Toras Menachem·Vol. 59 (5730·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Tzav·Parshas Parah·20 Adar Sheni 5730תורת מנחם·נט - שנת תש"ל - חלק שני·שיחת ש"פ צו·פ' פרה·כ"ף אדר שני·ה'תש"ל

א420
בס"ד. שיחת ש"פ צו, פ' פרה, כ"ף אדר שני, ה'תש"ל.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. פרשת פרה, הקשורה עם מצות פרה אדומה, שהיא מצות עשה מן התורה – יש בה לימוד והוראה.

דובהקדים – שיש נקודה משותפת בכל המצוות שמצדה שוים כולם, שלכן, חביבות המצוה וההידור בקיומה צ"ל בכל המצוות בשוה, ללא חילוקים, ועד שאסור שיהי' באופן אחר, כמארז"ל על הפסוק "אורח חיים פן תפלס", "לא תהא יושב ושוקל במצוותי' של תורה כו' אחת קלה שבקלות ואחת חמורה שבחמורות כו'".

האבל אעפ"כ, נאמר שם גופא הלשון "קלה שבקלות" ו"חמורה שבחמורות", והיינו, שלמרות ההשתוות שבכל המצוות ("לא תהא יושב ושוקל כו'"), יש מצוות שהם "קלה שבקלות" ויש מצוות שהם "חמורה שבחמורות". ונפק"מ גם להלכה – שכאשר נפגשים שתי מצוות שהם בסתירה זל"ז, צריך לידע איזה מהם לקיים, וכמו "עשה דוחה לא תעשה", וכיו"ב.

וובנוגע לעניננו: מצות פרה אדומה היא מצוה כללית, שלכן נאמר בה "זאת חוקת התורה", ויש כמה מצוות שתלויות בה, החל מחג הפסח ("ראשון לרגלים") שתלוי בפרה אדומה, כי, כדי שיוכלו להקריב קרבן פסח זקוקים לטהרה שע"י פרה אדומה, ולכן באה פרשת פרה בסמיכות לפרשת החודש, ללא הפסק ביניהם, כיון שבפרשת החודש מדובר אודות קרבן פסח, ובשביל זה זקוקים לטהרת הפרה.

זועד שזוהי מצוה כללית שנוגעת לכל ישראל לכמה דורות, שהרי בכל פרה השתמשו במשך כמה דורות – כמובן מזה שבמשך כל

ח421
הדורות עשו רק תשע פרות (והעשירית יעשה מלך המשיח), והרי השימוש בפרה אדומה הי' מאז שבנ"י היו במדבר, עד כמה שנים לאחרי חורבן בית שני, שזהו משך זמן של ריבוי שנים: ל"ט שנה במדבר (מהשנה השנית), ת"פ שנה מהכניסה לארץ ישראל עד לבנין ביהמ"ק, ת"י שנים של בית ראשון, ע' שנה של גלות בבל, ות"כ שנה של בית שני, ועוד כמה שנים לאחרי חורבן בית שני שבהם השתמשו עדיין באפר הפרה; וכיון שבכל משך ריבוי הזמן השתמשו בתשע פרות בלבד, נמצא, שבכל פרה השתמשו במשך כמה דורות.

טב. והנה, מסופר בגמרא באריכות אודות פרה אדומה שנולדה בעדרו של גוי, ו"נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם, יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי וכו'", ואכן חכמי ישראל שילמו לו סכום גדול ביותר.

יוהגע עצמך:

יאגם אם היו לוקחים את הפרה אדומה ללא תשלום – היו עוברים רק על איסור גזילה, שהוא רק לאו, ובפרט שמדובר אודות גזל עכו"ם שהוא איסור קל יותר, כך, שאין זה בערך כלל לגבי מעלת מצות פרה אדומה.

יבובפרט שהיו יכולים לעשות זאת גם ע"י שינוי מרשות לרשות כו' עד שיבוא לידיו של מקריב הפרה, שאז אין בזה איסור גזילה (כפי שמצינו בפוסקים בנוגע לקניית ד' מינים מגוי).

יגואעפ"כ, גם בשעה שבנ"י עסקו במצוה נעלית כמו פרה אדומה, היתה אצלם הזהירות גם בענין פרטי של גזל עכו"ם, עד כדי כך, שכדי שלא לעבור על איסור זה, היו מוכנים לשלם לגוי סכום גדול ביותר – שבפשטות לקחוהו מתרומת הלשכה (שהיו גובים ממחצית השקל) כמו כל קרבנות הציבור – שבו היו יכולים לקנות מאות קרבנות, והרי "התורה חסה על ממונן של ישראל".

יד422
ג. ולהעיר, שאף שהמכוון בסיפור הגמרא הנ"ל הוא להורות "עד היכן כיבוד אב ואם", כפי שרואים "מה עשה .. דמא בן נתינה כו'", הרי הכוונה בזה היא גם להורות על מעלתן של ישראל.

טוובכן:

טזהעובדה שבנ"י מוכנים לשלם ריבוי ממון עבור קיום מצוה – אינו דבר פלא. ובפרט בנדו"ד, שמדובר אודות ממון ציבור, הרי בודאי לא יפלא שחכמי ישראל – סנהדרין, שממון הציבור הוא בבעלותם – יתנו ריבוי ממון עבור קיום מצוה (משא"כ בנוגע לממון היחיד, הרי זה תלוי בדעתו של היחיד אם רצונו ליתן ריבוי ממון עבור המצוה או לא).

יזאלא החידוש הוא – שגם כשמדובר אודות מצוה נעלית כמו פרה אדומה, הנה בשעת מעשה נזהרו בנ"י גם בענין פרטי כמו גזל עכו"ם.

יחד. וכמו כל ענין בתורה, מלשון הוראה, ובפרט שתיקנו קריאה מיוחדת בתורה בענין זה [ועד שיש דעות שגם קריאת פרשת פרה היא מצוה מן התורה, כמו פרשת זכור (כנ"ל בהתוועדות שלפנ"ז)] – בהכרח ללמוד מזה הוראה:

יטישנם כאלו שמצות עשה מן התורה תופסת אצלם מקום חשוב, משא"כ ענין פרטי כו', ובפרט אם זה רק ענין הקשור עם "דרכי שלום", הנה במה נחשב פרט קטן, להשתדל בו כו', בה בשעה שמדובר אודות ענין כללי.

