Toras Menachem·Vol. 57 (5729·Part 4)·Shabbos Parshas Vaeschanan·Shabbos Nachamu·11 Menachem-Av 5729תורת מנחם·נז - שנת תשכ"ט - חלק רביעי·ש"פ ואתחנן·שבת נחמו·י"א מנחם-אב·ה'תשכ"ט

א185
בס"ד. ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, י"א מנחם-אב, ה'תשכ"ט
(הנחה בלתי מוגה)

גירושלים הוי' נדחי ישראל יכנס, הרופא לשבורי לב וגו'. ואיתא במאמר ד"ה זה דשנת תרכ"ט (לפני מאה שנה), דצריך להבין מהו שייכות ענין הרופא לשבורי לב לבונה ירושלים הוי'. וממשיך בהמאמר, דאיתא בילקוט ירמי' עלה ארי' במזל ארי' והחריב את אריאל, עלה ארי' זה נבוכדנאצר, דכתיב עלה ארי' מסובכו, במזל ארי', שנאמר עד גלות ירושלים בחודש החמישי, והחריב אריאל, הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד (דקאי על המזבח, שנקרא אריאל ע"ש אש של מעלה שהיתה רובצת כארי ע"ג המזבח, ארי' דאכיל קורבנין), על מנת שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל, יבוא ארי' זה הקב"ה דכתיב בי' ארי' שאג מי לא ירא, במזל ארי', והפכתי אבלם לששון, ויבנה אריאל, בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס.

הלומר, שמביא בהמאמר דברי הילקוט, כדי להוכיח שהענין דבונה ירושלים הוי' הוא עיקר ענין הגאולה (שהרי כתוב זה נאמר על הגאולה העתידה), היינו, שעיקר הגאולה הוא בנין ירושלים. וביאור הענין, דהנה, כללות ענין החורבן והגלות, מפני חטאינו גלינו מארצנו, הוא מצד החסרון בעבודה בענין היראה דוקא. והיינו, דעם היות שהי' חסרון גם בעבודה בענין האהבה, מ"מ, העונש דהחורבן והגלות הוא לא בגלל החסרון בענין האהבה, אלא בגלל החסרון בענין היראה דוקא. ומזה מובן שענין הגאולה (שנעשה ע"י תיקון סיבת החורבן והגלות) הוא ע"י שלימות העבודה בענין היראה. וזהו שעיקר הגאולה הו"ע בנין

ו186
ירושלים, כי, ירושלים הוא ע"ש יראה וע"ש שלם, שהו"ע שלימות היראה.

חבהמאמר, שהענין דבונה ירושלים הוי' (דקאי גם על ביהמ"ק, כדברי הילקוט: ויבנה אריאל, בונה ירושלים ה'), יובן בהקדם מ"ש גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, דשרש ענין בית ראשון ובית שני הו"ע ב' ההי"ן דשם הוי', בית ראשון הוא בחי' ה' עילאה, בחי' בינה, ובית שני הוא בחי' ה' תתאה, בחי' מלכות, וא"כ, הגילוי אלקות שהי' בבית ראשון הי' מבחי' יחוד י"ה, ובבית שני הוא מבחי' יחוד ו"ה (כמשנ"ת במאמר שלפנ"ז). וענינם בעבודה הם ב' האופנים שבכללות העבודה, העבודה שמצד המוחין, בחי' י"ה, והעבודה בעסק התומ"צ בקול ודיבור ומעשה, בחי' ו"ה. וכנגדם יש ב' אופנים בענין השכר, גן עדן העליון וגן עדן התחתון, שהם בחי' בינה ומלכות, ה' עילאה וה' תתאה. וזהו שע"י החסרון בב' אופני עבודה הנ"ל, נעשה גם החסרון דבית ראשון ובית שני.

