Toras Menachem·Vol. 52 (5728·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Acharei-Kedoshim·13 Iyar 5728תורת מנחם·נב - שנת תשכ"ח - חלק שני·שיחת ש"פ אחרי-קדושים·י"ג אייר·ה'תשכ"ח

א362
בס"ד. שיחת ש"פ אחרי-קדושים, י"ג אייר, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה

בא. ביאור החילוק בהוראות שנתפרשו בתורה בנוגע ל"מות שני בני אהרן": (א) "יין ושכר אל תשת" (בפ' שמיני, מיד לאחרי הסיפור דמיתת שני בני אהרן), (ב) "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (בפרשתנו, לאחרי "תורת בהמה חי' ועוף" שבפ' שמיני, ולאחרי "תורתו של אדם" בשייכות ל"יצירתו"4, דיני טומאת יולדת, צרעת, זב וכו') – שלילת ענין הרצוא אצל יושבי אוהל ("יין ושכר אל תשת"), ואצל בעלי עסק5 ("ואל יבוא בכל עת אל הקודש") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ז ע' 116 ואילך.

גב. והנה, צד השוה בנוגע לב' הוראות הנ"ל – ששייכים רק לסוג מיוחד של בנ"י: כהנים שנכנסים למקדש.

דאך ישנו ענין נוסף בהמשך הפרשה ששייך לכל בנ"י: "ביום הזה ("אחת בשנה") יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם גו'" – שזהו ענין ששייך (לא רק לסוג מיוחד, אלא) לכל אחד ואחת מישראל, ובאופן ד"חוקת עולם"8, והיינו, שזהו ענין נצחי, ולא רק כמו שכל התורה היא נצחית (כמ"ש בתניא), שהרי יש ענינים בתורה שתלויים בזמן ומקום, כמו קרבנות, כך, שהנצחיות שלהם היא בהעלם כו', אלא באופן שהנצחיות היא בגלוי, שהרי עניני יוהכ"פ (חמשה עינויים וכו') אינם

ה363
תלויים בזמן ומקום, אלא הם גם בזמן שביהמ"ק אינו קיים ובגלות (חו"ל).

וויש לבאר הטעם שהענין דיוהכ"פ ששייך לכל בנ"י נאמר לאחרי תורת בהמה חי' ועוף ותורת האדם בפרשיות שלפנ"ז, ואילו הענין ששייך לכהנים ("יין ושכר אל תשת") נאמר לפני תורת בהמה חי' ועוף ותורת האדם – שזהו מצד כללות החילוק שבין ענין הכהונה לענין דיוהכ"פ:

זכהונה – הוא ענין שבא מלמעלה למטה, כמ"ש "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים גו'", ואינו תלוי בעבודת האדם. ורק מצד ענין הבחירה יש אפשרות שכהן יהי' במעמד ומצב של חולין – שזהו"ע כהן חלל (כמדובר פעם בארוכה שענינו של "חלל" הוא שנעשה חולין), אבל עיקר ענין הכהונה בא מלמעלה, ולכן, גם כאשר (מצד ענין הבחירה) נעשה חלל, נשאר כהן לגבי כו"כ ענינים, והיינו, שאין ביכלתו לפשוט את עצמו ("זיך אויסטאָן") לגמרי מענין הכהונה, שבא מלמעלה.

חואילו יוהכ"פ – הרי זה ענין שקשור עם עבודת האדם, ככל פרטי הענינים שנתפרשו בפרשתנו, כולל גם חמשה עינויים וכו'. ואפילו לדעת רבי ש"עיצומו של יום מכפר", ללא עבודת תשובה, הרי גם הוא מודה שיוהכ"פ אינו מכפר על "כרת דיומא" (כמשנת"ל).

טולכן: הענין דיוהכ"פ שקשור עם עבודת בנ"י בבירור העולם – נאמר רק לאחרי תורת בהמה חי' ועוף ותורת האדם, היינו, לאחרי שישנה כבר ההוראה והנתינת כח של התורה בנוגע לעבודת בנ"י בבירור העולם; משא"כ ההוראה לכהנים – כיון שכללות ענין הכהונה בא מלמעלה, ללא עבודה, הרי זה נאמר מיד בהתחלה, עוד לפני תורת בהמה חי' ועוף ותורת האדם.

י* * *

יאג. כל האמור לעיל אודות ההוראה מענין מיתת בני אהרן – הרי זה באופן של שלילה, להבטיח שלא יהי' הענין ד"בקרבתם לפני ה'

יב364
וימותו"1, כיון שהכוונה היא שתהי' העבודה למטה דוקא; אבל מובן שבאמת יש גם הוראה שיכולים ללמוד ממיתת בני אהרן באופן של חיוב.

