Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
א335
בס"ד. שיחת חג הפורים, ה'תש"ל.
בלתי מוגה
בס"ד. שיחת חג הפורים, ה'תש"ל.
בלתי מוגה
בא. כל ענין בעולם, אע"פ שיש לו צדדים ונקודות שבהם משתווה עם שאר הענינים, החל מהענין הכללי שהכל נברא ע"י הקב"ה, ובכל ענין יש ניצוץ קדושה – הרי ביחד עם זה, יש בכל פרט ענין מסויים שבו חלוק הוא מהפרט השני להיות פרט מיוחד בפני עצמו – אם מצד תכונות פנימיות שלו, מצד עניניו העצמיים, או מצד דברים שניתוספו בו, או עכ"פ מצד היותו במקום או בזמן בפ"ע (לא באותו מקום או זמן שבו נמצא הפרט השני), אע"פ שבכל שאר הענינים הרי הם שוים – שזהו רק כפי שנראה בחיצוניות, כי, לאמיתתו של דבר, כיון שכל הענינים נבראו ע"י הקב"ה, יש לכל ענין הסבר, תכלית וכוונה, וא"כ, הא גופא שענין זה נמצא במקום וזמן בפ"ע, מהוה הוכחה שהוא פרט מיוחד בפ"ע, ולכן קבעו אותו במקום וזמן שונים, והיינו, שהמצאו במקום וזמן מסויים הוא מסובב שמורה על סיבת הדבר.
גובפרטיות יותר:
דנוסף על החלוקה של העולם לכמה סוגים ומינים ופרטים, ובכללות: דומם צומח חי מדבר, וכל א' מהם נחלק לכמה מינים וסוגים, כפי שרואים בגשמיות הענינים – ישנם גם התנאים והגדרים הקשורים עם כללות ענין המציאות, שזהו ענין המקום והזמן:
המקום – התכונה שלו היא שתופס שטח מסויים, ולכן יש בו ראש (תחלה) אמצע (תוך) וסוף, או בסדר הפוך: סוף תוך ראש (כפי שמובא הר"ת "סתר"), ותכונה זו היא בשוה בכל המקומות שבעולם שנחלקים למדינות וכו', ובלשון המגילה: "מדינה ומדינה עיר ועיר".
ווזמן – שכללות משך הזמן ענינו קדימה ואיחור, ובזה מתבטא עצם ענין הזמן שנחלק לעבר הוה ועתיד (הי' הוה ויהי'), שזוהי נקודה משותפת בכל הזמנים (כל זמן שישנו ענין הזמן).
זאמנם, בזמן גופא יש גם חלוקה לסוגים ומינים, ובכללות: יש זמן של ימי החול, ויש זמן שהוא חלוק מהימים הרגילים שנקראים ימות החול – שנקרא בשם "מועד", שזוהי חלוקה מיוחדת בכללות ענין
ח336
הזמן, שכוללת את כל השבתות וימים טובים, מועדים ורגלים וחגים של בנ"י.
הזמן, שכוללת את כל השבתות וימים טובים, מועדים ורגלים וחגים של בנ"י.
טב. ובנדו"ד – בנוגע לפורים:
ימדובר אודות יום, מעת-לעת, שיש בו משך של שעות ורגעים וכו', כמו כל ימות השנה, אבל הוא חלוק ומובדל מכל שאר ימות השנה: ימי הפורים.
יאובענין זה יש לפורים נקודה משותפת עם כל שאר ימים טובים ורגלים, שכולם חלוקים ומובדלים משאר ימות השנה – שזוהי החלוקה הכללית שבין ימות החול לשבתות וימים טובים.
יבאמנם, כיון שלכל אחד מהימים טובים יש זמן מיוחד, שם מיוחד, עם מצוות והנהגות מיוחדות, הרי מובן, שאע"פ שבכללות יש לכל הימים טובים אותה תכונה שהם מובדלים מכל שאר הימים, יש לכל אחד מהם תכונה בפני עצמה שמבדילה אותו מכל שאר הימים טובים.
יגונוסף לזה יש בפורים תכונה מיוחדת שבה חלוק הוא מכל שאר הימים טובים, מועדים ורגלים, והיינו, שכל הימים טובים הם מצד אחד, שיש בהם צד השוה, והיו"ט היחידי שמובדל מכולם הוא היו"ט דפורים – כמובן מסיפור קצר שמספרים לנו חז"ל (כדרכם ובסגנונם) במדרש רבה על מגילת אסתר, כדלקמן (ס"ד).
ידג. ובהקדמה:
טובנוגע לכל הימים טובים (פסח שבועות וסוכות, ועד"ז ר"ה ויוהכ"פ שגם הם נקראים "מועדים"), ובכללות, כל הימים שאינם ימי החול – הסדר הוא, שכיון שישנו מאורע מיוחד שאירע ביום זה, לכן נקבע ליום מיוחד שמובדל משאר הימים.
טזולדוגמא: בנוגע לשבת – מסופר בתורה: "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש", וכיון שזהו יום מיוחד שבו שבת הקב"ה ממלאכת בריאת שמים וארץ, לכן נקבע יום זה – שטח מסויים בזמן – ליום השבת.
יזועד"ז בנוגע לפסח: סיבת היו"ט היא – לפי שבחמשה עשר בניסן יצאו בנ"י מארץ (וגלות) מצרים, ולכן נקבע יום זה ליו"ט. ועד"ז בנוגע לחג השבועות – "שבעה שבועות תספר לך", ויום החמישים
יח337
הוא יו"ט. ועד"ז סוכות, ר"ה ויוהכ"פ (ועד"ז בנוגע למועדי התעניות שנקבעו בגלל מאורעות שליליים שאירעו בימים אלו).
הוא יו"ט. ועד"ז סוכות, ר"ה ויוהכ"פ (ועד"ז בנוגע למועדי התעניות שנקבעו בגלל מאורעות שליליים שאירעו בימים אלו).
יטוהצד השוה שבהם – שבכולם נקבע הזמן ליו"ט בגלל מאורע שאירע בנוגע לענין אחר (לא בנוגע לענין הזמן גופא).
כאך ישנו יו"ט אחד ויחידי – פורים – שקביעותו בזמן היא בגלל מאורע הקשור עם ענין הזמן גופא.
כאד. בנוגע לטענת המן על בנ"י ש"דתיהם שונות מכל עם וגו'" (ולכן "למלך אין שוה להניחם") – מסופר במדרש:
כב"אמר לי' (המן לאחשורוש) שיניהון רברבן" (שיניים שלהם הם גדולים, כלומר, שאוכלים הרבה),
כג– דכיון ש"שבעים פנים לתורה", הנה נוסף לכך שיש לכל ענין כמה פירושים וטעמים ורמזים וכו', הרי כל תיבה בתורה היא מדוייקת, לא רק בנוגע לתוכן הענין, אלא גם לתיבה המדוייקת שנבחרה לבטא ענין זה. ובנדו"ד, הענין ש"דתיהם" של בנ"י הם באופן מיוחד מכל עם, יכולים לבטא בלשון הקודש בכמה אופנים, וכיון שנבחרה תיבת "שונות", שמשמעותה גם מלשון שיניים, הנה נוסף על פשוטו של מקרא, יש בזה גם רמז על ענין ה"שיניים" –
כד"שאוכלין ושותין ואומרים עונג שבת עונג יו"ט",
כה– והרי ענין היו"ט קשור במיוחד עם אכילה ושתי', ש"אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין", ובפרט בנוגע לפורים, שהרי "מיחייב איניש לבסומי", ופירש רש"י "ביין", וכמבואר במפרשים טעם הדבר, לפי שכל עניני המגילה קשורים עם יין, החל מתחילתה: "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין", ועד להסיום, שמפלת המן היתה במשתה היין –
כווהולך ומפרט: "חדא לשבעא יומין – שבתא .. בניסן פיסחא, בסיון עצרת, בתשרי ריש שתא וצומא רבא וחגא דמטללתא" (וזהו
כז338
ודתיהם שונות, שמה שאוכלים בשיניהם אומרים שעושים מחמת דתיהם).
ודתיהם שונות, שמה שאוכלים בשיניהם אומרים שעושים מחמת דתיהם).
כחומסיים במדרש: "אמר לו הקב"ה, רשע, אתה מפיל עין רעה במועדיהם שלהם, הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד אחד .. ימי הפורים".
כטומזה מובן, שהיו"ט דפורים אינו כמו כל שאר הימים טובים שזמנם נקבע בגלל ענין אחר, כמו פסח, שנקבע בגלל הגאולה משעבוד של גלות ועבודת פרך כו', או כמו שבת, שבגלל ש"שבת וינפש" לכן נעשה יום קדוש, אלא קביעת היו"ט היא בקשר לענין הזמן גופא – שכיון שהמן הפיל "עין רעה במועדיהם שלהם", שלא הי' יכול לסבול שיש לבנ"י ריבוי ימים (זמן) שמובדלים מימות החול להיות "ימים טובים", הנה באופן של "מדה כנגד מדה" ניתוסף אצלם עוד יום טוב, והיינו, שהיו"ט הוא באותו ענין – ענין הזמן.
לה. ועפ"ז אפשר לבאר גם הטעם ששמחת פורים גדולה יותר מכל שאר הימים טובים:
לאכל הימים טובים, פסח שבועות וסוכות, הם "מועדים לשמחה". והיינו, שאף שהם חלוקים בכמה ענינים, שהרי פסח קשור עם "זמן חרותנו", שבועות עם "זמן מתן תורתנו", וסוכות עם "זמן שמחתנו", הרי הם משתווים בכך שכולם "מועדים לשמחה".
לבובכולם צריכה להיות השמחה מתוך השגחה שלא תהי' יתר על המדה – כפסק השו"ע שבית-דין היו שולחים שלוחים, משגיחים, להבטיח שלא יהיו ענינים בלתי-רצויים כתוצאה מזה שהשמחה תצא ממדידה והגבלה. וענין זה הוא בכל הימים טובים בשוה, והיינו, שאפילו בחג הסוכות שנקרא "זמן שמחתנו", צריכה להיות הגבלה בשמחה כמו בפסח ושבועות, שאינם נקראים "זמן שמחתנו", אבל יש בהם החיוב ד"מועדים לשמחה".
לגובענין זה חלוק פורים מכל הימים טובים – שלא זו בלבד שלא שולחים ב"ד שלוחים לדאוג לכך שהשמחה לא תצא ממדידה והגבלה, ולא זו בלבד שמותר שהשמחה תצא ממדידה והגבלה, אלא יש חיוב שהשמחה תהי' למעלה ממדידה והגבלה – כלשון הגמרא11 (שהובא גם
לד339
בפס"ד להלכה בפועל): "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", והיינו, ששמחת פורים צריכה וחייבת להיות באופן של יציאה ממדידה והגבלה – ענין הדעת, כך, שלא תהי' שליטה לענין הדעת על השמחה, שלא תהי' השמחה מדודה ומוגבלת ע"פ שכל, אלא באופן ד"לא ידע".
בפס"ד להלכה בפועל): "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", והיינו, ששמחת פורים צריכה וחייבת להיות באופן של יציאה ממדידה והגבלה – ענין הדעת, כך, שלא תהי' שליטה לענין הדעת על השמחה, שלא תהי' השמחה מדודה ומוגבלת ע"פ שכל, אלא באופן ד"לא ידע".
להולכאורה אינו מובן:
לובפסח היתה גאולת ישראל – "מאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה", ככל ההפלאות שבסיפור יציאת מצרים, ואדרבה – עוד יותר מאשר בפורים, שהרי בפסח יצאו משעבוד מצרים, ואילו בפורים, הנה גם לאחרי הנס, "אכתי עבדי אחשורוש אנן". וא"כ, היתה שמחת פורים צריכה להיות פחותה מהשמחה שבפסח מצד היציאה משעבוד לגאולה, ככל הפרטים שהיו ביצי"מ. ואעפ"כ מצינו להיפך – שבפסח מוכרחת להיות מדידה והגבלה, ובפורים מוכרח להיות העדר המדידה וההגבלה?!
לזוא' ההסברים בזה – שבכל הימים טובים הקשר עם ענין הזמן הוא ענין בפ"ע, והיינו, שסיבת היו"ט היא יציאת בנ"י משעבוד מצרים, אלא שענין זה אירע בזמן מסויים, אבל אין זה קשור עם ענין הזמן עצמו; משא"כ בפורים הי' הקטרוג של המן בענין הזמן גופא, שלא הי' יכול לסבול שיש לישראל זמן של יו"ט, ולכן הוצרך להיתוסף יו"ט אצל בנ"י, ובגלל זה באים כל הענינים הקשורים עם שמחת פורים, ולכן צריכה להיות השמחה בענין הזמן באופן שהוא היפך לגמרי מענין החולין, ובמילא הרי זה באופן של יציאה מכל מדידה והגבלה.
לחו. ומכאן יש ללמוד גם הוראה:
לטישנם החושבים שיהודי צריך לפעול קדושה רק בענינים שהם ברשותו ויכול לפעול שינוי – גדלות או קטנות וכו'.
מועל זה הוא הלימוד מפורים – שפעולתו של יהודי היא גם בנוגע לעצם ענין הזמן, והיינו, שלא זו בלבד שבגלל שהנהגתו היא באופן אחר, הנה בדרך ממילא נעשה הזמן קדוש, אלא הפעולה היא בנוגע לעצם ענין הזמן – דאף שלכאורה אין לאף אחד בעלות על ענין הזמן, שהרי אי אפשר להאריך או לקצר את משך זמן היום (כשם שאי אפשר להאריך ולקצר את ענין המקום), אעפ"כ, נותן הקב"ה ליהודי כח, אפשרות ויכולת (וכיון שיש ביכלתו, הרי הוא מחוייב לעשות זאת) לנצל גם את
מא340
הענינים שאינם בשליטת סתם אנשים, ובנדו"ד, עצם הזמן – לעשותו יו"ט, ומצד זה בא החיוב "לבסומי .. עד לא ידע", ובאופן שאין זה ענין של הידור או הוספה בענין הפורים, אלא עצם ענין הפורים הוא להיות במעמד ומצב ד"עד דלא ידע".
הענינים שאינם בשליטת סתם אנשים, ובנדו"ד, עצם הזמן – לעשותו יו"ט, ומצד זה בא החיוב "לבסומי .. עד לא ידע", ובאופן שאין זה ענין של הידור או הוספה בענין הפורים, אלא עצם ענין הפורים הוא להיות במעמד ומצב ד"עד דלא ידע".
מבוביחד עם זה מראה יהודי "קוּנְץ", שאע"פ שנמצא במעמד ומצב ש"לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"11, הרי זה מתבטא אצלו בתנועה של קירוב לבבות ובנוגע לענין של מצוה – שזהו החיוב דפורים ב"משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים".
מגז. ויש להוסיף בנוגע ל"מתנות לאביונים" – ביאור דיוק הלשון "מתנות לאביונים", מתנה דייקא, ולא צדקה (כהלשון הרגיל בנוגע לאביונים):
מדהחילוק בין צדקה למתנה הוא – שצדקה ניתנת לאדם הנצרך וזקוק לעזרה, בגלל שהנותן מרחם על מי שנמצא בדרגא שלמטה ממנו, ולכן נותן לו צדקה; ואילו ענין המתנה הוא באופן הפכי – כהכלל בגמרא (שהובא בפוסקים) "אי לאו דעביד נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא", והיינו, שנתינת המתנה היא סימן לכך שנותן המתנה קיבל נחת רוח ועונג ממקבל המתנה, ונח"ר ועונג זה באים לידי ביטוי בכך שנותן לו מתנה.
מהויש להוסיף, שמעלה זו היא לא רק לגבי ענין הצדקה כפי שנקרא אצל אומות העולם, אלא גם לגבי ענין הצדקה כפי שנקרא בלשון הקודש.
מוובהקדם המדובר פעם בארוכה שבלשונות אומות העולם (ברוסית וכיו"ב) נקרא ענין הצדקה בשם שמורה על ענין של קרבן, או ענין של רחמנות, או ענין של ירידה וכו', והיינו, שזהו ממון ששייך אליו (לעשיר הנותן), אלא שיורד ממעמדו ומצבו, ועושה טובה ומקריב חלק מההון ששייך אליו ונותנו להזולת (העני) – אף שלא חייב לו מאומה, והלה לא משלם עבור זה [שהרי אם הוא משלם לו, הרי זה ענין של חליפין או מסחר וכיו"ב, ולא צדקה, שפירושה שעשיר נותן לעני, ומה שהעשיר מקבל עבור זה – הרי הוא מקבל מהקב"ה, ולא מהעני, שהוא רק סיבה לזה], כיון שיש לו לב טוב ורך, ומרחם עליו וכו';
מז341
אבל "צדקה" בלשון הקודש היא מהשורש של "צדק", והיינו, שאין זו עשיית טובה למישהו, ולא ענין של קרבן, כך, שיש לו ברירה להתנהג באופן אחר, אלא זהו ענין המוכרח ע"פ צדק ויושר; בשעה שנותן צדקה יודע שזהו רק קיום חובתו – מילוי שליחות של הקב"ה, ואם אינו נותן צדקה, הרי הוא היפך מ"צדיק" ש"צדקות אהב", והרי יודעים מהו התואר שבו נקרא מי שהוא היפך מ"צדיק"!...
אבל "צדקה" בלשון הקודש היא מהשורש של "צדק", והיינו, שאין זו עשיית טובה למישהו, ולא ענין של קרבן, כך, שיש לו ברירה להתנהג באופן אחר, אלא זהו ענין המוכרח ע"פ צדק ויושר; בשעה שנותן צדקה יודע שזהו רק קיום חובתו – מילוי שליחות של הקב"ה, ואם אינו נותן צדקה, הרי הוא היפך מ"צדיק" ש"צדקות אהב", והרי יודעים מהו התואר שבו נקרא מי שהוא היפך מ"צדיק"!...
מחכלומר: בנ"י מסתכלים באופן אחר על כל ענין הצדקה – שנתינת צדקה לעני מורה רק שהוא אדם שהולך בדרך הצדק, ואינו רוצה לעשות רשעות, וכיון שאינו רוצה לעשות רשעות, לכן מוכרח ליתן צדקה – "צדקות אהב".
מטובלשון קודש גופא – ניתוסף בפורים שהנתינה לאביון היא לא רק "צדקה", אלא "מתנה":
נלא זו בלבד שהנתינה לאביון אינה כמו אצל אוה"ע, באופן שיורד ממעמדו ומצבו ומקריב קרבן ליתן משלו להזולת, אלא גם מי שהגיע כבר לדרגא שיודע שנתינת הצדקה הו"ע של צדק ויושר (ולולי זאת הרי זה נכלל בתואר המיוחד של היפך הצדיק) – אין זה מספיק, אלא צריך לידע יתירה מזה, שזהו באופן הפכי – שהעני עושה לו טובה, כמארז"ל "יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב"; לא זו בלבד שלאחרי מאה ועשרים שנה, בעוה"ב, יקבל תמורת זה משהו או הרבה, ואז יווכח אם העסק הי' כדאי, אלא הנתינה היא באופן שמרגיש בשעת מעשה שהמקבל "עביד נייחא לנפשי'", ולכן צריך (לא רק לעשות ענין של "צדק", אלא) ליתן לו "מתנה", באופן ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן".
נאוהרי ב"עין יפה" נכלל לא רק הענין ד"המפייסו", היינו, שלא ליתן צדקה בפנים זועפות (כמבואר בפוסקים דברים קשים על זה), כי אם בסבר פנים יפות, בפנים מאירות ובפנים שוחקות, אלא זהו ענין שנוגע גם בכמות כפשוטו – שהרי מצד הנתינה "בעין יפה" ה"ה נותן "יותר מדאי" (יותר מכפי שסוכם לכתחילה).
נבונוסף על הדיוק ד"מתנות" (מתנה, ולא צדקה) – ניתוסף גם הדיוק "(מתנות) לאביונים", ולא לעניים23:
נג342
אביון – הוא עני אפילו לגבי עניים, כפירוש רש"י ש"אביון" הוא "תאב לכל דבר", והיינו, שהתואר "עני" יכול להיות רק בענין אחד, אבל עדיין יש לו מעלות בענינים אחרים, ואילו "אביון" פירושו שבנוגע לכל דבר איזה שיהי' הרי הוא "תאב" לזה, כיון שאין לו מאומה.
אביון – הוא עני אפילו לגבי עניים, כפירוש רש"י ש"אביון" הוא "תאב לכל דבר", והיינו, שהתואר "עני" יכול להיות רק בענין אחד, אבל עדיין יש לו מעלות בענינים אחרים, ואילו "אביון" פירושו שבנוגע לכל דבר איזה שיהי' הרי הוא "תאב" לזה, כיון שאין לו מאומה.
נדוכן הוא גם ברוחניות – שכאשר מסתכלים עליו לא רואים אצלו ענין של מעלה. ולכאורה: איזו שייכות יש לו עמו?! ואם יש איזו שייכות – הרי זה באופן שעושה לו טובה לירד ממדריגתו הנעלית ולהתעסק עם מישהו שאין לו מעלה כלל, עד ל"אביון" כפשוטו שאין לו מאומה.
נהאך הענין ד"עד דלא ידע" שבפורים מהפך זאת – שגם בראותו "אביון", הרי לא זו בלבד שאינו מביט עליו מלמעלה למטה, שהוא הנותן שעושה לו טובה ונותן לו צדקה, אלא אדרבה: הוא מכיר בכך שה"אביון" עושה "נייחא לנפשי'", כיון שע"י ה"אביון" יש ביכלתו לזכות במצוה מיוחדת שלא הי' יכול להגיע אלי' לולי מציאות האביון – מצות הצדקה ש"שקולה כנגד כל המצוות", שהרי אי אפשר לקיים מצות הצדקה ע"י נתינה לעשיר, כי אם לעניים דוקא (כדברי הגמרא במסכת סוכה: "צדקה – לעניים, גמילות חסדים – בין לעניים בין לעשירים"),
נווכיון שעי"ז שישנה מציאות של אביון בעולם יש ביכלתו לקיים מצוה ששקולה כנגד כל המצוות כולם – הרי אין לו תענוג גדול בעולם יותר מזה; וא"כ, אביון זה, שעל ידו הגיעה אליו הזכות לקיים מצוה זו – מרויח לקבל ממנו מתנה גדולה ביותר, בדוגמת מי שזימן לו עסק טוב ביותר שעל ידו יכול להרויח ללא טירחא יתירה שלא לפי ערך!
נזוכאן רואים גודל מעלתו של יהודי – שגם בשעה שמקיים החיוב "לבסומי .. עד דלא ידע", אין זה גורם לו רגש של גדלות ("ווערן באַ זיך גרויס"), או לעשות דברים פראיים כו', אלא להיפך: כשפוגש אביון ביום זה שבו נמצא במעמד ומצב ד"עד דלא ידע", אזי נעשה היחס שלו עם האביון באופן שאינו מביט עליו מלמעלה למטה, ועושה לו טובה ונותן לו צדקה, וכיון שיש לו לב טוב, נותן לו צדקה ביד רחבה, צדקה גדולה ביותר, אלא מה שנותן לו – הרי זה בתור "מתנה", בגלל ש"עביד נייחא לנפשי'", שעל ידו זכה לאושר הכי גדול שיכול להיות לו בחיים,
נח343
ולמדריגה הכי נעלית שיכול להגיע אלי', ולכן, אין זה אלא מן היושר ליתן לו לכל-הפחות מתנה טובה ויפה!
ולמדריגה הכי נעלית שיכול להגיע אלי', ולכן, אין זה אלא מן היושר ליתן לו לכל-הפחות מתנה טובה ויפה!
נטח. ומזה מובנת ההוראה בפשטות:
סכשמדובר אודות הפצת היהדות בכל מקום ומקום, אפילו במקומות שנראה שאין שם כאלו שכדאי להתעסק עמהם, כיון שאין בהם מעלה, להיותם במעמד ומצב של "אביון" ש"תאב לכל דבר", כיון שאין לו מאומה, ועד שהוא למטה מ"אביון", שאפילו אינו "תאב", כיון שאינו יודע שחסר לו משהו, וגם אם יודע שחסר לו, אינו חפץ בכך – הנה הדרישה של ימי הפורים היא, שביחד עם "משלוח מנות איש לרעהו", צריך ליתן גם "מתנות לאביונים" (ואדרבה: כדברי הרמב"ם ש"מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות .. בשלוח מנות לרעיו"), היינו, להתעסק גם עם עניים, ואפילו עם "אביונים", וליתן להם (לא צדקה, אלא) באופן של מתנה.
סאוהקב"ה לא נשאר בעל-חוב, ונותן לכל אחד ואחד "מתנות לאביונים" – שהרי בהשוואה להקב"ה, כל "נברא" הוא בדרגת "אביון", כי, כמה שיהי' לאדם, הרי זה שלא בערך לגבי "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות", הן בנוגע לכסף וזהב כפשוטו, והן בנוגע לכסף וזהב ברוחניות; ונותן זאת לא רק באופן של צדקה, אלא באופן של מתנה, ש"כל הנותן בעין יפה נותן", "יותר מדאי" (יותר מכפי שסוכם לכתחילה) – "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", למטה מעשרה טפחים.
סבומשמחת פורים ממשיכים על כל השנה כולה – לבטל את המן וזרעו וזרע זרעו (כפי שישנו בדורנו זה ובפרט בשנים האחרונות), באופן ש"נפל פחד היהודים עליהם", "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", ולא כמו בערב פורים, שהי' צורך בהענין ד"נקהלו" ובענין של מלחמה, אלא כפי שנעשה בפורים – מתוך שמחה וטוב לבב, באופן ד"ונוח בארבעה עשר בו", "ונוח בחמשה עשר בו", מתוך מנוחה אמיתית, וטוב הנראה ונגלה לכל אחד ואחת בישראל.
סג* * *
סד344
ט. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ז) בענין "מתנות לאביונים", יש לבאר מאמר תמוה ביותר שמצינו בגמרא: "רבי מכבד עשירים" – שכבר עמדו רבים על מאמר זה שלכאורה אינו מובן:
ט. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ז) בענין "מתנות לאביונים", יש לבאר מאמר תמוה ביותר שמצינו בגמרא: "רבי מכבד עשירים" – שכבר עמדו רבים על מאמר זה שלכאורה אינו מובן:
סהכבוד – שייך למי שיש לו מעלות. ואילו "עשיר" – יכול להיות גם מי שקיבל בירושה הון גדול שלא עמל בו ולא עסק בזה; ויכול להיות גם ש"עשיר יענה עזות", או "עושר שמור לבעליו גו'" באופן שהוא היפך טובתו (כפי שנאמר בנוגע לקרח), כיון שמנצל את העושר לענין הפכי. וא"כ, מהו הטעם ש"רבי מכבד עשירים"?!
סוהגמרא לא אומרת שרבי מכבד עשירים צדיקים – אם הם צדיקים, הי' רבי מכבדם בלאה"כ, גם אם לא היו עשירים; ומזה מובן שרבי כיבד עשיר, מבלי הבט אם יש לו עוד מעלות. ולכאורה טעמא בעי.
סזוהגע עצמך: רבי סידר את המשנה, שהיא היסוד של תושבע"פ; והי' במעמד ומצב שלא הי' זקוק למישהו אחר, כדברי הגמרא שלא פסקו על שולחנו לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, וכפי שהפליגו חז"ל בכ"מ אודות גודל הפלגת עשירותו של רבי; וח"ו לחשוד ברבי שרצה לומר למישהו דבר שלא חשבו בלבו, כדי לפעול אצלו דבר-מה. ובודאי שכל מה שאמר בפה, הי' בהתאם למחשבתו בלבו, וכאשר כיבד מישהו בחיצוניות, הרי זה בגלל שכך הי' בפנימיות.