יאף שבית שני חסרו בו חמשה דברים, מ"מ, יש בו מעלה על בית ראשון, וכדאיתא בגמרא דמ"ש גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, קאי על בית שני שהי' גדול מבית ראשון בבנין ובשנים. וההסברה בזה היא ע"ד שאמרו רז"ל אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו, דאף שאין זה אלא קב אחד, מ"מ, להיותו קב שלו, רוצה בו יותר מתשעה קבין של חבירו, ואין זה ענין שאין בו טעם, אלא הטעם הוא מצד מעלת העבודה בכח עצמו דוקא. ועד"ז מובן גם בנוגע להבתי מקדשות, שבית ראשון הי' בזמן שלמה, עליו נאמר וישב שלמה על כסא הוי', שאז הי' מעמד ומצב של גאולה שלימה (והחסרון הי' רק בכך שלא היתה זו גאולה שאין אחרי' גלות), והי' גילוי אלקות

יא187
ביותר, ואז היתה עיקר עבודת בנ"י באופן של עבודת הצדיקים. משא"כ בזמן בית שני, שבא לאחרי וע"י התיקון דחורבן בית ראשון, היתה עבודת בנ"י באופן של עבודת בעלי תשובה [שכללותה היא עבודת הבינונים, שהרע הוא בתקפו, וצריך להלחם בו בכל יום, ויודע שגם למחרתו יצטרך להלחם בו, ועד שיהי' כל ימיו במלחמה זו לאכפיא לס"א תמיד], והרי העילוי שבעבודת בעלי תשובה הוא מצד מעלת העבודה בכח עצמו [וע"ד המבואר בתניא בענין זדונות נעשו לו כזכיות, שזהו לפי שע"י הזדונות נעשה אצלו גודל ותוקף הצמאון לה' כו', ומשום זה נעשית העבודה בחילא יתיר]. ומזה מובן גם בהנוגע להחסרון דבית ראשון ובית שני, מצד החסרון בב' אופני העבודה די"ה (עבודת המוחין) ו"ה (העבודה דעסק התומ"צ בקול ודיבור ומעשה), שהעיקר בזה הוא החסרון דבית שני, שזהו מש"נ ונהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני, שענין היבשות הוא יותר הרבה מענין החרבות, שיבש לגמרי ואינו מאיר כלל כו'. וזהו גם מה שאמרו רז"ל נשבע ה' שלא יכנוס בירושלים של מעלה (שהו"ע ההמשכה והגילוי בה' עילאה, בית ראשון) עד שיכנוס בירושלים של מטה (ההמשכה והגילוי בה' תתאה, בית שני), היינו, שהעיקר הוא ירושלים של מטה דוקא.

יגלקשר זה עם משנת"ל שעיקר ענין הגלות והגאולה הוא מצד החסרון והתיקון בעבודה בענין היראה דוקא. דהנה, בכללות הענין דבית ראשון ובית שני שענינם הוא יחוד י"ה ויחוד ו"ה, העיקר הוא אות ה', הן ה' עילאה, שבה נמשך הגילוי דאות י' (יחוד י"ה, בבית ראשון), והן ה' תתאה, שבה נמשך הגילוי דאות ו' (יחוד ו"ה, בבית שני). והחילוק ביניהם בענין העבודה הוא, שהעבודה שמצד ה' עילאה, בינה, היא באופן של תענוג (שלכן מצינו שהתפילין שהם ענין המוחין נקראים קישוטין, שקשור עם ענין התענוג), והעבודה שמצד ה' תתאה, מעשה בפועל, היא באופן של קבלת עול. והרי החילוק שבין תענוג לקבלת עול

יד188
הוא ע"ד החילוק שבין אהבה (תענוג) ליראה (קבלת עול). וזהו שהעיקר הוא ירושלים של מטה, ה' תתאה, קבלת עול, ענין היראה דוקא.