יגובהקדים גודל מעלתם – להיותם בני אהרן (ובפרט "הבכור נדב"), ועד כדי כך, שבמיתתם אמר משה "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש", ומפרש רש"י, שזהו מש"נ "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", "אל תקרי בכבודי אלא במכובדי", "אמר לו משה לאהרן .. יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך", והיינו, שהגדלות שלהם אינה קס"ד בלבד, אלא זוהי המסקנא, ואדרבה: הקס"ד היא בנוגע למשה ואהרן ("הייתי סבור או בי או בך"), ואילו המסקנא היא "שהם גדולים ממני וממך".

ידועפ"ז מובן גם מה שמצינו במדרשי חז"ל ש"אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו, ואני ואתה ננהיג את הדור" – שיש בזה ענין אמיתי, מצד גודל מעלת נדב ואביהוא אפילו לגבי משה ואהרן.

טוולכן, כאשר הי' רצונם של נדב ואביהוא להקטיר קטורת, לא מנע אותם משה, מצד גודל מעלתם כו'.

טזוכיון שכן, הרי בהכרח לומר שיש הוראה שיכולים ללמוד משני בני אהרן באופן חיובי.

יזד. ויובן כללות הענין בזה – ע"פ המבואר בהמשך פירוש רש"י18, ש"כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס .. וכן הוא אומר נורא אלקים ממקדשיך, אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך", והיינו, שכאשר יש צורך לפעול ענין של מורא בעולם ("אָנשרעקן וועלט"), ע"י התגלות בחי' "נורא" – הרי זה דוקא ע"י עבודת שני בני אהרן באופן של יציאה מהעולם.

יחובהקדם הידוע בנוגע לבית יוסף, שהובטח לו בתור שכר על עבודתו, שיזכה למסור נפשו ("לאתוקדא") על קידוש השם, ולאחרי כן, הנה בגלל סיבה מסויימת (שלא היתה עבודתו בשלימות), נענש ולא זכה לכך, ונשאר בחיים והאריך ימים כו'.

יט365
ולכאורה אינו מובן:

כלאחרי שלא זכה למסור נפשו על קידוש השם, הנה במשך השנים שלאח"ז בחיים חיותו בעלמא דין, חיבר את ה"שולחן ערוך", שנעשה הוראה לכלל ישראל עד סוף כל הדורות – לא רק ענין של תורה סתם, אלא הוראה להלכה למעשה, ש"המעשה הוא העיקר", אפילו עכשיו, ועאכו"כ בימות המשיח שאז יהי' "מעשה גדול"; וא"כ, הרי מוטב שלא זכה למסור נפשו על קידוש השם, כיון שרק עי"ז נתאפשר לו לחבר את השולחן ערוך?!

כאוכיון שאעפ"כ אומרים שהעובדה שלא זכה למסור נפשו על קידוש השם – נחשבת לעונש, הרי מובן, שהענין דמס"נ על קידוש השם הוא נעלה יותר אפילו מחיבור השו"ע!

כבומזה מובן בנוגע לעניננו – עד כמה גדול הענין ד"בקרבתם לפני ה' גו'".

כגה. אך לכאורה הרי זה בסתירה להמבואר בכו"כ מקומות ש"בקרבתם גו' וימותו" הו"ע של חסרון?

כדויובן ע"פ ביאורו של רבינו הזקן באגרת התשובה בנוגע לגמר הכפרה ע"י יסורים, שזהו רק כאשר "הקב"ה מביא עליו יסורים, וכמ"ש ופקדתי בשבט וכו', ופקדתי דייקא".

כהועד"ז בנדו"ד, שעצם הענין ד"בקרבתם לפני ה' גו'" הו"ע נעלה ביותר – רק כאשר ענין זה בא מלמעלה. וזהו גם גודל העילוי שבענין ההסתלקות, ובפרט אצל אלו שנפטרים קודם זמנם (לא מצד ענין של עונש כו', אלא באופן שאינו מובן כלל וכלל), שזהו ענין שאין למעלה הימנו, וכמ"ש "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו", ועד שזהו ענין שהוא יקר מכל יקר;

כואמנם, בנוגע לבני אהרן – כיון שבחרו מעצמם להיות במעמד ומצב ד"בקרבתם לפני ה'", הרי זה ענין של חסרון, כי, "לא תהו בראה (אלא) לשבת יצרה".

כזוזהו גם תוכן הציווי "ובחרת בחיים" – דלכאורה, איך שייך

כח366
ציווי זה אצל צדיק, ש"אין לו יצה"ר כי הרגו בתענית" – כיון שמצד עצמו יכול להיות אצלו מעמד ומצב ד"בקרבתם לפני ה'", עד כלות הנפש, אלא שישנו ציווי "ובחרת בחיים" דוקא, ולא במעמד ומצב ד"בקרבתם לפני ה' וימותו".

