Toras Menachem·Vol. 58 (5730·Part 1)·Night of Tuesday Parshas Mikeitz·Fifth Candle of Chanukah 5730תורת מנחם·נח - שנת תש"ל - חלק ראשון·אור ליום ג' פ' מקץ·נר ה' דחנוכה·ה'תש"ל

א419
בס"ד. אור ליום ג' פ' מקץ, נר ה' דחנוכה, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)

גושמחי בת ציון, ונתבאר לעיל הדיוק בכתוב זה [מדרושי רבנו הזקן בעל הגאולה והשמחה, ובתוספת ביאורים הערות וקיצורים בשערי אורה לאדמו"ר האמצעי ובאור התורה להצ"צ, וכן בדרושי רבותינו נשיאינו שלאח"ז, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר], שכאן נקראים ישראל בשם בת ציון דוקא. וגם הדיוק בהתחלת הכתוב, רני ושמחי, שב' הענינים דרינה ושמחה הם בסמיכות זל"ז, בה בשעה שישנו הכלל המובא בזהר שרננא ברמשא ושמחה בצפרא, לפי שהם ב' אופני עבודה, וכמובן ממ"ש עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה, והיינו, שהם במקומות שונים, שבנוגע לשמחה נאמר עבדו את ה' (סתם), בכל מקום, ואילו בנוגע לרננה נאמר בואו לפניו, לפניו דייקא, וכמו החילוק בנוגע לזמן, כנ"ל ממאמר הזהר רננא ברמשא ושמחה בצפרא. ועפ"ז, הנה גם כאשר הכתוב רוצה לומר שאצל בת ציון צ"ל ב' אופני עבודה הנ"ל, הול"ל באופן שיהי' ניכר החילוק שביניהם, עי"ז שיפסיק בין רני לשמחי, ויאמר רני בת ציון ושמחי, ולמה נאמר רני ושמחי, ללא הפסק ביניהם (ואף שנאמר רני ושמחי, בתוספת ו', שיכול להיות ו' המוסיף או ו' המפסיק, הרי זה מורה רק שאינם דבר אחד, אלא שני דברים, אבל אעפ"כ הרי הם באים ביחד, ללא הפסק).

הבזה בדרושי רבותינו נשיאינו (החל מדרושי רבנו הזקן בעל הגאולה והשמחה), שבדרך כלל נקראים ישראל רק בשם ציון (ולא בת ציון), כמ"ש לאמר לציון עמי אתה, אלא שזהו כאשר ישנו אצלם הענין דלימוד התורה וקיום המצוות, שזהו מ"ש בפסוק לפני

ו420
לאמר לציון עמי אתה, לנטוע שמים וליסוד ארץ (ולאח"ז מסיים ולאמר לציון עמי אתה), דהנה, הקיום דשמים וארץ (לנטוע שמים וליסוד ארץ) הוא עי"ז שבנ"י עוסקים בתורה, כדאיתא בזהר קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא ובר נש עסיק באורייתא ומקיים עלמא, שזהו"ע לנטוע שמים וליסוד ארץ בעבודתם של ישראל, שעוסקים בתושב"כ ותושבע"פ, כמבואר בתורה אור בתחילתו בענין השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ששמים וארץ קאי על תורה שבכתב ותורה שבע"פ. ועוד פירוש, שהשמים כסאי (לנטוע שמים) קאי על לימוד התורה, והארץ הדום רגלי (וליסוד ארץ) קאי על קיום המצוות, כי, מעשה המצוות קשור עם עניני הארץ, משא"כ תורה, עלי' נאמר הלא כה דברי כאש, מה אש אינו מקבל טומאה כך דברי תורה כו', וגם נקראת לחם מן השמים, והיינו, שגם בהיותה בדרגא כזו שנקראת בשם לחם, הרי זה לחם מן השמים, בדוגמת המן שאין בו פסולת. וזהו לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, שכאשר עבודת ישראל בלימוד התורה וקיום המצוות (לנטוע שמים וליסוד ארץ) היא בשלימותה, אזי נקראים בשם ציון, מלשון סימן (על אלקות), שכל רואיהם יכירום גו'. אמנם, כאשר מפני חטאינו גלינו מארצנו, חטא מלשון חסרון, היינו, שחסר בעבודה דלנטוע שמים וליסוד ארץ, הנה במקום להקרא בשם ציון, נקראים ישראל בשם בת ציון.

