Toras Menachem·Vol. 53 (5728·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Korach·3 Tammuz 5728תורת מנחם·נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי·שיחת ש"פ קרח·ג' תמוז·ה'תשכ"ח

א163
בס"ד. שיחת ש"פ קרח, ג' תמוז, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה

בא. דובר כמ"פ אודות דיוק הלשון "פתח" – שמצינו הן בנוגע למאמר ופירוש חדש בתורה והן בנוגע לעובדא ומעשה חדש בענין שבעולם – שזהו ענין של פתיחת דרך (לא רק עבור בעל המאמר או המעשה, אלא) גם עבור אלו הבאים אחריו, ואפילו אלו שאינם כמותו ואינם בערכו כלל, כי, לאחרי שפתח וסלל את הדרך, הרי זה שייך כבר לכל אחד, שגם הוא יכול לילך בדרך זו.

גומהדוגמאות לזה:

דבנוגע לתורה – כפי שמצינו כמ"פ אצל רבי שמעון בן יוחאי הלשון "פתח רבי שמעון", כיון שפעל ענין של פתיחה בנוגע להתגלות פנימיות התורה ורזין שבתורה, ועל ידו נעשית פתיחת דרך לכל אחד מישראל, שכאשר "יגעת" ("עמלים בתורה") יקויים ה"מצאת" גם בנוגע לפנימיות התורה, ועד שפנימיות התורה תהי' אצלו בהבנה והשגה, ובאופן של התחברות עם נגלה דתורה, סתים וגליא, או בלשון הזהר: נשמתא דאורייתא עם גופי תורה, וכמבואר בדרושי ל"ג בעומר בענין "מחצתי ואני ארפא".

הובנוגע למעשה – כפי שמצינו באברהם אבינו, שע"י עבודתו במס"נ בעשרה הנסיונות, פתח את הדרך של מס"נ לכל הבאים אחריו1.

וב. ולהעיר, שפעולת הפתיחה עבור כל בנ"י שייכת גם אצל מי שאינו נשיא ישראל,

זוכמו בנוגע לרשב"י, שאף שגדלה מעלתו ביותר, עד כדי כך, שאפילו בדורו שהיו עוד תנאים גדולים, הי' מ"בני עלי'", ועד ש"אם חד הוא אנא הוא", מ"מ, לא הי' ה"נשיא" בדורו (שהרי בדורו היו

ח164
ה"נשיא" ו"אב ב"ד" תנאים אחרים), ולכן אין הלכה כרשב"י (כידוע בכללי ההלכה ש"ר"י ור"ש הלכה כר"י").

טוי"ל טעם הדבר – ע"פ מ"ש בירושלמי שר"ע אמר לרשב"י "דייך שאני ובוראך מכירין (הכרה דייקא) את כחך" (בפנימיות התורה), ואילו העולם לא היתה לו הכרה במעלת דרגת רשב"י, ולכן לא נקבעה הלכה כמותו.

יואעפ"כ, הענין ד"פתח ר"ש" פעל פתיחת הדרך עבור כל בנ"י.

יאומזה מובן במכ"ש וק"ו בנוגע לנשיאי ישראל, שבודאי נעשית על ידם פתיחת הדרך עבור כל בנ"י.

יבג. ובפרטיות יותר:

יגענין הפתיחה הוא לכל לראש בנוגע לעצם המציאות של הענין שבו נפעלה פתיחת הדרך – אם זה ענין בתורה ועבודה, או בעולם, שתוכל להיות מציאות זו בעולם למטה.

ידונוסף לכך, יש גם נתינת כח לכל אחד מישראל שיוכל לפעול ענין זה, אשר, להיותו ענין חדש ונעלה יותר, לא מספיקה הנתינת כח שהיתה לו אתמול בנוגע לכללות ענין העבודה, אלא יש צורך בנתינת כח מיוחדת בנוגע לעבודה זו, שנמשכת ע"י נשיא ורועה ישראל.

טוזאת ועוד:

טזבדרך כלל הסדר הוא ש"הבא ליטהר מסייעין אותו", היינו, שתחילה צריך להיות במעמד ומצב ד"הבא ליטהר", ואז "מסייעין אותו". אמנם, כשמדובר אודות רועה ישראל, ורועה נאמן – הנה דרכו של רועה נאמן, שאינו ממתין שהצאן ירעבו ויבואו ויספרו לו שהם רעבים, ואז יתן להם מזון, אלא מלכתחילה הולך אליהם ונותן להם מזון. ודוגמתו בנמשל – שרועה ישראל עצמו פועל אצל צאן מרעיתו את התנועה ד"הבא ליטהר" (שזוהי האתערותא דלתתא שקודמת לאתערותא דלעילא), ואז נותן להם גם את המזון. – ללעוס את המזון, צריכים הם בעצמם, אבל כל ההכנות הדרושות עד ללעיסת המזון, נעשים ע"י הרועה.

יז165
ומזה מובן, שהפעולה היא גם על מי שנמצא במעמד ומצב של חושך, ועד כדי כך, שמצד ריבוי הזמן שנמצאים בחושך, "שמים חושך (גם חושך כפול ומכופל עד "וימש חושך") לאור", שלכן אינו מתעורר בעצמו, אלא צריך שיבוא מישהו ויעורר אותו; וזוהי פעולת הרועה (ובלשון הש"ס: הנשיא) – שגם הוא יכיר ויזעק שהחושך הוא חושך, ורוצה לצאת ממנו!

יחד. ענין זה קשור גם עם ג' תמוז (שחל ביום הש"ק זה):

יטבג' תמוז הי' ענין הגאולה באופן של אתהפכא – ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר", שאלו שתחילה דנוהו להיפך החיים, הם בעצמם אמרו שישאר בחיים.

כואע"פ שבתחילה שלחו אותו לגלות (לעשר שנים או לג' שנים), ועד שכ"ק מו"ח אדמו"ר קרא זאת בשם "קאַטאָרגע" (עבודת פרך), הרי המצב בקאַסטראַמאַ הי' שלא בערך לגבי המאסר ב"שפּאַליערקע". ובפרט שימים ספורים לאחרי השילוח לקאַסטראַמאַ, בי"ב תמוז, יצא לחירות לגמרי, ועד שעי"ז הגיע אח"כ לארה"ב, כך, שלא זו בלבד שנשאר בחיים, אלא שענין החיים הי' באופן נעלה יותר.

