Toras Menachem·Vol. 51 (5728·Part 1)·Sicha of Shabbos Parshas Noach·Rosh Chodesh Cheshvan 5728תורת מנחם·נא - שנת תשכ"ח - חלק ראשון·שיחת ש"פ נח·בדר"ח מרחשון·ה'תשכ"ח

א254
בס"ד. שיחת ש"פ נח, בדר"ח מרחשון, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה

בא. בהמשך להמדובר לעיל בנוגע לענין ד"ויעקב הלך לדרכו" – הרי מובן שיש בזה כמה שליבות ומדריגות:

גהתחלת הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" היא אמנם במוצאי שמח"ת, וכפי שהי' נהוג פעם להכריז בגלוי במוצאי שמח"ת, שעכשיו מתחיל הענין ד"ויעקב הלך לדרכו";

דאבל אעפ"כ ישנו הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" גם לאחרי כן – כי, גם הימים שלאחרי שמח"ת שייכים עדיין לחודש תשרי, עד ליום השלושים בחודש שגם הוא חלק מחודש תשרי, שהוא חודש כללי כו', וכמרומז בשמו: "תשרי", שיש בו האותיות ר' ש', שמורה על ענין הראש, והיינו, שכל חודש תשרי הוא כמו "ראש השנה"; ומזה מובן, שכאשר יוצאים מחודש תשרי לחודש מרחשון, אזי ישנו הענין ד"ויעקב הלך לדרכו".

הב. וככל הענינים – הרי זה מפורש בנגלה דתורה:

ואיתא בגמרא שהזמן ש"יגיע אחרון שבישראל לנהר פרת" (בשובו מהעלי' לרגל) הוא – "חמשה עשר יום אחר החג".

זכלומר: היציאה מביהמ"ק לחזור לביתו התחילה אמנם מיד למחרת החג (שהרי החג עצמו "טעון לינה"), אבל, עד שכל בנ"י הגיעו לבתיהם – "שמחים וטובי לב גו'", על כל מה שלקחו עמהם מביהמ"ק – עבר עוד משך זמן; וכל זמן שהיו נמצאים בדרך, היו קשורים עדיין לביהמ"ק (המקום שממנו הלכו) יותר מאשר לבתיהם (המקום שהלכו אליו).

ח255
וטעם הדבר:

טהנשמה מצד עצמה, כפי שהיא בעצם – הרי היא קשורה עם אלקות, ואינה שייכת לענינים אחרים, ענינים גשמיים כו', ורק בגלל ש"על כרחך אתה חי", צריכה הנשמה לירד למטה, ולהתעסק עם ענינים גשמיים, כמו כל פרטי המלאכות דהחורש וזורע כו' (מלבד אלו ש"נדבה רוחם אותם כו' לעמוד לפני ה' לשרתו כו'", כמו הכהנים והלויים, אבל כל שאר בנ"י צריכים לעסוק גם בענינים גשמיים).

יולכן, כאשר יהודי הי' חוזר לביתו מביהמ"ק, ששם הי' אצלו הענין ד"כדרך שבא לראות כך בא ליראות", באופן ד"עין בעין" – הנה כל זמן שלא הגיע עדיין לביתו ולעיסוקיו הגשמיים באופן של קביעות – נשאר עדיין קשור עם ביהמ"ק, בהתאם למעמדו ומצבו מצד עצם הנשמה.

יאומה גם שהיותו בביהמ"ק בעת העלי' לרגל הי' באופן של קביעות (שהרי לא די בהליכה לביהמ"ק, אלא הי' צריך לבוא לשם בפועל ממש ובאופן של קביעות), וא"כ, כל זמן שאין קביעות אחרת (כיון שלא הגיע עדיין לביתו לעסוק בעניניו הגשמיים באופן של קביעות), לא יכולה להתבטל הקביעות דביהמ"ק שהיתה אצלו בעת העלי' לרגל.

יבוכן הוא בנוגע לכללות ענין היו"ט – שהוא בדוגמת ענינו של בית-המקדש, שהרי יו"ט הוא "מקראי קודש", היינו, שמזמינים את ענין הקדושה (בחי' קודש שלמעלה גם מקדוש) שתומשך למטה – שאף שמסתיים במוצאי יו"ט, שאז עורכים הבדלה – "המבדיל בין קודש לחול", הרי עדיין נמשכים עניני היו"ט, ובנדו"ד, בבואנו מ"זמן שמחתנו", נמשכת עדיין השמחה דשמע"צ ושמח"ת, וכל ה"רעש" של חודש תשרי, עד הזמן שכל אחד שב לביתו, שאז מתחילה אצלו העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" באופן של קביעות, בעבודה מסודרת בכל פרטי הענינים.