כטוזהו גם ענין של אהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך" – שאע"פ שמצד עצמו יכול להיות במדריגה נעלית יותר, הרי הכוונה היא שירד ממדרגתו למטה כדי לעסוק עם הזולת.

לו. ויש לקשר זה גם עם הענין דל"ג בעומר שחל בשבוע זה:

לאל"ג בעומר הוא יום הסתלקות-הילולא של רשב"י, וכידוע שקודם הסתלקותו אמר "בחד קטירא אתקטרנא כו' בי' אחידא בי' להיטא כו'", שזהו ענין המס"נ וכלות הנפש ("אויסגיין") לאלקות, ועד לאופן ד"להיטא" – ע"ד האמור לעיל בנוגע להבית-יוסף שהי' צריך "לאתוקדא" על קדושת שמו ית', אלא שאצל רשב"י הי' ענין זה מלמעלה; אמנם ברצון ובשמחה, שלכן הרי זה גם עכשיו יום שמחה, אבל באופן שבא מלמעלה.

לבועד"ז בנוגע לענין הנוסף שבל"ג בעומר – בנוגע לכ"ד אלף תלמידי ר"ע שמתו בימים אלו בגלל "שלא נהגו כבוד זה לזה":

לגובהקדמה – שמצד גודל הפלאת מעלת תלמידיו של רבי עקיבא, ועד כדי כך שלא נקראים בשמם, או ע"ש אבותיהם או שבטם, אלא הסימן היחידי עליהם הוא "תלמידי ר"ע", כיון שכל ענינם עד לרגע האחרון הוא היותם תלמידי ר"ע, וגם לאחרי מותם ממשיכים להקרא בשם תלמידי ר"ע, כמובן מדברי ר"ע35 "היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר בבוקר זרע את זרעך וגו'", ובהמשך לזה מדובר אודות התלמידים הנ"ל, והיינו, שגם התלמידים שהיו לו בילדותו נקראים "זרעך" של ר"ע – הרי מובן שהענין "שלא נהגו כבוד זה לזה" אינו כפשוטו.

לדוהענין בזה – שהנהגתם היתה בדוגמת הספירות דתהו (לא כפי שהם לאחר השבירה, אלא) כפי שהם קודם השבירה, בבחי' הקדושה, שספירה אחת אינה נותנת מקום לחברתה, ורק לאחרי שישנו הענין

לה367
ד"וימת" בנוגע למציאות זו, יכול להיות הענין ד"וימלוך" בנוגע למציאות אחרת.

לווזהו גם שבנוגע לתלמידים אלו נאמר "בבוקר זרע את זרעך" – ש"בוקר" מורה על תוקף האור, שזהו"ע האורות המרובים דתהו, ואילו בנוגע לחמשה התלמידים הנותרים נאמר36 "ולערב אל תנח ידך", שענין ה"ערב" מורה על מיעוט האור. ועוד זאת, שבנוגע ל"בוקר" נאמר "זרע את זרעך" בלשון ציווי, ואילו בנוגע ל"ערב" נאמר רק "אל תנח ידך".

לזאמנם, למרות גודל מעלת תלמידי ר"ע הנ"ל, הרי לא בענין זה מתבטא עיקר ענינו של ר"ע; עיקר ענינו של ר"ע הוא – "כולהו אליבא דר"ע", שזוהי תורה שבע"פ, הקשורה עם מציאות העולם למטה דוקא, שזהו"ע התיקון, היפך ענין התהו. וזוהי עיקר הכוונה – "לערב אל תנח ידך", שתהי' ההמשכה בכלים דתיקון, כפי שהי' סדר ההנהגה אצל חמשה התלמידים הנותרים, ש"הם העמידו תורה" (היפך המעמד ומצב ש"הי' העולם שמם")35, כמו אצל אהרן, שדוקא מ"בניו הנותרים" עמדו כל הכהנים.

לחז. וההוראה מזה בעבודת האדם:

לטנוסף על ההוראה שצריך להזהר שלא יהי' מעמד ומצב ד"בקרבתם לפני ה' וימותו", ישנה גם ההוראה שצריך להיות הענין ד"בקרבתם לפני ה'" – כפי שרואים בכל יום ויום, שהתחלת היום היא באופן ד"בקרבתם לפני ה'", החל מאמירת "מודה אני", שהו"ע ההודאה, ולאח"ז צריך להיות ענין התפלה, ו"מבית הכנסת לבית המדרש", ורק לאח"ז ישנו הענין ד"הנהג בהן מנהג דרך ארץ", משא"כ קודם התפלה אסור לאכול ולשתות ולעסוק בשאר עניני העולם.

