Toras Menachem·Vol. 53 (5728·Part 3)·Shabbos Parshas Korach·3 Tammuz 5728תורת מנחם·נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי·ש"פ קרח·ג' תמוז·ה'תשכ"ח

א158
בס"ד. ש"פ קרח, ג' תמוז, ה'תשכ"ח
(הנחה בלתי מוגה)

גהוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו וגו'. וידוע מה שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר, דאבותינו הם חו"ב שבנפש. והיינו, שאבותינו קאי על כללות ענין המוחין, ובפרטיות הם חכמה ובינה, שענינם הם ראי' ושמיעה, כמ"ש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, וכתיב שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד. ותוכן הבקשה יהי גו' עמנו כאשר הי' עם אבותינו, שהאור כפי שמאיר בבחי' המוחין, אבותינו, יומשך ויתגלה ויאיר גם במדות שבלב, שזהו עמנו, כי עיקר האדם הוא בחי' ז"א (מדות), שלכן עיקר עבודת האדם היא לברר את ז' המדות. דהנה, מוחין ומדות הם נבדלים וגם הפכיים זמ"ז, שהמוחין בטבעם הם בקרירות והתיישבות, והמדות בטבעם הם בחמימות והתפעלות (שלכן הנה המוחין הם לעצמו, והמדות הם בשביל הזולת), ועד כדי כך הוא החילוק שביניהם, שהתגלות המדות היא דוקא לאחרי שמתעלמים המוחין במיצר הגרון שמפסיק בין המוחין למדות. ועל זה היא הבקשה יהי גו' עמנו כאשר הי' עם אבותינו, שלמרות החילוק שבין המוחין להמדות, הנה גם במדות יאיר האור כפי שמאיר במוחין ממש. והיינו, שההמשכה במדות היא לא רק מחיצוניות המוחין, אלא גם מפנימיות המוחין, ואז הנה גם במדות מאיר האור כפי שהוא במוחין, שזהו"ע פנימיות המדות. והנה, כאשר אור המוחין מאיר במדות, אזי לבא פליג לכל שייפין, שנמשך בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, שהו"ע רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, ועד לענין

ד159
הלבושים, מחשבה דיבור ומעשה, ובפרט מעשה שהוא העיקר. והיינו, שעם היות שהאור שמאיר בהמדות הוא בעילוי שבאין ערוך לגבי מדריגת המעשה, מ"מ, נמשך מבחי' המדות גם בבחי' מעשה. ועל זה היא המשך הבקשה אל יעזבנו ואל יטשנו.

ולקשר זה עם מ"ש ויקח קרח, ותרגם אונקלוס ואתפלג [דלא כבשאר המקומות שמתרגם ויקח, ונסיב], וכן פירש רש"י, לקח עצמו לצד אחר להיות נחלק מתוך העדה כו'. ואיתא בזהר, קרח בעא למעבד חילופא דימינא לשמאלא, או לאחלפא תיקונא דלעילא ותתא, דהנה, סדר התיקון בקדושה הוא שהגבורות טפלים אל החסדים ונכללים בהם (שמאלא אכליל תדיר בימינא), אבל קרח רצה להפריד את הגבורות מן החסדים שיהיו במדריגה בפני עצמם, או גם יתירה מזה, שהגבורות יהיו עיקר, והחסדים יהיו טפלים אליהם ומקבלים מהם, ובגלל זה נענש וכו'. אך צריך להבין, הרי קרח פיקח הי', ומה ראה לשטות זה. והביאור בזה, שקרח ראה את בחי' הגבורות כפי שהם בשרשם, ששם הם למעלה מהחסדים. והענין בזה, דהנה, סדר ההמשכה בכל המדריגות הוא באופן שתחילה צריך להיות העלם, ואח"כ בא הגילוי. וכמו בראשית גילוי הקו להאיר בעולמות, שתחילה צריך להיות הצמצום, כי, האור שלפני הצמצום הוא למעלה מהעולמות, ואינו נותן מקום למציאות העולמות, וכמ"ש בע"ח שהי' אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות, ולא הי' מקום לעמידת ומציאות העולמות, ולכן הוצרך להיות הצמצום הראשון, שנסתלק האור לגמרי, ורק לאח"ז הי' יכול להיות גילוי הקו. וכן הוא גם בכל המדריגות, ועד שנמשך גם בעוה"ז התחתון, כמארז"ל כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא, דכתיב ויהי ערב (ואח"כ) ויהי בוקר. ומזה מובן ששרש הגבורות קודם לשרש החסדים, שהרי הצמצום הוא בחי' הגבורות, וגילוי הקו הוא בחי' החסדים, וכיון שהצמצום קדם אל הגילוי, נמצא, שהגבורות קודמים לחסדים, והרי ענין הקדימה בקדושה מורה על