יגג. וכשם שהמעבר משמע"צ ושמח"ת לימים שלאח"ז הוא באופן שצריך להבהיר את הענין ד"קשה עלי פרידתכם", שזהו כל ענינו של

יד256
שמע"צ כו' – כן הוא גם עתה, בנוגע למעבר מחודש תשרי לחודש מרחשון:

טוידוע הביאור בדיוק הלשון "קשה עלי פרידתכם" – דלכאורה, כיון שמדובר אודות הפרידה של בנ"י מהקב"ה, הול"ל "קשה עלי פרידתנו" – כי, כאשר שוללים ענין של פירוד בין בנ"י, "פרידתכם", עי"ז שבנ"י הם באחדות, אזי לא יכול להיות פירוד בין בנ"י להקב"ה ("פרידתנו"), כמ"ש "ברכנו אבינו כולנו כאחד", והיינו, שכאשר בנ"י הם באחדות, "כולנו כאחד", אזי ישנו הענין ד"ברכנו אבינו", ועד –"באור פניך"19, שמאיר אצל בנ"י בחי' "פניך".

טזוהענין בזה:

יזהסדר ע"פ תורה הוא – שכל אחד צריך לחזור לביתו, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", והרי בודאי ישנו חילוק בין "גפנו", רכוש היחיד, לענין ששייך לציבור ורבים ועד לכללות ישראל, ונפק"מ גם להלכה – בנוגע לתרומות ומעשרות וכיו"ב, שצ"ל מממונו דוקא, כך, שע"פ התורה יש לכל אחד מישראל עבודתו המיוחדת, וכל אחד במסילתו יעלה כו'.

יחאבל אעפ"כ, הרי זה צריך להיות באופן של אחדות. ואדרבה: כאשר פועלים ענין של אחדות גם במעמד ומצב שכל אחד עסוק בעבודתו הפרטית, יש יתרון גדול יותר בענין האחדות, כיתרון האור מן החושך כו'.

יטוהנתינת כח לענין האחדות היא – מחודש תשרי, שבו מודגשת אחדותם של ישראל, כמ"ש "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (כמבואר בלקו"ת).

כולהעיר גם מדיוק הלשון "יחד שבטי ישראל" – שבט מלשון ענף, שמורה על ענין ההתחלקות, שהרי ישנם כמה ענפים כו', ובנדו"ד, שישנם י"ב שבטים בזמן אחד [ולא כמו ה"אבות", שישנו זמן שבו הי' אברהם העיקר, ולא יצחק, וישנו זמן שבו הי' יצחק העיקר, ולא יעקב], ואעפ"כ, הרי זה באופן של אחדות – "יחד שבטי ישראל".

כא257
ד. ובנוגע לפועל:

כבהענין ד"ויעקב הלך לדרכו" בנוגע לעבודתו הפרטית של כל אחד מישראל – מתחיל כאשר יוצאים מחודש תשרי לחודש מרחשון, כי, במשך כל חודש תשרי, עד ליום האחרון שבו (שגם הוא חלק מחודש תשרי, כנ"ל ס"א), הנה כיון שנקרא "חודש השביעי", "שהוא משובע בכל", היינו, שיש בו ענין השובע, שהו"ע הריבוי – הרי זה מעמד ומצב שלמעלה מהתחלקות לפרטים, ולא נרגשים בו עדיין ענינים פרטיים; ורק כאשר יוצאים מחודש תשרי ונכנסים לחודש מרחשון, אזי מתחילה עבודה פרטית בענינים פרטיים.

כגולכן, יש צורך להבהיר את הענין ד"קשה עלי פרידתכם", ולפעול את ענין האחדות, כנ"ל.

כדוענין האחדות נעשה ע"י לימוד התורה, כי, התורה היא "תורה אחת", ועל ידה פועלים שלום – שהו"ע האחדות – בעולם, כמארז"ל "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך, א"ת בניך אלא בוניך", ובאופן שאין כל אומה ולשון שולטת על בנ"י.