כועל זה באה ההוראה ממצות פרה אדומה – שהיא מצוה כללית שנוגעת לכלל ישראל, ואעפ"כ, נזהרו בנ"י גם בפרט קטן כמו גזל עכו"ם.

כאוזוהי הוראה לכל אחד ואחד, בכל זמן ובכל מקום – שצריך להיות זהיר אפילו בדקדוק קל של דברי סופרים, ולא לעשות חשבונות שיש ענינים נעלים יותר שקודמים לזה, אלא צריך להתנהג דוקא באופן שלא עורכים חשבונות כו'.

כבה. ועי"ז נעשית גם הכפרה דפרה אדומה:

כגאיתא במדרש שבנוגע לטומאת מת "נתכרכמו פניו של משה", באמרו, "במה תהא טהרתו". והיינו, שאפילו משה רבינו ש"אוהב ישראל הי'", והבין איך שייך ענין הטהרה בנוגע לכל הטומאות, הנה בנוגע

כד423
לטומאת מת, "אבי אבות הטומאה", לא הי' יכול להבין "במה תהא טהרתו", ואיך יוכל להכנס לביהמ"ק ולהקריב קרבן. ועל זה אמר לו הקב"ה, שפרה אדומה מטהרת גם טומאת מת.

כהוהענין בזה – שכאשר מתנהגים באופן שלמעלה מכל חשבונות (כההוראה שלמדים ממצות פרה אדומה, כנ"ל, וכפי שיתבאר לקמן), הרי זה פועל שגם מלמעלה מתנהגים באופן שלמעלה מכל חשבונות, שגם בנוגע לענין חמור כזה שמשה רבינו שואל "במה תהא טהרתו", נעשה ענין של כפרה, ועד לאופן ש"ונתן עליו מים חיים אל כלי".

כווענין הטהרה של כל אחד מישראל וכל בנ"י פועל להסיר את כל החטאים, כולל גם חטא נחש הקדמוני שהוא המקור לכל החטאים והטומאות, ועד שעי"ז באים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

כז* * *

כחו. בפרשת פרה יש ענין הדורש ביאור:

כטבנוגע לקרבנות שהקריבו במשכן ומקדש – יש ב' סוגים: יש קרבנות שמלבד ההקרבה על המזבח, יש בהם גם חלק שניתן לאכילת הבעלים, כך, שגם הם נהנים מזה, כמו קרבן שלמים וכו'; ויש קרבן עולה שקרב כולו ע"ג המזבח, "כליל לה'", וזהו א' הפירושים בשם "עולה", שעולה כולו לה' [עוד יותר אפילו משאר קדשי קדשים, שבהם יש חלק גם לכהנים], כי, מצד גודל מעלת הקדושה שבו, אין מקום שבשר ודם יהנה ממנו.

לובב' סוגים הנ"ל הוצרכה להיות ההקרבה בפנים דוקא, ויש איסור חמור לשחוט בחוץ.

לאובענין זה יש שינוי בפרה אדומה:

לבמחד גיסא – צריך לשרוף את הפרה כולה, ועוד יותר מאשר בקרבן עולה, שעור העולה שייך לכהנים, ואילו בפרה אדומה נאמר "את עורה ואת בשרה גו' על פרשה ישרוף", שזה מורה על קדושה

לג424
יתירה, שלכן אסור לאף אחד ליהנות ממנה; אבל לאידך גיסא – מעשי' בחוץ דוקא, "מחוץ למחנה" (מחוץ לירושלים), שזה מורה על פחיתות הקדושה, שהרי בירושלים יש קדושת המקום, כדברי המשנה "עשר קדושות הן כו'", משא"כ מחוץ לירושלים.

לדולכאורה הרי זה דבר והיפוכו: מחד גיסא – דרגא הכי נעלית בקדושה, ולאידך גיסא – דרגא תחתונה ביותר בקדושה?!

להאך הענין הוא – שכללות הענין דפרה אדומה הו"ע של חוקה, שזהו ענין שאינו מובן בשכל, וכמו הענין שמטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים, ועד ש"אומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה", וגם בנ"י מודים שאין על זה טעם בשכל, שהרי אין זה באופן שבנ"י עצמם יודעים את הטעם, אלא אדרבה: זהו בפירוש ענין שאין לו טעם בשכל, וצריך לקיימו רק בגלל שכך צוה הקב"ה. וכן הוא בנוגע לשני הפכים הנ"ל, שצריך לשרוף את הפרה כולה, ומעשי' בחוץ דוקא – שזהו ענין של חוקה, שאינו מובן בשכל.

לוז. ובענין זה יש הוראה – שגם אלו שנמצאים מחוץ למחנה, דורשים מהם ליתן הכל להקב"ה:

לזיש יהודים שנמצאים מחוץ למחנה, ואינם ראויים להכנס לביהמ"ק – שהרי אפילו הכניסה למלך בשר ודם צריכה להיות בלבושים המתאימים, וכמ"ש ביוסף "ויריצוהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו (ורק לאח"ז) ויבוא אל פרעה", ואם הדברים אמורים אפילו בנוגע לכניסה למלך גוי, עאכו"כ בנוגע לכניסה למלך ישראל, להבדיל, ועאכו"כ כשצריכים להיכנס למלך מלכי המלכים הקב"ה, להבדיל, בודאי צריכים להיות ראויים לכך.

לחואעפ"כ, הנה גם מי שאינו ראוי, ונמצא מחוץ למחנה, דורשים ממנו להתמסר לגמרי להקב"ה וליתן לו הכל, ללא חשבונות, כי, למלך יש שייכות גם אליו, וכמבואר בתניא המשל מ"מלך גדול ורב (ש)מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה .. המוטל באשפה, ויורד

לט425
אליו וכו'", כך, שאפילו בהיותו "מחוץ למחנה", עומד הוא "נוכח פני אוהל מועד", שלכן צ"ל שריפת הפרה באופן ש"רואה פתחו של היכל" (כיון שכל השערים הם פתוחים), ולכן צריך גם הוא להתמסר להקב"ה וליתן לו הכל, ללא חשבונות.

