Toras Menachem·Vol. 58 (5730·Part 1)·Sicha Thursday Parshas Haazinu·6 Tishrei 5730תורת מנחם·נח - שנת תש"ל - חלק ראשון·שיחת יום ה' פ' האזינו·וא"ו תשרי·ה'תש"ל

א32
בס"ד. שיחת יום ה' פ' האזינו, וא"ו תשרי, ה'תש"ל.
בלתי מוגה

בא. כבר נהוג – בלי נדר – להתחיל עם סיום מסכת.

גוכיון שבכ"ף אב נערך סיום על מסכת זבחים, הרי מתאים לערוך עתה סיום על מסכת מנחות – ע"פ מ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות: "ואחר זבחים מנחות, כפי סדורם בתורה".

דובפרט בנדו"ד, שבתיבת "מנחה" ("מנחות") ישנם אותיות השם של בעלת ה"יאָרצייט", ומה גם שענין המנחה שייך בפרט לעלמא דנוקבא, כמבואר בדרושי רבינו הזקן, ובביאורי אדמו"ר האמצעי והצמח-צדק (בתורה אור בראשית, בתורת חיים ובאור התורה) בנוגע לענין המנחה.

הועוד זאת, שהסיום של מסכת מנחות – "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים" – יש לו שייכות מיוחדת לארבעים יום שמתחילים בר"ח אלול ומסתיימים ביוהכ"פ, ובפרט לעשרת ימי תשובה, כי:

וענינם המיוחד של ימים אלו הוא ענין התפלה, שלכן מצינו באחרונים שאפילו הלומדים "היו מניחים מקצת לימודם לעסוק בתפלה ובתחנונים".

זוהנה, כללות החילוק בין תפלה לתורה הוא – שתפלה, עיקר ענינה כוונה, ותורה, עיקר ענינה הבנה והשגה. והרי הבנה והשגה אינה ענין של איכות בלבד, אלא גם ענין של כמות, כמארז"ל בנוגע ללימוד התורה: "קובץ על יד ירבה", שהכוונה היא בפשטות שלימוד התורה צ"ל בריבוי הכמות (נוסף לכך שעי"ז ניתוסף גם באיכות, כפי שרואים בפועל, שכאשר ניתוסף ידיעה בתורה, באיזה ענין שיהי', הרי זה פועל גם בעניני התורה שכבר ידע לפנ"ז, שתהי' לו בהם הבנה טובה ועמוקה יותר).

ח33
וכיון שכן, הרי הענין שנאמר בסיום מסכת מנחות (במשנה, ולאח"ז בארוכה בגמרא): "אחד המרבה ואחד הממעיט [ריבוי ומיעוט ע"פ תורה, שלהיותה תורת אמת, הרי עיקרה הוא בנוגע לאמיתת הענינים דמרבה וממעיט, לא רק בגשמיות, ואעפ"כ, "אחד המרבה ואחד הממעיט] ובלבד שיכוין לבו לשמים" (היינו שהעיקר הוא ענין הכוונה) – כפי שהוא בנוגע לתורה ותפלה – שייך בעיקר לענין התפלה.

טב. הביאור בסיום מסכת מנחות,

י– שמאמר המשנה "נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעולת עוף .. ובמנחה .. לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט כו'" קאי על קבלת הקרבן ברצון למעלה, והגמרא מוסיפה לבאר "מאי קראה, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל .. ברבות הטובה רבו אוכלי' ומה כשרון לבעלי'" – שגם מצד האדם אין הפרש בין המרבה והממעיט,

יאובהמשך לזה, "תניא אמר ר"ש בן עזאי בוא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות שלא נאמר בהם לא א-ל ולא אלקים (אף שיש סוגים שונים של קרבנות הקשורים עם מדת הדין או החסד), אלא ה', שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק" – שלילת ענין ההתחלקות והשינוי בפעולת ענין הקרבנות למעלה (אף שענין הקרבנות הוא לפעול שינוי רצון כביכול, כמו "ונרצה לו לכפר");

יב34
ובבבא הב', "ונאמר בשור הגס אשה ריח ניחוח, ובעוף הדק .. ובמנחה .. לומר לך אחד המרבה כו' ובלבד שיכוין את לבו לשמים" – שלילת סוג נוסף של התחלקות בענין הקרבנות מצד האדם המקריב למטה;

יגוטעם הדבר (שכן הוא גם מצד האדם המקריב), לפי שתכלית ומטרת ה"ריח ניחוח" אצל הקב"ה היא בשביל האדם שמתכפר ומתרצה ע"י הקרבן – שזהו תוכן בבא הג': "ושמא תאמר לאכילה הוא צריך (אכילה רוחנית, שעל ידה פועלים החיבור של אלקות עם העולם, לגלות בעולם שהקב"ה הוא בעה"ב לבירה זו, ולא "כצאן אשר אין להם רועה" – כמובן ממאמר הספרי בטעם סמיכות פרשת התמיד לבקשת משה "יפקוד ה' .. איש על העדה .. ולא תהי' עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה"), ת"ל אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה, ונאמר כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי, האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה (שלכן אין הכרח שענין זה יהי'

יד35
ע"י עבודת האדם דוקא) .. לא לרצוני אתם זובחים, אלא לרצונכם אתם זובחים, שנאמר לרצונכם תזבחהו" (לטובת ולתועלת האדם). אלא שאעפ"כ מצווה הקב"ה ומבקש שבנ"י דוקא יקריבו הקרבנות, ו"למעשה ידיך תכסוף" –

טוהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ב ע' 10 ואילך.

טזג. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

יזוענין זה מודגש גם בנוגע לר"ה – שהקב"ה מבקש מבנ"י "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם", ועי"ז שהקב"ה נעשה "מלך ישראל", נעשה אח"כ גם "מלך על כל הארץ", ובאופן ד"גלה כבוד מלכותך .. וידע כל פעול כי אתה פעלתו".

יחועד"ז בנוגע לענין הקרבנות – שעי"ז נעשה הענין ד"ריח ניחוח", "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", וע"פ מאמר המשנה "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו", ממלא הקב"ה את רצונו, כמאמר "צדיק ("ועמך כולם צדיקים") גוזר והקב"ה מקיים" – שתהי' פעולת הקרבן באופן שיראו בגלוי שכשם שהנשמה ממלאת את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם,

יטוכמ"ש "ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגויים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי גו'" (כמובא לפנ"ז בסוף מנחות),

כ36
ועד לקיום היעוד "ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד", והיינו, שנוסף לכך שענין הקרבן מגיע עד לשם הוי', הרי התכלית היא שיהי' גם "שמו אחד", "כשאני נכתב אני נקרא", וכמ"ש "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

כא* * *

כבד. דובר לעיל (ס"א) אודות דברי הרמב"ם בפירוש המשניות בנוגע לסדר המסכתות, ש"אחר זבחים מנחות", שבזה "השלים ענין זבחי קדשים", ולאח"ז "דיבר על ענין שחיטת שאר הזבחים, על סדר הכתוב, שהרי אחר שאמר והי' המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו וגו', אמר, רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר", והיינו, שגם שחיטת חולין נקראת בשם זביחה.

