Toras Menachem·Vol. 57 (5729·Part 4)·Sicha Shabbos Parshas Vaeschanan·Shabbos Nachamu·11 Menachem-Av 5729תורת מנחם·נז - שנת תשכ"ט - חלק רביעי·שיחת ש"פ ואתחנן·שבת נחמו·י"א מנחם-אב·ה'תשכ"ט

א192
בס"ד. שיחת ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, י"א מנחם-אב, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה

בא. ביום הש"ק זה – "שבת נחמו", ע"ש התחלת ההפטרה "נחמו נחמו עמי" – קורין לעולם פרשת ואתחנן, ומזה מובן, שפרשת ואתחנן שייכת לענין ד"נחמו", שהרי ההפטרה שייכת לפרשת השבוע (כמבואר בגמרא, מפרשי הגמרא ופוסקים).

גואע"פ שהתחלת קריאת פרשת ואתחנן היא בשבת חזון, אחר חצות היום, בזמן "רעוא דרעוין", וכן ביום שני וחמישי – הרי עיקר הקריאה של פרשת ואתחנן היא בשבת נחמו (ואילו הקריאה בשני וחמישי היא מצד תקנת משה שלא ילינו ג' ימים בלא תורה, כדברי הגמרא במסכת ב"ק).

דולהעיר, שגם הימים שלפני שבת נחמו (החל מיום ראשון, שהי' לפני תשעה באב, וכן תשעה באב עצמו, שבקרוב יהפך לששון ולשמחה) שייכים לשבת נחמו, דכיון שהענין ד"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" קאי על כל ימי השבוע, החל מיום ראשון, נמצא, שענינו של "שבת נחמו" נפעל ע"י הטירחא והעבודה במשך כל ימי השבוע.

הוזהו גם הטעם שקורין פרשת ואתחנן (ששייכת לשבת נחמו) בימים שלפני שבת נחמו – בהתאם לכלל אצל בנ"י, שכדי שיוכל להיות ענין המעשה, ש"הוא העיקר", צ"ל תחילה ענין התלמוד, כי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה",

ווכפי שמבאר הצ"צ באוה"ת שלכן נאמר תחילה "ודברת בם", ואח"כ נאמר "וקשרתם וגו'", שכולל כל המצוות, כמארז"ל "הוקשה כל התורה כולה (מצוות התורה) לתפילין" – לפי ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה",

ז193
וכמשנ"ת בהתוועדות די"ג תמוז, דיוק לשון כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו לחגיגת י"ב-י"ג תמוז הראשונה: "לקובעו ליום התוועדות והתעוררות לחיזוק התורה והיהדות", תורה ואח"כ יהדות, אף שלכאורה הסדר הוא שעניני יהדות, מצוות, מתחילים משעה שנולד (לפני ששייך להבנה והשגה), ורק לאח"ז ישנו הענין דלימוד התורה, "כשהתינוק מתחיל לדבר אביו .. מלמדו תורה" – כי דוקא ע"י התורה יודעים כיצד צ"ל ענין היהדות (קיום המצוות).

חויש להוסיף ולהעיר, שגם ענינה של ההפטרה שייך (לא רק לסיום הקריאה, "מפטיר", אלא גם) לכל הפרשה, כמובן מהדין שבהפטרה צ"ל לכל הפחות כ"א פסוקים (אף שלפעמים די במספר פסוקים פחות מזה), כנגד שבעת הקרואים שכל אחד מהם קורא ג' פסוקים, וכיון ששבעת הקרואים הם כנגד שבעת ימי השבוע, נמצא, שג' פסוקים הראשונים של ההפטרה שייכים לקרוא הראשון שהוא כנגד יום ראשון, כך, שגם יום ראשון שייך כבר להפטרה דשבת נחמו.

ט[אלא שקריאת ההפטרה בפועל ובגילוי היא ביום השבת דוקא, ולא כמו קריאת התורה שקורין גם בימי השבוע שלפני השבת, כי, בספרי הנביאים באים הענינים בגילוי יותר מאשר בתושב"כ, והרי הענין ד"נחמו" בגילוי הוא ביום השבת].

יב. והענין בזה:

יא"נחמו" – היא התחלת ה"שבע דנחמתא", שזוהי הנחמה על הגלות, ע"י הגאולה העתידה לבוא.

יבוכיון שנמצאים עדיין בגלות וצריכים לפעול את ענין הגאולה – הרי מובן שיש צורך בתפלה על הענין ד"נחמו", שכן, ענין התפלה שייך רק כאשר הדבר שמבקשים אודותיו לא בא עדיין בפועל, משא"כ לאחרי שכבר בא בפועל, שאז לא שייך על זה ענין התפלה, אלא ענין הברכה וההודאה.