חעז"נ רני ושמחי בת ציון, שדוקא בזמן הגלות, כשישראל נקראים בשם בת ציון, אזי יכולה להיות עבודתם באופן דרני ושמחי ביחד. והענין בזה, דהנה, בזמן שביהמ"ק הי' קיים (שאז נקראים בשם ציון), היו כל הענינים בסדר מסודר. משא"כ בזמן הגלות (שאז נקראים בשם בת ציון), אזי לא שייך ענין של סדרים, כי, כללות מעמד ומצב הגלות הוא באופן של בלבול הסדרים, שהרי כל אחד מישראל צריך להיות לומד תורה ומקיים מצוות כדבעי, אבל מפני גודל המצוקה והצרה והשבי',

ט421
יצרו תקפו, ובגלל זה חסר אצלו כו', ונעשה אצלו בלבול הסדרים. ולכן נעשה גם בלבול בעבודה לתקן זאת, את זה לעומת זה גו', שאין בה החילוק דזמן ומקום, שזהו החילוק בין רננה ברמשא לשמחה בצפרא, והחילוק בין עבדו את ה' בשמחה (בכל מקום) לבואו לפניו (דייקא) ברננה, אלא נעשה רני ושמחי במקום אחד ובזמן אחד, ואפילו בבת אחת, שלכן נאמר רני ושמחי ללא הפסק בינתיים (ועד שגם הו' דושמחי הוא ו' המוסיף ומחבר, כפי שמצינו בכ"מ בתורה).

יאכללות ענין הגלות (שאז עבודתם של ישראל היא באופן דרני ושמחי בת ציון, כנ"ל) מתחיל מגלות מצרים, שהיא ההתחלה של כל הגלויות [וכן הוא בנוגע לענין הגאולה, שההתחלה בזה היא ביציאת מצרים. אלא שיש חילוק בין הגאולה משאר הגלויות שהיא גאולה שיש אחרי' גלות, לגאולה מגלות זה שהיא בדוגמת הגאולה ממצרים, שהיתה גאולה שלימה, שנתבררו כל הניצוצות כו', כמ"ש ונצלתם את מצרים [וכמבואר בכתבי האריז"ל בטעם האיסור לחזור למצרים, כמ"ש לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וגו', שזהו לפי שכבר הוציאו משם את כל ניצוצות הקדושה, ואין לאדם מישראל לבטל זמנו ועניניו במקום שאין בו עבודת הבירורים, ועד שענין זה נעשה לאו מן התורה], וממנה באו לקבלת התורה, כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. ויתירה מזה, שהגאולה השלימה מגלות זה יש בה מעלה אפילו לגבי גאולת מצרים, שאף שהיתה גאולה שלימה כנ"ל, מ"מ, הנה גם לאחרי גאולת מצרים היו עוד גלויות – שאר הגלויות, שגם הם נקראות ע"ש מצרים [ומצד זה נעשה גם ההיתר לחזור למצרים לפרקמטיא, כמבואר בפוסקים שלכן מצינו גדולי ישראל שהיו במצרים]. משא"כ הגאולה מגלות זה תהי' גאולה שיאמרו עלי' שיר חדש, כיון שתהי' גאולה קיימת ונצחית שאין אחרי' גלות.

יב422
ולכן, אף שמזכירים יצי"מ לימות המשיח, הרי זה רק בדרך טפל בלבד, והגאולה העתידה תהי' העיקר. וזהו גם מ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, היינו, שבגאולה העתידה לבוא יהיו ענינים של נפלאות לגבי הענינים שהיו ביצי"מ. אבל אעפ"כ, גם הענין דאראנו נפלאות הוא כימי צאתך מארץ מצרים, היינו, שעניני הגאולה העתידה הם בדוגמת הענינים שהיו בימי צאתך מארץ מצרים]. ומזה מובן, שהאמור לעיל שבזמן הגלות נעשית עבודתם של ישראל באופן בלתי מסודר, למעלה ממדידה והגבלה (שלכן יכול להיות הענין דרני ושמחי ביחד), מתחיל כבר מגלות מצרים.