כאוזוהי ה"פתיחה" לכל הבאים אחריו, שגם אצלם יהי' הענין ד"הפה שאסר הוא הפה שהתיר":

כבישנם כאלו שנמצאים בתנועה ד"הפה שאסר" – מלשון בית האסורים – לא רק בהכרח (ע"י אחרים), אלא באופן שהם הכניסו את עצמם למעמד ומצב ד"קשור ואסור בידי החיצונים" (כמבואר בתניא).

כגוכמו"כ ישנם כאלו שנמצאים במעמד ומצב של "אסור" ב"בית האסורים" כפשוטו – בית האסורים של ד' אמות על ד' אמות, או בית האסורים של ת' פרסה על ת' פרסא, שעליו שייך לומר הלשון "בית האסורים", כמ"ש "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר", ופירש רש"י "כלואים כו'" (מלשון בית הכלא), והיינו, שאע"פ שארץ מצרים כוללת

כד166
שטח גדול ביותר (כמבואר בגמרא ומדרש), הרי היא נחשבת לבית האסורים, ועד כדי כך, שאפילו עבד אחד אינו יכול לברוח משם.

כהוכמו"כ ישנם כאלו שנמצאים בבית האסורים ברוחניות – כלשון הכתוב המובא במאמרי הגאולה: "רשע מכתיר את הצדיק", דקאי על היצה"ר שאינו מניח ליצ"ט ונה"א ללמוד תורה, ולמשול על ה"עיר קטנה זה הגוף".

כוובכן: הסדר הוא – שלכל לראש צריך להכיר בכך שזהו מעמד ומצב של "מאסר", ולאח"ז יכולים לצאת ממנו.

כזועל זה יש נתינת כח מנשיא הדור – החל ממשה רבינו, הרועה הראשון, ואתפשטותא דמשה בכל דרא, עד לדורנו – כ"ק מו"ח אדמו"ר, שפתח את הצינור, ונותן כח לכל אחד מהשייכים אליו, ולכל איש ישראל, וגם אשר בשם ישראל יכונה (כמ"ש במכתבו), שאצל כולם תהי' היציאה מהמאסר, כולל ובמיוחד – אחינו בנ"י הנתונים בצרה ובשבי' כפשוטו, שיצאו מן המיצר אל המרחב כפשוטו, ומן המיצר אל המרחב עם כל הפירושים, ועד ליציאה מכל המיצרים וגבולים, בחסד וברחמים, ובטוב הנראה והנגלה.

כחוזו תהי' הכנה ליציאה מן הגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו.

כט* * *

לה. דובר לעיל (ס"ג) שגם אלו שנמצאים בחושך, חושך כפול ומכופל עד "וימש חושך", ואעפ"כ "שמים חושך לאור" – גם הם צריכים להכיר את האמת, ויכריזו שזהו חושך כו'.

לאולכאורה, דרישה כזו היא ענין של מסירת-נפש, והיכן הוא המקור בשו"ע לדרוש זאת, בה בשעה שהחיוב של מס"נ ע"פ שו"ע הוא רק על ג' הענינים שעליהם אמרו "יהרג ואל יעבור", ולא על שאר הענינים.

לב167
אך האמת היא – שיכולים לדרוש גם ענין של מס"נ, וכפי שראו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שתבע מס"נ לא רק על ג' הענינים הנ"ל, אלא אפילו על ענינים שע"פ השו"ע ("דער טרוקענער שו"ע") אין בהם חיוב של מס"נ, כמו "ושננתם לבניך", וכללות הענין דהרבצת התורה והפצת היהדות.

לגוכידוע הסיפור שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר אודות אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שכיון שבשו"ע אין סימן שבו מדובר אודות מס"נ, הרי זה ענין שאין לו שיעור, ולכן קיים זאת ללא מדידות והגבלות...

לדונקודת הענין – שמכל יהודי יכולים לדרוש ענין של מס"נ, כיון שיש בו כח המס"נ, וצריכים רק לעורר זאת, והיינו, שמעוררים חוש שישנו אצלו.

להו. וכל זה הוא בהדגשה יתירה אצל אלו שבהיותם במדינה ההיא הי' אצלם בפועל ענין המס"נ בנוגע לכמה פרטים, אלא שבבואם לארה"ב שכחו לגמרי על זה... כיון שהשקיעו את עצמם לגמרי בעניני ארה"ב, ועד כדי כך, שכאשר מבקשים ממנו לעשות טובה לחבירו, הרי זה אצלו דבר קשה ביותר, וטוען, שיש אחרים שיכולים לעשות זאת, ואין זה שייך אליו כו', כיון שאינו יכול לנתק את עצמו מהענינים שמונח בהם.

לוהוא אמנם יודע אודות ענין המס"נ (שהרי זהו ענין שהי' אצלו בפועל, כנ"ל), ולכן, כשיש צורך לדבר עם פלוני אודות ענין המס"נ, הרי הוא מדבר על זה באריכות גדולה ומסביר זאת היטב בכל הפרטים, ובדברים אמיתיים, בידעו שעי"ז ממלא את שליחותו, אבל, כל זה אינו שייך אליו; הוא חושב שדברים אלו אינם מכוונים אליו.

לז[ולהעיר, שגם כאשר מדברים עתה על ענין זה, ישנם כאלו שישנים ולא שומעים כלל את הדברים!... דלכאורה: כשמדברים אודות ענין המס"נ עם יהודים כאלו שהי' אצלם ענין המס"נ, הי' זה צריך לעורר זעזוע ("אַ טרייסל טאָן")... אלא שלא שומעים דברים אלו גופא].

לחאך יש לקוות שכולי האי ואולי יחוס הוי' וירחם, שיתפוס שמדובר גם אודותיו ("עס רעדט זיך וועגן אים אַליין"), אלא האופן שמדברים אליו הוא – עי"ז שהוא מדבר עם פלוני אודות ענין המס"נ, וירבה לדבר עמו

לט168
כל כך, עד שיתפוס שמספיק כבר לשכב עם עיניים סגורות... אלא להתחיל לראות שאכן אליו מכוונים הדברים, ובפרט אלו שכבר הי' אצלם ענין המס"נ בגלוי, כך, שלא צריך לחדש אצלם את ענין המס"נ, אלא רק לעורר אותם על זה.