מוכמו בנוגע לתלמידי ר"ע – שתחילה היו כ"ד אלף התלמידים שהנהגתם היתה בבחי' התהו, ואח"כ באו חמשה התלמידים שהיו בבחי' התיקון.

מאאמנם, גם העבודה ד"בקרבתם לפני ה'" שבהתחלת היום היא באופן ד"נכנס בשלום", כדי שלאח"ז יוכל להיות "יצא בשלום", שלכן,

מב368
הנה אפילו בתפלת שמו"ע שבה עומד יהודי "כעבדא קמי מרי'", ישנו גם הענין דבקשת צרכיו, כיון שגם אז צריך לידע שהכוונה היא שתהי' היציאה בשלום.

מגח. והעיקר הוא – ש"החי יתן אל לבו", לייקר כל יום, כל שעה ואפילו כל רגע שהנשמה נמצאת בגוף, שכן, למרות גודל העילוי ד"בקרבתם לפני ה'", ועד שזהו ענין נעלה יותר מאשר חיבור השו"ע (כנ"ל), וכמו מעלת תוקף האור דתהו שלמעלה מתיקון, מ"מ, צריך להיות הענין ד"ובחרת בחיים" דוקא, ולכן יש לייקר כל רגע ורגע, ולנצלו לעבודה.

מדוע"פ דברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (בתורת שלום), וכ"ק מו"ח אדמו"ר, שיהודי בכלל, וחסיד בפרט, צריך להיות "פנימי", ולא "חיצון" – הרי גם ענין זה צריך להיות אצלו בפנימיות, והיינו, שלא די בכך שבחיצוניותו יראה שרצונו לפעול בעולם, ואילו בעצם ובפנימיות ירצה להתעלות ולצאת מהעולם, אלא גם בפנימיותו צ"ל רצונו להיות למטה ולעסוק בבירור העולם, ולהתייגע בזה בכל כחותיו, הן בכחות הגלויים והן בכחות הנסתרים, ועד לכחות העצמיים.

מהובפרט בימים אלו, הסמוכים לל"ג בעומר, יום שמחתו של רשב"י – שענינו הי' להמשיך פנימיות התורה למטה דוקא, באמרו, שכך יהי' גם בזמן שלפני ביאת המשיח, שאפילו "רביא" ילמדו פנימיות בתורה, כפי שהי' בדורו, ועד לאופן ד"יתפרנסון", שענין הפרנסה הוא באופן שנעשה דם ובשר כבשרו, וענינו בנוגע לפנימיות התורה, שבאה באופן של הבנה והשגה, שזהו ענינה של תורת חסידות חב"ד, שבאה בפנימיות דוקא.

מווכשם שבנוגע לל"ג בעומר פעל רשב"י שיהי' זה יום שמחה, ולא רק בנוגע לעצמו, אלא גם באופן שיומשך לכאו"א, וכהסיפור אודות ר' אברהם הלוי, שאף שהי' נוהג לומר (לא רק תחנון סתם, אלא) "נחם"

מז369
בכל יום, גם בשבת ויו"ט, לא רצה רשב"י שיאמר "נחם" בל"ג בעומר, להיותו יום שמחתו – כן הוא גם בנוגע למעיינות דפנימיות התורה שנתגלו ע"י רשב"י, שבאים באופן של הפצה לכאו"א עד ל"חוצה".

מחוע"י ההתעסקות בעולם בהפצת המעיינות חוצה, יקויים בפועל מ"ש בתפלת נחם: "כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, כאמור ואני אהי' לה חומת אש סביב וגו'".

מט* * *

נט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וכי תבואו גו' ונטעתם גו'.

נא* * *

נבי. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "להוסיף לכם תבואתו", "המצוה הזאת שתשמרו תהי' להוסיף לכם תבואתו שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעות",

נג– שהלשון "להוסיף לכם תבואתו" מורה שזהו (לא שכר, אלא) המכוון והתכלית של המצוה (כמו "זכור את יום השבת לקדשו"), והיינו, שמצוה זו מותר לקיימה מלכתחילה מתוך כוונה "להוסיף לכם תבואתו"; ותיבות אלו נאמרו (לא בסמיכות לציווי ע"ד שמירת המצוה, אלא) בסיום הענין, לאחרי השנה החמישית, כדי להדגיש את אופן הברכה – "שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעות", שגם לאחרי גידול וצמיחת פירות הנטיעות דשנה החמישית, תחול עליהם ברכת ה' באופן של הוספה וריבוי (ע"ד ש"אף בתוך המעיים תהא בו ברכה").