יגוזוהי גם השייכות לפרשת ואתחנן – כי "ואתחנן" הוא "אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה".

ידג. ובפרטיות יותר:

טו194
בתפלה גופא יש כמה סוגים, עד להסוג היותר נעלה – תפלה שנענית מיד, שזהו גם אופן התפלה ד"ואתחנן".

טזוזוהי גם מעלת תפלת הבעל-תשובה, ש"צועק ונענה מיד", כמו כללות ענין התשובה שאינו תלוי בגדרי הזמן – "בשעתא חדא וברגעא חדא", וכפירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר ש"שעתא חדא" הוא מלשון הפנה, "איין קער", שזהו מצד גודל מעלת עבודת התשובה שבאין ערוך לגמרי לגבי עבודת הצדיקים, כמארז"ל "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו", להיותה סוג עבודה אחרת לגמרי, שעל ידה "זדונות נעשו לו כזכיות", ולא רק "כזכיות" (בכ"ף הדמיון) אלא גם "זכיות" ממש, ולכן הרי זה באין ערוך גם בענין הזמן – "בשעתא חדא וברגעא חדא" (שענין זה אינו שייך בצדיק, ככל שתהי' עבודתו בזריזות יותר).

יזועפ"ז מובן גם הקשר עם הענין ד"נחמו נחמו", "נחמה בכפלים" – שזהו ע"ד "כפלים לתושי'" שמצינו לגבי בעל תשובה, שזהו מצד גודל הירידה שהיתה לפנ"ז, שעי"ז נעשה אצלו עילוי שבאין ערוך, וכן הוא בנוגע ל"נחמה בכפלים", שכיון שהגלות היתה באופן ד"לקתה בכפלים"27, לכן תהי' גם הגאולה באופן ד"נחמה בכפלים", שפירושו לא רק ב"פ ככה, אלא באופן שבאין ערוך לגמרי.

יחוכמובן גם מגודל הירידה שבענין הגלות באופן של אין ערוך, עד כדי כך שאמרו רז"ל בנוגע לגלות האחרון שלא נתגלה קיצו (כיון שלא נתגלה חטאו, ולא כמו בגלות הראשון שנתגלה חטאו, ולכן נתגלה קיצו – שבעים שנה), ולכאורה, ככל שתהי' אריכות זמן הגלות, הרי זה בכל זאת זמן מוגבל?! – אלא שמצד קושי הגלות הרי זה באופן שלא נתגלה קיצו, ועד שאפילו רגע אחד בגלות הוא באופן שלא נתגלה קיצו!

יטוכיון שכל כך גדלה הירידה שבענין הגלות עד לאופן של אין ערוך

כ195
– הרי מובן עד כמה תגדל מעלת העלי' של הגאולה, באין ערוך אפילו לגבי האין ערוך שבירידת הגלות, כיון שכל ענין הירידה אינו אלא צורך עלי'. וזהו הענין ד"נחמה בכפלים" – באופן שבאין ערוך לגמרי.

כאוזהו גם הטעם שמיד לאחרי תשעה באב בא חמשה עשר באב (שלפעמים חל בו שבת נחמו, ובכל אופן ה"ז שייך לשבת נחמו):

כבאמרו רז"ל "לא היו ימים טובים לישראל (כל הימים טובים, כולל חג הפסח חג השבועות וחג הסוכות) כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים".

כגוטעם הדבר – לא בגלל שבחמשה עשר באב "קיימא סיהרא באשלמותא", שהרי מעלה זו ישנה גם בחג הסוכות שחל בט"ו בתשרי, ובחג הפסח שחל בט"ו בניסן (ובזה נכלל גם חג השבועות שנקרא "עצרת" של חג הפסח), אלא – כיון שבא לאחרי הירידה הכי גדולה של תשעה באב, לכן גם העלי' היא באופן שבאין ערוך לגמרי.

כדד. ויש להוסיף בביאור השייכות דענין התשובה ("כפלים לתושי'", כמו "נחמה בכפלים") עם פרשת ואתחנן:

כהבפירוש "ואתחנן" – מפרש רש"י: "אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם"17.

כווהנה, הענין ד"מתנת חנם" שייך אמנם גם אצל צדיקים, כפי שמפרש רש"י מ"ש "ואתחנן אל ה'", "אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים [וכפי שמצינו שצדיקים נקראים "אבירי לב הרחוקים מצדקה", ש"כל העולם כולו נזונין בצדקה, והם נזונין בזרוע", "בזכות שבידם .. וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקב"ה"], אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם"; אבל עיקר הענין ד"מתנת חנם" הוא אצל בעלי תשובה דוקא.