מולדוגמא:

מאכשמדובר אודות נתינת צדקה, עבור מוסדות חינוך על טהרת הקודש, או עבור הדפסת ספרים וכיו"ב – אין לעשות חשבון שאם יתן ריבוי ממון עבור מצוה אחת, לא יוכל ליתן עבור שאר מצוות, או שאם יתן היום, לא יוכל ליתן מחר, או שלא ישאר לו לפרנסתו וכו', ולכן מוטב שיתן סכום קטן יותר; אלא יש להתנהג ללא חשבונות, וליתן להקב"ה את הכל.

מבצריך לדעת שחשבון זה (שאינו יכול ליתן ריבוי צדקה עבור מצוה מסויימת, כיון שאז לא יוכל ליתן עבור שאר מצוות) הוא עצת היצה"ר, שבא בציור של רב בעל זקן ארוך לבוש "קאַפּאָטע"... והראי', שכאשר צריך להוציא כסף עבור מכונית או דירה, אזי אינו מבולבל מזה שצריך את הכסף עבור מצוות אחרות, ורק כשצריך ליתן צדקה, אזי ישנו הבלבול מזה שיחסר לו עבור שאר מצוות, ומזה מוכח שזוהי טענת היצה"ר. וכידוע הסיפור אודות הרה"צ ר' נחום מטשערנאָביל בנוגע להבחנת טענת היצר כו'.

מגוכן אין לטעון שההנהגה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, למעלה מהשכל, צריכה להיות רק בעניני תומ"צ, אבל בנוגע לעניני מסחר כו', שהם "מחוץ למחנה", צריך להתנהג ע"פ שכל וע"פ חשבון, מבלי לחשוב אודות הקב"ה – כי, הקב"ה הוא נצחי, ונמצא בכל מקום, גם "מחוץ למחנה"!...

מדולכן, גם כאשר נמצאים "מחוץ למחנה" צריך להעלות להקב"ה את הכל, כמו בפרה אדומה: "ושרף גו' את עורה ואת בשרה גו'" – לא רק את הבשר, אלא גם את העור, שאינו ראוי לאכילה להיות דם ובשר כבשרו, אלא יכול לשמש רק בתור לבוש,

מה– אם לבוש מעור דק, שעושים ממנו לבוש לכל יום, או לבוש מעור גס, שעושים ממנו לבוש רק ליום קר ביותר שבו מנשבת רוח מקפיאה, שלכן יש צורך בלבוש עב כדי להתחמם (שהרי יהודי צריך

מו426
להיות במצב של חיות ותנועה וחמימות כו'), אבל ישנם כמה חדשים בשנה שבהם אינו זקוק ללבוש מיוחד זה, ולא כמו הלבושים שזקוק להם בכל יום, ועאכו"כ אכילה ושתי', שאי אפשר להתקיים בלעדם (כפי שמצינו בגמרא שיעור הזמן שאדם יכול להתקיים ללא אכילה ושתי') –

מזגם ענין כזה צריכים ליתן להקב"ה.

מחוע"י הנהגה באופן כזה שגם כאשר נמצא "מחוץ למחנה" נותן להקב"ה את הכל – נעשה אצלו ענין ה"קרבן", שהו"ע קירוב כל הכחות כו' (כלשון הידוע), ועד שמזכה את כל בנ"י במשך כמה דורות בענין של פרה אדומה.

מטח. וענין זה קשור גם עם הקביעות המיוחדת דפרשת פרה בשנה זו – כמדובר כמ"פ שיש ענינים ששייכים בכל שנה ושנה, כיון שקביעותם תלוי' בימי השנה, כמו הענין דפרשת פרה, שמוכרח להיות בכל שנה, ובסוף אדר הסמוך לניסן (שהרי פרשת פרה צריכה להיות בסמיכות לפרשת החודש (כנ"ל ס"א), ופרשת החודש היא בר"ח או בשבת מברכים ניסן), אבל בנוגע לקביעות בימי החודש, הרי זה יכול להיות בכמה אופנים; ובשנה זו הקביעות דפרשת פרה היא בעשרים באדר.

נובנוגע לעשרים באדר מצינו במגלת תענית סיפור שאירע ביום זה:

נא"בעשרין בי' צמו עמא למיטרא ונחת להון, מפני שהי' רעבון ובצורת בארץ ישראל .. שלש שנים זו אחר זו .. וכיון שראו שיצא רוב אדר ולא ירדו גשמים, הלכו להם אצל חוני המעגל אמרו לו התפלל שירדו גשמים .. עג עוגה ועמד בתוכה .. (ואמר) איני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו הגשמים יורדין טיפין טיפין .. אמר רבש"ע לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו הגשמים יורדין כמלא פי חבית, ושיערו חכמים טיפה אחת לוג .. אמר רבש"ע לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון וברכה ונדבה, ירדו כתקנן כו'" – עד כאן הסיפור בנוגע לעניננו (ולאח"ז מסופר אודות דברי שמעון בן שטח לחוני המעגל כו').

נב427
ומובן, שהעובדה שסיפור זה אירע בעשרים באדר היא בהשגחה פרטית, וכמרומז גם בנגלה (ככל הענינים של פנימיות התורה) – בדברי הגמרא "מגלגלין זכות ליום זכאי", וכיון שענין זכאי אירע ביום זה, הרי מובן שהוא "יום זכאי".

נגוכיון שבשנה זו חל עשרים באדר בשבת פרשת פרה, קשור מאורע זה גם עם פרשת פרה, שגם בו מודגש תוכן ההוראה הנ"ל מפרשת פרה.

נדט. והענין בזה:

נהבנוגע לגשמים נאמר "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה", וכמבואר בספרי הטבעיים, שכדי שיוכל להיות ענין הצמיחה יש צורך שתהי' ליחות באדמה, וענין זה נעשה עי"ז ש"אד יעלה מן הארץ", באמצעות חום השמש שמחמם את המים ועושה מהם אדים, ואח"כ יורד למטה באופן של גשמים, ועי"ז נעשית לחות באדמה.

נוולכאורה, כיון שהקב"ה ברא את העולם ע"פ שכל – למה קבע שהלחות באדמה תהי' עי"ז ש"אד יעלה מן הארץ" [ע"י חום השמש שפועל במים שיעלו מהם אדים, שזהו היפך טבע המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך], ורק אח"כ ירדו הגשמים מלמעלה למטה, ולא קבע שמלכתחילה תהי' לחות באדמה לצורך הצמיחה?

