Toras Menachem·Vol. 58 (5730·Part 1)·Shabbos Parshas Haazinu·Shabbos Shuva·8 Tishrei 5730תורת מנחם·נח - שנת תש"ל - חלק ראשון·ש"פ האזינו·שבת שובה·ח' תשרי·ה'תש"ל

א56
בס"ד. ש"פ האזינו, שבת שובה, ח' תשרי, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)

גישראל עד הוי' אלקיך גו' קחו עמכם דברים ושובו אל הוי', ומסיים, ונשלמה פרים שפתינו. וצריך להבין אומרו שובה ישראל, ישראל דייקא, שהוא שם המעלה, ע"ש כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, דלכאורה, כיון שהכתוב מדבר בענין התשובה, הרי אף שיש גם מדרגות נעלות בתשובה, עד להתשובה דוהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, מ"מ, פשטות והתחלת ענין התשובה, ובפרט מצות התשובה כפי שנמנית ברמ"ח מ"ע, הרי זה באופן ששייך לוידוי דברים (קחו עמכם דברים) והבאת קרבן (ונשלמה פרים שפתינו), ותשובה כזו אינה שייכת במדריגת ישראל, ע"ש כי שרית גו', אלא דוקא כאשר בנ"י נמצאים במעמד ומצב שנקראים בשם יעקב בלבד, וא"כ, למה נאמר כאן שובה ישראל. גם צריך להבין הדיוק ד(שובה ישראל) עד הוי' אלקיך. גם צריך להבין מ"ש קחו עמכם דברים, דלכאורה, הרי עיקר מצות התשובה היא החרטה על העבר והקבלה על להבא שהיא בלב, וכמ"ש בצר לך ומצאוך גו' ושבת עד הוי' אלקיך גו' (ולעיל מיני' כתיב) כי תדרשנו בכל לבבך, ולמה מפרט במיוחד הענין דקחו עמכם דברים דוקא. וגם צריך להבין במ"ש ונשלמה פרים שפתינו, דהפירוש הפשוט בזה הוא, דכיון שבתשובה צ"ל גם הבאת קרבן (כנ"ל), ועכשיו משחרב ביהמ"ק אי אפשר להקריב קרבנות, הנה עז"נ ונשלמה פרים שפתינו, שאפשר להשלים ענין הקרבנות ע"י התפלה, דתפלות כנגד קרבנות תקנום, וכן

ד57
ע"י התורה, כמארז"ל כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה וכו'. אבל עדיין צריך להבין, למה מדגיש הכתוב הענין דונשלמה פרים שפתינו בנוגע לענין התשובה דוקא, הרי יש קרבנות שאינם באים לכפרה כלל, ואדרבה, עיקר ענין הקרבנות הו"ע ריח ניחוח (נחת רוח) להוי', דריח הו"ע ההעלאה מלמטלמ"ע, שרזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס (כמשנ"ת במאמר שלפנ"ז), ועי"ז נעשה אח"כ הענין דניחוח, מלשון נחות דרגא, שהו"ע ההמשכה מלמעלמ"ט, וכמבואר בזהר ובתניא שע"י הקרבת הבהמה נעשה העלאה והמשכה בכל מין החי, וע"י עשרון סולת נעשה העלאה והמשכה בכל מין הצומח [ומזה מובן שכן הוא גם בנוגע למין הדומם, שע"י המלח שהי' בכל קרבן נעשה העלאה והמשכה בכל מין הדומם, וכ"ה גם בנוגע למין המדבר, ע"י האדם המקריב]. וכיון שעיקר ענין הקרבנות הוא הענין דריח ניחוח, ורוב הקרבנות אינם שייכים לכפרה כלל, א"כ, מדוע מדגיש הכתוב את הענין דונשלמה פרים שפתינו בנוגע לענין התשובה דוקא.

וזה בהקדים המבואר במאמר ד"ה שובה ישראל עד הוי' אלקיך דשנת תר"ל (שנאמר לפני מאה שנה), שמדייק שם בענין הוידוי דברים (קחו עמכם דברים), דלכאורה, הלא עיקר מצות התשובה הוא החרטה בלב, ומהו ענין הוידוי דברים. ומבאר, שיובן זה בהקדם מארז"ל שאלו לתורה נפש החוטאת במה תתכפר, אמרה, יביא אשם ויתכפר לו, שאלו להקב"ה, אמר, יעשה תשובה ויתכפר לו, דלכאורה אינו מובן, מפני מה אמרה תורה יביא אשם ויתכפר לו, והקב"ה אמר יעשה תשובה, הלא אורייתא וקוב"ה כולא חד (הוא וחכמתו אחד), ומפני מה מחולקים בתשובותיהם. ועוד זאת, שחלוקים הם

