Toras Menachem·Vol. 55 (5729·Part 2)·Sicha for Shabbos Parshas Miketz·Shabbos Chanukah·Rosh Chodesh Teves 5729תורת מנחם·נה - שנת תשכ"ט - חלק שני·שיחת ש"פ מקץ·שבת חנוכה·אדר"ח טבת·ה'תשכ"ט

א95
בס"ד. שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה, אדר"ח טבת, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. דובר אודות ההפטרה דשבת חנוכה כשחל בר"ח – שקו"ט אם צריך להוסיף גם פסוק ראשון ואחרון של הפטרת "השמים כסאי", ופסוק ראשון ואחרון של הפטרת "מחר חודש" (שהרי יש סברא לומר שרק בשבת ר"ח מוסיפים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת מחר חודש, דכיון שב' ההפטרות הם בענין ר"ח, חד ענינא, אין זה נחשב לדילוג מנביא לנביא, משא"כ בשבת חנוכה ור"ח, אין לדלג מנביא לנביא בענין אחר; וכן יש לחלק בין הוספת ב' פסוקים, פחות מג' פסוקים דהוי קריאה חשובה, להוספת ד' פסוקים, ב' פסוקים דהשמים כסאי וב' פסוקים דמחר חודש) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ה ע' 187 ואילך.

דב. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

הובכל אופן, ידוע מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע להגדה, שלפני שעושים פעולה מסויימת, יש להסתכל בתוך ההגדה, והיינו, שלא די לעיין בספרים שבהם יש שקו"ט בענינים אלו, אלא יש להסתכל היכן שנרשם מה צריך לעשות בפועל, בסידור וכו'.

וובנדו"ד: מפורש להדיא בלוח של כולל חב"ד בירושלים, שלאחרי אמירת ההפטרה דשבת חנוכה, מוסיפים הפסוקים של ר"ח. והיינו, שכן

ז96
הוא המנהג בירושלים מכמה דורות, ומנהג ישראל תורה הוא. ובמילא, כל זמן שלא ימצאו מפורש שאין להוסיף הפסוקים דר"ח, יש להתנהג ע"פ מ"ש בלוח של כולל חב"ד.

חוכיון שהוזכר אודות הלוח של כולל חב"ד בירושלים – הרי זה קשור עם המדובר לאחרונה במאמרים אודות "פרזות תשב ירושלים", ועד שלא זו בלבד שירושלים עומדת במקומה באופן של "פרזות", אלא יתירה מזה, שמתפשטת בכל ארץ ישראל, כמארז"ל עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל, ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

ט* * *

יג. בנוגע לענין האור – שזהו עיקר ענינו של חנוכה (דאף שישנו גם הענין של "הלל והודאה" (אבל לא ענין המשתה ושמחה, כמו בפורים), הרי עיקר ענינו הו"ע האור, ובאופן דמוסיף והולך ואור) – הרי תכונתו היא שמתפשט בכל מקום, גם בריחוק מקום, ולא רק אור גדול דוקא, כמו אור האבוקה או אור המדורה, אלא גם אור קטן, כמו אור הנר, מתפשט בכל מקום.

יאיש אמנם חילוקים בנוגע לכמות האור, וכמו"כ ישנו חילוק בנוגע לפעולת האור, שכדי לפעול שינוי באותו מקום, יש צורך באור גדול יותר,

יב97
וכמו"כ כדי להאיר במקום שהאויר הוא מעופש, כמו מרתף וכיו"ב, יש צורך באור האבוקה דוקא; אבל עצם תכונת ההתפשטות בכל מקום, גם בריחוק מקום – ישנה בכללות ענין האור (גם באור קטן).

יגאמנם, במה דברים אמורים שהאור מתפשט בכל מקום – רק כאשר אין דבר המנגד ומסתיר, כמו "ענן עב וחשוך" או אפילו "ענן קל וקלוש" "המבדיל בין השמש לארץ ולדרים עלי'" (כמבואר באגה"ת), והיינו, שכאשר יש מחיצה כו', הרי זה מעכב את המשכת והתפשטות האור, אבל כאשר אין דבר המפסיק, אזי נמשך האור גם בריחוק מקום.

