Toras Menachem·Vol. 53 (5728·Part 3)·Sicha for Shabbos Parshas Nitzavim·28 Elul 5728תורת מנחם·נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי·שיחת ש"פ נצבים·כ"ח אלול·ה'תשכ"ח

א462
בס"ד. שיחת ש"פ נצבים, כ"ח אלול, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה

בא. בנוגע למ"ש בהתחלת הפרשה "אתם נצבים היום כולכם וגו'" (וכן בהמשך הפרשה: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום גו'"), מבאר רבינו הזקן בלקוטי תורה ש"היום .. קאי על ראש השנה" (כדאיתא בזהר שבכל מקום שנאמר "היום" קאי על יום ר"ה), ולכן, "פרשה זו קורין לעולם קודם ר"ה" (משא"כ פ' וילך, שיש שנים שקורין אותה לפני ר"ה, ויש שנים שקורין אותה לאחרי ר"ה, כמשנ"ת פעם בארוכה), "כי זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, שכל ניצוצי נשמות נצבים ומתעלים במקורם הראשון ביום זה עד לפני הוי' וכו'".

גולהעיר, שאע"פ שע"פ פשוטו של מקרא מדובר אודות הזמן של סוף שנת הארבעים שהיו בנ"י במדבר, שאז אמר להם משה "אתם נצבים היום וגו'", והרי ענין זה הי' (לא בחודש אלול, וגם לא בחודש תשרי, אלא אדרבה) קרוב לחודש ניסן – הרי התורה היא נצחית, והוראותי' הם נצחיים, ובנדו"ד, הנה הנצחיות ד"היום" מתבטאת בכך שקאי (גם) על היום דר"ה בכל השנים.

דב. ונוסף על קריאת פרשת נצבים קודם ר"ה בגלל שייכותה לר"ה, יש עוד טעם שקורין פ' נצבים לפני ר"ה – כדי להפסיק בין קריאת התוכחה שבפ' תבוא לר"ה (כשם שקורין פ' במדבר לפני חג השבועות, כדי להפסיק בין קריאת התוכחה שבפ' בחוקותי למ"ת).

הועפ"ז, שייכת (גם) פ' תבוא לר"ה,

ווכמבואר בלקו"ת ש"קורין פרשה זו קודם ראש השנה", לפי שנאמר בה "היום הזה הוי' אלקיך מצוך לעשות את החוקים וגו'", ו"היום הזה וגו' קאי על ר"ה (כמוזכר בהתוועדות שלפנ"ז) .. ובכל

ז463
שנה קודם ר"ה צריך כריתת ברית מחדש על קבלת התורה שבר"ה הוא בחי' מצוך לעשות את כל החוקים וגו'",

חאלא כיון שיש בה גם ענינים בלתי-רצויים כו', לכן צריכים לקרוא גם פ' נצבים קודם ר"ה, כדי להפסיק כו'.

טג. והענין בזה:

יההפסק בין קריאת התוכחה לר"ה ע"י קריאת פ' נצבים – אינו מבטל ח"ו פרשת התוכחה שבתורה, אלא פעולת ההפסק היא – להפוך את הענינים הבלתי-רצויים שיהיו ענינים רצויים גם בגלוי, ע"ד מ"ש "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך".

יאובהקדמה – שגם הענינים הבלתי-רצויים שבפ' תבוא הם בעצם ענינים של חסד, ואדרבה, חסדים עליונים כו', אלא שלהיותם חסדים המכוסים, הנה המשכתם למטה יכולה להיות באופן בלתי-רצוי; ועל זה באה קריאת פ' נצבים כדי להפסיק כו' – לפעול שגם למטה יומשכו באופן של ענינים רצויים.

יבוזוהי מעלת פ' נצבים על פ' תבוא – שפ' נצבים פועלת שכל הענינים של פ' תבוא יומשכו באופן הרצוי, אף שמצד פ' תבוא עצמה יכולה להיות ההמשכה למטה באופן בלתי-רצוי.

יגולהעיר גם מסיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר: רבינו הזקן הי' בעצמו הקורא בתורה. פעם אחת לא הי' בליאזנא ש"פ תבוא, ושמע אדמו"ר האמצעי – והוא עודנו נער קודם הבר מצוה – הקריאה מאחר. העגמת נפש מהקללות שבתוכחה, הביאתו לכאב לב, עד שביוהכ"פ (לאחרי כמה שבועות!...) נסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות. כששאלו את אדמו"ר האמצעי, הרי בכל שנה קוראים פרשה זו (ולא נעשה אצלו חלישות בבריאות הגוף), ענה: כשאבא קורא "הערט זיך ניט קיין קללות".

ידכלומר: מצד פ' תבוא – הרי זה תלוי מי הוא הקורא; כשאבא קורא – אזי נמשכים הענינים למטה באופן רצוי, אבל לולי זאת, הנה למרות שיודעים שבעצם הם ענינים של חסד (כפי שבודאי ידע אדמו"ר האמצעי), מ"מ, המשכתם למטה יכולה להיות באופן בלתי נעים כו' (ובגלל זה נגרם לאדמו"ר האמצעי כאב לב).