נדורש"י מוסיף לבאר הטעם שמצוה זו דוקא מותר לקיימה כדי "להוסיף לכם תבואתו", וגם השכר הוא שלא בערך לשכר שאר המצוות – "הי' רבי עקיבא אומר, דברה תורה כנגד יצה"ר, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים (כולל גם שנה רביעית, שהפירות אינם שלו, אלא משולחן גבוה קזכי) אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו".

נהוענין זה הוא בהתאם לכך שרבי עקיבא "הי' רגיל לזכות את ישראל", באמרו ש"ואהבת לרעך כמוך"32 "זה כלל גדול בתורה" – שלכן מתעסקת התורה ודואגת גם למי שזקוק לכך ש"דברה תורה כנגד

נו370
יצה"ר". וע"ד שהי' אצל ר"ע עצמו, שבגיל ארבעים שנה הלך ללמוד תורה בשביל שכר, בהדגישו בכך שהשנים שלפנ"ז הם באופן ש"מצטער בו חנם", ואעפ"כ זכה להצלחה מופלגה בלימוד התורה, ועד ש"כולהו אליבא דר"ע"38 –

נזהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ב ע' 108 ואילך.

נח*

נטיא. המשך הביאור בפירוש רש"י בפ' שמיני, "השלך" – נכלל בשיחת ש"פ שמיני סט"ו.

ס* * *

סאיב. בפרק ג' במסכת אבות – שלומדים ביום הש"ק זה – שנינו: "רבי עקיבא אומר, שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה".

סבוצריך להבין:

סגא) היתכן שרבי עקיבא, שהי' מגדולי התנאים, מדבר אודות ענינים פחותים כמו "שחוק וקלות ראש" – ולא כמו התנאים במשניות שלפנ"ז שמדברים אודות עצות בנוגע ללימוד התורה וכיו"ב?!

סדב) "שחוק וקלות ראש" – גם לולי זאת ש"מרגילין את האדם לערוה", הרי זה דבר האסור, מצד ביטול תורה, וכן מצד הענין ד"שיחת הילדים" שזהו מהדברים ש"מוציאין את האדם מן העולם", ולמה צריך ר"ע להדגיש את הענין ש"מרגילין את האדם לערוה"?

סהיג. ועוד מאמר של רבי עקיבא – במשנה שלאח"ז: "הוא הי' אומר חביב אדם שנברא בצלם כו', חביבין ישראל שנקראו בנים למקום כו', חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו'".

סוובהקדמה – שמאמר זה הוא לפי סדר הזמנים והעיקר –

סז371
המדריגות: לכל לראש – "חביב אדם שנברא בצלם"; לאח"ז "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" – דקאי על הזמן של יצי"מ (לפני מ"ת), שכבר אז נאמר "בני בכורי ישראל"*, ולכן "שלח את בני ויעבדני" (וכמשנ"ת במכתב הכללי); ולאח"ז "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה .. שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי גו'", שזהו הענין דמ"ת.

סח*) אבל במשנה הובא הפסוק "בנים אתם לה' אלקיכם" (שנאמר לאחרי מ"ת) ולא הפסוק "בני בכורי ישראל" (שנאמר לפני מ"ת) – כי:

סטא) הראי' על זה ש"ישראל נקראו בנים" היא מהפסוק "בנים אתם לה' אלקיכם", משא"כ הפסוק "בני בכורי ישראל" – שאפשר לפרשו בב' פנים: (1) "בני בכורי ישראל", אבל יש עוד בנים (אומות העולם), (2) פסוק זה מדגיש מעלת בן בכור (ראשית אונו וכו'), אבל אין עוד בנים, כדיוק המשנה: "חביבין ישראל (בלבד) שנקראו בנים" (ולא כאופן הא' שיש עוד בנים).

עב) "נודעת להם" פירושו גם שהודיעום, משא"כ הפסוק "בני בכורי ישראל" נאמר לפרעה.

עאועוד י"ל.

עבאבל אעפ"כ, גם הענין ד"חביב אדם שנברא בצלם" שייך עתה – לאחרי מ"ת – לבנ"י בלבד (ולא לאומות העולם), כמו הבבות שלאח"ז: "חביבין ישראל",

עג– ולא כדעת האומרים שגם לאחרי מ"ת נשאר אצל אוה"ע הענין ד"חביב אדם שנברא בצלם". ולשיטתם צ"ל שר"ע פליג על רשב"י שאומר ש"קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם" –

עדכי, אע"פ שבתחילת הבריאה הי' הענין ד"נברא בצלם" גם אצל אוה"ע, הנה לאחרי מ"ת הרי זה שייך רק לבנ"י.

עהוע"ד שמצינו בנוגע לראשי חדשים ושנים, שאע"פ שענין זה התחיל "משבחר הקב"ה בעולמו (שכבר אז "קבע בו ראשי חדשים ושנים"), מ"מ, "כשבחר ביעקב ובניו" אזי רק "ישראל מונין ללבנה".