כגוהרי כללות ענין "זבחי קדשים" קשור עם ענין התפלה, שהרי נוסף לכך שבזמן שאין ביהמ"ק קיים תיקנו תפלות במקום קרבנות, הנה גם בזמן שביהמ"ק הי' קיים העיקר הוא "ובלבד שיכוין לבו לשמים", שזהו ענין התפלה.

כדוהענין בזה – ש"יכוין לבו לשמים" לא קאי על דברי המשנה "לשם ששה דברים הזבח נזבח", שהרי כוונה זו שייכת לכהן העובד ע"ג המזבח (ובנוגע לבעלים – "תנאי ב"ד שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד"), ואילו כאן מדובר אודות "המרבה" ו"הממעיט", שזהו בעל הקרבן (כהן, לוי או ישראל), ועליו נאמר "שיכוין לבו לשמים" – לא "לשם ששה דברים כו'", אלא לכוין את לבו ולהתפלל להקב"ה שאליו מקריבים הקרבן, שהקרבן יפעל פעולתו כו', שזהו כללות ענין התפלה.

כהובהמשך לזה, יש להתעכב על דברי הגמרא במסכת ברכות בנוגע לענין התפלה: "כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה כו'", היינו, שמהנהגת חנה בתפלתה (כמסופר בהפטרה של ראש השנה), למדים בנוגע לתפלתו של כאו"א מישראל.

כו37
ה. ביאור הטעם שלמדים "כמה הלכתא כו'" דוקא מתפלת חנה, ולא מהתפלות שנזכרו בתורה לפנ"ז, בגלל החידוש המיוחד שבתפלת חנה, שביקשה ופעלה "ונתתה לאמתך זרע אנשים", "צדיקים" ("זרע ששקול כשני אנשים .. משה ואהרן, שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו"), באופן שבפועל יהי' נתון לה' כל ימי חייו (והיתה בטוחה שיסכים לנדרה), שזהו ענין שלמעלה מההגבלות וההגדרות שקבע הקב"ה בתורתו בתור עיקר גדול ועמוד, ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", כיון שיש לאדם בחירה –

כזהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ט ע' 182 ואילך.

כחו. ומזה מובן ענין נוסף:

כטכיון שמתפלת חנה למדים "כמה הלכתא כו'" בנוגע לתפלתו של כל אחד מישראל, הרי מובן, שביכלתו של כל אחד מישראל להיות במעמד ומצב שתפלתו תהי' ותפעל כמו תפלת חנה, שכן, אילו לא הי' קשר וערך ביניהם, כיצד יכולה הגמרא ללמוד מתפלת חנה ולפסוק דין בנוגע לתפלתו של יהודי פשוט, בכל מקום ובכל זמן, בארץ ישראל או בחוץ לארץ, בזמן שביהמ"ק הי' קיים או משחרב ביהמ"ק, שכאשר עומד להתפלל צריך להתנהג כפי שחנה התנהגה בתפלתה!

ל38
ולכל לראש – שכיון ש"אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי'", הנה כאשר יהודי מתנהג בתפלתו ע"פ ציווי הקב"ה (ככל פרטי ההלכות שלמדים מתפלת חנה), אזי יכול לדרוש מהקב"ה שימלא את תפלתו, כפי שמילא את תפלת חנה, וע"פ לשון חז"ל: "אתה חייב לסלוח" (כמדובר בראש השנה) – אתה חייב לרחם ואתה חייב לקבל התפלה.

לאוכפי שכותב רבינו הזקן באגרת התשובה, שהקב"ה "חנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית' .. בלי שום ספק וס"ס בעולם, וכמו שאנו מברכין .. ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח, והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה, אלא אין כאן שום ספק כלל כו'".

לבומזה מובן שהקב"ה מקבל תפלת כל עמו ישראל ברחמים – כפי שקיבל תפלת חנה, כמסופר בהפטרת ר"ה שנאמרת עוד לפני תקיעת שופר, ולאח"ז מעלה הקב"ה את קול השופר יחד עם כל התפלות, כמ"ש "עלה אלקים בתרועה הוי' בקול שופר", והיינו, שתפלת כל אחד מישראל (ובכלל זה – תקיעת שופר, שהיא גם ענין של תפלה) עולה למעלה ומתקבלת, והקב"ה ממלא אותה במילואה, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה",

לגהחל מהבקשה שאומרים במזמור "לדוד ה' אורי", "אחת שאלתי גו' שבתי בבית הוי' כל ימי חיי גו' לבקר בהיכלו" – שמתמלאת בקשה זו באופן שבמשך כל ימי חייו, עד מאה ועשרים שנה, נמצא יהודי במעמד ומצב ד"וישב שם עד עולם",

לדוכל זה נעשה מתוך הרחבה, ומתוך שמחה וטוב לבב – שנה מבורכת בכל טוב גשמי ורוחני גם יחד, למטה מעשרה טפחים, ועד לקיום היעוד של הטוב האמיתי, "טוב לשמים וטוב לבריות", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

לה* * *

לוז. כיון שמדברים כבר בנגלה – יש לסיים בענין בנגלה הקשור עם ראש השנה:

לז39
בנוגע ליו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת (כקביעות שנה זו) – הנה בענין תקיעת שופר כולי עלמא לא פליגי שאין תוקעין בשבת. אבל בנוגע ל"תשליך" שזמנו בדרך כלל ביום ראשון של ר"ה, יש חילוקי דעות מהו הדין והמנהג בנוגע לתשליך ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת.

לחובנוגע אלינו – יש לעיין לכל לראש מהו הפסק של רבינו הזקן בזה, והרי ענין זה מופיע בשו"ע בסימנים אלו שישנם גם בשו"ע של רבינו הזקן, והוא גם מהענינים שאודותיו כותב רבינו הזקן גם בסידורו.

לטח. בשו"ע כותב רבינו הזקן: "נוהגים לילך אל הנהר כו' ויש לילך ביום ראשון של ראש השנה כו'", ואינו מחלק בין ר"ה שחל באמצע השבוע לר"ה שחל בשבת. ומזה מוכח לכאורה שס"ל שע"פ דין צריך תמיד לערוך "תשליך" ביום א' דר"ה, ללא נפק"מ באופן הקביעות בימות השבוע.

מאבל באמת, אין להביא ראי' מזה שרבינו הזקן לא הזכיר חילוק בנוגע לאופן הקביעות דר"ה.