טו464
וכל זה – בנוגע לפ' תבוא, שמצדה יכולה להיות ההמשכה למטה באופן שיש כאלו שיצטרכו לומר ולהסביר להם שבעצם הרי זה ענינים של חסדים, כיון שבגלוי הם ענינים בלתי-רצויים; אבל בנוגע לפ' נצבים – הרי היא מפסקת ופועלת שגם עניני התוכחה שבפ' תבוא יומשכו למטה באופן הרצוי גם בגלוי, כאמור, "ויהפוך גו' את הקללה לברכה".

טזד. ויש להוסיף בזה, שמעלת פ' נצבים על פ' תבוא מודגשת גם בפסוק שבו נזכרה תיבת "היום" דקאי על ר"ה – שבפ' תבוא נאמר "היום הזה הוי' אלקיך מצוך גו'", ואילו בפ' נצבים נאמר "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום גו'":

יז"הוי' אלקיך" – הם שמות הקדושים, מז' שמות שאין נמחקים, ובפרט שם הוי' שהוא שם המיוחד כו', אבל אעפ"כ, הרי זה "שם", ויש בו ד' אותיות שרומזים על סדר השתלשלות מדרגא לדרגא כו'; ואילו "אנכי" – מורה על עצמותו ית', "אנכי מי שאנכי כו' דלא אתפס בשם ולא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל כו'".

יחוכיון שמצד בחי' העצמות – "אנכי" – הנה "אם צדקת מה תתן לו", וכן להיפך, ח"ו, היינו, שלא נוגע שם מעשה התחתונים, הרי מובן, שנמשכים כל הענינים גם למטה בגשמיות באופן הרצוי.

יטה. וזהו גם תוכן הענין ד"אתם נצבים היום גו'":

כהלשון "נצבים" (לא רק "עומדים") – הוא מלשון "נצב מלך", אשר, ענינו של מלך הוא שפורץ כל הגדרים, והיינו, שכל המדידות וההגבלות אינם תופסים מקום לגבי המלך.

כאוכיון שמיום הש"ק פ' נצבים "מתברכין כולהו יומין", כולל גם "היום", דקאי על ר"ה – הרי בודאי שכל בנ"י הם במעמד ומצב ד"נצבים", "קיימים ועומדים, והיינו, שזוכים בדין", והרי הדין דר"ה הוא בנוגע לענינים גשמיים (כמובא בלקו"ת בשם הגהות מיימוניות),

כב465
כך, שגם ההמשכה למטה בגשמיות היא באופן הרצוי, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".

כגוכדאיתא בטור – מדברי המדרש והירושלמי – "איזו אומה כאומה זו שיודעת אופי' של אלקי', פי', מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין כו', אבל ישראל .. לובשים לבנים ומתעטפים לבנים .. ומחתכין צפרניהם, ואוכלין ושותין ושמחין בר"ה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס" (ויש גורסין: "נסים", לשון רבים).

כדוכל זה מתחיל כבר מערב ר"ה – שהרי נזכר כאן ע"ד כיבוס הבגדים, גזיזת השערות וחיתוך הצפרניים, שאי אפשר לעשותם בר"ה, אלא בערב ר"ה, והיינו, שכבר בערב ר"ה בטוחים שבודאי יהי' הענין ד"יבחר לנו את נחלתנו", ויומשכו כל הענינים למטה בגשמיות, ועד שהדבר מתבטא גם בנוגע לעניניו הטפלים של האדם, כמו שערות ("את הטפל לבשרו") וצפרניים, שלכן חותכים אותם, "וכל העומד לחתך כחתוך דמי", שגם בנוגע לענינים אלו פועלת הידיעה ש"הקב"ה יעשה להם נס".

כה* * *

כוו. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ה) אודות ההנהגה ד"לובשים לבנים ומתעטפים לבנים כו'", שזהו בנוגע להאדם עצמו – יש להוסיף ולעורר גם אודות כללות ההנהגה באופן הראוי לכבוד וקדושת בית-הכנסת, ומה גם שיש דעות שהחיוב דכבוד וקדושת ביהכנ"ס הוא לא רק מדרבנן, אלא גם מדאורייתא, ועד שזהו מעין קדושת ביהמ"ק (אע"פ שבחו"ל אין מענישים על הנהגה שהיא היפך הכבוד כו'), ובפרט כשמדובר אודות ביהכנ"ס כאן, שממנו למדים במכ"ש וק"ו בנוגע לשאר בתי כנסיות. וכל זה צריך להיות בהדגשה יתירה כאשר מתכוננים להכתרת המלך בר"ה, באופן ד"אתם נצבים", מלשון "נצב מלך", כנ"ל.

כזובהקדמה – שלאמיתו של דבר לא הייתי צריך לעורר על זה, כיון שזהו ענין ששייך לגבאי או השמש וכיו"ב, אבל כנראה שאלו

כח466
שצריכים לעורר על זה, עסוקים בענינים אחרים, ולכן צריך אני למלא את מקומם ולעורר על זה.

כטוכמה ענינים בזה:

ללכל לראש – בנוגע לזהירות שלא לדבר דברים בטלים בביהכ"נ (ובפרט בשעת התפלה וקריאת התורה), ולהקפיד על עניית ברוך הוא וברוך שמו ואמן, וכידוע עד כמה השתדלו הקדמונים בתיקון הדבר.