ידד. והענין בעבודה:

טוהחילוק בין דבר המנגד לריחוק מקום הוא החילוק בין דבר האסור לדבר הרשות: דבר האסור – הוא מנגד והיפך הקדושה, משא"כ דבר הרשות – הוא רק בריחוק מקום מקדושה, אבל אינו דבר המנגד.

טזובפרטיות יותר:

יזבדברי הרשות גופא – יש ענין של מכשירי מצוה, שאף שזהו רק דבר הרשות, ולא קדושה, הרי זה בקירוב מקום אל הקדושה, ועד שלדעת ר"א הנה גם מכשירי מצוה דוחין את השבת (כמבואר במסכת שבת).

יחוכמו"כ יש ענינים שאינם מכשירי מצוה, ואעפ"כ אינם בריחוק מקום מהקדושה – כיון שהם ראויים להיות דבר מצוה; אך יש ענינים שאינם ראויים להיות דבר מצוה, ולכן הם בריחוק מקום מקדושה.

יטולדוגמא: בענין הקרבנות, שצריך להיות "מן המותר בפיך" דוקא, ומ"מ, יש רק כמה מיני בהמה שראויים לקרבן, משא"כ חיות טהורות, שעם היותם "מן המותר בפיך", אינם ראויים לקרבן, וא"כ, הרי הם בריחוק מקום מקדושה, ואעפ"כ, אינם דבר המנגד, להיותם דבר הרשות.

כה. ב' ענינים הנ"ל (דבר המנגד וריחוק מקום) ישנם גם בנוגע לענין החושך:

כאידוע שיש ב' שיטות בענין החושך – אם ענין החושך אינו אלא העדר האור, או שיש מציאות של חושך (לא רק העדר האור).

כב98
וב' שיטות אלו הובאו בתורת החסידות, כיון ששניהם אמת, והיינו, שיש ב' אופנים בענין החושך: יש חושך שאינו אלא העדר האור, ויש גם חושך שהוא מציאות חיובי, שעז"נ "בורא חושך", וכמו החושך שהי' במצרים, עליו נאמר "וימש חושך".

כגובנוגע לעניננו:

כדענין החושך באופן של מציאות – הרי זה דבר המנגד ומפסיק, ומעכב את פעולת האור; ואילו החושך שאינו אלא העדר האור – הרי זה כמו ריחוק מקום, ולא כמו דבר המנגד.

כהומזה מובן, שכדי להאיר מקום מסויים, צריך תחילה לבטל ולהסיר את מציאות המנגד, ורק לאח"ז אפשר לפעול שם המשכת האור.

כוו. וכן הוא בנוגע לחנוכה:

כזבכ"ד בכסלו הי' ניצוח המלחמה עם המנגד לקדושה – "מסרת גבורים ביד חלשים .. וזדים ביד עוסקי תורתך".

כחאך גם לאחר שבטל המנגד, הי' עדיין מעמד ומצב של ריחוק מקום מקדושה, שהרי עדיין לא הי' אור חיובי של קדושה.

כטוזהו מה שנפעל בכ"ה בכסלו – "והדליקו נרות בחצרות קדשך"18, שהו"ע המשכת האור בכל מקום ומקום, החל מנר אחד קטן, שגם על ידו יכולים להאיר בכל מקום ומקום.

לוזהו גם הדיוק בנוגע לזמן הדלקת נר חנוכה – "משתשקע החמה"8, שזהו רק העדר האור (ולא חשכת הלילה, באופן שיש ענין של חיובי של מנגד), שלכן יכולים להדליק נרות ולהאיר.

לאז. וההוראה מזה בעבודת כאו"א:

לבלכל לראש צריך להיות הענין ד"סור מרע", ביטול והעברת המנגד, ורק לאח"ז באה העבודה ד"עשה טוב", המשכת אור הקדושה.