ז58
בתכלית, כי, הכפרה שע"י הקרבנות היא רק על השגגות, ולא על הזדונות, שעל מזיד אין שום תקנה ע"פ התורה. ואף שמענה התורה הוא יביא אשם כו', ובקרבן אשם, הנה מלבד האשם שבא על ספק שוגג, ישנו אשם שבא על הזדונות, הרי מבואר בזה שהאשם עצמו אינו מכפר על הזדונות, אלא שכיון שהקרבן צ"ל עם התשובה (שכשמביא קרבן צריך להיות שב מידיעתו), הנה ע"י התשובה מתבטל החומר שבמזיד ונעשה כשוגג, ולאחרי שנעשה כשוגג, אזי מועיל האשם לכפר על השוגג. ונמצא, שמענה התורה יביא אשם ויתכפר לו, הוא תקנה רק על השגגות. ואילו במענה הקב"ה יעשה תשובה ויתכפר לו, הרי תשובה מכפרת גם על הזדונות, שאין לך דבר העומד בפני התשובה, שעל ידה משתנה האדם (ער שטעלט זיך איבער) מן הקצה אל הקצה, ומתעלה בתכלית העילוי, עד שבמקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם.

טבמאמר, שיובן כ"ז בהקדם להבין מהו ענין הקרבנות, שלכאורה יפלא שכשהאדם חוטא מביא קרבן בהמה ועי"ז מתכפר לו החטא, ואיך מתכפר ע"י הקרבת הבהמה חטא האדם אשר חטא. והיינו, דכיון שענין יביא אשם ויתכפר לו הוא מענה התורה, וענין התורה הוא הבנה והשגה, הנה כאן המקום לשאול מהי ההסברה בהבנה והשגה בענין הכפרה שע"י הקרבנות, שע"י הקרבת הבהמה מתכפר חטא האדם.

יאבמאמר, דהנה כתיב אחור וקדם צרתני, ואמרו רז"ל שהאדם נברא אחור למע"ב וקדם למע"ב. אחור למע"ב, כי, בריאת האדם היתה ביום הששי, לאחרי הנבראים שנבראו בימים שלפנ"ז, וגם בנוגע לנבראים שנבראו ביום הששי עצמו, מוכח בפשטות הכתובים שתחילה נבראו שאר הנבראים, ולבסוף נברא האדם. וענין זה שכל הנבראים קדמו לאדם, הוא לא רק קדימה בזמן, אלא גם קדימה במעלה (ואדרבה, מצד הקדימה במעלה נעשית גם הקדימה בזמן), כמובן מזה שאנו רואים שהאדם ניזון מהחי, ואפילו מצומח, ואפילו מדומם, והיינו, שהאדם מוכרח לכל שאר סוגי הנבראים לצורך קיום מציאותו,

יב59
שהרי אם לא יאכל, יתחלש, ועד שבהעדר האכילה יוכל ליפרד הנפש מן הגוף ברבות הימים, משא"כ שאר הנבראים מדצ"ח אינם מוכרחים להאדם לצורך קיום מציאותם, ועכצ"ל, שבשרשן הם גבוהים יותר ממדרגת האדם, וכנודע ששרש הדצ"ח הוא מעולם התהו שקדם לתיקון שהוא שורש האדם, והרי קדימת התהו לתיקון אינה רק קדימה בזמן (היינו ענין הזמן כפי ששייך בתהו ותיקון), אלא גם קדימה במעלה, כידוע שבתהו האורות מרובים ובתיקון האורות מועטים. ולכן נקרא האדם אחור למע"ב, שהוא למטה מכולם.