לאוכמו"כ בנוגע להקפדה על נקיון ביהכנ"ס, כולל גם שיהיו מגבות נקיות בשביל רחיצת הידים לפני התפלה, משום "הכון לקראת אלקיך", ובודאי לא באופן שמשליכים על הרצפה ניירות כו', או שמונחים "ארגזים" ("קעסטלאַך") בכל פינה, וגם לאחרי שעוברים ימים על ימים, אין איש שם על לב. – והרי מובן שגם מי שלא עושה זאת בעצמו, אלא רק עובר ורואה דברים זרוקים על הרצפה ואינו מגביהם, הרי הוא שותף בדבר34.

לבוכן יש לעורר אודות שלילת הנהגה מוזרה שנתחדשה לאחרונה – שכאשר נדחפים למצוא מקום (למרות שיש מספיק מקום לכולם), הגיעו הדברים עד כדי כך שיש כאלו – ילדים או בחורים – שלא מצאו מקום יותר טוב מאשר לטפס ע"ג ארון הקודש!...

לג– ע"פ דין אפשר אולי לתרץ שזהו רשות בפני עצמו, אבל בודאי שאין זה "הידור" בכבוד וקדושת ביהכנ"ס!...

לדוכמו"כ יש לבטל את ה"מנהג" לאחרונה שיש כאלו שעולים ומהלכים על הגג של ביהכנ"ס:

להגם מי שרוצה להתבודד ולהתבונן כו' – הרי זה היפך הדין בשו"ע שאסור לעמוד במקום פרוץ (ללא מחיצות) ולהתפלל.

לוועוד זאת, שמצד כבוד וקדושת ביהכנ"ס, אסור לעמוד על גביו (אא"כ יש צורך בתיקון הגג כו' ע"י אומנין), כפי שמצינו בנוגע לביהמ"ק.

לזומה גם שיש אומרים שההליכה על גג ביהכנ"ס גורמת קלקול

לח467
להבנין, כך, שמלבד כל האמור לעיל, יש בזה גם איסור של בל תשחית, והרי בודאי לא הי' אף אחד מניח לילדיו לעלות ולהלך על גג ביתו!...

לטוהגע עצמך: כאשר ילד עושה דבר שאינו כדבעי בנוגע לסדרי הבית, אפילו בענין שאין לו מקום ע"פ שכל, אלא שכן הוא הסדר מצד מנהגי המדינה – מוכיחה אותו אמו (וגם את אביו... אם ראה את מעשה בנו ושתק באדישות...), ואם התוכחה לא הועילה, מענישה אותו. ועאכו"כ כשמדובר אודות ענין המחוייב ע"פ שכל, ובנוגע לביהכנ"ס, ביתו של הקב"ה, וכפי שמצינו גבי שלמה המלך, ש"הי' זריז בבנין ביהמ"ק" יותר מ"בנין ביתו" (ועאכו"כ שלא להיפך ח"ו) – הרי בודאי שההורים צריכים להזהיר את הילדים ולהשגיח עליהם כו'.

מולהעיר, שענין זה שייך גם למוסדות החינוך שבהם לומדים הילדים, ושלא כדעת הטועים שהאחריות של המוסד בנוגע להשגחה על הילדים היא רק במשך השעות שהילדים נמצאים תחת ידם, ולא בשעות שלאח"ז – שהרי זה היפך ההנהגה ע"פ שו"ע.

מאוכאמור לעיל – שבעצם לא הייתי צריך לדבר על זה, ואכן יש לשאול קושיא (בין כל שאר הקושיות) מדוע הנני מדבר על זה, ובכל אופן, במקום להרבות בקושיות, מוטב שיתרצו תירוץ – שמכאן ולהבא יתוקן הדבר.

מבז. ומענין לענין באותו ענין – ענין שנוגע אלי בפרט:

מגלאחרונה יש הנהגה פראית ("אַ ווילדע הנהגה") – שבאמצע התפלה עומדים בפה פעור ומסתכלים עלי בפנים (בחשבם שמי שאינו עושה זאת, אינו בדרגא הראוי'!...).

מדבעת התפלה, צריך לשמוע ולכוין מה שאומרים, לחשוב פירוש המילות, ובין מילה למילה צ"ל כללות הענין ד"דע לפני מי אתה עומד"; ובמקום זה – מסתכלים עלי!...

מהואלו ה"מלמדים זכות" שעושים זאת כדי ללמוד מנהגים – הנה בשביל זה מספיק להסתכל פעם אחת, ואין צורך להסתכל בכל יום.

מוומה גם שכל המנהגים שצריכים לידע אותם – נתפרסמו כבר ב"ספר המנהגים". ומי שרוצה ללמוד ענינים נוספים, רמזים כו', הנה לכל לראש יש ללמוד ולקיים את הענינים הגלויים.

מזולדוגמא – כפי שאמרתי בפירוש כמ"פ, שרצוני שילמדו

מח468
בהתמדה ושקידה נגלה וחסידות [ומובן, שלא די בכך שמשתדל שחבירו ילמד תורה, ועי"ז יהי' לו חלק בלימודו; זהו אמנם ענין גדול, אבל אין זו מצות תלמוד תורה], ולפלא, שכל אלו שדוחפים ומסתכלים עלי כו' – לא רואים אותם עם ספר פתוח!...

מטרצונך ללמוד רמזים – עליך לילך מן הקל אל הכבד: לכל לראש – לקיים כל מה שתובעים בגלוי, ללמוד נגלה וחסידות בהתמדה ושקידה וכו', ולאחרי שיעשה זאת בשלימות, ועדיין ירגיש שחסרים לו עניני רמזים, אזי יחשוב לחפש אותם.