לג– יש לפעמים בדרך הוראת שעה שהעבודה אינה בסדר והדרגה, וכמבואר במכתב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שנדפס במבוא לקונטרס ומעין, שלפעמים צריכה להיות העבודה באופן ד"חטוף ואכול חטוף

לד99
ושתי", ללא סדר והדרגה; אבל בדרך כלל צריכה להיות העבודה בסדר והדרגה: תחילה "סור מרע", ואח"כ "עשה טוב".

להוכמו בחנוכה, שתחילה היתה המלחמה לבטל את המנגד – ניצוח המלחמה בכ"ד כסלו, ואח"כ באה העבודה לפעול המשכת האור – הדלקת נר חנוכה "על פתח ביתו מבחוץ"8, להאיר את רשות הרבים,

לוועי"ז פועלים הענין ד"כליא רגלא דתרמודאי"8, "תרמוד" אותיות מורדת – כי, גם לאחרי ביטול המנגד שבו, עדיין יש בעולם ענין של מנגד (מורדת), וע"י הדלקת הנרות פועלים שתתבטל המציאות של מרידה, ולא ישאר אפילו "רגלא דתרמודאי".

לזוענין זה נעשה כבר מיד בלילה הראשון של חנוכה ע"י הדלקת נר אחד, ועאכו"כ כאשר מוסיפים באור ע"י ההוספה במספר הנרות עד לשמונה נרות, שאז פועלים בודאי בכל מקום ומקום.

לחובענין זה אין גם הגבלות הזמן – כמ"ש הרמב"ן ש"הנרות הללו אינן בטלים לעולם", והיינו שיש בהם ענין הנצחיות (ככל עניני קדושה, שהם אמת, ולכן הם נצחיים), ולא רק מצד זה שבשנה הבאה ידליקו עוה"פ נרות חנוכה, אלא עוד זאת, שגם הנר שמדליקים עתה יש בו ענין הנצחיות, לעד ולעולם, ולא רק באופן שהנצחיות היא למעלה מהעולם, אלא באופן ש"אינן בטלים לעולם", היינו, שבעולם גופא ישנו ענין הנצחיות.

לטוזהו גם שלאחר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", אומרים בפסוק השני "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – שהו"ע ההמשכה בכל העולמות, עד לעולם העשי', ובאופן של קיום נצחי, בנוגע לכל עניני הברכות שישנם בפרשה ראשונה (ברמז) ובפרשה שני', ועד ל"אני הוי' אלקיכם אמת" (שהרי אין להפסיק בין "אלקיכם" ל"אמת"), וכיון שזהו "אמת", הרי זה נמשך בכל הדרגות, וכפי שיהי' בגילוי בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר".

מ* * *

מא100
ח. בהשיחה שנדפסה זה עתה, נזכר (בסיומה) מ"ש בסיום וחותם ההפטרה דפרשת וישלח (וגם בהפרשה עצמה: "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", ומפרש רש"י (שענינו – פשוטו של מקרא): ואימתי ילך, בימי המשיח, שנאמר) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".

מבובענין זה צריך להבין:

מגיעקב הי' אחד מג' האבות ("אין קורין אבות אלא לשלשה"), ו"בחיר האבות", ומדתו מדת האמת, כמ"ש "תתן אמת ליעקב" (שזהו ע"ד מ"ש "יהב חכמתא לחכימין"). וכיון שבפועל לא הלך יעקב אל עשו (ועד היום ממשיכים לסבול מעשו בגלות אדום כו') – איך יתכן שאמר לעשו "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", בידעו שעשו מבין שכוונתו היא תיכף ומיד, וא"כ, יהי' עשו סבור שיעקב אמר דבר שקר ח"ו?!