מז. ועל זה יש נתינת כח מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שהתחילה מהמאורע דג' תמוז, שאז נפעל הענין דאתהפכא, כנ"ל (ס"ד) – שלא להתפעל מהחושך (לאחרי שמכירים שזהו חושך), ולילך מתוך שמחה ובטחון חזק שבודאי תהי' היציאה מן החושך, כיון שנפתחו שערי הרחמים וחסד הגלוי.

מאוכאמור לעיל – שתהי' היציאה מן המיצר אל המרחב, הרחבה בענינים פרטיים, ובפרט בנוגע לענין החינוך, לגדל את הילדים לתורה לחופה ולמעשים טובים, והרחבה בכללות.

מבועד שבאים לשלימות ההרחבה שתהי' בגאולה האמיתית והשלימה, ובדוגמת גאולת מצרים, שהיתה "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", ועד ש"לא תשאר פרסה", וכך יהי' גם בגאולה העתידה לבוא בביאת משיח צדקנו, יבוא ויוליכנו קוממיות לארצנו.

מג* * *

מדח. בהרשימה דג' תמוז, מביא כ"ק מו"ח אדמו"ר את הפסוק "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו גו'", ומפרש "אבותינו" כפשוטו; אבל הענין הפנימי שבזה – מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר (שכבר נדפס) ד"ה יהי הוי' אלקינו עמנו (מפסוקי ההקפות), ש"אבותינו הם חו"ב שבנפש" (מוחין), כמבואר בתניא ש"חב"ד נקראו אמות ומקור למדות כי המדות הן תולדות חב"ד", ותוכן הבקשה "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו" – שהקב"ה יהי' "עמנו", עם המדות, שהם הגילוי של האדם* (כפי שרואים שהנהגת האדם היא ע"פ

מה169
מדותיו), כמו שהוא עם "אבותינו" – השכל, היינו, שענין האלקות יהי' נרגש במדות כמו במוחין (ללא ההפסק של מיצר הגרון), ו"לבא פליג לכל שייפין" (כלשון הזהר), בכל רמ"ח אברים, במחשבה דיבור ומעשה, במעשה בפועל, ש"הוא העיקר".

מו*) עיין אוה"ת ואתחנן ע' שכח.

מזהמדות הם ההוה של האדם (שבא מהתבוננות קודמת (עבר – הי')).

מחוהענין בזה – שמצד השכל מבין כל מי שהולך בדרך הישר שהקב"ה הוא בעה"ב על העולם, ובפרט כשרואה השגחה פרטית בעניניו; אבל כשמדובר אודות ההמשכה בענין המדות, בנוגע לפועל – לא כ"כ קל לפעול.

מטוכן הוא גם ע"פ נגלה – כדאיתא בגמרא "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", והיינו, שכל ענין העבירות הוא היפך השכל, כיון שמצד השכל ה"ה מבין שיש אלקות בעולם; אבל מצד המדות ה"ז עבודה קשה, "משום שהרע חזק יותר במדות", לפי ששבירת הכלים דתהו היתה בז' מלכין קדמאין, שהם ז' המדות.

נוזוהי הבקשה "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו" – שענין האלקות כפי שהוא בשכל יומשך גם במדות, שהרי הכוונה היא שיומשך במעשה בפועל, ועל זה יש צורך בבקשה מיוחדת – "אל יעזבנו ואל יטשנו"38, שעי"ז תהי' ההנהגה באופן המבואר בהתחלת השו"ע: "הוי עז כנמר גבור כארי כו', שלא יבוש מפני בני אדם המלעיגים".

נאוזוהי כללות העבודה בזמן הזה שצריכה להיות עם הלב דוקא – שהרי רק לעת"ל יקויים היעוד "והסירותי את לב האבן גו'", אבל עד אז, צריכה להיות העבודה עם הלב, שהשכל יפעל על הלב, ע"י פריצת מיצר הגרון, ועד לקיום היעוד "יעלה הפורץ לפנינו".

נבט. ובהמשך לזה, כאן המקום להוסיף בהמדובר בשבת שלפנ"ז בנוגע למרגלים, שלא רצו להכנס לארץ ישראל אלא להשאר במדבר, כיון שלא רצו לירד מעולם השכל לעולם המעשה – שמפני קוצר הזמן לא נתבאר הענין בארוכה, וכנראה שבגלל זה תפסו רק את כללות הענין, ולא הבחינו בפרטי הענינים שבזה.

נג170
ובהקדמה, שזוהי סוגיא עריבה ("אַ געשמאַקע סוגיא"), הן בנגלה – אם "תלמוד גדול" או "מעשה גדול", והן בחסידות – הסוגיא דמוחין ומדות (כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' אומר לפעמים הלשון "סוגיא בחסידות").

נדובכן: נתבאר לעיל טעות המרגלים שלא רצו להכנס לארץ, כיון שזהו ענין שתלוי במלחמה וכיבוש, שדורשים זמן, כח ומרץ ושימת לב, ולא עוד אלא שגם לאחרי הנצחון יצטרכו להתחיל להתעסק עם "לחם מן הארץ" דוקא, באופן ש"בזעת אפך תאכל לחם", ע"י היגיעה בחרישה וזריעה כו', וכל המלאכות ש"תנא סידורא דפת נקט", ובמילא לא יוכלו לעסוק בלימוד התורה כדבעי, כמ"ש הרמב"ם בהלכות דעות ש"אי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וכו'". ולכן טענו שמוטב שישארו במדבר.

נהועל זה הי' המענה בדברי יהושע וכלב – שאדרבה: "טובה הארץ מאד מאד" (לא רק "טובה", אלא "טובה מאד", ועד "מאד מאד"), שזהו מצד המעלה שבענין המעשה דוקא.

נווכיון שהמרגלים רצו להבדיל בין השכל למעשה (כולל גם דיבור שחשיב מעשה זוטא), הנה מצד זה נעשה אצלם חסרון (לא רק בענין המעשה, אלא) גם בענין השכל.