נוכמו"כ בנוגע לאופן ההנהגה בשעה שהנני מתפלל לפני העמוד – שנדחפים דוקא בתוך ד' אמות שלי, ועומדים בפה פעור, ולא מתפללים!... שאלתי מישהו: למה אינך מתפלל? והשיב, שזהו מצד הכבוד שלי!... – אני רוצה להתפלל עם מנין בציבור, שיתפללו כולם בקול רם כו', ואילו הם מחוכמים ביותר, ומתפללים דוקא בלחש, באופן שלא זו בלבד שהשני לא ישמע, אלא גם הוא בעצמו אינו משמיע לאזנו את תפלתו.

נאועוד הנהגה פראית:

נבכאשר הנני נוסע אל הציון, צריכים כל בחורי הישיבה לראות אותי בצאתי ובשובי, וכיון שמצד כמה סיבות לא יודעים בדיוק מתי אצא, ובפרט מתי אשוב – מקדימים לסגור את הגמרות [ואלו שרוצים להיות מהשבעה הראשונים או ה"עשרה ראשונים", ממהרים לסגור את הגמרות חצי שעה לפנ"ז], ועומדים בחוץ וממתינים!...

נגולהעיר: בעבר היתה "הנהגה" זו רק אצל "יחידי סגולה", אך לאחרונה נעשו כולם "יחידי סגולה"... שהרי כל אחד הוא "עולם מלא", ולכן צריך גם הוא לעמוד ולהמתין!

נדוכאמור לעיל, אם הסיבה לכך שעומדים ומסתכלים על כל תנועה היא בשביל ללמוד רמזים באופן ההנהגה כו' – הנה לכל לראש צריכים לקיים את הדברים המפורשים, ללמוד בהתמדה ושקידה כו'; ובכל אופן, אם מישהו אינו רוצה ללמוד, אין לו לתלות זאת על חשבוני!...

נהח. ולהעיר, שכבר דובר פעם על ענין ההסתכלות, שזהו היפך הכוונה כו', ואעפ"כ ממשיכים להתנהג כן.

נווכפי שמספרים – ע"ד הצחות – שכאשר לימדו ב"חדר" הדין

נז469
בשו"ע או"ח ש"אין משיחין בסעודה", הי' תלמיד מפולפל שמיד בהתחלת הסעודה הי' הולך ומכריז: "אין משיחין בסעודה", כך, שלא היו יכולים לגעור עליו על שמדבר בסעודה, שהרי הוא מכריז את הדין ש"אין משיחין בסעודה".

נחועד"ז בנדו"ד: הדביקו פתקים שאסור להסתכל, ואז יכולים כבר לעשות להיפך!...

נטט. כל האמור לעיל הוא מאמר המוסגר,

סויש להבהיר שאינני מתכוין למישהו מסויים, אלא רק דיבור באויר העולם, וכידוע הסיפור אודות הצ"צ (שהלילה הוא יום הולדתו), שאמר על עצמו שהוא כמו "כובען" שמייצר כובעים ותולה אותם על המסמר, ואח"כ בא מישהו ומודד את הכובע המתאים לראשו, ואז – סיים הצ"צ – אכן אליו התכוונתי!

סאוהסיבה לכך שהנני מדבר על זה עתה היא – כיון שבאו אורחים, וכאשר יראו שישנם כאלו שכבר נמצאים כאן שנתיים-שלש, שני חזקה, ומתנהגים כן, יחשבו שמסתמא ציוויתי שיתנהגו כן, או שיש לי נח"ר מהנהגה זו, ולכן הנני מוחה בכל תוקף, שמעולם לא ציוויתי על הנהגה זו, ואדרבה: הנהגה זו גורמת לי עגמת נפש.

סב* * *

סגי. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום גו'.

סד* * *

סהיא. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ו) אודות כבוד וקדושת ביהכנ"ס, יש להוסיף ולהדגיש שענין זה שייך לכל המקומות, הן בחוץ לארץ והן בארץ ישראל, ובהדגשה יתירה בארץ ישראל, שהרי כל בתי-כנסיות שבבבל על תנאי הם עשויים כו'33, משא"כ בארץ ישראל שהקדושה היא חמורה יותר, ולכן בכל הבתי-כנסיות שבא"י, בכפר חב"ד או בירושלים, או בכל שאר המקומות, יש להקפיד ביותר על כבוד וקדושת ביהכנ"ס.

סו*

סזיב. בפרשת השבוע נאמר "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום

סח470
(דקאי על ר"ה, כנ"ל ס"א) לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא"1, "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".

סטוהפירוש בזה – ש"כי קרוב גו'" אינו נתינת טעם על מש"נ לפנ"ז, אלא ענין נוסף, שלא זו בלבד ש"לא נפלאת גו' ולא רחוקה", אלא עוד זאת, ש"קרוב אליך הדבר", שכן, כשמדובר אודות ענין של עשי', לא די בכך שיאמרו לאדם בלשון שלילי שאין זה דבר רחוק כו', אלא עליו לשמוע בלשון חיובי שזהו דבר קרוב.

עומפרש רש"י: "כי קרוב אליך", "התורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה".