מדאך הענין הוא – כפי שמבין הבן חמש למקרא שבודאי אמר יעקב את האמת ("ער האָט טאַקע געהאַלטן באַ דעם"), כיון שמצד עצמו הי' מוכן לגאולה ("ועלו מושיעים גו'"), אלא שהחסרון הוא בכך ש"הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי", ועדיין אינם מוכנים לכך.

מהוענין זה נכלל בפשטות הכתובים באופן המובן לילד קטן – כיון שזהו ענין שנוגע לחינוכו של הילד, שצריך לידע שבו תלוי הדבר, שכאשר יתנהג כדבעי, אזי תבוא הגאולה, וכפס"ד הרמב"ם ש"צריך כל אדם

מו101
שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב .. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וכו'".

מזט. ענין זה קשור גם לחנוכה, שהרי חנוכה קשור עם ענין החינוך.

מחואע"פ שענינו של חנוכה הוא חינוך בית המקדש, "טיהרו את מקדשך כו'"18 – הרי מבואר באור התורה (מיוסד על המבואר בתורה אור) שחנוכה שייך במיוחד לענין ד"חנוך לנער על פי דרכו", ונזכר שם גם המבואר בחינוך קטן בדיוק הלשון "על פי דרכו", ש"משמע שאינה דרך האמת לאמיתו כו'".

מטוהענין בזה:

נענין החינוך צריך להיות "על פי דרכו" של המחונך, שהרי אי אפשר לגשת מיד עם כל החריפות כו' ("מיט די גאַנצע שאַרפקייט"), ע"פ דרכו של המחנך, שאז לא יוכל לפעול מאומה, אלא בהכרח לגשת "על פי דרכו" של המחונך.

נאואע"פ שהחינוך הוא "על פי דרכו" של המחונך – מבטיחה התורה למחנך ונותנת לו את הכח, שהחינוך יהי' באופן המתאים, כך, ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה"45, והיינו, לפי שזהו חינוך ע"פ תורת אמת, ו"אמת" הו"ע שחודר ומשפיע לעולם, "גם כי יזקין" – "שבעים שנה", "ואם בגבורות שמונים שנה", "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", ועד שזהו ענין שנוגע גם לדורות שלאח"ז, שהרי ע"י החינוך שלו נמשך גם לבניו אחריו כו', עד סוף כל הדורות.

נבוכל זה – הן בנוגע לחינוך הבנים, והן בנוגע לחינוך הבנות, ובפרט שכל אחת מהבנות תהי' בבוא הזמן "עקרת הבית", ובה תהי' תלוי' הנהגת הבית והמשפחה כולה ע"פ תומ"צ.

נגוזהו גודל מעלת ענין החינוך, ובאופן שיש בזה כח האין-סוף, שעי"ז מעמידים דורות כו', "פירות ופירי פירות עד סוף העולם".

נדו"כימי צאתך מארץ מצרים", שבנ"י העמידו "צבאות ה'",

נה102
"בנערינו גו' בבנינו ובבנותינו", "לא תשאר פרסה" – "אראנו נפלאות"51, בהיציאה מגלות זה, עי"ז שמעמידים "צבאות ה'" שיוצאים לקבל פני משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

נו* * *

נזי. כל האמור לעיל הוא בנוגע למחנך, שאף שצריך לחנך "על פי דרכו" (של המחונך), מבטיחים לו ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה"; אבל עדיין נשאלת השאלה בנוגע למחונך: מהי התועלת בהחינוך – טוען הוא – בהיותו "על פי דרכו"?!

נחולדוגמא: כאשר מישהו בא לכאן – הרי זה רק לזמן קצר, לשבת אחת, וגם כאשר בא בערב שבת ונשאר גם ליום ראשון, הרי זה עדיין למשך זמן קצר בלבד, ומה כבר תהי' הפעולה על הזמן שלאח"ז, כשיחזור לסביבתו כו', שהיא באופן הפכי מכל הענינים שאומרים לו כאן?!