ידבזה, כפי שמדייק בדרושי הצ"צ, דלכאורה אינו מובן גודל האריכות בתורה בנוגע לענין דיוסף הורד מצרימה, והסיפור אודות חלום פרעה (ב"פ), ועד להסיפור בפרשת השבוע (בחלק השייך ליום שלישי, נר חמישי דחנוכה) אודות שליטת יוסף על כל ארץ מצרים, כמ"ש ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים, ופעולתו של יוסף במשך שבע שנות השבע לקבוץ את כל האוכל כו', שבזה הי' תלוי הקיום של כל ארץ מצרים כו'. ומבאר הצ"צ35, שכדי שבנ"י יוכלו להחזיק מעמד (ביישטיין) בגלות מצרים, שנקראת ערות הארץ, הוצרך להיות תחילה הענין דויוסף הורד מצרימה. ובפרטיות יש בזה שני ענינים. דהנה, לכל לראש היתה צריכה להיות ירידת השכינה עוד לפני התחלת הגלות, שהרי התחלת הגלות היתה בירידת יעקב למצרים, ועד לאמיתית הגלות שהתחיל רק לאחרי שוימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, אך לפני כל זה היתה צריכה להיות ירידת השכינה, שזה הי' כבר בימי יוסף, כאשר יוסף הורד מצרימה, כדאיתא בזהר שיוסף הוא בחי' יסוד עליון, שלכן נקרא יוסף הצדיק ע"ש מדתו ועבודתו כו', ולכן היתה שכינה עמו (ועד"ז בכל אחד מישראל, שע"י נטירת ברית קודש, אזי שכינה עמו), וירדה עמו מצרימה. וענין זה הי' הכנה לכך שלא זו בלבד שבנ"י לא יהיו נשקעים ח"ו בגלות מצרים, אלא אדרבה, שיוכלו לפעול הענין דונצלתם את מצרים. אמנם,

טו423
ענין זה אינו מספיק עדיין, שהרי צריך להיות גם ענין הגאולה בגשמיות כפשוטו, ובירור כל הענינים גם בגשמיות, ולכן, נוסף על ירידת השכינה, הוצרכה להיות גם שליטת יוסף על ארץ מצרים, ועד שיוסף ליקט את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים כו', ריבוי גדול ומופלג של כסף וזהב מכל העולם, בתור הכנה לכך שע"י יוסף הרי זה יגיע לכל ישראל שנקראו על שם יוסף (כדאיתא במדרש).

יזהצ"צ דבר נפלא, שכדי להבטיח (באַוואָרענען) את כללות הענין דגלות מצרים, פעל יוסף שגם בהיותו בארץ מצרים תחת ממשלת פרעה [שהרי אע"פ שיוסף הי' בגלוי משנה למלך, בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו גו', מ"מ, הכסא (של פרעה מלך מצרים) אגדל ממך], תהי' המשכת השפע לא ע"י הע' שרים, ואפילו לא ע"י השר של מצרים, כי אם ע"י השכינה, באמצעות יוסף, כמ"ש ויוסף גו' הוא המשביר בר לכל עם הארץ. ומובן, שהכוונה בזה היא לא רק להשפעה ליעקב ובניו שהיתה ע"י יוסף, אלא כפשטות הכתובים (אין מקרא יוצא מידי פשוטו) שההשפעה לכל מצרים היתה עי"ז שויצבור יוסף בר גו', ועד שכאשר המצריים צעקו לפרעה כו', אמר להם פרעה לכו אל יוסף גו', היינו, שגם פרעה הודה שבזמן זה נעשית השפעת כל הענינים ע"י יוסף, ועד לאופן שבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו.