טזבהמאמר, שאף שפירוש הפשוט בגמרא הוא שגדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון קאי על בית שני, מ"מ, יש מפרשים שקאי על ביהמ"ק דלעתיד לבוא. וזהו שנאמר עליו גדול יהי', דלעת"ל כתיב ביום ההוא יהי', ב"פ י"ה, היינו, שו"ה יהי' שוה כמו י"ה, ונמצא, שיהי' הגילוי יותר מכמו שהי' הגילוי בבית שני, שאז קיבלה ה' תתאה ע"י וא"ו, ולעת"ל תקבל מהיו"ד עצמו. אך לשון גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, משמע, שגם מבית ראשון יהי' גדול (וכמו שהוא לפי הפירוש הפשוט). והענין הוא, דבכדי שתקבל ה' תתאה מן היו"ד עצמו, בהכרח שיהי' נמשך שורש ההמשכה ממקום גבוה יותר נעלה, וזהו שגדול יהי' גם מן הראשון. ומוסיף בסיום המאמר, שלעת"ל יתגלה בחי' שם הוי' שלמעלה מהשתלשלות [כידוע בפי' הכתוב ויקרא הוי' הוי', שיש שני שמות הוי', שם הוי' דלתתא ושם הוי' דלעילא], ויהי' בנין ביהמ"ק מבחי' שם הוי' דלעילא שלמעלה מהשתלשלות, ולכן גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, כי בונה ירושלים הוי' הוא בחי' שם הוי' דלעילא שלמעלה מהשתלשלות.

יחבזה, דהנה כתיב וארא אל אברהם גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם וגו' לכן אמור לבנ"י אני הוי', היינו, שאצל האבות לא הי' גילוי שם הוי', ורק במתן תורה נתגלה שם הוי'. אמנם, גם שם הוי' שנתגלה במ"ת הוא רק שם הוי' דלתתא, ולעת"ל יתגלה שם הוי' דלעילא. וזהו גם שלעת"ל כתיב ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו גו', ב"פ זה, דהנה, תיבת זה מורה על הגילוי, וזהו שאמרז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה, שנבואתו היתה בבחי' אספקלריא המאירה, והו"ע גילוי שם הוי'. ומ"ש לעת"ל ב"פ

יט189
זה, הו"ע גילוי שם הוי' דלעילא. ועד"ז בנוגע לביהמ"ק, דאף שנאמר בו מקדש אדנ"י כוננו ידיך, מ"מ, הרי זה היכל וכלי לגילוי שם הוי', אמנם, בבית ראשון ובית שני הי' הגילוי דשם הוי' דלתתא. ובפרטיות יותר, הנה בבית ראשון הי' הגילוי די"ה שבשם הוי', ובבית שני הי' הגילוי דו"ה שבשם הוי' וזהו שבית שני חסרו בו ה' דברים, שהו"ע ה' עילאה. ובביהמ"ק השלישי יהי' גילוי שם הוי' דלעילא. וזהו גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, דאף שיש מעלה בבית ראשון שענינו הוא עבודת הצדיקים (בחי' י"ה), ויש מעלה בבית שני שענינו הוא עבודת הבעלי תשובה (בחי' ו"ה), מ"מ, יהי' ביהמ"ק דלע"ל גדול יותר משניהם, כיון שעליו נאמר בונה ירושלים הוי', הוי' דלעילא.

כאבכתוב: הרופא לשבורי לב גו'. והענין בזה, כפי שמבאר בהמאמר42 ששבורי לב היינו אותם שהם בבחי' לב נשבר ונדכה (צובראָכנקייט) ע"י הרצוא והתשוקה והכוסף והצמאון ליכלל וליבטל בבחי' אוא"ס [שלכן העבודה דכל יום היא באופן שצריך להיות גם הענין דשוב, שזהו"ע פרשה שני' דק"ש, שבה נאמר ואספת דגנך וגו']. אמנם, עי"ז שבונה ירושלים הוי', שמאיר ומתגלה בחי' שם הוי' דלעילא למטה, עי"ז הוא רופא לשבורי לב הנ"ל, כיון שיהי' נמשך אלקותו ית' למטה כמו למעלה.