מאובהקדמה:

מבדובר כמ"פ אודות גודל כאב הלב על זה שלא מונחים כדבעי (ועאכו"כ שאין עוסקים בחיות ולהט) בלימוד השו"ע של רבינו הזקן, ובמילא, לא נתבררו הכללים בשו"ע של רבינו הזקן, איזה דינים מביא ואיזה דינים אינו מביא כו'.

מגולדוגמא: מצינו כמה פסקי דינים בדברי האחרונים שלא הובאו בשו"ע של רבינו הזקן, כולל גם פסקי דינים של המג"א, שעליו סמך רבינו הזקן יתר מן המדה (כמ"ש בדברי נחמי'), ואעפ"כ, באותו סימן שמביא פסקי דינים של המג"א, יש פסקי דינים שאינו מביא, וצריך עיון לברר מאי טעמא בזה.

מדובכל אופן, מוכח מכמה מקומות שיש "כלל" אצל רבינו הזקן, שמביא רק דינים שנזכרו בפירוש לפניו – להכריע בהם, או גם ללמוד דין שהוא בדומה ממש להמפורש לפניו, וע"ד שמצינו בכללי הרמב"ם

מה40
שאין דרכו להביא חידושי דינים מעצמו, אף שהיו בבירור אצלו (מלבד במקומות שכותב בפירוש "יראה לי"), כי אם ענינים שנתפרשו באיזהו מקומן לפניו.

מוועפ"ז אין להביא ראי' מזה שבשו"ע לא הזכיר רבינו הזקן חילוק אם ר"ה חל בשבת או בשאר ימי השבוע בנוגע ל"תשליך" – כיון שגם בדברי הרמ"א והפוסקים שלפניו לא נזכר חילוק זה.

מזאמנם, גם בסידורו כותב רבינו הזקן "אחר מנחה יום א' דר"ה .. טוב לילך מחוץ לעיר כו'", מבלי לחלק אם ר"ה חל באמצע השבוע או בשבת. ואע"פ שזהו לשון הפע"ח, מ"מ, אין לומר שרבינו הזקן העתיק את דברי הפע"ח מבלי להוסיף חידוש דין (כמו בשו"ע), כי, בנוגע לפסקי הדינים שבסידור, בודאי לא קיים ה"כלל" הנ"ל, שהרי רובם ככולם הם חידושי דינים של רבינו הזקן.

מחוא"כ, אע"פ שמהשו"ע אין להוכיח שלדעת רבינו הזקן יש לערוך תשליך ביום א' דר"ה גם כשחל בשבת – יש להוכיח זאת מזה שבסידורו לא הזכיר רבינו הזקן חילוק אם ר"ה חל בחול או בשבת, ובודאי שאם הי' חילוק כזה, הי' רבינו הזקן מפרש זאת בסידורו.

מטוכפי שמצינו בפסקי הסידור בנוגע לאמירת י"ג מדות לאחרי "ויהי בנסוע הארון": "בשלש רגלים כשחל בחול בשעת הוצאת ס"ת .. יאמר י"ג מדות", ואילו בנוגע לר"ה ויוהכ"פ כתב רק "בשעת הוצאת ס"ת יאמר .. י"ג מדות" – כיון שבר"ה ויוהכ"פ אומרים י"ג מדות גם כשחל בשבת.

נונמצא, שבסידורו דייק רבינו הזקן בכגון-דא, ומובן גם הטעם, כיון שפסקי הסידור נועדו להורות כיצד להתנהג בשעת התפלה, ובמילא יש להזהר שלא להכשיל יהודי שלא ידע כיצד להתנהג בפועל. וא"כ, אילו הי' רבינו הזקן סבור שאמירת תשליך ביום א' דר"ה היא רק כשחל בחול, הי' לו לפרש זאת בסידורו, וכיון שלא הזכיר חילוק כזה, עכצ"ל, שס"ל שיש לערוך תשליך ביום א' דר"ה הן כשחל בחול והן כשחל בשבת.

נא[ומזה מובן גם שאין לומר כדברי האחרונים שע"פ קבלה אין מקום לערוך תשליך בשבת – שהרי נוסף על הידוע שפסקי הסידור מיוסדים ומתאימים גם ע"פ קבלה (כמבואר בשער הכולל להרב לאַוואוט (זקנה של אמי מורתי)), הרי המנהג דתשליך ביום א' דר"ה

נב41
מביא רבינו הזקן מפע"ח, וכיון שלא נזכר שם חילוק בין שבת לחול, הרי מוכח שעריכת תשליך ביום השבת מתאימה גם ע"פ קבלה].

נגט. וכאשר מעיינים במקורות – הנה הפעם הראשונה שמצינו בפסקי דינים ומנהגים בנוגע ל"תשליך", הרי זה בדברי המהרי"ל, ושם מוכח להדיא שעורכים תשליך גם בר"ה שחל בשבת, כיון שמזהיר "אל יוליכו עמהם שום מזון לזרוק אל הדגים, דאית בי' חילול יו"ט .. וכ"ש כשחל ר"ה בשבת דאין לעשות כן".

נדולכן, מצינו בכמה אחרונים שעורכים תשליך ביום א' דר"ה, ללא נפק"מ אם חל בשאר ימות השבוע או בשבת – כמ"ש בשבות יעקב (לבעל המחבר חק יעקב): "לא ידעתי חשש נדנוד איסור בזה .. אפילו אם הנהר במקום שאסור שם לטלטל ביום השבת, מה בכך, לא ישאו אצלם כלום, ולא יטלטלו", ומביא את דברי מהרי"ל הנ"ל, ומסיים, "הרי להדיא מבואר מדבריו דיש לילך אל הנהר ביום השבת, רק שלא להשליך להם מזון כו'".

נהי. וא"כ, הרי זה לכאורה דבר פלא:

נוכיון שבמהרי"ל (המקור הראשון שישנו בכתובים על "תשליך") מפורש להדיא שעורכים תשליך גם בר"ה שחל בשבת, וגם ע"פ קבלה, בפע"ח ובסידור אדה"ז, לא נזכר חילוק בין ר"ה שחל בחול לר"ה שחל בשבת – מהי הסיבה לכך שברוב המקומות נוהגים שלא לערוך תשליך בר"ה שחל בשבת?!

נזוכפי שראינו גם אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר (וכיון שכך נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר, בודאי נהג כך כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ובודאי נהגו כן גם לפניו), שכאשר יו"ט של ר"ה שחל בשבת ערכו תשליך למחרתו, ביום שני של ר"ה.

