Toras Menachem·Vol. 53 (5728·Part 3)·Shabbos Parshas Pinchas·Shabbos Mevarchim Menachem-Av 5728תורת מנחם·נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי·ש"פ פינחס·מבה"ח מנחם-אב·התשכ"ח

א309
בס"ד. ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, התשכ"ח
(הנחה בלתי מוגה)

גבמדרש תילים, ר' אליעזר אומר, אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, רוצים אנו ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב"ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה. ומדייק בזה במאמר ד"ה איתא במדרש תילים שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר (בעל הגאולה) בחגיגת הבר מצוה שלו בי"ב תמוז תרנ"ג (שזהו המאמר שאמרו אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע על הבר מצוה שלו, ביום כ' מר-חשון תרל"ד), דלכאורה צריך להבין מהו"ע מצות תפילין שעי"ז יפטרו מלימוד התורה ומה ענינם זל"ז. ומבאר בזה, ע"פ מ"ש במדרש על הפסוק מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, שכאשר ישראל עושים מצות עי"ז גורמים שיעשה הקב"ה מצוות אלו [ולהעיר, שבמאמר רז"ל זה יש ב' פירושים ואופנים, הא', שהמצוות שלמעלה פועלים שיהיו המצוות שלמטה, והב', שע"י קיום המצוות למטה נעשה ענין המצוות שלמעלה. ובמאמר זה מבאר כפירוש ואופן הב'], ונמצא, שע"י שישראל מניחים תפילין הרי הם גורמים להיות הקב"ה מניח תפילין. וממשיך לבאר מה שאמרו רז"ל תפילין דמארי עלמא מאי כתיב בהו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ [וכמבואר גם בד"ה תפילין דמארי עלמא תרנ"ג (שאמר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע ביום הבר מצוה, ונמשכה אמירתו בשבעת ימי המשתה), שתפילין נקראים פאר, כמ"ש פארך חבוש עליך, דקאי על תפילין, וכתיב ישראל אשר בך אתפאר,

ד310
והיינו, שהפאר דתפילין הוא ע"י ישראל דוקא. וזהו גם מה שהתפילין נקראים טוטפות, דהיינו תכשיטין, שענינם הוא להוסיף יופי ותפארת למי שמתתקן ומתקשט בהם], שעפ"ז נמצא, שעי"ז שהקב"ה מניח תפילין מתגדלים ישראל. וע"ד מ"ש השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל, שישראל נראים לפניו לדבר חשוב. וזהו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, פי' שהם ממשיכים בחי' אחד בארץ. ולאחרי שמבאר מעלת לימוד התורה שעי"ז ממשיכים בחי' מוחין (תורה שקדמה לעולם) במדות (שורש מקור העולמות), מבאר, שזהו גם מה שע"י קיום מצות תפילין נעשה הענין שהקב"ה מניח תפילין, כי, הקב"ה הוא זו"נ (מדות) דאצילות, והקב"ה מניח תפילין הו"ע המשכת המוחין במדות. ולכן הרי זה בחי' אחת עם לימוד התורה יומם ולילה, שהו"ע המשכת המוחין במדות (שזהו גם הדיוק יומם ולילה, שהו"ע ז"א ומלכות, שהם ששה מדות עליונות דכתיב בהו ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ומדת המלכות שהיא כנגד יום השביעי). ומ"ש כאילו כו', כי, ע"י היגיעה בתורה הי' נמשך באויר העולם, ואילו ע"י התפילין נמשכים המוחין רק בשרש ומקור המהוה עולמות, ומ"מ, מעלה אני עליכם כאילו כו'.

וצריך להבין בכללות תוכן מאמר ישראל לפני הקב"ה רוצים אנו ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי, דלכאורה, כיון שיש ציווי והגית בו יומם ולילה, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, הרי בודאי שיכולים לקיים ציווי זה, וא"כ, מהי טענתם אין לנו פנאי, הרי בידם תלוי הדבר לפנות את עצמם מכל שאר הענינים ולהיות פנויים לעסוק בתורה יומם ולילה. ועכצ"ל, שענין זה גופא שאין לנו פנאי הוא ע"פ התורה, היינו, שסדר העבודה שלהם ע"פ התורה אינו לעסוק בתורה יומם ולילה, אלא רק לקבוע עתים לתורה ולקיים המצוות. אך עפ"ז אינו מובן לאידך גיסא, מהו הטעם שאינם מסתפקים באופן העבודה שנקבע להם ע"פ התורה, אלא אומרים לפני הקב"ה רוצים אנו [ומצד הרצון נמצאים הם במדריגה זו, כמאמר הבעש"ט שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא] ליגע בתורה יומם ולילה דוקא.