סחולכאורה אינו מובן כלל – מדוע מגיע לעשיר כבוד: אם הוא מנצל את העשירות לדברים טובים – הרי הוא עושה דבר טוב, ומקיים כמה מצוות, ולכן מגיע לו כבוד; אבל גם לעני מגיע כבוד אם הוא מקיים מצוות רבות; והרי לא נאמרו כאן שום הגבלות ותוארים להורות שמדובר אודות סוג מיוחד של עשירים?!
סטי. והביאור בזה – כפי שדובר פעם בארוכה:
עכאשר רבי ראה עשיר – ידע בוודאות שאין זה מצד כחו ועוצם ידו; יש פסוק מפורש בחומש שאסור לומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (ועד שהסמ"ג מונה זאת במנין המצוות), ולא בגלל
עא345
שזוהי עבירה סתם, אלא זהו בפשטות היפך האמת; וכיון שכן, הרי בודאי נתקיים בו מ"ש "כי ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל", והיינו, שהקב"ה בחר בו ליתן לו עשירות.
שזוהי עבירה סתם, אלא זהו בפשטות היפך האמת; וכיון שכן, הרי בודאי נתקיים בו מ"ש "כי ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל", והיינו, שהקב"ה בחר בו ליתן לו עשירות.
עבוכיון שרבי ידע מה היא עשירות, הרי ידע שעשירות יכולה להביא למעמד ומצב ד"וישמן ישורון (ולאח"ז) ויבעט".
עג– וכהדיוק בזה, שלא נזכר כאן השם "יעקב", ואפילו לא השם "ישראל", אלא השם "ישורון" דוקא, כידוע שג' שמות אלו הם ג' דרגות מלמטה למעלה: יעקב – דרגא הכי פחותה, שהרי תיכף כשנולד נאמר "ויקרא שמו יעקב"; ורק לאחרי כן, כאשר "שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", אזי נקרא בשם "ישראל"; ולאחרי כן, כאשר "ויהי בישורון מלך", אזי נקראים בשם "ישורון". וכמבואר בקבלה וחסידות ענינם של ג' דרגות אלו בספירות ובכחות הנפש.
עדועז"נ "וישמן ישורון ויבעט", שהמעמד ומצב ד"וישמן" יכול לפגוע לא רק כשנמצאים בדרגת יעקב, או אפילו בדרגת ישראל, אלא גם כשנמצאים בדרגת "ישורון", יכול להיות שהמעמד ומצב ד"וישמן" יביא לידי "ויבעט". –
עהוכיון שהקב"ה בודאי לא יעבור על הציווי "לפני עור לא תתן מכשול", כמארז"ל (במד"ר פ' משפטים) "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור", הרי מובן, שכאשר הקב"ה נותן ליהודי עשירות, "וישמן", בודאי יש לו כחות עצומים להבטיח שלא זו בלבד שהמעמד ומצב ד"וישמן" לא יביא אותו לידי "ויבעט", אלא יהי' בכחו למלא את שליחותו של הקב"ה.
עוובענין זה לא נוגע מעמדו ומצבו של העשיר בפועל:
עזעצם העובדה שהקב"ה נתן לו עשירות, מהוה הוכחה שיש לו כחות נעלים ביותר,
עחולא רק כחות נעלים שאין להם שייכות לחייו בעוה"ז הגשמי והחומרי, לגופו ונפשו הבהמית – שהרי נותנים לו עשירות כפשוטה,
עט346
ששייכת לגופו ונפשו הבהמית, ושייכת לזמן ומקום שבהם הוא נמצא, ועשירות זו ניתנה לו ע"י הקב"ה – "הוא הנותן לך כח לעשות חיל" – שמקיים את הציווי "לפני עור לא תתן מכשול".
ששייכת לגופו ונפשו הבהמית, ושייכת לזמן ומקום שבהם הוא נמצא, ועשירות זו ניתנה לו ע"י הקב"ה – "הוא הנותן לך כח לעשות חיל" – שמקיים את הציווי "לפני עור לא תתן מכשול".
פולכן הי' רבי מכבד עשירים – כי, בידעו גודל הנסיונות שישנם לעשירים,
פא– כפי שידע ממה שהי' אצלו, והרי תמיד לא הי' רבי מרוצה ממעמדו ומצבו, שלכן, בכל פעם שראה ענין נעלה, בכה רבי ואמר "יש קונה עולמו בשעה אחת", ואילו הוא אינו שייך לזה... וידע מה שהוצרך לעבור כדי שעשירותו תהי' כדבעי, עד שהגיע למעמד ומצב שהי' יכול לזקוף אצבעותיו ולומר "לא נהניתי (מעוה"ז) אפילו באצבע קטנה" –
פבובידעו שהקב"ה בודאי אינו עובר על הציווי "לפני עור לא תתן מכשול", ידע להעריך את הכחות עצומים שיש לעשירים, ולכן הי' מכבדם.
פגיא. ומזה למדים הוראה גם עכשיו – שהרי התורה היא נצחית:
פדכאשר ישנו מישהו שהוא עשיר כפשוטו, בכסף וזהב, בשכל או במדות, או ביכולת, שיש ביכלתו לעשות דברים שאחרים אינם יכולים לעשותם, אין לו לחשוב שכל מה שיעשה, גם אם הוא עושה פחות מהשני, מגיע לו תודה שאינו במעמד ומצב ד"וישמן ישורון ויבעט"... אלא אדרבה: עליו לדעת שכיון שעשאוהו עשיר, נתנו לו כחות עצומים, וכיון ש"לא ברא (הקב"ה) דבר אחד לבטלה", עליו לנצל את כל הכחות במילואן.
פהוכפי שמצינו בגמרא בפרט בנוגע לצדקה, שכאשר ראו מה שאירע לבתו של נקדימון בן גוריון, ושאלו היתכן: הרי נתן צדקה לרוב – הי' המענה ש"כדבעי לי' למיעבד לא עבד"! ולכאורה: הרי נתן שלא בערך יותר ממה שנתנו אחרים? – אלא כיון שהקב"ה מינה אותו שליח על הון עצום, ונתן לו כחות עצומים ואפשרויות גדולות, עליו לעשות כפי שיש ביכלתו – "כדבעי לי' למיעבד", ואם לאו, חסר בעיקר מילוי תפקידו ושליחותו בעלמא דין, ועד שמגיע על זה עונש מר ועצום.
פווזוהי הוראה לכל אחד ואחת, שכאשר מתבוננים במה שצריך לעשות, אין מקום כלל להשתמש ב"קנה המדה" של השתוות עם חבירו,
פז347
לוודא שלא יעשה פחות ממנו, ובפרט אם יוסיף קצת יותר מהשני, אזי מגיע לו כבר עוה"ז ועוה"ב וכל הענינים!... – בודאי מגיע לו ויתן לו הקב"ה כל הענינים הטובים, ועד לבני חיי ומזוני רויחי כפשוטו, אבל עליו לדעת, שרק כאשר מנצל את כל האפשרויות שיש לו, "כדבעי לי' למיעבד", ועד באופן של "דים גו' והותר" (כמ"ש בנוגע למשכן), אזי יודע שמילא את השליחות שניתנה לו מהקב"ה.
לוודא שלא יעשה פחות ממנו, ובפרט אם יוסיף קצת יותר מהשני, אזי מגיע לו כבר עוה"ז ועוה"ב וכל הענינים!... – בודאי מגיע לו ויתן לו הקב"ה כל הענינים הטובים, ועד לבני חיי ומזוני רויחי כפשוטו, אבל עליו לדעת, שרק כאשר מנצל את כל האפשרויות שיש לו, "כדבעי לי' למיעבד", ועד באופן של "דים גו' והותר" (כמ"ש בנוגע למשכן), אזי יודע שמילא את השליחות שניתנה לו מהקב"ה.
פחאמנם, עפ"ז יכולים להתיירא מצד גודל האחריות כו'. אך על זה אמרו רז"ל שאין הקב"ה מבקש אלא לפי כחן, ובודאי נתן ל"עשיר" (באיזה ענין שיהי') הכחות הדרושים לו, כך, שלמרות ש"כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", ניתן לו יצ"ט גדול יותר וכחות גדולים יותר, שיוכל לנצל את ה"יצרו גדול", ולמלא את שליחותו במילואה, ואדרבה – יהי' אצלו גם הענין שזכות הרבים מסייעתו.
פטואם כל הדברים הנ"ל אמורים בנוגע לכל אחד ואחת ובנוגע לכל ימות השנה – עאכו"כ בנוגע לפורים, שאז ישנו הענין ד"כל הפושט יד נותנין לו" (כהלשון הברור שהובא בפוסקים, ונרמז גם בגמרא במסכת ב"מ), והיינו, שכיון שרואה שפלוני פושט יד, הרי בודאי שהכוונה היא אליו, שהוא יהי' הנותן, ולכן צריך ליתן ללא הבחנה כלל מי ומה כו', ולא זו בלבד שלא יחסר אצלו, אלא אדרבה: עי"ז יתוסף אצלו באופן ש"ארבע הידות יהי' לכם", שהקב"ה יתן לו ד' פעמים ככה מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.
צ* * *
צאיב. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ד) אודות דברי המדרש בביאור דיוק לשון הכתוב "דתיהם שונות" (ולא אחרות וכיו"ב), שרומז על הענין ד"שיניהון רברבן", שאוכלים ושותים ביו"ט כו' – עדיין צריך להבין:
צבהענין של שמחת יו"ט ע"י אכילה ושתי' – יכולים לרמז בכמה אופנים ולשונות הקשורים עם ענין השמחה בכלל ואכילה ושתי' בפרט. וא"כ, למה בחרו לבטא ענין זה בלשון "שונות" שקשור עם "שיניים" דוקא?
צג348
ולכאורה – אדרבה:
ולכאורה – אדרבה:
צדענין השמחה בשייכות לאכילה ושתי' אינו קשור עם ענין השיניים – שהרי ענין השיניים הוא רק הכנה לענין האכילה, והיינו, שכאשר המאכל הוא דבר גוש גדול שאי אפשר לבלוע ולעכל אותו, אזי יש צורך ללעוס בשיניים, כלשון הכתוב: "ויגרס בחצץ שיני", שעי"ז מפררים וטוחנים את המאכל שיהי' ראוי לעיכול ובנקל כו', ואז יוכל להיות דם ובשר כבשרו;
צהואילו ענין השמחה – מצד ההנאה שבאכילה, שעל זה היא גם אמירת הברכה – קשור עם הנאת החיך והגרון, אבל לא עם השיניים.
צוויתירה מזה: הצורך בשיניים הוא רק לאכילת בשר, אבל לא לשתיית יין; והרי ענין השמחה הוא הן בבשר והן ביין, ואדרבה: בשו"ע הל' יו"ט פוסק רבינו הזקן ש"עכשיו שאין בית המקדש קיים אין יוצאים ידי חובת שמחה אלא ביין", "כיון שאין לנו בשר שלמים" כמו "בזמן שבית המקדש הי' קיים (ש)היו אוכלין בשר שלמים לשמחה" (ולכן יש חיוב מן התורה לשתות יין ביו"ט, גם בחול המועד).
צזוא"כ, לא זו בלבד שהיו יכולים אלא היו צריכים למצוא לשון אחר, שמורה על ענין עיקרי באכילה ושתי', ולא ענין השיניים, שהוא רק הכנה לאכילה, ולשתי' אינו שייך כלל?!
צחוכאמור, שבתורה מדוייק לא רק תוכן הענין, אלא גם התיבה שבה משתמשים כדי לבטא את תוכן הענין.
צטיג. ויש לומר הביאור בזה:
קהחילוק בין אכילה ושתי' סתם לאכילה ושתי' של יהודי הוא – שאכילה ושתי' סתם היא באופן שאוכל ושותה כל מה שמוצא, ללא בחינה קודמת; ואילו אצל יהודי, יש צורך בהקדמת בחינה בנוגע לכל ענין, ובפרט בנוגע לאכילה ושתי' – שבזה תלוי טבע הגוף ובמילא טבע האדם, כמבואר במפרשי התורה לפרשיות שמיני וראה בטעם איסור אכילת חיות ובהמות טורפים ודורסים, לפי שכתוצאה מזה נעשית תכונה בלתי-רצוי' בנפש האדם, ועד שיש ליזהר גם שהתינוק לא יינק ממינקת שאינה בת ישראל, כיון שזה פועל בטבעו של הולד היונק.
קאהנהגתו של יהודי צריכה להיות באופן ש"החכם ניכר .. במאכלו
קב349
ובמשקהו כו'" (כמ"ש הרמב"ם), ולכן, קודם שאוכל ושותה צריך לבחון ולברר אם צריך לאכול ולשתות דבר זה או שאסור (ועכ"פ אינו ראוי) לאכול ולשתות דבר זה.
ובמשקהו כו'" (כמ"ש הרמב"ם), ולכן, קודם שאוכל ושותה צריך לבחון ולברר אם צריך לאכול ולשתות דבר זה או שאסור (ועכ"פ אינו ראוי) לאכול ולשתות דבר זה.
קגוזהו תוכן כל ריבוי ההלכות בטושו"ע ונושאי-כליהם בסימנים הקשורים עם אכילה ושתי' – החל מתחילת חלק יורה דעה: הלכות שחיטה, שעל ידה מכינים את הבהמה שתהי' ראוי' למאכל אדם – "אתם קרויין אדם", וכן כל ההלכות שלאח"ז, עד הלכות תערובות, שתוכנם להורות ליהודי כיצד לאכול ולשתות.
קדוגם לאחרי שכבר סיים את כל החלק הראשון של יורה דעה, עדיין אינו יכול לאכול ולשתות, אלא צריך לברך תחלה – כדברי הגמרא "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל", "כאילו נהנה מקדשי שמים", "כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו כו'", "מאי תקנתי' .. ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כו'"; והרי לימוד הלכות ברכות אינו ענין של קטנות, וכדברי הגמרא "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים .. מילי דברכות", ו"מברכותיו של אדם ניכר כו'" אם הוא בציור אדם, או שהוא "בור" – היפך ציור אדם, בדוגמת שדה בור.
קהובכן: בנוגע לאברי האדם – שזהו מה שרואה המן (שהרי גוי אינו רואה את נשמתו של יהודי, כי אם את החיצוניות, שזהו מה שיכול למשש בידים) – הנה חלק הגוף שבוחן ומברר אם להכניס המאכל או המשקה לפיו אם לאו, הרי זה השפתיים והשיניים, שכן, כדי שהאדם יוכל לאכול ולשתות, יש צורך שהשפתיים יהיו פתוחות, והשיניים לא יהיו קמוצות, ואז יכולים השיניים לפעול פעולתם – לפרר ולטחון את המאכל (כולל גם זריקת הפסולת), ורק לאחרי שנעשה רך וראוי למאכל אדם, יכניסנו בקרבו.
קוובזה גופא יש חילוק בין השפתיים לשיניים – כמארז"ל שהם "שתי חומות, אחת של עצם ואחת של בשר", והיינו, שהשפתיים הם אמנם חומה, אבל זוהי חומה רכה, משא"כ שיניים שהם דבר קשה כמו
קז350
עצם (ולא רק כמו בשר ועור או שפתיים), שזה מורה על עמידה בחוזק ותוקף ("ער שפּאַרט זיך אַיין"), מבלי יכולת לשנותו.
עצם (ולא רק כמו בשר ועור או שפתיים), שזה מורה על עמידה בחוזק ותוקף ("ער שפּאַרט זיך אַיין"), מבלי יכולת לשנותו.
קחוזהו שכאשר המן רואה שבנ"י אוכלין ושותין כו', ובאכילתם ובשתייתם גופא שונים הם מכל עם, כיון שזוהי אכילה ושתי' שבאה לאחרי בחינה ובירור אם זהו דבר הראוי להיות דם ובשר כבשרו – הרי הוא מבטא זאת בענין השיניים דוקא ("דתיהם שונות", "שיניהון רברבן"), כיון שבהם ישנו ענין הבחינה וגם ענין החוזק והתוקף (משא"כ שפתיים, שאין בהם ענין הבחינה, וגם ה"חומה" היא ללא חוזק ותוקף).
קטוענין זה מתאים גם עם המשך טענת המן "דתיהם שונות מכל עם", "דלא אכלי מינן" (ועד ש"אם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן .. אינו שותהו") – שכשם שבענין השינוי בדת ("דתיהם שונות") מרומז ענין השיניים ("שיניהון רברבן"), כך גם לאידך גיסא, שבענין השיניים יש רמז על ענין השינוי בדת, כי, ע"י ענין השיניים נעשה אצלם ענין האכילה והשתי' באופן שונה מאשר אצל אומות העולם.
קייד. ועפ"ז מתורץ איך תובעים מיהודי דבר והיפוכו:
קיאמחד גיסא – "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע"11, וביחד עם זה אומרים שענין זה צריך להיות באופן של קיום מצוה, ולא להרוס גדרו של עולם.
קיבולכאורה: כיון שנמצא במעמד ומצב ש"לא ידע", הרי אינו יודע מה שנעשה עמו... וא"כ, יכול לעולל מי יודע מה ("ער קען דאָך אָפּטאָן כ'ווייס וואָס"...), שהרי "יצר לב האדם רע מנעוריו", ובפרט בהיותו במעמד ומצב ד"לבסומי", והרי יודעים המסופר בתחלת החומש מה אירע כתוצאה ממעמד ומצב של שכרות ("וישכר"), ועד ש"שיכור" אינו ראוי לתפלה ולברכת המזון וכו'. ואילו בפורים הרי זה בסדר הפוך: אומרים לו שהמצוה היא להגיע למעמד ומצב ד"לא ידע", ואעפ"כ הרי זה באופן שבשעת מעשה הרי הוא מקיים מצוה!
קיגוהתירוץ על זה – שגם בשעה שאוכלים ושותים בפורים, הרי זה באופן ש"דתיהם שונות", והיינו, שלפני שמיסב "לבסומי", יש אצלו ענין ה"שיניים", שמורה על ענין הבחינה, ובאופן של חומה קשה ותקיפה, כך, שהאכילה ושתי' היא בהקדמת ברכה, ומתוך כוונה לקיים מצוה, ולכן
קיד351
מובטח לו שלא יבוא מזה דבר בלתי טוב, כמ"ש "שומר מצוה לא ידע דבר רע".
מובטח לו שלא יבוא מזה דבר בלתי טוב, כמ"ש "שומר מצוה לא ידע דבר רע".
קיהטו. ועפ"ז תתורץ גמרא תמוהה – כמדובר כמ"פ שדוקא קושיות חזקות, להיותן בפשטות, לא נעמדים עליהם:
קיולאחרי מאמר הגמרא "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו'" – מסופר בגמרא: "רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטי' לרבי זירא וכו'".
קיזולכאורה אינו מובן:
קיחהחיוב "לבסומי" הוא בנוגע לאופן קיום התקנה שקבעו ימי הפורים ל"ימי משתה ושמחה"22 – לשנה הבאה, כשמרדכי ואסתר שלחו את "אגרת הפורים הזאת השנית", ומובן, שאז חגגו את ימי הפורים כרצון מרדכי ואסתר, ובמכ"ש וק"ו: אם בשנים שלאח"ז חגגו את ימי הפורים כפי ש"מיחייב איניש לבסומי" – עאכו"כ שמיד לאחרי הנס, לשנה הבאה, בודאי חגגו את ימי הפורים עם כל ההידורים.
קיטוהנה, מהזמן שבו נקבע היו"ט דפורים עד לזמנם של רבה ור' זירא, עברו ריבוי שנים – שהרי המאורע דפורים הי' בתחלת בנין בית שני, שעמד לאח"ז עוד ארבע מאות שנה לערך (שהרי בית שני עמד ארבע מאות ועשרים שנה), ואילו רבה ור' זירא הם אמוראים שהיו לאחרי התנאים, לאחרי חתימת המשנה ע"י רבי, שהי' בזמן התחלת החורבן, ובזמן האמוראים גופא לא היו רבה ור' זירא הדור הראשון של האמוראים.
קכוא"כ, איך יתכן שבמשך כל השנים כולם לא אירע אף פעם מאורע ד"קם כו' ושחטי' כו'" כפי שאירע אצל רבה ור' זירא – הרי תמיד היו יהודים דתיים שקיימו תומ"צ, ועאכו"כ בנוגע למצוה הקשורה עם ענין של שמחה, שלא כ"כ קשה לקיימה... כך, שבודאי היו כו"כ שקיימו את המצוה "לבסומי" עם כל ההידורים, "עד דלא ידע", ואיך יתכן שבמשך מאות שנים לא אירע אף פעם מקרה ש"קם כו' ושחטי' כו'" – זהו דבר שלגמרי אינו ע"פ טבע?!
קכאולאידך גיסא: כיון ש"שומר מצוה לא ידע דבר רע" – איך קרה המאורע ש"קם רבה ושחטי' לר' זירא"?!
קכב352
וכאמור, אף אחד לא נעמד על זה!
וכאמור, אף אחד לא נעמד על זה!
קכגטז. ובכן, התירוץ על זה מבואר בגמרא עצמה – ש"למחר בעי רחמי ואחיי'":
קכדהסיבה לכך שהי' יכול לקרות המאורע ד"קם רבה ושחטי' לר' זירא" היא – בגלל שאצלו הי' יכול להיות הענין ד"שחטי'" רק למשך זמן קצר, ומיד "למחר בעי רחמי ואחיי'"; אבל אצל מישהו אחר שלא הי' בכחו לבקש רחמים ולהחיותו – לא הי' קורה מאורע כזה, כי לא יתכן שכתוצאה מקיום החיוב "לבסומי .. עד דלא ידע" יהי' דבר בלתי-רצוי, דכיון שעושה זאת לשם מצוה, "שומר מצוה" – אזי "לא ידע דבר רע".
קכהועפ"ז מתורץ הפלא שעד רבה ור' זירא לא הי' סיפור כזה (שהרי אם כבר אירע דבר כזה לפנ"ז, לא היתה הגמרא מספרת זאת אודות רבה ור' זירא) – כיון שמאורע זה הוא דבר חידוש, כיון שזהו היפך הכלל ש"שומר מצוה לא ידע דבר רע", ולכן מבארת הגמרא שמאורע זה אירע רק בגלל ש"למחר בעי רחמי ואחיי'".
קכוואעפ"כ סבר רבה שמאורע זה הי' בלתי רצוי (ולכן לא עשה זאת בשנה הבאה) – כי, רבה החזיק את עצמו רק ל"בינוני", כדברי הגמרא במסכת ברכות: "אמר רבה כגון אנא בינוני", ולכן לא רצה לסמוך על עצמו, שמסתמא הוא "שומר מצוה", ומסתמא אין לו פניות; ומה שהצליח בפעם הזו להחיותו ("בעי רחמי ואחיי'") – תלה זאת בזכותו של ר' זירא, שהי' צדיק גמור, ובודאי לא הי' מגיע לו להיות במעמד ומצב כזה.
קכזיז. ונקודת הענין:
קכחאילו חייו של יהודי בעולם היו בכחות עצמו, "כחי ועוצם ידי"50 – הרי זה דבר והיפוכו לדרוש ממנו להיות במעמד ומצב ד"לא ידע", וביחד עם זה, שתהי' מצוה בדבר ("מיחייב איניש כו'");
קכטאבל כיון שזהו ציווי של הקב"ה, שהוא למעלה ממדידה והגבלה, ועד שיכולים להיות אצלו שני הפכים בבת אחת – הנה מצד הקב"ה אין מניעה שיהודי יהי' במעמד ומצב ד"לא ידע", ובשעת מעשה יקיים מצוה בשלימותה, ובאופן שלא יבוא מזה דבר בלתי רצוי.
קל353
יח. ובנוגע לעניננו:
יח. ובנוגע לעניננו:
קלאלדרוש זאת מכל אחד מהמסובים – עלול להיות מזה "רעש" ("אַ טומל"); אבל לכל-הפחות יש לקיים הענין ד"עד דלא ידע" ע"י אחד, שנים או שלשה, מתוך כוונה (והוסיף בבת-שחוק: ומוטב ללא כוונה) להוציא י"ח את כל הקהל, מקטנם ועד גדולם.
קלבויה"ר שיתקבל הדבר ברצון, ועי"ז תומשך גם השמחה ללא מדידות והגבלות, ועד שיעלה הפורץ (שפרץ גדרו של עולם) לפניהם, ואז יקויים הענין ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" למטה מעשרה טפחים, ובאופן שגם גויי הארץ "נברכו בך גו' ובזרעך"95.
קלג* * *
קלדיט. דובר לעיל (ס"ד) אודות דברי המפרשים בביאור טעם החיוב "לבסומי בפוריא", כפירוש רש"י: "ביין" – שזהו לפי שכל עניני הפורים היו קשורים עם יין.
קלהובפרטיות – לא רק מפלת המן היתה "במשתה היין", שאז אמרה אסתר "איש צר ואויב המן הרע הזה", "ויאמר המלך תלוהו .. ויתלו את המן", אלא כבר בהתחלת הענין – כשהקב"ה הקדים רפואה למכה, ע"י כל המאורע עם ושתי, כדי שאסתר תהי' מלכה במקומה (כמבואר בדברי חז"ל בכ"מ) – נאמר13 "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין", שאז צוה אחשורוש "להביא את ושתי המלכה", "ולא באה", ולכן, "מלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה". ונמצא, שכל הענין מתחלה ועד סוף, מהקדמת הרפואה למכה ועד לרפואה בפועל, הי' קשור עם משתה היין.
קלוולכן חוגגים גם את נס הפורים במשתה היין – "לבסומי" "ביין" (נוסף לכך שגם בכל הימים טובים שענינם "מועדים לשמחה" ישנו ענין היין – "אין שמחה אלא ביין"10, ועד ש"אין אומרים שירה (שענינה שמחה) אלא על היין", והיינו, שאפילו השירה בביהמ"ק בשבחו של הקב"ה היתה דוקא בעת ניסוך היין ע"ג המזבח, ועאכו"כ בנוגע לשמחה
קלז354
כפשוטה בעוה"ז, כאשר הגוף ונפש הבהמית יכולים לבלבל כו', בודאי יש צורך בענין היין, ואז יכולה להיות שמחה אמיתית – כרצון הקב"ה שכל עניניו של יהודי יהיו באמת).
כפשוטה בעוה"ז, כאשר הגוף ונפש הבהמית יכולים לבלבל כו', בודאי יש צורך בענין היין, ואז יכולה להיות שמחה אמיתית – כרצון הקב"ה שכל עניניו של יהודי יהיו באמת).
קלחכ. ויש לבאר בנוגע למ"ש "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין":
קלטובהקדים – שכל הענינים שבעולם הם בדיוק גם בפרטיהם, שהרי כל ענין הוא בהשגחה פרטית, וכידוע תורת הבעש"ט שהשגחה פרטית היא לא רק במין המדבר, אלא אפילו במין הדומם, ולא רק בענינים עיקריים, אלא אפילו בענינים טפלים, ובלשון הידוע שגלגולו של עלה ברוח באופן מסויים היא מצד השגחה פרטית בדבר, ועאכו"כ בענינים עיקריים, ובענינים שהפרטים שבהם נכתבו בפירוש בתורה.
קמולכאורה אינו מובן: מה נוגע הענין ד"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין"? – הרי נוגע רק הענין שאסתר הוכתרה למלכה, ולמאי נפק"מ כל פרטי הענינים שהי' זה "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין"; וא"כ, הי' צריך להכתב רק סיפור המעשה שנוגע לענין, ללא הפרטים שלכאורה אינם משנים מאומה?!