נטוהמענה על זה, שזהו כמשל זריעת גרעין בארץ, שעם היותו קטן ביותר, ואין בו טעם כו', הרי ממנו צומח אח"כ אילן גדול עם ריבוי פירות. ודוגמתו אצל בנ"י, עליהם נאמר "כי תהיו אתם ארץ חפץ", כידוע תורת הבעש"ט על זה.

סולכן, למרות שנמצאים כאן למשך זמן קצר, יש לזה פעולה שנמשכת תמיד, ובלשון הכתוב: "שפת אמת תכון לעד", והיינו, שכאשר אומרים לו את האמת, ומראים לו כיצד צריכה להיות ההנהגה האמיתית – יש לזה קיום תמידי, כך, שגם בזמן קצר בכמות, יכולה להיות פעולה שנוגעת לכל משך הזמן שלאח"ז, ולא רק בנוגע לעצמו, אלא עד סוף כל הדורות.

סאוא"כ, הרי זה כמשל הסוחר שאומרים לו שישקיע דולר במסחר כדי שעי"ז ירויח אלף אלפים וריבוא רבבות – שבודאי יעשה זאת, אפילו על הספק.

סב103
ועד"ז בנדו"ד, שגם כאשר טוען שאינו רואה כיצד תהי' פעולה מזה, הנה גם על הספק כדאי לו להשקיע ולבוא לכאן לשבת, אע"פ שהי' יכול להשאר במקומו, ולהתענג – "וקראת לשבת עונג" – בענינים שנחשבים אצלו לעונג, ואילו בבואו לכאן, הרי זה לכאורה באופן שאין לו "געשמאַק" בזה, ובפרט שמדובר אודות שיטה חדשה שמעולם לא ראה ולא שמע אודותה, ומצינו ש"בשבת אין קורין להם בתחלה פרשה שלא קראוה מעולם מפני טורח שבת" – הרי כדאי לו להשקיע בזה, כיון שבודאי תהי' לזה פעולה גם לאח"ז, עד סוף כל הדורות.

סגועד"ז בנוגע לכללות החינוך "על פי דרכו", שטוען, שכיון שהחינוך הוא "על פי דרכו", אין זה ענין של אמת כו' – כי, אע"פ שהגישה אליו היא "על פי דרכו", ע"י משלים וכו', הרי זה באופן שיש בזה האמת.

סדיא. ויובן ע"פ מה שמצינו בנוגע לאופן הלימוד עם קטן:

סהכאשר לומדים עמו אודות הקב"ה, "בראשית ברא אלקים גו'", הרי הוא מצייר לעצמו את הקב"ה בציור של גוף – אמנם לא גוף כמו של כולם, אלא גוף גדול וחזק ויפה יותר כו', אבל עדיין בציור של גוף. וכמו"כ כשלומדים עמו מ"ש "אצבע אלקים", אזי מצייר לעצמו אצבע כפשוטה, אלא אצבע גדולה כו'.

סוועד"ז באמרו "מודה אני לפניך מלך חי וקיים" – אזי מצייר לעצמו שזהו בדוגמת מלך בשר ודם, כמו המלך שראה ב"פּאַראַד", ראה תמונתו או שמע אודותיו, אלא שאינו כמו מלך בשר ודם, להיותו "חי וקיים", אבל עדיין בציור של גוף, כיון שילד קטן אינו יכול להבין שאין לו גוף ולא דמות הגוף, ואינו יכול לצייר זאת אפילו בדרך של ידיעת השלילה. – בידיעת החיוב, אף א' אינו יכול להבין זאת, ובלשון הידוע: "אילו ידעתיו הייתיו", אבל ילד קטן אינו יכול להבין זאת אפילו בדרך שלילה.

סזוצריך להבין: כאשר גדול יצייר את הקב"ה כ"גוף ובעל תמונה" – הרי זה היפך עיקרי הדת והאמונה, ואין לו חלק לעולם הבא, וא"כ,

סח104
איך אפשר ללמוד עם קטן "תורת אמת" באופן כזה, בה בשעה שזהו היפך האמונה האמיתית?!