חזה יש להקדים תחילה המבואר בלקוטי תורה דפרשת השבוע (די חסידישע פרשה) על הפסוק קודש ישראל להוי' ראשית תבואתה, תבואתה בה' כתיב, משמע דישראל הם ראשית תבואת ה'. והענין בזה, שתבואת ה' קאי על הצמיחה דמציאות העולמות שהתהוותם ע"י אות ה', כמאמר רז"ל על הפסוק אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם. וישראל הם ראשית תבואתה, היינו שהם הראשית דבריאת העולם, וכמאמר רז"ל בראשית ב' ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר22 קודש ישראל להוי' ראשית תבואתה, והיינו, שראשית ותכלית הכוונה דבריאת העולם היא בשביל עבודתם של ישראל ע"י התורה. וזהו גם מ"ש קרוב הוי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ואין אמת אלא תורה, דאף שצריך להיות הקדמת עבודת התפלה שפועלת ענין הביטול, מ"מ, עיקר העבודה היא בעסק התורה דוקא, שזהו"ע בראשית, ב' ראשית, ישראל ותורה, כפי שמתאחדים ונעשים תיבה אחת, והיינו לפי שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, ועי"ז נשלמת כוונת הבריאה, שזהו בראשית, בשביל ב' ראשית. ובזה יובן מה שאמרו ישראל רוצים אנו ליגע בתורה דוקא, כי, הפעולה בעולם להשלים את כוונת הבריאה היא ע"י היגיעה בתורה דוקא, בחי' ראשית. וכמשנת"ל בביאור דברי המדרש על הפסוק כי מראש צורים אראנו, מתחילה הי' המקום מבקש לכונן העולם כו', לכונן דייקא, שנוסף על עצם התהוות העולם (כפי שעולם על מילואו נברא), הנה הרצון העליון הוא לכונן העולם, שהנהגת העולם תהי' בהתאם לכוונת הבריאה, וענין זה נעשה ע"י הענין דמראש צורים אראנו כו', שזהו גם ענין התורה שנקראת ראשית.

יהענין שכוונת הבריאה נשלמת ע"י התורה דוקא, יובן ע"פ המבואר בד"ה איתא במדרש תילים הנ"ל בביאור מעלת

יא312
התורה שקדמה לעולם, כמארז"ל אלפיים שנה קדמה תורה לעולם, דפירוש קדמה אינו (רק) בזמן, אלא ענין הקדימה היא קדימת המעלה (ומצד זה נעשית גם הקדימה בזמן), להיות שורש ומקור העולמות הוא מבחי' מדות, אבל התורה קדמה לעולם, להיות כי אורייתא מחכמה נפקת, בחי' המוחין.

יגבזה, דהנה, מלשון רז"ל אלפיים שנה קדמה תורה לעולם, משמע, שקדימת המעלה דתורה לעולם היא בהגבלה (אלפיים שנה), ולא קדימה שבאין ערוך כלל. ולכאורה אינו מובן, הרי ידוע שהתורה היא שלא בערך לגמרי לעולם, וכמ"ש ואהי' אצלו גו' שעשועים גו' לפניו, ונעלמה מעין כל חי, היינו, שכל הנבראים שבעולם, כל חי, אין להם ערך כלל לגבי התורה. אך הענין הוא, שמצד זה שהתורה היא באין ערוך לגמרי לעולם (שעשועים גו' לפניו), הנה גם כאשר יורדת ונעשית בערך לעולם, הרי זה באופן שקדמה לעולם אלפיים שנה. ויובן גם מענין קדימת המוחין למדות, שזהו"ע אלפיים שנה קדמה כו', כפי שמבאר בד"ה איתא במדרש תילים הנ"ל שאלפיים הו"ע אאלפך חכמה אאלפך בינה, שהם בחי' מוחין, והם קדמו לעולם שהוא בחי' מדות. דהנה, מוחין ומדות הם בבחי' עילה ועלול, ובבחי' זו שייכים המדות אל המוחין, שהרי בעילה ועלול מחייבת העילה את העלול, והיינו, שכאשר העילה היא בשלימותה אזי מוכרח להיות ממנה העלול, ונמצא, שקדימת המוחין אל המדות בבחי' זו היא קדימה שבערך. אך יש גם בחי' המוחין כפי שהם לעצמם, שהם באין ערוך אל המדות, שהרי מוחין ומדות הם ענינים שונים ועד שהם הפכים זה מזה, שהמוחין הם בבחי' התיישבות וקרירות, והם לעצמם, משא"כ המדות הם בדרך התפעלות והרגש, והם בשביל הזולת. וכפי שמבאר בהמאמר, שמצינו באברהם (שענינו מדת החסד) דכתיב בי' והוא יושב פתח האוהל כחום היום, שענין מה שישב על הפתח הוא שחיפש אחר עוברים ושבים בכדי שיהי' לו למי להשפיע החסד, כי בלתי המקבל מתאבד כל פעולת המשפיע כו'. והיינו לפי