כזובהקדים ביאור החילוק שבין צדיקים לבעלי תשובה – שצדיקים, "אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים, אעפ"כ אינה בטלה (נשמתו) במציאות לגמרי .. רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו", "יש מי שאוהב", משא"כ בעלי תשובה הם בטלים במציאות לגמרי.

כח196
וזהו הטעם שאצל בעלי תשובה נעשים זדונות כזכיות, ועד לזכיות ממש – דלכאורה אינו מובן: כיון שחטא ופגם ועבר את הדרך, איך יכול לחזור ולהיות מרוצה לפניו ית', ועד שזדונות יהפכו לו לזכיות?! – אך הענין הוא26, שזהו לפי שנעשה מציאות חדשה לאחרי שמציאותו הקודמת מתבטלת לגמרי ("אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים") – "בטל רצונך" (שלמעלה מ"עשה רצונו"), שזהו אמיתית ענין התשובה.

כטאמנם עדיין אינו מובן: כיון שנתבטל ממציאותו לגמרי – איך נעשה לאח"ז מציאות חדשה, ואיך יוכל להיות אצלו הענין ד"בטל רצונך", בה בשעה שענין הרצון מושלל אצלו, להיותו בביטול המציאות לגמרי?!

לאך הענין הוא – שע"י עבודת התשובה שלמעלה מסדר השתלשלות, הנה "הקב"ה עוזרו" ומסייע לו להיות מציאות חדשה; ועזר וסיוע זה הוא באופן של "מתנת חנם".

לאה. ויה"ר שהקב"ה יתן לכאו"א מישראל (גם לצדיקים) "מתנת חנם", וכפסק ההלכה ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן", וכפי שמפרש רש"י במשנה במסכת בבא בתרא ש"נותן יותר מדאי".

לבובפשטות – שתומשך לכאו"א הצלחה בכל עניניו, החל מעניניו הרוחניים בעבודת ה', ומזה תומשך הרחבה גם בענינים הגשמיים – שהרי הגשמיות של בנ"י ("אידישע גשמיות") נמשכת מהרוחניות שלהם ("אידישע רוחניות") – "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", ובאופן ד"הריקותי לכם ברכה עד בלי די".

לגועד לברכה העיקרית – הקשורה גם עם ענין התשובה, שהרי משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא – ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

לד* * *

להו. בפרשת השבוע מדובר אודות ענין התפילין: הן אודות התפילין

לו197
של בנ"י למטה – פרשת שמע, והן אודות תפילין דמארי עלמא – "כי מי גוי גדול גו' ומי גוי גדול .. או הנסה אלקים".

לזוזוהי המעלה שבפרשתנו לגבי פרשת בא ופרשת עקב שגם בהם מדובר אודות ענין התפילין – כיון שבפרשתנו מדובר (לא רק אודות התפילין של ישראל, אלא) גם אודות תפילין דמארי עלמא.

לחז. והנה, בנוגע למצות תפילין אמרו רז"ל11 "הוקשה כל התורה כולה (מצוות התורה) לתפילין".

לט[ואף שבכל מצוה כלולים כל המצוות, שלכן "העוסק במצוה פטור מן המצוה" – הרי בכל המצוות הרי זה בהעלם, משא"כ במצות תפילין, שממנה למדים עניני הלכה בנוגע לשאר המצוות].

מומבואר בזה, שענין התפילין הוא שלוקחים דבר גשמי, קלף גשמי ודיו גשמי, ועושים ממנו חפצא של קדושה. ומזה למדים גם בנוגע לכל המצוות ("הוקשה כל התורה כולה לתפילין") – שעושים מהדבר הגשמי ענין רוחני.

מאוממשיך לבאר, שאע"פ שכן הוא גם בכל המצוות, כמו אתרוג, שלוקחים פרי גשמי ועושים ממנו ענין רוחני של מצוה, מ"מ, במצות תפילין הרי זה ענינה הפרטי של המצוה, והוא בגלוי יותר מאשר בשאר המצוות19.

מבוזהו גם מה שתפילין הוא מלשון תופל, שהו"ע של חיבור – החיבור של בנ"י עם הקב"ה19.

מגח. ולהעיר:

מדגם בנוגע למצות ציצית מצינו ששקולה כנגד כל המצוות, כמ"ש

מה198
"וזכרתם את כל מצות ה'", "שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטין וחמשה קשרים, הרי תרי"ג".

מווגם בנוגע לתפילין מצינו מספר תרי"ג – כדאיתא בזהר שמנין ב' השי"ן שבתש"ר עולה ת"ר, וב' השי"ן כשהם בסמיכות זל"ז הם "שש", ויחד עם ג' הראשין וד' הראשין, הרי תרי"ג.