ידלהוסיף בזה, דכשם שבכללות הבריאה נבראו תחילה שאר הנבראים והאדם נברא לבסוף דוקא, הנה עד"ז הוא גם בבריאת האדם גופא, שהגוף נתהווה קודם להנפש, כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים, והיינו, שויפח נשמת חיים הוא באפיו, בהגוף, שבתחילה הי' גולם, כמ"ש גלמי ראו עיניך, וכידוע שנשתנה יצירת האדם מיצירת שאר הנבראים, שכל הנבראים נתהוו גופם ונפשם כאחד, משא"כ ביצירת האדם הנה בתחילה נתהווה גופו והי' גולם, ולאח"ז ויפח באפיו נשמת חיים, דמאן דנפח מתוכי' נפח. וענין זה שהגוף נתהווה קודם להנפש, מורה על קדימת מעלת הגוף לגבי הנפש. וכן הוא גם בעבודת האדם, דהנה, בענין המצוות יש מעשה המצוות וכוונת המצוות, שהם דוגמת גוף ונפש (כמבואר בתניא), והיינו, שעשיית המצוות (גוף) צ"ל בכוונה (נפש), אבל אעפ"כ, ההתחלה והעיקר הוא מעשה המצות (גוף), כמארז"ל המעשה הוא העיקר. ועד שגם בתפלה צ"ל ענין המעשה, דעם היות שתפלה היא עבודה שבלב, כמארז"ל איזוהי עבודה שבלב זו תפלה, מ"מ, צ"ל בתפלה לא רק הכוונה, אלא גם המעשה, ועד שאפילו בתשובה צ"ל גם ענין המעשה.

טזאע"פ שהאדם הוא אחור למע"ב (כנ"ל), ה"ה גם קדם למע"ב, כי, עיקר המכוון בבריאת כל שאר הנבראים הוא האדם, והיינו,

יז60
שבריאת כל שאר הנבראים אינה תכלית בפני עצמה, אלא כל התהוותם היא בשביל האדם, כמארז"ל כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם, וכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. וזוהי גם הסיבה לכך שהאדם נברא באחרונה, בכדי שימצא הכל מוכן לפניו.

יטגם מה שאומרים על ר"ה, יום ברוא אדה"ר, זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, והיינו, שאע"פ שבריאת האדם היתה ביום הששי למע"ב, וביום הששי גופא בשעות האחרונות של היום (כמבואר במסכת סנהדרין), מ"מ, זה היום דוקא הוא תחילת מעשיך, ולא כ"ה באלול, יום התחלת ברה"ע, כי, עד שלא נברא האדם, הנה כל הנבראים הם כאילו שלא נתהוו כלל (כמ"ש המהרש"א בחדא"ג), כיון שכל בריאתם היא בשביל האדם. וע"י האדם נעשית שלימות כל הבריאה שיהי' בה גילוי אלקות, וכידוע שביום שנברא אדה"ר אמר הוי' מלך גאות לבש, ואמר לכל הנבראים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו, והיינו, שעל ידו דוקא נעשה הוי' מלך בכל הבריאה. וכן הוא בכל ר"ה, שהענין דמלוך על העולם כולו בכבודך כו' וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו הוי' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, כמבואר בכתבי האריז"ל שקאי על ג' עולמות בי"ע (פעול – עשי', יצור – יצירה, וכל אשר נשמה באפו – בריאה), הן בי"ע הפרטיים, והן (למעלה יותר) בי"ע הכלליים, הרי זה נעשה ע"י עבודת ותפלת האדם דוקא.

כאיובן מה שהקרבן מן הבהמה מכפר על האדם, דכיון שהאדם הוא אחור למע"ב, וכנ"ל ששרש האדם הוא מתיקון, ושרש הבהמה הוא מתהו שקדם לתיקון גם במעלה, הנה ע"י

כב61
שהאדם מקריב את הבהמה ומעלה אותה לשרשה בתהו, אזי האורות מרובים דתהו (שרש הבהמה) שלמעלה מהתיקון (שרש האדם) נמשכים ופועלים גם בהאדם. ובפרטיות יותר, כמבואר במאמר, שע"י הקרבת הבהמה ע"ג המזבח ה"ה מתעלה ונכללת בשרשה בבחי' פני שור שבמרכבה, ועי"ז שהחיות (פני שור, ולמעלה יותר פני ארי') נושאות את הכסא עם בחי' כמראה אדם שעל הכסא לבחי' כי לא אדם הוא, נעשית עלי' גם באדם התחתון, אדם אתם, ע"ש אדמה לעליון (כדאיתא בשל"ה), שמתעלה לבחי' לא אדם.