עאומבואר במפרשי רש"י, שכוונת רש"י לבאר איך הוא "קרוב אליך" – כיון שהתורה ניתנה לכם לא רק בכתב, שאז לא היו יודעים איך לקיים את התורה, אלא גם בעל פה, שעי"ז יודעים איך לקיים את התורה, ולדוגמא: במצות תפילין, "שנאמר בתורה שבכתב וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך, והוא מאמר סתום ונעלם, שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור, ומהו טוטפות, והיכן הוא בין עיניך, עד שפירשה תורה שבע"פ .. פרטי הלכות עשיית התפילין כו'".

עבוהנה, אף שלכאורה מובן פירוש רש"י זה בפשטות, הנה כאשר מדייקים קצת, רואים שפירוש זה מוקשה לגמרי:

עגע"פ האמור שרש"י בא לפרש איך "קרוב אליך הדבר", כיון ש"התורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה", נמצא, שרש"י מפרש תיבת "הדבר" – שהוא "בכתב ובעל פה", וא"כ למה לא העתיק רש"י בדיבור המתחיל גם תיבת "הדבר", ואפילו לא רמזה בהוספת "וגו'"?

עדוכן יוקשה בנוגע להתיבות "בפיך גו' לעשותו", שפירושם הוא "בכתב ובעל פה": "בפיך" – בעל פה, ו"לעשותו" – בכתב, שלכאורה הי' רש"י צריך להעתיקם בדיבור המתחיל, ועכ"פ לרמזם בהוספת "וגו'"?

עהומלבד הדיוקים הנ"ל (שיש עוד להוסיף עליהם) – יש גם "קלאָץ-קושיא" בכללות הענין, וכמדובר כמ"פ שדוקא על שאלות פשוטות לא נעמדים:

עומהו החידוש בדברי משה רבינו לבנ"י כאן ש"קרוב אליך הדבר",

עז471
ש"התורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה" – בה בשעה שהחל ממ"ת לומדים בנ"י תורה ממשה רבינו במשך קרוב לארבעים שנה, כפי שמביא רש"י "כיצד סדר המשנה כו'", ש"אחר שלמד לזקנים חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל", והלימוד הי' באופן ד"אשר תשים לפניהם", "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם", ובאופן ד"ושננתם", "שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו כו'"; ולאחרי כל זה בא משה רבינו ומחדש לבנ"י ש"התורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה"?!

עחוגם צריך להבין: מה מחדש משה רבינו לבנ"י באמרו "לא בשמים היא גו'", לאחרי שבנ"י לומדים תורה במשך קרוב לארבעים שנה?!

עטוביותר יוקשה המשך הכתוב "ולא מעבר לים היא" – דלכאורה: בשלמא בנוגע לשמים – הרי קודם מ"ת היתה התורה בשמים, כמ"ש "מן השמים השמיעך את קולו", ובמ"ת כתיב "וירד הוי' על הר סיני", "מלמד שהרכין שמים העליונים ותחתונים כו' וירד כסא הכבוד עליהם"; אבל מהו הצורך להבהיר ולשלול ש"לא מעבר לים היא" – וכי מעולם היתה התורה "מעבר לים"?!

פוכיון שרש"י לא נעמד על קושיות אלו (ומפרש רק ש"התורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה"), עכצ"ל, שזהו דבר פשוט כ"כ עד שרש"י אינו צריך לפרש זאת, וכפי שיתבאר לקמן.

פאיג. נהוג גם ללמוד משנה בפרקי אבות, ע"פ מ"ש רבינו הזקן בסידורו ש"יש נוהגין כך ("לומר פרקי אבות .. בכל שבת") כל שבתות הקיץ", וכיון שביום הש"ק זה אומרים פרק חמישי ופרק ששי, יש להתעכב על הסיום של פרק ששי (הנקרא בשם "קנין תורה", ע"ש שבו נתבארה מעלת התורה):

פבלאחרי שהמשנה (או הברייתא) מבארת ש"חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו" – מסיימת המשנה: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ואומר ה' ימלוך לעולם ועד" (ובזה מסתיימים פרקי אבות).

פג472
כלומר: המשנה האחרונה באה בהמשך למ"ש במשנה הקודמת "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו", דלכאורה, ענין זה הוא רק בנוגע לחמשת הענינים שנימנו במשנה, אבל מה עם כל שאר הענינים? – ועל זה מוסיפה המשנה "כל מה שברא הקב"ה בעולמו כו'".

פדוצריך להבין:

פהא) מהי ההדגשה "כל מה שברא הקב"ה בעולמו" – לכאורה הול"ל "כל מה שברא הקב"ה" סתם, או "כל מה שברא הקב"ה בעולם", ומהו הדיוק "בעולמו", שמשמעותו שיש דברים שהם "בעולמו", ומלבדם יש דברים שאינם "בעולמו"?

פווביותר יוקשה – שבפסוק שהובא בתור ראי', נאמר "כל הנקרא בשמי ולכבודי גו'", ולא נזכר הדיוק ד"בעולמו"?!

פזב) מדוע הובא גם המשך הפסוק "יצרתיו אף עשיתיו" – בה בשעה שהראי' היא לכאורה רק ממ"ש "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו"?

פחג) מדוע לא מספיקה הראי' מהפסוק "ולכבודי בראתיו", אלא צריך להביא ראי' נוספת – "ואומר ה' ימלוך לעולם ועד", ובלשון הגמרא: "מאי ואומר"?