כגלהוסיף בביאור דיוק הלשון הרופא (לשבורי לב), שמורה על ענין החולי, ע"פ מ"ש האריז"ל על הפסוק כל חולי וגו', שחולה בגימטריא מ"ט, שהו"ע מ"ט שערי בינה, והיינו, שגם כאשר משיג מ"ט שערי בינה, וחסר לו רק שער הנו"ן, כפי שמצינו במשה, כמארז"ל חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחת, שנאמר ותחסרהו מעט מאלקים, אזי נעשה חולה מצד הרצוא והצמאון שיהי' אצלו גם גילוי שער הנו"ן. ועפ"ז מובן שהענין דהרופא לשבורי לב,

כד190
הרופא דייקא, שמרפא את החולה, הו"ע גילוי שער הנו"ן. וכפי שמצינו במשה, שבגמר עבודתו, בשעת פטירתו, זכה גם לשער הנו"ן, כמ"ש ויעל משה גו' אל הר נבו, נו"ן בו, שזהו שאמרו רז"ל בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים. וכמו"כ יהי' לעת"ל גילוי שער הנו"ן, שזהו מש"נ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, נו"ן פלאות, שהו"ע גילוי שער הנו"ן. וזהו בונה ירושלים הוי' גו' הרופא לשבורי לב, שע"י בונה ירושלים הוי', שהו"ע גילוי שער הנו"ן, נעשה הרופא לשבורי לב, שהו"ע רפואת החולי שמצד הרצוא והצמאון לגילוי שער הנו"ן.

כולקשר זה עם מ"ש בהפטרה נחמו נחמו עמי גו', שזוהי ההתחלה דשבע דנחמתא, וכמ"ש באבודרהם בשם המדרש בביאור סדר ההפטרות, שבתחילה אומר הקב"ה לנביאים נחמו נחמו עמי, ועל זה משיבה כנסת ישראל (בהפטרה דשבת שלאח"ז) ותאמר ציון עזבני ה', כלומר איני מתפייסת מנחמת הנביאים, וחוזרים הנביאים ואומרים לפני הקב"ה עני' סוערה לא נוחמה, היינו, שכנס"י לא נתפייסה בתנחומין שלנו. ועל זה חוזר הקב"ה ואומר אנכי אנכי הוא מנחמכם. והענין בזה, דהנה ידוע שהשגת הנביאים היא מהארת האצילות המתלבשת בבחי' נה"י דבי"ע. ובזה גופא יש חילוקי מדריגות, שנבואת ישעי' היא ע"י ההתלבשות בנו"ה דבריאה, נבואת יחזקאל היא ע"י ההתלבשות בנו"ה דיצירה, ונבואת זכרי' היא ע"י התלבשות בנו"ה דעשי'. ורק נבואת משה רבינו [שגדלה מעלתו על כל שאר הנביאים, שכל הנביאים נתנבאו בכה, בחי' אספקלריא שאינה מאירה, ומשה נתנבא בזה, בחי' אספקלריא המאירה (כנ"ל ס"ג)], היתה מבחי' נה"י דאצילות, כפי שנמשכים דרך מעביר (שאינו בבחי' התלבשות גמורה) בבריאה. אמנם, גם נבואת משה אינה אלא מבחי' הוי' דלתתא. וזוהי טענת כנס"י שאינה מתפייסת מנחמת הנביאים, כיון שרצונה וחפצה שיהי' הגילוי דשם הוי' דלעילא. וכנ"ל שהקב"ה מקבל טענה זו, ואומר אנכי אנכי הוא

כז191
מנחמכם, והיינו, שנוסף על נחמת הנביאים שהקב"ה אומר להם נחמו נחמו עמי, נחמה בכפליים, ע"י עבודת התשובה שהיא באופן דכפליים לתושי', הנה עוד זאת, שישנה גם הנחמה ע"י הקב"ה בעצמו שאומר אנכי אנכי הוא מנחמכם, שהו"ע גילוי שם הוי' דלעילא. וזהו גם מ"ש ואתחנן אל הוי' וגו', ואתחנן דייקא, היינו, שע"י עבודת התשובה באים לדרגא נעלית שהיא בבחי' מתנת חנם, שהו"ע גילוי שם הוי' דלעילא.

כטתהי' לנו, שכבר בתחלת השבע דנחמתא תהי' היציאה ממיצר הגלות אל המרחב דהגאולה, ובאופן כזה נמשכים כל השבע דנחמתא, עד שנכנסים מהשבע דנחמתא לשנה הבאה, וזוכים לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל המצטרך, בבני חיי ומזונא רויחא, למטה מעשרה טפחים.

ל______ l ______