ז160
הקדימה במעלה וחשיבות. וזהו הטעם שקרח רצה להגביר את קו השמאל על קו הימין, מצד מעלת הגבורות על החסדים.

טבאמת טעה קרח טעות גדול, ובאמיתת הענין קודם הגילוי אל ההעלם, כי, קדימת הצמצום אל הגילוי היא רק בנוגע להגילוי בעולמות, שאי אפשר להיות הגילוי בעולמות ללא קדימת הצמצום, אבל ענין הגילוי כשלעצמו הי' גם לפני הצמצום, שהי' אוא"ס ממלא את כל מקום המציאות כו'. וכידוע בפירוש הכתוב א-ל אלקים הוי' דיבר ויקרא ארץ, שבכתוב זה נזכרו ג' השמות שבהן היתה בריאת העולם, והסדר הוא, שתחילה הוא שם א-ל, בחי' חסד, שמורה על גילוי האור שהי' אוא"ס ממלא מקום החלל. ואח"כ שם אלקים, בחי' גבורה, שמורה על הצמצום. ואח"כ שם הוי', שמורה על גילוי הקו שהאיר אחר הצמצום, שהו"ע הרחמים (ועל זה אמרו רז"ל שיתף עמו מדת הרחמים), שבא לאחרי חסד וגבורה וכולל אותם, להיותו למעלה מהם כו', שזהו שהקו שרשו למעלה מהאור שנתעלם ולמעלה מהצמצום כו'. ונמצא, שבשרש הראשון קודם הגילוי אל ההעלם. ועוד זאת, שגם בנוגע להגילוי בעולמות שמוכרח להיות ע"י קדימת הצמצום, קודם הגילוי אל הצמצום, שהרי הצמצום הוא בשביל הגילוי, דכוונת הצמצום אינה שישאר ח"ו הצמצום, כי אם בכדי שיהי' אח"כ גילוי אור כו', ומאחר שכל כוונת הצמצום היא בשביל שיהי' גילוי, בהכרח לומר שגם במדריגה שבה צ"ל קדימת הצמצום אל הגילוי, הנה לאמיתתו של דבר קודם ענין הגילוי, שהוא כוונת הצמצום. ונמצא, שטעותו של קרח היתה לא רק מצד הבחי' שלמעלה מהשתלשלות, היינו, מצד האוא"ס שהי' ממלא מקום החלל קודם הצמצום, אלא גם מצד בחי' ההשתלשלות, ששם קודם הצמצום בפועל, הנה מצד כוונת הצמצום, קודם הגילוי. וכן הוא גם בעולם למטה, שאף שהסדר בפועל הוא ברישא חשוכא והדר נהורא, כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר, הרי כוונת ההעלם דיהי ערב היא בשביל הגילוי דיהי בוקר, ועד להגילוי דיום אחד, שהוא למעלה מערב ובוקר.