נזאך הענין הוא – שהקב"ה רצה שענין הגשמים יהי' רק לאחרי שהאדם יכיר בצורך הגשמים ויתפלל עליהם, והיינו, שידעו שכאשר יש צורך בענין מסויים, יש לפנות ולבקש זאת הקב"ה, כיון שהכל ממנו כו'.

נחוכאן רואים שגם כאשר לא ירדו גשמים במשך שלש שנים, שזהו"ע של "חזקה" – לא התפעלו בנ"י מזה, וביקשו מהקב"ה, בידעם שהכל בידו וביכלתו ליתן כו', ואכן פעלו שירדו גשמים והצמיחו כו'.

נטוכן הוא בעבודת כאו"א – שגם אם מישהו נמצא במעמד ומצב ש"מחוץ למחנה" במשך ג' שנים, דהוי חזקה, ועאכו"כ אם זה לא רק ג' שנים, אלא ל"ג שנים, כך, שענין זה נעשה טבע אצלו, וא"כ, יכול לחשוב איך ישנה את טבעו – הנה גם אז אין לו להתפעל מהטבע שלו, אלא להתנהג באופן שלמעלה מחשבונות, וליתן להקב"ה את הכל, ולבקש מהקב"ה באמת כו', ואז ישפיע לו הקב"ה כל הענינים, וכמבואר

ס428
באגה"ת שזהו "בלי שום ספק וס"ס בעולם", שלכן אנו מברכים "בא"י מברך השנים".

סאועד שנעשית הצמיחה של "זרע ברך ה'", ומעמידים צבאות הוי', בנים ובנות, שיצאו – יחד עם כל בנ"י – לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש, ובשמחה וטוב לבב.

סב* * *

סגי. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר גו' זאת חוקת התורה.

סד* * *

סהיא. פרשת פרה קורין באדר הסמוך לניסן, שלכן, קורין אותה באדר שני. אבל כיון שהן אדר ראשון והן אדר שני נקראים בשם "אדר", כך שהם שייכים זל"ז, הרי מובן שפרשת פרה שייכת גם לאדר ראשון, כך, שפרשת פרה קשורה עם כמה שבועות.

סוובהתאם לכך הנה גם בנוגע ללימוד פירוש רש"י בפרשת השבוע, נתעכב על ענין הקשור עם ימי המילואים, שאודותם מדובר כבר גם בפרשיות שלפנ"ז – בפרשת תצוה, וכמ"ש רש"י ש"פרשה זו נאמרה שבעה ימים קודם הקמת המשכן (לפני פ' פקודי), שאין מוקדם ומאוחר בתורה", ופרטי הענינים שבהמשך הפרשה הם "אלו האמורים בענין צוואת המילואים בואתה תצוה, ועכשיו ביום ראשון למילואים חזר וזרזו בשעת מעשה". ומסיים רש"י ש"כל הענין הזה דפרשת המילואים פירשתי בואתה תצוה", ואילו בפרשתנו מבאר רש"י רק את הענינים שלא נאמרו לפנ"ז, או ענינים שהם בשינוי לגבי מש"נ בפ' תצוה.

סזיב. אחד הענינים שרש"י מפרש בפרשתנו הוא בפרק ח' פסוק כ"ב: "ויקרב את האיל השני איל המילואים וגו'", ומפרש רש"י: "איל המילואים" – "איל השלמים, שמילואים לשון שלמים, שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם".

סחכלומר:

סטהפירוש ד"איל המילואים" אינו מלשון "ימי המילואים" שענינם חינוך הכהונה (כמ"ש לעיל: "ולמילואים", "ליום חינוך הכהונה") –

ע429
"מפני שלא נקרא מילואים רק האיל האחד משני האילים ("האיל השני") .. ואילו הי' שם המילואים מלשון .. חינוך, לא הי' ראוי להקרא האחד לבדו .. איל מילואים".

עאולכן מפרש ש"מילואים לשון שלמים שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם", ועפ"ז אתי שפיר שרק "האיל השני" נקרא בשם "איל המילואים", כי, אע"פ שגם האיל הראשון הוא בסדר העבודה דימי המילואים שעל ידה נעשה חינוך הכהונה, הרי אינו ממלא ומשלים את הכהנים בכהונתם (יש לו חלק בזה, אבל לא באופן שממלא ומשלים), שהרי לאחריו צריך להקריב את האיל השני; ורק האיל השני שהוא גמר העבודה (וכמ"ש בפרש"י על הפסוק "ויקטר המזבחה על העולה", "אחר העולה"), נקרא "איל המילואים", "לשון שלמים, שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם".

עבאך עדיין צריך להבין:

עגגם לאחרי הקרבת האיל השני, מפורש בקרא – הן בפרשת תצוה והן בפרשתנו – שהוצרך גם ליקח "מסל המצות .. חלת מצה אחת וחלת לחם שמן וגו'", כך, שגם ע"י הקרבת האיל השני לא נסתיימה עבודת המילואים, וכמפורש בפרש"י בפ' תצוה על הפסוק "למלא את ידם", "באיל ולחם הללו", וא"כ, למה נקרא "איל המילואים", "לשון שלמים, שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם"?

עדוממה-נפשך: אם מצד זה שגם האיל יש לו חלק במילוי והשלמת הכהנים בכהונתם – הרי גם לאיל הראשון יש חלק בזה; וכיון שהאיל הראשון אינו נקרא "איל המילואים", "לשון שלמים כו'", עכצ"ל, ששם "שלמים" שייך רק על גמר הענין, ובלשון הגמרא במסכת יומא: "עבודה תמה, ולא עבודה שיש אחרי' עבודה", וא"כ, הרי גם האיל השני אינו יכול להקרא "איל המילואים", "לשון שלמים", כיון שיש אחריו עבודת ההקרבה מסל המצות?!

עהיג. גם צריך להבין:

עובפ' תצוה מפרש רש"י "שהמילואים שלמים, שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים (וכפי שפירש בפ' ויקרא: "שיש בהם

עז430
שלום למזבח ולכהנים ולבעלים") .. החזה להיות לו לעובד העבודה למנה, וזה משה ששימש במילואים, והשאר אכלו אהרן ובניו שהם בעלים".

עחולמה בפרשתנו מפרש באופן אחר – "מילואים לשון שלמים שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם"?!