יד313
שכללות ענין המדות הוא בשביל הזולת, וכאשר חסר הזולת אזי לא שייך ענין המדות, ועד שמצד זה נחסר גם בעצמו כו'. משא"כ המוחין הם לעצמו ולא בשביל הזולת, וגם כשלא יש למי להשפיע דבר שכל, הרי הוא יכול לישב ולהשכיל השכלות. ואף שגם במוחין אמרו רז"ל הרבה קיבלתי מרבותי הרבה קיבלתי מחברי ומתלמידי יותר מכולם, הרי ענין זה הוא רק הדרך כיצד לבוא לענין המוחין, אבל השגת השכל גופא, ובפרט באופן של העמקה והתמסרות (צוטראָגן זיך), שעי"ז מעורר וממשיך גילוי כח המשכיל בעילוי אחר עילוי, הרי זה דוקא כשהוא לעצמו ולא ע"י זולת, והיינו, שבמדריגה זו אין מקום להזולת, ואדרבה, הזולת גורם בלבול וטרדה כו'. ונמצא, שיש ב' מדריגות במוחין, כפי שהם בשייכות אל המדות, וכפי שהם לעצמם שאז הם שלא בערך אל המדות. וכיון שהמוחין מצד עצמם הם שלא בערך אל המדות, לכן גם כאשר המוחין נעשים שייכים אל המדות, הן בבחי' המדות שבשכל, והן בפעולת המוחין שתהי' הולדת המדות כפי שהם במקומם, ועד לבחי' המוחין שבמדות, הנה גם שם תהי' קדימת המוחין אל המדות. ומזה מובן גם בענין קדימת התורה לעולם, שמצד הקדימה שבאין ערוך, הנה גם כשבאה להיות בערך העולם קדמה אלפיים שנה לעולם.

טזהטעם שהפעולה בעולם שתושלם בו כוונת הבריאה היא ע"י התורה דוקא, דכיון שהתורה קדמה לעולם, קדימה שבאין ערוך, שממנה נמשכת הקדימה דאלפיים שנה גם כשבאה להיות בערך העולם, לכן בכחה לפעול בעולם להיות כפי כוונת הבריאה. ומצד זה הנה הפעולה בעולם הו"ע עיקרי בתורה, כדאיתא בזוהר אמאי אקרי תורה בגין דאורי, שהתורה היא הוראה, והרי ענין ההוראה שייך לזולת דוקא, זולת כפשוטו או זולת שבעצמו, שזהו כל דבר שהוא מחוץ לבחי' המוחין. ואעפ"כ, אין זה בסתירה לכך שהתורה היא שעשועים גו' לפניו, ונעלמה מעין כל חי, ואדרבה, הא בהא תליא, שדוקא כפי שהתורה באה לפעול בעולם, למטה דוקא, במעמד ומצב שלמצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם, אזי לוקחים את פנימיות ועצם התורה, כפי שנעלמה מעין כל חי.

