך הילדים, הן בשנים הראשונות, שתלוי לגמרי בידי האם, וגם בשנים שלאח"ז יש לה חלק חשוב בחינוך, וגם בנוגע לבעל, שהיא מעודדת ומזרזת אותו (ולפעמים גם מציקה לו...) בנוגע לקביעות עתים לתורה, תוך כדי וויתור על כמה ענינים כו' (וכל זה – למרות שע"פ דין אינה חייבת לחנך את בעלה).

תהובנוגע לכל ענינים אלו – יש לקבל החלטות טובות בחודש תשרי, שיומשכו לפועל במשך השנה.

תוועי"ז מכינים בנ"י "כוס של ברכה" לקבל ברכת הוי', שתקויים ההבטחה הגדולה שהבטיחן הקב"ה לנשים, שתהי' להן ברכה והצלחה בכל עניניהם, החל מהנהגת הבית ע"פ מנהגי ישראל בכל פרטיהם, מתוך מנוחה ושאננות, ובאופן של שלימות (שנפעלת גם בעולם התחתון), כיון שנמשכת מידו של הקב"ה שהוא תכלית השלימות.

תזועד שממשיכים את ה"מלך שהשלום שלו", שיבוא ויגאלנו, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", עד ש"לא תשאר פרסה", ו"כספם וזהבם אתם", "קהל גדול ישובו הנה"149, בקרוב ממש.

תח[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני"].

תט* * *

תינב. כיון שכבר מתקרב חצות לילה, וצריכים לחשוב אודות תפלת מעריב – הנה כאן המקום להזכיר אודות ענין הצדקה ד"קרן השנה":

תיאנתינת הצדקה צריכה להיות בכל יום, כפס"ד השו"ע. ובכן: בנוגע לנתינת הצדקה קודם תפלת שחרית, יכולים להיות בטוחים שיזכרו זאת, אבל קודם תפלת מנחה, ספק הדבר אם כל אחד יזכור זאת. ולכן יסדו קופה שממנה תורמים בכל יום כו' (גם לזכותם של אלו שיצטרפו במשך הזמן, כפי שמצינו בנוגע למחצית השקל, שתורמים גם על העתיד לגבות).

תיב242
ונוסף לזה: נתינת הצדקה בממון, יכולה להיות רק בימות החול, ולא בשבת ויו"ט, אבל חיוב הצדקה הוא גם בנוגע לשבת ויו"ט, ואפילו בנוגע ליוהכ"פ (שגם בו יש אפשרות לנתינת צדקה – בנוגע ללבושים, וכן בנוגע להדלקת נרות, "באורים כבדו ה'"). וזוהי המעלה בקרן זו, שממנה נותנים גם עבור ימים אלו.

תיגולכן צריך לכוין שסכום הנתינה יהי' במספר המתאים לכל ימות השנה, כולל שבת ויו"ט, ואפילו יום הקדוש.

תידובנוגע לשנה זו – כיון שמספר הימים הוא שנ"ד, יש ליתן כמנין שנ"ד, ומה טוב – כמ"פ כמנין שנ"ד, וכל המרבה הרי זה משובח, וכמבואר באגה"ת ש"נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה", ואפילו יותר מחומש, כיון שאין זה ענין של בזבוז כו'.

תיהויש להוסיף רמז בדבר (שהרי משתדלים לקשר כל הענינים עם רמזים כו') – שמספר שנ"ד רומז ל"דשן", והיינו, שתהי' זו שנה דשנה ("אַ פעטע יאָר"), בגשמיות וברוחניות גם יחד, לחנך בנים ובנות לתורה לחופה ולמעשים טובים מתוך תענוג והרחבה אמיתית.

תיווכמדובר כמ"פ – יכולים כל הרוצים לצרף שם האם, כדי להזכירם על הציון של כ"ק מו"ח אדמו"ר.