מזועד"ז מצינו בנוגע לפירוש הפסוק "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו" – שיש מדרש שקאי על ציצית ותפילין, ויש מדרש שקאי על תפילין – תש"י ותש"ר.

מחוא"כ, נשאלת השאלה: מדוע הענין ד"הוקשה כל התורה כולה" (שנוגע גם ללימוד עניני הלכה) הוא "לתפילין" דוקא, ולא לציצית?

מטוהביאור בזה – כפי שמבאר הצ"צ – שציצית הו"ע של מקיף, "פריסו דמלכא", שהרי הטלית רק מקיף על הגוף, ואינו פועל בהאדם עצמו, משא"כ ענין התפילין הוא באופן שנמשך ופועל בפנימיות, שהרי ענין התפילין הוא ש"ישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם תאוות ומחשבות לבו לעבודתו ית'", וכדאיתא בזהר שע"י תש"ר ותש"י קושרים ומשעבדים את היצה"ר כו', ועד שנמשך גם בעולם, כמרומז בכך שרצועות התש"ר נמשכים ויורדים למטה מן הטבור; ואילו בציצית לא מצינו ענין ההמשכה בעולם.

נוזוהי גם מעלת התפילין לגבי מזוזה, שקובעים אותה על פתח הבית, וענינה להגן על הבית (ובמילא גם על בעל הבית), וזהו גם הר"ת של השם שכותבים מבחוץ למזוזה: "שומר דלתות ישראל" (כדאיתא בספרים) – שכל זה הו"ע של מקיף, ורק תפילין הו"ע פנימי.

נאט. בהמשך השיחה נתבאר שמעלת מצות תפילין היא באין ערוך לגבי שאר המצוות, וענין זה קשור עם העילוי שבאין ערוך שבמעלת בעלי תשובה, שזהו תוכן הענין דשבת נחמו. וסיים: ומשבת נחמו באים לכל השבע דנחמתא, ועד לערב ר"ה, להתברך בשנה טובה כו'.

נב199
ויה"ר שתומשך הצלחה לכאו"א מישראל בכל עניניו, ולכל לראש – בנוגע לבירור כל הניצוצות, והיינו, שהענין ד"לקחת לו גוי מקרב גוי"49 נעשה באופן שבנ"י לוקחים עמהם את כל ניצוצות הקדושה, כמ"ש "ונצלתם את מצרים", ש"עשאוה כמצודה שאין בה דגן .. (ו)כמצולה שאין בה דגים", ויוצאים משם "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", "לא תשאר פרסה", ו"כספם וזהבם אתם", בקרוב ממש ובעגלא דידן.

נג* * *

נדי. מאמר (כעין שיחה) ד"ה בונה ירושלים הוי'.

נה* * *

נויא. בקשר למנהג לבאר פירוש רש"י בפרשת השבוע – יתבאר פירוש רש"י שבו מדובר אודות ענין התפילין, ובזה גופא – תפילין של בנ"י.

נזהביאור בפירוש רש"י על הפסוק10 "וקשרתם לאות על ידך", "אלו תפילין שבזרוע", "והיו לטטפת בין עיניך", "אלו תפילין שבראש, ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת, טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים",

נח– החילוק בין הפירוש "על שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת", להפירוש בפ' בא51 "על שם שהם ארבעה בתים קרויין טטפת", כי, בפ'

נט200
בא יש רק ב' פרשיות (קדש והי' כי יביאך), ועכצ"ל שמספר ארבעה (טטפת) קאי על ה"בתים" (ב' בתים – עם פרשיות, וב' בתים – ללא פרשיות). אך גם בפרשתנו שיש כבר ד' פרשיות, נחלקים הם לב' סוגים ("טטפת", "טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים"): ב' פרשיות לפני מ"ת (ובהם נכלל גם הענין דיצי"מ), וב' פרשיות לאחרי מ"ת;

סוהחילוק בין מ"ש בפ' בא51 שתיבת "והי'" קאי הן על "לאות על ידך גו' ולטטפת בין עיניך", שתש"י ותש"ר הם הוי' ומציאות אחת, למ"ש בפרשתנו10 "וקשרתם גו' והיו לטטפת גו'", שתש"י ותש"ר הם ב' ענינים – בהתאם לב' האופנים בהסגולה דמצות תפילין: (א) כפי שהי' בשעת יצי"מ (בפ' בא), שמשה הי' אמור להכניס את בנ"י לארץ, באופן שלמעלה מהטבע – "וראו כל עמי הארץ גו' ויראו ממך", "אלו תפילין שבראש", ותש"י הם רק תוספת כח בתש"ר, משום "כל זמן שבין עיניך יהו שתים", (ב) כפי שהי' בשנת הארבעים (בפרשתנו),

סא201
שידעו כבר שהכניסה לארץ תהי' ע"י יהושע, שיהי' צורך במלחמה, אלא שינצחו במלחמה באופן ד"טרף זרוע אף קדקד", ע"י תש"י (בפ"ע) ותש"ר –

סבהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ט ע' 49 ואילך.