עטגם צריך להבין דיוק לשון רש"י "שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם", ולא "בעבודתם", כלשון הרגיל בכ"מ (גם בפירוש רש"י): "כהנים בעבודתם"?

פוכמדובר כמ"פ שכל ענינים אלו צריכים להיות מובנים בפשטות לבן חמש למקרא באופן המוכרח ע"פ פשטות הכתובים, שלכן לא צריך רש"י לפרש זאת. וכפי שיתבאר לקמן.

פא* * *

פביד. דובר פעם אודות השייכות של אגרת התשובה לפורים, שבפרק ראשון מובא הענין ש"מתענין על כל צרה שלא תבוא על הצבור, וכמ"ש במגלת אסתר". אבל שם מדובר אודות ענין התענית; ונוסף לזה, יש גם בפרק האחרון ענין השייך לפורים – בנוגע לענין הגאולה:

פגבנוגע לפעולת הקרבנות – "ענין עליות עולמות העליונים .. בהקרבת עוף כו'" – נזכר גם הלשון "קומץ מנחה".

פדוענין זה שייך לפורים – כמסופר בגמרא "אשכחי' (המן למרדכי) דיתבי רבנן (תלמידיו) קמי' ומחוי להו הלכות קמיצה .. אמר להו במאי עסקיתו, אמרו לי' בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומצי' דסולתא וכו'".

פהכלומר: המן ראה שמרדכי אסף כ"ב אלף תינוקות של בית רבן ולמד עמהם תורה – לא כפי שחשב שבגלל הגזירה יפלו בנ"י ברוחם, יתענו ויתכוננו למלחמה כו'. אך עדיין חשב שילמדו עכ"פ דיני מלחמה (הלכות מלכים), או הלכות תעניות וכיו"ב, אבל בפועל ראה שמרדכי לומד עם תלמידיו הלכות קמיצה!

פו431
מרדכי אמר לתלמידיו, שאע"פ שאנו נמצאים בגלות, ויש גזירה כו' – הרי ברור הדבר שתתבטל הגזירה, והקב"ה יוציא אותנו מהגלות, ויצטרכו לבנות את ביהמ"ק ולהקריב קרבנות, שא' מהם הוא קרבן מנחה, ולכן כבר עכשיו – כשנמצאים עדיין בזמן ש"כתבו שטנה גו'" והפסיקו את בנין ביהמ"ק – צריכים ללמוד הלכות קמיצה, כיון שיצטרכו לידע פרטי הדינים כו'.

פזומזה נבהל המן והבין ש"נפול תפול לפניו", בראותו, שמבלי להתפעל מהגזירה שלא בטלה עדיין, יכולים יהודים לשבת ולעסוק בתורה, מתוך בטחון חזק שתהי' הגאולה ובנין ביהמ"ק.

פחהיתה אמנם תביעה על בנ"י ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע", ועד שנחתם למעלה גזר-דין כו', אבל אעפ"כ, כאשר מרדכי עמד בתוקף ללמוד תורה עם תלמידיו, אזי עלתה שוועתם השמימה ובטלה הגזירה.

פטוזהו אופן ההנהגה של כל בנ"י – כלשון המגילה "אם מזרע היהודים מרדכי גו' נפול תפול לפניו"70, וכמ"ש לפנ"ז "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי", והיינו, שאין זה מרדכי לבדו, אלא זהו "עם מרדכי", היינו, שכן הוא אצל כל אחד מישראל, שאינו מתפעל מגזירת המן, ועד שאפילו אלו שלא עמדו נגד גזירת המלך והשתחוו להמן (לא כמו מרדכי ש"לא יכרע ולא ישתחוה"), "לא עשו אלא לפנים"71.

צובנוגע לעניננו: לשון רבינו הזקן "קומץ מנחה", ולא מנחה סתם, בא לרמז על גאולת פורים שהיתה קשורה עם לימוד הלכות קמיצה, שהורה על תוקף הבטחון כו'.

צאטו. אך יש ענין באגה"ת שלכאורה יש עליו סתירה מכללות הענין של פורים:

צבבפי"א מבאר רבינו הזקן שהקב"ה "חנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית' .. בלי שום ספק וס"ס בעולם, וכמו שאנו מברכים בכל תפלת י"ח תיכף שמבקשים סלח לנו כו' ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח .. ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד, כמו שאנו מברכין בא"י גואל ישראל".

צג432
ולכאורה אינו מובן: הענין ש"חוזרים וחוטאים" הוא רק לאחרי אמירת הברכות "חנון המרבה לסלוח" ו"גואל ישראל", שהרי בינתיים אין זמן לחטוא, ואם ברור הדבר שהקב"ה מוחל, הי' צריך משיח לבוא תיכף ומיד לאחרי ברכת "גואל ישראל" (שנאמרת ג' פעמים בכל יום) עוד לפני ש"חוזרים וחוטאים"?!

צדאך הביאור בזה – שהפירוש ד"נגאלין מיד" הוא (לא שמיד בא משיח, אלא) שמתחיל כל סדר הענינים דביאת משיח, כמ"ש הרמב"ם שלפני ביאת משיח צריך לבוא אליהו הנביא לבשר על הגאולה (לתקוע בשופר וכו'), וכיון שבמשך זמן זה "חוזרים וחוטאים" (וכדברי הגמרא: "שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום"), לכן לא בא משיח.

צהאמנם, בנוגע לפורים מצינו שלא הי' מעמד ומצב ד"חוזרים וחוטאים" לא רק במשך כמה ימים, אלא "כל הימים שהיו בנ"י בסכנה מפני גזירת המן .. כמעט משך שנה היו כולם בבחי' מס"נ ממש .. ולא עלה על שום א' מהם מחשבת חוץ ח"ו" (כדברי רבינו הזקן בתו"א), ונמצא, שבמשך כל זמן זה לא הי' אצלם חטא, לא במחשבה, לא בדיבור ולא במעשה, וא"כ, הוצרך אז לבוא משיח.

צוולפועל הנה אפילו בזמן הגמרא, כשאמוראים דנים בנוגע לאמירת הלל בפורים, אומרים הם ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן", ומכל-שכן עתה, ומשיח עדיין לא בא!

צזוא"כ, הרי זה בסתירה לכאורה לדברי רבינו הזקן ש"אילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד". וכפי שיתבאר לקמן.