כהומזה מובן, שכדי לפעול את ענין האחדות אצל בנ"י, צ"ל החלטה להוסיף בקביעות עתים לתורה בכל יום ויום.

כווכיון שהשלום – שהו"ע האחדות – הוא "כלי מחזיק ברכה לישראל", הרי עי"ז מתברכים בנ"י בכל המצטרך להם, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".

כז* * *

כחה. נוסף על המדובר כמ"פ אודות המעלה המיוחדת בקביעות שנה זו, שיום השבת בא מיד לאחרי היו"ט, כפי שהי' בר"ה, בחג הסוכות, ובשמע"צ ושמח"ת – יש גם מעלה מיוחדת בקביעות שנה זו בנוגע ליום הש"ק זה, פ' נח, שבו חל ר"ח מרחשון.

כטובהקדמה – שבשבת בראשית, שהוא שבת כללי, מברכים את

ל258
חודש מרחשון, שחל בדרך כלל באמצע השבוע, ורק לאח"ז בא יום הש"ק; ואילו בקביעות שנה זו מתחיל ר"ח מרחשון עצמו ביום הש"ק.

לאוע"פ המבואר לעיל שבר"ח מרחשון מתחילה העבודה הפרטית (שהרי העבודה דחודש תשרי היא עבודה כללית), מובן גודל העילוי בקביעות שנה זו – שהתחלת העבודה הפרטית של כל השנה כולה היא ביום הש"ק.

לבזאת ועוד:

לגיום השבת קשור גם עם ערב שבת, כמארז"ל "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", היינו, שכל עניני השבת – "יאכל בשבת" – קשורים ותלויים באופן העבודה והטירחא ב"ערב שבת".

לדוכיון שערב שבת זה שייך עדיין לחודש תשרי – כאמור לעיל שענינו של חודש תשרי ישנו בכל ימי החודש, עד ליום האחרון שבו, ואדרבה: כיון ש"נעוץ תחלתן בסופן", הנה דוקא בסופו של החודש בא לידי ביטוי עיקר ענינו של החודש – נמצא שה"אכילה" של יום הש"ק זה (שנעשית ע"י הטירחא בערב שבת) היא מענינו של חודש תשרי.

להוכיון שיום השבת "מיני' מתברכין כולהו יומין", הרי גם ענינו של חודש תשרי שישנו ביום הש"ק זה (שבו מתחילה העבודה הפרטית של כל השנה כולה), נמשך על כל השנה כולה.

לוו. והענין בזה:

לזנתבאר לעיל (ס"ד) שחודש תשרי נקרא "חודש השביעי", ע"ש "שהוא משובע בכל, גתות בתוכו ברכות בתוכו כפור בתוכו סוכה בתוכו לולב וערבה בתוכו"27, והיינו, שהוא משובע הן בענינים גשמיים, כמו יין ושמן (שהרי חג הסוכות הוא הזמן ד"באספך מגרנך ומיקבך"), והן בענינים רוחניים, מצוות כו', שישנם בו באופן של שובע, בריבוי ובהרחבה.

לחוכיון שבקביעות שנה זו מודגשת ההמשכה של חודש תשרי על כל השנה כולה – הרי מובן שבמשך כל השנה ישנם כל הענינים, הן הגשמיים והן הרוחניים, באופן של ריבוי והרחבה.

לטובפרטיות יותר:

מבנוגע ללימוד התורה – שהקביעות עתים לתורה תהי' באופן של

מא259
הרחבה, והיינו, שלא יסתפק בכך שע"פ הפס"ד בשו"ע אדה"ז יכול לצאת ידי חובתו בלימוד פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית, ואם יחמיר על עצמו, ילמד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, אלא יש להשתדל ללמוד תורה בכל זמן פנוי; ועד שהקביעות תהי' לא רק בנפש, אלא גם בגוף – שתפעל על הגוף כו'.

מבועד"ז בנוגע לקיום המצוות – שקיום המצוות לא יהי' כ"מצות אנשים מלומדה", אלא מתוך דחילו ורחימו, ובמילא יהי' קיום המצוות בהידור, ועד למהדרין מן המהדרין, כפי שמצינו להדיא בנוגע לנרות חנוכה, ומזה מובן גם בנוגע לשאר המצוות.