עו372
וכן הוא בנדו"ד, שכשבחר ביעקב ובניו – כמבואר בתניא ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם" – שייך הענין ד"נברא בצלם" לבנ"י בלבד.

עזובנוגע לעניננו:

עחכיון שהענין הכי נעלה הוא "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" שקאי על התורה – אינו מובן מ"ש במשנה שלאח"ז "הכל לפי רוב המעשה", שמזה משמע שהעיקר הוא מעשה המצוות?

עטיד. והביאור בזה:

פמבואר בחסידות (ובפרט בדרושי אדמו"ר מהר"ש) בענין "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", שיש ב' מיני נח"ר: נח"ר לנברא ונח"ר להקב"ה.

פאוהנפק"מ היא – אם המדובר הוא מלמעלה למטה או מלמטה למעלה:

פבכשמדובר אודות "נתתי לכם", מלמעלה למטה – אזי התורה היא הענין היותר נעלה; אבל כשמדובר אודות עבודתו של יהודי בבירור העולם – הרי זה נעשה ע"י קיום המצוות דוקא, כמו מצות תפילין, שלוקחים קלף גשמי וכו' ועושים ממנו חפצא דקדושה, ועד"ז ציצית בצמר גשמי וכיו"ב בשאר המצוות [ואע"פ שגם ע"י לימוד התורה נעשה זיכוך במוח הגשמי, שנעשים קמטים כו', הרי אין זה דומה להזיכוך שנעשה בעולם ע"י קיום המצוות], וזוהי תכלית ירידת הנשמה למטה – שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל, וירדה רק כדי לברר את נה"ב והגוף וחלקו בעולם.

פגולכן, כשמדובר אודות בירור העולם, ובלשון המשנה83: "העולם נידון" – אזי "הכל לפי רוב המעשה", שהעיקר הוא מעשה המצוות, שדוקא על ידם נעשה בירור העולם.

פד[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "בך בטחו", באמרו, אולי סוכ"ס ילמדו את הניגון...].

פה* * *

פו373
טו. הביאור במשנה "רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש כו'":

פזידוע שסדר המשניות הוא בדיוק, ועד שלמדים מזה כו"כ הלכות. ומזה מובן גם בנוגע למשנה "רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש כו'", שיש לה קשר ושייכות ובאה בהמשך למשנה שלפני' – "רבי ישמעאל אומר, הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקבל את כל האדם בשמחה".

פחויש לומר, שמאמרו של ר"י הוא ביחס למעמדו ומצבו, שהי' כהן, והי' בדרגא הכי נעלית, וכיון שכן, יתכן שכאשר יבוא לפניו בחור ששערותיו שחורות ("אַ יונגערמאַן-טשיק"), יבטל אותו כו', ולכן מבהיר ר"י, שגם מי שנמצא במדריגה נעלית, צריך להיות "נוח לתשחורת" – שלא לבטלו, אלא לירד לדרגתו כו'.

פטאך עדיין יתכן שיהי' "נוח לתשחורת" רק בחיצוניות, באופן הדיבור כו', אבל בפנימיות ירגיש את עצמו למעלה ממנו, ועד שהדבר יבוא לידי ביטוי גם בחיצוניות, שהלה ירגיש שמקבלו בפנים זועפות כו'. ולכן ממשיך: "והוי מקבל את כל האדם בשמחה".

צוענין זה נאמר ע"י ר"י דוקא – כאמור לעיל שהי' כהן, מבניו של אהרן, שהי' "אוהב שלום ורודף שלום וכו'", ובהתאם לכך צריך לקבל את כל האדם בשמחה.

צאטז. ובהמשך לזה אומר רבי עקיבא "שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה":

צבמהלשון "מרגילין .. לערוה", ולא "מביאין" (כלשון הגמרא בכ"מ), או ע"ד הלשון "עבירה גוררת עבירה", מוכח, שמדובר אודות מי שבעצם שייך לערוה, אלא שכופה את עצמו ולוחם עם היצה"ר כו', ולכן, כאשר יהי' במצב של "שחוק וקלות ראש", הרי זה ירגיל אותו לערוה.

צגוזהו שבהמשך למאמרו של ר"י "הוי קל כו' והוי מקבל את כל האדם בשמחה", אומר ר"ע, שצריך להזהר בענין הקלות והשחוק (הקשור עם שמחה, כפי שמצינו בנוגע לעתיד לבוא, שכיון שתהי' "שמחת עולם

צד374
על ראשם", לכן "אז ימלא שחוק פינו"), ולעשות סייג כו', שלא יהי' זה באופן של שחוק וקלות ראש שמרגילין לערוה.