יחאף שרוצים אנו ליגע בתורה יומם ולילה (כיון שדוקא ע"י התורה פועלים בעולם שתושלם בו כוונת הבריאה, כנ"ל),

יט314
מ"מ, אין לנו פנאי. והענין בזה, שמצד זה גופא שענין התורה הוא לפעול בעולם, יש תפיסת מקום למציאות העולם, שלכן, הנה גם ע"פ התורה יש סדר עבודה באופן דהנהג בהם מנהג דרך ארץ, ולא באופן שהעסק בתורה הוא יומם ולילה. ועד כדי כך, שאפילו מי שתורתו אומנתו צריך ללמוד תורה באופן של שייכות לעולם, שזהו גם דיוק הלשון תורתו אומנתו, ע"ד מארז"ל על הפסוק38 ואהי' אצלו אמון, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה בבריאת העולם, וזהו גם הפירוש דתורתו אומנתו, שלימוד התורה שלו פועל בעולם. ובזה יובן מה שמצינו שגם רשב"י שהיתה תורתו אומנתו50 הי' מתפלל פעם אחת בשנה, והיינו לפי שגם אצל מי שתורתו אומנתו צריך להיות הלימוד באופן שהתורה תפעל בעולם, ולכן הי' גם רשב"י מוכרח להתפלל עכ"פ פעם אחת בשנה. וזהו שאמרו ישראל רוצים אנו כו' אבל אין לנו פנאי, דמכיון שמצד פעולת התורה בעולם יש תפיסת מקום למציאות העולם, הנה מצד ההעלם וההסתר שבעולם, עולם מלשון העלם, יכול להיות מעמד ומצב שאין לנו פנאי (ועד להעדר הפנאי כפשוטו) ליגע בתורה יומם ולילה.

כאזה אמר להם הקב"ה, קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה, שמזה מובן, שמצות תפילין שייכת ללימוד התורה (ובפרט עי"ז שאמר להם הקב"ה כו' מעלה אני עליכם כו', שהרי דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה), אבל אעפ"כ אין זה כמו לימוד התורה ממש, אלא רק מעלה אני עליכם כאילו כו'.

כגשעד"ז מצינו בנוגע לספר תהלים [ועפ"ז יומתק שמאמר זה הובא במדרש תהלים דוקא], דהנה, ספר תהלים הוא הממוצע בין תורה לתפלה, שהרי ספר תהלים הוא א' מכ"ד כתבי קודש שבתורה, ויחד עם זה, ענינו של ספר תהלים הוא תהילות ותשבחות (כדאיתא בברכות), שזהו כללות ענין התפלה. ואעפ"כ, יש בו גם מעלת ההבנה והשגה שבתורה (בחי' חכמה שלמעלה), כפי שביקש דוד המלך ע"ה יהיו לרצון אמרי פי גו', שיהיו קורין בהם כו' ונוטלין עליהן שכר כנגעים ואהלות (וכמשנ"ת במק"א מה שנקט נגעים ואהלות דוקא).

כהלהוסיף ולבאר טעם החילוק בין ענין היגיעה בתורה יומם ולילה למצות תפילין, שבנוגע ליגיעה בתורה יומם ולילה, הנה מצד גדרי העולם יכולה להיות המניעה שאין לנו פנאי, משא"כ בנוגע למצות תפילין. והענין בזה, שבלימוד התורה הפעולה היא לפעול שינוי באויר העולם, משא"כ במצות תפילין, אף שפועלת בעולם, כמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך, ואמרו רז"ל7 אלו תפילין שבראש, אין זה פעולה של שינוי העולם (איבערמאַכן וועלט), כי אם ויראו ממך בלבד. ועוד זאת, שבמצות תפילין הפעולה היא בעולם קטן זה האדם, שתהי' אצלו המשכת המוחין במדות. וכמבואר בדרושי חסידות בביאור מאמר הזהר פ' ואתחנן בענין התפילין, שד' הבתים וד' הפרשיות הם כנגד ד' מוחין, וענין הרצועות שנמשכים מן הבתים הוא המשכת המוחין למדות. וזהו גם טעם הדין שקדושת הרצועות היא פחותה מקדושת הבתים, משום שענין הרצועות הוא ההמשכה למטה מן המוחין. אלא, שע"י הפעולה בהאדם נפעל גם בעולם, דכיון שאת העולם נתן בלבם, הנה ע"י שהאדם פועל בעצמו, בד' היסודות שבו, הרי זה נמשך גם בכללות העולם כולו המורכב מד' יסודות (כמבואר ברמב"ם הלכות יסודי התורה). וכיון שהתפיסת מקום של מציאות העולם מצד הצורך בהפעולה לשנות את העולם היא בלימוד התורה דוקא, לכן הנה דוקא בנוגע ללימוד התורה יכולה להיות מניעה מצד גדרי העולם, שאין לנו פנאי.

