Toras Menachem·Vol. 51 (5728·Part 1)·Sicha of Shabbos Parshas Mikeitz·Shabbos Chanukah·Shabbos Mevarchim Teves 5728תורת מנחם·נא - שנת תשכ"ח - חלק ראשון·שיחת ש"פ מקץ·שבת חנוכה·מבה"ח טבת·ה'תשכ"ח

א440
בס"ד. שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה

בא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ועל הנסים כו'.

ג* * *

דב. ע"פ המבואר לעיל (במאמר) בנוגע לקו השמאל, יובן גם דיוק הלשון "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל" – כי:

ה"שור" – הוא מקו השמאל, "פני שור מהשמאל". ומקו השמאל, הנה ע"י ריבוי צמצומים, יכולה להיות יניקה לחיצונים.

ווזהו הדיוק "קרן השור" – שה"קרן" אינו חלק מגוף השור, אלא פסולת השור בלבד (שלכן יש חילוקי דינים בין קרן השור לשור עצמו), ולכן, מצד קרן השור, שזהו הפסולת של קו השמאל, ששם יש יניקה לחיצונים, יכול להיות הענין ד"כתבו לכם .. שאין לכם חלק כו'".

זג. קו הימין וקו השמאל כפי שהם בענין השמות – הרי זה השמות הוי' ואלקים, כי:

חשם הוי' הו"ע מדת הרחמים, וענינו הוא גילוי אלקות, ולא רק מדריגת האלקות המלובשת בטבע, אלא גם למעלה מן הטבע, שהרי שם הוי' מורה על היותו הי' הוה ויהי' כאחד, וגם, שם הוי' הוא מלשון מהוה, והרי ענין ההתהוות הוא רק בחיק הבורא.

טמשא"כ שם אלקים – בגימטריא הטבע – מורה על דרגת האלקות שמתלבשת בטבע, וגם, אלקים הוא לשון רבים, שזהו ע"ד

י441
מ"ש "נעשה אדם", לשון רבים, שעל זה אמר הקב"ה למשה "כתוב והרוצה לטעות יטעה".

יאוזהו גם ב' הענינים שבספירות – אורות וכלים: האורות הם משם הוי', והכלים הם משם אלקים. ולכן, ענין ההתהוות כפי שהוא בגלוי (באופן של ריבוי) הרי זה מהכלים, שם אלקים, אבל אמיתית ענין ההתהוות הוא מהאורות, שם הוי', וכמ"ש "כי הוא צוה ונבראו", דקאי על ההתהוות משם הוי'.

יבובפועל הרי זה מתבטא בכך שהאורות הם בדביקות ניכרת, והכלים הם בדביקות בלתי ניכרת.

יגד. ענין זה קשור גם עם המדובר לעיל בהביאור בפ"י בשער היחוד והאמונה, ששאלו על זה כמה שאלות, שיתורצו ע"פ נקודה כללית:

ידישנם ג' ענינים: באצילות – איהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד; בבי"ע – אינו כן, כמפורש בתיקוני זהר שבבי"ע לאו איהו וחיוהי וגרמוהי חד. ואילו למעלה מאצילות – לא שייך לומר "איהו וחיוהי חד", כי שם יש רק "איהו" בלבד, "הי' הוא ושמו בלבד".

טוונקודה נוספת: כשם שישנו אצילות הפרטית, יש גם אצילות דכללות, לפני הצמצום. וגם שם הרי זה רק חסד דלבר. – בפרטיות הנה חסד דלבר הוא חסד דז"א (כמשנ"ת במאמרים שלפנ"ז), אבל בכללות הנה גם אצילות דכללות הוא חסד דלבר, כי, אצילות דכללות הרי זה לאחרי ששיער בעצמו בכח, שזהו כבר הגילוי לעצמו השייך אל הזולת (שהרי יש דרגא של גילוי לעצמו שאינו שייך אל הזולת, אבל אצילות דכללות הו"ע הגילוי לעצמו ששייך אל הזולת).

טז*

יז442
ה. המשך הביאור ב"סיום" על מסכת מכות – נכלל בשיחת י"ט כסלו סל"א ואילך (לעיל ע' 348 ואילך).