צהועפ"ז מובן גם הקשר להמשך דברי המשנה בנוגע לענין הסייגים: "מסורת סיג לתורה .. נדרים סיג לפרישות" (ובפרט לגירסת אדה"ז שכל זה נכלל במשנה אחת, ולא כהגירסא שהם ב' משניות שונות) – דלכאורה אינו מובן: מהי השייכות של הבבא שמדברת אודות "סיג" לבבא שמדברת אודות "שחוק וקלות ראש כו'" – כי, תוכן הבבא "שחוק וקלות ראש כו'" הוא להדגיש את הצורך ב"סיג" לענין הקלות והשמחה שנזכרו במשנה שלפנ"ז ("הוי קל .. והוי מקבל .. בשמחה"), כנ"ל.

צויז. ועדיין אינו מובן: מהו הצורך בריבוי סייגים כ"כ – הרי ישנו ענין התורה, שעלי' נאמר "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין", וא"כ, מדוע לא מספיק לימוד התורה כדי להשמר מכל הענינים הבלתי- רצויים?!

צזוהביאור בזה – ע"פ מאמר המשנה שלאח"ז69, "חביב אדם וכו' (ורק לבסוף) חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה .. תורתי":

צחאילו היתה התורה מיד בהתחלה, ולא הי' הענין ד"אקדמי' טעניתא", אזי היתה התורה עצמה פועלת תכלית השמירה, ולא הי' צורך בסייגים; אבל כיון שענין התורה בא רק לבסוף, כך, שישנו הענין ד"אקדמי' טעניתא", לכן יש צורך בסייגים.

צטיח. אך עפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא: כיון שהתורה באה רק לבסוף, וישנו הענין ד"אקדמי' טעניתא" – איך יכולים לתבוע מיהודי להתמודד ולהתגבר ("דורכברעכן") על כל הענינים הבלתי-רצויים?!

קוהמענה לזה – במשנה הבאה83: "הכל צפוי" (גלוי לפניו), היינו, שהקב"ה יודע מה שנעשה עם כל אחד בפרטיות, ו"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", ובהכרח לומר שכל מה שהקב"ה תובע, הרי זה בכחו וביכלתו.

קא[ולהעיר גם מהמסופר אודות ר"ע ש"הי' עומד על פי הבאר אמר

קב375
מי חקק אבן זו .. מיד חזר ללמוד תורה" – כי, בידעו ש"הכל צפוי", הרי בודאי שראיית האבן שנחקקה ע"י המים היתה בהשגחה פרטית, ללמדו שביכלתו להשתנות כו'].

קגוזהו גם מ"ש בהמשך המשנה "והרשות נתונה" (בידו של אדם לעשות טוב ורע100), וכפי שמבאר הרמב"ם בנוגע לענין הבחירה שניתנה לכל אדם, שלכן בכחו למלא כל מה שהקב"ה תובע ממנו.

קדוטעם הדבר – כיון ש"הכל לפי רוב המעשה":

קהאילו היו מתחשבים בעיקר בענין ההבנה וההשגה, אזי היו חילוקי מדריגות כו', וכמו בנוגע ללימוד התורה, שאע"פ שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה, כפי שאומר כל אחד: "ותן חלקנו בתורתך", מ"מ, יש בזה חילוקי מדרגות, שיש מי שמספיק לו ללמוד "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", ויש מי שצריך ללמוד יותר וכו'; אבל בנוגע למעשה המצוות – הכל שוים. יש אמנם חילוקים בכוונת המצוות, אבל בנוגע למעשה בפועל, "רוב המעשה", רוב בכמות העשי' בפועל – שוים כל בנ"י. ולכן, בכחו ויכלתו של כל אחד מישראל למלא כל מה שהקב"ה תובע ממנו.

קויט. ויש לקשר זה גם עם מאמר רבי עקיבא שהובא בפירוש רש"י הנ"ל (ס"י) – "הי' ר' עקיבא אומר דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם כו'":

קזלכאורה אינו מובן, למה עשה הקב"ה שיהודי יצטרך להצטער בו חנם, ובודאי הי' יכול הקב"ה ליתן לו שכר גם מבלי שיצטער חנם?

קחאך הענין הוא – דכיון ש"הכל לפי רוב המעשה", היינו, שהעיקר הוא בירור העולם, לכן צריך להיות גם מעמד ומצב ד"מצטער .. חנם", שעי"ז נעשה בירור היצה"ר, וכמבואר בענין "משכני אחריך נרוצה", ש"משכני" לשון יחיד קאי על נפש האלקית, ועי"ז "אחריך נרוצה", לשון רבים, שנעשה גם הבירור דנפש הבהמית כו'.