נחיא. ויש לומר הביאור בזה בנגלה – ובהקדים:

נט42
ידוע בדברי האחרונים שאין מקום לגזור גזירות מעצמם, אא"כ זוהי גזירה מפורשת, או בדומה ממש לגזירה מפורשת. וכמ"ש השבות יעקב הנ"ל, ש"ליכא למגזר דלמא יטלטל שום דבר, דא"כ, בכל שבתות השנה למה לא גזרינן כן" (שלא לילך לשום מקום, שמא יטלטל כו').

ס[ואף שצריך לומר התפלות כו' – הרי אפשר לטלטל הסידור ע"י קטן, לשנן התפלה בעל-פה, או שהש"ץ ישנן את התפלה בעל-פה ויוציא י"ח את כל הקהל, או אפילו לערוך תשליך ללא אמירת התפלה].

סאאמנם, במה דברים אמורים – כל זמן שזהו בגדר גזירה; אבל כאשר רואים שאירע כן בפועל, והיינו, שאין זו רק השערה "שמא יעבירנו ד' אמות"57, אלא אירע בפועל שהלכו וטלטלו כו' – הרי זה יצא מגדר גזירה בגלל חשש בעלמא, ונעשה בגדר של תקלה בפועל.

סבולכן: בזמן המהרי"ל שערכו תשליך גם בר"ה שחל בשבת – הנה לכל לראש יש מקום לומר שזהו לפי שאורח חיי בנ"י הי' אז באופן מובדל כו', ובמקום הצורך התקינו עירוב כדי שלא יהי' איסור של הוצאה, או שגם אם הי' איסור הוצאה, היו מכריזים שלא יטלטלו את הסידורים, ואכן הקפידו שלא לטלטל;

סגאבל בזמנים שלאח"ז, אצל יוצאי חלציו של רבינו הזקן – כשראו בפועל שכאשר הולכים לתשליך ישנם אחדים שטלטלו סידורים (מצד פחיתות ערכם כו' או מצד שכחה וכיו"ב), שוב לא הוצרכו לגזור גזירה בתור חידוש, שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר, שהרי ראו שכך אירע בפועל, ולכן, בפעם הבאה שחל יו"ט של ר"ה בשבת, הודיעו בערב ר"ה שבגלל זה אין לילך לתשליך בשבת.

סדועפ"ז מתורצת השאלה היתכן שרבותינו נשיאינו לא נהגו כפי שעולה מדברי רבינו הזקן בסידורו שיש לערוך תשליך ביום א' דר"ה גם כשחל בשבת – כיון שלאחרי דורו של רבינו הזקן ראו שהדבר מביא לידי תקלה בפועל, ולא רק בגדר גזירה בגלל חשש תקלה.

סהולהעיר גם מהסיפור הידוע אודות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שהלך פעם לתשליך אל הנהר מחוץ לעיר, וראה אחד שנכשל והחזיק מצלמה ורצה לעשות פוטוגרפיא, ומאז הפסיק לילך לתשליך מחוץ לביתו וחצירו. – אינני יודע מה עשה בפועל, ומסתמא מצא דרך לערוך

סו43
תשליך במקום או באופן אחר, אבל עכ"פ לא ע"י הליכה אל הנהר מחוץ לעיר, "ברוב עם הדרת מלך".

סזונקודת הענין – שכל זמן שהענין הוא בגדר גזירה, אזי יש מקום לפלוגתא אם לגזור גזירה, או שאין רשות לגזור גזירה מעצמו; משא"כ כאשר אין זה בגדר גזירה, כי אם לצורך שלילת תקלה בפועל.

סחיב. עפ"ז יש לבאר גם מה שמצינו בספרים שהמקובלים מבית א-ל בירושלים עורכים תשליך גם בר"ה שחל בשבת, אלא שעושים זאת במקום שמותר לטלטל, אצל באר בחצר – דלכאורה, מדוע לא מצינו עצה זו אצל אחרים?

סטוהתירוץ על זה – שלמקובלים הנ"ל יש עוד ריבוי מנהגים המיוחדים אליהם, ולכן אין חשש (ובודאי לא תקלה ודאית) שמא יכשילו אחרים בעריכת תשליך בשבת גם במקום שאסור לטלטל, כיון שהכל יודעים שזוהי הנהגה מיוחדת ששייכת לקבוצת המקובלים מבית א-ל, ואין זה באופן שמהם יראו וכן יעשו.

עמשא"כ בנוגע לאלו שמתנהגים כל השנה לפי מ"ש בסידורו של רבינו הזקן, הנה כאשר יערכו תשליך בר"ה שחל בשבת במקום שמותר לטלטל, אזי מהם יראו וכן יעשו, ויבואו לעשות כן גם במקום שאסור לטלטל, שזהו דבר שראו שהביא לידי תקלה בפועל.

עאולכן נקבע המנהג, אפילו בבית הרב, שכאשר יו"ט של ר"ה חל להיות בשבת, הולכים לתשליך ביום שלאחריו, יום שני של ר"ה.

עבוכיון שעושים זאת ע"פ תורה, הרי בודאי שפועלים עי"ז כל מה שהיו פועלים ביום ראשון של ר"ה, ועד להסיום ד"סדר תשליך": "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך הוי' צורי וגואלי", דכיון שכבר פעלו לפנ"ז ש"תשליך במצולות ים כל חטאתם", הרי בודאי מתקבלים תפלות כל עמך ישראל, ועד שהקב"ה נעשה "צורי וגואלי", למטה מעשרה טפחים, ובכל הפרטים.

עג* * *

עדיג. כאמור לעיל (ס"ז) – כיון שאוחזים בנגלה, יש להוסיף עוד ענין ב"נגלה":

עה44
רגיל בהתוועדות זו לדבר גם אודות ה"קרן" שנקראת על שמה של בעלת ה"יאָרצייט", שעל ידה מסייעים בנוגע לחינוך ילדי ישראל – ובפרט בנים – על טהרת הקודש.

עוובכן: כל הרוצה – ישתתף בזה, ויכול גם לציין שמו ושם אמו, כדי להזכירו להמצטרך לו.

עזולהעיר, שאע"פ שדובר לעיל בארוכה אודות מאמר המשנה "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים" – הרי נוסף לכך שהמשנה עצמה אומרת שזה "מרבה" וזה "ממעיט", ויש צורך בלימוד מפסוקים ש"אחד המרבה ואחד הממעיט" (שאצל כל אחד מהם ישנו ה"אחד"), כיון ששניהם מכוונים לבם לשמים, הנה בנוגע לעזר וסיוע ליהודי נוסף, הרי להזולת לא נוגע כ"כ שהנותן "יכוין לבו לשמים", אלא בעיקר נוגע לו הכמות – "המרבה".