קמאכא. ויובן ע"פ דברי הגמרא "יום השביעי שבת הי'":
קמבאף שבפשטות קאי "ביום השביעי" על ה"משתה שבעת ימים" שעשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה (לאחרי המשתה "לכל שריו ועבדיו" במשך "שמונים ומאת יום"), ולכן מתאים לומר על זה "ביום השביעי", בה"א הידיעה, להיותו יום השביעי ל"משתה שבעת ימים" שנזכר לפנ"ז – מפרשת הגמרא שהכוונה בזה היא גם ליום השביעי בימות השבוע: "שבת הי'".
קמגולכאורה: מהי ההוכחה על זה?
קמדויש לומר, שענין זה מוכרח מצד הדיוק האמור לעיל – למאי נפק"מ אם מאורע זה הי' "ביום השביעי", או לפנ"ז או לאח"ז?!
קמהולכן מפרשת הגמרא ש"יום השביעי שבת הי'", ומבארת בהמשך הדברים: "במדה שאדם מודד בה מודדין לו, מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל .. ועושה בהם מלאכה בשבת", ולכן נענשה בשבת – "ביום השביעי כטוב לב המלך וגו'".
קמו355
וזהו גם הביאור בכללות המאורע – דלכאורה, הן אמת שאסתר היתה צריכה להיות מלכה, אבל עדיין אין זה טעם מספיק להעניש את ושתי, ובלשון הכתוב: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בתמי') – כיון שבלאה"כ הוצרכה ושתי להענש על שעשתה מלאכה בבנות ישראל בשבת, ולכן צירפו ביחד את שני הענינים (ענשה של ושתי, ומלכותה של אסתר).
וזהו גם הביאור בכללות המאורע – דלכאורה, הן אמת שאסתר היתה צריכה להיות מלכה, אבל עדיין אין זה טעם מספיק להעניש את ושתי, ובלשון הכתוב: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בתמי') – כיון שבלאה"כ הוצרכה ושתי להענש על שעשתה מלאכה בבנות ישראל בשבת, ולכן צירפו ביחד את שני הענינים (ענשה של ושתי, ומלכותה של אסתר).
קמזכב. ויש להוסיף ולבאר המשך דברי הגמרא בענין זה – שלכאורה אינו מובן כלל, וכבר עמדו על זה המפרשים, אבל ביאורם עדיין דורש ביאור:
קמחעל הפסוק "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" – שואלת הגמרא104: "אטו עד השתא לא טב לבי' בחמרא" (בתמי') – דלכאורה, בכל זמן שאחשורוש שתה יין, הי' טוב לבו ביין, ובפרט ב"משתה" שעשה לכל שריו ועבדיו "כשבת המלך .. בשנת שלש למלכו", "כשנתיישבה מלכותו (שמתחילה הי' דואג שיצאו ישראל מתחת ידו, כשיגמרו שבעים שנה לגלות בבל) .. כיון דחזי דמלו שבעין ולא איפרוק, אמר השתא ודאי תו לא מיפרקי", וא"כ, למה נאמר "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין", שמשמעותו, שביום אחר לא הי' "טוב לב המלך ביין"?!
קמטועל זה מתרצת הגמרא: "יום השביעי יום שבת הי', שישראל אוכלין ושותין, מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, אבל אומות העולם שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות, וכן בסעודתו של אותו רשע, הללו אומרים מדיות נאות, והללו אומרים פרסיות נאות, אמר להם אחשורוש .. רצונכם לראותה וכו'".
קנוהקשו במפרשים: מה נוגע לאחשורוש שביום השבת ("ביום השביעי") "שישראל אוכלין ושותין, מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות" – וכי מצד זה יהי' "טוב לב המלך (אחשורוש) ביין"?!
קנאולאידך גיסא: "אומות העולם שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות" – הרי זה לאו דוקא בשבת,
קנב– "ישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה כו'", הרי זה שייך ליום השבת, כי, בימות החול עסוקים בנ"י בחרישה וזריעה כו',
קנג356
"בזעת אפיך תאכל לחם", ולכן, מה ש"אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה", הרי זה שייך ליום השבת.
"בזעת אפיך תאכל לחם", ולכן, מה ש"אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה", הרי זה שייך ליום השבת.
קנדוכדאיתא במדרש על הפסוק "ויקהל משה", "אמר הקב"ה (למשה) עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים [כשבנ"י הולכים אל "ארץ נושבת", "ארץ טובה ורחבה", ששם צריכים לעסוק בחרישה וזריעה – מה יהי' עם לימוד התורה? ובלשון הגמרא: "אפשר אדם חורש .. אדם זורע .. תורה מה תהא עלי'"] להקהיל קהלות בכל שבת ושבת .. ללמוד ולהורות לישראל דברי תורה", והיינו, שכיון שיום השבת אסור בכל המלאכות, הרי זה הזמן העיקרי ללימוד התורה. – אמנם גם בכל יום מוכרח להיות לימוד התורה, שהרי זוהי מצות עשה מן התורה, אבל בכל יום, ישנו מי שיוצא ידי חובתו בלימוד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ולא באופן ש"מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות", דהיינו לימוד מתוך שמחה והתרחבות והתפשטות גדולה, שזמנו ביום השבת, שבו אין עוסקים בעובדין דחול, ועאכו"כ לא במלאכות.
קנהאבל "אומות העולם שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות" – הרי זה לאו דוקא ביום השביעי, אלא כן הוא הסדר גם ביום רגיל ("אין מיטן אַ מיטוואָך"), כפי שרואים במוחש –
קנווא"כ, מהו הענין ש"כטוב לב המלך ביין" הי' דוקא "ביום השביעי" (ש"שבת הי'") – מהי השייכות ד"יום השביעי" לאחשורוש; אצלו הי' צריך להיות ענין זה גם ביום הששי וביום החמישי, בכל שבעת הימים?!
קנזולכן יש מפרשים113, ש"כטוב לב המלך ביין" קאי על מלכו של עולם, כדאיתא במדרש ש"מלך" שנאמר במגילה קאי על הקב"ה, מלכו של עולם, וכמו "נדדה שנת המלך", "שנת מלכו של עולם"; וענין זה שייך במיוחד ל"יום השביעי", "שבת הי'", כיון שאז "ישראל אוכלין ושותין (ו)מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות"; משא"כ בששת ימי החול ש"אדם חורש .. אדם זורע", "בזעת אפיך תאכל לחם".
קנחאבל, ביאור זה אינו מספיק – כי, הן אמת שע"ד הדרש, וכן ע"ד
קנט357
הרמז והסוד, ישנו הפירוש ש"המלך" קאי על מלכו של עולם, אבל עדיין ישנו הכלל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ובודאי צ"ל הסברה בענין הנ"ל גם לפי פשוטו של מקרא.
הרמז והסוד, ישנו הפירוש ש"המלך" קאי על מלכו של עולם, אבל עדיין ישנו הכלל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ובודאי צ"ל הסברה בענין הנ"ל גם לפי פשוטו של מקרא.
קסועד"ז בנוגע לשאר התירוצים שמצינו בענין זה – שאינם מובנים בפשוטו של מקרא.
קסאכג. ובכן, כמו בכל הקושיות – התירוץ מובן בפשטות לגמרי:
קסבמאמר הגמרא על הפסוק "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין", בא בהמשך למאמר על הפסוק שלפנ"ז "והשתי' כדת אין אונס גו' לעשות כרצון איש ואיש" – "מרדכי והמן, מרדכי, דכתיב איש יהודי, המן, איש96 צר ואויב", כפירוש רש"י: "הם היו שרי המשקים במשתה".
קסגובכן:
קסדבמשך ששה ימים ראשונים של המשתה – הנה המן הי' מרוצה מזה שהיו אוכלים ושותים ועוסקים בדברי תיפלות כו', אבל מרדכי – בודאי לא נהנה מזה שגויים אוכלים ושותים כו', ואם היו יהודים שאכלו ושתו ונהנו מסעודתו של אותו רשע, בודאי טען להם מרדכי: מה אתם עושים כאן?! לכו והתעסקו עם עניני יהדות!...
קסהומזה מובן, שבנוגע לששת הימים הראשונים אי אפשר לומר "כטוב לב המלך ביין", שדבר זה תלוי במילוי התנאי של אחשורוש שתהי' שתיית היין "כרצון איש ואיש", "מרדכי והמן" – שהרי לא נשלם התנאי ששתיית היין תהי' גם כפי רצון מרדכי.
קסווזהו מה שנתחדש "ביום השביעי", ש"שבת הי'" – דכיון שמצוה לענגו באכילה ושתי', בשר שמן ויין ישן, הי' מרדכי מרוצה מזה שיש יין ישן, ועאכו"כ שהמן הי' מרוצה מזה שגם ביום השבת יכולים לעסוק בדברי תיפלות; ולכן, דוקא ביום השביעי הי' יכול להיות "טוב לב המלך ביין", כיון שנשלם התנאי שתהי' שתיית היין "כרצון איש ואיש", "מרדכי והמן" (לא רק המן, אלא גם מרדכי).
קסזאבל אעפ"כ, אין לחשוב שבנ"י היו אוכלים ושותים כמו האוה"ע ח"ו שעוסקים בדברי תיפלות – שהרי באופן כזה לא הי' יכול להיות
קסח358
הענין ד"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" באופן של הקדמת הרפואה למכה, ע"י מפלת ושתי והקמת אסתר למלכה, כיון ש"אין קטיגור נעשה סניגור" – אלא כהמשך דברי הגמרא: "שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, אבל אומות העולם שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות",
הענין ד"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" באופן של הקדמת הרפואה למכה, ע"י מפלת ושתי והקמת אסתר למלכה, כיון ש"אין קטיגור נעשה סניגור" – אלא כהמשך דברי הגמרא: "שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, אבל אומות העולם שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות",
קסטואין זה רק חילוק כללי בין הנהגת בנ"י להנהגת אוה"ע, אלא הגמרא מספרת מה שאירע "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" – "וכן בסעודתו של אותו רשע" – שישראל היו מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, ואילו אוה"ע היו מתחילין בדברי תיפלות.
קעוזהו המשך המאמרים בגמרא: "לעשות כרצון איש ואיש", "כרצון מרדכי והמן", ולכן הנה רק "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" (משא"כ במשך כל ששת הימים, "עד השתא לא טב לבי' כו'"), כיון ש"יום השביעי שבת הי', שישראל אוכלין ושותין", ולכן הי' זה גם "כרצון מרדכי", ובאופן שהי' ניכר החילוק שבין ישראל לאוה"ע, שישראל "מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, אבל אומות העולם .. אין מתחילין אלא בדברי תיפלות"; וענין זה נוגע למפלת ושתי, ובאופן ש"מלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" – לאסתר, כדי שלאח"ז יוכל להיות ביטול הגזירה של "איש צר ואויב המן הרע הזה".
קעאכד. וע"פ המדובר כמ"פ שכל ענין בתורה הוא הוראה,
קעב– שהרי התורה אינה ספר היסטורי' שמספר סיפורים, וכפי שמצינו בזהר פ' בהעלותך דברים קשים על מי שאומר שהתורה היא ספר של סיפורי מאורעות, אפילו מאורעות שאירעו לבנ"י; בתורה מסופר אמנם אודות מאורעות שאירעו לבנ"י, אבל הסיבה לכך שהתורה מספרת זאת היא בגלל שיש בזה הוראה ליהודי כיצד צריך להתנהג במקומו ובזמנו, ולדוגמא: כאשר לומדים מגילת אסתר, צריך ללמוד מזה כיצד להתנהג בדור זה, במקומו ובזמנו –
קעגהרי מובן שגם בענין הנ"ל יש הוראה – שכאשר יהודים מתאספים יחד ואוכלים ושותים, בהכרח שיהיו "מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות".
קעדוהגע עצמך:
קעהמדובר אודות יהודים שיש להם שייכות למרדכי, ובמילא מובן
קעו359
שהאכילה ושתי' היא באופן שאין שום שאלה בנוגע לכשרות, ומברכים לפני האכילה, ולאחרי' ברכת המזון, והרי יש דעה שע"י ברכת המזון יוצאים י"ח אמירת דברי תורה ("שלשה שאכלו על שולחן אחד וכו'");
שהאכילה ושתי' היא באופן שאין שום שאלה בנוגע לכשרות, ומברכים לפני האכילה, ולאחרי' ברכת המזון, והרי יש דעה שע"י ברכת המזון יוצאים י"ח אמירת דברי תורה ("שלשה שאכלו על שולחן אחד וכו'");
קעזואעפ"כ אומרת הגמרא שלא די בכך; יהודי אינו יכול לצאת י"ח באכילה ושתי' של הגוף, אלא יש צורך שגם לנשמה תהי' אכילה ושתי', ולכן, כאשר "ישראל אוכלין ושותין (מיד) מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות".
קעחכה. וזוהי הוראה שלדאבוננו זקוקים לה במיוחד במדינה זו:
קעטישנם כמה ענינים שמקשרים דוקא עם עריכת "באַנקעט", שבו אוכלים ושותים. ובכן, ישנם החושבים, שכיון שהסעודה היא "גלאַט כשר", ומברכים לפני' ולאחרי', ועושים זאת מתוך כוונה טובה, לאסוף כסף עבור מוסד טוב שראוי וצריך לתמוך בו כדי לפתחו וכו' – הנה בכך יוצאים ידי חובתם.
קפועל זה אומרת הגמרא, שלא כך היא ההנהגה של בנ"י; "ישראל אוכלין ושותין – מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות".
קפאוזאת – גם כאשר נמצאים יחד עם מרדכי, וביום השבת, שאז אין צורך בענינים נוספים, כיון שהאכילה והשתי' היא בעצמה מצוה, שהרי דוקא ע"י בשר שמן ויין ישן מקיימים את המצוה לכבד ולענג את השבת,
קפב– כפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע מיד בהתחלת הלכות שבת129 (עוד לפני שמדובר אודות ערב שבת) שיש חיוב ד"כבוד ועונג" (ומאריך בזה בקונטרס אחרון גם בנוגע לדעת הרמב"ם) –
קפגוא"כ, הרי זה באופן נעלה יותר מאשר ב"באַנקעט" שבו אוכלים ושותים כבני אדם, ואח"כ אוספים כסף – שעצם האכילה ושתי' אינה באופן שיש חיוב לאכול ולשתות, אלא הצורך בזה הוא רק כדי שיהי' "כטוב לב המלך ביין"... שיהיו במצב רוח טוב, ובמילא יתנו את הכסף שצריך ליתן עבור המטרה הראוי'; ואילו בנדו"ד, הרי זה באופן שהאכילה ושתי' עצמה היא מצוה בפני עצמה,
קפדואעפ"כ אומרת הגמרא שאכילה ושתי' כשלעצמה אינה ההנהגה של בנ"י, אלא כאשר "ישראל אוכלין ושותין – מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות".
קפה360
ומזה מובן, שלא יוצאים י"ח באמירת "פּשט'ל" או אפילו ענין אמיתי, כדי לסיים לאח"ז שצריכים ליתן כסף, וכפי שהיו אומרים ברוסיא: "זשיד דאַוואַי גראָשי"...
ומזה מובן, שלא יוצאים י"ח באמירת "פּשט'ל" או אפילו ענין אמיתי, כדי לסיים לאח"ז שצריכים ליתן כסף, וכפי שהיו אומרים ברוסיא: "זשיד דאַוואַי גראָשי"...
קפוהנהגה כזו אינה באופן ש"מתחילין בדברי תורה"; ההתחלה היא ב"מגבית", אלא כדי להגיע לזה הרי הוא משתמש בתורה בתור "תרעא לדרתא"... כדי להביא את פלוני לקיום מצות הצדקה;
קפזואילו ההנהגה של בנ"י צריכה להיות באופן שכאשר מתאספים יחדיו, צריכים להיות מונחים באמירת דברי תורה ותשבחות להקב"ה.
קפח– לאח"ז צריכים אמנם לאסוף כסף, כפשוט, ובשביל זה יש צורך שפלוני ישמע ראי' מהתורה, ובלשון הגמרא: "דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים", שצריך ליתן כסף לצדקה עבור ישיבה, בית הכנסת וכיו"ב; אבל, חוץ מזה צריך להיות ענין עיקרי ש"מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות" לשם אמירת דברי תורה ותשבחות בלבד.
קפטכו. ומכאן – הערה בענין הדורש תיקון יסודי במדינה זו:
קצדובר כמ"פ אודות דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר ש"עמוד הצדקה" הוא הענין שעליו עומדת ארצות-הברית, שכן, כמות הצדקה שניתנת בארה"ב היא "כנגד כולם" וכו', והנתינה היא באופן נעלה ביותר – מתוך הרחבה ומתוך מנוחה, שמחה וטוב לבב, ועבור הדברים הנכונים, ו"כדבעי לי' למיעבד"64.
קצאאבל, אין זה מבטל את הצורך ב"שלשה עמודים" שעליהם "העולם עומד"; צדקה היא רק אחד מהם, ונוסף לזה יש צורך גם בתורה – "דברי תורה", ו"עבודה" – "דברי תשבחות", ש"תפלות במקום תמידים (עבודה) תקנום".
קצבולהעיר: חסידים מספרים שאדמו"ר האמצעי הרשה לעצמו ("זיך פאַרגינט") לומר שרצונו שכאשר שני אברכים נפגשים יחדיו, ידברו אודות יחודא עילאה. – כאן לא מדובר על ענין זה; אבל המדובר אודות דברי הגמרא הנ"ל במסכת מגילה – הרי זו הוראה לא רק עבור "שפּיץ חב"ד"... יחידי סגולה, או מהדרין מן המהדרין; זהו סיפור פשוט
קצג361
בתורה, אלא שסיפור בתורה, מלשון הוראה, מהוה הוראה ברורה – שכאשר "ישראל אוכלין ושותין", אזי מיד "מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות".
בתורה, אלא שסיפור בתורה, מלשון הוראה, מהוה הוראה ברורה – שכאשר "ישראל אוכלין ושותין", אזי מיד "מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות".
קצדלאחרי כן, אם אתה רוצה לערוך "מגבית", ולהביא ראי' מהתורה, נגלה חסידות וקבלה – לבריאות ("געזונטערהייט"), אבל לפני כן והעיקר – ש"מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות", והיינו, שההתחלה והפתיחה לכל הענינים היא – שצריך להישמע דבר תורה, בנגלה ובחסידות ובשניהם גם יחד, ובמילא ישנם גם דברי תשבחות להקב"ה, ואז ישנה הצלחה שלא בערך בכל הענינים שלאחריהם, ונמשכת הצלחה גם בענינים שלפניהם.
קצהוכאמור, הוראה זו אינה רק עבור יחידי סגולה, עבור חסידים מיוחדים וכיו"ב, אלא זוהי הוראה אפילו עבור אלו שבאים לסעודתו של אחשורוש, ואפילו עבור אלו שהגמרא126 אומרת עליהם ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע"!
קצווכמשנ"ת פעם בארוכה מה היתה הטענה נגדם:
קצזבשלמא ללכת לסעודה שבה הי' מרדכי בראש – "כרצון איש ואיש", "מרדכי כו'" – שכשם שהבטיח שהיין לא יהי' יין נסך, שאז אין זה "כרצון מרדכי", הבטיח גם שהסעודה תהי' "גלאַט כשר";
קצחאבל הטענה היא – למה הולכים ל"סעודתו של אותו רשע"?!... – אם לא היתה זו סעודה של "אותו רשע" שאינו מניח לבנות את ביהמ"ק, ספק הדבר אם הי' הולך להשתתף בה; אבל כיון שמדובר אודות "אותו רשע" שיש לו כח לעכב את גאולתן של ישראל ובנין ביהמ"ק, לכן נחפז ללכת לשם כדי שהלה יחלוק לו כבוד!...
קצטוהקושיא הכי גדולה היא: גם אם יש לך כוונה טובה בעצם ההליכה – מדוע אתה נהנה מסעודתו של אותו רשע?! עליך לבכות על כך שאתה מוכרח להשתתף בסעודתו של אותו רשע (כיון שלולי זאת אינך יכול לפעול דבר טוב כו'), ולא זו בלבד שאינך בוכה על זה, אלא אתה נהנה מזה שאותו רשע מכבד ומזמין ומושיב אותך בראש, ונותן לך לאכול מסעודתו!
רובכן: אפילו בנוגע ליהודים כאלו ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע" – אומרת הגמרא שהטעם לכך ש"ביום השביעי כטוב לב המלך
רא362
ביין" הוא בגלל ש"ישראל אוכלין ושותין – מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות"!
ביין" הוא בגלל ש"ישראל אוכלין ושותין – מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות"!
רבועאכו"כ עתה שחיים בזמן שכאשר אומרים ענין טוב בנגלה ואפילו ענין טוב בחסידות [אף שבעבר לא היו גורסים שבשביל זה יש לטפוח על שכמו ולומר לו שהוא "משכיל"... אבל היום עושים גם זאת, ובלבד שילמדו...], אזי אפילו הרשע יתחיל לאחוז ממנו, כשישמע שאמר ענין בנגלה או בחסידות ש"הרעיש" ("עס האָט אויפגעשטורעמט") בגודל החידוש שבדבר!
רגכז. ובכן: מה שהי' עד עתה, לא נוגע; בעצם זה כן נוגע, אבל זה שייך לעבר; אבל עכ"פ מכאן ולהבא, צריכים יהודים לדעת, שגם כאשר אוכלים ושותים בסעודה שהיא "גלאַט כשר", ומברכים לפני' ולאחרי', ומתוך כוונה טובה, באופן המתאים לסעודה שהיא "כרצון איש", "מרדכי, דכתיב איש יהודי" – הרי זה רק הכנה כדי שיהיו "מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות".
רדואז מובטחים אנו שכשם שבימים ההם הביאה הנהגה זו לסילוקה של ושתי ולמינוי' של אסתר המלכה, ובכך הקדים הקב"ה רפואה למכה, שע"י אסתר באה גאולתן של ישראל, הנה גם עתה יהי' כן,
רהועוד יותר מזה – שהרי בכחו של הקב"ה להראות שיכולים לפעול עי"ז שלכתחילה לא תבוא מכה כלל, ויצאו י"ח בחשש בלבד, כיון ש"נפל פחד היהודים עליהם" ולכן "רבים מעמי הארץ מתיהדים"38,
רוובמילא – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", וכפי שמסיימים באמירת ההבדלה: "כן תהי' לנו".
רז* * *
רחכח. דובר לעיל (סי"ד) שאע"פ ש"מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", הנה ביחד עם זה צריך להיות הסדר שיהי' הדבר באופן של מצוה, ועד שהתוצאה מזה תהי' "אורה ושמחה וששון ויקר"144, וכדרשת חז"ל "אורה זו תורה, שמחה זה יו"ט, ששון זו מילה, ויקר אלו תפילין" (שזהו כללות ענין המצוות, כמארז"ל "הוקשה כל התורה כולה לתפילין", והרי הכוונה ב"תורה" כאן היא לענין המצוות).
רט363
וההוראה מזה – שכאשר אוחזים בהנהגה ד"עד דלא ידע", והיינו, שרוצים לבטל את כל הענינים של גדרים והגבלות, ובלשון המדינה: "עסטאַבלישמענט" – אין הענין בזה שיהי' "תוהו ובוהו", כך, שיכולים לעשות מה שרוצים ואיך שרוצים, והעיקר, לבטל את החילוק בין "ארור המן לברוך מרדכי"; הכוונה היא שלאחרי שיגיע למעמד ומצב ד"לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", אזי יהי' לו מבט עמוק יותר בהענין ד"ארור המן" ו"ברוך מרדכי".
וההוראה מזה – שכאשר אוחזים בהנהגה ד"עד דלא ידע", והיינו, שרוצים לבטל את כל הענינים של גדרים והגבלות, ובלשון המדינה: "עסטאַבלישמענט" – אין הענין בזה שיהי' "תוהו ובוהו", כך, שיכולים לעשות מה שרוצים ואיך שרוצים, והעיקר, לבטל את החילוק בין "ארור המן לברוך מרדכי"; הכוונה היא שלאחרי שיגיע למעמד ומצב ד"לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", אזי יהי' לו מבט עמוק יותר בהענין ד"ארור המן" ו"ברוך מרדכי".
ריוההוכחה לזה – מענין הפורים עצמו:
ריאנס פורים לא הי' באופן שהמן לא יהי' "ארור" ומרדכי לא יהי' "ברוך" ח"ו – שהרי פורים פעל שתלו את המן על העץ, ומרדכי נעשה משנה למלך; אלא שבינתיים הי' מצב ד"לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
ריבוהענין בזה – שהבנת החילוק בין ארור המן לברוך מרדכי (מדוע המן צ"ל "ארור" ומרדכי צ"ל "ברוך") יכולה להיות באופן שטחי ("פּלאַטשיק") בלבד, בהסברה שטחית, מדוללת ("וואַסערדיקע") ומתוך פשרות. ואז יכול להיות שהבנה זו לא תתקבל ולא תוקלט אצל מי שאינו רואה בזה עומק כו', כי אם שכל קטן והסברה קטנה, באופן של קטנות וצמצום, גבורות ודינים; ולכן, אין עצה אחרת מלבד לבטל קטנות זו, כדי שלאח"ז יוכל להגיע להבנה גדולה ורחבה ועמוקה יותר בענין זה.
ריגכט. וכפי שהי' בימי הפורים:
רידכבר בהתחלת המגילה מסופר ש"איש יהודי הי' בשושן הבירה ושמו מרדכי"128 – שהי' "ברוך"; ואילו בנוגע להמן – מסופר בגמרא במסכת מגילה שהי' עבדו של מרדכי, והי' סַפָּר, ככל פרטי הסיפורים על היותו בשפל המצב. ואפילו כשנתמנה כבר להיות מ"שבעת הסריסים .. היושבים ראשונה במלכות", הנה "ממוכן זה המן" הי' הקטן מכולם104.
ריהוכאשר הוצרכו לאח"ז להגיע לאופן נעלה יותר ב"ארור המן" ו"ברוך מרדכי", הנה בינתיים החריבו את כל המצב הקיים – שנעשה מעמד ומצב ש"לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", שהרי אחשורוש לא ידע אם לעשות כרצון המן או כרצון מרדכי, ולא הי' מופרך אצלו
ריו364
ליתן הכל להמן, וכדברי הגמרא123 ש"מלך הפכפכן הי'": תחילה ושתי ואח"כ אסתר, תחילה המן ואח"כ מרדכי;
ליתן הכל להמן, וכדברי הגמרא123 ש"מלך הפכפכן הי'": תחילה ושתי ואח"כ אסתר, תחילה המן ואח"כ מרדכי;
ריזאבל מצב זה הי' רק באמצע הדרך, ואילו הכוונה היתה – שלאח"ז יהי' מרדכי (לא רק סתם שר, כפי שהי' מקודם, אלא) "משנה למלך אחשורוש", שענינו של משנה למלך הוא באופן ש"רק הכסא אגדל ממך" (כמ"ש בחומש), אבל בנוגע לכל שאר הענינים, "לא ירים איש את ידו ואת רגלו" ללא ה"משנה למלך", שזהו מעמד ומצב שלא הי' לפנ"ז אצל מרדכי,
ריחולאידך גיסא, בנוגע להמן – הנה תחילה הי' ממוכן השר השביעי, ועוד לפנ"ז הי' ספר; ואלו עתה נעשה המצב גרוע שלא בערך – "ויתלו את המן על העץ אשר הכין".