נזהמשך השיחה, שביחס של מעשה לתלמוד יש ג' אופנים: (א) מעשה הוא אבן-הבוחן אם התלמוד הוא אמיתי, (ב) מעשה פועל גדלות בענין התלמוד, (ג) התלמוד הוא בשביל המעשה – שתוקף אור השכל נמשך בגלוי גם במקום המעשה (ובלשון החסידות: מוחין דגדלות, שאור השכל כמו שהוא, נמשך בכל הכחות כפי שהם במקומם). וכדיוק

נח171
לשון הרמב"ם: "כשם שהחכם ניכר בחכמתו כו' כך צריך שיהי' ניכר במעשיו כו'". ושלימות זו היתה חסרה אצל המרגלים – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 154 ואילך.

נט* * *

סי. מאמר (כעין שיחה) ד"ה יהי הוי' אלקינו עמנו וגו'.

סא* * *

סביא. דובר לעיל (במאמר, על יסוד מאמר הצ"צ) בנוגע לקרח, ש"בעא למיעבד חילופא דימינא בשמאלא", היינו, להגביר את קו השמאל (דרגת הלוים) על קו הימין (דרגת הכהנים).

סגאמנם, לאח"ז אמר אסף בן קרח: "א-ל אלקים הוי' גו'", כיון שהבין שיש להקדים חסד (א-ל) לגבורה (אלקים), ועי"ז תיקן הענין שבו נכשל קרח, כי, האמירה של אסף בן קרח נחשבת כאילו אמר זאת קרח בעצמו, וכמו בענין הירושה, שהבן הוא במקום האב ממש, וכידוע הביאור של הגאון הרגצ'ובי אודות החילוק בענין הירושה בין בנ"י לאוה"ע, שאצל בנ"י הרי זה באופן ש"תחת אבותיך יהיו בניך", שהבן הוא במקום האב ממש, משא"כ אצל אוה"ע הרי זה רק בגדר קורבה.

סדוזהו גם הטעם שהפרשה כולה נקראת בשם "קרח", אף שקרח

סה172
עצמו הי' מן השרופין והבלועין (כהשקו"ט בגמרא) – דכיון שהענין הבלתי-רצוי שנעשה ע"י קרח, נתתקן ע"י בנו, הרי זה כמו שעשה תשובה (וע"ד שמצינו ביתרו, שכיון שעשה תשובה, "יתר פרשה אחת בתורה". אלא שביתרו הרי זה רק בנוגע לפרשה אחת, ואילו כאן נקראת כל הפרשה כולה על שם קרח).

סוומסיים הצ"צ ב"צריך עיון ממ"ש בסש"ב פ"נ, ולע"ל שיתעלה העולם יהי' הלוים כהנים כו'".

סזיב. והנה, בהמשך לפרשתו של קרח, מסופר בתורה שבנ"י טענו "הן גוענו אבדנו גו' כל הקרב גו' ימות האם תמנו לגוע", ועל זה בא המענה בפסוק שלאחריו – קאַפּיטל י"ח פסוק א' (וכפי שהכריזו שידובר אודות פסוק זה): "ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש וגו'".

סחובפירוש רש"י על פסוק זה – צריך להבין:

סטא) רש"י מפרש מ"ש "ויאמר ה' אל אהרן" – "למשה אמר שיאמר לאהרן". ולכאורה, פירוש זה, שהאמירה לא היתה לאהרן עצמו, אלא "למשה אמר שיאמר לאהרן", הוא היפך פשטות הכתוב "ויאמר ה' אל אהרן", שמשמעותו שהאמירה היתה לאהרן עצמו?!

עיש מפרשים שמקשרים זאת עם פירוש רש"י ר"פ ויקרא: "י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין, ללמדך, שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן". ובהתאם לכך, הנה גם כאן הפירוש ד"ויאמר ה' אל אהרן" הוא "למשה אמר שיאמר לאהרן".

עאאבל: (א) ענין זה הוא כלל בכל התורה, ואינו שייך לפסוק זה דוקא, וא"כ לא הי' רש"י צריך לפרש זאת. (ב) גם בפרשת שתויי יין כתיב "וידבר ה' אל אהרן", ושם לא פירש רש"י "למשה אמר שיאמר לאהרן", אלא "שנתייחד עמו הדבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין", וא"כ, יכולים לפרש גם כאן כפשטות הכתוב, שהדיבור הי' לאהרן עצמו.

עבואף שבפרשת שתויי יין מבאר רש"י טעם לדבר, שכיון ש"וידום אהרן"78, לכן "קיבל שכר על שתיקתו .. שנתייחד עמו הדבור" – הרי

עג173
גם כאן יכולים למצוא טעם לדבר (והרי לא חסרים טעמים...), וע"ד שפירש רש"י בהמשך הפרשה "לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה", י"ל שמטעם זה רצה הקב"ה להראות שבחר באהרן, עי"ז ש"ויאמר ה' אל אהרן".

עדב) וממשיך רש"י: "(למשה אמר שיאמר לאהרן) להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש". ולכאורה, ענין זה שייך להמשך הכתוב – "תשאו את עון המקדש", ומהי שייכותו לפירוש התיבות "ויאמר ה' אל אהרן" שעליהם נעמד רש"י בד"ה זה?

עהג) וממשיך רש"י פירושו בפסוק זה: "אתה ובניך ובית אביך", "הם בני קהת אבי עמרם".

עוולכאורה, הרי זה היפך פשטות הכתוב ש"אביך" (של אהרן) הוא עמרם (ולא קהת אבי עמרם), ו"בית אביך" הם משה ובניו?

עז[בנוגע למשה עצמו, הרי זה תלוי בב' הדעות אם משה הי' כהן רק בשבעת ימי המילואים או גם לאח"ז, אבל בנוגע לבני משה בודאי אפשר לומר שהם נכללים ב"בית אביך"].

עחוגם: מדוע מעתיק רש"י גם את התיבות "אתה ובניך", בה בשעה שמפרש רק את התיבות "בית אביך"?

עטד) וממשיך רש"י פירושו בפסוק זה: "תשאו את עון המקדש", "עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים המסורים לכם [והיינו, דכיון שמדובר אודות "עסקי הדברים המקודשים המסורים לכם", לכן "עליכם אני מטיל עונש הזרים כו'"], הוא האוהל והארון והשולחן וכלי הקודש, (ומסיים) אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע".

פואינו מובן: מדוע הוצרך רש"י לפרט מה הם ה"דברים המקודשים", ולא כתב "כלי הקודש" סתם? ולאידך גיסא, אם יש צורך לפרטם, הי' לו לפרט גם את שאר הכלים, המנורה והמזבחות?!