עחוכמדובר כמ"פ בנוגע לענין הצדקה, שאיתא בספרי, שאפילו ה"מאבד סלע .. ומצאה עני והלך ונתפרנס בה", הרי זו צדקה, והיינו, שאע"פ שמצטער על איבוד הסלע, ומקווה שמי שימצאנה יחזירנה לו, מ"מ, כיון שמצאה עני ונתפרנס בה (דכיון שאין בה סימן, אינו חייב להחזירה, ונעשית שלו), הרי זו צדקה.

עטומזה מובן, שבענין הצדקה נוגע רק הנתינה בפועל, שתהי' באופן ד"המרבה", וכל המרבה הרי זה משובח, ובלבד שתהי' הנתינה בשמחה ובטוב לבב (כהפס"ד בהלכות צדקה), ושני ענינים אלו – הן הריבוי ("המרבה") והן השמחה – בנגלה.

פ* * *

פאיד. מאמר כעין שיחה ד"ה איתא בסוף מנחות כו' מה כתיב בפרשת קרבנות כו'.

פבטו. (לאחרי המאמר, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

פגכיון שהעולים החדשים ראו בחדשים האחרונים את ראשית היציאה מן המיצר אל המרחב – יאמרו כולם יחד "לחיים", וינגנו "הוא אלקינו", ויעלו את כל הקהל ב"המעלך מארץ מצרים".

פד45
(ניגנו "הוא אלקינו", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה גדולה).

פה* * *

פוטז. ידוע פתגם רבינו הזקן שצריך לחיות עם הזמן, וכפי שנתפרש שהכוונה בזה היא לפרשת השבוע שקורין בתורה – כפי שנקבע ע"י הגאונים, שהיו גדולי ישראל ומאורי ישראל על כל הדורות שלאחריהם, שבשבוע פלוני יקראו פרשה פלונית, ובשבוע שלאח"ז יקראו הפרשה שלאחרי', וכך הלאה, בכל השבועות של כל השנה כולה – שבזה צריכים "לחיות", היינו, ללמוד ולהתבונן ולהתעמק בתוכנה של פרשת השבוע, וכיון ש"תורה" מלשון הוראה, ימצאו בזה הוראות בנוגע למאורעות וענינים שמתרחשים בשבוע זה, באופן ש"תורה אור" תאיר את הדרך לידע כיצד להתנהג בענינים אלו, אשר, לולי זאת, הי' הדבר מוטל בספק אצלו, או שהי' מתנהג באופן בלתי-רצוי.

פזובזה גופא – הנה כיון שכל פרשה נחלקת לשבעה חלקים (חלק ראשון – מהתחלת הפרשה עד שני, חלק שני – משני עד שלישי, ועד לחלק השביעי – משביעי עד סיום הפרשה), כשם שהשבוע נחלק לשבעה ימים, הרי נוסף על השייכות הכללית של כל הפרשה לכל ימי השבוע, שהרי גם יום ראשון בשבוע נקרא יום ראשון לפרשה פלונית (ובנדו"ד: פרשת האזינו), הנה בפרטיות יותר שייך יום ראשון בשבוע לחלק הראשון של הפרשה, מהתחלת הפרשה עד שני, ועד"ז בנוגע לשאר ימי השבוע.

פחובנוגע להתוועדות הקשורה עם ששה בתשרי, שחל ביום חמישי לפרשת האזינו – יש לזה שייכות מיוחדת עם חלק הפרשה מחמישי עד ששי, וכיון שעומדים כבר בלילה שלאחריו, הרי זה שייך גם לחלק הפרשה מששי עד שביעי.

פטיז. התחלת חלק הפרשה מששי עד שביעי היא – "כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם":

צהפירוש הפשוט בזה – שזוהי שבועה של הקב"ה, שכן, ענין

צא46
השבועה הוא באופן של "הרימותי ידי" (לשון שבועה), וכמו"כ אומר הקב"ה "אשא גו' ידי".

צבוכאמור לעיל – הצורך בענין השבועה הוא במעמד ומצב שדרושה התאמצות והשתדלות מיוחדה כדי להתגבר על קשיים בלתי רגילים, אשר, לולי השבועה יכול להיות שלא הי' מתאמץ כ"כ, אבל כאשר נתקשר לענין זה בשבועה, אזי יודעים, שלמרות כל הקשיים, לא יעצור בדרכו, אלא יעשה זאת!

צגוממשיך בכתוב: "אם שנותי ברק חרבי וגו'", ככל פרטי הענינים בנוגע להנהגה עם אינם יהודים, ועד להסיום: "וכפר אדמתו עמו", כפירוש רש"י: "ויפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם שעשה להם האויב";

צדאמנם, כיון שבפסוק לא נאמר "וכפר אדמתו ועמו", אלא "וכפר אדמתו עמו", לכן מוסיף רש"י עוד פירוש: "וכפר אדמתו – ומהי אדמתו – עמו, כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת", והיינו, שאין צורך בתוספת וא"ו ("אדמתו ועמו"), שלפעמים הוא וא"ו המחלק, או וא"ו המוסיף ומחבר, כי, ענין של הוספה שייך רק בנוגע לענין בפני עצמו, ואילו כאן, הרי "אדמתו" ו"עמו" הם ענין אחד: "מהי אדמתו (ארץ ישראל, שנקראת בכמה שמות) – עמו".

צהוזהו פירוש הפשוט שמבין כל אחד מישראל, אפילו "בן חמש שנים", היינו, שמעמדו ומצבו בהתפתחות השכל להבין ולהשיג בתורה אינו באופן שיכולים להחשיבו כבן עשר שנים, ועאכו"כ לא כמו בן חמש עשרה שנה, אלא כמו בן חמש שנים בלבד – גם הוא שייך ללמוד מקרא, ולהבין מ"ש "וכפר אדמתו עמו", שאין צורך בוא"ו בינתיים, לא וא"ו המחלק, ואפילו לא וא"ו המוסיף ומחבר, כיון שענינם אחד; וכשם שהעם נקרא "עמו" (של הקב"ה), כך נקראת גם האדמה – "אדמתו".

צויח. ובפרטיות יותר:

צזענין זה שבנ"י נקראים "עמו" של הקב"ה, אינו דורש הסכמה של מישהו, שתהי' לו שליטה לומר שענין זה הוא באופן כך, לפעמים בתוקף ולפעמים בחלישות;

צחמאז שבנ"י עמדו בהר סיני, ומאז הכריתת ברית שאודותה קראנו

צט47
בתורה לפני ר"ה: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו גו'" – נעשו בנ"י "עמו",

קואין שליטה על זה לאף אחד – לא רק גוים, אלא אפילו יהודים – לשנות או אפילו להחליש זאת.

קאהוא יכול להיות בן חכם (שאז שמחים עמו כולם, הקב"ה וכנס"י, וגם הוא בעצמו...), או ח"ו להיפך, אבל בכל אופן נקרא בנו של הקב"ה, אלא שבבנים גופא ישנם כמה סוגים – ארבעה בנים, אבל כל אחד מהם נקרא "בן".