תיזוכאמור, שכל המרבה הרי זה משובח, ובפרט שההתעוררות על זה היא בהתוועדות שהיא בהמשך לשמח"ת, ובזמן של תוספת מחול על הקודש.

תיחוע"פ הכרזת ה"כהן צדק" ש"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", הרי כיון שע"י אמירה אחת כבר יצא מרשותו, יכול לחזור וליתן עוד הפעם...

תיטועי"ז יקויים היעוד30 "יעלה הפורץ לפניהם"39.

תכ[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אדמו"ר מהר"ש והצ"צ].

תכא* * *

תכב243
נג. יש עוד ענין שנהוג להזכיר בכל שנה – בנוגע לשיעורי חת"ת המפורסמים כבר: ללמוד בכל יום שיעור חומש בפרשת השבוע – חלק הפרשה השייך ליום זה, וכן שיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש, וכן שיעור תניא כפי שנחלק לימי השנה.

תכגולהעיר, שכל יום יש לו תכונה שהוא חלק משבוע, חודש ושנה [שבוע – קשור עם מהלך השמש, חודש – קשור עם מהלך הלבנה, ושנה גם עם מהלך השמש (כמבואר בספרי תכונה)], וכיון שצריך לקשר את כל הענינים עם תורה, הנה הקישור של ג' ענינים אלו (שבוע חודש ושנה) עם תורה נעשה ע"י ג' השיעורים הנ"ל.

תכדולא נצרכה אלא לזריזות ולהוספה – שאלו שלא ידעו מזה, יתחילו לשמור שיעורים אלו מכאן ולהבא, ואלו שהיתה אצלם חלישות, יתחזקו בזה.

תכהוע"י שמירת שיעורים אלו תקויים ההבטחה "ויהי חתת אלקים על הערים גו'", כידוע הסיפור אודות דברי הצ"צ לאדמו"ר מהר"ש ש"חתת" ר"ת חומש תהלים תניא, ואז – כסיפא דקרא – "ויסעו", והיינו, שמסע השנה, החל מ"ויעקב הלך לדרכו", הוא בהצלחה, ובאופן שכל הגוים יראים ממנו, ובא שלם בגופו בממונו ובתורתו לארצנו הקדושה, יחד עם משיח צדקנו, בקרוב ממש.

תכו[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר האמצעי, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ז"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

תכזלאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל הנאספים בידו הק' מ"כוס של ברכה".

תכחטרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו"].

תכט244
בס"ד. יום ב', כ"ו תשרי, ה'תשכ"ח.

תל– ב"יחידות כללית" לאנ"ש שי' דכפר חב"ד, בחדרו הק' –

תלאבלתי מוגה

תלבבהמשך להמדובר אודות "ויעקב הלך לדרכו",

תלג– והרי אצלכם ישנו ענין זה בפועל ממש, שהרי אתם נוסעים לארצנו הקדושה, ובמיוחד לכפר חב"ד –

תלדברצוני לבקש, שלאחרי שרובם ככולם יהיו כבר שם, יערכו התוועדות – בהמשך להתוועדויות שהיו כאן – בכפר חב"ד בכלל, ובפרט בהמוסדות שבכפר חב"ד.

תלהולאחרי כן, יסעו כולם יחד לירושלים עיר הקודש, ויערכו תפלה בציבור – באופן שטרחת הציבור תהי' היותר קטנה – בסמיכות לכותל המערבי, וכן בבית-הכנסת בעיר העתיקה שנבנה ע"פ ציווי הצ"צ, וכן בקבר רחל, וכן במערת המכפלה.

תלו[בנוגע למערת המכפלה – כיון שיש שם מסגד של הישמעאלים, יש לברר הדין אצל הרבנים באה"ק, אם התפלה יכולה להיות בפנים הבנין, או מוטב שתהי' התפלה במקום שבו מותר להתפלל לכל הדעות ללא ספקות].