פאוגם צריך להבין מה שמסיים רש"י "אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע" – דלכאורה הרי זה ענין מיותר שאינו שייך לכאן?

פבה) וממשיך רש"י פירושו בפסוק זה: "ואתה ובניך", "הכהנים". ואינו מובן: מדוע מפרש רש"י ש"אתה ובניך" הם "הכהנים" בפעם

פג174
השני', ולא בפעם הראשונה; ואם בפעם הראשונה אין צורך לבאר, כיון שמובן הדבר בפשטות – מדוע יש צורך לבאר זאת בפעם השני'?

פדו) וממשיך רש"י פירושו בפסוק זה: "תשאו את עון כהונתכם", "שאינה מסורה ללוים, ותזהירו הלוים השוגגים שלא יגעו אליכם בעבודתכם". ואינו מובן: מדוע משנה רש"י מלשון הכתוב "כהונתכם", וכותב "עבודתכם"?

פהוכמדובר כמ"פ שכל הענינים שבפירוש רש"י צריכים להיות מוכרחים בפשטות הכתובים, ולכאורה בנדו"ד, הנה לולי פירוש רש"י היו יכולים לפרש בפשטות, והקושי הוא דוקא בפירוש רש"י, שהוא מלא קושיות כרימון, ככל פרטי הדיוקים הנ"ל, ועוד דיוקים כיו"ב, וכפי שיתבאר לקמן.

פו* * *

פזיג. דובר כמ"פ אודות דברי רבינו הזקן בסידורו ש"נוהגין לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת .. ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ", וכפי שמצינו בדרושי רבותינו נשיאינו כמה מאמרים שמתחילים במשנה מפרקי אבות, גם בשבתות שלאחרי חג השבועות.

פחובהתאם לכך, הכריזו שילמדו ביום הש"ק זה את המשנה שבה מובא מאמרו של ר' שמעון – סתם ר"ש הוא רבי שמעון בן יוחאי,

פט– בהמשך להמדובר בשבתות שלפנ"ז אודות מאמרי ר"ש: "רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שולחן אחד וכו'", ו"רבי שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה כו'" (אלא שכאן הכוונה לר"ש בן נתנאל, ואעפ"כ נאמר ר"ש סתם שהוא רשב"י, כיון שגם אצל רשב"נ היתה תורתו אומנתו כמו אצל רשב"י) –

צ"רבי שמעון אומר שלשה כתרים הן, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן".

צאוהקשו המפרשים: כיון שר"ש מונה ארבעה כתרים, כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות וכתר שם טוב – למה אומר "שלשה כתרים הן"?

צב175
יש מפרשים86, שכתר שם טוב הוא סוג אחר לגמרי. אבל עדיין אינו מובן: כיון שזהו בכל זאת כתר נוסף, הי' ר"ש צריך למנותו ולומר "ארבעה כתרים הן".

צגיש מפרשים86, שכתר שם טוב אינו נמנה לפי שאינו כתר בפני עצמו, אלא הוא נכלל בכתרים שלפנ"ז, והיינו, שכאשר יהודי לומד ריבוי תורה, או שהוא מיוחס בכהונה, או שהוא ממונה על הציבור, שזהו"ע המלכות, אזי יש לו גם הענין דכתר שם טוב.

צדאבל עדיין אינו מובן, שהרי כתר שם טוב יכול להיות גם ע"י מעשים טובים, ואז אין זה נכלל בג' הכתרים הנ"ל, וכמו כתר תורה, שתורה ומעשים טובים הם ב' קוים בפני עצמם, ועד שיש חקירה אם "תלמוד גדול" או "מעשה גדול"49, וא"כ, יכולים שפיר למנות כתר שם טוב בפני עצמו.

צהגם צריך להבין דיוק הלשון "עולה על גביהן", ולא כהלשון הרגיל חשוב מהם, שקול כנגדם, וכיו"ב.

צוונוסף על הדיוקים הנ"ל (שכבר דובר אודותם פעם), יש לדייק גם בנוגע לבעל המאמר – כמדובר כמ"פ שמאמר בתורה יש לו שייכות לבעל המאמר – מהי שייכות המאמר "שלשה כתרים הן כו'" לרבי שמעון דוקא?

צזיד. ודיוק נוסף שלעת-עתה לא ראיתי שיתעכבו עליו:

צחלפני המאמר של ר"ש "שלשה כתרים הן כו'", ישנו המאמר של רבי יהודה, "הוי זהיר בתלמוד כו'".

צטובפרט לפי הגירסא של רבינו הזקן בסידורו, ששני המאמרים הם במשנה אחת (ולא כמו הגירסאות שהם ב' משניות). ולהעיר, שגם חלוקת המשניות הו"ע בתורה, ו"לא דבר ריק הוא", "ואם ריק, מכם הוא". ועד שזהו"ע שנוגע להלכה בפועל – בהמקדש את האשה על מנת שאני תנאי, שצריך שידע ג' משניות, וא"כ, יש נפק"מ להלכה אם זו משנה אחת ארוכה, או שנחשבת לב' משניות.

קובכן: נוסף לכך שצריך לבאר קשר ושייכות שני המאמרים, ובאופן

קא176
שמאמרו של ר"י קודם למאמרו של ר"ש (אף שבכ"מ הוקדם ר"ש לר"י) – צריך להבין במאמרו של ר"י, "הוי זהיר בתלמוד כו'":

קבהרי ידוע גודל מעלת מצות תלמוד תורה, ועד שהיא "כנגד כולם", ומהו חידושו של ר"י בפרקי אבות, שהם "מילי דחסידותא", ע"ד הזהירות בתלמוד?

קגובזה גופא – הנה הסיבה היחידה שמוצא ר"י בטעם הזהירות בתלמוד היא – "ששגגת תלמוד עולה זדון", ולולי זאת אין צורך בזהירות בתלמוד?!

קדוגם: מהו דיוק הלשון "ששגגת תלמוד עולה זדון", דלכאורה הול"ל ע"פ הלשון המורגל בכ"מ – גורר זדון (כמו "מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה"), או חשיב זדון, וכמו מעלה עליו הכתוב כו', ומדוע נאמר "עולה זדון"?