סגיב. בהאמור לעיל בפירוש "טטפת", "טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים" – עדיין צריך להבין:

סדכיון ש"טט" בכתפי אינו אלא שתים, וכן "פת" באפריקי אינו אלא שתים – א"כ, מהי ההוכחה ש"טטפת" הם ארבע?!

סהוכאן רואים איך ש"דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר":

סואיתא בגמרא במסכת סנהדרין: "לטטפת לטטפת לטוטפות (בפרשת שמע ובפרשת כי יביאך כתיב לטטפת חסר וי"ו, אבל בפרשת והי' אם שמוע כתיב לטוטפות מלא), הרי כאן ארבעה (בתים לתפילין של ראש), דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומר, אינו צריך, טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים", ומפרש רש"י: "כתפי – שם מקום, כשרוצים לומר שתים, אומר טט, ואפריקי נמי מקום, וקורין לשתים פת".

סזאבל בתוס' מבואר ("הא דלא דרשינן בתים טובא", "תרי סרי בתי" (ג"פ ארבעה)), "דלר"ע דל חד (לטטפת) לגופי', ומשני טטפת דריש ד' בתים לכל לשון, שני טט ושני פת", ולא כמשמעות פירוש רש"י ש"בתיבה אחת רמז הכתוב ארבע בתים בין שתי הלשונות כתפי ואפריקי".

סחויש לבאר אופן הלימוד מתיבה אחת – ע"פ דברי השל"ה שמביא הצ"צ באוה"ת: "אל יעלה בדעתך שהתורה כתבה אלו הלשונות שאינם לה"ק, אלא הכי פירושו, כשברא הקב"ה עולמו לא הי' רק לה"ק .. וכשבלל הקב"ה את הלשונות בדור הפלגה, בלל לה"ק ג"כ בשאר הלשונות, והתיבות הנ"ל הם לה"ק, ונכללו בלשון יוני או בכתפי או באפריקי".

סט202
ומסיים הצ"צ: "וצ"ע א"כ ט"ט הוא שתים בלה"ק, וכן פת, וגם שתים הוא שתים, וא"כ יש שמות טובא על לשון שתים, ללא צורך".

עובכל אופן, רואים מכאן ש"טט" ו"פת" אינם תיבות מב' לשונות אחרים, אלא הם תיבות בלשון הקודש שמשמעותם שתים, ועפ"ז אתי שפיר שבתיבה אחת רמז הכתוב ארבע בתים: טט – שתים, ופת – שתים.

עא*

עביג. בנוגע לאגרת התשובה – נתעכב על ענין הדורש ביאור שהוא ע"ד ובדוגמת הענין ד"טטפת", "טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים":

עגבפרק ט' כותב רבינו הזקן: "וז"ש בתנא דבי אליהו אדם עבר עבירה ונתחייב .. מה יעשה ויחי', אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים וכו', והיינו, כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל".

עדוכבר דובר פעם בארוכה אודות הפירוש ד"כפול ומכופל" [ועד"ז מצינו בחלק א' בתניא: "שמחה כפולה ומכופלת", "יגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת"] – שאין זה רק ב' פעמים, אלא ב' פעמים ב', דהיינו ד' פעמים.

עהוענין זה הוא ע"ד "טטפת", "טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים" – שבמקום לכתוב תיבה אחת שפירושה ארבע, כותבים שתי תיבות שפירושם שתים. ועד"ז בנדו"ד: במקום לכתוב ד' פעמים, כותבים "כפול ומכופל", ב' פעמים כפל, שכל א' הוא ב"פ.

עווכשם שב"טטפת" נתבאר הטעם שהלימוד דארבעה בתים הוא באופן שנחלק לב' סוגים (כנ"ל סי"א) – כמו"כ צריך לבאר טעם דיוק הלשון "כפול ומכופל", במקום לכתוב בפירוש ד' פעמים.

עזוגם צריך להבין: איך מתאים המשל מ"חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל", ד' פעמים, למ"ש בהנמשל ע"ד לימוד ב' דפים או ב' פרקים במקום דף אחד או פרק א'?