צח* * *

צטטז. ישנו אמנם דין שאסור להכין משבת לחול, היינו, שאסור להכין בשבת ענינים הדרושים לימות החול; אבל לא מצינו בשום מקום שאין להשלים בשבת מה שלא השלימו בימות החול.

קובנוגע לעניננו:

קא433
החיוב "לבסומי בפוריא עד דלא ידע" – כנראה שבפורים זה הי' רק בצינעה!...

קבולכן, בעמדנו ביום השבת שלאחרי פורים (שהרי ביום ראשון בשבוע הי' פורים, וביום שני – שושן פורים), מן הראוי שימצאו כמה (אחד, שנים או שלשה) שיקיימו את הציווי "לבסומי עד דלא ידע". ובפרט שבשנה זו ישנם שני חדשי אדר, כך, שהשמחה היא כפולה. ובפרט ע"פ מ"ש בשו"ע (בנוגע לענין זה): "וטוב לב משתה תמיד".

קגאך אין זה היתר עבור כל אחד ואחד, ובודאי לא עבור הבחורים, שענינם הוא לימוד התורה מתוך חיות ולהט ("קאָכן זיך"), והם צריכים לקיים את הציווי "לבסומי", כפירוש רש"י: "ביין" – ביין אמיתי, יינה של תורה; אבל הבעלי-בתים שבמשך כל השבוע מונחים בענינים אחרים, ונמצאים למטה מעשרה טפחים, או למטה משלשה טפחים, שנחשב כלבוד, בשוה עם עפר הארץ... (ואין רצוני להאריך בזה) – הנה עכשיו ביום השבת עליהם לקיים את הציווי "לבסומי עד דלא ידע".

קדומה שיכולים לטעון שאם יהיו במעמד ומצב ד"לא ידע", לא יוכלו לשמוע ולהבין הדברים הנאמרים עתה – יקיימו זאת שלשה מתוך השלושים ושלש שבלאה"כ לא שומעים מה שמדברים... כך, שלא יפסידו מאומה, ולכל-הפחות יהי' אצלם הענין ד"לבסומי עד דלא ידע".

קה* * *

קויז. האמור לעיל אודות לימוד הוראות מסיפור המגילה – קשור גם עם המדובר בפורים אודות ההתגרות עם "גוי קטן", ויתירה מזה, "גוי גדול":

קזלאחרונה נערכה "הפגנה" על זה שלא נותנים ליהודים לצאת מרוסיא. ולמרות שהזהירו לפני חדשיים שאם יצעקו ברחובות, ימנעו נתינת היתר-יציאה למאות משפחות – אמר פלוני שלא איכפת לו; הוא

קח434
צריך להראות שהוא חי במדינה דמוקרטית, ויכול להתנהג כרצונו, ולכן ערך "הפגנה". ואכן כך הוה – שבגלל זה עיכבו מאות משפחות, אלף יהודים בערך, שלולי זאת היו יוצאים משם!

קטוכאמור כמ"פ, שכיון שהקב"ה יודע שיש לו עסק עם דור יתום, עליו להראות הכל בגלוי, בכדי שיתפסו את האמת. ואכן הראה לו הקב"ה שפעולה זו הזיקה לו – שאלו שהלכו לצעוק ברחוב חטפו מכות!... ואעפ"כ ממשיך לטעון שלא איכפת לו, ועליו להמשיך ולצעוק, ולכן הולך ל"טיימס-סקווער" ונעמד לתקוע בשופר... שהרי הוא צריך להראות שהוא "דמוקרטי", ובינתיים מרגיז את הגוי שיושב ב"קרמלין"!... שאף שאינו בעל בחירה, הרי בינתיים הוא כועס, ומעכב את יציאתן של מאות משפחות! וכל זה – בגלל שהוא צריך לצעוק!

קיוכשאומרים לו שישנם שלש מליון יהודים שזה יכול להזיק להם – טוען הוא שאינו דואג לשלש או חמש מליון יהודים, אלא הוא דואג לכל שנים-עשר מליון בנ"י, כלל ישראל!...

קיאוכמו"כ ערכו הפגנות נגד הגוי שיושב בצרפת, ועי"ז "פעלו" שיהודי צרפת לא יוכלו לבקש ממנו לשלוח עזרה לארץ ישראל, ושלא ישלח מטוסים ללוב כו' – כי כאשר הגוי כועס, אינו מוכן לשמוע מאומה!...

קיבלולי זאת, היו יכולים לבוא אליו, לדפוק על השולחן ולומר לו: שמע נא! לשם מה אתה צריך לשלוח מטוסים לערבים?! ואפילו אם רצונך לשלוח – אל תשלח עכשיו, אלא לאחרי כמה חדשים. ואכן היו מצליחים לפעול עליו, כפי שכבר אירע בעבר; אבל בגלל ההפגנות, אינו רוצה לשמוע מאומה!

קיגמדובר אמנם אודות גוי שהוא בעצם שונא ישראל, כפי שיודע אפילו בן חמש למקרא מ"ש רש"י: "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב"; אם זה "עשו" וזה "יעקב", ברור הדבר ש"עשו שונא ליעקב", אלא שאינו רוצה להראות בגלוי שהוא שונא ישראל בגלוי (בגלל שלא מתאים לו, או בגלל שיש לו איזו פני'), כך, שיש אפשרות לבקש ממנו טובה עבור בנ"י – להכנס לחדר לפנים מחדר ולדפוק על השולחן ולדרוש שלא ישלחו מטוסים לערבים, והוא הי' מסכים לכך.

קידובמקום זה – צועקים עליו ומכים אותו, ואומרים לו: הנך גנב,

קיה435
אתה חייב לי כסף, ואני יודע שלא תחזיר לי את החוב, ואח"כ מבקשים ממנו להחזיר את החוב!... – אנשים נורמליים לא מתנהגים כן!

קיויח. ובכן, בענין זה יש הוראה מהמגילה:

קיזבעת גזירת המן – הי' מרדכי יכול לצעוק ברחובות נגד המן, שהוא רק "ספר", ונמכר לו לעבד; ולומר להמן: שמע נא, אתה חייב לי מאה פרנק, ואינך רוצה להחזיר לי, כך, שהנך גנב!... והי' יכול ליתן להמן מכות, שאכן הי' ראוי להם!... וכמו"כ הי' מרדכי יכול לצעוק על אחשורוש שהוא "מלך טיפש" וכיו"ב.