מגובפרט בנוגע למצות צדקה – כמ"ש רבינו הזקן באגרת התשובה (ואח"כ גם באגה"ק) שיש "להרבות מאד מאד בצדקה", עוד יותר מהשיעור של הידור מצוה (חומש), וכמובן ש"מאד מאד" הוא הרבה יותר מאשר "מאד" סתם, ועד – באין ערוך, ועי"ז יומשך לו מלמעלה אלף פעמים ככה.

מדוכל זה קשור גם עם ענין השמחה, שעי"ז נעשית העבודה באופן של הרחבה, כמבואר בהמשך שמח תשמח, שהשמחה תעורר את הכחות הצפונים והנעלמים והעצמיים, ועד ליחידה בנפש, שפועלת שינוי בכל הענינים.

מהועי"ז נמשכת גם ברכת הוי' בכל הענינים, בכל המצטרך, הן בגשמיות והן ברוחניות, ועד למילוי משאלות לבב כאו"א לטובה, ועד לטובה האמיתית – ביאת משיח,

מוובפרט בנוגע לאלו שנמצאים במיצר ובשבי', שאצלם יהי' קיום היעוד דביאת משיח באופן של יתרון האור מן החושך,

מזבגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

מח* * *

מטז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה הנני מביא אותם מארץ צפון וגו'.

נ* * *

נאח. כנראה הודיעו והכריזו שידובר אודות פירוש רש"י על הפסוק

נב260
"אך נח", אבל, כמדובר כמ"פ שלא מדייקים בפירוש רש"י, ואין הדבר נוגע כו', הנה גם בהכרזה הנ"ל לא דייקו, והכריזו שידובר אודות פירוש רש"י על הפסוק "וישאר אך נח", בה בשעה שרש"י נעמד רק על התיבות "אך נח".

נגולפני הביאור בפירוש רש"י זה, הנה כיון ששאלו שאלות על המדובר בשבוע שעבר בפירוש רש"י על הפסוק "ויכל אלקים ביום השביעי", ש"הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה" – יש לילך על הסדר, ולהשלים תחילה הביאור בפירוש רש"י משבוע שעבר.

נדהמשך הביאור בפרש"י על הפסוק "ויכל אלקים ביום השביעי" – נכלל בשיחת ש"פ בראשית, שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש ח"ה ע' 24 ואילך.

נהט. המשך הביאור בדברי הגמרא "הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן" – נכלל בשיחת ש"פ בראשית התוועדות ב' (המשך לשמח"ת) סמ"א ואילך (לעיל ע' 230 ואילך).

נו* * *

נזי. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "אך נח" "לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה, גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר הן צדיק בארץ ישולם",

נח– שפירוש תיבת "אך" הוא (לא "רק", כיון שאין בזה חידוש, אלא) "לבד", שנח נשאר לבדו. וענין זה נאמר בלשון "אך", לשון מיעוט, שהי' ענין של מיעוט וחסרון אצל נח עצמו – שהי' גונח וכוהה (כמרומז ב"אך": א' – אוי (גונח), וכ' – כוהה) דם (הוא הנפש, חסרון בעיקר המציאות, דוגמת "וימח גו'"45), בסיבת המבול – "מטורח הבהמות והחיות". אך עדיין אינו מובן: למה רק נח הי' גונח וכוהה, ולא בניו, שבודאי עזרו לו? ולכן מביא עוד פירוש, שמדובר אודות ארי, מלך החיות, שאותו זן נח עצמו, וכשאיחר מזונותיו, הכישו (ומרומז בתיבת "אך": איחר מזונות לארי והכישו). וכדי לתרץ איך יתכן שארי מיוחד זה שזכה להנצל מהמבול, ישוך את נח שהצילו ופרנסו, רק בגלל שפעם

נט261
אחת איחר מזונותיו? – מביא רש"י הפסוק "הן צדיק בארץ ישולם", שנענש אפילו על חטא קל ביותר, כדי שלא יחסר משכרו בעוה"ב.

סוההוראה מזה: (א) שיש למלא את השליחות של הספקת מזון רוחני למרות כל הקשיים, ולא בלית ברירה (כי, "גונח כו'" לא נרמז בפירוש ע"פ פשש"מ, ששייך לכאו"א), אלא מתוך שמחה, כאשר יתבונן בכך שניצל מהמבול שבדורנו, (ב) שבנוגע להזולת יש לספק כל המצטרך לו (מבלי להכנס לחשבונות אם זהו הכרחיות או מותרות) בעתו ובזמנו –

סאהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 47 ואילך.