כזיש לומר בהחילוק שבין לימוד התורה למצות תפילין, שהמשכת המוחין במדות ע"י התורה היא בבחי' זו"נ (יומם ולילה) דאצילות, וכן הוא בענין ראשית תבואתה (כנ"ל (ס"ג) בענין ב' ראשית, תורה וישראל, שהו"ע הפעולה דישראל ע"י התורה), תבואת ה', ה' אחרונה דשם הוי', ספירת המלכות, הרי זה כפי שהיא בעולם האצילות. וכידוע שיש במלכות ב' מדריגות, כפי שהיא בעולם האצילות, שאז נקראת אנכי שלומי אמוני ישראל, וכפי שיורדת לבי"ע. ופעולת התורה היא במלכות

כח316
כפי שהיא באצילות. משא"כ המשכת המוחין במדות ע"י מצות תפילין היא גם במלכות כפי שיורדת לבי"ע. וזהו הטעם שהמניעה שמצד גדרי העולם שאין לנו פנאי שייכת רק בלימוד התורה ולא במצות תפילין, כיון שע"י התורה לא נעשית ההמשכה למטה בעולם, כי אם ע"י מצות תפילין דוקא.

לענין המשכת המוחין במדות שנעשה ע"י הנחת תפילין מתחיל ביום הבר מצוה, כשנעשה בן י"ג שנה ויום אחד, שאז נעשה בר דעת, ואז צריך להמשיך המוחין בהמדות, שזהו גם מ"ש וחזקת והיית לאיש, דהתואר איש מורה על תוקף המדות, כמאמר כאיש גבורתו, והיינו, שאז ניתנים לו הכחות לפעול בעניני המדות, לברר את היצה"ר דאקדמי' טעניתי', ועי"ז לפעול גם בבירור העולם. וע"פ האמור לעיל שעיקר הענין דבירור העולם נעשה ע"י התורה, מודגש בבר מצוה גם ענין התורה, שזהו שהמצוה הראשונה שמתחייב בה כשנעשה גדול היא מצות קריאת שמע (וכמבואר במ"א שזהו הטעם שהתחלת הש"ס היא מאימתי קורין את שמע בערבין), שנוסף על ענין המס"נ שבק"ש, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, יש בזה גם ענין התורה, כדאיתא בירושלמי בביאור טעמי' דרשב"י שאין מפסיקין מתלמוד תורה לק"ש, כי, זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון. ובפרטיות יותר ישנו ענין זה במצות תפילין גופא, שזהו החילוק בין תפילין של יד שכנגד הלב לתפילין של ראש שכנגד המוח, שהו"ע התורה. וזהו גם שעיקר הבירור נעשה ע"י תש"ר (תורה), שלכן סדר הנחתן הוא באופן שמקדימין תש"י לתש"ר, כי, תש"י הו"ע יחודא תתאה, אתכפיא, ותש"ר הו"ע יחודא עילאה, אתהפכא [אף שבמק"א מבואר שביחו"ע לאמיתתו שהוא באצילות לא שייך אפילו ענין אתהפכא, משום שבאצילות לא יגורך רע], והרי שלימות הבירור הוא באופן של אתהפכא דוקא.

לבלקשר זה עם ענינו של בעל הגאולה די"ב תמוז, המרומז בשמו, שהרי ענינו של יוסף הוא כמ"ש אלה תולדות יעקב יוסף, ומבואר בזה שהו"ע ההמשכה (דיעקב) בבי"ע, ובאופן דיוסף הוי' לי בן אחר, כפירוש אדמו"ר הצ"צ לעשות מהאחר בן, שהוא ענין התשובה, בחי' אתהפכא. וענין זה ממשיכים ופועלים גם בימי בין המצרים (ובפרט ע"י הנחת תפילין, שעי"ז פועלים להיות הקב"ה מניח תפילין, כולל גם תש"ר, בחי' אתהפכא), שיקויים היעוד והפכתי אבלם לששון, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, בגאולה האמיתית והשלימה, וכמו בגאולת י"ב תמוז שהיתה באופן דהיא נפלאת בעינינו, ובאופן שראו כל אפסי ארץ כו', ועד שהם בעצמם הודו שהי' זה באופן נסי (כמבואר לעיל), וכן תהי' לנו, שיקויים היעוד ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.