קבו"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה", והיינו, שבנוגע לכל אחד מהבנים מדברת התורה ומייעצת כיצד להתנהג עמו, ואפילו בנוגע לבן שאין רצונו בענין הגאולה, ועד כדי כך, ש"אילו הי' שם כו'", הרי זה רק קודם מ"ת, אבל כשניתנה תורה, מתעסקת התורה גם עם בן זה, ומייעצת כיצד להתנהג עמו, עד שסוכ"ס יהי' בן של תורה. ואין לאף אחד – כולל גם הבן עצמו – שליטה על זה, לשנות זאת.

קגוזהו גם התירוץ הפשוט על השאלה בנוגע למארז"ל "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה", דלכאורה, הרי רואים בעיני בשר, שמלבד ארבעת הבנים שיושבים ב"סדר" ושואלים קושיות, יש רח"ל גם "בן חמישי" – אותם יחידים שבכלל לא באים ל"סדר" ובכלל לא שואלים קושיות, והרי גם בן כזה "ישראל הוא", וא"כ, צריכה התורה לדבר גם כנגדו ולהתעסק עמו? – כי, גם אם בגופו נמצא במקום אחר, ואינו יושב ב"סדר", הנה בנשמתו ובפנימיותו נמצא גם הוא בשולחן הסדר, ככל הבנים, אלא שישנו מי שמקבל הכל ושואל רק מה צריך לעשות, וישנו מי ששואל קושיות, ועד לקושיא כזו שגורמת שגופו נמצא במקום אחר, אבל נשמתו נמצאת ב"סדר" ושואלת קושיות ושאלות, וחפצה ורצונה שיתרצו את הקושיא, ויוכל להיות כמו הבן חכם.

קדיט. וכשם שהדברים אמורים בנוגע ל"עמו", כן הוא גם בנוגע ל"אדמתו" – כיון שאין ביניהם וא"ו המחלק, ואפילו לא וא"ו המוסיף

קה48
ומחבר, שהרי אין כאן דבר שצריך להוסיף, או שני דברים שצריך לחברם, כי אם דבר אחד: "מהי אדמתו – עמו".

קוולכן: כשם שאף אחד לא יכול לשנות או אפילו רק להחליש את הקשר של ה"עם" להתואר שמורה על שייכותם להקב"ה, "עמו" (בתיבה אחת) – כן הוא בנוגע ל"אדמה", שנקראת "אדמתו" של הקב"ה, ואף אחד – לא רק גוי, אלא אפילו יהודי – אינו יכול לשנות או להחליש את השייכות של האדמה עם הקב"ה, ולמסרה לבעלות אחרת.

קזכשם שבנוגע לבנ"י ("עמו") הנה גם כאשר הבנים (אינם סמוכים על שולחן אביהם, אלא) גלו מעל שולחן אביהם, הרי זה "שולחן אביהם" – כן הוא בנוגע ל"אדמתו", שגם במעמד ומצב ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", כמו המעמד ומצב דעתה, הן בנוגע ליהודים שנמצאים בחוץ-לארץ, והן בנוגע ליהודים שנמצאים בארץ ישראל, שגם אצלם הרי זה מעמד ומצב ש"גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", והראי', שיש כמה מצוות שאי אפשר לקיימם עתה [ואפילו בנוגע לתרומות ומעשרות – הרי החיוב עתה הוא רק מדרבנן, ולא מן התורה], הנה גם אז, הרי זו "ארצנו" ו"אדמתנו".

קחאלא מאי, יש גוי שטוען טענה כו', ולהבדיל, גם יהודי טוען טענה כו', וכאשר אין מה לעשות, או שצריכים להסתיר איזו חולשה, ולא רוצים לומר את האמת, אבל בכל זאת צריכים לומר דבר-מה, אומרים היפך האמת, ובינתיים נערכת אסיפה עם נאומים והחלטות, שנכתבים ונדפסים ומופצים בכל העולם כולו – אין זה משנה את אמיתית הענין, שבכל מעמד ומצב שבו נמצאים בנ"י בכל מקומות מושבותיהם, אפילו בחושך כפול ומכופל של הגלות עתה, הנה העם הוא "עמו" והאדמה היא "אדמתו".

קטכ. אך היצה"ר בא ומתלבש בשכל אנושי ושואל שאלה: איך אפשר לומר "אדמתו עמו", ולומר שאי אפשר להחליש זאת כו' – בה בשעה שזהו היפך השכל, היפך החשבון, ההבנה וההשגה, ועד שמתעטף באיצטלא של "למדן", ומתחיל להביא ראי' מפסוק וממדרש חז"ל וכו'.

קיוהמענה על זה – שמיד בהתחלת הענין, עוד לפני שנאמר "וכפר אדמתו עמו", אומר הקב"ה "כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם", שזהו"ע השבועה.

קיא49
ובהקדמה – שלכאורה אינו מובן מהו הצורך בענין השבועה למעלה:

קיבהצורך בענין השבועה הוא – כאמור לעיל – שכאשר ישנו קושי בדבר, ויש צורך ביגיעה והשתדלות עצומה, אזי צריך לקשר את עצמו לענין זה ע"י שבועה כו'. ולכאורה, כל זה שייך רק אצל בשר ודם, שיש דברים שנקל לו לעשותם, ויש דברים שקשה לו לעשותם, ועד לקושי גדול כו', ולכן, ע"י השבועה יוכל להתגבר על הקשיים; אבל בנוגע להקב"ה – הרי "לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו", כי אם "ברוח פיו", וא"כ, איך יתכן שיהי' אצלו קושי בנוגע לענין מסויים בעולם, במקום מסויים ובזמן מסויים, בה בשעה שכל העולמות העליונים והתחתונים נבראו "ברוח פיו", ללא עמל ויגיעה?!

קיגאך הענין הוא – שהקושי הוא מצד טענת הבעל-דין (כנ"ל בסיום מסכת מנחות: "פתחון פה לבעל דין לחלוק"), בנוגע ליהודי שנמצא בקצוי תבל במובן הרוחני (שעדיין אינו במדריגת "צדיק גמור"), או אפילו במובן הגשמי – מהי שייכותו לארץ ישראל שתחשב "אדמתו", ויהי' לו חלק בה [כדאיתא בתשובות הגאונים (ונפק"מ לכמה הלכות בחושן משפט) שאין לך אדם מישראל שאין לו אמה על אמה (או ד' אמות) בארץ ישראל], בהיותו במעמד ומצב של ריחוק מקום, ועאכו"כ בריחוק מקום ברוחניות?!