עחוכפי שיתבאר לקמן.

עט*

פ203
יד. בהמשך להמדובר אודות הדיוקים הנ"ל, שזהו מצד גודל הדיוק בכל ענין שבתורה (ובנדו"ד, בפירוש רש"י, וכן באגרת התשובה) – יש להוסיף, שמדיוק בתורה יכולים ללמוד (לא רק בנוגע לעניני התורה עצמם, אלא) גם בנוגע לעניני העולם, כיון שגם הם נלקחים מהתורה.

פאוכפי שדובר בהתוועדות הקודמת, שרבי יהושע בן חנני' למד זמן עיבורו של נחש מק"ו בתורה, ואילו סבי דבי אתונא, שידעו זאת מחכמת הטבע, טעו בדבר.

פבאלא שבשביל זה יש צורך להתייגע בתורה, וע"י היגיעה בתורה כדבעי, יכולים למצוא כל הענינים מהתורה גופא, וכדברי הירושלמי על הפסוק "כי לא דבר ריק הוא מכם", "ואם הוא ריק, מכם הוא, למה, שאין אתם יגיעין בתורה".

פגולהעיר, שענין היגיעה – "יגעתי ומצאתי" – צריך להיות גם בשאר חכמות, כמו חכמת הרפואה. ונפק"מ גם להלכה – שהתורה סומכת על רופא (אפילו אינו יהודי) בנוגע להלכות שבת ויוהכ"פ כו', רק אם למד והתייגע בחכמת הרפואה כדבעי.

פד– שמעתי פעם אודות חובש ("אַ פעלדשער") שהי' בליובאַוויטש, שבשמעו שהצ"צ מרפא חולים עי"ז שנותן להם "שמורה" או יין של קידוש והבדלה וכיו"ב, התחיל גם הוא לעשות כן... ושלח הצ"צ לומר לו, שלא יתערב בבעל-הבית'שקייט שלו... וימשיך לרפא עם "סממני רפואה" ("פּאָראָשקעס"), שכן, ענינו של רופא הוא לרפא ע"י סממני הרפואה ע"פ חכמת הרפואה. –

פהולפעמים, הנה גם ע"פ התורה צריכים להגיע לעניני העולם (אע"פ שכל הענינים ישנם בתורה גופא), וכפי שמצינו שר"ש בן חלפתא "עסקן בדברים הי'", שהתעסק לברר עניני הטבע של חיות ובהמות כדי לידע דיני טריפות, ורב אמר "שמונה עשר חדשים גדלתי אצל רועה בהמה לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר".

פוטו. אך יש גם ענינים פשוטים (שמובנים גם ללא יגיעה) – כמו

פז204
הענין שאודותיו נתעורר "רעש" ("עס טומלט זיך") לאחרונה, שטסו ונחתו על הירח וחזרו משם.

פחובכן, לכל לראש יש להתייחס להוראה מזה, שמובנת בפשטות – כפי שאמר אפילו הגוי,

פט– והרי ידוע מאמר הבעש"ט, שבכל דבר שרואים או שומעים, אפילו מגוי, יש הוראה בעבודת ה'. ובאמת כן הוא גם ע"פ נגלה, כי, בסוף מסכת קידושין איתא: "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". ובמסכת שבת איתא: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה". והקישור ביניהם, שכיון ש"לא ברא אפילו דבר אחד לבטלה", לכן, בכל דבר ישנו הענין ד"לשמש את קוני" –

צשבכל ענינים אלו רואים את גדלות ה', ובלשון הכתוב: "כי אראה שמיך גו' ירח וכוכבים אשר כוננתה"!

צאוהגע עצמך:

צבלאחרי שהאדם הגיע להישגים כאלו, עלול להתעורר אצלו רגש של גאוה, מצד הסברא ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

צגאך האמת היא – שלא זו בלבד שאין זה גורם ענין של ישות, אלא אדרבה: הוא רואה בזה גדלות הבורא, ובא לידי מסקנא שצריך להתבונן בשפלות האדם, כהמשך הכתוב: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", שכן, כל הכחות שיש לו, עד כדי כך ש"ותחסרהו (רק) מעט מאלקים", "וכבוד והדר תעטרהו" (לאדם), עי"ז ש"תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו", וכפי שהולך ומפרט: "צונה ואלפים גו' וגם בהמות שדי צפור שמים וגו'" – הנה כל זה הוא רק כדי שהאדם יכיר את גדולת ה': "מה אדיר שמך בכל הארץ"!

צדטז. ועד"ז בנוגע לבלבול שנגרם כתוצאה מזה – שהיו כאלו

צה205
שהעזו לשנות את נוסח התפלה בקידוש לבנה: "ואיני יכול לנגוע בך".