תלזולאחרי כן יערכו התוועדות במוסדות חב"ד שבעיר ירושלים, ובפרט בשיכון חב"ד, וכן במוסדות חב"ד שבעיר לוד.

תלחומה טוב – שלאחרי ההתוועדויות הנ"ל שבהם ישתתפו כולם ביחד, יערכו התוועדויות גם בבתי-ספר של ה"רשת", ושם יכולים לעשות זאת בקיצור יותר, ובאופן שלכל מקום ומקום יסעו שנים או שלשה.

תלטובכל מקום תמסרו פריסת שלום מכאן, יחד עם נקודות מהענינים שדובר אודותם (לא נוגע כ"כ הלשון, כי אם התוכן) – לאחרי שתבחרו את הנקודות המתאימות לכל מקום ומוסד לפי ענינו (ולדוגמא: בנוגע לבתי-ספר – עניני חינוך).

תמוכן תבחרו מכם כמה אנשים שיש להם קשר עם הפּרעזידענט שזר

תמא245
והשפעה עליו – למסור לו פריסת שלום מבנ"י כאן, וממני בפרט, בתור שלוחים שלי.

תמבוכמובן, שבתורה בכלל, הנה כל ענין של דיבור כוונתו שיומשך אח"כ במעשה, וכן הוא בנוגע להאמור לעיל, שכל הדיבורים אודות הנקודות הנ"ל, וכן כל התפלות וכו', יהיו באופן שיומשכו במעשה בפועל אצל השומעים, ובמילא גם אצל המדברים, כהנוסח הידוע בזה.

תמג*

תמדובקשה נוספת:

תמהאע"פ ש"חזקה שליח עושה שליחותו" – ברצוני שתודיעו לכאן כיצד מתקיימים הדברים. ובשביל זה תבחרו מכם את אלו ששייכים לכתיבה בפרטיות, וכל המפרט הרי זה משובח.

תמוולא להמתין עד שיסיימו את כל הפעולות, אלא באופן חלקי: לאחרי גמר אחת הפעולות – תודיעו מיד על זה, וכן בנוגע להפעולות שלאח"ז.

תמז*

תמחויעזור השי"ת שכל זה יהי' בהצלחה רבה, אצל כל אחד מכם, בתוככי כלל ישראל, להמשיך כל הצריך במשך כל השנה כולה.

תמטוכמדובר כמ"פ – שתהי' שנת תורה, ועי"ז תהי' גם שנת שמחה – שתומשך שמחה בכל הענינים הרוחניים וכל הענינים הגשמיים, עד לשנת אורה, וכן בנוגע לכל הראשי-תיבות של כל אותיות האל"ף בי"ת, בין הא' ד"אורה" לת' ד"תורה".

תננסיעה טובה והצלחה רבה.

תנא* * *

תנבכמדובר לעיל – מתחיל מילוי הבקשה והשליחות בשעה שרובם ככולם יחזרו לאה"ק, ועד אז, יש להמנע מלמסור הפריסת שלום מכאן באופן רשמי. – יכולים למסור באופן פרטי, אבל הביקור בכל המקומות הנ"ל בתור באי-כח שלי, ושל בנ"י כאן בכלל, יש לערוך לאחרי שרובם ככולם יהיו באה"ק.

תנגבנוגע להוצאות הכספיות עבור הנסיעות לירושלים, לקבר רחל וכו'

תנד246
– הנה כיון שפעולה זו היא המשך לשהותכם כאן, יהי' גם כיסוי ההוצאות מכאן.

תנהויה"ר שיהי' זה באופן ד"הנוטל פרוטה מאיוב (שהרי זה יהי' מה"קרנות" של כ"ק מו"ח אדמו"ר) מתברך" – ברכת הצלחה רבה ומופלגה במילוי השליחות בכל פרטי' ועניני'.

תנונסיעה טובה ונשמע מכם בשורות טובות בענינים הפרטיים של כל אחד ואחת מכם עם כל בני ביתו, בגשמיות וברוחניות גם יחד.