קידועל זה אומר הקב"ה, "כי אשא אל שמים ידי":

קיהכאשר מדובר אודות גאולתן של ישראל, אומר הקב"ה, שאינו נכנס כלל לשקו"ט – לא עם ב"ד של מטה ולא עם ב"ד של מעלה – כיצד צריך להיות ע"פ שו"ע; לכל לראש – אומר הקב"ה על עצמו – "אשא אל שמים ידי" בשבועה,

קיווכאשר טוענים: היתכן, הרי ישנם שינויי הזמנים והמצבים כו' – אומר הקב"ה "ואמרתי חי אנכי לעולם", כך, שהשבועה שקושרת כביכול את הקב"ה היא "לעולם", עד סוף כל הדורות,

קיזשמבלי הבט על המעמד ומצב שבו עלול להימצא אפילו איש פרטי מישראל, ועאכו"כ ריבוי פרטים מבנ"י – הרי זה דבר בטוח שתהי'

קיח50
ההנהגה באופן ד"שנותי ברק חרבי", "אשכיר חצי גו'", ככל פרטי הענינים שנימנו בכתוב, שבאים בתור הכנה – שלב אחר שלב וצעד אחר צעד – ל"וכפר אדמתו עמו", שהפירוש הפשוט בזה הוא – שהקב"ה מוחל וסולח ומכפר ("וכפר" מלשון כפרה) על "חטאינו" שבגללם "גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", וכל זה – לא מצד טעמים של שכל והסברה, אלא בגלל שזהו "אדמתו" ו"עמו".

קיטולכן, כשם שהקב"ה הוא נצחי, כל יכול, וידו שולטת בכל, כך כביכול גם הענינים ד"אדמתו" ו"עמו" הם שולטים בכל, וידם על העליונה.

קכואע"פ שבשביל זה יש צורך בכו"כ ענינים ופרטים, הכנות והקדמות – צריכים לידע, שכבר פסקה תורה (בפרשת השבוע, ובחלק הפרשה השייך ליום זה) שישנה שבועה שנאמרה בימי משה רבינו, בפעם הראשונה שנאמרה פרשת האזינו, באופן ד"חי אנכי לעולם", כך, שבכל שנה, ובכל מקום שנמצא יהודי, מהדהדת ("קלינגט אָפּ") השבועה ומהוה הוראה עבורו כיצד להתנהג בחייו הפרטיים, ובחייו בתור חלק מהכלל, באופן שיביא ל"וכפר אדמתו עמו" ברוחניות, ועי"ז – "וכפר אדמתו עמו" בגשמיות.

קכאו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" – שהוא העיקר – שהקב"ה גואל את "אדמתו", ביחד עם הגאולה של "עמו", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,

קכבובאה בגלוי המציאות כפי שהיא לאמיתתה (ובאופן שגם הגויים יודעים זאת, שהרי תושב"כ לומדים גם הם) – שזוהי "אדמתו" של הקב"ה ו"עמו" של הקב"ה, היינו, שזהו ענין שנוגע לו ("ער איז אין דערויף פאַרקאָכט"), ובלשון הידוע: "לא למעננו אלא למענך", ובאופן ש"אדמתו עמו", ללא צורך בוא"ו המחבר, כיון שזהו ענין אחד.

קכגוכל זה נעשה באופן טוב (ללא עניני יסורים וכיו"ב רח"ל), כיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, ומטבע הטוב להטיב, שלכן נכלל בכתיבה וחתימה טובה גם הענין ד"אוצרך הטוב לנו תפתח", היינו, טוב בגלוי שנראה ונרגש אצל יהודי בהיותו נשמה בגוף וקשור עם העולם.

קכד51
ונעשה גם מש"נ בשירו של יום החמישי: "המעלך מארץ מצרים"81, היינו, לא רק "המוציאך" (כהלשון שנאמר ברוב הפעמים), אלא "המעלך" (כפי שנאמר פעמים ספורות),

קכהוכאשר יהודי אומר – באופן של שירה – שהקב"ה הוציא והעלה אותו מכל המיצרים והגבולים ומכל החשבונות, אזי מתקיים גם המשך הכתוב: "הרחב פיך", היינו, שתובע שיתנו לו באופן של הרחבה, או בלשון שפת המדינה: "מאָר דען דע מקסימום" (יותר מה"מקסימום"),

קכווהקב"ה מבטיח: "ואמלאהו", שממלא את הבקשה באופן של "הרחב פיך", "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"52, למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה, "טוב לשמים וטוב לבריות"55.

קכז[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "ממצרים גאלתנו"].

קכח* * *

קכטכא. ישנו ענין נוסף בשייכות למנהגים שהתעכבו אודותם – בנוגע לאמירת "אל תירא" ו"אך צדיקים" קודם אמירת שיעור תהלים:

קלישנם כאלו שדוחים זאת לסוף התפלה – לאחרי שיעור תהלים והמשניות.

קלאולכאורה כך משמע מתשובת מהרש"ל – שזהו המקור למנהג לומר "אך צדיקים" אחר התפלה (כמובא בשער הכולל להרב לאַוואוט, ובכמה ספרים שמציינים מקורות המנהגים) – שכתב: "וביציאתי מביהכנ"ס אשב מעט ואומר אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך".

קלבאבל אעפ"כ הנני נוהג לומר זאת קודם שיעור תהלים.

קלגכב. וטעם הדבר:

קלדבפעם הראשונה שהנהיגו אמירת שיעור תהלים החדשי לאחרי התפלה, וכ"ק מו"ח אדמו"ר הפיץ זאת, וצוה לעשות כן בבית-הכנסת שלו, ובכל בתי-כנסיות – הוסיף, שאמירת שיעור תהלים זה ע"י הש"ץ לא תהי' לפני עמוד התפלה, אלא לפני הבימה (שולחן הקריאה).

קלהוהטעם הפשוט לזה (אף שלא שמעתיו בפירוש, אבל מסתבר לומר

קלו52
כן) – כי, אם יאמרו השיעור תהלים לפני העמוד, הרי זה עלול להחשב כהוספה על התפלה, שיש להזהר מזה, כמבואר באחרונים, וגם בתשובת השבות יעקב (המוזכר לעיל (ס"ט)), שכאשר היתה קבוצה שרצו להתאסף יחדיו לערוך ברבים תיקון חצות ואמירת פיוטים כו', לא הי' מרוצה מזה, באמרו, שדבר זה עלול להחשב כהוספה על התפלה. ואם הדברים אמורים בשייכות לענין של לימוד, הרי עאכו"כ בנוגע לאמירת תהלים, שכיון שזהו"ע של "שירות ותשבחות" (כדברי הגמרא במסכת ברכות), הרי זה שייך לענין התפלה, שחלק ממנה הוא "סידור שבחו של מקום". ולכן היתה ההוראה שלא לומר השיעור תהלים אצל העמוד, אלא אצל שולחן הקריאה.