ריטונמצא, שגם בהתחלת הענין הי' המעמד ומצב ד"ארור המן" ו"ברוך מרדכי", אבל אצל אחשורש הי' זה באופן ד"מהיכי תיתי", "כרצון איש ואיש – מרדכי והמן"; אבל לאח"ז הגיע לענין זה באופן עמוק יותר – שהמן צריך להתבטל ממציאותו לגמרי, ואילו מרדכי, הנה רק בגלל שבנ"י נמצאים בגלות אינו יכול להיות המלך בעצמו, אבל הוא בדרגא הכי נעלית שיכולה להיות לאחרי המלך – "משנה למלך", ש"רק הכסא אגדל ממך".
רכל. וההוראה מזה – כמדובר לעיל (סכ"ד) שבכל ענין יש הוראה בנוגע לענינים שעל סדר היום בחיי היום יום:
רכאבנוגע להורים שבדורנו, יש כו"כ שרצו לפעול על ילדיהם שהנהגתם תהי' בסדר מסודר (ובלשונם: "אויף אַ סטאַטעטשנעם אופן"), כדי שיהי' להם "מקום" נאה ומכובד בחברה, ובלשון המדינה: "מאַכן אַ לעבן", ובגלל זה, עליהם להתנהג בדרך הצדק והיושר – שלא ליטול מה שלא שייך אליהם וכו', וללכת "מחיל אל חיל" – בידיעות, או במסחר, בכסף וזהב וכיו"ב;
רכבאבל לא הסבירו להם שצדק ויושר יש להם תוכן מצד עצמם, ומי שהוא אדם, צריך להתנהג כמו אדם, ולא כמו בהמה – אע"פ שבשלשה דברים דומים בני אדם לבהמה: "אוכלין ושותין כבהמה וכו'".
רכגוכיון שכן, הרי לא יפלא שאין זה מתקבל אצל הנוער, שלהיותו צעיר, בעל מרץ וכחות רעננים כו', יש לו גישה אחרת כו'.
רכד365
ולכן, כאשר באים בטענות לנוער מדוע הם הולכים נגד הסדרים המסודרים (וכנ"ל בלשון המדינה: "עסטאַבלישמענט") והורסים אותם – הנה לכל לראש צריכה להיות הטענה על ההורים והמחנכים,
ולכן, כאשר באים בטענות לנוער מדוע הם הולכים נגד הסדרים המסודרים (וכנ"ל בלשון המדינה: "עסטאַבלישמענט") והורסים אותם – הנה לכל לראש צריכה להיות הטענה על ההורים והמחנכים,
רכה– ובלשון הכתוב: "ואשימם בראשיכם", וכפירוש רש"י: "ואשמם, חסר יו"ד (לשון אשמה), לומר שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם כו'" –
רכושכאשר רצו לפעול עליהם להתנהג כדבעי, הסבירו להם, שתכלית האדם היא – שתהי' לו דירה נאה, חשבון בנק מכובד, מקום בראש השולחן ב"באַנקעט", ולא להסתפק במכונית "קאַדילאַק" אחת, אלא לרכוש שתי מכוניות, אחת לעצמו ואחת לאשתו... וכאשר ניתוסף ילד במשפחה – הנה תמורת הסדר שהי' נהוג פעם לרכוש אות נוספת בס"ת, וכיו"ב, הנה הסדר עתה הוא, להבדיל, לפתוח חשבון נוסף בבנק, ולהפקיד בו סכום כסף כדי להבטיח את פרנסתו כשיגדל, ומיד כשעומד על דעתו, צריכים לרכוש עבורו מכונית, שהרי הוא צריך להיות איש בין האנשים!...
רכזובכן: כאשר כל היסוד שעליו בונים את ה"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" הוא כדי להשיג דירה טובה יותר, כדי שיבחרו אותו ל"קונגרס", או כדי שיושיבוהו בראש באסיפה של סוחרים וכיו"ב – לא יפלא מדוע סוכ"ס מתפוצצת הסבלנות לסבול את השקר של בניית בנין על קנה רצוץ!...
רכחלא "דירה", לא "קאַדילאַק" ולא ישיבה בראש ב"באַנקעט" היא התכלית; ענינים אלו יכולים לנצלם לטוב, ולפעמים הרי זה באופן ש"עושר שמור לבעליו לרעתו"45, רח"ל, כיון שע"י "וישמן" נעשה "ויבעט"53.
רכטזוהי איפוא אשמתם של ההורים והמחנכים, שלא העניקו להם הבנה ויסוד חזק לדעת מה הסיבה ש"המן" צ"ל "ארור" ו"מרדכי" צ"ל "ברוך".
רלאמנם, כיון שמעמד ומצב זה (של ביטול והירוס הסדרים כו') שבו נמצא הנוער עתה הוא רק אמצע הדרך – אסור להניח להם לתעות בדרך, אלא צריך לחנכם בדרכי נועם ודרכי שלום, "חנוך לנער על פי דרכו", להביא אותם להבנה עמוקה יותר בהחילוק שבין "ארור המן"
רלא366
ל"ברוך מרדכי", ועי"ז יעמידו מהם דור ש"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'".
ל"ברוך מרדכי", ועי"ז יעמידו מהם דור ש"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'".
רלבלא. ואשרי חלקם של כל אלו שיתעסקו בזה – להעמיד את הנוער היהודי על דרך המלך, מלכו של עולם.
רלגובפרט שהם בעצמם רוצים זאת, וצריכים רק לעורר אותם, לעזור להם ולהראות להם את עמוד האש ועמוד האור, כדי ש"ה' יהי' לך לאור עולם".
רלדוכך מעמידים "צבאות ה'" באופן שלא יחסר אף א' מבנ"י, וכמדובר כמ"פ מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שהגאולה מגלותנו זה תהי' באופן שאף אחד מישראל לא ישאר בגלות, אלא כולם יצאו אל הגאולה, שתהי' בעגלא דידן ובקרוב ממש.
רלהואשרי חלקם של כל מי שיביא עוד יהודי, עוד שנים ושלשה יהודים, לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש, למטה מעשרה טפחים, ו"שמחת עולם על ראשם".
רלו* * *
רלזלב. בהמשך להמדובר לעיל בנוגע להתעסקות בענין החינוך, הנה ע"פ דברי הגמרא במסכת ב"מ אודות גודל המעלה של "כל המלמד את בן חבירו תורה" (יותר מאשר המלמד את בנו תורה), ועד ל"כל המלמד את בן עם הארץ תורה, (ש)אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו, שנאמר ואם תוציא יקר מזולל (תלמיד חכם מעם הארץ) כפי תהי'" – הרי מובן, שאלו שעוסקים עם הנוער (כמדובר לעיל), ועושים זאת מתוך התמסרות, ובדברים היוצאים מן הלב, וגם אם בפעם הראשונה לא הצליחו, אינם מתפעלים, אלא חוזרים ומדברים פעם שני' ושלישית, כך, שזוהי הדרגא היותר נעלית בהפצת היהדות וגם בהפצת המעיינות (שהרי במשך הזמן נעשים שייכים גם למעיינות), אזי נעשה אצלם הענין ד"כפי תהי'", כך, שיכולים לפעול את כל הענינים בכלל, ועאכו"כ לפעול אצל הקב"ה שיתן להם הצלחה בעבודה זו.
רלחוכנהוג בימינו אלו, קשור כל ענין עם כמה פרטים, ובנדו"ד,
רלט367
קשורה עבודה זו לא רק עם טירחא בגופו, וגם טירחא בנשמתו (שהרי צריך לדבר באופן לבבי, בדברים היוצאים מן הלב, כנ"ל), אלא גם עם טירחא בממונו – שהרי פעולה זו קשורה עם מקום שבו יתאספו יחדיו, והמקום צריך להיות מתאים לא רק למי שאוחז כבר ב"ביטול במציאות" או עכ"פ ב"ביטול היש", ולכן לא איכפת לו איך נראה המקום, גדלו ויפיו כו' – דכיון שנאמר "חנוך לנער על פי דרכו", הרי זה צריך להיות מקום כזה שימשוך אותם לבוא לשם.
קשורה עבודה זו לא רק עם טירחא בגופו, וגם טירחא בנשמתו (שהרי צריך לדבר באופן לבבי, בדברים היוצאים מן הלב, כנ"ל), אלא גם עם טירחא בממונו – שהרי פעולה זו קשורה עם מקום שבו יתאספו יחדיו, והמקום צריך להיות מתאים לא רק למי שאוחז כבר ב"ביטול במציאות" או עכ"פ ב"ביטול היש", ולכן לא איכפת לו איך נראה המקום, גדלו ויפיו כו' – דכיון שנאמר "חנוך לנער על פי דרכו", הרי זה צריך להיות מקום כזה שימשוך אותם לבוא לשם.
רמולכן: אע"פ שלעצמו לא נוגע לו ענינים של נקיון ויופי וכו', להיותם ענינים חיצוניים, ואדרבה: אין החכמה מתקיימת בכלי כסף וכלי זהב, אלא בכלי חרס דוקא – הנה במה דברים אמורים, לאחרי שכבר אוחז בענין החכמה, אבל כאשר צריכים להפוך אותו ממעמד ומצב ש"לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", שיבוא להכרה פנימית ש"המן" מוכרח להיות "ארור", ו"מרדכי" מוכרח להיות "ברוך", הנה כדי למשוך אותו, צריך להכין מקום שיהי' מושך בחיצוניות, ועי"ז יפעלו עליו גם בפנימיות, עד שיבוא לידי הכרה שענין החיצוניות אינו נוגע, ועד שיבטל זאת מעצמו.
רמאומזה מובן, שכשם שגדול שכרם של העוסקים בענין זה באופן מיידי, ע"י הטירחא בדיבור כו', בגופם ובנשמתם, כמו"כ אשרי חלקם של אלו שעוסקים בזה ע"י הכשרת האמצעים – כמו בתים, וכן שאר הענינים הדרושים כדי להמשיך ולעסוק בענין ההצלה ופיקוח נפשות ממש באופן גדול ורחב יותר, ועד לאופן של קיימא, שיביא לידי פירות ופירי פירות עד סוף העולם (כלשון הגמרא), וכפירוש החסידות – שעושים "סוף" לעולם מלשון העלם והסתר, כך, שיהי' ניכר ש"נר מצוה ותורה אור" הו"ע ששייך לכל אחד מישראל, מגדולם ועד קטנם, והיינו, שללא חילוק היכן נולד וכיצד חינכו אותו ומה אירע עמו עד לרגע זה, צריך לידע שמכאן ולהבא מתחיל חשבון חדש, שהתורה היא "חיינו ואורך ימינו", ותורה היא הוראה בחיי יום יום, לימוד שמביא לידי מעשה – קיום המצוות, שעליהם נאמר "וחי בהם".
רמבלג. וכאמור לעיל (סל"א) – שעי"ז מעמידים כל נשמות ישראל,
רמג368
"צבאות ה'", שבקרוב יצאו לקבל פני משיח צדקנו, יחד עם הספר-תורה שרבינו נשיאנו התחיל בכתיבתה, ונסתיימה הכתיבה בהשלמת עשרים שנה, כך, שעכשיו הרי זה בבחי' "מבן עשרים שנה ומעלה".
"צבאות ה'", שבקרוב יצאו לקבל פני משיח צדקנו, יחד עם הספר-תורה שרבינו נשיאנו התחיל בכתיבתה, ונסתיימה הכתיבה בהשלמת עשרים שנה, כך, שעכשיו הרי זה בבחי' "מבן עשרים שנה ומעלה".
רמדולהעיר, שענין עשרים שנה ומעלה שייך גם לענין ד"עד דלא ידע" – כפי שמצינו ש"עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא" (שאינו רואה את הסכך, וסוכה היינו סכך, כשמה), "למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה (צל הסכך) אלא בצל דפנות"; והיינו לפי שכללות ענין הסוכה הוא המשכת המקיפים, ובאופן שנמשכים בפנימיות, שזהו"ע נטילת לולב (יחד עם שאר המינים) בסוכה דוקא (כמבואר בכ"מ), ולכן צ"ל חלל של עשרים אמה, אבל לא למעלה מעשרים.
רמהאמנם, כללות ענין הסוכה נמשך מהעבודה דיוהכ"פ בענן הקטורת אשר על הכפורת, שזוהי העבודה הקשורה עם בחי' היחידה שבנפש, שלכן היתה ע"י הכהן גדול, המיוחד שבכל ישראל, ביום המקודש מכל הימים (בזמן), ובמקום המקודש מכל המקומות, כך, שנפגשים כל ה"יחידים" (בנפש, בזמן ובמקום) ביחד, ועי"ז ממשיכים מיחידו של עולם, ולכן נקרא יוהכ"פ "יום אחד", כדאיתא במדרש על הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", "זה יום הכיפורים", בדוגמת "יום אחד" ש"הי' הקב"ה יחיד בעולמו", כיון שרק "בשני נבראו המלאכים"181.
רמוומבחי' "יחיד" נמשך – ע"י יחידה שבנפש – עד למטה מעשרים אמה (אלא שההמשכה היא מבחי' שלמעלה מעשרים אמה), ובנוגע לכל בנ"י, כפי שנחלקים מ"ראשיכם שבטיכם" עד ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך", אבל באופן ש"נצבים גו' כולכם לפני ה' אלקיכם", וכפי שמפרש רבינו הזקן: "לאחדים כאחד" (ולאח"ז נעשית החלוקה
רמז369
ד"ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך" באופן אחר לגמרי, ע"ד האמור לעיל (סכ"ח) שלאחרי ה"לא ידע" נעשה הענין ד"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" באופן אחר לגמרי),
ד"ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך" באופן אחר לגמרי, ע"ד האמור לעיל (סכ"ח) שלאחרי ה"לא ידע" נעשה הענין ד"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" באופן אחר לגמרי),
רמחובאופן שפועל על ההנהגה המסודרת במשך כל ימי השנה – שתהי' שנה מבורכת, כפי שהברכה נמשכת מבחי' הכתר, שמצד עצמו הרי זה אמנם באופן ד"כחשכה כאורה", אבל לאח"ז באה ההמשכה בפנימיות דוקא לבנ"י לומדי תורה ומקיימי מצוה.
רמטובאופן כזה יוצאים לקראת משיח צדקנו, שנשמתו היא בחי' היחידה של כללות כל הנשמות (כידוע שבנשמות יש חילוקי דרגות – נפש רוח ונשמה, ועד למשה שנשמתו היא דרגת חי', ונשמת משיח היא דרגת יחידה, כמבואר בכתבי האריז"ל), ועל ידו נעשית ההתעוררות של בחי' היחידה שבכל אחד ואחת מישראל.
רנוכולם יחד הולכים לקבל פני משיח צדקנו, וזוכים לבנין ביהמ"ק השלישי שיהי' באופן ד"אוהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח", כיון שזהו מקום שנמשך מבחי' "לא שניתי", וביחד עם זה, נמשך במדידה והגבלה – מדידות והגבלות של ביהמ"ק השלישי כפי שנתבארו בנבואת יחזקאל.
רנאוכל זה – בקרוב ממש ובעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים, ובאופן של שמחה וטוב לבב, "שמחת עולם על ראשם"162.
רנב* * *
רנגלד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה והי' כאשר ירים משה ידו וגו'.
רנד* * *
רנהלה. נזכר לעיל (סל"ג) ששנה זו היא בבחי' "עשרים שנה ומעלה" – כי, בשנה זו, תש"ל, מלאו עשרים שנה מהסתלקות נשיא דורנו, ומתחיל הענין ד"(עשרים שנה ו)מעלה". ומובן, שהענין ד"מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש" (כדברי הגמרא במסכת סוטה בנוגע לנשיא ורועה נאמן) נמשך גם עתה, אלא שאין זה באותו אופן כמו במשך העשרים שנה, כי אם באופן נעלה יותר – "עשרים שנה ומעלה"; אבל
רנו370
אין זה באופן שנשאר "למעלה", אלא צריך להיות נמשך עד למטה מעשרה טפחים, והמעשה הוא העיקר – במעשה בפועל.
אין זה באופן שנשאר "למעלה", אלא צריך להיות נמשך עד למטה מעשרה טפחים, והמעשה הוא העיקר – במעשה בפועל.
רנזועוד ענין בשנה זו, שמלאו שלושים שנה – "ויהי בשלושים שנה" – מאז שנשיא דורנו הגיע לארצות-הברית.
רנחומצד הענין ד"אתית לקרתא אזל בנימוסה", הרי זה שייך לא רק לאלו שבאו יחד עמו (או בסמיכות לזה), ולכל אלו שהיו בארה"ב לפנ"ז, אלא גם לכל אלו שנמצאים בארה"ב לאח"ז, עד לזמנים וימים אלו, כיון שלולי ביאתו היתה ארה"ב נראית בציור אחר לגמרי, והיינו, שהעובדה שיש להם עבודה קלה, רחבה ועמוקה יותר, היא בזכות עבודתו ויגיעתו, ובלשון רבינו הזקן באגה"ק: "עבודתו אשר עבד (שעמלה נפשו) כל ימי חייו", שמסר זאת כדי לפעול שארה"ב תהי' כפי שנראית לאחרי עבודתו ועמלו שהשקיע בזה.
רנטובהדגשה מיוחדת בזה – מצד קביעות השנה:
רסובהקדם המדובר כמ"פ, שלמרות שינויי הקביעות משנה לשנה, הנה כל הענינים הקשורים עם הקביעות בימי החודש הם בתקפם בכל שנה, אפילו כאשר אינם חלים באותו יום בשבוע, כיון שזהו ענין הקשור עם ימי החודש, ולא עם ימי השבוע, כמו הימים-טובים בכלל, כולל גם היו"ט דפורים, שאינו קשור עם הקביעות בימי השבוע, אלא עם ימי החודש – בארבעה עשר בו וחמשה עשר בו, אפילו אם אינו חל באותו יום בשבוע כמו בשנה שעברה, לפני שנתיים וכו'.
רסאאבל אעפ"כ, אין זה בדומה לשנה שבה מתחברים יחד הקביעות בימי החודש עם הקביעות בימי השבוע.
רסבועד"ז גם בנוגע לקביעות השנה עצמה – שנה פשוטה או שנה מעוברת:
רסגבנוגע לענינים הקשורים עם הקביעות בחודש (כמו פורים ופסח ("מיסמך גאולה לגאולה") בי"ד באדר וחמשה עשר בניסן) – אין נפק"מ אם זה חודש של שנה פשוטה או חודש של שנה מעוברת. אבל אעפ"כ, כיון שהשנה כולה נקראת "שנה מעוברת", הרי זה סימן שכל
רסד371
הימים שבה, לא רק ימי אדר שני או אדר ראשון (בהתאם לב' הדעות מי מהם הוא החודש הנוסף), הם ימים של "שנה מעוברת", והם שונים מהימים של שנה פשוטה.
הימים שבה, לא רק ימי אדר שני או אדר ראשון (בהתאם לב' הדעות מי מהם הוא החודש הנוסף), הם ימים של "שנה מעוברת", והם שונים מהימים של שנה פשוטה.
רסהומזה מובן, שכאשר מצטרפים יחד כל הענינים – הקביעות בימי החודש, יחד עם הקביעות בימי השבוע, ובאופן המתאים גם לכללות השנה, פשוטה או מעוברת – הרי זה ביתר שאת וביתר עוז.
רסוובנוגע לעניננו:
רסזהקביעות של הפורים הראשון של נשיא דורנו בארה"ב היתה באותו אופן כמו הקביעות בשנה זו, הן בנוגע לימי החודש והן בנוגע לימי השבוע, והן בנוגע לכללות השנה – שנה מעוברת.
רסחומזה מובן שכל הענינים שנפעלו החל מביאתו של נשיא דורנו לארה"ב, הם ביותר שאת וביתר עוז.
רסטלו. וכללות הנקודה בזה – כדברי נשיא דורנו בעצמו, שביאתו לאמריקא היא כדי לעשות ממנה מקום תורה, שזהו בצד החיוב; ובצד השלילי – לשלול את המימרא "אַמעריקא איז אַנדערש".
רעומאז ואילך, אלו הן שתי הנקודות שצריכים לחדור – בנוגע ל"עשה טוב" ובנוגע ל"סור מרע".
רעאותוספת חידוש בזה – כשמצטרפים יחד הקביעות בימי החודש עם הקביעות בימי השבוע, וגם השנה היא מעוברת כפי שהי' אז, ולכן הרי זה ביתר שאת וביתר עוז.
רעבובהנוגע לפועל – שזוהי עת סגולה להתחיל לעסוק ביתר שאת וביתר עוז בשני ענינים הנ"ל: לעשות מאמריקא מקום תורה, ולשלול בתכלית ובהחלט שאמריקא היא שונה.
רעגלז. ויש להוסיף בזה:
רעדלכאורה יכולים לחשוב שזהו ענין שקשור רק עם מדינה מסויימת, אם כי מדינה גדולה שיש בה ריבוי יהודים כן ירבו וכו' וכו'. אבל האמת היא – כפי שרואים במוחש בענינים גשמיים, ומזה מובן שכן הוא גם בשייכות ובקשר להמצב ברוחניות – שענין זה נוגע גם לכל שאר המדינות.
רעה372
המצב הוא – שנמצא כאן רוב בנין (בכמות כפשוטו) של בנ"י. וגם בנוגע לעמי הארץ – הרי ההנהגה להוסיף בצדק ולמעט היפך הצדק תלוי' ב"לב מלכים ושרים (ש)ביד ה'", אבל "יד ה'" באה באמצעות מלך ושר מיוחד, ובימינו אלו – הרי זה ע"י מדינה זו, שיש לה השפעה בכל העולם.
המצב הוא – שנמצא כאן רוב בנין (בכמות כפשוטו) של בנ"י. וגם בנוגע לעמי הארץ – הרי ההנהגה להוסיף בצדק ולמעט היפך הצדק תלוי' ב"לב מלכים ושרים (ש)ביד ה'", אבל "יד ה'" באה באמצעות מלך ושר מיוחד, ובימינו אלו – הרי זה ע"י מדינה זו, שיש לה השפעה בכל העולם.
רעובזמננו רוב הארצות תלויות באמריקא ומושפעות הימנה, כיון שהן זקוקות לדולרים, לסחורה או לנשק שמופץ מאמריקא (חוץ מאותם ארצות שדוגלות בשם ההרס והחורבן לנהל מלחמה נגד ה' ונגד אמונה בה', שהם מנגדות גם לאמריקא ועניני'. וענין זה קשור עם מ"ש בסוף דניאל אודות "אחרית הימים", ש"יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים", והיינו, שככל שמתקרבים לביאת המשיח, מתברר ומתלבן מהותו של כל דבר – לאן הוא שייך וכו', ולכן, למרות שעד עתה הי' (ועדיין יש די והותר) טשטוש המוחין ובלבול ועירוב טוב ורע, עד למצב ש"שמים חושך לאור ואור לחושך" – רואים עתה שיש מדינה שנלחמת להפיץ כפירה, ולעומתה יש מדינה שעוסקת בדברים חיוביים וקשורה עם דת).
רעזוהלואי ילמדו ממנה כל שאר המדינות – לפתוח בתפלה לה' לפני כל אסיפה ודיון בנוגע לכל ענין מעניני המדינה (כולל גם ענינים הכי חילוניים), ועד שגם את ענין הממון מקשרים עם אמונה בה', כפי שנתן ה' בלבם את הרעיון להדפיס על הכסף את ענין האמונה בה' – אף שלכאורה מהו קשר הענינים – כי, ענין הממון כשלעצמו, כשיוצא מכלל שליטה ("בשעת מ'לאָזט אים ווילדעווען"), עלול להביא לידי כפירה בה', כפי שלמדים מ"עגל הזהב" (שהרי בכל ענין יש הוראה), שעז"נ "וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל", ולכן יש צורך לקשר זאת עם אמונה בה'.
רעח[ולא כדעת אלו שרוצים להשלות את עצמם שכתוב ב"חוקה" שצריכה להיות הפרדת הדת. – לא זו היתה הכוונה של אף אחד
רעט373
מהמחוקקים, ולא כך הי' בפועל, כפי שרואים בפועל ממש שמוטבע על הכסף שצריך להאמין בה', וכל דיון בעניני המדינה נפתח בתפלה לה'].
מהמחוקקים, ולא כך הי' בפועל, כפי שרואים בפועל ממש שמוטבע על הכסף שצריך להאמין בה', וכל דיון בעניני המדינה נפתח בתפלה לה'].
רפומזה מובן, שכאשר יהודי מוסיף בתורה ומצוותי' במדינה זו, הנה לא זו בלבד שפועל בחלק שלו במדינה זו, ופועל גם בכללות המדינה, ואפילו בנוגע לאינם-יהודים שבמדינה, אלא הוא פועל גם בעולם כולו – בגלל שזוהי מדינה שעל ידה מכריע הקב"ה כמה ענינים בעולם.
רפאולכן, כאשר שוללים ש"אמריקא אינה שונה", שלכן, הנה כשם שהי' צ"ל אלקות בגילוי מעבר לים, כך צ"ל אלקות בגילוי גם כאן, ועד ש"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ובאופן שנעשה כן בפועל,
רפב– וכידוע הסיפור אודות אדמו"ר הזקן, שאף שהי' בגלות, ובגלות עצמו, בגלות בתוך גלות, ב"טאַינע סאָוועט", הנה מצד נשמתו ומצד קיום המצוות, נתקיים אצלו בפועל הענין ד"ויראו ממך" ביחס לפקידים הגויים, שבשעה שהניח תפילין, הנה מי שישב לא הי' יכול לקום, ומי שעמד לא הי' יכול לישב –
רפגהרי זה נוגע לא רק לעצמו, לד' אמות שלו בעיר מסויימת, או במדינה מסויימת ובארה"ב כולה, אלא זה נוגע גם לכל העולם – שכאשר שולחים מאמריקא למקום אחר דולר, או ענין של סחורה או נשק וכיו"ב, יכולים ענינים אלו להגיע עם מדה גדולה יותר של יהדות, ובמילא – עם תועלת גדולה יותר לכל ענינים של צדק ויושר בעולם.
רפדוכדי לפעול זאת – הרי גויים אינם בעלי בחירה, ובמילא תלוי הדבר בעבודת כל אחד ואחת מישראל שבמדינה זו.
רפהלח. וכאמור, שכאשר נפגשים ביחד כל הענינים בזמן (ומקום) כמו שהי' בפעם הראשונה, אזי יש נתינת כח, יכולת ואפשרות לפעול בזה ביתר שאת וביתר עוז.
רפוובפרט כשישנו גם הענין ד"עשרים שנה ומעלה", אזי יכולים לפעול בכל ענינים אלו באופן של "מעלה", כיון שישנם לא רק כל העשרים שנה, אלא ישנו גם ה"מעלה"; ומה"מעלה" נמשך בכל הענינים של עשרים שנה שלפנ"ז ושלאח"ז.
רפז374
ונעשה הענין ד"מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל", ומעמידים את ה"דגלים" כשנמצאים עדיין ב"מדבר העמים", ואח"כ הולכים יחד עם משיח צדקנו ועם "ארון ברית ה'" (כמו אז), אל ה"ארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה לרשתה", נחלת עולם, בקרוב ממש, ובשמחה ובטוב לבב.
ונעשה הענין ד"מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל", ומעמידים את ה"דגלים" כשנמצאים עדיין ב"מדבר העמים", ואח"כ הולכים יחד עם משיח צדקנו ועם "ארון ברית ה'" (כמו אז), אל ה"ארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה לרשתה", נחלת עולם, בקרוב ממש, ובשמחה ובטוב לבב.
רפח* * *
רפטלט. הענין הבא לקמן אינו נושא להצהרות והכרזות פומביות, אבל, כיון שנוצר מצב שרוצים לטשטש דברים וכו', כך, שאם לא יאמרו הדברים, תתפרש השתיקה כהודאה – הנני מוכרח לצאת מגדרי ולדבר על כך בקיצור עכ"פ.
רצואע"פ שכבר דשו בו רבים, ולכאורה פשוט הדבר כל כך עד שתמוה לשם מה הוצרכו עד עתה להאריך בזה כל כך – הרי אפילו לאחרי כל האריכות בענין הפשוט כל כך, רוצים להטיל בזה ספיקות ופירושים, ולעוות ולסלף את הדבר, אע"פ שברור לעין כל במה דברים אמורים, ולאן עלול הדבר להביא, רח"ל, אם לא יחול בזה שינוי יסודי מן הקצה אל הקצה.
רצאמ. ובהקדמה:
רצבכל אחד מישראל – ללא נפק"מ היכן הוא גר ואיך הוא מתנהג כו' – יש לו חלק ונחלה בארץ ישראל, עכ"פ אמה על אמה.
רצגוכמדובר כמ"פ שכל ענין מתבטא גם בהלכה – כפי שמצינו בפסקי הגאונים שכל יהודי רשאי לכתוב "פרוזבול", אף שבשביל זה יש צורך בבעלות על קרקע, כיון שכל יהודי (גם מי שלכאורה אין לו בעלות על קרקע) יש לו קרקע בארץ ישראל.
רצדומזה מובן, שכל ענין שנעשה בארץ ישראל, הנה לא זו בלבד שזהו ענין של כלל ישראל, אלא יש לכלל ישראל לחוות דעה עליו (בין אם מתחשבים בדעה זו ובין אם לאו), כיון שא"י היא נחלת עולם מאלקי עולם לעם ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב, ואף אחד אינו יכול ליטלה
רצה375
מהם, ואפילו הם עצמם אינם יכולים לוותר עלי', שהרי "כל המתנה (ללא נפק"מ מי הוא המתנה) על מה שכתוב בתורה (ובנדו"ד: ירושת הארץ) תנאו בטל".
מהם, ואפילו הם עצמם אינם יכולים לוותר עלי', שהרי "כל המתנה (ללא נפק"מ מי הוא המתנה) על מה שכתוב בתורה (ובנדו"ד: ירושת הארץ) תנאו בטל".
רצו[ואף שלכאורה יש לומר שיהודי רשאי לחוות דעה רק בנוגע לאמה על אמה ששייכת אליו – אין הדבר כן, כיון שבארץ ישראל יש ענינים שהם כמו נקודה אחת. ולכן מצינו ענינים הקשורים עם ארץ ישראל כשהיא בשלימותה, ו"כל יושבי' עלי'", כגון מצות היובל, שזהו אמיתית ענין החרות, שנוהגת רק כאשר כל יושבי' עלי', וכן בנוגע לכיבוש יחיד בסוריא, שיש דין כיבוש רבים רק לאחרי שארץ ישראל היא בשלימותה].
רצזוכיון שיש ליהודי אמה על אמה בא"י, אין פלא בכך שהוא מביע דעתו בנוגע לעניני ארץ ישראל. – מה שלא מצייתים לו, אין לו ברירה על זה, כיון שאין זה בכחו; אבל בנוגע לחוות דעתו – הנה לא זו בלבד שהוא רשאי לחוות דעה, אלא אדרבה: אם הוא שותק, הרי הוא נושא באחריות על כל הדברים הנעשים שם, שיודע אודותם ואעפ"כ לא הביע את דעתו.
רצחוכאמור, אין נפק"מ היכן הוא גר ואיך הוא מתנהג; גם אם הוא גר בחוץ לארץ, ואפילו אם הוא במעמד ומצב שיודע את רבונו ומתכוין למרוד בו רח"ל, ועאכו"כ שמורד בשייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל (בגלל שהקב"ה "נטלה מהם ונתנה לנו"), ואינו רוצה שא"י תהי' שייכת לעם ישראל – כמובן מדברי הרמב"ם ב"אגרת תימן" וב"אגרת השמד" בנוגע לירבעם בן נבט, שנענש על שהעמיד עגלי זהב בבית-אל ובדן, ובד בבד נענש גם על שלא קיים עירוב תבשילין, שכן, גם היודע את רבונו ומתכוין למרוד בו רח"ל כירבעם בן נבט, אינו פטור מקיום מצוה כמו עירוב תבשילין. ועד"ז אפילו מי שיש לו שייכות ל"אַל- פּאַתּאַח" וכיו"ב – אם אינו מחוה דעה ישרה בנוגע לארץ ישראל, הנה נוסף לכך שייענש על שמזיק לארץ ישראל ע"י הסיוע ל"אַל-פּאַתּאַח", ייענש גם על כך שלא השתדל לטובת א"י שיתוקן בה ענין פלוני!
רצטוכל זה – גם כאשר יודע שיתכן שלא ישמעו אליו, וכדברי
ש376
הגמרא במסכת שבת: "אם לפניך גלוי – להם מי גלוי". וגם כאשר ניסה להביע כמה דעות, ולא הועיל – הרי ישנו הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך", "אפילו מאה פעמים", ופירוש הדבר, שכבר הוכיח תשעים ותשע פעמים, ועשה זאת בכל הפרטים הנדרשים ע"י התורה, ולא הועיל דבר, ואעפ"כ, אם אינו מוכיח גם בפעם המאה, ה"ה עובר על מצות עשה מן התורה: "הוכח תוכיח את עמיתך". מה לנו הוכחה גדולה יותר שע"פ התורה צריך היהודי לעשות את שלו (ומה שיהי' אח"כ – הרי זה ענין בפ"ע).
הגמרא במסכת שבת: "אם לפניך גלוי – להם מי גלוי". וגם כאשר ניסה להביע כמה דעות, ולא הועיל – הרי ישנו הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך", "אפילו מאה פעמים", ופירוש הדבר, שכבר הוכיח תשעים ותשע פעמים, ועשה זאת בכל הפרטים הנדרשים ע"י התורה, ולא הועיל דבר, ואעפ"כ, אם אינו מוכיח גם בפעם המאה, ה"ה עובר על מצות עשה מן התורה: "הוכח תוכיח את עמיתך". מה לנו הוכחה גדולה יותר שע"פ התורה צריך היהודי לעשות את שלו (ומה שיהי' אח"כ – הרי זה ענין בפ"ע).
שאומזה מובן גם שבין אם דרכו בכך או אין דרכו בכך – הרי אם קיים חשש ששתיקתו תתפרש שלא כראוי, אין לו ברירה, ובין אם זו דרך נועם אם לאו – חייב הוא לומר את הדברים, עכ"פ בקיצור.
שבמא. לאחר הקדמה ארוכה זו, מובן, שמדובר אודות השאלה הידועה שכבר גרמה ריבוי עגמת נפש כשנשאלה בפעם הראשונה, וחזרו והעלו אותה פעם שני' על סדר היום מתוך סערה גדולה, וכמובן מתוך דרישה – באופן ש"יקוב הדין את ההר", "יהרג ואל יעבור" – שחייבים לקבוע את החוק באופן כך וכך דוקא.
שגובענין זה היו שני שלבים (אם כי יש הרוצים להשלות את עצמם שנעשה תיקון גדול בדבר):
שדבשלב הראשון התאספו תשעה יהודים (שעם כל הכבוד להם, אינם אלא תשעה, לא עשרה, ולא יותר, ועאכו"כ שאינם כלל ישראל), וכאשר נשאלו מה דינה של פלונית בת פלונית – הנה מבין התשעה גופא היו ארבעה שאמרו כפי שנאמר בעליית עזרא הסופר אודות הוצאת הנשים הנכריות.
שהמב. ובהקדם המדובר כמ"פ, שכיון שהקב"ה יודע שדורנו הוא דור יתום, לכן מסבב כל הענינים באופן גלוי (ולא בדרך נסתרת, שיהא צורך לחפש ב"שאלה ותשובה" נדחת, וגם אז להתווכח ולחשוב שזהו רק מצד התורה, אבל עדיין יש צורך להתחשב בעניני העולם, במה שיאמרו הגויים, ובמה שיאמרו הנשים והילדים והדורות הבאים וכו') – כך שגם עתה חוזר ונשנה הסיפור שמסופר בתנ"ך.
שו377
וכפי שדובר בנוגע למלחמת ששת הימים:
וכפי שדובר בנוגע למלחמת ששת הימים:
שזבימי אחאב היתה מלחמה שארכה ששה ימים, וביום השביעי הי' נצחון עצום לבנ"י. וכאשר הגויים התייאשו וחשבו שהם כבר אבודים, אזי התחכמו לשלוח ולהזכיר לבנ"י עובדת היותם רחמנים, ובגלל זה שלחו לומר על גוי: "אחי הוא", והושיבוהו בראש השולחן (לא מסופר אם הי' זה שולחן עגול או מרובע...). ובסופו של דבר היו צרות צרורות.
שחסיפור זה חזר על עצמו לפני שלש שנים: שוב היתה מלחמה של ששה ימים, ושוב הי' נצחון עצום, ונסיגה בהולה של האויב, תוך השלכת נשק רב, למרחק גדול, כידוע. אבל אח"כ לא רצו לעיין בפסוק שלאח"ז, שהרי זה מאורע שאירע לפני אלפי שנים... ורצו להראות "קונץ" שיהודים הם רחמנים, ומזה סובלים צרות צרורות רח"ל עד היום הזה, והלואי שיצאו י"ח במה שאירע עד עתה.
שטוכך גם בענין הנשים הנכריות – חוזר ונשנה אותו ענין המסופר בתנ"ך:
שיובהקדים – שכאן לא מדובר אודות עלי' כמו העלי' שהיתה ע"י עזרא,
שיא– כמדובר כמ"פ שנמצאים בגלות מרה, וחושך כפול ומכופל, ההולך וגדל ונעשה גרוע מיום ליום. והא ראי', שלפני שלש שנים לא הי' אף אחד מעז להעלות שאלה כזו על סדר היום, ואילו עתה, לא זו בלבד שהעלו את השאלה, אלא גם דנו ופסקו היפך הלכה ברורה, כפי שיתבאר לקמן. וא"כ, רואים בגלוי שנעשה חושך שלא בערך לגבי המצב שהי' לפני שנים אחדות –
שיבאלא שיש כאן ענין של הצלה עבור רבים מבנ"י, כן ירבו. אבל, כשחושבים אודות טובתה של ארץ ישראל – לא יכול אף אחד לשלול את העובדה שזוהי הארץ הקדושה, וכיון שכן, ברור הדבר שרצונו של הקב"ה שיבנו אותה כפי שהורה בתורתו הקדושה.
שיגוההוראה היא – במכ"ש וק"ו ממה שהי' בעלי' שע"י עזרא, שהיתה ע"פ נבואה, כמסופר בתנ"ך, ועד שכורש הכריז: "ה' אלקי השמים .. פקד עלי וגו' מי בכם מכל עמו .. ויעל", ואעפ"כ, כאשר
שיד378
התברר שישנן נשים כנעניות, חתיות, מצריות וכו', הנשואות ליהודים, וכבר השתקעו עם בעליהן בארץ ישראל – צוה עזרא לשלח אותן!
התברר שישנן נשים כנעניות, חתיות, מצריות וכו', הנשואות ליהודים, וכבר השתקעו עם בעליהן בארץ ישראל – צוה עזרא לשלח אותן!
שיהוהגע עצמך:
שיועזרא רצה מאד שיהודים יעלו לארץ ישראל, ושתהי' עלי' גדולה.
שיזועד כדי כך, שכאשר הלויים לא עלו לארץ ישראל, קנס אותם עזרא והורה שלא לתת להם מעשר שהגיע להם ע"פ התורה (כמפורש בתושב"כ ועאכו"כ בתושבע"פ), וזאת – למרות שעזרא הי' יהודי ירא-שמים, מנהיג בישראל, יודע הלכה, ומעריץ של שבט לוי, בהיותו בעצמו כהן.
שיחמה היתה העוולה שלהם? – הרי לא מעצמם ירדו לבבל, אלא הקב"ה הוא שהגלם בבלה – שלא עלו עם עזרא, כיון שסברו שעדיין לא הגיעה השעה. ועל זה אמר עזרא, שכיון שיש לו הוראה מהקב"ה שנסתיימו שבעים שנות הגלות – צריך לעלות לארץ ישראל, ומי שלא עולה, הנה גם אם הוא בן לוי, צריך לקנוס אותו! – הוא לא רצה לפגוע בפרנסתם ח"ו, אבל לא היתה לו ברירה אחרת, והוצרך לקנוס אותם.
שיטולכאורה: כיון שעזרא רוצה שתהי' "עלי'" לא"י, ובסך-הכל עלו קצת יותר מארבע רבוא איש; וכאן יש עובדה מוגמרת, שכבר נמצאות בא"י נשים אשדודיות וכו' שנישאו ליהודים – הנה במקום לצוות לשלח אותם, הי' לו לעזרא (שהרי הי' תנא ופוסק דינים וכו', ועד ש"ראוי הי' עזרא שתינתן תורה על ידו") למצוא עצה עבורם.
שכאך הענין הוא – שעזרא הסתכל בתורה, וראה שזהו היפך הדין, ולכן, לא נכנס לשקו"ט עם אף אחד, ואף אחד לא התווכח עמו, ועד שגם הנשים הנכריות עצמם לא התווכחו עמו, וכשצוה לשלחם – שילחו אותם.
שכאאלא מאי, השאלה היא איך יתכן שיהודי שהי' כהן, מתלמידיו של אהרן הכהן, "אוהב את הבריות ומקרבן", התנהג בדרך שיכולה להיקרא (בסגנון השולט כעת) בשם "אכזריות"? – הנה לאמיתו של דבר אין זה ענין של אכזריות כלל: עזרא ראה שזהו דבר שאינו טוב לארץ ישראל – הרס וחורבן לבנין הארץ, ולא טוב לבעלים ולילדים, וגם לא טוב לנשים הנכריות עצמן. – לא עושים טובה לנשים בכך
שכב379
שמשאירים אותן בארץ ישראל כדי "לכם ולנו לבנות בית לאלקינו", אלא אדרבה: זוהי רעה עבורן!
שמשאירים אותן בארץ ישראל כדי "לכם ולנו לבנות בית לאלקינו", אלא אדרבה: זוהי רעה עבורן!
שכגולכן הכריז עזרא בפשטות על הצורך בהוצאת הנשים. לטובת ארץ ישראל, לטובת "לכם ולנו", לטובת "לבנות בית לאלקינו", לטובת הגברים, ואף לטובת אותן נשים – יש להוציאן. וכך נעשה בפועל. ואז נבנתה ארץ ישראל, והיתה ביד בנ"י במשך כו"כ שנים, עד שנעשה מחדש מצב של "מפני חטאינו".
שכדמג. ובכן: כאשר הגיעה השאלה הנ"ל לפני תשעת היהודים, הנה ארבעה מהם אמרו מיד שיש להוציא את הנשים.
שכה[אלא שלא היתה להם ההעזה לומר זאת בפירוש, ולכן אמרו רק שזהו סוג בפני עצמו וכו', ורק הרישום במקום פלוני צריך להיות באופן כך וכך.
שכוכל הצרות באים מזה שאומרים חצי אמת, שאז איננה מתקבלת. כאשר נאמרת האמת כולה – הנה "אמת ראה" ולכן נפל על פניו (כפי שנאמר בנוגע למשה רבינו), ועאכו"כ בעולמנו זה, אין דרך אחרת מלבד לומר את האמת כולה, שאז היא מתקבלת. אבל כאן לא אמרו את האמת כולה, שכן, הגישה היא שאין הדור מסוגל לסבול את האמת כולה, ולכן יש לומר את האמת רק למחצה לשליש ולרביע, קצת להשתיק וקצת לומר בנוסח פושר – לא כפי שאמר עזרא, אע"פ שתנ"ך לומדים בכל מקום, וכולם יודעים הסיפור עם עזרא, ובפרט שזהו ענין שעומד על סדר היום: "עלי'"!... ויודעים שעזרא אמר שזהו ענין שאינו לטובת בנין הארץ, ואינו לטובת אף אחד, ואעפ"כ, אין להם תוקף ויראים לומר זאת – לא מדעת עצמו, אלא אפילו רק לחזור על פסוק שנדפס בעזרא!].
שכזזאת ועוד:
שכחאפילו החמשה שמאיזו סיבה שתהי' אמרו אחרת – הנה בנוגע לפועל הדגישו בעצמם שפס"ד זה אינו דעת כולם, אלא רק דעת הרוב, רוב של אחד בלבד, ועוד זאת, שאינם פוסקים עתה בשאלת "מיהו יהודי", שאינה עומדת על סדר היום, אלא מדובר רק אודות הרישום בתעודה וכו' – שלדעתם, אין בסמכותו של הפקיד לפסוק מה לרשום, אלא עליו לקבל באמונה ובלב שלם מה שאומרים לו אלו שבאו להירשם – שזהו דבר שאין לו מקום בשכל כלל, שהרי הוא בעצמו יודע ששקר
שכט380
הדבר, וגם הרושם יודע ששקר הדבר, אבל אעפ"כ, כך רוצים לפסוק, וכך פסקו, עם כל הנימוקים שלהם, כפי שנדפסו כבר, בין אם יש או אין להם מקום בשכל.
הדבר, וגם הרושם יודע ששקר הדבר, אבל אעפ"כ, כך רוצים לפסוק, וכך פסקו, עם כל הנימוקים שלהם, כפי שנדפסו כבר, בין אם יש או אין להם מקום בשכל.
שלאך עדיין לא נפתרה כלל הצרה שנגרמה מזה בכל התפוצות (כולל התפוצות שבארץ ישראל), שכן, נמצאים אנו בדור שמחפש ותופס קולא ולא חומרא, כך, שאף אחד לא ילך לשאול את חמשת היהודים מה הי' הטעם והכוונה שלהם; די בכך שיש מיסמך באישור הממשלה שפלונית בת פלונית היא יהודי', כדי להיתלות בו (ללא נפק"מ מה היו הטעמים לדבר).
שלאמד. ולאח"ז בא השלב השני:
שלבתמורת המצב שיש אישור של חמשה יהודים בלבד, וכנגדם עומדים ארבעה שאומרים ומפרסמים דעתם להיפך, ומהווים מיעוט שאינו בטל (ורק בנוגע לפועל צריך ה"פקיד" לציית לדעת הרוב ולא לדעת המיעוט, אבל המיעוט אינו מבטל עצמו אל הרוב) – נפלו על "המצאה" לפנות למקום שבו יושבים מאה ועשרים אנשים (יהודים וגם גויים), ולהעמיד על סדר היום את השאלה (לא בנוגע לרישום בלבד, אלא באופן עקרוני): "מיהו יהודי", ושם פסקו – ע"פ דעת הרוב (לא של אחד, אלא) של כמה וכמה, כך, שהמיעוט לא נשאר מיעוט שאינו בטל, אלא מיעוט הבטל – שמספיקה "תעודת גיור". וכמובן, לא איפשרו להוסיף (גיור) "כהלכה" (לאחרי מלחמה שלא הצליחה). ועוד הוסיפו בעל-פה – שהכוונה ל"תעודת הגיור" בכל מדינה ומדינה ועיר ועיר בהתאם לגיור הנהוג באותו מקום. ואם לא די בכך, פירשו ברבים, באופן שאין מקום לספק, שבכלל זה גם הגיור של אלו הנקראים "רפורמים"!
שלג[כלומר: במקום שבו יש שליטה לרבנים שומרי תומ"צ, צריך להיות הגיור אצלם; אבל במקום שיש קהילה שמתנהלת ע"י ראַביי רפורמי שמתעסק בגיור, יכירו בגיור שלו].
שלדמהו "גיור רפורמי"?
שלהובכן: "רפורמה" – פירושה: שינוי. ו"רפורמים" הם אלו שעושים את השינוי. וכיון שכן, הרי די בכך להבין מהי המשמעות של גיור כזה. אך אין צורך להתבונן בכך, שהרי מדובר אודות ענין של מעשה בפועל שהם עוסקים בכך במשך שנים, ויודעים איך נראה גיור רפורמי (והם לא מתביישים בכך): כיון שהכל מעשה ידי אדם – עושה כל אחד כפי העולה על רוחו!
שלו381
וע"פ הכלל "מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו", וכן כל עיר כו' – הנה ישנם רפורמים שמכריזים בגלוי ש"אין בעל הבית לבירה", אין אלקים, כביכול. – הוא נקרא "ראַביי", ויש לו "קהילה", אבל הוא מכריז בגלוי שאין אלקים! – אינני יודע אם גם הוא עוסק בגיור, אבל, גם אלו מביניהם האומרים ש"יש בעל הבית לבירה זו", ידוע איך נראה הגיור שלהם – שהוא פחות אפילו מהגיור של פלונית בת פלונית!...
וע"פ הכלל "מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו", וכן כל עיר כו' – הנה ישנם רפורמים שמכריזים בגלוי ש"אין בעל הבית לבירה", אין אלקים, כביכול. – הוא נקרא "ראַביי", ויש לו "קהילה", אבל הוא מכריז בגלוי שאין אלקים! – אינני יודע אם גם הוא עוסק בגיור, אבל, גם אלו מביניהם האומרים ש"יש בעל הבית לבירה זו", ידוע איך נראה הגיור שלהם – שהוא פחות אפילו מהגיור של פלונית בת פלונית!...
שלזדי בכך שמישהו נותן הצהרה שהוא יהודי, ואז, כן יקום – הוא נעשה יהודי. ולכל היותר – הוא לומד במשך כמה שבועות ענינים שנקראים אצלם בשם "יהדות", ואז נותנים לו תעודה שהוא התגייר והוא יהודי – לפי הבנתו של אותו ראַביי רפורמי. וכאשר לאחרי שלושים יום מתחרט – הרי הוא גוי. ואם כעבור עוד שלושים יום רוצה לחזור להיות ליהודי – אזי נעשה יהודי! – למה לא?!... פלוני נרשם כיהודי למשך שלושים יום, פלוני נרשם כיהודי למשך ששים יום, ויש מי שנרשם כיהודי לתשעים יום... ואח"כ מתחרט, ושוב חוזר בו, ובינתיים יש לו ילדים ונכדים וכו'.
שלחואם הי' חסר בירור בנוגע לגיור רפורמי – ניתוסף בזה עוד בירור:
שלטכיון שאצל הרפורמים הכל הוא מעשה ידי אדם (כנ"ל), הנה בין כל הסוגים שבהם יש גם כאלו שמתנהגים בדרך "טובה" יותר: במקום להביא את הגוי ולעשותו ליהודי – אפשר לקחת יהודי ולהכניסו רח"ל ל"כנסי'", ולהכניס את "אותו האיש" בתפלות של ה"קהילה" שלו!
שמאין זה דבר שיש להתיירא שמא יקרה בעוד שנה או שנתיים; כבר אירע הדבר לפני שנה, שנתיים ושלש שנים – ששלחו ילדים ל"טמפל" רפורמי, ובא הראַביי והתיישב בדעתו: במקום לומר להם "דרשה" שאין לו ואין להם טעם בה – לקח את הילדים, תינוקות של בית רבן, ילדים בני 10-13, והעביר אותם ל"כנסי'" בשכונתו, ביום ראשון בשבוע, שבו נערכות שם התפלות שלהם בליווי "מקהלה" וכו', וכדי שהילדים לא ירגישו עצמם מבחוץ, שידל אותם להשתתף בשירה של ה"מקהלה"!
שמאמאורע זה אירע אשתקד בניו יורק, וידוע שמו של הראַביי, שממשיך לקבל את משכורתו עד היום הזה, ושמה של ה"קהילה" ("קאָנגרעגיישן"), שקיימת עד היום הזה! – היא נקראת "קהילה
שמב382
יהודית", אבל במה מתבטא החינוך שמעניקים לילדים שנמצאים בגיל חינוך – בכך שהראַביי שלהם מתייצב בראשם ומוליכם ל"כנסי'" להשתתף ב"מקהלה".
יהודית", אבל במה מתבטא החינוך שמעניקים לילדים שנמצאים בגיל חינוך – בכך שהראַביי שלהם מתייצב בראשם ומוליכם ל"כנסי'" להשתתף ב"מקהלה".
שמגוע"ד שאירע בדרום ארצות-הברית – שראַביי ערך חגיגת בר-מצוה עם כמרים ונזירות, וכיון שהוא ראַביי, וגם נקרא בשם "כהן" – מי יאמר לו מה תעשה, ובגלל זה זוכה גם לפרסומת בעיתונים.
שמדובכן: לפי ה"תיקון" (כביכול) שיש להכיר בגיור רפורמי, הנה לא זו בלבד שיכניסו גויים בין יהודים, אלא יעשו גם מיהודים – גויים!
שמהמה. וזהו מה שניתוסף בשלב השני – שכיון שפסקו שמצד צדק ויושר יש להכיר גם בגיור שאינו לפי ההלכה, נמצא, שגם מי שהחמשה לא אמרו שהוא יהודי, פסקו המאה ועשרים שהוא יהודי!
שמובשלב הראשון היו צריכים להתיירא מאלו שמחפשים "קולות", שיתעלמו מההקדמה שאין הכוונה לפסוק "מיהו יהודי", אלא מדובר רק אודות רישום בתעודה; ואילו בשלב השני אמרו בפירוש שהכוונה לפסוק "מיהו יהודי", והוסיפו בפירוש שיכירו בתעודת גיור של ראַביי רפורמי!
שמזתמורת זה שהי' פס"ד של חמשה שארבעה חלקו עליו, ולכל- הפחות אמרו (ונרשם באיזה-מקום) שפס"ד זה אינו בנוגע לשאלה "מיהו יהודי", אלא רק בנוגע לרישום בתעודה – פעלו עכשיו שיש פס"ד בנוגע לשאלה "מיהו יהודי", ופסקו בפירוש ובגלוי לעין כל (אם כי לעת-עתה הרי זה נקרא אצלם "תורה שבעל פה"... אף שכבר נדפסו הדברים), שמכירים גם בגיור רפורמי!
שמחונמצא, שלא זו בלבד שאין בזה שום תיקון לעומת הפסק הקודם, אלא אדרבה: זוהי פירצה הכי גדולה ביותר: החלטה של 120 אנשים (אמנם באסיפה נכחו פחות מזה, אבל הם מדברים בשם 120), שטוענים שהם מייצגים שנים וחצי מיליון יהודים שאומרים "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". ואף שישנם כאלו שאינם מקבלים פסיקה זו, הרי יש כו"כ שיתפסו על זה.
שמטומה שנפלו על "המצאה" ו"מתנחמים" בכך שיתנו כח לרבנים בארץ ישראל להחליט בנוגע לעניני חופה וקידושין וכן גיטין – הנה נוסף לכך שאין הכרח לערוך חופה וקידושין בארץ ישראל דוקא, ובכלל,
שנ383
לא מדובר עתה אודות חופה וקידושין, אלא אודות השאלה "מיהו יהודי", הרי זה דבר שאין לו קיום, כיון שלא יוכלו לומר שבנוגע לכל הענינים נחשב פלוני כיהודי, מלבד בנוגע לחופה וקידושין. – אם לא הצליחו לקבוע בשאלה "מיהו יהודי" בהתאם ל"חזקה" של שלשת אלפי שנה בחיי בנ"י, איך יצליחו לקבוע דבר שאין לו שחר והגיון, לומר שפלוני הוא יהודי לכל עניניו, אבל אסור לערוך לו חופה וקידושין! – איך יסבירו זאת, ש"כך עלה ברצונם"?! אם הוא נחשב ליהודי בכל הענינים, מדוע אסור לערוך לו חופה וקידושין; ואם אסור לערוך לו חופה וקידושין בגלל שהוא לא יהודי, איך נחשב כיהודי בשאר ענינים?!
לא מדובר עתה אודות חופה וקידושין, אלא אודות השאלה "מיהו יהודי", הרי זה דבר שאין לו קיום, כיון שלא יוכלו לומר שבנוגע לכל הענינים נחשב פלוני כיהודי, מלבד בנוגע לחופה וקידושין. – אם לא הצליחו לקבוע בשאלה "מיהו יהודי" בהתאם ל"חזקה" של שלשת אלפי שנה בחיי בנ"י, איך יצליחו לקבוע דבר שאין לו שחר והגיון, לומר שפלוני הוא יהודי לכל עניניו, אבל אסור לערוך לו חופה וקידושין! – איך יסבירו זאת, ש"כך עלה ברצונם"?! אם הוא נחשב ליהודי בכל הענינים, מדוע אסור לערוך לו חופה וקידושין; ואם אסור לערוך לו חופה וקידושין בגלל שהוא לא יהודי, איך נחשב כיהודי בשאר ענינים?!
שנאוכל זה – לא רק דבר שרק דובר וסוכם אודותו, אלא כבר נדפס והתפרסם והגיע לכל תפוצות ישראל, וכבר נתפסו לזה [הלואי היו נתפסים ל"חומרות" כפי שנתפסים ל"קולות"], ומתחילים לטעון: למה צריכים את כל הקשיים שמערים ה"שלחן-ערוך", וכל הקשיים שמערים פלוני בן פלוני? – עליו לשנות את ה"שלחן-ערוך"!... אלא שבשביל זה לא צריכים את פב"פ, שהרי ישנם רפורמים שעושים זאת במשך עשרות שנים.
שנבמו. והתוצאה מזה הן בתפוצות ישראל והן בארץ ישראל – מובנת מעצמה ואינה דורשת ביאור.
שנגצריך רק להדגיש, שיש כאלו שחושבים שבכך עושים "טובה" לארץ ישראל, ועושים "טובה" לנשים הנכריות, אבל האמת היא – כפי שלמדים מהסיפור בעזרא – בדיוק להיפך:
שנדבנוגע לארץ ישראל – הנה עי"ז מחריבים את ארץ ישראל!
שנהאם לא יחול ח"ו שינוי בזה, הנה תמורת זה שעכשיו צריכים לנהל מלחמה שלא תהי' זו מדינה של שני עממים, יהודים וערבים – תוצף ארץ ישראל גם בצידונים, אשדודים, עמונים ומואבים (כפי שנקראים בשמותיהם הנוכחיים), ולא עוד אלא שהם יהיו אלו העומדים בראש, אקטיביים, לוחמים ובעלי העזה (כיון שיראים לומר להם את האמת (כבר עכשיו, ועאכו"כ בתקופה שלאח"ז), אלא אומרים רק מחצה, שליש או רביע).
שנווהרי אף אחד לא משלה עצמו לחשוב, שאדם שנתן הצהרה שמהיום והלאה רצונו להירשם כיהודי, ישכח שמוצאו מפולני', וכאשר תהי' התנגשות וסתירה בין תועלת לפולני' לבין תועלת לארץ ישראל, יוותר על פולני' ויפעל לטובת ארץ ישראל... אשה פולנית שגדלה בפולני'
שנז384
וחינכה את ילדי' כפולנים, תשאר פולנית! ובסופו של דבר ישנאו את אלו שפסקו את דינם להחשב כיהודים!
וחינכה את ילדי' כפולנים, תשאר פולנית! ובסופו של דבר ישנאו את אלו שפסקו את דינם להחשב כיהודים!
שנחזוהי איפוא ה"טובה" בנוגע לבנין הארץ – שבמקום ערבים, מכניסים אליהם (לחדר האוכל או לחדר המטות...) פולניים או רוסיים, שיהיו "גייס חמישי" בשעה שתהי' התנגשות בין פולני', ברית המועצות של רוסי' או רומני' לבין ארץ ישראל!
שנטובשלמא אם לכל-הפחות היו חושבים "להרוויח" משהו מזה – אבל לאמיתו של דבר הרי זו סכנה הכי גדולה:
שסאם בעבר היתה הסכנה בנתינת ארץ ישראל ליהודים וערבים יחד – יש עכשיו ליצה"ר "המצאה" חדשה: במקום שני עממים (יהודים וערבים) – יכולה הארץ להיות שייכת לשבעה אומות, או לכל שבעים האומות, עי"ז ש"יבריחו" אותם פנימה באמצעות הנשים הנכריות!...
שסאלפני 21 שנה היתה "מלחמת שחרור" בנוגע לערבים שמסביב לא"י, ואילו עכשיו הרי זו "מלחמת קיום", כפי שמכריזים הערבים עצמם שאין דרך אחרת: או לזרוק רח"ל לים, או להלחם. וכך גם ברוחניות: השאלה אינה אם תיתוסף משפחה שתתגייר כהלכה או שלא כהלכה, אלא השאלה היא – אם בעוד מספר שנים ישארו יהודים בתור עם יהודי, או שיהי' צירוף של המון גויים רבים, כך, שזהו ענין של מחיית זכרם של שונאי ישראל רח"ל.
שסבמוטב איפוא שיחסר במספר האנשים בנוגע לעלי', אבל יתוסף בבנין הארץ, מאשר עלי' כזו שעל ידה מכניסים לא"י – ברצון או שלא ברצון – "מחבלים" [לא מיד, אלא לאחרי משך זמן, כשיתעוררו אצלם קשיים בעקבות הגיור, בגלל הנאמנות למולדתם, פולין רוסי' או רומני' (כנ"ל)], שיהרסו את בנין הארץ!
שסגובנוגע ל"טובה" לנשים עצמן – הרי זו רעה בשבילן: אף פעם לא ירגישו את עצמן בני-חורין, ולא ירגישו את עצמן "מקובלות" בין יהודים, כך, שגורמים להן פיצול אישיות: בנפשן פנימה הן פולניות, רוסיות או רומניות, ואילו בכמה ענינים עליהן להתנהג כיהודיות. ולאחרי כן תהי' הצרה של פיצול כו' גם בנוגע לילדים כשילכו לבית-הספר וכו'. ובהכרח שסוף-כל-סוף יתפוצץ הענין, ומהן עצמן תצא קול-תרועה: היתכן שהכרחתם אותנו לחיות חיים כפולים, באופן של סתירה יום- יומית?!... ויסבלו מהן צרות בגלל שרשמו אותן בתור יהודים.
שסד*
שסה385
מז. כאב-הלב בענין זה גדול יותר, בגלל העובדה (שעכשיו מותר לספר אודותה) שהיתה אפשרות לפעול שיהי' כתוב (לא סתם "גיור", אלא) "גיור כהלכה":
מז. כאב-הלב בענין זה גדול יותר, בגלל העובדה (שעכשיו מותר לספר אודותה) שהיתה אפשרות לפעול שיהי' כתוב (לא סתם "גיור", אלא) "גיור כהלכה":
שסואילו היו טופחים על השולחן ואומרים שזהו ענין שאי אפשר להתווכח אודותיו – לא בגלל שפלוני בן פלוני הוא "עקשן" וטוען ש"כן יקום", אלא בגלל שאין להם סמכות לשנות דבר שאינו ברשותם – אזי היו מסכימים לכתוב "גיור כהלכה"!
שסזהמצב הי' באופן שהיו צריכים להתאפק חמש דקות ולומר – בלי צעקות ואפילו בלי דפיקות על השלחן – שכל הענין אינו בסמכותו ואין לו ברירה בזה. וזאת – לא בגלל שיש לחץ מצד איזה רב או בעה"ב וכו', אלא כך נאמר בתורה וכך נפסק בשלחן-ערוך, ואינני יכול לשנות את השלחן-ערוך. הברירה היא לקיים את השלחן-ערוך או לעשות להיפך ח"ו, אבל אי אפשר לשנות את השלחן-ערוך. אלה דברים ברורים ופשוטים הידועים ל"שמאלניים", אבל הם מצפים שאלו שנקראים בשם "ימניים" יאמרו אותם ביד תקיפה.
שסחאבל בשביל זה היו צריכים להשמיע את כל האמת: איננו יכולים לוותר על זה, ואם אינכם מסכימים – נמשיך להיות ידידים, אבל אנו נשב ב"אופוזיצי'", ואתם תישארו בפנים.
שסטמהו גודל ה"אסון" אם היו נשארים ב"אופוזיצי'" שלשה, ארבעה, חמשה ימים? – הרי אח"כ היו מזמינים אותם בחזרה!
שעואפילו אם לא היו מזמינים אותם בחזרה – הרי סוף-סוף צריך כל דבר שיהי' לו גבול: עד כאן ותו לא! אא"כ יש החלטה לוותר על הכל ובלבד שלא להיות ב"אופוזיצי'", אבל אם יש איזו הגדרה, צריך להיות לדבר גבול!
שעאאך על זה הראו להם ב"אצבע גדולה": היתכן?! הרי יצאת פעם אחת ל"אופוזיצי'", והיתה זו "בכי' לדורות"... – שעבר זמן רב עד שנכנסת חזרה, ועכשיו עלול הדבר לחזור ולהישנות!...
שעבואכן נבהלו ולא אמרו מה שהיו צריכים לומר, ובגלל זה נעשה "טלאי", ואח"כ ניתוסף ל"טלאי" תיקון בע"פ, "ויצא העגל הזה".
שעגמח. ובכן:
שעדאע"פ ששעת הכושר שהיתה לפני מספר שבועות (שאילו עמדו
שעה386
בתוקף עוד חמש דקות היו פועלים שיכתב "גיור כהלכה") חלפה כבר, מ"מ, כיון שמדובר אודות מעשה ידי אדם, הרי כבר הי' לעולמים שבתחלה הי' הרוב באופן כך, ואח"כ הי' הרוב להיפך, ופסקו לשנות את החוק. וא"כ, גם בנדו"ד יכול להיות כן.
בתוקף עוד חמש דקות היו פועלים שיכתב "גיור כהלכה") חלפה כבר, מ"מ, כיון שמדובר אודות מעשה ידי אדם, הרי כבר הי' לעולמים שבתחלה הי' הרוב באופן כך, ואח"כ הי' הרוב להיפך, ופסקו לשנות את החוק. וא"כ, גם בנדו"ד יכול להיות כן.
שעואבל, לא יוכלו לפעול זאת אם ילכו "צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה" (כפי שהיו אומרים פעם) – בגלל הפחד שמא יורו באצבע גדולה או קטנה ויאמרו: הנך עלול להפסיד "משרה" או אימון העם, או שיאמרו עליך שאתה אכזרי, ולכן עליך לוותר על השלחן-ערוך.
שעזאין זו "אכזריות"; זהו דבר שאין לך ברירה אחרת, כיון שאין זה בסמכותך!
שעחמט. ובכלל, אין זה הזמן לדון האם זו אכזריות או רחמנות; זהו זמן שצריך לפעול שלא יהי' פירוד הלבבות בין בנ"י, וצריך לרכוש נשק להגנה מפני האויבים (ולא לבזבז את הכסף על ענינים כמו הכרחת פלוני בן פלוני לשמור על "פּרינציפּ" זה או אחר), ואין זה הזמן להילחם ביהודים הדתיים!
שעטישנו כלל בתכסיסי מלחמה (שאפילו אני יודע...), שכאשר צריכים להלחם עם שנים, לא עושים זאת בבת אחת; תחילה לוחמים באחד, ולאחרי שמנצחים במלחמה זו אזי פונים למלחמה עם השני.
שפובעניננו: אפילו נניח שישנם שתי "מלחמות קודש", צריך להלחם נגד הערבים, ולהבדיל, צריך להלחם גם נגד יהודים דתיים, או (כפי שנקרא בשם דמוקרטי יפה) להלחם נגד "כפי' דתית" – מהו ההכרח לנהוג היפך תכסיסי המלחמה ולנהל את שתי המלחמות בבת אחת?! קודם תסיים את המלחמה בערבים, ולאחרי שתנצח את הערבים, "והי' בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב" – אז תתחיל במלחמה השני'!
שפאולא תאחר את המועד... כיון שהמושג של "יהודים דתיים" הוא ענין שקיים לעולם ולעולמי עולמים, עד ביאת משיח, וגם לאחרי ביאת משיח!
שפבמעובדי העגל – לא נשאר שריד ופליט; מאלה שעבדו עבודה- זרה בזמן ביהמ"ק הראשון – לא נשאר שריד ופליט; ה"מינים" שהיו בסוף זמן בית שני – שהפכו לנוצרים, ומהם באה אח"כ האינקוויזיצי'
שפג387
וכל הצרות – לא נשאר מהם שריד ופליט בין בנ"י; ואילו יהודים שומרי תומ"צ – הניחו תפילין בזמן משה רבינו, בזמן יהושע, בזמן בית ראשון, בית שני וגלות בבל שבינתיים, עד לגלות זה האחרון, ויניחו תפילין עד ביאת משיח צדקנו, וגם לאחרי זה, ביחד עם משיח.
וכל הצרות – לא נשאר מהם שריד ופליט בין בנ"י; ואילו יהודים שומרי תומ"צ – הניחו תפילין בזמן משה רבינו, בזמן יהושע, בזמן בית ראשון, בית שני וגלות בבל שבינתיים, עד לגלות זה האחרון, ויניחו תפילין עד ביאת משיח צדקנו, וגם לאחרי זה, ביחד עם משיח.
שפדובמילא לא יאחרו את המועד... ויהי' להם במי להילחם גם מחר ומחרתיים, "ויש מחר לאחר זמן".
שפהוכיון שכן, עליהם לגמור תחילה את המלחמה בערבים, ולאחרי כן ילחמו ביהודים דתיים וב"כפי' דתית"!
שפואבל הם לא ממתינים!... ומוסיפים להתפאר בכך שראַביי רפורמי שהגיע מכאן קרא להם ואמר: הקשיבו, אין לכם מה לפחד מ"כפי' דתית", ואל תחשבו שיש "מונופול" לרבנים אורטודוקסים – הגעו בעצמכם: וכי לפני כמה שנים הי' אפשר לפעול על האורטודוקסים להסכים לנוסח כזה?! – בשום אופן לא! ואילו עכשיו הנכם רואים שהצלחתם!...
שפזדברים אלו אמר בפרהסיא העומד בראשם (ומסתמא לא יתאפקו הרפורמים וידפיסו זאת), כך, שיודעים זאת גם יהודים דתיים; והתועלת שבזה – שעכ"פ מכאן (מהיום בלילה, או ממחר בבוקר) ולהבא ידעו, שאם רוצים לפעול דבר אמיתי שכתוב בתורת אמת – אין מה להתבייש לחזור על הדברים כפי שנאמרו בתורת אמת, ואדרבה: אם רוצים להצליח (במדה פחותה של עגמת נפש) – צריך לומר את האמת כמו שהוא.
שפחנ. וכאמור, אילו היו מתעקשים לומר שלא שייך בזה וויתור, אזי היתה "מלחמה" בדיבור במשך שעה ומחצה, שעתיים או שלש, ואח"כ הי' הפס"ד לטוב – שחייב להיות "גיור כהלכה"; אבל הם רצו "לחסוך" את המלחמה, ולכן הסכימו לנוסח שאינו ברור – "גיור" סתם, שאח"כ ניתוסף בזה ביאור בע"פ, שכולל גיור רפורמי, קונסרבטיבי או אורטודוקסי, ובגלל זה, הנה על כל צעד ושעל, יצטרכו להלחם בכל שני וחמישי על כל צרה שלא תבוא כתוצאה מנוסח זה!
שפטכלומר: אפילו לשיטתם שאין רצונם במלחמות, אין להם כח למלחמות, ואין להם "עורף" שיתמוך בהם במלחמה – הרי התוצאה מזה היא בדיוק להיפך: אילו היו עומדים בתוקף, הי' זה דבר חד-פעמי; אמנם "ניתוח" קשה – אבל דבר שנעשה ונגמר. ותמורת זה – עשו
שצ388
פשרה, וככל פשרה – שני הצדדים אינם מרוצים ממנה, כך, שמחר ומחרתיים וכעבור זמן תחזור המלחמה מחדש, אלא שתיערך במצב קשה יותר, ומתוך טענה חלשה יותר, שהרי יטענו נגדם: אם וויתרתם מעט, מדוע לא תוותרו פעמיים "מעט", ומחרתיים – שלש פעמים "מעט", וכך יהי' ענין של מלחמה ופירוד הלבבות מדי שבוע בשבוע!
פשרה, וככל פשרה – שני הצדדים אינם מרוצים ממנה, כך, שמחר ומחרתיים וכעבור זמן תחזור המלחמה מחדש, אלא שתיערך במצב קשה יותר, ומתוך טענה חלשה יותר, שהרי יטענו נגדם: אם וויתרתם מעט, מדוע לא תוותרו פעמיים "מעט", ומחרתיים – שלש פעמים "מעט", וכך יהי' ענין של מלחמה ופירוד הלבבות מדי שבוע בשבוע!
שצאוכאמור, לאשרנו עדיין לא מאוחר מדי – לא בגלל שכעת הדבר קל יותר, אלא בגלל שסוף-סוף אין ברירה, כיון שבהכרח שדבר ה' יקום, ולא יתכן שיופסק קיומם של בנ"י רח"ל – אם מצד כליון גשמי או מצד כליון רוחני, או עי"ז שיכניסו לשם מאות מאות משפחות אשדודיות, צידוניות ומואביות וכו', ובמילא לא יראו היכן הוא היהודי!...
שצב*
שצגנא. ויש להוסיף ולהבהיר בנוגע לכללות ענין הגיור:
שצדישנה ה"קושיא" הידועה: אם יקבע כרצון הקב"ה, ע"פ התורה והשו"ע, שיהודי הוא רק מי שנולד לאם יהודי' או התגייר ע"פ הלכה – אזי מי ששימש כמנהיג לחבלנים לפעולות הרס ורציחת יהודים, אלא שאמו יהודי', ייחשב כיהודי ע"פ דין; ואילו מי שנלחם על תעלת-סואץ או במקום אחר ושפך דמו להגנת ישראל, אלא שאמו גוי', יירשם כגוי!
שצהולפלא, שלשמע קושיא זו – נסתתמו כל הפיות, ומתייראים להשיב עלי'!
שצואמנם, כשמדברים עם "בן חמש למקרא", יודע הוא שיש דין בתורה שבכתב (כך, שלא זקוקים אפילו למשנה וגמרא), שיהודי שהרג רח"ל יהודי – חייב מיתה. ולעומת זאת, גוי שלא הרג יהודי, גם אם לא הגין על יהודי – לא זו בלבד שאינו חייב מיתה, אלא אסור להרגו, ואפילו לא להזיקו.
שצזועד"ז מי שנולד לאם יהודי' ונעשה בן סורר ומורה (בהתאם לפרטי הגדרה זו בהלכה) – מגיע לו עונש מוות, ועד למיתה החמורה ביותר מעונש ד' מיתות – סקילה, דוקא בגלל היותו יהודי; ואילו בן סורר ומורה גוי – אינו חייב מיתה.
שצחואף אחד – כולל גם "בן חמש למקרא" – לא שואל: היתכן?! זה יהודי וזה גוי, וא"כ, היתכן שהאחד סוקלים, ואילו בשני לא פוגעים כלל?!
שצט389
אך מובן שהם שני ענינים שונים:
אך מובן שהם שני ענינים שונים:
תמציאותו של יהודי – קשורה עם גדרים מסויימים. ואז, יכול להיות יהודי טוב וצדיק גמור, שמגיע לו עולם הזה ועולם הבא, ולאידך, כיון שהקב"ה אומר "נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב וגו'" (גם את ההיפך), ומבקש "ובחרת בחיים", ונותן לו בחירה חפשית – יש בכל דור ודור (כולל גם בדורנו) כאלו שכוונתם "להכעיס", ומתעקשים דוקא לערוך מלחמה עם האמא, הסבתא או הסבא – מלחמה ברוחניות, עי"ז שדוקא בארץ הקודש רוצים להחריב דברים שעבורם מסרו הסבא וסבתא את נפשם על קידוש השם; או מלחמה בגשמיות, עי"ז שמצטרף ל"אַל-פּאַתּאַח", וכיון שיש לו "ראש יהודי", ממנים אותו למנהיג, כך, שגורם צרות יותר גדולות. ועל זה אומרת התורה שמגיע לו עונש מוות.
תאולעומת זאת, גוי שמגין על הארץ – יש להושיב בכבודו של עולם וכו'.
תבאבל, לא בגלל זה יחשיבו את הגוי ליהודי!
תגכדי להיות יהודי צ"ל גיור כהלכה, ע"פ שו"ע. ואם יש "רב" שרוצה לגייר שלא ע"פ שו"ע (באמרו שהוא יכתוב את השו"ע מחדש...) – אין זה גיור. ואין זה שייך לפלוגתא ב"מילתא דאמר רחמנא לא תעביד – אם עביד מהני" או "לא מהני". לכל הדעות סמכותו של הרב היא בגלל שפוסק ע"פ ה"שלחן-ערוך", אלא שישנם כאלה שאינם יודעים לקרוא בלי נקודות או שאינם מבינים פירוש הדברים, ואילו הוא יודע ומבין; אבל אם יעשה "רפורמה" – אזי יחדל מלהיות רב. אין פירוש הדבר שהוא רב-רפורמי, אלא אינו רב כלל, ולכן גיורו אינו גיור, ופסק דינו אינו פסק.
תדנב. וכבר הי' לעולמים – כמסופר בגמרא במסכת שבת אודות גוי שבא לפני הלל הזקן ואמר לו: "גיירני על מנת שתשימני כהן גדול .. גיירי', אמר לו וכו'".
תהובהקדים – שמצינו אמנם בגמרא ש"הזהירה תורה (לא רק תושבע"פ, אלא תושב"כ) בשלושים וששה מקומות (ואמרי לה בארבעים וששה מקומות) בגר" (הרבה יותר ממה שהזהירה שלא לפגוע ביהודי), אבל אעפ"כ, אין זה סיבה לעשותו כהן גדול, ואפילו לא כהן סתם.
תו390
ולכאורה אינו מובן: למה מנע הלל ממנו דבר זה? – לא מדובר כאן אודות "פרא אדם", שהרי "בשופטני לא עסקינן", ועכצ"ל שהיתה לו איזה הסברה, ובפשטות – שעי"ז יתוסף בן לעם ישראל! וכיון שהתורה הזהירה שלא לפגוע בגר, יש להתייחס אליו באופן של קירוב ולעשותו כהן?!
ולכאורה אינו מובן: למה מנע הלל ממנו דבר זה? – לא מדובר כאן אודות "פרא אדם", שהרי "בשופטני לא עסקינן", ועכצ"ל שהיתה לו איזה הסברה, ובפשטות – שעי"ז יתוסף בן לעם ישראל! וכיון שהתורה הזהירה שלא לפגוע בגר, יש להתייחס אליו באופן של קירוב ולעשותו כהן?!
תזאך הלל השיב בפשטות, שבכחו ובסמכותו לגיירו, אבל לעשותו כהן גדול, סגן כה"ג או אפילו כהן סתם – אינו יכול. מדוע? – כי, גם אם הלל ירצה לעשותו כהן, לא יהי' כהן [וענין זה הוא לא רק אצל מי שבא להתגייר, אלא כן הוא אצל בנ"י גופא], כיון שאין הדבר תלוי בהלל, אף שהי' מגדולי התנאים, אלא הגיור מוכרח להיות ע"פ ההלכה.
תחנג. ואם הגיור הוא שלא כהלכה – הרי זה באופן ש"כל יתר כנטול דמי":
תטובהקדים מאמר תמוה בגמרא (שלא מתעכבים עליו) "קשים (לא "אסורים", אלא רק "קשים", היינו, שזהו דבר שקשה לעכלו) גרים לישראל כספחת" – שהפירוש הפשוט ב"ספחת" הוא שניתוסף עוד ענין.
תיוההסברה בזה [כמדובר כמ"פ שלא כל ענין בהלכה הוא גזירת הכתוב, ואדרבה: ברובא דרובא מובן הדבר בשכל, ואם לא מבינים, הרי זה סימן שלא למדו כדבעי, וכדברי הירושלמי על הפסוק "כי לא דבר ריק הוא מכם", "ואם הוא ריק מכם הוא"] – לפי שיש צורך להזהר שהוספה זו לא תהי' באופן ש"כל יתר (בהמה בעלת חמש רגלים או כלי' נוספת וכיו"ב) כנטול דמי", שהפירוש בזה (לדעת רוב הפוסקים) – לא שהאבר המיותר נחשב כנטול וחסר, דא"כ, אין זה טריפה, אלא שעי"ז נחסר ("נטול") מהחלק הבריא בגוף, אם זהו "יתר" שהשלחן-ערוך אינו מקבל אותו.
תיאמה פירוש ש"השלחן-ערוך אינו מקבל"? – ה"שלחן-ערוך" אינו ספר בפני עצמו; "שלחן-ערוך" בנוי על משנה, גמרא, ראשונים ואחרונים, והיסוד לכולם הוא – כלשון הגמרא: "מנא הני מילי, אמר קרא" – על תורה-שבכתב ש"משה קבל תורה מסיני".
תיבולכן אין הדבר ניתן לשינוי, שהרי ישנו כלל ש"התורה הזו לא
תיג391
תהא מוחלפת": גם אם יבואו כל מלכי מזרח ומערב, ואפילו יבואו כל בנ"י, וירצו לעשות שינוי בתורה רח"ל – הנה על זה אומר הקב"ה "שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין, וקוצה ממך (מהתורה) איני מבטל" (כדאיתא במדרש). וענין זה הוא עיקר (לא רק בתורה, אלא) באמונת ישראל, ואי אפשר להיות "מאמין" ולרצות לשנות את האמונה (אפילו שינוי בפרט מסויים, כיון שאין זה כמו שמחליפים דבר טפל שאינו נוגע לעצם הבנין), שהרי זה דבר והיפוכו.
תהא מוחלפת": גם אם יבואו כל מלכי מזרח ומערב, ואפילו יבואו כל בנ"י, וירצו לעשות שינוי בתורה רח"ל – הנה על זה אומר הקב"ה "שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין, וקוצה ממך (מהתורה) איני מבטל" (כדאיתא במדרש). וענין זה הוא עיקר (לא רק בתורה, אלא) באמונת ישראל, ואי אפשר להיות "מאמין" ולרצות לשנות את האמונה (אפילו שינוי בפרט מסויים, כיון שאין זה כמו שמחליפים דבר טפל שאינו נוגע לעצם הבנין), שהרי זה דבר והיפוכו.
תידה"אפשרות" היחידה היא – להתכחש ולפרוש מהאמונה רח"ל, אבל, במקרה כזה, מאבדים רח"ל את כל הענינים השייכים לבנ"י, כולל גם השייכות לבעלות על ארץ ישראל, כדלקמן.
תיהנד. היסוד שעליו בנוי' הזכות שיש לעם ישראל על ארץ ישראל הוא – לא בגלל שלפני שבעים שנה הגיעו יהודים לארץ ישראל,
תיו– שהרי אז היו שם תושבים שהקרקע היתה ברשותם כמה מאות שנה. הן אמת שבנ"י כבשו את הארץ, אבל (כדברי רש"י221) אומות העולם אומרים: "לסטים אתם שכבשתם ארץ שבע אומות" –
תיזאלא ההצדקה היחידה היא – כאמור כמ"פ (וכפי שהכריז ראש-הממשלה הקודם בלוס-אנג'לס) – בגלל שב"ברית בין הבתרים" אמר הקב"ה לאברהם אבינו: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". זוהי ה"חזקה" והיסוד לבעלות שיש לבנ"י בארץ ישראל.
תיחתוקף הכרזת בנ"י שארץ ישראל היא "ארץ אבותינו" – אינה מתייחסת לאבות של דור זה (אבי זקנו) שחיו בדור שלפניו, כי אם לאבות האומה: אברהם יצחק ויעקב. ואף שבינתים היתה הפסקה של אלף וארבע-חמש מאות שנה – הרי זו "ירושה", וגם אם מישהו גונב-גוזל אותה, אינה נעשית שלו.
תיטאם משום שזו ארצנו אשר נגזלה מאתנו ע"י זרים שגירשונו מארצנו, ולכן מגיעה לנו הארץ – הרי לפי זה אפשר גם לגרש את נשיא ארצות הברית מוושינגטון ולהושיב שם אינדיאני, שלו היתה שייכת וושינגטון?! אך למרות שכבר באו אינדיאנים לטעון תביעה זו – לא עולה כלל על הדעת להתחשב בזה. ההבדל הוא, איפוא, שכאן ישנה "ברית בין הבתרים" שבגללה שייכת ארץ הקודש לעם קדוש.
תכ392
אך כאשר מוציאים את השלחן-ערוך, תמצית התושב"כ ותושבע"פ, ומחליטים מהיום והלאה "לבנות" על דעת עצמם – אזי שומטים את כל היסוד של השייכות לארץ ישראל!
אך כאשר מוציאים את השלחן-ערוך, תמצית התושב"כ ותושבע"פ, ומחליטים מהיום והלאה "לבנות" על דעת עצמם – אזי שומטים את כל היסוד של השייכות לארץ ישראל!
תכאכאשר מוציאים את השלחן-ערוך מסדר החיים, ואומרים שהוא שייך לסוג מסויים של יהודים שהם רק מיעוט, ולא הם אלו שקובעים את סדר החיים בא"י, כיון שזהו מקום שאינו קשור עם הלכה (אין זו מדינת הלכה) – אזי אין מקום לתביעה ולבעלות על כל א"י; היא שייכת לעמים אחרים שהיו בה בשעה שהגיעו יהודים לפני שבעים או מאה שנה (ואם מדברים אודות היהודים שהגיעו אז לא"י – הרי הם היו דוקא שומרי תומ"צ, אנשי הלכה!).
תכבנה. וכיון שחיים בדור כזה שכל זמן שלא שומעים זאת מגוי, להבדיל, לא מתקבל הדבר – עושה הקב"ה שישמעו זאת גם מגוי (שהרי זה דור יתום, ולכן "מוותר" הקב"ה על הכל, ובלבד שיתפסו את האמת):
תכגבא גוי ואומר, שהוא לא מבין את כל הענין – מדוע ארץ ישראל צריכה להיות שונה מכל הארצות: כל הארצות אינן קשורות עם דת, אלא האנשים שחיים שם – "להם ניתנה הארץ", הם הבעלי-בתים שם, והם אלו שיכולים לחוות דעה בארצם, ולא אלו שנמצאים מחוצה לה. – מי אתה לחוות דעה?! עשית משהו בשבילנו? – לא! אז אל תתערב!...
תכדוכמו"כ – טוען הוא – צריכים להתנהג בא"י, ואז יהי' הכל שלום. צריכים לדעת, שהיהודים שנמצאים בארץ ישראל – להם ניתנה הארץ, בלי קשר לדת; ואילו יהודי שנמצא במקום אחר, בצרפת או בארה"ב וכו' – אף שמתפלל אותה תפלה באותו נוסח באותם ג' פעמים ביום – הרי זה יהודי "אמריקאי" או "צרפתי" וכו'! יהודי שגר בברוקלין – אם ירצה, ישלח כמה דולרים לא"י, אבל בכך לא נעשה "אזרח" שיש לו שייכות לא"י, אפילו לא באופן שחציו שייך לוושינגטון וחציו לירושלים.
תכהכך טוען גוי שיודע פרק בהלכות פוליטיקא ודמוקרטיא, גוי שבא ממדינה שממנה צמחו כל הענינים של "מהפיכות" ("רוולוציות") ועד לענינים של כפירה,
תכו– וכידוע שרבינו הזקן לחם בנפּוליאון, באמרו, שהוא מקור לכפירה, ולכן רצה שדוקא אלכסנדר ינצח, למרות שתחת שלטונו יהיו
תכז393
קשיים בנוגע לענינים גשמיים, כי הצד שכנגד עלול להביא לידי מינות וכפירה –
קשיים בנוגע לענינים גשמיים, כי הצד שכנגד עלול להביא לידי מינות וכפירה –
תכחאלא ש"לב מלכים ושרים ביד ה'" (כמדובר לעיל) – להראות לבנ"י שגוי חוזר ואומר בצרפתית אותם דברים שנאמרו שם בעברית:
תכטיש יהודים בא"י שטוענים, שארץ ישראל צריכה להיות מדינה ככל המדינות, בלי קשר לדת והלכה. – יש כאן 120 אנשים שאין למעלה מהם, ואיך שהם יחליטו (לפי הסכמת הרוב, ואפילו אם באסיפה נוכחים רק חלק מהם) – כן יקום, והחלטה זו מחייבת וכובלת את כולם, ואין להרהר על זה!...
תל[בינתיים לא הגיעו הדברים לידיעת האו"ם, ששם יושבים 120 גויים, וגם הם מכריעים ע"פ הרוב; אבל, כיון שהדברים נדפסו כבר בעיתונות, מי יאמר שמחר לא תתעורר רח"ל שאלה זו באו"ם, והם יאמרו, שבנ"י עצמם טוענים שזוהי מדינה שלא ע"פ ההלכה, כך, שזהו ענין שהתחיל להיבנות לפני 20 או 21 שנה, והרעיון על זה עלה לפני 70 או 80 שנה, וכיון שכן, יש לבחון מה הי' המצב שם לפני 81 שנה, ועפ"ז לפסוק למי שייכת הארץ!].
תלאוכאן נתקיים מ"ש בתניא, שאפילו קל שבקלים, כשנוגעים לו בנקודת היהדות, אזי מתעורר ומרעיש ומוסר את נפשו:
תלבאותם אנשים שמשך זמן לפנ"ז טענו בעצמם אותה טענה, שאין זו מדינת דת והלכה, אלא מדינה חילונית – הם עצמם "הרעישו" על הדברים שאמר הגוי הנ"ל: היתכן! כיצד הוא מעז לומר דבר כזה! הוא צורר ישראל!...
תלגולכאורה: הרי לפני כמה דקות אמרת בעצמך אותו נוסח ואותו תוכן, רק לא בצרפתית, אלא בלשון אחרת?!
תלדאך הענין הוא – שכאשר יהודי אומר זאת, הרי זה בגלל ש"יצרו הרע אנסו", אבל כאשר שומע את הדברים מפי אחרים, ביחד עם המסקנה שעולה מהם – אזי "תופס" להיכן גרר אותו יצרו הרע!...
תלה*
תלונו. ויש להבהיר עוד קושיא ידועה: אם סוברים שע"י גיור רפורמי לא ישתנה הטבע – איך יתכן שע"י טבילה במקוה ישתנה הטבע?
תלז394
ובכן: אילו היתה ארץ ישראל מתקיימת על הטבע, והיתה לה זכות קיום לפי חוקי המרקסיזם והסוציאַליזם וכל שאר התיאוריות – הי' מקום לחישובים שע"פ טבע; אבל, לפי כל התיאוריות הנ"ל, אין אפשרות קיום לארץ ישראל בשטח שבו מתנגשים האינטרסים של ארצות הברית, ברית המועצות של רוסי', צרפת, אנגלי' וכל המדינות הערביות. בשטח זה – ת' פרסה על ת' פרסה – חפצים כולם. ארה"ב אינה יכולה להסכים לכך שתהי' שם בעלות למישהו שאינו כפוף לבעלותה, וכך גם רוסי', צרפת ואנגלי', וגם הערבים אינם יכולים להרשות זאת.
ובכן: אילו היתה ארץ ישראל מתקיימת על הטבע, והיתה לה זכות קיום לפי חוקי המרקסיזם והסוציאַליזם וכל שאר התיאוריות – הי' מקום לחישובים שע"פ טבע; אבל, לפי כל התיאוריות הנ"ל, אין אפשרות קיום לארץ ישראל בשטח שבו מתנגשים האינטרסים של ארצות הברית, ברית המועצות של רוסי', צרפת, אנגלי' וכל המדינות הערביות. בשטח זה – ת' פרסה על ת' פרסה – חפצים כולם. ארה"ב אינה יכולה להסכים לכך שתהי' שם בעלות למישהו שאינו כפוף לבעלותה, וכך גם רוסי', צרפת ואנגלי', וגם הערבים אינם יכולים להרשות זאת.
תלחואעפ"כ קיימת ארץ ישראל למעלה מדרך הטבע לגמרי, כשם שהי' הנצחון במלחמת ששת הימים. – אמנם היו אוירונים, והיתה הפתעה וכו' וכו', ככל ההסברים שכל אחד מסוגל למצוא לאחר המעשה, אבל הכל יודעים מה היו החישובים קודם המעשה – בדיוק להיפך!
תלטועד"ז בנדו"ד: הן אמת לכאורה שגם לאחרי טבילתה במקוה היא נשארת קשורה לטבע, וקיימים קשרי משפחה עם סקוטלנד, או עם פולני' וכו', אבל, אז אפשר לבוא בתביעה כלפי הקב"ה: נתת לנו את ארץ ישראל, לאחרי שהיתה שייכת תחלה לז' אומות, לל"א מלכים, ולנגדם עמד מלך אחד ויחיד – יהושע – וניצח אותם; ואתה ציויתה לנו שהטובלת במקוה באה בקהל ה'. ובמילא בטוחים אנו.
תמאבל עתה, אם יארע משהו ח"ו, האם יהי' אפשר לבוא אל 120 היהודים ולצעוק היתכן? – הם לא יהיו אז ב"כנסת", לא יקשיבו לטענות, ולא יוכלו לתקן דבר, כיון שהם בשר-ודם כמוני, כפלוני בן פלוני זה או אחר.
תמאובכלל, כאמור לעיל, אף אחד לא אומר שצריך לרדוף אחרי גרים, או לצוות על מישהי להתגייר; מדובר כאן אודות הצורך שידעו שיהודי הוא יהודי וגוי הוא גוי! אסור לפגוע בגוי, ו"מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל כו' מפני דרכי שלום" וכו', ואם הוא מ"חסידי אומות העולם" – יש לו חלק בעולם הבא (כמ"ש הרמב"ם), וזאת מלבד מה שניתן לו בעולם הזה; אבל, גם חסיד אומות העולם אינו יהודי – לא לגבי נישואין וגירושין, ולא לגבי שאר הענינים הקשורים ביהדות, ואף אחד לא דורש ומבקש ממנו להיות יהודי. אין מצוה לגייר גוי (יש מצוה
תמב395
שאסור להזיק לגוי, אבל אין מצוה לגייר אותו), ואדרבה: גוי שרוצה להתגייר – יש להניאו מעשות זאת.
שאסור להזיק לגוי, אבל אין מצוה לגייר אותו), ואדרבה: גוי שרוצה להתגייר – יש להניאו מעשות זאת.
תמג*
תמדנז. וכאמור כמ"פ – אין זה ענין של דרשה, אמירת מוסר, דיבור אודות העבר, אלא זהו ענין שנוגע לפועל בהוה ובעתיד:
תמהמדובר אודות מקום שמסובב בשונאים ואויבים מכל צד, ובעוונותינו הרבים ולצערינו הרב – הם הולכים ומתרבים; ואם לא די בצרות שהיו מהם מצד עצמם, מוסיפים בזה עי"ז שהולכים ומתגרים (לא רק בגוי קטן, אלא) בגוי גדול דוקא, ע"י עריכת הפגנות נגדו.
תמובתחילה יצאו לרחוב וצעקו והפגינו נגד צרפת. ועי"ז הכעיסו אותם, ובכך גרמו לבטל את ההשפעה שהיתה ליהודי צרפת שהיו יכולים לעשות משהו כדי למנוע ועכ"פ להקטין את הסיוע של צרפת לערבים.
תמזואם לא הי' די בכך, הוסיפו להכעיס גם את ארצות הברית – שכאשר הזמינו מישהו כדי לחלוק לו כבוד, שלחו לשם אנשים שיצעקו וכו', ועי"ז גרמו צרות כו'.
תמחההסברה שלהם היתה – שצריכים להראות שאמריקא היא מדינה דמוקרטית, ויהודים אינם פחדנים...
תמטובכן: זה אמנם דבר יפה מאוד, אבל, רק כאשר לא נמצאים במצב של סכנה, ואז, אם אין לך ענינים אחרים לעשות – יכול אתה לבוא ולהראות בפני כל עם ועדה שאמריקא היא מדינה דמוקרטית, ושאינך פחדן. אבל בשעה שיש חשש ממשלוח נשק ללוב (עשרות ועד ל-101 אווירונים) – יש לפניך שתי ברירות: או לעסוק בהפגנות, או לעשות כל התלוי בך לעכב את משלוח הנשק ללוב, ועכ"פ לפעול שידחו אותו לעוד ג' שנים, או להקטין המספר (81 אווירונים במקום 101), או שישלחו מקולקלים במקום טובים – פעולות שהיו צריכים ויכולים לעשות בחשאי, והא ראי', שבעבר עשו ופעלו כמה ענינים.
תנואעפ"כ בחרו לצאת להפגנות – כיון שנפלו על המצאה: היתכן, עד כמה אפשר ("וויפל איז אַ שיעור") לתת לאחרים לדרוך על הראש?!...
תנאמה נוגע לך שדורכים על הראש?! בשעה שמדובר אודות סכנת
תנב396
נפשות של 2.5 מיליון יהודים רח"ל – מונח לך בראש אם אמריקא היא מדינה דמוקרטית, והאם הנך פחדן או בעל-העזה ובעל-תוקף שלא מתפעל מאף אחד?!... לכל לראש יש להציל את ה-2.5 מיליון יהודים, ואח"כ תוכל לחשוב אם ענין פלוני הוא דבר טוב או דבר רע!
נפשות של 2.5 מיליון יהודים רח"ל – מונח לך בראש אם אמריקא היא מדינה דמוקרטית, והאם הנך פחדן או בעל-העזה ובעל-תוקף שלא מתפעל מאף אחד?!... לכל לראש יש להציל את ה-2.5 מיליון יהודים, ואח"כ תוכל לחשוב אם ענין פלוני הוא דבר טוב או דבר רע!
תנגוכאמור לעיל: הלואי שיצאו י"ח בעגמת-נפש ובצרות שהיו עד עתה, וממחר בבוקר יהי' שינוי לטובה, בטוב הנראה והנגלה; אבל, הנהגתם מראה על "שיטה": בשעה שצריכים לחשוב איך לחזק את 2.5 מיליון היהודים ע"י שיהיו באחדות – מחפשים מידי יום ביומו אולי אפשר להכניס עוד ענין של מחלוקת!
תנדוכאשר לא היתה להם המצאה אחרת – נפלו על המצאה זו:
תנהאשה מסקוטלנד, שמעולם לא היתה יהודי' ומעולם לא התעניינה ביהדות – באה לגור בארץ ישראל, כפי שנקראת אצלה: "האָלי לאַנד" (באנגלית), או "פלסטינה" (כפי שנקראת בפי הערבים). בתחילה רצו לוותר לה על הכל (בענין הרישום כיהודי'), אך בהיותה אשה שכבר עומדת על דעת עצמה, הבינה, שהדבר יכול להביא למחלוקת בין יהודים, ולתוצאות שאין לשער, והברירה בידה למנוע זאת – בכך שתטבול במקוה. וכבר הסכימה לכך (כידוע המציאות "ליודעי חן", שפעלו זאת אצלה).
תנוואז התערב פלוני בן פלוני, ואמר: היתכן! הרי זה נגד "פּרינציפּ": מה זאת אומרת שתלכי למקוה, וכי את מאמינה בזה ("האַלטסט דערביי")?!...
תנזמה נוגע כאן "פּרינציפּ" – בשעה שיש שתי ברירות: או שאשה אחת תשאר שלימה עם ה"פּרינציפּים" שלה, או שימנע פירוד הלבבות בין עשרות אלפי יהודים בארץ ישראל ובחו"ל!...
תנחומדובר באשה כזו שלא נוגע לה הענין: לא איכפת לה שתהי' מחלוקת ופירוד הלבבות, ידפיסו בעיתונים ויבזבזו עשרות אלפי לירות (כסף שהי' אפשר לנצלו לרכישת נשק) כדי לברר את המחלוקת – הכל כדאי לה ובלבד שרצונה יושלם!
תנטולמרות זאת, משתדלים שאשה כזו תבוא בקהל ה', בקהל ישראל – שהרי זה "ריוח עצום" שבשבילו כדאי להשקיע הכל, כיון שמזה "יבנה" עם ישראל, ארץ ישראל, תשועת ישראל וצדק ויושר!...
תס*
תסא397
נח. ויש לסיים בדבר טוב:
נח. ויש לסיים בדבר טוב:
תסברבנו הזקן מבאר בתורה אור הטעם לכך שבכל מגילת אסתר נקראים בנ"י בשם "יהודים" (ולא בשמות שנקראים בתנ"ך כולו: ישראל, בני ישראל, יעקב, ישורון, עברים) – ע"פ דברי הגמרא ש"כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי", והרי זה הי' ענינו של המן – שלא רצה להשמיד את הגוף, אלא "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", היינו, כל אלה שהם כופרים בעבודה זרה, ואילו עלתה רח"ל וח"ו מחשבת חוץ לכפור לרגע, לא היתה חלה עליהם גזירת המן.
תסגולכן חוזרים וקוראים את סיפור מגילת אסתר בשנת תש"ל – כדי לידע שגם ה"המן" שבדורנו, היטלר, רצה להשמיד להרוג ולאבד את היהודים – אלה שכופרים בעבודה זרה, ולכן, אלה שרוצים להלחם בהיטלר, ענינם הוא – לכפור בעבודה זרה.
תסדמהו ענינה של עבודה זרה? – עבודה זרה אינה לשון, לבוש, תרבות או אכילה ושתי'; עבודה זרה היא היפך האמונה. והאמונה היא – כפי שאמר המן שלא די בכך שיהודי "לא יכרע ולא ישתחוה" לאלקים אחרים, אלא ענינו של יהודי הוא – "מפוזר ומפורד בין העמים ודתיהם שונות מכל עם"6; יהודי לא מזדנב אחרי כל הגויים ורוצה שיחשיבו אותו לא גרוע מהגוי, והא ראי', שמתנהג כמו הגוי, יש לו אותם חוקים, אותם מנהגים ואותן מדות הצדק והיושר, אלא כפי שטען המן ש"דתיהם שונות". ומרדכי ואסתר לא הפריכו טענתו לומר ששקר הדבר (אסתר רק טענה "ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו וגו'"), כיון שזוהי האמת.
תסהולכן, אם רוצים שיהיו יהודים – היפך דעתו ורצונו של המן או היטלר ויורשיו – אין עצה אחרת, מלבד ההנהגה באופן ש"דתיהם שונות מכל עם". ובכך נלחמים נגד המן, היטלר והערבים, שלא יבצעו את זממם, וכן ה"אל זר אשר בקרבך", זה היצה"ר, לא יבצע את זממו.
תסווכאשר יהודי עומד בתוקף ש"לא יכרע ולא ישתחוה", גם כשאומרים לו ש"כן צוה לו המלך"277 – כיון שיש לו ציווי ממלך מלכי המלכים, מלכו של עולם – אזי ישנה ההבטחה שברור הדבר שלא זו
תסז398
בלבד שלא יגעו בו לרעה, אלא "ונהפוך הוא"39, ש"נפל פחד היהודים עליהם"38, ועד שמרדכי מתמנה ל"משנה למלך"152 – כל זמן שנמצאים בגלות.
בלבד שלא יגעו בו לרעה, אלא "ונהפוך הוא"39, ש"נפל פחד היהודים עליהם"38, ועד שמרדכי מתמנה ל"משנה למלך"152 – כל זמן שנמצאים בגלות.
תסחוזוהי הכנה קרובה וכלי להמשכת ברכת ה' להקמת מלכות ישראל, ע"י שפועלים ש"ה' ימלוך לעולם ועד", "והיתה לה' המלוכה" – כאשר יקויים היעוד "ועלו מושיעים בהר ציון", כפי שמפרש רש"י (בפשטות ובפשיטות ובהחלטיות) שקאי על מלך המשיח, שבקרוב ממש יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", מתוך שמחה וטוב לבב.
תסטולהעיר, שאז יהיו גם גויים, כמובא בתנ"ך ש"עמדו זרים ורעו צאנכם"; הם לא רוצים להתגייר, אין צורך להכריחם להתגייר, וגם אין צורך לרצות בגיורם (ובודאי לא באופן שלא כהלכה, שמזה סובלים רק צרות...); ענינם הוא להשאר "זרים", ובאופן כזה הם ממלאים תפקידם בעולם, ואילו יהודי ממלא תפקידו בעולם עי"ז שנעשה מקור להפצת תורת אמת ומצוותי' שהן מצוות אמת (שלכן אין מקום לפשרות), וכאשר "אמת ראה" – אזי "נופל על פניו"242 גם מי שעדיין אינו אוחז בזה, כך, שכולם מתפעלים ומקבלים זאת, ואח"כ גם מרוצים מזה ונעשים מסייעים, והא ראי', שבכל מקום שעמדו בתוקף – הצליחו לפעול לא רק בין גויים, אלא גם בין יהודים.
תעוכן תהי' לנו – אם החל ממחר יעמדו בתוקף בנוגע ליהודי נוסף, לומר לו את האמת: זהו הדין של תורת-אמת, שהיא תורת-חיים, וכיון שרצוננו שהעם היהודי יהי' "עם ישראל חי" – יש לאחוז בתורת חיים. ואין לי סמכות לשנות את הדבר, ויכול אתה לעשות אתי כל מה שתרצה, אבל כן יקום, כיון שאינני בעה"ב על זה. ובאופן כזה יפעלו אצל כל בנ"י, ועאכו"כ שיפעלו אצל הגויים, שלא יהיו כמו קליפה שמנגדת לפרי, אלא כמו קליפה ששומרת לפרי – כלשון הנבואה: "ועמדו זרים ורעו צאנכם".
תעאואין זה באופן שגורם למחלוקת וצרות ופירוד הלבבות (כפי שחוששים); זוהי דרך קצרה שיש אמנם קשיים בתחלתה, אבל היא
תעב399
מתוקה באחרונה, כיון שעי"ז חוסכים את כל הצרות שלאחרי זה; משא"כ הרצון לברוח מהאמת, ולהסתפק בפשרה, לוותר על שלשה- רבעים כדי לשמור רבע – הרי זו דרך המוליכה למחלוקת תמידית ולוויתור תמידי, צעד אחר צעד, עד שסוכ"ס יהא מוכרח לעצור, שהרי לא יוכל למלא את כל מה שידרשו ממנו. וכיון שכן, הרי מוטב לעשות זאת מתוך שמחה וטוב לבב, מאשר מתוך צרה ועקתא, ולאחרי נפילת חללים רח"ל במובן הרוחני בתפוצות ישראל ובארץ ישראל, בגלל וויתור שלא במקומו, מצד הריצה אחר שלום של שקר, שלום לרגע קטן בלבד, שמביא לידי מלחמה ממושכת לאח"ז.
מתוקה באחרונה, כיון שעי"ז חוסכים את כל הצרות שלאחרי זה; משא"כ הרצון לברוח מהאמת, ולהסתפק בפשרה, לוותר על שלשה- רבעים כדי לשמור רבע – הרי זו דרך המוליכה למחלוקת תמידית ולוויתור תמידי, צעד אחר צעד, עד שסוכ"ס יהא מוכרח לעצור, שהרי לא יוכל למלא את כל מה שידרשו ממנו. וכיון שכן, הרי מוטב לעשות זאת מתוך שמחה וטוב לבב, מאשר מתוך צרה ועקתא, ולאחרי נפילת חללים רח"ל במובן הרוחני בתפוצות ישראל ובארץ ישראל, בגלל וויתור שלא במקומו, מצד הריצה אחר שלום של שקר, שלום לרגע קטן בלבד, שמביא לידי מלחמה ממושכת לאח"ז.
תעגואילו כאשר הדרך היא כבימי הפורים, שבמשך כל השנה עמדו חזק כו' (כדברי רבינו הזקן בתורה אור) – הרי זה מביא לנצחון גמור, כמסופר במגילה ש"נפל פחד היהודים עליהם", כך, שגם הגויים הכירו שיש לנשא את היהודים ולעזור להם שיהא "שמעו הולך בכל המדינות", ואז נעשה "דורש גו' שלום"152 – השלום האמיתי.
תעדולאח"ז – סמיכת גאולה לגאולה198 – גאולת פורים כש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"21 לגאולת פסח בחודש ניסן, כאשר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
תעה* * *
תעונט. כיון שארכו הדברים בענין שלפנ"ז, יש צורך לקצר, ולדבר עכ"פ ראשי-פרקים בענינים הבאים לקמן.
תעזולכל לראש – כרגיל בכל פורים לערוך "מגבית" – באופן חשאי, היינו, שכל אחד נותן כפי נדבת לבו הטהור, וכל המרבה הרי זה משובח – עבור "קופת רבינו". וכל הרוצה, יציין גם שמו ושם אמו, כדי להזכירו על הציון.
תעחויה"ר שתהי' נתינה זו באופן האמור לעיל (ס"ז) בנוגע ל"מתנות לאביונים", שכאשר נותנים צדקה, צריך לידע שבאמת אין זו "צדקה", אלא "מתנה" – עבור ההזדמנות והזכות הכי גדולה שנתן לו הקב"ה, שעי"ז שנותן מכספו ומזהבו, ביכלתו לקבל ענין ששקול כנגד כל המצוות
תעט400
כולם, כך, שאין לך עסק טוב מזה, ובלשון הכתוב בנוגע לתורה: "כי טוב סחרה מכל סחורה", ועד"ז גם בנוגע לצדקה.
כולם, כך, שאין לך עסק טוב מזה, ובלשון הכתוב בנוגע לתורה: "כי טוב סחרה מכל סחורה", ועד"ז גם בנוגע לצדקה.
תפמסתמא יחלקו עתה את המעטפות והפתקאות, כדי שיוכלו להכניס את הכסף ולציין השמות.
תפאויה"ר שכל זה יהי' באופן של הצלחה – שהכסף ינתן ויתקבל באופן שיביא להתכלית המקווה, לנצלם במילואם עבור ענינים של טוב וקדושה, דברים בריאים ושמחים, ועניני תומ"צ.
תפבוכיון "שאין ישראל נגאלין אלא בצדקה" – שעל זה מדברים בכל פעם – הרי זה יביא את הענין ד"צדקתי להגלות", בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
תפג* * *
תפדס. דובר לעיל (ס"א) שכל הענינים שבעולם יש להם תוכן, ובלשון הגמרא63: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה", ועאכו"כ בנוגע לענינים של תורה ומצוותי', ועאכו"כ עניני תורה, תושב"כ או תושבע"פ, הנה כיון שתורה היא מלשון הוראה142, הרי מובן שכל ענין בתורה, בתושב"כ או בתושבע"פ, הנה לא זו בלבד שיש בו תוכן, מטרה ותכלית, כמו כל עניני העולם, אלא התכלית והמטרה והתוכן צ"ל בהתאם לענינה של התורה – הוראה בחיים, ולא רק בחיי העולם הבא – שהרי התורה "לא בשמים היא", אלא דוקא כאן בארץ, כך, שבחיי עוה"ז הגשמי צ"ל הוראה מענין זה.
תפהזאת ועוד:
תפואע"פ שבכלל צ"ל ההנהגה באופן ש"תמים תהי' עם ה' אלקיך", שיש לסמוך על הקב"ה, מבלי לשאול שאלות ("פאַרוואָס") וקושיות – הרי ניתנה הוראה כללית ש"מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור"59, ומזה מובן, שכאשר מוצאים הוראה בתורה בנוגע להנהגתו של יהודי, הנה גם כאשר הקב"ה נמצא במצב דומה, כביכול, מתנהג גם הוא באופן כזה.
תפזולכן נקראת התורה (לא רק תורת ישראל, ע"ש נתינתה לבנ"י, אלא גם) תורתו של הקב"ה, כיון שהיא מחייבת, כביכול, גם את אופן הנהגת הקב"ה.
תפח401
סא. ובנוגע לעניננו – יש להתעכב על ענין כללי במגילת אסתר, אף שמתבטא בתיבות ספורות, שלכאורה אינם ענין עיקרי במגילת אסתר:
סא. ובנוגע לעניננו – יש להתעכב על ענין כללי במגילת אסתר, אף שמתבטא בתיבות ספורות, שלכאורה אינם ענין עיקרי במגילת אסתר:
תפטבהתחלת המגילה נאמר בנוגע לאחשורוש – "המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". ולכאורה אינו מובן: כדי להדגיש את גדלותו של אחשורוש אפשר לומר שהי' מלך גדול, גדול ונורא כו', אבל מה נוגע הפרטים שהי' "מולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה"?
תצומבואר בזה במדרשי חז"ל: "אמר הקב"ה, תבוא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה, ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה".
תצאאך לכאורה אינו מובן כלל: מהו הדמיון ביניהם?! – הן אמת שזהו אותו מספר: שבע ועשרים ומאה, אבל, חוץ מהדמיון במספר, צ"ל דמיון בענינים נוספים, ואילו העובדה שבשניהם מצינו אותו מספר, אינה מספיקה לבאר השייכות שביניהם?
תצבסב. והביאור בזה:
תצגעל הפסוק "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", מפרש רש"י: "כולן שוין לטובה". והיינו, שאע"פ שבכלל ישנם חילוקים בשנות חייו של אדם, שתחילה נולד, ואח"כ הולך וגדל ומתחכם כו', ובהכרח שיהי' אצלו שינוי הן בענינים הגשמיים והן בענינים הרוחניים – הנה בענין ה"טובה" היו כל המאה ועשרים ושבע שנים "שוין לטובה".
תצדוזהו גם הקישור עם ה"שבע ועשרים ומאה מדינה" שבמלכות אחשורוש:
תצהב"שבע ועשרים ומאה מדינה" יש חילוקים מן הקצה אל הקצה, כפי שרואים בימינו שמדינות העולם חלוקים זמ"ז בכל עניניהם – בנוגע לאקלים, בנוגע ללשונות, מנהגים, אמונות ודתות וכו'.
תצווכאשר יהודי נמצא במדינה מסויימת, הרי הוא קשור עם ה"שר" של מדינה זו, ו"אתית לקרתא אזל בנימוסה"194. – בנוגע לעניני תומ"צ אסור ליהודי לוותר באיזו מדינה שנמצא, וכאמור לעיל (סל"ו) ש"אמריקא
תצז402
אינה שונה", אבל בנוגע לשאר הענינים יש "דינא דמלכותא דינא", ו"הלך בנימוסה".
אינה שונה", אבל בנוגע לשאר הענינים יש "דינא דמלכותא דינא", ו"הלך בנימוסה".
תצחובזה ישנו הענין ד"כולן שוין לטובה":
תצטכאשר היתה הגזירה "ביהודים לאבדם" – בגלל היותם "יהודים", "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי"275, וכפי שמבאר רבינו הזקן288 "שאם רצו להמיר דתם לא הי' המן עושה להם כלום, שלא גזר אלא על היהודים" – הנה למרות שגזירה זו הגיעה "אל כל מדינות המלך"276, "בכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע", היו "כולן שוין לטובה", שכל בנ"י נאחזו במרדכי ואסתר, "ולא עלה להם מחשבת חוץ ח"ו" – אע"פ שע"פ טבע אין לזה הסברה וביאור, כשם שאין הסברה וביאור ע"פ טבע בנוגע לשני חיי שרה ש"כולן שוין לטובה".
500וכן לאח"ז, כאשר "ונהפוך הוא"39, היו "כולן שוין לטובה" בכל שבע ועשרים ומאה מדינה. – דבר המלך ודתו שהגיע ע"י "הרצים .. האחשתרנים גו'", הגיע אמנם תחילה למדינות הקרובות ואח"כ למדינות הרחוקות, אבל "בשנים עשר חודש .. בשלושה עשר יום בו"39, וכן "ונוח41 בארבעה עשר בו .. בחמשה עשר בו"42, היו כל בנ"י בשוה באותו מעמד ומצב: "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"39, ועד ש"רבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"38.
501סג. וכאמור לעיל (ס"ס) – הרי זו גם הוראה בנוגע להנהגת הקב"ה:
502חוגגים עתה את ימי הפורים בכל תפוצות ישראל, אבל, יש מקומות שעושים זאת בריש גלי, בפירסום ובהתרחבות והתפשטות, אך יש גם מקומות שלעת-עתה יכולים לעשות זאת רק בצמצום, בהעלם או במחתרת כו'.
503ובכן: יש לקוות שמעמד ומצב זה הוא רק לרגע קטן, ובקרוב ממש בעגלא דידן תפתח העלי' ממדינה ההיא – עלי' כפשוטה, שישחררו אותם, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", וניפגש עמהם מתוך שמחה וטוב לבב, וללא פחדים, כך, שיוכלו מיד לחגוג את המועדים
504403
ורגלים הבאים לקראתנו לשלום, מתוך הרחבה, ובלי שום צמצומים, ועאכו"כ בלי שום מורא ופחד,
ורגלים הבאים לקראתנו לשלום, מתוך הרחבה, ובלי שום צמצומים, ועאכו"כ בלי שום מורא ופחד,
505ובאופן שנאמר בנוגע לשמחת פורים: "משפחה ומשפחה"2, היינו, שמתאספת כל המשפחה ביחד, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו" – לא כמו ה"צרה" החדשה רח"ל, שיש "תהום" בין האבות לבנים, ועאכו"כ בין הסבים לנכדים, אלא באופן ש"אשפוך רוחי גו' ונבאו בניכם ובנותיכם", שישבו עם ההורים והזקנים (הסבים והסבתות) ביחד, מתוך "אורה ושמחה וששון ויקר"144, וכדרשת חז"ל146 "אורה זו תורה ושמחה זה יו"ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין", שאז הרי זו "אורה ושמחה וששון ויקר" באמיתיות.
506ו"לפום צערא אגרא" – שאלו שנמצאים במצור ובשבי', שנטלו חלק בראש בצרת השבי', יטלו חלק בראש ברוב אורה רוב שמחה רוב ששון ורוב יקר, בקרוב ממש, ולמטה מעשרה טפחים.
507(ואח"כ אמר:)
508סד. דובר כמ"פ שכאשר מתחילים דבר עם ענין גשמי בפועל, אזי נקל יותר שגם המשך הענין יומשך בפועל. וזהו ההסבר בנוגע לכמה נבואות שהקב"ה צוה לנביא לעשות דבר גשמי – כדי להבטיח את קיומה של הנבואה בגשמיות כפשוטה.
509ועד"ז בנוגע להיציאה משם בכלל והעלי' לארץ הקודש בפרט, כאמור לעיל שצריך לקוות ולהיות בטוחים שבקרוב ממש יפתחו השערים ויצא גוי צדיק שומר אמונים, ומתוך שמחה וטוב לבב – שנקל יותר להבין זאת כשרואים את אלו שהגיעו משם לאחרונה, וכבר התיישבו בכפר חב"ד, בנחלת הר חב"ד ובשיכוני חב"ד, שיתרחבו ויתפשטו באופן דהלוך והוסיף ומתרחב ומתפשט,
510וכאמור כמ"פ שהם בבחי' "הנצנים נראו בארץ", ובבחי' "סולו סולו פנו דרך",
511ובקרוב ממש יפגשו גם הם עם אחיהם (כמבואר בתניא פרק לב ש"כל ישראל אחים ממש") ואחיותיהם ובניהם ובנותיהם,
512404
ומתוך שמחה וטוב לבב, ובאופן ש"לכל בני ישראל הי' אור במושבותם", הן בארץ הקודש, והן בחוץ לארץ,
ומתוך שמחה וטוב לבב, ובאופן ש"לכל בני ישראל הי' אור במושבותם", הן בארץ הקודש, והן בחוץ לארץ,
513ועד ש"אתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", ע"י הקב"ה, שהוא בעצמו מלקט ומעלה אותם, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.
514* * *
515סה. בנוגע לחנוכה ופורים איתא בגמרא: "נשים חייבות .. שאף הן היו באותו הנס".
516וידוע הדיוק בזה (ע"פ דברי רש"י ותוס'), שהלשון "אף" מורה שזוהי רק הוספה, ולא העיקר, והרי בנוגע לפורים בפרט רואים שהמגילה נקראת ע"ש אסתר דוקא – לא מגילת מרדכי ואסתר, ואפילו לא מגילת אסתר ומרדכי, אלא "מגילת אסתר" בלבד (ששם זה מופיע כבר במשנה ותוספתא, ועאכו"כ בגמרא).
517ויש כמה פירושים וביאורים בזה, והביאור הפשוט בזה – לפי שכתיבת המגילה לדורות נפעלה ע"י אסתר, כמסופר בגמרא במסכת מגילה: "שלחה להם אסתר לחכמים, קבעוני לדורות, שלחו לה, קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות, שלחה להם, כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס .. שלחה להם אסתר לחכמים, כתבוני לדורות, שלחו לה .. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה וכו'"; וכיון שכתיבת המגילה לדורות נפעלה ע"י השתדלותה של אסתר אצל הסנהדרין (כולל מרדכי שהי' אחד מהסנהדרין, ואדרבה: מראשי הסנהדרין) – לאחרי שבתחילה לא הסכימו, עד שמצאו סמך כו' – לכן נקראת המגילה על שמה. וע"ד מ"ש "זכרו תורת משה עבדי", ומבואר במדרש: "לפי שמסר נפשו עלי' נקראת על שמו".
518אמנם, הא גופא שדוקא אסתר שלחה לחכמים כתבוני לדורות אינו בדרך מקרה – כשם שמסירת נפשו של משה על התורה אינה בדרך מקרה, אלא לפי שתורה ומשה, משה ותורה, הם היינו הך.
519405
והענין בזה:
והענין בזה:
520השתדלותה של אסתר אצל חכמים "כתבוני לדורות" היא – לא בגלל שחיפשה פירסום ח"ו, אלא לפי שמסרה נפשה שהענין של נס פורים שנעשה ע"י אשה בישראל דוקא, יקבע לדורות בתור חלק מתורה, לשון הוראה, להורות דרך לנשי ישראל בכל דור ודור, הוראה נצחית, שביכלתן להציל כלל ישראל ופרט ישראל (נוסף לכך שכל אשה היא "עקרת הבית" בביתה הפרטי), כשם שאסתר הצילה את כל בנ"י שבכל מאה ועשרים ושבע מדינות.
521ולכן נקראת המגילה בשם "מגילת אסתר" – להורות ל"אסתר" שבכל דור ודור, שזוהי כל אשה ובת בישראל, שתדע כיצד היתה הנהגתה של אסתר, על מנת ללמוד מזה, שכאשר תתנהג בדרכה של אסתר, ש"את מאמר מרדכי אסתר עושה", מבלי להתחשב בכבוד שלה, ועד לסכנה ממש (בידעה שזהו ענין שמרדכי מצווה לעשותו), אזי ברור הדבר שסוכ"ס תצליח בפעולתה, וכמו בפורים, שהכל התחיל מזה ש"ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי", ועד שכתוצאה מזה נתמנה מרדכי "על בית המן", ו"מרדכי יצא מלפני המלך" בלבושי פאר עד ל"עטרת זהב גדולה", ועד שנתמנה ל"משנה למלך", כמסופר במגילה152.
522*
523סו. ע"פ האמור לעיל (סכ"ב) שבכל ענין, גם כאשר "אוכלין ושותין", צ"ל ההנהגה באופן ש"מתחילין בדברי תורה", לומר דבר-תורה אפילו לא לשם תכלית אחרת (כמו הוראה לנשים ובנות וכיו"ב) – הנה כאן המקום לעורר על ענין שנתחדש אצלי (אף שאולי נתבאר כבר באיזהו מקומן), לאחרי שהתייגעתי על זה כמה ימים, וביום הפורים עלה בדעתי שאין מקום לקושיא, אלא הענין מובן בפשטות, וכמדובר כמ"פ שדוקא תירוצים וביאורים הכי פשוטים לא תופסים בקלות כ"כ:
524בתור הקדמה לפורים ישנו הענין ד"תענית אסתר" – כפי שנקרא בפי כל, ולא רק עכשיו, אלא מובא גם בפוסקים בכ"מ בשם "תענית אסתר".
525406
אבל כאשר מעיינים במגילה – אינו מובן כלל מהי השייכות של התענית בי"ג אדר לאסתר:
אבל כאשר מעיינים במגילה – אינו מובן כלל מהי השייכות של התענית בי"ג אדר לאסתר:
526בנוגע לדברי אסתר למרדכי "לך כנוס את כל היהודים גו' וצומו עלי" – הנה: (א) צום זה הי' "שלשת ימים לילה ויום"329, ולא יום אחד, (ב) צום זה לא הי' בחודש אדר, אלא בחודש ניסן, כפירוש רש"י (מדברי הגמרא והמדרשים) על הפסוק "ויעבור מרדכי", (שעבר) "על דת, להתענות בי"ט ראשון של פסח".
527ולהעיר, שיש בזה ב' דעות: דעה א' – שהתענית היתה בימים י"ג י"ד וט"ו, ודעה הב' – בימים י"ד ט"ו וט"ז.
528[נזכר כאן אודות דברי רבינו הזקן בהלכות פסח [וכמדובר כמ"פ שבשו"ע של רבינו הזקן מצינו ענינים שהובאו לכאורה שלא במקומם ("פאַרוואָרפן"), ומהם מתבררת דעתו של רבינו הזקן בכמה מקומות], שכתב: "וטוב לעשות איזה דבר בסעודה ביום שני (של פסח) לזכר לסעודת אסתר שהיתה ביום זה שבו ביום נתלה המן"332].
529ועכ"פ, בנוגע לעניננו – הי' התענית בחודש ניסן, ובמשך ג' ימים (ולא יום אחד), כך, שאין זה התענית שאנו מתענים בי"ג אדר.
530סז. והנה, באבודרהם כתב: "מתענין בי"ג אדר .. על שם ויקהלו היהודים אשר בשושן בי"ג בו, ואמר (בגמרא מגילה: "י"ג זמן) קהילה לכל הוא" (כפירוש רש"י: "הכל נקהלו להנקם מאויביהם"), וכמ"ש בתנחומא "נקהלו וגזרו תענית", כיון שזמן המלחמה הוא עת צרה שבה זקוקים לרחמים.
531אמנם, באבודרהם אכן לא נזכר השם "תענית אסתר", כי, תענית
532407
זה קשור עם הענין ד"נקהלו ועמוד על נפשם", שלכן "גזרו תענית" אלו שנקהלו ועמדו על נפשם – כל בנ"י, ולא אסתר בפרט (אסתר בכללם, אבל לא בפרט).
זה קשור עם הענין ד"נקהלו ועמוד על נפשם", שלכן "גזרו תענית" אלו שנקהלו ועמדו על נפשם – כל בנ"י, ולא אסתר בפרט (אסתר בכללם, אבל לא בפרט).
533אבל, כאמור לעיל, יש פוסקים (שלאחרי האבודרהם) שבהם נקרא התענית די"ג אדר בשם "תענית אסתר", עם היותו קשור גם לגזירת התענית בגלל שנקהלו לעמוד על נפשם.
534ולכאורה אינו מובן כלל: מדוע יקרא התענית די"ג אדר ע"ש אסתר, ולא על שם מרדכי, או ע"ש כל היהודים, כמו שאר התעניות שאין להם שם מיוחד, כיון שבהם התענו כל בנ"י.
535ואין לומר שכיון שהמגילה נקראת "מגילת אסתר", לכן גם התענית נקראת "תענית אסתר" – כיון שמדובר אודות שני ענינים שאינם קשורים זל"ז.
536ובפרט ע"פ האמור לעיל (סס"ה) שבנוגע למגילה יש טעם שנקראת ע"ש אסתר, כיון ש"שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות"318,
537– ואפילו לפי מ"ש בירושלמי "מרדכי ואסתר כתבו אגרת ושלחו כו'", הרי מובן שכאשר הסנהדרין היו "נושאים ונותנין בדבר", למצוא לימוד מהכתובים כו', השתתף גם מרדכי עמהם, כך, שבקשתו (יחד עם אסתר) היתה רק בהתחלת הענין, ואילו לאח"ז חיפש בעצמו ראי' מהכתובים כו', משא"כ בקשת אסתר היתה ללא עירוב ענינים צדדיים כו'. ולכן, אפילו לדעת הירושלמי יש מקום לקרוא את המגילה רק ע"ש אסתר, ולא ע"ש מרדכי ואסתר –
538וטעם זה אינו שייך בנוגע לתענית די"ג אדר.
539סח. ועוד ענין בזה – שיתבאר ע"י ביאור טעם השם "תענית אסתר":
540איתא במסכת סופרים: "מנהג רבותינו שבמערב להתענות שלשה ימי צום (כפי שגזרה אסתר "וצומו עלי .. שלשת ימים") .. לאחר פורים, שני וחמישי ושני. ולמה אין מתענין אותן בחדש ניסן (שהרי שלשת הימים שגזרה אסתר היו בחודש ניסן, כנ"ל סס"ו), מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, וי"ב נשיאים הקריבו קרבנם לי"ב יום, יום לכל שבט
541408
ושבט, וכל א' הי' עושה ביומו י"ט וכו'" (ומה שמרדכי התענה בניסן – הרי עז"נ "ויעבור מרדכי", "על דת", בתור הוראת שעה).
ושבט, וכל א' הי' עושה ביומו י"ט וכו'" (ומה שמרדכי התענה בניסן – הרי עז"נ "ויעבור מרדכי", "על דת", בתור הוראת שעה).
542ולכאורה אינו מובן:
543ישנו כלל בתעניות שכאשר צריכים לדחותם – "מאחרין ולא מקדימין", ורק בתענית אסתר, כיון שאי אפשר לאחר, שהרי לאחרי י"ג אדר באים ימי הפורים שבהם אסור להתענות, אין ברירה מלבד להקדים את התענית לפני פורים; אבל בשאר ד' התעניות, כמו תשעה באב, שבעה עשר בתמוז וכו', אם יום התענית חל בשבת, אין מקדימים את התענית ליום חמישי או יום ששי, אלא מאחרים ליום ראשון שלאחריו, וטעם הדבר – "אקדומי פורענות לא מקדמי"346.
544ועפ"ז, בנוגע לג' הימים שגזרה אסתר להתענות – כיון שאין יכולים להתענות בניסן, היו צריכים לאחר את התענית לאחרי ניסן, באייר או בסיון, ולמה מקדימים את התענית לאדר – "לאחר פורים, שני וחמישי ושני", בסמיכות לפורים?!
545סט. ובכן, הביאור בדבר פשוט ביותר:
546איתא בתוספתא במסכת תענית והובא להלכה בשו"ע הלכות תעניות בנוגע ל"עיר שהקיפוה כותים" – שזהו מהענינים שמתריעים עליהם, כיון שצריכים לבקש מהקב"ה שינצחו במלחמה, ולכן זועקים ומתענים כו' (כמבואר בשו"ע) – ש"אינם רשאים להתענות (ביום המלחמה), שלא לשבר כחם, אלא (כדי שתהי' להם זכות שתגן עליהם) יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות לכשינצלו".
547ומזה מובן גם בנוגע ליום י"ג אדר, שבו "נקהלו ועמוד על נפשם" להלחם באויביהם, ולכן הוצרך להיות יום קהלה לתענית, עבור כל בנ"י שנגזר עליהם "להשמיד להרוג ולאבד"276 – הנה אלו שהוצרכו להשתתף במלחמה, לא היו רשאים להתענות בו ביום, "שלא לשבר כחם", כי אם לקבל על עצמם להתענות לאחרי שינצחו במלחמה.
548ואף שלכאורה שייך ענין זה רק לאנשים, ולא לנשים, שאסורות לצאת למלחמה – הנה במה דברים אמורים, כאשר בנ"י יוצאים למלחמה סתם; משא"כ בנדו"ד, שגויים התכוונו להתנפל על בנ"י ע"פ
549409
מחשבת המן הרשע, "המן הרע הזה", "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער עד זקן טף ונשים"276 – הוצרכו גם הנשים "לעמוד על נפשם", והיינו, שאין זו מלחמת כיבוש שאין אשה יוצאת להלחם, אלא זוהי מלחמת מגן, שגם על אשה מוטלת מצוה מן התורה להגן על עצמה, וכפי שמצינו במלחמת מצוה ש"הכל יוצאין ואפילו .. כלה מחופתה", ועאכו"כ במלחמת מגן, להגן על נפשה שלא ישמידוה. וכיון שכן, הרי גם הנשים לא היו רשאין להתענות בו ביום, כדי שיהי' להן כח להגן על עצמן.
מחשבת המן הרשע, "המן הרע הזה", "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער עד זקן טף ונשים"276 – הוצרכו גם הנשים "לעמוד על נפשם", והיינו, שאין זו מלחמת כיבוש שאין אשה יוצאת להלחם, אלא זוהי מלחמת מגן, שגם על אשה מוטלת מצוה מן התורה להגן על עצמה, וכפי שמצינו במלחמת מצוה ש"הכל יוצאין ואפילו .. כלה מחופתה", ועאכו"כ במלחמת מגן, להגן על נפשה שלא ישמידוה. וכיון שכן, הרי גם הנשים לא היו רשאין להתענות בו ביום, כדי שיהי' להן כח להגן על עצמן.
550ונמצא, שהיחידה מכל בנ"י שהיתה יכולה להתענות בי"ג באדר היא – אסתר, כי, להיותה בבית המלכות, לא היתה במצב של סכנה (לעמוד על נפשה), וכמפורש במגילה שאסתר אמרה לאחשורוש בנוגע לגזירת המן: "איככה אוכל וראיתי ברעה אשר תמצא את עמי .. באבדן מולדתי" (אבל היא בעצמה לא תפגע מהגזירה), וכן לפנ"ז אמר מרדכי לאסתר: "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים".
551ועפ"ז מובן בפשטות מדוע נקרא התענית של י"ג אדר בשם "תענית אסתר" – כי, אף שי"ג אדר הי' "זמן קהילה לכל" ("הכל נקהלו להנקם מאויביהם"), הרי התענית בפועל בו ביום הי' רק אצל אסתר, משא"כ כל שאר בנ"י שהוצרכו להקהל ולעמוד על נפשם, היו צריכים לדחות את התענית ולא להתענות בו ביום, "שלא לשבר כחם".
552אבל עכשיו, לאחרי המלחמה, שהתענית הוא רק לזכר – אין צורך לדחות את התענית, אלא יכולים הכל להתענות בי"ג באדר, אע"פ שזהו זכר לתענית בי"ג אדר דאז, שאסתר היתה היחידה שיכלה להתענות.
553ועפ"ז מובן גם שאלו שלא רצו להתענות בי"ג באדר – אם בגלל היותו מהימים ש"לפניהם" שאין להתענות בהם, או מטעם אחר, הרי כיון ש"מאחרין ולא מקדימין", הוצרכו לדחותו לאחרי י"ג אדר, וכיון שלא יכלו לדחותו לי"ד וט"ו, שהם ימי הפורים, לכן דחו את התענית "לאחר פורים, שני וחמישי ושני".
554410
ע. ובנוגע לעניננו:
ע. ובנוגע לעניננו:
555דובר לעיל (סס"ה) שאחת ההוראות של המגילה – שנקראת "מגילת אסתר", כיון שאסתר היא זו שפעלה "כתבוני לדורות", הוראה לדורות – שכל אשה בישראל צריכה לדעת אודות הכחות שנותנים לה ואודות האחריות שהיא נושאת על עצמה, להתנהג ע"פ "מאמר מרדכי" ("את מאמר מרדכי אסתר עושה"322) – בתור חלק מהסנהדרין, שעז"נ "על פי התורה אשר יורוך .. תעשה".
556ואז היא זוכה לבית משלה, שיהי' על יסודי התורה והמצוה, ולהשתתף ככל יכלתה גם בבנין בית ישראל בכלל,
557ועד שביכלתה – על כל צרה שלא תבוא, אלא מתוך הרחבה, ומתוך אורה ושמחה וששון ויקר – להוסיף יו"ט בישראל, כשם שע"י אסתר היתה מפלת המן ועי"ז ניתוסף יו"ט בישראל בכל מאה ועשרים ושבע מדינות, שכללו את העולם כולו, כדברי הגמרא שאחשורוש הי' "מושל בכיפה".
558והרי פעולתה של אסתר בכל העולם היהודי ובעולם בכלל היתה עי"ז ש"את מאמר מרדכי אסתר עושה" – שלכן "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עלי' גו'", וכן כללות ההנהגה באופן של צניעות, כמסופר במגילה שאסתר מצד עצמה לא התעסקה עם עניני התמרוקים ("פּוּצן זיך"), אלא רק מה שהי' דבר הכרחי – "כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך", אבל מצד עצמה "לא בקשה דבר", ובלבד להתנהג באופן הראוי לבת ישראל.
559וזו היתה הדרך להציל את כלל ישראל, ועד לאופן שמרדכי – ש"את מאמר מרדכי אסתר עושה" – יהי' "משנה למלך" בכל המאה ועשרים ושבע מדינות, ולעשות זאת מבלי להתיירא מפני הגויים, ואדרבה: "נפל פחד היהודים עליהם", שלכן רודף הגוי אחר היהודי ומבקש שיקבל ממנו את הטובה כו'.
560וכן תהי' לנו – בהנהגה מתאימה ע"פ התורה, שזהו "מאמר מרדכי", ואז הנה לא זו בלבד שלא זקוקים ל"חסד לאומים", אלא אדרבה: "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך", והיינו, שהגויים
561411
מחשיבים ל"כבוד" את העובדה שביכלתם לעזור ולעשות טובה ליהודי – אם הוא רק מתנהג בתוקף המתאים, בדרך המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא מלך העולם.
מחשיבים ל"כבוד" את העובדה שביכלתם לעזור ולעשות טובה ליהודי – אם הוא רק מתנהג בתוקף המתאים, בדרך המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא מלך העולם.
562[כ"ק אדמו"ר שליט"א הכריז: "כל הפושט יד נותנין לו"68, וחילק משקה לכו"כ אבלים ע"מ שיחלקו בין המסובים.
563אח"כ צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א), "ניע זשוריצי כלאָפּצי" (ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו משך זמן רב), ו"הושיעה את עמך"].
564______ l ______