צוובהקדמה:

צזנוסח התפלה בכללותו נקבע ע"י ברי-סמכא, ובפרט בנדו"ד, שהנוסח דקידוש לבנה הובא בטור ממסכת סופרים, ושם (בשינוי מהנוסח שלפנינו): "ורוקד ג"פ כנגדה, ואומר בכל פעם, כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול ליגע בך, כך אם ירקדו אחרים כנגדי להזיקני לא יגעו בי".

צחולהעיר, שענין הריקוד כנגד הלבנה הוא (לא ע"פ קבלה ונסתר דוקא, אלא) גם ע"פ נגלה – ע"ד המובא בדרשות הר"ן (ובכמה ספרים) שענין הנבואה הי' צריך להיות באופן של אחיזה בדבר גשמי, כדי להמשיך את קיום הנבואה למטה באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו", ועד"ז בנדו"ד, שכאשר רוצים לפעול ש"לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה", מקשרים זאת עם ענין גשמי של ריקוד.

צטוהלבוש119 מוסיף לבאר הטעם לענין הריקוד דוקא – דלכאורה די בכך שיושיט אצבעו ויאמר כשם שאני מושיט אצבעי ואיני יכול לנגוע בך כך כו' – "שהוא סימן שמחה", וכפי שרואים במוחש שיש כמה דרגות בשמחה: שמחה רגילה – מתבטאת בדיבור בלבד; שמחה גדולה יותר – מתבטאת גם בסיפוק בידים; ושמחה גדולה ביותר – מתבטאת גם בריקוד ברגלים, והיינו, ששמחת הנפש חודרת את כל הגוף, עד למקום שבו מאיר השכל בתכלית המיעוט.

קולכן יש להזהר שלא לשנות את הנוסח דקידוש לבנה, אפילו לא שינוי שאינו בעצם הענין, שכן, גם מנין התיבות בנוסח התפלה הוא בדיוק, וכמ"ש הטור: "לשון אחי ה"ר יחיאל ז"ל, דורשי רשומות .. היו שוקלין וסופרין מספר מנין תיבות התפלות והברכות כו'" (ואף ששם מדובר אודות תפלת שמו"ע, הרי כן הוא גם בכל התפלות).

קאובכל אופן, עניני נוסח התפלה שייכים ל"דורשי רשומות", ובודאי לא למי שאינו יודע אפילו פירוש הפשוט.

קבובנוגע לעניננו:

קג206
כאשר ישאלו בן חמש למקרא מהו הפירוש בנוסח התפלה "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך" – יאמר בפשטות שהכוונה היא שבשעה שיהודי זקן מדלג ורוקד כנגד הלבנה למטה בארץ, אינו יכול לנגוע בה!...

קדואעפ"כ, הנה דוקא מי שלא יודע אפילו את הפירוש הפשוט, הוא זה ש"קופץ בראש" (כדברי הגמרא), ורוצה לשנות את נוסח התפלה.

קהוכל זה – למרות שהוא בעצמו נמצא במקום ובזמן שבו זקוקים ביותר לתפלה ש"לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה"!

קוובנוגע לפועל: יש להקפיד על נוסח התפלה – שלא להוסיף תפלות חדשות, ולא לשנות את נוסח התפלות שנתקנו ע"י זקני ישראל.

קזואז יכולים להיות בטוחים ב"כחו של זקן", שאכן תקויים הבקשה ש"לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה", כולל ובמיוחד בארץ ישראל, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה",

קחויקויים היעוד "ונתתי שלום בארץ .. וחרב לא תעבור בארצכם", "אפילו חרב של שלום", כיון שזהו סותר ומבלבל לענין השמחה,

קטועד שזוכים לביאת משיח צדקנו.

קי[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה להתלמידים שניכוו בשריפה (בקרותו להם: השרופים) שיאמרו "לחיים", באמרו: "באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה".

קיאואח"כ אמר:

קיבכאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' חולה בחום גבוה, אמר הגאון הרגצ'ובי, שלפני שנעשה נשיא, שזוהי מציאות חדשה, צריכה להיות "טבילותא בנורא" (ואמר, שיש לו ראי' לדבר מירושלמי).

קיג– לא שמעתי זאת מכ"ק מו"ח אדמו"ר, אבל כך סיפרו בפטרבורג. –

קידובכן: גם הם צריכים להיות מציאות חדשה – "לומדים", הן

קיה207
בנגלה והן בחסידות (וכידוע גם הפתגם129 שלאחרי שריפה מתעשרים), בטוב הנראה והנגלה.