קלזאבל בפועל, הנה לאחרי משך זמן, התחילו לומר השיעור תהלים אצל העמוד. והטעם הפשוט בזה הי' מפני טירחא דציבורא, והיינו, שמיד לאחרי אמירת "עלינו", כאשר הש"ץ עומד עדיין לפני העמוד, יש להמשיך ולומר השיעור תהלים, כי, אם הש"ץ יעזוב את מקומו ויפנה לילך לבימה, פלוני ילך לכאן ופלוני לשם, אזי יתכן שאצל אחדים לא יהי' קיום למנהג דאמירת שיעור תהלים.

קלחאך עדיין נשאר החשש שלא יתפרש הדבר כהוספה על התפלה.

קלטולכן, העצה לזה – לסיים תחילה את התפלה ע"י אמירת הפסוקים המיוחדים לכתחילה לסיום ואחרי התפלה: "אל תירא" ו"אך צדיקים", ואז, הנה גם כאשר הש"ץ נשאר אצל העמוד לאמירת שיעור תהלים, הרי זה לאחרי ההפסק ע"י אמירת הפסוקים הנ"ל, ששולל את ענין ההוספה על התפלה.

קמובפרטיות יותר:

קמאלא די באמירת ג' הפסוקים ד"אל תירא גו'" בלבד, כי: המקור לאמירת פסוקים אלו הוא – סיפור המדרש על מגלת אסתר אודות ג' התינוקות שפגש מרדכי, ואמר לכל אחד מהם "פסוק לי פסוקך", ואמר הראשון הפסוק "אל תירא" וכו', והתוצאה היתה בהצלחה, ולכן מסיימים את התפלה בפסוקים אלו. ומובן, שסיום זה הוא עדיין ענין של תפלה – תפלה מיוחדת שהצליחה באופן נפלא ביותר, כך, שזהו המשך וסיום התפלה, כתפלה אריכתא דמי;

קמב53
משא"כ הפסוק "אך צדיקים" – אינו סיום של תפלה, אלא כמ"ש המהרש"ל (ומבואר יותר בדברי האחרונים) ע"פ דברי הגמרא "המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר התפלה, שנאמר אך צדיקים יודו לשמך (והדר) ישבו ישרים את פניך", והיינו, שאמירת פסוק זה היא בתור ענין שמחוץ לתפלה, לאחרי סיום התפלה.

קמגאך עדיין נשארת קושיא: הרי המהרש"ל הי' אומר "אך צדיקים" קודם צאתו מבית הכנסת?

קמדאמנם, רואים בפועל עכשיו, כשישנו שיעור לימוד לאחרי התפלה, והלימוד הוא בבית-הכנסת דוקא, כדברי הגמרא במסכת ברכות על הפסוק "אוהב ה' שערי ציון גו'", "שערים המצויינים בהלכה", שהתפלה במקום הלימוד, והלימוד במקום התפלה מסייע ומוסיף הצלחה כו', הנה כיון שהלימוד במקום זה דוקא הוא בגלל שבו היתה התפלה, לכן אומרים "אך צדיקים" (לא קודם היציאה מבית-הכנסת, אלא) לאחרי התפלה, קודם התחלת הלימוד.

קמהולסיכום: לא מצאתי עצה אחרת מלבד להפסיק בין התפלה לאמירת תהלים באמירת "אל תירא" ו"אך צדיקים" – בהתאם להוראה בפעם הראשונה שאמירת תהלים תהי' במקום שונה מאמירת התפלה כדי שלא תחשב להוספה על התפלה, אלא, שלאח"ז נשתקע הדבר, מפני טירחא דציבורא, ואילו בנוגע לעצה הנ"ל אודות הקדמת אמירת "אל תירא" ו"אך צדיקים", לא שייך טירחא דציבורא, ואדרבה, יש בה תועלת לציבור, כי, כאשר דוחים אמירת "אל תירא" ו"אך צדיקים" לאחרי אמירת תהלים ולאחרי משניות כו', הרי לפעמים עלולים לשכוח לאמרם.

קמו*

קמזכג. ולסיים מעין הפתיחה:

קמחבנוגע למאמר המשנה "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים" – ידוע דיוק הלשון "אחד", שהן אצל ה"מרבה" ישנו הענין ד"אחד", והן אצל ה"ממעיט" ישנו הענין ד"אחד",

קמטוהרי הפירוש ד"אחד" הוא – כדברי הסמ"ק (הובא בבית יוסף) שאות א' מורה על אלופו של עולם, אות ח' מורה על ז' רקיעים וארץ, ואות ד' מורה על ד' רוחות העולם, ומכל ענינים אלו נעשית תיבה אחת,

קנ54
והתחלת ועיקר התיבה, הראש והמושל, הרי זה האל"ף (שלכן, כשרוצים לכתוב "אחד" בראשי-תיבות, לא כותבים ח' או ד', אלא חייבים לכתוב האות א', שכוללת גם הח' והד', אבל לא להיפך ח"ו),

קנאוכאשר ההתחלה היא ב"אחד", הנה למרות שאצל פלוני בא ה"אחד" לידי ביטוי באופן של "המרבה", ואילו אצל פלוני באופן של "הממעיט", בודאי ש"לא ידח ממנו נדח", וברור הדבר ש"יכוין לבו לשמים", ו"רחמנא לבא בעי",

קנבוכיון שהלב מושל בכל הגוף, "לבא פליג לכל שייפין" – הנה מהלב ("יכוין לבו לשמים"), "בכל לבבך", יומשך בכל אברי הגוף, שיתנהג באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים", ועד ש"בכל דרכיך דעהו", כדי לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

קנגו"באור פני מלך חיים", והוא מקיים את הבקשה: "בקשו פני את פניך הוי' אבקש", ובפרט בעשרת ימי תשובה, שאז הקב"ה הוא "בהמצאו" ו"בהיותו קרוב",

קנדומתוך שמחה וטוב לבב מסיימים את העבודה של עשי"ת – תשובה עילאה, וממשיכים את "הוי' הוא האלקים", לאחרי ההקדמה ד"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וההקדמה שלפנ"ז: "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד",

קנהומתקיים בעגלא דידן פסק הרמב"ם ש"מיד הן נגאלין", ובא בפועל ובגלוי למטה מעשרה טפחים – "לשנה הבאה בירושלים" [כהפירוש בזה – שאין צריכים להמתין שנה שלימה, אלא ענין זה נעשה מיד, ובמילא, לשנה הבאה נהי' כבר בירושלים], ע"י משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה.

קנו55
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגונים "פרזות תשב ירושלים", "אנא עבדא", "אבינו מלכנו", ו"ופרצת".

קנזטרם צאתו (לאחרי אמירת ברכה אחרונה) התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].

קנח______ l ______