כדכל הנ"ל הוא העילוי שנעשה ע"י הקרבנות, שזהו מענה התורה יביא אשם ויתכפר לו. ולמעלה מזה הוא העילוי שנעשה ע"י התשובה, שזהו מענה הקב"ה יעשה תשובה ויתכפר לו. ויובן בהקדם ביאור העילוי שנעשה ע"י הקרבנות, שעי"ז נעשית העלי' מבחי' אדם לבחי' לא אדם. והענין בזה, דהנה, ב' הבחי' דאדם ולא אדם כמו שהם בכללות העולמות, הם ע"ס דאצילות ובחי' א"ס שלמעלה מאצילות, ובספירות הו"ע ספירת הכתר, שהיא בבחי' א"ס ובל"ג. אמנם, בכתר עצמו ישנם ב' בחינות, חיצוניות הכתר ופנימיות הכתר, ועיקר אמיתית הבל"ג הוא בפנימיות הכתר דוקא, משא"כ חיצוניות הכתר אינה אמיתית הבל"ג. וכמובן מהידוע במעלת קו האמצעי על ב' הקוין, שעליית ב' הקוין היא בחיצוניות הכתר, ואילו קו האמצעי עולה בפנימיות הכתר, וכיון שענינו של קו האמצעי הוא שאין בו הגבלות (שלכן כלול מב' הקוין), הנה מזה שקו האמצעי עולה בפנימיות הכתר, מובן, שעיקר ענין הבל"ג הוא בפנימיות הכתר דוקא. ובפרט ע"פ הידוע שחיצוניות הכתר היא שרש ומקור הנאצלים, ופנימיות הכתר היא בחי' תחתונה שבמאציל, הנה מזה מובן ביותר שחיצוניות הכתר אינה אמיתית ענין הבל"ג, שהרי זוהי מדריגה ששייכת לנאצלים, אלא שזהו כפי שהנאצלים הם בשרשם, ורק בחי' פנימיות הכתר, שהיא בחי' תחתונה שבמאציל (כפי שנמשך

כה62
בכתר), הנה שם דוקא הוא אמיתית ענין הא"ס והבל"ג. וכן הוא למעלה יותר, בכללות ענין האור והגילוי עד בבחי' האור שקודם הצמצום, שזהו"ע שהי' הוא ושמו בלבד, הנה מיד בהגילוי הראשון (גלייך אין דעם ערשטן גילוי) ישנם ב' בחינות אלו, וכמשנת"ל שיש ב' בחי' באור, אור שלהאיר העולמות, ואור שלגלות עצמותו. וגם במדריגה זו, הנה האור שלהאיר את העולמות אינו אמיתית ענין הא"ס והבל"ג, שהרי ענינו הוא עולמות, אלא שענינו הוא להאיר את העולמות, ורק האור שלגלות עצמותו הוא אמיתית ענין הא"ס. ועפ"ז יובן העילוי שבענין התשובה (כמענה הקב"ה יעשה תשובה ויתכפר לו) על ענין הקרבנות (מענה התורה יביא אשם ויתכפר לו), כי, אף שע"י הקרבנות מגיעים בבחי' לא אדם כנ"ל, מ"מ, הרי זה רק בחי' חיצוניות הכתר, ולמעלה יותר, באור שקודם הצמצום, בחי' האור שלהאיר את העולמות, משא"כ התשובה מגעת בפנימיות הכתר, ועד בבחי' האור שלגלות עצמותו.

כזשובה ישראל עד הוי' אלקיך, שובה ישראל הו"ע התשובה וההעלאה מלמטלמ"ע לבחי' לא אדם, ועד לאמיתית ענין הא"ס, שזהו בחי' האור שלגלות עצמותו כנ"ל. וכיון שזוהי עלי' למדריגה היותר נעלית, לכן נאמר כאן (שובה) ישראל דוקא. אמנם, לאח"ז צריך שיומשך האור גם בסדר השתלשלות, והיינו, שאף שעצם ענין התשובה הוא בבחי' שלמעלה מהתחלקות, הנה לאח"ז צריך להמשיך בחי' זו גם בסדר ההשתלשלות [וע"ד מ"ש אתם נצבים היום כולכם גו' ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך, דכולכם הו"ע שלמעלה מהתחלקות, אך בחי' זו צריך להמשיך גם בכל עשר הסוגים שבנפש, ראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך]. ועז"נ (שובה ישראל) עד הוי' אלקיך, דהנה, כללות ההשתלשלות נחלק לב' הקוין דאורות וכלים, נפש וגוף, ובענין השמות הם ב' השמות הוי' ואלקים, ועז"נ עד הוי' אלקיך, שהוי', שהוא שם העצם שם המיוחד ושם המפורש, יהי' אלקיך, כחך וחיותך.