קיווכאמור: "באש אתה עתיד לבנותה, שנאמר ואני אהי' לה גו' חומת אש גו'".

קיזוכיון שבסמיכות לפסוק זה נאמר "פרזות תשב ירושלים" – ינגנו עתה הניגון "פרזות תשב ירושלים"].

קיח* * *

קיטיז. הביאור באגרת התשובה – בדיוק הלשון "שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל":

קכמצינו בהלכות שבת, ש"קשר של קיימא" הוא קשר כפול דוקא.

קכאוכיון שבתשובה יש ב' ענינים: חרטה על העבר, וקבלה גמורה על להבא, הנה גם ענין הקשר שבתשובה ("כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו") – שכדי שיהי' קשר של קיימא צ"ל קשר כפול (כנ"ל) – הרי זה באופן ד"כפול ומכופל", כנגד ב' הענינים שעל ידם היא שלימות התשובה.

קכבוכללות הענין בזה – ש"כפל" אינו רק שני ענינים, ובנדו"ד, שני קשרים, או ארבע קשרים, שכל אחד מהם הוא קשר בפני עצמו, אלא באופן שכל אחד מהם מוסיף על זולתו, ורק בצירוף שניהם יחד נעשה "קשר של קיימא", והיינו, שהקשר הראשון הוא קשר של קיימא בגלל שיש על גביו קשר שני, והקשר השני הוא קשר של קיימא בגלל שיש תחתיו קשר ראשון.

קכגוכן הוא בנוגע לענין הכפל שבתשובה – שעבודת התשובה אינה כפלים עבודת הצדיק, אלא זוהי עבודה מסוג אחר לגמרי, ולדוגמא – שהבעל תשובה צריך זהירות מיוחדת, דכיון ש"עבר ושנה", הנה כדי שלא יהי' באופן ש"נעשית לו כהיתר"24, זקוק הוא לגדרים וסייגים נוספים, וכידוע תורת המגיד "שאע"פ שארז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, היינו במי שלא חטא מעולם, אבל הבע"ת צ"ל כל מיני רע ואיסורים מאוסים אצלו ושיאמר אי אפשי כו', בכדי שלא יפול ח"ו".

קכד208
וכן הוא בנוגע למ"ש בתנא דבי אליהו "אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים" – שאין זו רק הוספה בכמות, ב"פ ככה, אלא גם הוספה באיכות, כי, ע"י לימוד דף הב' ניתוסף הבנה עמוקה יותר גם בדף הא', וכן לאידך, שדף הא' מוסיף הבנה עמוקה יותר בדף הב'. וכפי שרואים במוחש בלימוד ב' מסכתות, שע"י לימוד מסכת הא' נעשה אצלו תוספת הבנה בלימוד מסכת הב', וע"י לימוד מסכת הב', הנה לא זו בלבד שניתוסף אצלו בכמות, שיש לו ב' מסכתות, אלא שעי"ז ניתוסף הבנה יתירה גם במסכת הא' שכבר למדה.

קכהוכן הוא בנוגע להמבואר בחלק א' בתניא: "יגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת .. יגיעת בשר .. (ו)יגיעת הנפש"97 – שכל אחת מוסיפה בחברתה; וכן "שמחה כפולה ומכופלת .. שמחת הנפש המשכלת בקרבת ה' .. (ו)שמחת ה' וגודל נחת רוח לפניו ית'"96 – שכל אחת מוסיפה בחברתה, והיינו, שכאשר הקב"ה רואה שיהודי שמח, הרי זה מוסיף כביכול בשמחתו של הקב"ה, וכן כאשר יהודי יודע אודות שמחתו של הקב"ה, הרי זה מוסיף בשמחתו, כך, שזהו באין ערוך יותר מאשר שמחה כפולה.

קכויח. ועד"ז מצינו גם בנוגע לענין התפילין – תש"י ותש"ר:

קכזתש"י ותש"ר – "כל אחת מצוה בפני עצמה, ואין מעכבות זו את זו" (ולכן, מי ש"אינו יכול להניח רק אחת מהן, מניח אותה שיכול ומברך עלי'"). ואעפ"כ, מלבד ענינו של כל א' מהם בפני עצמו, ישנו גם הענין שכל א' מוסיף בזולתו (כנ"ל סי"א).

קכח(המשך השיחה בנוגע להביאור בפירוש רש"י – נכלל שם).

קכט[לאחר אמירת ברכה אחרונה, נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א את המזונות עבור ה"מלוה מלכה".

קלטרם צאתו התחיל לנגן הניגון "אנא עבדא", ולאחר תפלת מנחה התחיל לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

קלא______ l ______