קיחאבל מרדכי לא התנהג כן. לא עלה על דעתו לצעוק ברחובות, לתקוע בשופר וכו', אלא צוה לאסתר לילך אל אחשורוש ולבקש ממנו לבטל את הגזירה.

קיטולכאורה יכולים לשאול: מדוע להשפיל את עצמך ללכת ולבקש מאחשורוש?! – הרי זו ירידה! – מוטב ללכת ולצעוק ברחוב שהמן הוא רשע, ואחשורוש הוא טיפש וכיו"ב.

קכאך הענין הוא – שמרדכי ידע שבנ"י נמצאים בגלות, ורצונו של הקב"ה שיפעלו בדרך הטבע. אמנם צריך להיות ענין של תענית, "וצומו עלי גו' שלשת ימים לילה ויום", אבל לאחרי כן צריכה אסתר לפעול בדרך הטבע – לילך לאחשורוש ולבקש ממנו לבטל את הגזירה.

קכאוהגע עצמך:

קכבמרדכי הי' פוליטיקאי גדול – דאל"כ, לא הי' אחשורוש ממנה אותו ל"משנה למלך", שהרי בודאי רצה אחשורוש להנהיג מלכותו בפשטות, ולא באופן שלמעלה מדרך הטבע, וכיון שמינה את מרדכי ל"משנה למלך", בודאי הי' מרדכי פוליטיקאי גדול.

קכגואעפ"כ, בשמעו אודות גזירת המן, אזי "וילבש שק ואפר .. ויבוא עד לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק",

קכד– שהרי בענינים שאינם בסתירה לתומ"צ יש להקפיד על "דינא דמלכותא דינא", ולכן קיים מרדכי הציווי ש"אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק"; משא"כ בנוגע להשתחוואה להמן, הנה אע"פ ש"כן צוה לו המלך", הנה "מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"73 –

קכה436
וצוה לאסתר לילך לאחשורוש ולבקש ממנו לבטל את הגזירה.

קכווההוראה מזה, שגם עכשיו צריכה להיות ההנהגה באופן כזה – לא לצעוק כו', ובפרט כשרואים שפעולה זו מזיקה ליהודים, הרי בודאי שאין לעשות זאת.

קכזולא כמו אלו שטוענים שאין ללכת ולבקש מגוים, באמרם, שזהו סדר שמתאים ליהודי זקן שבא מעבר לים ("פון דער אַלטער היים"), ששם לימדו אותו ללכת כפוף... אבל עכשיו נמצאים בזמן חדש ובמדינה חדשה, וכאן צריכים להראות שיהודים אינם מתייראים ופוחדים – שכן, טענה זו טען המן, באמרו, ש"דתיהם שונות מכל עם", יש להם אלקים ישן ותורה ישנה... והרי רואים את התוצאה מטענה זו – "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" ח"ו!

קכחאמנם אמרו רז"ל "אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים", ומציאותו של יהודי היא למעלה לגמרי מענין השכל, אבל אעפ"כ, אינו היפך השכל. ורצונו של הקב"ה שיהודי יתנהג בדרך הטבע, כמ"ש "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה", ולכן צריך להשתדל אצל הגוי שלא ישלח עזרה לערבים כו', אבל לא לצעוק ולפעול על אחרים שגם הם יצעקו!...

קכטיט. וכששואלים אותו: מדוע אתה הולך וצועק, בה בשעה שבינתיים מזיק הדבר?! האם התבוננת במעשיך?! – משיב, שהתבונן בזה לפני עשר שנים, והחליט שכך צריך להתנהג, ועכשיו אין לו זמן לחזור ולהתבונן בזה, ובמילא, כן יקום, ומי יאמר לו מה תעשה!... אבל בפועל רואים עכשיו תוצאות הפוכות, וכאמור, שהזהירו על זה לפני חדשיים, ואין זה ענין של "רוח הקודש"... אלא ענין המפורש במגילה!

קלהסיבה לכך שבכל זאת הולך וצועק – כיון שהוא מונח ולהוט אחר מציאותו, להראות שהוא מנהיג בישראל, ואם לא "ירעיש", אף אחד לא ידע אודותיו... ולכן צועק, ומשתדל שגם אחרים יצעקו, שאז רואים שהוא מנהיג בישראל!

קלאאבל כאשר לא נוגע לו המציאות שלו, להראות שהוא מנהיג בישראל – אזי לא יערוך הפגנות, ולא יעמיד כסא ריק לשולחן הסדר, כדי להראות שממתינים על שחרורם של יהודי רוסיא...

קלב437
הגוי שיושב ב"קרמלין" לא מתפעל מזה שמעמידים כסא ריק, ואין זה פועל עליו מאומה!

קלגואדרבה: אם אכן יש לך כסא ריק בשולחן הסדר, מה אתה "מרעיש" שיביאו יהודים מרוסיא למלא את הכסא – לך והבא את בנך מ"גרעניטש-ווילידזש", והושיבו לשולחן הסדר!...

קלד[אלא מאי, היתכן שהוא יאמר לבנו מה לעשות... רצונו להיות ב"גרעניטש-ווילידזש", להיות "היפי", וכיון שהוא כבר אדם מבוגר, אינו יכול להתערב בחייו הפרטיים ולומר לו מה לעשות!...].

קלהיש לך כסא ריק – צא לרחוב שבו אתה גר, ותמצא שם יהודים שלא יודעים היכן לחגוג את הסדר, או שאינם יודעים בכלל מה זה "סדר", ותושיב אותם לשולחן הסדר. ואם אינך יודע בעצמך כיצד לערוך סדר, יש לך עצה – להתקשר לרב ע"י הטלפון ולשאול אותו כיצד עורכים סדר (כפי שמקובל היום שעל כל שאלה מתקשרים לרב ע"י הטלפון, וכמו בנוגע למחט שנמצאה בקורקבן, וכיו"ב).

קלוכ. ועד"ז בנוגע לענין השני שאודותיו דובר בפורים – שלא זו בלבד שמעוררים שאלה אם ארץ ישראל שייכת לעם אחד או לשני עממין, אלא עוד זאת, שרוצים להכניס כמה עממין לארץ ישראל.