יחבהמשך להמבואר בנוגע לדברי ישעי' "ובאו האובדים גו'", שכיון ש"שינוי החוזר לברייתו אינו שינוי", הרי זה כמו שמלכתחילה לא הי' המצב ד"ואבדתם בגויים" – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

יטוענין זה נותן תוספת כח בעבודה:

כיהודי צריך לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך", ולהשתדל לקרב את חבירו לתורה ועבודת ה', ואפילו אם לא יצליח בכך – אומר רבינו הזקן בתניא: "והן לא, לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים". וכ"ש בנוגע להציווי "הוכח תוכיח את עמיתך", שאפילו כשיודע בוודאות שחבירו לא ישמע אליו, צריך להוכיחו, וכדרשת רז"ל: "אפילו מאה פעמים".

כאובכן: בידעו שסוכ"ס יקויים היעוד "ובאו האובדים גו'", ו"לא ידח ממנו נדח", וכיון ששינוי החוזר לברייתו אינו שינוי, הרי לאמיתתו של דבר גם עכשיו אינו "נדח" – אזי העבודה היא בנקל יותר.

כבהוא צריך רק לדבר בדברים היוצאים מן הלב, עד שסוכ"ס יקויים "ובאו האובדים גו'" כפשוטו, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

כג* * *

כדו. כפי שהוזכר בשבוע שעבר – ידובר עתה אודות הפסוק "וטבוח טבח והכן", מדוע לא מביא רש"י את דברי הגמרא שהכוונה היא לשחיטה ונטילת גיד הנשה, שהרי י"ל* שגם השבטים קיימו

כה443
את התורה קודם שניתנה, כמ"ש "למען אשר יצוה את בניו וגו'", כדלקמן.

כו*) כן אפ"ל (כי לא נתפרש בפרש"י עה"ת). ואולי אפ"ל שבזה פליגי רבי יהודה ורבי נחמי' בפרש"י. ואזלי לשיטתייהו, דבכולהו ר"נ מהדר (אף שדוחק בפי' הענין) בכבודן של ישראל: שקיימו את התורה עד שלא ניתנה, שלא הי' שינוי בשטח דישראל שאין לו שייכות לקרח, שסדום היינו אומות העולם [נוסף על המדובר מאז, שלר"י העיקר הענין – הפלגת אבל יעקב, שלא הועילו בניו, ואפילו לא "כל בנותיו"31 – שזה מכריח לומר בנותיו ממש. ור"נ מדייק בפרטים – וכאן אין אדם נמנע כו', ובנותיו תרתי משמע [ואולי אפ"ל דאדרבה: עפ"ז מדוייק הפרט שמפרט "בנותיו", ולא קאמר "ויקומו כל ילדיו לנחמו"]. [ל"ק איך לקחו כנעניות – דלפרש"י קיימינן, וממרא כו' אמורי הם]. כן מדוייק "כל בנותיו" – ב' סוגים. ["כל בניו"31 – גם אלו שמכרוהו] – אבל יל"פ ע"פ פרש"י דכולל גם בני בנים].

כזונוסף לזה, יש להתעכב גם על פירוש רש"י – "כמו ולטבוח טבח ולהכן, ואין טבוח לשון ציווי, שהי' לו לומר וטבח" ("טבַח" (בפתח), כמו "שלַח", וכיון שנאמר "טבוֹח" (בחולם), הרי זה כמו "לטבוח") – דלכאורה אינו מובן:

כחא) הדיוק של רש"י שאין זה לשון ציווי הוא מהניקוד ד"טבוֹח", ולא "טבַח"; אבל מנא לי' לרש"י שגם "והכן" הוא כמו "ולהכן" – הרי הניקוד ד"הכֵן" הוא כמו "הבֵא" שלפנ"ז, שהוא לשון ציווי?!

כטב) גם אם יש לרש"י הוכחה ש"והכן" הוא כמו "ולהכן" – עדיין צריך להבין בפסוק עצמו, מהו טעם החילוק בין "הבא", שהוא לשון ציווי, לשאר הענינים שבהמשך הפסוק ("וטבוח טבח והכן"), שאינם לשון ציווי?

לוכפי שיתבאר לקמן.

לאז. הביאור ע"פ פשוטו של מקרא בנוגע להאבות שקיימו כל התורה, ואעפ"כ, יעקב נשא שתי אחיות, ואברהם לא מל את עצמו קודם שנצטווה,

לב– כי, קיום התורה קודם שניתנה הוא רק חומרא והידור, ואין

לג444
זה דוחה ציווי וחיוב, ולכן: (א) ההידור של מילה (קודם הציווי) אינו יכול לדחות איסור שפיכת דם, (ב) ההידור שלא לישא שתי אחיות אינו יכול לדחות את החיוב של יעקב לקיים את הבטחתו לרחל שישאנה לאשה, ולא לרמותה ולצערה.