פטובפרט שמהפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד" אין ראי' לכאורה שכל הבריאה היא לכבודו, שהרי בפסוק זה לא נזכר כלל ענין הכבוד, כי אם ענין המלוכה, והראי' שכל הבריאה היא לכבודו היא רק מהפסוק "ולכבודי בראתיו"?!

צד) ונוסף על הדיוקים בפרטי הדברים במשנה הנ"ל – צריך ביאור גם בכללות המשנה:

צאידוע מ"ש מפרשי המשנה שהענינים שנישנו במסכת אבות הם הנהגות שאין בהם חיוב ע"פ דין, אלא לפנים משורת הדין, "מילי דחסידותא", כדברי הגמרא "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות".

צבולכאורה: בשלמא בהתחלת מסכת אבות, "משה קיבל תורה מסיני", מובנת השייכות ל"מילי דחסידותא" – שלא יחשוב אדם שההנהגות שנישנו במסכת זו הם ענינים שתיקנו חכמים מעצמם בתור סייג לתורה, כזהירות שלא לעבור על דיני התורה, אלא גם ענינים אלו

צג473
הם חלק מהתורה שקיבל משה מסיני64; אבל בנוגע לסיום מסכת אבות, "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", צריך להבין: מה שייך ענין זה ל"מילי דחסידותא"?

צד[ולהעיר, שכיון שלימוד המשנה שייך ל"בן עשר", יכולים ללמוד כבר ע"ד הפלפול כו'. אבל בנדו"ד, בהשייכות של סיום המסכת ל"מילי דחסידותא" – הקושי בזה הוא גם ע"ד הפשט].

צהה) וכמו"כ יש לבאר השייכות של משנה זו לראש השנה – שהרי לפי ה"יש נוהגין" "לומר פרקי אבות" ב"כל שבתות הקיץ", נמצא, שלעולם אומרים פרק ששי בשבת שלפני ר"ה, וכשם שפרשת נצבים שקורין לעולם בשבת שלפני ר"ה שייכת לר"ה (כנ"ל ס"א), כך גם פרק ששי דאבות שאומרים לעולם בשבת שלפני ר"ה, שייך לר"ה. ובפרט סיום הפרק, שסמיכותו לר"ה גדולה יותר מאשר המשניות שלפניו – שייך בודאי לר"ה.

צווכפי שיתבאר לקמן.

צז* * *

צחיד. בנוגע לפירוש רש"י – צריך להבין ענין נוסף: מדוע לא מפרש רש"י מ"ש "כי המצוה הזאת" – על איזה מצוה מדבר הכתוב?

צטובהקדמה – שבלקו"ת מובא בשם הרמב"ן ש"המצוה הזאת" קאי על מצות התשובה, שהרי הפסוק "כי המצוה הזאת גו'" בא בהמשך למ"ש לעיל מיני' "כי תשוב אל ה' גו'".

קאבל אפשר לומר גם באופן אחר – שמ"ש "כי תשוב אל ה' גו'", אינו ציווי, אלא סיפור דברים, שכאשר בנ"י יחטאו ויגלו לבין הגויים, הנה לאח"ז ישובו אל ה' וישובו מהגלות, וכפס"ד הרמב"ם "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין", ועפ"ז אי אפשר לומר ש"המצוה הזאת" קאי על מצות התשובה.

קאולהעיר, שבנוגע למנין המצוות, נלמדת מצות התשובה מהפסוק "והתוודו את חטאתם" (כמ"ש הרמב"ם, והובא באגה"ת ובספר המצוות להצ"צ במצות וידוי ותשובה), ולא מהפסוק "כי המצוה הזאת גו'".

קב474
אך עדיין מצינו בפשטני המקרא פירושים נוספים בפסוק "כי המצוה הזאת" – על איזה מצוה מדובר בכתוב. ואילו רש"י אינו מפרש מאומה?!

קגודוחק לומר שרש"י לא פירש מאומה בפסוק "כי המצוה הזאת", כיון שסמך על פירושו בהמשך הכתובים "כי קרוב אליך", "התורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה", שמזה מובן, שמש"נ לפנ"ז "כי המצוה הזאת גו'", קאי על כללות התורה – כי אין דרכו של רש"י שלא לפרש דבר הדורש ביאור בפשוטו של מקרא, על סמך ביאורו בפסוקים שלאח"ז.

קדועכצ"ל, שס"ל לרש"י שהפירוש ד"המצוה הזאת" מובן בפשטות, ללא צורך בביאור והסבר, ורק בפסוק "כי קרוב אליך", יש צורך לפרש ש"התורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה".

קהטו. והביאור בזה:

קוהפסוק "כי המצוה הזאת וגו'" בא בהמשך לפסוק שלפניו68: "כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמור מצוותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה" – שמדבר אודות קיום כל המצוות [ומ"ש "בספר התורה", הרי זה רק בתור סימן – המצוות הכתובות בספר התורה הזה], ועל זה ממשיך הכתוב לבאר הטעם לכך שבודאי "תשמע בקול ה' אלקיך גו'" – "כי [מלשון "דהא" (ולא מלשון "אלא" וכיו"ב), שפירושו נתינת טעם] המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא", ולכן לא צריך רש"י לפרש מהי "המצוה הזאת", כיון שהבן חמש למקרא מבין בפשטות שקאי על המדובר בפסוק הקודם – הציווי לקיים כל המצוות.