סטונתבאר בזה, שכיון ש"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", היינו, שכל הענינים שישנם אצל מלך למטה, כמו "אמר מלכא עקר טורא", ה"ז בגלל שכן הוא אצל הקב"ה [ועד"ז בנוגע לאביו, שמאכיל ומשקה אותו, הרי זה בגלל שהקב"ה זן ומפרנס לכל, אלא שהאב הוא שלוחו של הקב"ה לפרנס אותו], הנה כאשר הילד מצייר לעצמו את הקב"ה כמו מלך כפשוטו, הרי זה ענין אמיתי, כיון שכל עניניו של המלך כפשוטו באים מהקב"ה.

עומזה מובן גם בנוגע לחינוך ע"פ דרכו (כולל גם בלשונות של אומות העולם) – שזהו בדוגמת ענין הלבוש, שיש בו האמת.

עאויתירה מזה, שבענין הלבוש יש אור גדול יותר, שלכן ביכלתו להלביש את הענין, וכמבואר בחסידות שבכל לבוש ישנו ענין שהוא נעלה יותר מהמלובש.

עביב. אך עפ"ז שואל המחונך לאידך גיסא: כיון שב"דרכו" ישנו כבר האמת, א"כ, מדוע אינו יכול להסתפק בכך?!

עגאך הענין הוא, שעז"נ "שמים חושך לאור ואור לחושך", והיינו, שלא יודעים מהו אור ומהו חושך, ועושים מהעיקר טפל וכו'.

עד[בהמשך הענין נזכר גם ע"ד החילוק בין בנ"י לאוה"ע בנוגע לאלקה שלהם – כמ"ש "כי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו ואנחנו נלך בשם ה'" (והרי מעלתה של כל אומה ניכרת מאלקי'):

עהאצל הקב"ה – בחיצוניות, אין לו גוף ולא דמות הגוף, ואילו בפנימיות, "מה הוא רחום כו' מה הוא חנון כו'"; ואילו אצל אוה"ע – בחיצוניות, יש להם אלילים מכסף וזהב ואבנים טובות, ואילו בפנימיות, הרי הם בעצמם אומרים שה"ע"ז" שלהם עושה את כל הדברים הכי מאוסים, כמו גניבה גזילה ואונאה כו', עד לגילוי עריות ושפיכות דמים (כידוע בספרים שלהם).

עוונמצא, שמהדרך שלהם ("דרכו") גופא רואים שאין זה אמת, כך,

עז105
ש"מיני' ובי' אבא לישדי' בי' נרגא", היינו, שמענין זה עצמו מביאים ראי' על ההיפך, ללא צורך לעיין בספרים אחרים.

עחוסיים בגודל נחיצות ענין החינוך, וכידוע פתגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שכשם שישנו חוב להניח תפילין בכל יום, כמו"כ ישנו חיוב להקדיש חמש עשרה דקות בכל יום כדי לחשוב מה יכולים לעשות בשביל ענין החינוך].

עט* * *

פיג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ועל הנסים.

פא* * *

פביד. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "פן יקראנו אסון", "ובבית לא יקראנו אסון, אמר ר' אליעזר בן יעקב מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה" – שיעקב חשש שלבנימין "אחי יוסף" עלול לקרות אסון בדרך, כמו שקרה ליוסף ש"חי' רעה אכלתהו" בהיותו בדרך, וגם אמו רחל מתה בדרך. אלא שאצל רחל היתה הדרך רק גרם נוסף, ולכן מוסיף רש"י ש"השטן מקטרג כו'". ומביא מאמר זה בשם ראב"י, שס"ל "כיון

פג106
שעברו עליהן שני רגלים עובר בבל תאחר" (שקשור עם הקושי שבהליכה בדרך), ולכן מחזקינן לסכנת הדרך בתרי זימני – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 213 ואילך.