קהטו. ושאלה נוספת במשנה "שלשה כתרים הן" – כמדובר כמ"פ שדוקא על קושיא פשוטה וחזקה ביותר לא מתעכבים:

קובהלכות תלמוד תורה להרמב"ם נאמר "בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות", ולא הזכיר כלל "כתר שם טוב"?

קזוכן הוא בהלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן (שנדפסו גם בחוברת בפני עצמה, וגם בפורמט קטן (כיס), כדי שכל אחד יוכל לשאת בכיסו), שמונה רק "כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות", ואינו מזכיר כתר שם טוב (ולהעיר, שבלשון רבינו הזקן יש כמה שינויים מלשון הרמב"ם, ואין כאן המקום להאריך בפרטים אלו).

קחוכן צריך ביאור בדברי הגמרא במסכת יומא "שלשה זירים הן, של מזבח ושל ארון ושל שולחן" (שזהו המקור לדברי הרמב"ם הנ"ל) – שנזכרו רק "שלשה זירים".

קט177
ולהעיר מפירוש רש"י שם: "של מזבח סימן לכתר כהונה, ושל ארון סימן לכתר תורה, ושל שולחן סימן לכתר מלכות, שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים". וכן הוא בפירוש רש"י על התורה, שמפרש על זר זהב שנאמר בארון: "והוא סימן לכתר תורה", ועל זר זהב שנאמר בשולחן: "סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים שולחן מלכים", ועל זר זהב שנאמר במזבח: "סימן הוא לכתר כהונה".

קיאמנם, בפירוש המיוחס לרש"י במסכת אבות כתב: "סימן לשלשת כתרים אלו, הארון .. היינו כתר תורה, זר שולחן .. זה כתר כהונה, שהכהנים זוכים ואוכלים הלחם שעליו, זר מזבח .. דוגמא לכתר מלכות, שכל ישראל משועבדים למזבח ופונים אליו להקריב קרבנות, דהוא ענין מלוכה שהכל באין אצלו".

קיאויש להאריך בהחילוק בין ב' הפירושים הנ"ל – אם מזבח רומז על כתר כהונה ושולחן רומז על כתר מלכות, או להיפך. ובכל אופן, מכאן ראי' לאלו הסבורים שהפירוש על פרקי אבות הוא רק מיוחס לרש"י, אבל אינו פירוש רש"י עצמו.

קיבוענין זה קשור גם עם פירוש רש"י בפרשתנו, שמזכיר "הארון והשולחן וכלי הקודש" שעיקרם הוא המזבח, שהם כנגד ג' הכתרים דתורה כהונה ומלכות.

קיגטז. ומכאן באים להביאור בפירוש רש"י על הפסוק "ויאמר ה' אל אהרן וגו'":

קידאילו הפסוק "ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך וגו'" הי' התחלת ענין בפני עצמו – אזי הי' הפירוש כמשמעות הכתוב שדיבורו של ה' הי' לאהרן עצמו;

קיהאבל פסוק זה בא בהמשך למש"נ לפנ"ז "ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו וגו' האם תמנו לגוע", כפירוש רש"י "שמא הופקרנו למיתה", כיון ש"אין אנו יכולים להיות זהירין בכך, כולנו רשאין להכנס לחצר אוהל מועד, ואחד שיקריב עצמו יותר מחבירו ויכנס לתוך אוהל מועד, ימות", ועל זה בא המענה של הקב"ה בפסוק זה.

קיו178
ומזה מובן, שהמענה של הקב"ה צריך להיות באופן המתאים לטענת בנ"י: כיון שבנ"י באו בטענה אל משה, ומשה מסר את טענתם להקב"ה – אזי גם המענה של הקב"ה הוצרך להיות ע"י משה [וע"ד מ"ש בפרקי אבות שחכם "אינו נכנס לתוך דברי חבירו", וכמובן בפשטות, גם למי שלא למד עדיין פרקי אבות, שכאשר שואלים שאלה לפלוני, אין זה מן הראוי שמישהו אחר יענה, להראות שהוא יודע ולא פלוני], ולכן מוכרח רש"י לפרש מ"ש "ויאמר ה' אל אהרן" – "למשה אמר שיאמר לאהרן".

קיזיז. ורש"י ממשיך מיד "(למשה אמר שיאמר לאהרן) להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש" – כי:

קיחבמענה של הקב"ה לומר לאהרן "אתה ובניך גו' תשאו את עון המקדש" – מתעוררת מיד שאלה: מהי התועלת והריוח בכך שהכהנים ישאו את עון המקדש – שמעבירים עונש מיתה רח"ל מבנ"י אל הכהנים, ועדיין נשארת הטענה בנוגע לכהנים, שמא הופקרו למיתה?!

קיטולכן מוכרח רש"י להוסיף – מיד לאחרי שמפרש התיבות "ויאמר ה' אל אהרן", עוד לפני פירוש התיבות "תשאו את עון המקדש" – שהאמירה לאהרן היא "להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש", ובמילא לא יהי' עונש מיתה.

קכואף שבכתוב לא נתפרש "להזהירו .. שלא יכנסו למקדש", אבל אעפ"כ, בהכרח לומר שזהו עיקר המענה של הקב"ה, ומקומו הוא עוד לפני התיבות "תשאו את עון המקדש", שהם טעם הדבר (דכיון ש"עליכם אני מטיל עונש הזרים", לכן תזהירו אתם את ישראל שלא יכנסו למקדש), והרי הסדר הוא, שתחילה אומרים את המענה עצמו (האמירה לאהרן "להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש") ואח"כ מפרשים את הטעם ("תשאו את עון המקדש").

קכאיח. וממשיך רש"י לפרש ש"בית אביך" "הם בני קהת אבי עמרם":

קכבאי אפשר לפרש ש"בית אביך" הם בני עמרם ("אביך" כפשוטו) בלבד, היינו, שאהרן ובניו ובני משה יזהירו את כל שאר בנ"י שלא יכנסו למקדש, שהרי כבר נאמר בס"פ במדבר ש"בנסוע המחנה" נשאו בני

קכג179
קהת את כלי הקודש, וא"כ, הוצרכו להכנס לאוהל מועד* (אלא ש"לא יבואו לראות כבלע את הקודש", אבל לאחרי ש"כלה אהרן ובניו לכסות את הקודש ואת כל כלי הקודש", אזי "יבואו בני קהת לשאת").