לד[ובנוגע לבלהה וזלפה, כיון ש"בנותיו היו מפלגש", שפחה, ו"מה שקנה עבד קנה רבו", הרי היו קנין כספו של לבן, ולאח"ז של רחל ולאה, ולא הי' להן שום יחס משפחתי לאב או לאם, ולכן אינן נחשבות לאחיות].

להועל זה שייך לומר "תרי"ג מצוות שמרתי" (ולא "קיימתי"), כי, כשעובר על מל"ת או מבטל מ"ע מצד ציווי התורה, הרי זו שמירת המצוות –

לוהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 141 ואילך; ע' 230 ואילך.

לזח. המשך הביאור בפירש"י בפ' תולדות על הפסוק "ותכהין" – דיוק לשון רש"י "שכהו עיניו" (ולא ש"נתייסם"), שלא הי' סומא, שהרי הי' "עולה תמימה" (ורק היבוסים חשבוהו ל"עור", כשם שחשבו

לח445
את יעקב ל"פסח", אף שהי' רק "צולע"*) – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

לט*) ואף שתומ"י נתרפא והי' "שלם" – הרי גם בנוגע לבנ"י נאסר גיד הנשה לעולם.

מ* * *

מאט. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "(הוציאוה) ותשרף", "אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר, בתו של שם היתה שהוא כהן, לפיכך דנוה בשריפה",

מב– ש"דנוה בשריפה" (אף שהיתה פנוי', וגם לא הי' לה דין של שומרת יבם, כיון שנאסר על שלה לייבמה בגלל ש"מוחזקת היא זו שימותו אנשי'". וגם לא הי' בזה האיסור דאשת בנו, כי, לאחר מיתת בנו בטל האיסור, שאז לא שייך טעם האיסור: "תבל עשו", "מבלבלין זרע האב בזרע הבן") – לא בגלל דיני התורה, אלא בגלל שקיבלו על עצמם הגדרה זו להעניש בשריפה בת כהן שמופקרת לזנות, ולכן, כשאמר יהודה שהיא מעוברת ממנו, ואינה מופקרת לזנות, נפטרה מעונש זה.

מגוכדי לבאר הטעם שדנוה בשריפה בגלל היותה "בתו של שם", אף שבנישואי' נפסק הקשר לבית אבי', מביא רש"י שם בעל המאמר, "אפרים מקשאה משום רבי מאיר", שאמר: (א) "מאי שנא עובדי' לאדום .. עובדי' גר אדומי הי'", והיינו, שיש קשר ושייכות בין עובדי' שהי' בזמן בית ראשון, למפלת אדום שתהי' בימי המשיח, למרות ריחוק הזמן והשינויים שבו, (ב) "אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי', ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה", ולכן "לחם לא אייתי לקמייהו", שמזה מובן שאורח צריך להתנהג ע"פ ההידורים של בעה"ב, וכמו"כ היתה תמר צריכה להתנהג באופן המתאים לבתו של כהן.

מדוה"יינה של תורה", שהנשמה נשארת תמיד "בת כהן", ולכן גם

מה446
כשיוצאת ("הוציאוה") ויורדת למטה, אזי מתעורר ברשפי אש ("ותשרף") האהבה להקב"ה, ע"י העבודה של הודאה וקבלת עול ("ויאמר יהודה") שמעוררת את עצם הנשמה –

מוהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס45 בלקו"ש ח"ה ע' 185 ואילך.

מז* * *

מחי. הביאור בפירוש רש"י בפרשתנו על הפסוק "וטבוח טבח והכן":

מטובהקדמה – שמצינו אצל פרעה "שר האופים", "שר המשקים" ו"שר הטבחים", כלומר, שר מיוחד עבור אפי', שר מיוחד עבור שתי', ושר מיוחד עבור שחיטת בהמות.

נ– בפי' הראב"ע על "שר הטבחים": "תמצא זה הלשון על הרג ועל בישול, ודברי המתרגם ארמי ("רב קטוליא") נכונים". אבל רש"י מפרש "שוחטי בהמות המלך". –

נאוכיון שפרעה אמר ליוסף "רק הכסא אגדל ממך", הרי מובן, שבכל שאר הענינים הי' יוסף כמו פרעה.

נבוכיון שכן, אי אפשר לפרש דברי יוסף "לאשר על ביתו .. וטבוח טבח והכן" בלשון ציווי, היינו, שאיש אחד ("אשר על ביתו") יטבח ויכין את כל הדרוש לסעודה, שהרי ליוסף הי' איש מיוחד על כל דבר, כמו פרעה.