יטלהוסיף בזה, ע"פ הפירוש השני במ"ש הכסא אגדל ממך, שגם כאשר כל הענינים נמשכים ע"י יוסף, הנה הכסא אגדל ממך של פרעה דקדושה, דמיני' איתפריעו כל נהורין (כדאיתא בזהר), שזוהי דרגא בקדושה שלמעלה מכל מדידה והגבלה. וכיון שאיתפריעו כל נהורין, הרי זה יכול להיות גם במצרים, ללא חשש כו'. וע"ד שמצינו שהיציאה ממצרים היתה לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח, אלא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, ומבואר בכתבי האריז"ל שאילו הי' הולך

כ424
מלאך וכו', הנה לא זו בלבד שלא הי' ביכולתו לגאול את ישראל, אלא יש חשש שהי' נשקע בעצמו שם, מפני הטומאה שהיתה בערות מצרים, ולכן הוצרכה להיות יצי"מ ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. ומזה מובן, שדוקא מצד הבחי' דמיני' אתפריעו כל נהורין, שלמעלה מכל מדידה והגבלה, יכולה להיות שבירת מצרים, ואדרבה, ונצלתם את מצרים.

כבמעשה אבות סימן לבנים (כפי שמביא הצ"צ בהדרוש45), שענין זה נוגע גם בכל הגלויות שלאח"ז, ועד לימינו אלו, בגלות האחרון, שהגאולה ממנו דוקא תהי' כימי צאתך מארץ מצרים (כנ"ל ס"ג). והענין בזה, דהנה, ע"ד המעמד ומצב הנ"ל אצל יוסף הצדיק (המבואר בתושב"כ), הי' גם בהנס די"ט כסלו (ועד"ז בכמה נסים אצל צדיקים נשיאי עולם), כמ"ש רבינו הזקן באגרת הקודש שלו בקשר עם שחרורו מפטרבורג, שהפליא הוי' והגדיל לעשות בארץ (וכמשנ"ת פעם בארוכה שרבינו הזקן כופל זאת ג' פעמים), ובפרט בעיני כל השרים וכל העמים כו' אשר גם בעיניהם יפלא הדבר כו', והיינו, שגם אומות העולם ראו זאת בעיני בשר שלהם. ועוד זאת, שאז נעשה הגילוי דפנימיות התורה באופן דהבנה והשגה, באופן של טעימה עכ"פ, טועמי' חיים זכו, מעין ודוגמא לגילוי טעמי תורה שבתורתו של משיח. והענין בזה, דהנה, אף שגם לפנ"ז היו גאולות מהגלויות שבינתיים (בין גלות מצרים לגלות זה האחרון), יון מדי ופרס (שבזה נכללת גם הגאולה דימי חנוכה, שאז ישנו הענין דנרות חנוכה שאינן בטלים לעולם), הרי עדיין לא הי' אז גילוי פנימיות התורה, כי אם ליחידי סגולה בלבד (כדאיתא באגה"ק), ועאכו"כ שלא הי' זה באופן של הבנה והשגה. אך דוקא בגלות המר הזה האחרון, ניתנה פנימיות התורה לכל אחד מישראל, ודוקא מדור לדור ומשנה לשנה ומיום ליום נצטווינו להרבות בלימוד זה ובאופן דהפצת המעיינות חוצה. והיינו,

כג425
שאע"פ שעדיין אין זה תורתו של משיח בגלוי, כי אם באופן של טעימה בלבד, מ"מ, ע"י הלימוד באופן שמוסר את עצמו ללימוד זה, הנה בטעימה זו יש לו עד למעלה מעלה כו'. ואדרבה, כיון שכל הגילויים שיהיו לעתיד לבוא בביאת משיח צדקנו תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, ולא עוד אלא שגילויים אלו נקראים בשם שכר בלבד, ואילו מעשינו ועבודתינו הוא הדבר שגורם ופועל זאת, נמצא, שהענין שפועל גילוי תורתו של משיח הוא דוקא ההתחלה וההכנה והדוגמא לזה עוד בזמן הגלות, בחושך כפול ומכופל, ע"י לימוד במסירת הרצון, שאז הלימוד הוא באופן דיגעת, ורק בתור שכר על זה יהי' אח"כ גילוי טעמי תורה בביאת משיח צדקנו, שילמד תורה את העם כולו, ומתוך הרחבה והרווחה, וכמ"ש הרמב"ם שאז יהיו המעדנים מצויים כעפר. וכן תהי' לנו בקרוב ממש, בעתה אחישנה, למטה מעשרה טפחים, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש ובעגלא דידן.

כד______ l ______