קזוממשיך בכתוב, שלא זו בלבד ש"לא נפלאת גו' ולא רחוקה גו'", אלא יתירה מזה: "כי קרוב אליך הדבר", וגם כאן לא צריך רש"י לפרש מהו "הדבר" – כיון שמובן בפשטות ש"הדבר" הוא "המצוה הזאת" – קיום כל המצוות.

קחוזהו גם מ"ש ש"קרוב אליך גו' בפיך ובלבבך לעשותו" – דכיון שמדובר כאן (לא על לימוד התורה, אלא) אודות קיום המצוות, הרי יש מצוות שהם בדיבור – "בפיך" (כמו ברכת המזון); יש מצוות שהם במחשבה – "בלבבך" (כמו "כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך"), כוונת

קט475
הלב והמוח; ויש מצוות שהם במעשה – "לעשותו" (כמו הנחת תפילין).

קיטז. אמנם, בפסוק "כי קרוב אליך" – נשאלת שאלה אצל בן חמש למקרא:

קיאאיך אפשר לומר על קיום כל המצוות "כי קרוב אליך" – דלכאורה, הרי רואים במוחש שכללות ענין קיום המצוות הוא דבר שיש בו ריבוי קשיים כו'?!

קיבועל זה מפרש רש"י: "כי קרוב אליך, התורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה", והרי בתורה נתפרש גם ענין שכר המצוות, וכן העונש על העדר קיום המצוות, הן בתורה שבכתב, כפי שהבן חמש למקרא למד כבר מ"ש "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", וכן "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך", "למען ירבו ימיכם וגו'", וכיו"ב, ועאכו"כ בתורה שבע"פ, שנוסף לכך שמפרשת כיצד לקיים את המצוות (כנ"ל סי"ב), מבארת באריכות יותר ענין שכר המצוות, והעונש על העדר קיום המצוות; ומובן, שכאשר יהודי מתבונן בענין השכר והעונש, אזי נעשה קיום המצוות "קרוב אליך".

קיגיז. והנה, כללות הענין ד"המצוה הזאת" – שע"פ פשש"מ קאי על קיום כל המצוות (כנ"ל) – הוא תכלית הבריאה כולה, כפי שפירש רש"י בהתחלת התורה: "בראשית" – "בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתה", היינו, שתכלית בריאת העולם היא בשביל שישראל יקיימו את התורה, שזהו כפי ש"תורה" ו"ישראל" נכללים בתיבה אחת: "בראשית".

קידוזהו גם תוכן דברי המשנה בסיום מסכת אבות: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו".

קיהיח. ויש לבאר דיוק לשון המשנה "כל מה שברא כו' לא בראו אלא לכבודו" – דלכאורה הול"ל בקיצור (בהתאם לכך שלשון המשנה הוא "דבר קצר") ש"ברא לכבודו", וכמו בלשון הפסוק: "לכבודי בראתיו", ולמה אומר בלשון של שלילה – "לא בראו אלא לכבודו"?

קיו476
ויש לומר הביאור בזה:

קיזבאריכות הלשון "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", מדגישה המשנה שמציאות הבריאה מצד עצמה אינה קיימת – "לא בראו", וכל מציאות הבריאה אינה אלא "לכבודו".

קיחואין להקשות מדוע מודגש ענין זה במשנה דוקא, ולא בפסוק (שבו נאמר רק "לכבודי בראתיו") – כי, כן הוא הכלל בתורה, שבתושב"כ נאמר הענין בכללות, ובתושבע"פ מתבאר הדבר בפרטיות יותר, וכן הוא בנדו"ד, שבפסוק נאמר כללות הענין ש"לכבודי בראתיו", והמשנה מבארת בפרטיות יותר, שהבריאה מצד עצמה אינה מציאות כלל – "לא בראו אלא לכבודו".

קיטיט. והתנא אינו מסתפק בהבאת חלקו הראשון של הפסוק – "ולכבודי בראתיו", אלא מביא גם את סיום הפסוק – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו":

קכהמשנה האחרונה, "כל מה שברא הקב"ה בעולמו כו'", באה בהמשך להמשנה שלפני': "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו .. שמים וארץ קנין אחד", שהכוונה בזה היא גם ל"שמים וארץ" גשמיים כפשוטם בעולם הזה.

קכאולכן, כאשר התנא מביא ראי' ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", אינו יכול להסתפק במ"ש "ולכבודי בראתיו", כיון שאפשר לומר שקאי רק על עולם הבריאה ("בראתיו"), וכפי שטענו המלאכים קודם מ"ת: "תנה הודך על השמים", כיון ששם נרגש כבודו של הקב"ה (נוסף על עולם האצילות, "הנקרא בשמי", כמ"ש במדרש שמואל), משא"כ למטה בארץ; ולכן מביא גם את סיום עד "עשיתיו", שגם עולם העשי' "לא בראו (הקב"ה) אלא לכבודו".

קכבכ. ואינו מסתפק בראי' מהפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", אלא מוסיף, "ואומר ה' ימלוך לעולם ועד":

קכגכיון שלא נאמר "בראתיו ויצרתיו גו'", בוא"ו המקשר ומחבר, יש מקום לפרש ש"לכבודי" נאמר רק על "בראתיו", ולא על "יצרתיו"

קכד477
שמחובר ל"עשיתיו", כמ"ש "יצרתיו אף עשיתיו" (אע"פ ש"אף עשיתיו" מורה גם על ההפסק). ובמילא, אין הוכחה גמורה שגם עולם העשי' ("עשיתיו") הוא "לכבודי".