כטבכתוב, קחו עמכם דברים, דאף שעיקר התשובה היא בלב, מ"מ מדגיש כאן במיוחד הענין דקחו עמכם דברים, לפי שהתהוות הגוף קודמת להנפש, והמעשה הוא העיקר (כנ"ל ס"ג). והיינו, שאף שהתשובה היא למעלה מהתחלקות, ומגעת בבחי' הוי', שם העצם, עד לבחי' האור שלגלות עצמותו, שזהו"ע הנפש, מ"מ, צריכה התשובה להיות נמשכת עד לבחי' המעשה שהוא העיקר. וכללות הענין בזה, כידוע מה שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר שבכל ענין וענין ישנו גוף ונפש, דכיון שכל ענין ההתהוות הוא בשביל האדם, ובאדם יש גוף ונפש, לכן יש גוף ונפש בכל המדריגות שבכל סדר ההשתלשלות. ובכללות הו"ע אורות וכלים, שהרי ידוע שמהתעבות האורות נעשו הכלים, ונמצא, שהאורות הם בחי' נפש, והכלים הם בחי' גוף. וגם בהאורות עצמם ישנם ב' בחי' אלו, בחי' האור שממנו נעשה הכלי, ובחי' האור כמו שהוא מובדל מהכלי. ובשרשם הראשון הו"ע האור שלהאיר את העולמות, והאור שלגלות עצמותו. וכשם שבאורות יש ב' בחי' אלו, כמו"כ יש ב' בחי' אלו גם בהכלים, והו"ע פנימיות הכלים וחיצוניות הכלים, כי, פנימיות הכלים מתאחדים עם האור שבתוכם, וענינם הוא אור, וחיצוניות הכלים, שעל ידם נשפע לחוץ, ענינם הוא כלים, מדידה והגבלה. וכל זה הוא לפי שבאדם ישנו גוף ונפש כנ"ל, וגם בנפש האדם עצמו, בהפנימיות שבו, שהו"ע התומ"צ, יש גוף ונפש, כנ"ל בארוכה. ומצד זה הנה גם בנוגע לעוברי רצונו, בהפגם שנעשה בתומ"צ, ישנו ענין גוף ונפש, ולכן גם בתשובה המתקנת את הפגם צריך להיות גוף ונפש, והיינו, שע"י הכוונה שבתשובה, החרטה והקבלה על להבא, שזהו הנפש דתשובה, נתקן הנפש שבפגם, וע"י הוידוי דברים, שזהו הגוף והמעשה, נתקן גוף הפגם, כמבואר במצות וידוי ותשובה להצ"צ. וזהו קחו עמכם גו', היינו, שהעיקר הוא התשובה בלב, ועמכם צריך ג"כ להדברי וידוי להעביר גם גוף הקליפה (כמבואר בהמאמר דשנת תר"ל). וזהו ג"כ מה שמסיים בכתוב ונשלמה פרים שפתינו, כי גם ענין הקרבנות הוא חיבור הכוונה (נפש) והמעשה (גוף), וכמרז"ל13 אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד

ל64
שיכוין לבו [דעתו] לשמים [לאביו שבשמים], והיינו, שגם בענין (אחד) המרבה ו(אחד) הממעיט יומשך ענין הכוונה (ובלבד שיכוין כו').

לבגם מה שאמירת הפסוק שובה ישראל עד הוי' אלקיך גו' היא בשבת דעשי"ת, שבהם אומרים שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי', וידוע שממעמקים הוא עומק לפנים מעומק, וזהו ענין התשובה שלמעלה גם מקרבנות, והיינו, שגם ענין הקרבנות מגיע בבחי' עומק, וכנ"ל שהקרבנות מגיעים בבחי' לא אדם, אבל זהו רק עומק סתם, ואילו התשובה שמגעת בבחי' אמיתית הבל"ג, בחי' האור שלגלות עצמותו, הו"ע עומק לפנים מעומק (בחי' היחידה). ואומרים מזמור זה במשך עשרה ימים, כיון שיש עשר עומקים, וגם לפי שהבחי' דעומק לפנים מעומק צ"ל נמשך בעשר כחות הנפש כו', וכמו ענין חיבור הנפש והגוף. וכללות הענין בזה, כמבואר במאמר, שיש מקור מעיין ונהר, וכמו בגשמיות, כאשר הנהר יחרב ומעיין נרפש, חופרים בעומק עוד יותר בהמקור, שהמקור לעולם לא יופסק. ועד"ז למעלה כתיב ונהר יוצא מעדן, עדן הוא המעיין, בחי' חכמה, וכיון שפגם, צריך להמשיך ממקורא דכולא, מקור הע"ס, ששם אינו מגיע שום פגם, ולכן משם אפשר למלאות הפגמים. ועד שע"י הנהר נמשך גם בעלמא דפרודא, כהמשך הכתוב81 ומשם יפרד, והיינו, שגם בעלמא דפרודא נמשך בחי' האור, עד לבחי' האור שלגלות עצמותו.

לג______ l ______