קטוגם ענין זה שייך במיוחד לרבי עקיבא:

קיאיתא בגמרא "הרואה רבי עקיבא בחלומו יצפה לחסידות". ולכאורה אינו מובן: הרי עיקר ענינו של ר"ע הוא ענין התורה, ועד שהוא

קיא376
המקור של תושבע"פ, כנ"ל (ס"ו) ש"כולהו אליבא דרבי עקיבא". וכמסופר בגמרא שגם כשגזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, הי' ר"ע מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה, באמרו, שלימוד התורה הוא עיקר החיות של בנ"י, כמשל הדגים שבים, "ומה במקום חיותנו וכו'". וא"כ, הול"ל "הרואה ר"ע בחלומו יצפה לתורה", ומדוע נאמר "יצפה לחסידות"?

קיבומבאר ר' נסים גאון, ש"אע"פ שר"ע הגיע למעלה יתירה וגדולה בחכמה .. אפשר שחסידותו היתה יתירה על חכמתו, ולפיכך הוא משובח בחסידות". וכפי שמביא לפנ"ז: "אית בפרק כל ישראל יש להם חלק, שנאמר אספו לי חסידי, אלו רבי עקיבא וחבריו שמסרו נפשם לזביחה על דברי תורה, ואמרינן111 .. שבקה ר' עקיבא לחסידותי'".

קיגונמצא, שאף שגדלה מעלת ר"ע בנוגע לתורה, הרי עיקר ענינו הו"ע החסידות, ועד שגם מעלתו בתורה באה מצד ענין החסידות שלו. ובהתאם לכך מדגיש ר"ע את מעלת המעשה – "הכל לפי רוב המעשה", שזהו"ע בירור העולם כו'.

קיד*

קיהכ. ישנו ענין נוסף הקשור עם זה ש"דברה תורה כנגד יצר הרע" – הענין דפסח שני:

קיופסח שני – נקבע עבור מי שהי' טמא, או שהי' בדרך רחוקה, ואפילו באופן ד"לכם", כפי שמפרש כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהי' זה ברצונו, והיינו, שמרצונו לא הקריב פסח ראשון, ואעפ"כ, "דברה תורה כנגד יצר הרע", ונותנת גם לו את האפשרות לתקן את הדבר, ע"י הקרבת פסח שני.

קיז[ועד"ז בנוגע לכללות הענין דיצי"מ שבחג הפסח – שכל בנ"י יצאו ממצרים, גם אלו שהיצה"ר הי' אצלם בתוקף, שלכן נאמר "כי ברח העם", "מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו כו'"].

קיחועד כדי כך, שהתורה מקילה עליהם את הקרבת הפסח – שהרי פסח ראשון אין שוחטין על החמץ, משא"כ פסח שני חמץ ומצה עמו

קיט377
בבית, ללא כל החומרות שבפסח ראשון (ואף שלכאורה איפכא מסתברא, שצדיק, יהי' לו קל יותר, משא"כ מי שעבר כו' יהי' לו קשה יותר – הרי בפועל מקילה התורה אצל בעל תשובה דוקא).

קכועי"ז באים למתן תורה כו'.

קכא* * *

קכבכא. בנוגע ל"ושמחת בחגך" – דובר כבר שענין זה שייך גם לפורים, וכ"ש לפסח, אבל בנוגע לפסח שני, לא מצאתי לעת-עתה.

קכגאמנם, ע"פ מאמר המשנה הנ"ל "הוי מקבל את כל האדם בשמחה", הרי כ"ש שיש לקבל בשמחה את "פסח שני".

קכדויש להתחיל בזה עתה – בעמדנו ביום הש"ק לאחרי חצות, ובפרט שזהו הזמן של "רעוא דרעוין".

קכהומובן, שבנדו"ד אין מקום לחשש שיכול לבוא מזה "שחוק וקלות ראש" – שהרי ביום השבת מתבטלים כל הענינים הקשורים עם הסט"א כו' (כפי שאומרים ב"כגוונא"). ומה גם שנמצאים כבר לאחרי הבירור שנעשה במשך יותר ממחצית ימי הספירה, ובחודש אייר, ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל, ד' רגלי המרכבה, ובאופן שענין זה נמשך ופועל בהנהגתו של כל אחד מישראל – הרי בודאי שצריך להיות ענין השמחה.

קכווע"פ מארז"ל שמה שהקב"ה מצוה לישראל לעשות הוא עצמו עושה, הרי מובן, שכשם שהקב"ה מצוה ליהודי לקבל את כל אדם בשמחה, עושה גם הקב"ה כן, שמקבל את כולם בשמחה ומראה להם פנים שוחקות כו', ועי"ז זוכים לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, ועד לביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

קכז[ניגנו הניגון "ושמחת בחגך", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה].