Toras Menachem·Vol. 59 (5730·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Pekudei·6 Adar Sheni 5730תורת מנחם·נט - שנת תש"ל - חלק שני·שיחת ש"פ פקודי·וא"ו אדר שני·ה'תש"ל

א283
בס"ד. שיחת ש"פ פקודי, וא"ו אדר שני, ה'תש"ל.
בלתי מוגה

בא. שבת פרשת פקודי היא שבת חזק, שבו מסיימים ספר שמות, והרי כל ספר הוא ענין בפני עצמו.

גובהקדמה – שמצינו גם שכל התורה כולה (מהאות ב' ד"בראשית" עד לאות ל' ד"לעיני כל ישראל") היא ענין אחד, "תורה אחת".

דוכמובן גם מדברי הגמרא במסכת קידושין "לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה .. חציין של אותיות של ס"ת .. חציין של תיבות .. של פסוקים", וחשיב שם מספר כל הפסוקים שבס"ת, היינו, שתורת אמת קובעת שכל התורה כולה – כל הס"ת – הו"ע אחד.

הובפרט שענין זה נאמר (לא במדרש, אלא) בגמרא, שזה מורה על שייכות יתירה לעשי' בפועל – כי, בנוגע למדרש ישנו כלל ש"אין למדין כו' מן ההגדות" (ובפרט לפי הגירסא "אין למדים הלכה ממדרש"), משא"כ בנוגע לענין שנאמר בגמרא.

וואע"פ שבגמרא גופא ישנו חלק האגדה, שהוא כמו מדרש, וכמדובר פעם בארוכה בנוגע לדברי רבינו הזקן בתניא: "ולכן אמרו רז"ל במדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטין וכו' וכמ"ש וצדיק יסוד עולם", אע"פ שמארז"ל זה הוא בגמרא (במסכת יומא), כיון שענין זה שייך לחלק ה"מדרש" שבגמרא – הרי מובן שאינו דומה חלק המדרש שבגמרא למדרש ממש, דכיון שהובא בגמרא הרי זה שייך יותר לפועל.

זאבל אעפ"כ, ישנו גם ענין חלוקת התורה לחמשה ספרים – חלוקה שהיא ע"פ תורה, כפי שמצינו בגמרא בנוגע לענין שנאמר

ח284
בפרשת פינחס שזהו ב"חומש הפקודים", ונפק"מ גם להלכה, בדין כתיבת ס"ת, שבין ספר לספר צ"ל מקום ד' שיטין פנויות, שזה מורה שלאח"ז מתחיל ענין חדש לגמרי. ולכן מצינו שיש גם חשבון של חצי הספר בפסוקים וחצי הספר בתיבות בנוגע לכל ספר בפני עצמו.

טוכל ספר נקרא בשם בפני עצמו, והרי "שמא מילתא היא", וכמבואר גם בשער היחוד והאמונה שהשם מורה על החיות והתוכן של הדבר הנקרא בשם זה – כפי שמבאר הרמב"ן בהקדמת כל ספר מהו ענינו של ספר זה.

יב. ובנוגע לעניננו – פרשת פקודי, שהיא הסיום של ספר שמות, ששונה מספר בראשית, כמובן החילוק ביניהם משמותיהם:

יאהשם "בראשית" – מורה שזהו רק ראשית והכנה לעצם הענין, אבל עדיין אין זה עצם הענין.

יבובפרטיות יותר – יש ב"ראשית" ב' פירושים: (א) ראשית שהיא רק הכנה לעצם הענין, (ב) ראשית שהיא (לא רק הכנה, אלא) גם התחלת הענין שכוללת את הענין כולו. אבל, גם ראשית שהיא התחלת וכללות הענין, אינה גוף הענין עצמו, ש"גוף" הענין הוא האמצעי בין ג' הענינים דראש גוף ורגל.

יגובנוגע לעניננו: ספר בראשית אינו עדיין עצם ענין התורה, מלשון הוראה, להיותו "מעשה אבות" שהוא רק "סימן לבנים", ועד שיש שקו"ט אם יכולים ללמוד הלכה מ"מעשה אבות".

ידואילו עצם ענין התורה, הוראה והלכה – מתחיל מספר שמות, שבו מדובר אודות הגלות והגאולה,

טו[ואף שנרמז כבר בספר בראשית (כאמור ש"ראשית" כולל את הענין כולו), שבו נאמר "ועבדום וענו אותם גו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" – הרי זה רק בקיצור נמרץ, ורק בדיבורו של הקב"ה (שחשיב מעשה, אבל בכל זאת הרי זה רק דיבור), ואילו כל אריכות הסיפור אודות הגלות והגאולה בפועל – היא בספר שמות],

טז285
החל מ"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" – שזהו ענין הגלות,

יזועד לסיום הספר, שבו מדובר אודות השראת השכינה במשכן (שזוהי תכלית המשכן: "ושכנתי בתוכם") "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם", באופן ש"שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" [ועד שאפילו בנוגע למשה נאמר "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד", והוצרך לסיוע מלמעלה, כמ"ש בהתחלת הפרשה שלאח"ז: "ויקרא אל משה"] – שזהו תכלית העילוי של הגאולה שבאה לאחרי הגלות, אלא שבשביל זה יש צורך בענין ד"בכל מסעיהם" (סיום וחותם כל הספר).

יחג. ביאור ענין "בכל מסעיהם", כפירוש רש"י "מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע .. לפי שממקום החני' חזרו ונסעו לכך נקראו כולן מסעות",

יט– דאף שבנוגע לחניות איתא בגמרא "כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו .. כמאן דקביע להו דמי" (חשובה היא חנייתן להיות נידונית קבע), מ"מ, כיון שכוונת החני' היא (גם) בשביל המסע שלאחרי', הרי החני' גופא היא (בפנימיות ובהעלם) גם "מסע".

כועד"ז בנוגע לגלות (חני', היפך המסעות דיצי"מ) וגאולה (מסע), דכיון שכוונת הגלות היא בשביל העילוי שבגאולה, הרי הגלות גופא היא לא רק הכנה, אלא (בפנימיות ובהעלם) גם ענין של גאולה.

כא286
וזהו שלאחרי תכלית העילוי ד"כבוד ה' מלא את המשכן", מסיים הכתוב "בכל מסעיהם", שגם מקום חנייתם קרוי מסע, להורות שכבר בזמן ד"הבאים מצרימה" התחיל ענין זה (בפנימיות) –

כבהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ו ע' 235 ואילך.

כגד. ו"נעוץ תחלתן בסופן" – שענין הגלות שבהתחלת הספר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", הוא בכדי להגיע לענין ד"בכל מסעיהם" שבסוף הספר, הליכה אמיתית שהיא בלי גבול; "וסופן בתחלתן"29 – שכדי שיוכלו להגיע להעילוי ד"בכל מסעיהם", הרי זה דוקא ע"י הקדמת הירידה למצרים כו'.

כדוזהו גם מ"ש בסיום הפרשה (והספר) "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהי' לילה בו" – שכדי שיוכל להיות הגילוי ד"יומם", הרי זה דוקא ע"י העבודה בזמן הגלות שנקרא "לילה" (שזהו ה"תחילה" שעל ידו באים לעלי' שב"סוף מעשה").

כהוענין זה קשור עם התחלת הפרשה: "אלה פקודי" – כפי שמביא רבינו הזקן ש"פקודי" הוא מלשון "לפקוד את אשתו", כמארז"ל "חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך", שזהו תכלית היחוד שבין הקב"ה עם בנ"י באופן ש"דבק באשתו" ועד ש"היו לבשר אחד"; וענין זה נפעל ע"י העבודה בזמן הגלות במצב של חושך, שמביאה לגאולה, שאז יוצאים מהגלות באופן ד"גוי ואלקים", ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

כו* * *

כזה. דובר כמ"פ שנוסף על הענינים שהם בכל שנה ושנה בשוה, ובנדו"ד, ששבת פרשת פקודי היא הסיום ו"חזק" דספר שמות [ובשנים שבהם קורין ויקהל-פקודי, שייכת גם פרשת ויקהל לסיום ספר שמות], ישנם גם ענינים נוספים מצד הקביעות בימי החודש שאינה בכל השנים

כח287
בשוה, ובנדו"ד, שהקביעות דש"פ פקודי בימי חודש אדר (ובשנה מעוברת – אדר שני) היא ביום ו' אדר (שני).

כטוכבר דובר (בעת סיום הס"ת בערב שבת יו"ד שבט) בנוגע לכתיבת ס"ת ע"י משה רבינו, כמ"ש "ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר גו' ויצו משה גו' לקוח את ספר התורה הזה וגו'", שמשה רבינו סיים כתיבת הס"ת ביום ו' אדר, כי, הסתלקות משה בז' אדר היתה בשבת, כמובא בתוס' במסכת מנחות (בשם רב שר שלום גאון) ש"בשבת במנחה .. נפטר משה רבינו" (כדאיתא בזהר), "ואם בשבת מת א"כ כתב .. ערב שבת", ו' אדר, שהרי בשבת לא הי' יכול לכתוב הס"ת.

ל[ולהעיר שישנו אמנם התירוץ של החתם סופר, ששבעה באדר הי' בשבת, ומשה רבינו כתב הס"ת בו ביום – ע"י השבעת הקולמוס, אבל קשה לומר כן – מצד כמה טעמים:

לאא) בכלל יש לחקור אם כתיבה ע"י השבעת הקולמוס מתייחסת למשביע, שיהא נחשב למעשה שלו, שהרי יש מקום לומר שכיון שלא עשה זאת במעשה בפועל, אין זה מתייחס אליו.

לבולאידך גיסא, אם ענין זה מתייחס אליו – נשארת הקושיא: איך אפשר לעשות זאת בשבת, מאחר שע"י דיבורו נעשה מעשה של כתיבה שמתייחס אליו. ובמכ"ש וק"ו מהאיסור דהמחמר אחר בהמה בשבת, שפועל הליכת הבהמה ע"י דיבורו ("מעשה זוטא"), ועאכו"כ כשפועל ע"י דיבורו ענין של כתיבה.

לגוכמובן גם מהשקו"ט בנוגע לכללות האיסור דעשיית מלאכה בשבת, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" – דלכאורה, כיון ש"לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו", אלא "בדבר ה' שמים נעשו", הי' צ"ל דיבור אסור בשבת

לד288
(לא רק מדרבנן, מצד "ממצוא חפצך ודבר דבר", אלא) מן התורה? ומבואר בזה, שאין דיבורו של הקב"ה כמו דיבורו של האדם, כי, ע"י דיבורו של הקב"ה נעשה מעשה, משא"כ דיבורו של האדם שאינו פועל מאומה, לא נאסר. ועפ"ז: מי שיש בכחו לפעול מעשה ע"י דיבורו, כמו צדיקים שדומים לבוראם, צ"ל דיבורו אסור בשבת. וא"כ, אי אפשר לומר שמשה רבינו כתב ס"ת בשבת ע"י השבעת הקולמוס, דכיון שע"י דיבורו נעשה מעשה, הרי זה אסור בשבת.

להב) ידוע שענין התומ"צ צריך להיות ע"פ טבע – הן ע"פ נגלה, וכ"ש ע"פ פנימיות התורה, כידוע פתגם רבינו הזקן בזה. וא"כ, אי אפשר לכתוב ס"ת ע"י השבעת הקולמוס, כיון שאין זה ע"פ טבע.

לוועכצ"ל, שבשבת לא הי' יכול לכתוב הס"ת, כי אם בערב שבת].

לזאבל בתוס' הקשה על זה: "ויש לתמוה דכתב ("היום מלאו ימי ושנותי", מערב שבת) על העתיד", ומביא, ש"בסדר עולם משמע דבשבעה באדר שמת משה בו ערב שבת הי'" [וכידוע גם הראי' לדבר, שאם נאמר שז' אדר הי' בשבת, הי' ר"ח ניסן – ובמילא גם פסח, ט"ו ניסן, שחל באותו יום שבו חל ר"ח – ביום ב', והרי זה היפך הכלל "לא בד"ו פסח"], ועפ"ז אתי שפיר שסיים הס"ת ביום הסתלקותו.

לחוכפי שהאריך בזה הב"ח על הטור, והביא דברי המרדכי והרא"ש שבהכרח לומר שז' אדר הי' ערב שבת, ואעפ"כ שייכת הסתלקותו גם ליום השבת, כפי שמבאר פרטי הדברים ע"פ קבלה (וכיון שהכניס זאת בפירושו על הטור, הרי זה שייך לכל אחד מישראל, גם לאלו שלא זכו עדיין ללמוד פנימיות התורה ובאופן של הבנה כו').

לטו. ויש לברר שיטת רבינו הזקן בענין זה:

מבנוגע ל"סדר מנחה" בשבת – איתא בטור55: "נוהגין בכל המקומות לומר ג' פסוקים של צדקתך, וכתב רב שר שלום הטעם שתקנו לומר צדוק הדין על שמת משה באותה שעה .. ויש מדרשים שמוכיחים

מא289
שלא מת באותה שעה, ומה שאומרים צדקתך, בשביל רשעים שחוזרים לגיהנם במוצאי שבת".

מבובשו"ע של רבינו הזקן: "נוהגים לומר ג' פסוקים צדקתך, והם כעין צדוק הדין על ג' צדיקים שנפטרו בשעה זו, יוסף משה ודוד".

מגונמצא, שרבינו הזקן סובר שמיתת משה היתה בשבת. ועכצ"ל, שסיום כתיבת הס"ת היתה בערב שבת, ו' אדר.

מדז. וכיון שבשנים האחרונות עוסקים בלהט ("מ'קאָכט זיך") בפירוש רש"י – יש לברר גם שיטת רש"י בענין זה:

מהאיתא בגמרא במסכת סוטה: "אותה שבת (שנסתלק משה) של דיו זוגי (שני זוגות, שני חברים – משה ויהושע) היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה".

מווהנה, יש אומרים שהפירוש ד"אותה שבת" הוא (לא יום השבת, אלא) שבוע, וכמו שאומרים "היום יום ראשון בשבת", שפירושו יום ראשון בשבוע. אבל, דוחק גדול לומר כן, שהרי אין שום הכרח שבמשך שבוע שלם יהי' צורך במעמד ומצב של "דיו זוגי". ובפרט שמפורש בכתוב52 "היום מלאו ימי ושנותי", אבל עד יום זה היו בתוקף כל עניניו של משה.

מזוכן הוא להדיא בפירוש רש"י: "דיו זוגי" – "שני זוגות, שני חברים היו, בהתחלת היום למשה וסופו ליהושע", היינו, שמדובר אודות התחלה וסוף של יום אחד – יום השבת ("אותה שבת" כפשוטו).

מחונמצא, שגם שיטת רש"י היא שז' אדר הי' בשבת, ובמילא הי' סיום כתיבת הס"ת בערב שבת, ו' אדר.

מטח. ונוסף על השייכות של ז' אדר לסיום כתיבת ס"ת, הרי זה קשור גם עם התחלת ענין הס"ת (שהרי סיום התורה קשור עם התחלת התורה, וכמ"ש בפיוט "מרשות": "מתכיפין התחלה להשלמה") – מתן תורה:

נבנוגע ליום שבו השליכו את משה ליאור – מצינו בגמרא ב' דעות: (א) "אותו היום עשרים ואחד בניסן הי'" – שביעי של פסח, שבו הי' משה "עתיד לומר שירה על הים". (ב) "אותו היום ששה בסיון הי'", שבו הי' משה "עתיד לקבל תורה מהר סיני".

נא290
ובהמשך דברי הגמרא: "בשלמא למ"ד בששה בסיון, משכחת לה ג' ירחי ("ותצפנהו שלשה ירחים"), דאמר מר .. בשבעה באדר נולד משה, ומשבעה באדר ועד ששה בסיון תלתא ירחי, אלא למ"ד בעשרים ואחד בניסן, היכי משכחת לה, (ומשני) אותה שנה מעוברת היתה, רובו של ראשון, ורובו של אחרון, ואמצעי שלם" (וגם למ"ד שאותו היום ששה בסיון הי', אפשר לומר שאותה שנה מעוברת היתה, אלא שמשה נולד באדר שני, כמובא בסדר הדורות).

נבובנוגע לשיטת רש"י – הנה מפירושו על הפסוק "ולא יכלה עוד הצפינו", "שמנו לה המצריים מיום שהחזירה (עמרם), והיא ילדתו לששה חדשים ויום אחד .. והם בדקו אחרי' לסוף ט'", מוכח, שס"ל ש"ותצפנהו שלשה ירחים" הם שלשה חדשים שלמים [ומוכרח גם בפשטות – שהרי המצרים לא ידעו אודות ה"קונץ" שאפשר למנות "רובו של ראשון, ורובו של אחרון, ואמצעי שלם"... ובפשטות בדקו אחרי' לסוף ט', כמו הריון רגיל], וא"כ, "אותו היום" שהושלך משה ליאור – "ששה בסיון הי'".

נגוענין זה מורה על השייכות של לידת משה בז' אדר לששה בסיון, שבו קיבל משה תורה מהר סיני.

נדט. והנה, תוכן הענין דהשלכת משה ליאור ב"אותו היום" – לפי ב' הדעות: שביעי של פסח שבו היתה קרי"ס ואמירת השירה, או ששה בסיון שבו הי' מ"ת – מורה על גילוי נעלה שבא דוקא מצד תוקף הגלות:

נההשלכת משה ליאור מורה על תוקף הגלות – כמובן מפירוש רש"י על הפסוק "ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", "יום שנולד משה אמרו לו אצטגניניו היום נולד מושיען של ישראל .. לפיכך גזר אותו היום כו'", והיינו, שישנו "מושיען של ישראל", ורוצים לשלול ולבטל ח"ו את מציאותו.

נווענין זה הוא באותו היום שבו היתה אמירת השירה בקרי"ס, שאז הי' גילוי אלקות באופן שבנ"י אמרו "זה א-לי", כיון ש"היו מראין אותו באצבע"; ולדעה הב' הי' זה באותו היום שבו הי' הגילוי דמ"ת, שראו

נז291
אלקות בראי' חושית, מעין הגילוי דלעתיד לבוא (כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא).

נחאמנם, העילוי של מ"ת הוא גדול יותר מאשר קרי"ס (כמובן גם מזה שקרי"ס היתה הכנה למ"ת) – כי, הגילוי ד"זה א-לי" שבקרי"ס הי' רק בנוגע לרוחניות של בנ"י, וגם מה ש"שמעו עמים ירגזון גו' תפול עליהם אימתה ופחד" הי' רק בנוגע לרוחניות של העולם; ואילו מ"ת פעל בנוגע לגשמיות של בנ"י, כמ"ש "ויחן שם ישראל", "כאיש אחד בלב אחד", וגם בנוגע לגשמיות של העולם, כמארז"ל "צפור לא צווח כו' שור לא געה כו'", ומכל ד' רוחות העולם ולמעלה ולמטה (שמים וארץ) הי' הקול נשמע אנכי הוי' אלקיך, והיינו, שהעולם עצמו זעק אלקות!... וזוהי התכלית של מ"ת: לעשות מחומריות העולם – גשמיות, ומהגשמיות – רוחניות.

נטוכללות הענין בזה – ש"תקפו של נס" נמשך ומתגלה דוקא "בלילה ההוא", והיינו, שדוקא ע"י הירידה דתוקף הגלות יכולים להגיע לתכלית העילוי.

סוכל זה קשור עם ז' אדר – שבו התחיל תוקף הגילוי שהי' במ"ת, שזהו התחלת ענין התורה, וגם סיום כתיבת הס"ת בו' אדר, בשייכות לז' אדר, שבו היתה הסתלקות ופטירת משה.

סאי. והנה, כיון שבנוגע למשה נאמר ש"גואל ראשון הוא גואל אחרון", הרי ענין הנ"ל קשור גם עם הס"ת "לקבלת פני משיח צדקנו" ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, אתפשטותא דמשה שבדורנו, שהתחיל בכתיבתה, ונסתיימה עתה.

סבוכפי שאמר, שהי' ביכלתו ליקח את כל הענין על עצמו, ולשלם בעצמו עבור כל ההוצאות כו', אלא שרצה לזכות את כל בנ"י בענין זה.

סגולאלו ששאלו בנוגע למקור הדברים – הרי זה מפורש במדרש: "כשבא משה אצל ישראל ואמר להן אמר לי הקב"ה עשו לי מקדש, אמרו

סד292
לו הנשיאים, אנו משלנו נעשה המשכן, אמר להן משה, לא צוני הקב"ה אלא דבר אל בנ"י ויקחו מאת כל איש". ולכן לקחו זהב וכסף ונחושת מכל בנ"י, כדי לזכות את כל הסוגים שבבנ"י בבנין המשכן (כמשנ"ת בהתוועדות הקודמת). ועד"ז בנדו"ד, שכ"ק מו"ח אדמו"ר רצה לזכות את כל הסוגים שבבנ"י בכתיבת הס"ת.

סהועד כדי כך, שהוא משתף בענין זה גם את אלו שאינם מכירים בגודל הענין, וטוענים שאין רוצים להשתתף בזה, כדלקמן.

סויא. ובהקדמה:

סזאלו שאינם מכירים בגודל מעלת ההשתתפות בכתיבת הס"ת שע"י נשיא הדור, ואינם רוצים להשתתף בזה – גדולה הרחמנות ("אַ ביטערע רחמנות") עליהם, ואבוי להם!...

סחומה גם שהעדר ההכרה שלהם היא לאחרי שכבר רואים בגלוי את כל הענינים שעד עתה היו בהעלם – כפי שיודעים בפרט אלו שהיו במדינה ההיא – שהיחידים שנשארו לעמוד ועומדים בתוקף הם אלו שהיו קשורים עם פנימיות התורה, עלי' נאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכי' מאושר", ואעפ"כ, נשארו עדיין בעולם שרידים מחושך הגלות, להתנגד אל האמת.

סטוכמו בנדו"ד – שטוענים שאינם רוצים את הזכות של השתתפות בכתיבת הס"ת. ולכל הפחות לא היו צריכים לצאת נגד ענין זה באופן של שלילה, ובפרט כשמלבישים זאת באיצטלא של יראת-שמים, בה בשעה שהאמת היא שאינם מבחינים בין ימינם לשמאלם, ואינם יודעים איזה ענין בא מצד "לב חכם לימינו" ואיזה ענין בא מצד ההפכי ש"לשמאלו".

עולהעיר, ששריד החושך זה יכול לבוא מבנ"י דוקא – כידוע החילוק שבין פורים וחנוכה לי"ט כסלו, שבפורים ובחנוכה שהיו קשורים עם נגלה דתורה, הי' ההעלם יכול לבוא ע"י גוים, כיון שעל נגלה דתורה יכול גם גוי להעלים [וכמו בגלות מצרים שהיתה בקשר למ"ת, שאז ניתן בגלוי נגלה דתורה, ולכן הי' יכול להיות ענין הגלות של בנ"י אצל פרעה מלך מצרים]; משא"כ בי"ט כסלו שהי' קשור עם פנימיות התורה, לא

עא293
הי' יכול להיות ההעלם ע"י גוי, ש"בבואה דבבואה לית להו", דכיון שאין לו שייכות לפנימיות התורה, אינו יכול להעלים על זה, אלא רק יהודי, ש"בבואה דבבואה אית להו", הי' יכול לגרום להעלם שהי' בנוגע לי"ט כסלו, בבחינת "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" (אע"פ שבפועל נעשה הדבר ע"י גוים).

עבועד"ז בעניננו – ששריד החושך אינו יכול לבוא מגוים, אלא מבנ"י דוקא; מגוים אין כבר העלם, כי אם מבנ"י!

עגיב. ויש להוסיף בזה, שכיון שמדובר אודות ענין הקשור עם פנימיות התורה, הרי אין מקום בכלל שהם יפסקו בענין זה:

עדידוע מ"ש הרא"ש במסכת ב"ק בביאור הטעם ש"הלכתא כרב באיסורא וכשמואל בדיני (בממונא)", שזהו לפי שעיקר עסקו של רב הי' באיסורא, ועיקר עסקו של שמואל הי' בממונא.

עהולכאורה: מה נוגע לדעת מהו הטעם ש"הלכתא כרב באיסורא וכשמואל בממונא"? – אלא זהו כדי ללמדנו שפס"ד בענין מסויים יכול להנתן רק ע"י מי שעיקר עסקו בכך, ואילו כשמדובר אודות ענין שאין עיקר עסקו בזה, אסור לו לפסוק בענין זה.

עוובנדו"ד: מדובר אודות ענין שמעולם לא למדו אודותיו, ולא היתה להם שייכות אליו, אלא רק שמעו מפי השמועה כך וכך, ולכן, ע"פ דין אסור להם לפסוק בענין זה; יתכן אמנם שהוא "למדן" ו"מורה הוראה" בישראל, חכם אתקרי ורב אתקרי, אבל בענין זה אינו יכול לפסוק, ואם הוא פוסק – אין זה פסק, ואין לו מה להשפיע על אחרים בענין זה.

עזוכיון שע"פ דין תורה אין הפסק שלהם נחשב לפסק, הרי זה נכלל בענינים שאינם אלא מפני ש"יצרו הוא שתקפו" (כדברי הרמב"ם), וצריך רק להסיר את הדבר המעלים, ואז מתגלה רצונו האמיתי של איש ישראל – שהוא רוצה להשתתף בס"ת שנכתבה "לקבלת פני משיח צדקנו", ובפרט שהוא בעצמו אמר היום בבוקר "אני מאמין בביאת המשיח כו' אחכה לו בכל יום שיבוא", אלא, כשענין זה צריך להיות נמשך בפועל בנוגע לעצמו ובני ביתו וכספו וזהבו למטה מעשרה טפחים, הרי הוא מתיירא... כיון שאינו מורגל בזה.

עח294
יג. ובענין זה הוא החידוש של נשיא הדור – שהוא משתף את כל בנ"י, גם אלו שאומרים שאין רצונם בכך:

עטישנו כלל ש"זכין לאדם שלא בפניו", אבל לא מצינו שזכין לאדם בעל-כרחו, והרי הם אומרים שאין רצונם בכך;

פואעפ"כ, גם אותם משתף הרבי הנשיא, שכן, החידוש של "נשיא" – לשון מעשין (על הצדקה), שהו"ע של כפי' – שפועל גם באופן ד"ביד חזקה יגרשם", והיינו, לפי שמביט על כל בנ"י בעין טובה, וכמ"ש "טוב עין הוא יבורך" ולכן "נתן מלחמו לדל" – "עני בדעת", שאין לו דעת להבחין בין ימינו לשמאלו – לפעול גם עליו, בדרכי נועם ובדרכי שלום, אבל "ביד חזקה גו'", מבלי הבט על כך אם רצונו בכך אם לאו (שאז צריך לבטל את ההתנגדות כו').

פאבמצב כזה חסרה אמנם המעלה ד"כל נדיב לבו יביאה", שעושה זאת בכח עצמו; אבל אם אין רצונו בכך, מוכרחת להיות הפעולה בזה בעל-כרחו.

פביד. והנה, כללות הענין דכתיבת ס"ת הוא ע"ד מ"ש "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם גו' ואלה מסעיהם למוצאיהם" (כמשנת"ל על יסוד המבואר בדרושי רבינו הזקן לפ' מסעי), והיינו, שמהמעמד ומצב ד"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"19 באים ל"ירדן ירחו" (סיום כל המסעות), כיון שמתגברים על חושך הגלות ועומדים גם בנסיון הכי גדול שלא להתפעל מחושך הגלות, ועי"ז מהפכים את הגלות ובאים אל הגאולה.

פגוזהו גם ענינו של ז' אדר – כדאיתא בגמרא "כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד", והיינו, שמהפכים את הענין דמיתת משה לענין לידת משה.

פדועי"ז יוצאים כל בנ"י מהגלות באופן ד"ואתם תלוקטו לאחד אחד

פה295
בני ישראל" (שהרי הגאולה תהי' באופן שלא ישאר בגלות אפילו יהודי אחד, הן אם רצונו בכך והן אם לאו), בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו, שעל ידו תהי' אתחלתא דגאולה ועד לשלימות הגאולה, ובנין ביהמ"ק, ו"שמחת עולם על ראשם".

פו* * *

פזטו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה אלה פקודי גו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

פח* * *

פטטז. בנוגע ללימוד פירוש רש"י בפרשת השבוע – כרגיל – נתעכב על פירוש רש"י בקאַפּיטל ל"ט פסוק ל"ג: "ויביאו את המשכן וגו'", "שלא היו יכולין להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב"ה הקמתו, שלא הי' יכול להקימו שום אדם, מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו, אמר משה לפני הקב"ה, איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר הוקם המשכן, הוקם מאליו. מדרש רבי תנחומא".

צפירוש רש"י זה כולו (עד לתיבה האחרונה) – מלא קושיות, ועד לקושיא חזקה שלכאורה אין עלי' תשובה, שאף אחד לא נעמד עלי' (הן מפרשי רש"י הנדפסים, והן אלו שדברתי עמהם בע"פ):

צאא) מהו הצורך לחפש הסבר לכך שבנ"י הביאו את המשכן אל משה – כיון שמשה צוה לבנ"י לעשות את המשכן וכליו, הרי מובן בפשטות שלאחרי שסיימו עבודתם, הביאו את המשכן וכליו אל משה?!

צביש מפרשים שהקושי בפסוק הוא "למה הוצרכו להביאו אברים אברים, והלא אין דרך האומנין להביא לבעלים הכלי שנתנו להם לתקן אלא כולו .. אלא על כרחך לומר שמתוך כובד המשכן לא הי' להם כח להקימו, והביאוהו אברים".

צגאבל לכאורה קשה לומר שהקושי בפסוק הוא מדוע לא הקימו בנ"י את המשכן בעצמם (אלא הביאוהו אברים אברים) – שהרי משה לא

צד296
צוה אותם להקים את המשכן; הציווי הי' לעשות את הקרשים והיריעות והכלים כו', ובנ"י עשו רק מה שנצטוו, ולא מצינו שנצטוו להקים את המשכן. ולכן, כשסיימו לעשות מה שנצטוו, הביאו אל משה כל מה שעשו ע"פ הציווי – "את האוהל ואת כל כליו וגו'".

צהב) מהי ההסברה שכיון "שלא היו יכולים להקימו", לכן הביאו את המשכן אל משה – כיון שכל בנ"י לא יכולים להקימו, למה יעלה על דעתם שמשה יוכל להקימו?! ובמכ"ש מזה שמשה עצמו הי' סבור שאין ביכלתו להקימו (כפי שממשיך רש"י "אמר משה לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו על ידי אדם"). וא"כ, הוצרכו לשלוח שליח לבית המדרש לשאול את משה מה לעשות (כמובא בפירוש רש"י בנוגע לפסח שני ובנוגע לבנות צלפחד), ולמה הביאו את המשכן אל משה?

צוג) לאידך גיסא: מזה שהביאו את המשכן אל משה בגלל "שלא היו יכולים להקימו", מוכח, שהיו סבורים שמשה יכול להקימו, ומנא לי' לרש"י שגם משה לא הי' יכול להקימו, ואמר לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו על ידי אדם?

צזד) סדר הדברים בפירוש רש"י – דורש ביאור:

צחבהתחלת פירושו כותב רש"י "שלא היו יכולים להקימו" (סתם), מבלי לפרש טעם הדבר. ואח"כ מוסיף "ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן הניח לו הקב"ה הקמתו", וממשיך "שלא הי' יכול להקימו שום אדם (וכאן כותב הטעם) מחמת כובד הקרשים .. אמר משה .. איך אפשר הקמתו ע"י אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו וכו'".

צטולכאורה הי' צריך רש"י לכתוב בשינוי הסדר ובקיצור: "שלא הי' יכול להקימו שום אדם – כולל משה – מחמת כובד הקרשים, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב"ה הקמתו, ואמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו וכו'"?

קה) "וזהו שנאמר הוקם המשכן, הוקם מאליו" – הי' צריך רש"י לפרש לקמן, על הפסוק101 "הוקם המשכן", דלכאורה הרי זה בסתירה למ"ש לפנ"ז "תקים את משכן", ולמה פירשו כאן?

קאו) בנוגע לסיום פירוש רש"י בתיבות "מדרש רבי תנחומא":

קבהסגנון הרגיל בפירוש רש"י הוא – שמקדים "רבותינו דרשו"

קג297
(אמרו או פירשו), "מדרש אגדה" (וכן "ומדרש רבי תנחומא" או "פירש רבי תנחומא"), להורות שזהו פירוש ע"ד הדרש, אלא שזהו דרש הקרוב אל הפשט (ולכן מביאו בפירושו, ואינו כותב "לא ידעתי פירושו").

קדאבל כאן לא מקדים רש"י בתחלת פירושו שזהו "מדרש רבי תנחומא" – כיון שפירוש זה הוא פשוטו של מקרא ממש, ולא דרש; אלא שבסיום פירושו מציין רש"י מקורו של פירוש זה (שאינו פירוש שלו, ללא מקור), ומציין למדרש רבי תנחומא דוקא – כדי לשלול פירוש אחר. וצריך להבין: מהו הפירוש שכוונת רש"י לשלול בהציון למדרש רבי תנחומא דוקא?

קהז) ועתה נבוא ל"קלאָץ קושיא" (שלכאורה אין עלי' תשובה) – ששואל בן חמש למקרא דוקא:

קו"ויביאו את המשכן וגו'" פירושו שהביאוהו ממקום אחד למקום שני: מהמקום שבו נעשתה מלאכת המשכן – במחנה ישראל, שהתפרס על שטח גדול (כמובא בפירוש רש"י: "תלתא פרסי", ומובן גם בפשטות שיש צורך בשטח גדול כדי להעמיד אהלים עבור ששים ריבוא מישראל) – למקומו (אהלו) של משה (שהי' מחוץ למחנה).

קזולכאורה: כיון ש"לא היו יכולים להקימו .. מחמת כובד הקרשים" – איך היו יכולים לטלטל את הקרשים ולהביאם אל משה?!

קחועכצ"ל שהקושי לטלטל את הקרשים מחמת כובדם הוא בנוגע לאדם אחד, אבל כמה אנשים ביחד – שלשה, חמשה או עשרה – היו יכולים להביא את הקרשים ממקום למקום. וכיון שכן, למה לא היו יכולים גם להקים את המשכן?!

קטוכל זה צ"ל מובן באופן המוכרח ע"ד הפשט, גם לבן חמש למקרא, ועד שרש"י לא צריך לפרש את הקושיא שבכתוב, כיון שמובן מעצמו, וכפי שיתבאר לקמן.

קי* * *

קיא298
יז. המשך הביאור באגרת התשובה ספ"י ורפי"א – נכלל בשיחת ש"פ ויקהל סי"ז ואילך.

קיב*

קיגיח. הביאור בפירוש רש"י:

קידכאשר הבן חמש למקרא לומד את הפסוק "ויביאו את המשכן וגו'" – מתעוררים אצלו ב' שאלות:

קיהא) מדוע הביאו את המשכן אל משה: לכאורה היו בנ"י צריכים להקים את המשכן בעצמם – כי, אף שבכתוב נתפרש רק הציווי על מלאכת המשכן, הרי מסתבר לומר שבציווי זה נכללת גם הקמתו, ו"המתחיל במצוה אומרים לו גמור"; ואם היו סבורים שלא נצטוו על הקמתו – היו צריכים להודיע למשה שסיימו את קיום הציווי דמלאכת המשכן, ותו לא מידי, ולמה הביאו את המשכן אל משה?

קיוב) היתכן שעומדים כבר להקים את המשכן, ועדיין לא עשה משה שום מלאכה במשכן?!

קיזיט. ולתוספת ביאור – בנוגע לשייכותו של משה עם מלאכת המשכן:

קיחנתבאר לעיל שהציווי על מלאכת המשכן "לי" (למשה) הי' רק "לומר לכם", אבל משה עצמו לא נצטווה על מלאכת המשכן, ולכן לא עשה משה שום מלאכה במלאכת המשכן – "שום מלאכה" דייקא (כהגירסא ברוב הדפוסים), כולל גם מלאכת הבאת נדבת המשכן שנקראת בכתוב בשם "מלאכה", וכפי שמוכרח גם ע"ד ההלכה – שהרי הכלל הוא ש"אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן", ובין מלאכות שבת נימנית גם "הוצאה" (והבאה), שהיתה רק בנדבת המשכן.

קיטולכן לא מצינו שהי' זה ענין בלתי-רצוי אצל משה, כמו בנוגע לנשיאים – כפי שמפרש רש"י על הפסוק "והנשאים הביאו", "אמר ר' נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח תחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה, אלא כך אמרו נשיאים, יתנדבו ציבור .. ומה

קכ299
שמחסרין אנו משלימין וכו', ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם, והנשאים כתיב",

קכא[והיינו, שאצל הבן חמש למקרא מונח בפשטות שמגיע עונש על שנתעצלו כו', ולכן מוכרח רש"י להוסיף שאכן נענשו ונחסרה אות משמם. וזהו הטעם שרש"י מבאר מ"ש "והנשאים" (חסר), אף שהשינוי ד"חסר" אינו ענין המעורר קושי בפשש"מ, שלכן ע"פ רוב לא מבאר רש"י הטעם דחסר כתיב, אא"כ נוגע הדבר לפירוש הכתוב],

קכבולכאורה, אם הי' חסרון אצל הנשיאים שסוכ"ס השתתפו במלאכת המשכן (ורק נתעצלו מתחילה), עאכו"כ בנוגע למשה שלא השתתף כלל במלאכת המשכן?! – אלא שאצל משה לא נחסר מאומה, כיון שלא נתעצל ח"ו, כי אם שמלכתחילה נצטווה רק לומר לבנ"י ציווי מלאכת המשכן, אבל הוא בעצמו לא נצטווה על זה.

קכגונתבאר הטעם שמשה לא נצטווה על מלאכת המשכן, וגם הטעם שלא חלשה דעתו מזה (כמו שחלשה דעתו של אהרן שלא השתתף בחנוכת הנשיאים) – לפי שענינו של משה הו"ע התורה שלמעלה מהמשכן.

קכדוגם: משה לא הי' זקוק למלאכת המשכן בשביל השראת השכינה, כיון שכבר היתה השראת השכינה באהלו של משה, כמ"ש "ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה וקרא לו אוהל מועד והי' כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה", והיינו, שאהלו של משה הי' כמו אוהל מועד דהמשכן, ובו "דבר ה' אל משה" כמו במשכן, ומה שנתחדש ע"י המשכן הרי זה רק הענין ד"ושכנתי בתוכם"21, בנוגע לבנ"י (כיון שאהלו של משה הי' מחוץ למחנה, ולא הי' שייך לכל בנ"י), אבל לגבי משה עצמו לא הי' חידוש ע"י המשכן, ולכן לא הוצרך להשתתף במלאכת המשכן.

קכה[ועפ"ז יובן מ"ש במדרש על הפסוק "והמלאכה היתה דים גו' והותר", שאמר משה לפני הקב"ה "עשינו את מלאכת המשכן והותרנו, מה נעשה בנותר, אמר לו, לך ועשה בהם משכן לעדות כו'" – דלכאורה אינו מובן: מהי הכוונה בזה (כפי ששקו"ט בזה במפרשים) – דיש

קכו300
לומר, שקאי על אהלו של משה, דכיון ששם הי' הקב"ה מדבר עם משה, לכן שייך עליו הלשון "משכן לעדות", ע"ש "ונועדתי לך"].

קכזויש להוסיף בהחילוק בין משה להנשיאים שנתעצלו מתחילה, ואהרן שחלשה דעתו שלא השתתף בחנוכת הנשיאים – שלנשיאים לא היתה שייכות עם מלאכת המשכן דבנ"י, וכן לא היתה שייכות לאהרן עם חנוכת הנשיאים; משא"כ משה, כיון שכל הציווי על מלאכת המשכן הי' על ידו – הן בנוגע לנדבת המשכן, כמ"ש "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם גו' קחו מאתכם תרומה לה' וגו'", והן בנוגע לעשיית המשכן וכליו, שכל פרטי הענינים הוצרכו להיות "בתבניתם אשר אתה מראה בהר", והרי רק משה בעצמו ראה זאת, והוא זה שהורה לעושי המלאכה כיצד לעשותם – הרי בודאי יש לו חלק במלאכת המשכן, אף שלא עשה מלאכה בידיו ממש.

קכחאבל אעפ"כ שואל הבן חמש למקרא: סוכ"ס איך יתכן שלמשה לא יהי' חלק בעשיית מלאכת המשכן בידים ממש כמו כל בנ"י וביחד עמהם?!

קכטוהגע עצמך: בנוגע לחטא העגל טען משה "ואם אין (אם לא תשא חטאתם) מחני נא מספרך", אע"פ שלא היתה לו שייכות כלל לחטא העגל, שהרי הי' בהר ולמד תורה עם הקב"ה; ואיך יתכן שבגלל השראת השכינה באהלו של משה מחוץ למחנה, לא ישתתף משה יחד עם בנ"י במלאכת המשכן?! – משה רבינו זועק שרצונו להיות בתוך המחנה יחד עם בנ"י, שלכן, באים בנ"י גם לאהלו של משה מחוץ למחנה, כמ"ש124 "והי' כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה"!

קלכ. וכדי לתרץ ב' שאלות הנ"ל (סי"ח) – מפרש רש"י "ויביאו את המשכן וגו'", "שלא היו יכולים להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן הניח לו הקב"ה הקמתו":

קלאלאחרי ש"ותֵּכל כל עבודת משכן אוהל מועד" – אכן רצו בנ"י וניסו להקים את המשכן, בחשבם שהקמת המשכן נכללת בציווי מלאכת המשכן (כנ"ל סי"ח), אלא "שלא היו יכולים להקימו".

קלבוכאן לא כותב רש"י שהסיבה לכך "שלא היו יכולים להקימו" היא "מחמת כובד הקרשים" – כי:

קלג301
אילו היו בנ"י בטוחים שהסיבה לכך שאינם יכולים להקימו היא מחמת כובד הקרשים – לא היו מביאים את המשכן למשה, שהרי מאותה סיבה לא יוכל גם משה להקים את המשכן.

קלדויש לומר, שבנ"י לא ידעו מהי הסיבה שלא היו יכולים להקימו – אם מחמת כובד הקרשים, או בגלל שלא נצטוו על זה (והיינו, שבראותם שאין ביכלתם להקים את המשכן, הבינו, שהקמת המשכן אינה נכללת בציווי מלאכת המשכן).

קלהוהטעם שלא נצטוו על זה – יכול להיות שזהו מצד חטא העגל, והיינו, שאע"פ ש"נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם .. והתחיל לצוותן על מלאכת המשכן", הרי זה רק בנוגע למלאכת המשכן, אבל לא עד כדי כך שיוכלו גם להקים את המשכן לבדם, ללא משה רבינו.

קלוולכן "ויביאו את המשכן אל משה" – דכיון שלא היתה לו שייכות לחטא העגל, יוכל להקימו. ובפרט שראו שמשה הקים את "אוהל מועד .. אשר מחוץ למחנה", "מקום שכינה .. באהלו של משה"124, וא"כ, בודאי יוכל להקים גם את המשכן (ובנוגע לאופן ההקמה – אם בדרך נס או בדרך הטבע – אין זה ענינם).

קלזומיד לאח"ז מתרץ רש"י גם את השאלה הב' בנוגע להשתתפותו של משה בעצמו במלאכת המשכן – "ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב"ה הקמתו".

קלחכא. וממשיך רש"י לבאר, שהסיבה האמיתית לכך שלא היו יכולים להקימו היא – (לא בגלל שלא נצטוו על זה, מצד חטא העגל כו', אלא) "שלא הי' יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים כו'":

קלטובהקדם הדיוק בלשון רש"י "שום אדם" (אף שהי' יכול לומר "שלא הי' יכול להקימו אדם כו'") – שיש לפרשו בב' אופנים: (א) ללא יוצא מן הכלל, (ב) יחידי, והיינו, שאי-האפשרות להקים את המשכן מחמת כובד הקרשים היא רק לאדם אחד, אבל כמה בני אדם ביחד היו יכולים להקים את המשכן למרות כובד הקרשים.

קמוכמובן מזה גופא שהביאו את המשכן אל משה, למרות כובד הקרשים – כיון שנשאום כמה אנשים ביחד.

קמאוהטעם שלא הקימו את המשכן ע"י כמה אנשים ביחד – כי, ציווי מלאכת המשכן הי' לכל אחד מישראל בתור יחיד, ולא בתור חלק מכלל

קמב302
הציבור, הן בנדבת המשכן: "כל נדיב לבו יביאה"93, והן בעשיית המשכן וכליו: "איש איש ממלאכתו אשר הם עושים", ולכן, גם הקמת המשכן (הראשונה136) הוצרכה להיות ע"י יחיד (ורק ההבאה אל משה, שלא היתה חלק מבנין המשכן, היתה יכולה להיות ע"י כמה אנשים ביחד).

קמגובזה "שלא הי' יכול להקימו שום אדם כו'" – ללא יוצא מן הכלל – נכלל גם משה, ש"אמר להקב"ה איך אפשר הקמתו ע"י אדם".

קמדועל זה "אמר לו (הקב"ה) עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו":

קמהכיון ש"לא עשה משה שום מלאכה במשכן", וכאמור לעיל, שאף שכל מלאכת המשכן היתה ע"פ ציווי משה, מ"מ, לא עשה משה שום מלאכה במשכן בידיו ממש, לכן "הניח לו הקב"ה הקמתו", ו"אמר לו עסוק אתה בידך" – "בידך" דייקא (אף שלכאורה תיבה זו מיותרת) – כיון שעד עתה היתה שייכותו של משה למלאכת המשכן רק ע"י דיבורו, ועדיין הי' חסר רק העסק בידיו ממש.

קמואלא שזהו רק "נראה כמקימו", אבל באמת "הוא נזקף וקם מאליו", וראי' לדבר – "שנאמר הוקם המשכן, הוקם מאליו", והיינו, שאין כוונת רש"י לפרש כאן מ"ש לקמן "הוקם המשכן", ולתרץ את הסתירה ממש"נ לפנ"ז "תקים את משכן", אלא להביא ראי' ש"לא הי' יכול להקימו שום אדם", כולל גם משה, והקמתו ע"י משה היתה באופן שהי' "נראה כמקימו", אבל באמת "הוא נזקף וקם מאליו".

קמזכב. ומסיים רש"י בציון ל"מדרש רבי תנחומא" – כיון שבגמרא מבואר באופן אחר, ואילו פשש"מ הוא כדברי התנחומא:

קמחאיתא בגמרא: "משה רבינו עשר אמות הי', שנאמר ויפרוש את האוהל על המשכן, מי פרשו, משה רבינו פרשו, וכתיב עשר אמות אורך הקרש".

קמטולפי זה – אין סיבה לומר שמשה לא הי' יכול להקים את המשכן מחמת כובד הקרשים, כי, כשם שאדם בינוני שגבהו ג' (או ג' ומחצה) אמות יכול להעמיד קרש בן ג' אמות, הנה משה שגבהו עשר אמות יכול להעמיד קרש בן עשר אמות, שכן, אדם גבוה מצטיין גם בגבורה, וככל שקומת האדם גבוהה יותר, גדול כחו יותר.

קנ303
אבל בפשוטו של מקרא לא מסתבר לומר שמשה הי' גבוה עשר אמות, כי: (א) כיון שזהו דבר חידוש, הי' רש"י צריך לומר זאת בפירוש. (ב) מצינו שבנות יתרו אמרו (במענה לשאלת אביהם "מדוע מהרתן בא היום") אודות משה: "איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן". ואם משה הי' גבוה עשר אמות, הנה במקום לומר "איש מצרי", שכמוהו יש מאות אלפי איש, היו יכולות ליתן סימן טוב יותר – איש גבוה עשר אמות הצילנו! ומזה מוכח שע"פ פשש"מ לא הי' משה גבוה עשר אמות.

קנא[ומ"ש בגמרא "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור כו', וכולן ממשה .. דכתיב ויפרוש את האוהל על המשכן, ואמר מר משה פרסו, וכתיב עשר אמות אורך הקרש וגו'" (וכיון שהי' גדול כ"כ מסתמא גבור הי') – אין הכרח לומר שמשה הי' גבוה עשר אמות, שהרי גם אם היתה קומתו ע"ד הרגיל יכול להיות שהי' גבור ביותר. ואדרבה: אם נפרש בנוגע לגבורתו של משה שהי' גבוה עשר אמות, נצטרך לומר שכל הנביאים היו גבוהים עשר אמות, כיון ש"אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור כו'" כמשה, ולא מצינו זאת בשום מקום].

קנבכג. ויש לבאר ההוראה מהאמור לעיל שאע"פ שכל מלאכת המשכן נעשתה ע"פ משה, "הניח לו הקב"ה הקמתו", באמרו "עסוק אתה בידך כו'":

קנגאמרו רז"ל "כל האומר אין לו אלא תורה, אפילו תורה אין לו". ולכן, גם מי שהוא מלמד טוב ומשפיע טוב, צריך להיות אצלו גם הענין דגמילות חסדים.

קנדיהודי צריך להיות בתוך המחנה, וליטול חלק בענינים השייכים לכל בנ"י ולסייע להם כו' – כפי שהי' הסדר אפילו אצל משה רבינו, שלא הי' די בכך שלימד לבנ"י כיצד לעשות את המשכן (נוסף על האוהל שלו מחוץ למחנה), אלא הוצרך לעסוק בידיו ממש במלאכת המשכן יחד עם כל בנ"י.

קנה*

קנוכד. כאן המקום לתרץ גם מה ששאלו על המוזכר לעיל ש"אין

קנז304
לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים":

קנחבמאמר הגמרא הנ"ל (סכ"ב) "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על כו' וכולן ממשה" – נזכר גם "עשיר", כמ"ש "פסל לך", "פסולתן שלך יהא", ועי"ז נתעשר משה. ומזה משמע, שעד אז לא הי' אצל משה ענין העשירות. ועכצ"ל, שמשה רבינו לא יצא ממצרים במצב של עשירות?!

קנטולכאורה משמע כן גם מדברי הגמרא (על הפסוק "ויקח משה את עצמות יוסף עמו") "שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה (של מצרים), והוא נתעסק במצוות". ועד"ז במדרש תהלים על הפסוק "נבזה בעיניו נמאס", "זה משה, שמאס בביזת מצרים, לפי שכל ישראל עסוקין בביזה, והוא הי' עוסק בעצמות יוסף".

קסאבל: לא מסתבר לומר שלא הי' למשה רבינו חלק בקיום הציווי "וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב", "ונצלתם את מצרים", כפי שהבטיח הקב"ה ל"אותו צדיק .. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

קסאובפרט ע"פ תורת הבעש"ט הידועה בפירוש מארז"ל "התורה חסה על ממונן של ישראל", שזהו לפי שבכל דבר יש ניצוץ קדושה השייך אליו שצריך לבררו כו', וזהו גם הטעם לגודל האיסור דבל תשחית – שמצד זה הי' גם משה רבינו צריך להשתתף בבירור ניצוצות הקדושה שהיו במצרים, שזהו תוכן הענין ד"ונצלתם את מצרים".

קסבולכן מסתבר יותר לומר שגם למשה רבינו הי' חלק בביזת מצרים, אלא שעיקר התעסקותו היתה "במצוות", "בעצמות יוסף", כדיוק לשון חז"ל: "נתעסק במצוות", "הי' עוסק בעצמות יוסף", בניגוד לכל ישראל

קסג305
ש"נתעסקו בביזה", ואילו משה רבינו "מאס בביזת מצרים", והשתתפותו בזה היתה רק מצד הציווי "וישאלו גו'", "ונצלתם גו'".

קסדאבל עפ"ז אינו מובן מדוע נתעשר משה מפסולתן של לוחות דוקא, ולא מביזת מצרים?

קסהוהביאור בזה – בפשטות:

קסוכיון ש"אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר כו'", בהכרח למצוא אצל משה רבינו עשירות יתירה לגבי כל שאר בנ"י. ולכן לא די בעשירות של ביזת מצרים, כיון שאין זה ענין מיוחד אצל משה רבינו דוקא, שהרי "אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים".

קסזועכצ"ל שהענין המיוחד בעשירות של משה רבינו לגבי כל שאר בנ"י הוא – "פסל לך", "פסולתן שלך יהא".

קסח*

קסטכה. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ה) אודות הסתלקות משה בז' אדר – ישנם השואלים: מהו החילוק בין ז' אדר לל"ג בעומר, יום הסתלקות הרשב"י, שז' אדר אינו יום שמחה, ויש כאלו שאצלם הוא יום תענית, ואילו ל"ג בעומר הוא יום שמחה?

קעובפרט ע"פ המבואר בכ"מ שרשב"י הוא ניצוץ של משה רבינו – הרי בודאי לא הי' צריך להיות חילוק בין ימי הסתלקותם.

קעאומבואר בזה – שהיחס ליום ההסתלקות נקבע אצל כל אחד מהם לפי רצונו: משה רבינו רצה וביקש שיניחו לו להכנס לארץ ישראל כדי שיתקיימו כל המצוות על ידו ("דהמצוות עצמן כשיהיו נעשים ע"י משה יהיו מבחי' עליונה יותר כו'"), כך, שהסתלקותו היתה בניגוד לרצונו, ולכן אי אפשר לקבוע יום זה ליום שמחה; משא"כ רשב"י, שביום הסתלקותו היתה אצלו שמחה גדולה ביותר שלא היתה דוגמתה במשך כל ימי חייו, באמרו "בחד קטירא אתקטרנא וכו'", והי' גם חדוה בעולם כו' (כמסופר באידרא), לכן נקבע יום הסתלקותו ליום שמחה.

קעב306
אמנם, הא גופא צריך ביאור – מהו טעם החילוק בין משה לרשב"י באופן היחס ליום ההסתלקות?

קעגויובן ע"פ המבואר במאמר חסידות פרטי הענינים בהגילויים שנפעלים במיתת צדיקים (כמבואר גם באגה"ק סי' ז"ך וביאורו וסי' כ"ח), שענין זה תלוי לפי המעמד ומצב שבאותו זמן:

קעדבזמנו של משה רבינו – "דור דעה", ומשה רבינו עצמו הי' בדרגת התשובה, במעמד ומצב של עלי' להר נבו, "נו"ן בו", שהו"ע שער הנו"ן – הנה לפי ערך המעמד ומצב בזמן ההוא נחשב ענין ההסתלקות לירידה, ולכן אינו יום שמחה;

קעהמשא"כ רשב"י, שהי' בזמן גלות רומי, שאז היו כל הגזירות וכו' – הנה לפי ערך הזמן ההוא נחשב ענין ההסתלקות לעילוי גדול, ועד ש"מיתתן של צדיקים מכפרת" על עון הדור, ולכן הרי זה יום שמחה.

קעוכו. אמנם, כיון שטבע החסידות הוא להפוך כו' (כמו "זדונות נעשו לו כזכיות") – לא ראו אצל חסידים ענין של היפך השמחה בז' אדר,

קעזובפרט כשמדובר אודות חודש אדר, שבו "מרבין בשמחה", ובפרט בשנה מעוברת, שבה ישנם ששים יום רצופים שבהם "מרבין בשמחה", ובאופן שבכל יום צ"ל שמחה גדולה יותר מהיום שלפניו, דאל"כ אין זה נקרא "מרבין בשמחה",

קעחוכיון שעומדים כבר באדר שני, וכבר נעשה עילוי גדול בענין השמחה – אזי מבטלים את הענין שהמן "שמח שמחה גדולה" באמרו "נפל לי פור בירח שמת בו משה", ומגלים ש"לא הי' יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד"97 – "לא הי' יודע" דייקא, שקשור עם הענין ד"עד דלא ידע" שבפורים, כך, שמהפכים את הענין הבלתי-רצוי שבז' אדר מצד מיתת משה, לשמחה דז' אדר מצד לידת משה.

קעט307
ובקרוב ממש נזכה לקיום היעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר", ובתוכם משה, גואל ראשון הוא גואל אחרון74,

קפשאז יהי' גם הענין ד"אלה פקודי המשכן וגו'", ועד לביהמ"ק השלישי, שבו יהי' ענין הקרבנות "כמצות רצונך", כיון שכל עניני העולם (שמהם מביאים את הקרבנות) יהיו בשלימות (שהרי אז יקויים היעוד "וגר זאב עם כבש וגו'"),

קפאובהמשך לזה – גם הענין ד"ויקרא אל משה", ויקרא סתם.

קפבוכל זה נעשה ע"י העבודה עכשיו, שעל ידה זוכים לביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

קפג[אחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].

קפד______ l ______