קכד*) ומ"ש רש"י בפ' המסעות ש"נכנסו אהרן ובניו ופרקו את הפרוכת וכסו בה את הארון .. ובני גרשון ובני מררי פורקין המשכן וטוענין אותו בעגלות, והארון וכלי הקודש של משא בני קהת עומדים מכוסין עד שנסע דגל מחנה ראובן ואח"כ ונסעו הקהתים" – פירושו שבני קהת היו מחכים בנסיעתם (ובמילא – אולי – גם בלקיחת הארון), לאחרי ש"יבואו .. לשאת". וכמפורש שם "והקימו (מקימי המשכן, בני גרשון ובני מררי) את המשכן עד (טרם) בואם" (של בני קהת), "וכשבאים בני קהת מוצאים אותו על מכונו, ומכניסין בו הארון והשולחן והמנורה והמזבחות".

קכהועכצ"ל ש"בית אביך" שנאמר כאן "הם בני קהת", ומה שנקראו "בית אביך" הרי זה לפי שקהת הי' אבי עמרם.

קכוולכאורה יש לפרש זאת ע"פ פירוש רש"י על הפסוק "ויאמר משה לחובב בן רעואל", ש"חובב הוא יתרו, שנאמר מבני חובב חותן משה, ומה ת"ל ותבאנה אל רעואל אביהן, מלמד שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא", ולכן, גם "בני קהת אבי עמרם" נקראים "בית אביך", אף שקהת הוא אבי אביהם.

קכזאמנם, כיון שרש"י מדייק ש"התינוקות קורין לאבי אביהן אבא", אין זו ראי' שגם הקב"ה יתנהג כן.

קכחאבל מצינו זאת לא רק בנוגע לתינוקות, אלא גם בדברי אברהם בהיותו בן צ"ט שנה – "וגם אמנה אחותי בת אבי היא", ומפרש רש"י, "וא"ת והלא בת אחיו היתה, בני בנים הרי הם כבנים, והרי היא בתו של תרח"*. ומזה מובן, שגם אבי האב נקרא אב.

קכט*) ואין לומר שכיון ש"כדי לאמת דבריו השיבו כן", הי' יכול לומר דבר שיש לו משמעות אצל תינוקות וכיו"ב – שהרי מפורש בפרש"י שם: "וכך הוא אומר ללוט כי אנשים אחים אנחנו".

קלועפ"ז יש לבאר מדוע מעתיק רש"י גם את התיבות "אתה ובניך":

קלא180
לכאורה אינו מובן: מדוע נאמר רק "אתה ובניך", ולא "ובני בניך" – הרי ציווי זה אינו הוראת שעה, או רק על הארבעים שנה שהיו בנ"י במדבר, אלא הוראה תמידית על כל הדורות שלאח"ז?

קלבוהביאור בזה מובן מפירוש רש"י ש"בית אביך" "הם בני קהת אבי עמרם", כי, כשם ש"אביך" כולל גם אבי אביך, כמו"כ "בניך" כולל גם בני בניך, כיון שבני בנים הרי הם כבנים.

קלגולכן בפירושו על "בית אביך" מעתיק רש"י גם את התיבות "אתה ובניך", שמזה מובן, ש"בניך" כולל גם בני בנים, כשם ש"אביך" כולל גם אבי אביך.

קלדיט. וממשיך רש"י לפרש מ"ש "תשאו את עון המקדש" – "עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים המסורים לכם", ולכן, "אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע", וכאמור, שזהו עיקר המענה של הקב"ה על טענת בנ"י "הן גוענו גו' האם תמנו לגוע" – שמשה יאמר לאהרן "להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש".

קלהורש"י מוסיף ומפרט מה הם הדברים המקודשים – "האוהל והארון והשולחן וכלי הקודש":

קלוכיון שבטענת בנ"י נכנסים לפרטי הענינים של חצר אוהל מועד ואוהל מועד עצמו – "אין אנו יכולים להיות זהירין בכך, כולנו רשאין להכנס לחצר אוהל מועד, ואחד שיקריב עצמו יותר מחבירו ויכנס לתוך אוהל מועד, ימות" – לכן מזכיר רש"י לכל לראש: "האוהל".

קלזומוסיף "והארון" – כי:

קלחבפסוק שלאח"ז נאמר "וגם את אחיך", ומפרש רש"י "בני גרשון ובני מררי". ולכאורה אינו מובן: מהו החילוק בין "בני גרשון ובני מררי" ל"בני קהת", שעליהם נאמר "אתה ובניך (אהרן ובניו) ובית אביך ("בני קהת אבי עמרם") אתך תשאו את עון המקדש" – הרי גם בני קהת אינם כהנים?

קלטולכן מוסיף רש"י "והארון" – דכיון שבני קהת היו נושאים את הארון, יש להם שייכות לכהנים יותר משאר בני לוי (בני גרשון ובני מררי).

קמ181
אמנם, כיון שגם בני קהת אינם כהנים אלא לויים, שעליהם נאמר121 "וילוו עליך וישרתוך", ולכן, הנה לאחרי שנאמר "אתה ובניך (אהרן ובניו) ובית אביך ("בני קהת אבי עמרם") אתך תשאו את עון המקדש", מוסיף הכתוב "ואתה ובניך (וכפי שרש"י מדגיש דוקא כאן: "הכהנים") .. תשאו את עון כהונתכם" ("שאינה מסורה ללוים (כולל גם בני קהת), ותזהירו הלוים השוגגים שלא יגעו אליכם בעבודתכם") – לכן מוסיף רש"י "והשולחן וכלי הקודש", שמזה מובן, שהשייכות של בני קהת להארון היא באותו אופן כמו שייכותם ל"השולחן וכלי הקודש", וכפי שכבר למדנו בס"פ במדבר אודות עבודת בני קהת, שלאחרי שאהרן ובניו כיסו את ארון העדות, השולחן ושאר כלי הקודש, אזי "יבואו בני קהת לשאת (אבל) ולא יגעו אל הקודש"; משא"כ אהרן ובניו (כהנים), שלפעמים היו נכנסים לפני ולפנים ממש.

קמאכ. והנה, נתבאר לעיל (סט"ו) שג' הענינים שבפירוש רש"י, "הארון והשולחן וכלי הקודש" שעיקרם הוא המזבח – הם ג' הכתרים כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות.