פדטו. וענין זה (סכנת הדרך אצל יוסף ובנימין) – ישנו גם ב"יינה של תורה":

פהאיתא בביאורי הזהר שיוסף הוא "צדיק עליון", בחי' יסוד, שענינו המשכה למטה, ועל ידו נמשכים כל עניני יעקב שבעולם האצילות – לעולמות בי"ע, כמרומז בהסימן ש"כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף".

פואמנם, ההמשכה למטה בבי"ע ע"י יוסף יכולה להיות רק כאשר נשאר קשור בפנימיותו עם יעקב בעולם האצילות, אבל אם יוסף אינו קשור בפנימיותו עם יעקב, אלא הוא קשור לגמרי עם בי"ע, אזי אינו יכול להמשיך שם את עניני יעקב שבעולם האצילות. ועד"ז בנוגע לבנימין, "צדיק תחתון"83, שלכן רצה יעקב שבנימין ישאר עמו.

פזוהענין בזה – שבפועל ממש צריכה להיות העבודה למטה עם הגוף כו', כמ"ש "עזוב תעזוב עמו", אבל הירידה למטה היא רק בחיצוניות, "בלא לב ולב", אבל לא להכניס שם את פנימיותו, שצריכה להשאר בעולם האצילות.

פחוזהו גם החילוק בין "שארה" ו"כסותה", שיכולים ליתן לאחר, ל"עונתה", שהו"ע היסוד, שצריך להשאר אצל יעקב, ואינו יכול להנתן לאחר.

פט107
אבל בחיצוניות – צריכה להיות הירידה למצרים, וכפי שרואים שבפועל היתה ירידת יוסף ובנימין למצרים,

צ– ועי"ז היתה גם ירידת יעקב למצרים, "אנוס על פי הדיבור", אלא שע"י ירידת יוסף למצרים נפעלה ירידת יעקב בנקל יותר, שלא הוצרך לירד "בשלשלאות של ברזל" –

צאכי, דוקא ע"י הירידה למטה נעשה עילוי גדול יותר, וכמו שדוקא ע"י הירידה למצרים נעשה אח"כ הענין דיצי"מ, שעי"ז ניתוסף עילוי לגבי המעמד ומצב שלפנ"ז.

צבטז. ההמשך להמדובר בי"ט כסלו אודות סיום מסכת יומא בשייכות להמבואר באגרת התשובה בענין "שלשה חילוקי כפרה" – החילוק בפנימיות הענינים בין שלשה לארבעה, ששלשה הוא מספר הכלים (בי"ע, שענינם כלים, משא"כ אצילות, שעיקרו אורות), וארבעה הוא מספר האורות, וזהו החילוק בין שיטת ראב"ע שיש "שלשה חילוקי כפרה", שזהו בענין הכלים, לשיטת רמב"ח שיש "ארבעה חילוקי כפרה", שזהו בענין האורות. ומתאים עם הביאור ע"פ נגלה שראב"ע אינו מונה חילול ה' שמתכפר ע"י מיתה, כי, נשמה וגוף ענינם אורות וכלים, וחילול ה' הוא כנגד אצילות, אור שלמעלה מהתלבשות בכלים – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חי"ז ע' 194 ואילך.

צגיז. בסיום ההתוועדות נזכר אודות הענין דשבת וחנוכה – שענין השבת, הן הענין ד"לעשות את השבת", והן הענין שלמעלה מזה,

צד108
ש"שבת מקדשא וקיימא", קשור עם שבעת ימי ההיקף, ואילו חנוכה הוא למעלה מזה – שקשור עם מספר שמונה, שמונה נרות, שהוא למעלה משבעת ימי ההיקף (כמבואר בתשובת הרשב"א), וקשור עם ה"כינור של ימות המשיח" שיהי' "של שמונה נימין", והרי כללות הענין דחנוכה קשור עם הגילוי דלעת"ל, שהרי נרות חנוכה אינן בטלים לעולם (כנ"ל ס"ז), ויהיו גם בבנין ביהמ"ק השלישי, שיבנה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.