קכהולכן מביא ראי' נוספת – "ואומר ה' ימלוך לעולם ועד":

קכוממש"נ "ה' ימלוך לעולם ועד", בלשון עתיד, משמע, שעדיין אין זה המעמד ומצב בהוה, ורק לעתיד לבוא יהי' כן. ומובן, שענין זה לא שייך לומר על עולם הבריאה והיצירה, ששם ישנה בודאי מלכותו של הקב"ה גם בהוה, ורק בעוה"ז, שבו נאמר "ועלו מושיעים בהר ציון גו' והיתה לה' המלוכה" (לשון עתיד), שייך לומר "ה' ימלוך לעולם ועד".

קכזוהענין בזה – כידוע החילוק בין מלוכה לממשלה, שממשלה היא גם בעל-כרחו, ואילו מלוכה היא רק ברצון, וזהו ש"ה' ימלוך לעולם ועד", היינו, שענין המלוכה בעוה"ז יהי' לעתיד לבוא, כי, ענין הממשלה ישנו גם עתה, שהרי "אין עוד מלבדו", אבל ענין המלוכה – שהוא ברצון דוקא – גם בעוה"ז יהי' לעתיד לבוא (משא"כ עכשיו, שבין אוה"ע יש עדיין כאלו שעומדים "על ה' ועל משיחו"). וענין זה נעשה ע"י עבודתם של ישראל, שאצלם ישנו ענין המלוכה גם עתה, וע"י עבודתם יתגלה לעת"ל ענין המלוכה בכל העולם.

קכחולאחרי שישנה הראי' מהפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד", שגם בעוה"ז ישנו ענין המלוכה (כפי שיתגלה לעת"ל), אזי יודעים שמ"ש "ולכבודי בראתיו" קאי גם על עולם העשי' ("ולכבודי .. עשיתיו"), כי, ענין המלוכה שהוא ברצון דוקא, קשור עם ענין הכבוד, והיינו, שקבלת המלוכה ברצון היא בגלל הרגש כבודו של הקב"ה.

קכטועפ"ז יש לבאר גם דיוק לשון המשנה "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו" – כי, יש ענינים בעולם שיתבטלו לעתיד לבוא, כמו "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים", ולכן מדייק התנא "כל מה שברא הקב"ה בעולמו", היינו, הענינים שישארו בתמידות בעולם, שהם עניני קדושה או עניני הרשות – בענינים אלו ישנו הכלל ש"לא בראו אלא לכבודו" (משא"כ הענינים הבלתי-רצויים שיתבטלו כו').

קל478
כא. וזהו גם הקשר והשייכות של סיום מסכת אבות – "ה' ימלוך לעולם ועד" – לשבת שלפני ראש השנה:

קלאענינו של ר"ה הוא – "תמליכוני עליכם", "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", ועי"ז פועלים שכל העולם יקבל על עצמו ברצון מלכותו של הקב"ה, כפי שאומרים בתפלת ר"ה: "מלוך על העולם כולו בכבודך כו' וידע כל פעול כי אתה פעלתו כו'".

קלבובהתאם לכך, הנה בשבת שלפני ר"ה מסיימים פרקי אבות בפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד", שזהו"ע מלכותו של הקב"ה בכל העולם, כפי שיהי' בגילוי ובשלימות לעתיד לבוא, שאז עתידה ירושלים – שלימות היראה – שתתפשט בכל ארץ ישראל, וארץ ישראל תתפשט בכל הארצות48.

קלג* * *

קלדכב. המשך הביאור בפירוש רש"י (מהו החידוש בדברי משה "לא בשמים היא גו'", לאחרי שבנ"י לומדים תורה קרוב לארבעים שנה) – שפרשה זו באה בהמשך להמדובר בפרשה שלפני' אודות הירידה לגלות, ועז"נ שגם כאשר יהיו בין הגויים, במקום רחוק ביותר ממקום ישוב בנ"י, "בקצה השמים", לא יאמרו שבכדי לשוב לתומ"צ עליהם לעלות אחרי' למקום גבוה כמו השמים, היינו, לחזור למקום ישובם באה"ק, אלא גם בהיותם בגלות "קרוב אליך", "התורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה",

קלה479
כך שהיא בידם של ישראל בכל מקום שהם – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ד ס"ע 169 ואילך.

קלווסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א, שכאשר עומדים בתוקף על נקודת היהדות, באים סוכ"ס למעמד ומצב ד"תשמע בקול ה' אלקיך לשמור מצוותיו וגו'", והיינו, שבנ"י יתנהגו מרצונם הטוב ע"פ רצון התורה, עלי' נאמר "כי לקח טוב נתתי לכם", ועי"ז יומשך להם כל טוב, שלום ופרנסה וכו', ועד שפועלים ביאת משיח צדקנו, שאז תתגלה מלכותו של הקב"ה בכל העולם, ויקויים היעוד "ועמדו זרים ורעו צאנכם", שאף שיהיו במעמד ומצב ד"זרים", יכירו במעלתם של ישראל, ולכן ירעו צאנם48.