נגולכן מפרש רש"י: "כמו ולטבוח טבח ולהכן", והיינו, שאין הכוונה ש"אשר על ביתו" (איש אחד) יטבח ויכין כו', אלא שהוא ידאג לכך שכל צרכי הסעודה יהיו נעשים ע"י אחרים.

נדאך עדיין אינו מובן: מדוע לא נאמר בכתוב בפירוש "ולטבוח"?

נהועל זה מוסיף רש"י שאכן מפורש הדבר בכתוב, כי, "אין טבוֹח (בניקוד חולם) לשון ציווי", ואילו היתה הכוונה ללשון ציווי, "הי' לו לומר וטבַח" (בפתח), וכיון שנאמר "וטבוֹח", הרי זה כמו שנאמר "ולטבוח".

נווהניקוד ד"וטבוֹח" קאי גם על "והכן", שזהו כמו שנאמר "ולהכן".

נזיא. ועדיין יש לבאר מדוע לא מפרש רש"י ש"טבוח טבח והכן" קאי על שחיטה ונטילת גיד הנשה.

נח447
הביאור – ששחיטת מצרי לא היתה מועילה, כי גם אם נעשית כדין, שחיטתו נבילה, וי"ל שבפועל לא אכלו השבטים מהבשר*. ומצד יוסף אין בזה איסור ד"לפני עור", כי, קיום התורה עד שלא ניתנה אינו אלא חומרא. וההוראה בנוגע להכנסת אורחים, שיש לספק להם כל טוב בהרחבה, גם אם ספק אצלו אם יקחו מה שהכין להם, ואין לו לערב את החומרות שלו, אם עי"ז יוגרע מטיב צרכיהם – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 266 הערה 23; חל"ה ע' 181 ואילך.

נט*) ובכ"ז – "וישימו גו' להם לבדם ולמצרים גו' לבדם", כמבואר שכן הנוהג מתמיד, "כי לא יוכלון המצרים גו' העברים גו'", דמיתרון הלשון מוכח דמדבר במנהגם בכלל, ולא בנדו"ד. וי"ל דאדרבה – מזה מוכח דבפעם הזאת היתה המניעה רק מפני "כי לא יוכלון" – בכלל. ודו"ק.

סיב. ויש להוסיף המשך להוראה הנ"ל:

סאכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם, שאע"פ שתובעים מיהודי להסתפק בדברים המוכרחים בלבד, "לחם צר ומים לחץ", ללא צורך ב"מותרות" ו"הידור" בכל הענינים כו' – הרי זה רק בנוגע לעצמו, ולא בנוגע להזולת.

סבולכן, כאשר מבקשים מ"גביר" ליתן נדבה עבור משפחה – אין לו לחשב בצמצום את הצרכים של אותה משפחה, "לחם צר ומים לחץ" עבור ארבע נפשות... מתוך טענה שזהו אופן ההנהגה הנדרש מיהודי, וכמו"כ יכול פלוני להמשיך ללבוש את אותה "קאַפּאָטע" שתפרו לו עבור חתונתו עד מאה ועשרים שנה... אלא צריך לידע שבנוגע להזולת אין לצמצם כו'.

סגוכמבואר בתורה אור בפירוש הכתוב "משפט וצדקה גו'", שבנוגע לעצמו צריך להיות ענין של "משפט" – "בחי' משפט שעושה האדם בנפשו על מותרות חיי גופו נגד הצדקה .. שאינו בדין שיפנק האדם את נפשו בתפנוקי עלמא וחבירו כו'", אבל בנוגע להזולת צריך להיות ענין ה"צדקה", וביד רחבה, ועד שאם הי' רגיל ב"סוס לרכוב עליו וחמישים איש רצים לפניו", צריך ליתן לו גם זאת, כיון שאצלו אין זה ענין של "מותרות".

סד448
יג. המשך השיחה – השייכות של צדקה לחנוכה, כולל גם צדקה רוחנית, ובמיוחד בנוגע ל"מבצע תפילין", שקשור עם נר חנוכה, כיון ששניהם שייכים לצד שמאל, שענינם הוא בירור קו השמאל – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 223 ואילך.

סהוסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:

סווע"י קיום המצוות למטה פועלים שהקב"ה יקיים את המצוה שלו – "וקיבצתים גו'", "אם יהי' נדחך גו' משם יקבצך גו'", באופן ש"אתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' (ביטול פנימי וביטול חיצוני) בהר הקודש בירושלים", בגאולה האמיתית והשלימה, "קהל גדול ישובו הנה"71, ו"שמחת עולם על ראשם".