יאהענין בעבודת האדם, דהנה, נתבאר לעיל שסדר ההמשכה בכל המדריגות הוא באופן שתחילה צריך להיות העלם,

יב161
ואח"כ בא הגילוי. וכן הוא גם בנפש האדם, וכמו בהמשכת המוחין, שכדי שיומשך ויתגלה אור השכל מהבחי' שלמעלה מהשכל, צ"ל תחילה ענין של העלם כו'. ועד"ז כדי שאור המוחין יומשך במדות, צ"ל תחילה ההעלם שע"י מיצר הגרון (כנ"ל ס"א). אמנם, כוונת ההעלם היא בשביל הגילוי, וכמו בההעלם דמיצר הגרון, שהכוונה בזה היא שעי"ז יומשך ויתגלה ויאיר אור המוחין גם בהמדות, כשם שכוונת הצמצום היא כדי שעל ידו יוכל להיות הגילוי בעולמות.

ידלהוסיף בזה, דהנה, בענין כוונת הצמצום בשביל הגילוי, הרי ידוע שהצמצום הוא לא רק בשביל שיוכל להיות בעולמות גילוי הקו, אלא שעי"ז יוכל להיות גם גילוי האוא"ס שלפני הצמצום, שמצדו לא הי' מקום לעמידת העולמות. וכמבואר בע"ח הטעם שהוצרך להיות הצמצום בדרך סילוק האור לגמרי ואח"כ חזר והאיר קו קצר, ולא באופן שרק יתמעט האור וישאר קו קצר, כי, אילו לא הי' סילוק האור לגמרי, לא הי' אפשר להיות התהוות העולמות, אבל לאחרי שנתהוו העולמות, אזי יכולים לקבל המשכת וגילוי הקו, ויתירה מזה, שע"י הזיכוך כו' יכולים לקבל גם את האור שלמעלה מהקו, ועד להאור שלפני הצמצום. וכן הוא גם בענין המשכת אור המוחין במדות ע"י ההעלם דמיצר הגרון שכוונתו היא בשביל הגילוי, שעי"ז יכול להיות נמשך במדות לא רק אור המוחין כפי שנתצמצם ע"י מיצר הגרון, אלא גם אור המוחין כפי שמאיר בהמוחין ממש, שזהו"ע גילוי פנימיות המוחין שמאיר בפנימיות המדות (כנ"ל ס"א).

טזיהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו, כמשנת"ל שאבותינו קאי על המוחין, ועמנו קאי על המדות, והבקשה היא שהאור כפי שמאיר בבחי' המוחין, יומשך ויתגלה ויאיר גם במדות, והיינו, שאע"פ שמוחין ומדות אינם בערך זל"ז, שלכן צ"ל הפסק ביניהם ע"י ההעלם דמיצר הגרון, הנה על זה היא הבקשה והתפלה שגם במדות יאיר אור המוחין ממש, והרי ענין התפלה אינו על ענין של נסים, אלא על ענין שהוא בגדרי הטבע, והיינו, לפי שכוונת ההעלם היא בשביל הגילוי, ולכן, גם ההעלם דמיצר הגרון הוא בשביל גילוי אור המוחין במדות, ועד שיאיר בהם האור כפי שהוא במוחין ממש. וזהו גם מ"ש יהי הוי' אלקינו

יז162
גו', דהנה, הוי' הוא שם העצם, שהוא האור שלמעלה מהעולמות שאין העולמות יכולים לסובלו, ומ"מ, ע"י הצמצום דשם אלקים, הנה גם הוי' נעשה אלקינו, כחנו וחיותנו, וכנ"ל, שמצד זה שכוונת הצמצום היא בשביל הגילוי, הנה ע"י הצמצום יכול להאיר בעולמות גם גילוי האור שהעולמות מצד עצמם לא היו יכולים לסובלו.

יטתהי' לנו, שתקויים התפלה והבקשה הנ"ל בנוגע לעבודה בנפש האדם, שיומשך אור המוחין בהמדות, וגם בהלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, ועד שיקויים גם כפשוטו: יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, ולכל בני ישראל יהי' אור במושבותם.