קמבויש לבאר תחילה דברי הגמרא במסכת יומא "שלשה זירים הן, של מזבח ושל ארון ושל שולחן (שהם ג' הכתרים הנ"ל), של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שולחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח, שמא תאמר פחות הוא, תלמוד לומר בי מלכים ימלוכו" – דלכאורה אינו מובן: מהו הקס"ד ש"של ארון .. פחות הוא"?!

קמגוהביאור בזה:

קמד"כתר כהונה" ("של מזבח") אינו שייך לכל ישראל, אלא רק לאהרן, עליו נאמר "ויבדל אהרן להקדישו גו"'. וכן "כתר מלכות" ("של שולחן") אינו שייך לכל ישראל, אלא רק לדוד (אא"כ יש הוראה ע"פ נביא למנות מלך משאר בנ"י); ואילו "כתר תורה" ("של ארון") – "כל הרוצה ליקח יבוא ויקח", וכל אחד מישראל מחוייב בלימוד התורה.

קמהועוד זאת, שגם מי שיש לו "כתר תורה", מחוייב הוא בכבוד

קמו182
המלכות, כמ"ש "שום תשים עליך מלך", "שתהא אימתו עליך", וכמו"כ מחוייב הוא בכבוד כהונה, כמ"ש "וקדשתו", "לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו'".

קמזוכיון שכן, יש סברא לומר ("שמא תאמר") ש"כתר תורה" "פחות הוא" מ"כתר כהונה" ו"כתר מלכות".

קמחועל זה אומרת הגמרא: "תלמוד לומר בי מלכים ימלוכו" ("וגדול הממליך מן המלך, והתורה אמרה מקרא זה"), ומזה מוכח ש"כתר תורה" גדול יותר מ"כתר כהונה" ו"כתר מלכות".

קמטוענין זה נאמר במשנה בקיצור (כמדובר כמ"פ שכל אריכות השקו"ט שבגמרא ישנו בקיצור במשנה) – בסדר השלשה כתרים: "כתר תורה (ואח"כ) כתר כהונה וכתר מלכות".

קנוכן הוא סדר העבודה – שלכל לראש ישנו ענין התורה, ועי"ז באים אח"כ ל"כתר כהונה", שהו"ע הביטול, אבל עדיין אין זה תכלית הביטול, וכמו בענין הקרבנות, שיש אמנם קרבנות שהם כליל לגמרי, אבל יש קרבנות שיש בהם חלק לבעלים כו'; ולאח"ז באים ל"כתר מלכות", שהו"ע תכלית הביטול, כמודגש בכך ש"המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף", שזהו"ע ביטול במציאות.

קנאועי"ז באים אח"כ ל"כתר שם טוב", ש"עולה על גביהן" – "עולה" דייקא, לשון הוה, להורות שענין זה צריך להיות בעבודת כל יום.

קנבכא. ואעפ"כ, לא הזכירו הרמב"ם ורבינו הזקן את הענין ד"כתר שם טוב":

קנגובהקדים דיוק לשון הרמב"ם ורבינו הזקן: "בשלשה כתרים נכתרו ישראל" – שזה מורה על ענין שניתן מלמעלה (באופן של מתנה), ללא ענין של עבודה.

קנדולכן לא נמנה כאן "כתר שם טוב" – כיון ש"כתר שם טוב" אינו ענין שניתן מלמעלה, אלא יש צורך בעבודת עצמו, ובריבוי עבודה דוקא.

קנה[ועפ"ז יובן מאמר רז"ל "הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות

קנו183
לו שם" – כי, רק למטה יכולים להגיע לענין ה"שם", כיון שזהו"ע שבא ע"י עבודה דוקא, ולא בדרך מתנה מלמעלה].

קנזכב. וענין זה נאמר ע"י רבי שמעון דוקא:

קנחענינו המיוחד של ר"ש הוא – תורתו אומנתו, שזוהי השלימות שבלימוד התורה – "כתר תורה".

קנטוזהו החידוש במאמר ר"ש – שאף שישנו "כתר תורה וכו'", מ"מ, "כתר שם טוב עולה על גביהן":

קסאם תנא אחר הי' אומר זאת, הי' מקום לומר שמעלת "כתר שם טוב" היא רק לגבי דרגת התורה של אותו תנא, אבל לא לגבי דרגת התורה של רשב"י; ולכן דוקא "רבי שמעון אומר שלשה כתרים הן כתר תורה וכו' וכתר שם טוב עולה על גביהן" – שמזה מובן, שמעלת "כתר שם טוב" היא גם לגבי הדרגא היותר נעלית שב"כתר תורה".

קסאובהקדמה לזה הובא מאמרו של רבי יהודה "הוי זהיר בתלמוד כו'" – מן הקל אל הכבד:

קסבלכל לראש – דרגת הלימוד של רבי יהודה, שבה שייך לומר "הוי זהיר בתלמוד כו'" יותר מאשר בדרגת הלימוד של ר"ש; ולאח"ז באה דרגת הלימוד של רבי שמעון – "כתר תורה"; ולאח"ז מוסיפים ש"כתר שם טוב עולה על גביהן".

קסגכג. אמנם, אע"פ שהחידוש במשנה הוא ש"כתר שם טוב עולה על גביהן", הרי לכל לראש צריך להיות הענין ד"כתר תורה", ורק לאח"ז באים גם להשלימות ד"כתר שם טוב".

קסדוזהו גם מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו לחגיגת י"ב תמוז הראשונה28: "להוסיף אומץ בהרבצת תורה", ע"י קביעת עתים לתורה בנגלה ובחסידות.

קסהועי"ז באים אח"כ גם להעילוי ד"כתר שם טוב", שעז"נ "טוב שם משמן טוב", דקאי על משיח,

קסווהרי גם משיח קשור עם ג' הכתרים: כתר מלכות – שהרי משיח

קסז184
הוא ממלכות בית דוד, כמ"ש הרמב"ם "יעמוד מלך מבית דוד"; כתר כהונה – "ובנה מקדש במקומו"; ו"כתר תורה" – "הוגה בתורה",

קסחיבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

קסט[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את המזונות לר' משה הכהן דובינסקי (מארגן ה"מלוה מלכה") עבור ההתוועדות ב"מלוה מלכה"].