קלזבמקום שתהי' ההנהגה כמו שהיתה בימי עזרא, ששילח את הנשים הנכריות, באמרו שכך צ"ל ע"פ תורה, ואף אחד לא התווכח עמו – מעוררים שאלה: מיהו יהודי, ורוצים לקבוע שאין צורך בגיור כהלכה, אלא די גם בגיור רפורמי כדי להחשב יהודי, ועי"ז מכניסים כמה עממין בארץ ישראל.

קלחוהרי זה ענין בלתי רצוי עבור ארץ ישראל, וגם בלתי רצוי עבור הגוים, שכן, כאשר מכריחים אדם לעשות דבר שהוא היפך טבעו, הנה סוכ"ס מוכרח הדבר להתפוצץ, כי, בבוא זמן שתהי' התנגשות אינטרסים בין ארץ ישראל לרומניא פולין או רוסיא, ישכח הרומני או הפולני או הרוסי אודות ארץ ישראל, וישאר נאמן למולדתו!...

קלטוהגע עצמך:

קמהסדר הוא שכאשר שולחים אנשים ל"חזית", בתעלת-סואץ או

קמא438
ברמת-הגולן וכו', צריכים לבדוק תחילה ולוודא שזהו אדם שישאר ללחום לטובת ארץ ישראל, ולא יערוק להצטרף לאחד השונאים, והיינו, שלא אומרים שכיון שיש אדם שמוכן ללכת לחזית, למה למנוע אותו, אלא כיון שזוהי מלחמה, צריך להבטיח תחילה את כל הפרטים.

קמבוכן הוא בנוגע לכל ארץ ישראל, שנחשבת כולה כמו "חזית", בגלל כל הפגזים וכו' שנופלים שם, ולכן צריך לבדוק ולוודא את מי מכניסים שם, ואם יש רק חשש שאינו רצוי, אין להכניסו לשם.

קמגואעפ"כ רוצים להכניס גוים לארץ ישראל, ואומרים שאין צורך בגיור כהלכה, אלא מספיק גיור רפורמי – שהכל יודעים מה הוא; די ללמוד שבועות אחדים מה נקראת אצלם "יהדות", ואז יוכל להרשם ולהחתם בתור יהודי!...

קמדוכל זה – לאחרי שזה-עתה פעלו שתהי' טלוויזיא בשבת, ועתה רוצים לפעול שכדי להיות יהודי מספיק גיור שלא כהלכה.

קמהוהוסיפו לאיים שלא ירעישו על הענין של "מיהו יהודי", כי אם ירעישו על זה, אזי יעלו את הנושא של גיוס בחורי ישיבה – אע"פ שהם בעצמם יודעים שלימוד התורה של בחורי הישיבה עוזר גם עבור אלו שנמצאים ב"חזית".

קמואך האמת היא שחייבים להרעיש ולפעול כדי לבטל ענינים בלתי-רצויים אלו, כי לולי זאת, לא יהי' שיעור לדבר!

קמזולהעיר גם ממה שאירע בשעה שדרשו להחשיב יהודי רק מי שנתגייר ע"פ הלכה, שהיו כאלו שציירו ציור שמבזה יהודים, באופן גרוע יותר מהציורים שהופיעו בזמן מלחמת העולם השני' בעיתונים הידועים ("דער שטירמער" וכיו"ב), שאפילו אז הי' היטלער מתבייש בציור כזה... עם ציור כזה הסתובבו ברחובות ירושלים, והתפארו בזה!...

קמחכא. וכאמור, זהו ענין בלתי רצוי הן עבור ארץ ישראל, והן עבור הגוי בעצמו, ואעפ"כ, אין פוצה פה ומצפצף! כולל גם הדתיים שהיו צריכים לצעוק שיבטלו זאת, ואינם עושים מאומה!

קמטומה שטוענים שאין מה לעשות בענין זה, כשם שאין מה לעשות בענין דטלוויזיא בשבת, כיון שכבר נתקבל הדבר – אין האמת כן, ובמכ"ש וק"ו: ומה ענין השבת שקיים כבר אלפי שנים, פעלו בו שינוי

קנ439
– הרי ענין הטלוויזיא בשבת שקיים רק שבועות אחדים, בודאי יכולים לשנותו, אם רק ירצו!

קנאולאידך גיסא, אם אתם לא עושים כלום – למה אתם יושבים בממשלה? צאו ממנה!... הם אומרים שאין לצאת מהממשלה, כיון שאז לא יוכלו לפעול ענינים אחרים שצריך לפעול. אבל אם לא עושים מאומה, ולא צועקים גם על ענינים אחרים – מהי התועלת בישיבה בממשלה?!

קנבוהרי רואים המצב בכל הענינים: גיוס בחורים – פוחת והולך. ניתוחי מתים111 – פוחת והולך. טלוויזיא בשבת – פוחת והולך. ועכשיו גם גיור כהלכה פוחת והולך. ואעפ"כ פוחדים לדבר ולצעוק על זה. וכאמור, אם בלאה"כ לא עושים כלום – אין מה לשבת בממשלה!

קנגכב. ויה"ר שיקויים מ"ש במגילה "ליהודים היתה אורה ושמחה (כמו שמחת פורים שהיא באופן ד"משפחה ומשפחה") וששון ויקר", וכפי שמוסיפים בנוסח ההבדלה: "כן תהי' לנו".

קנד* * *

קנהכג. הביאור בפירוש רש"י:

קנוהחילוק בפירוש "איל המילואים" בין פרשתנו, "שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם", לפ' תצוה, ש"משימים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים" – מובן בפשטות ע"פ ההקדמה האמורה לעיל (סי"א) שבפרשתנו מפרש רש"י רק מה שנתחדש לגבי פ' תצוה (פרט נוסף, או ענין שנאמר באופן שונה ממ"ש בפ' תצוה).

קנזובכן:

קנחבפ' תצוה62 נאמר "ולקחת מן האיל החלב והאלי' גו' ואת שוק הימין", ומסיים: "כי איל מילואים הוא", והיינו, שהתיבות "איל מילואים הוא" באים ליתן טעם והסברה ("כי") על מש"נ לפנ"ז שצריך לקחת מן האיל רק את החלב וכו' בשביל להקריב על המזבח (ולא כמו האיל הראשון עליו נאמר "והקטרת את כל האיל המזבחה עולה גו'").

קנטולכן אי אפשר לפרש "איל המילואים" "שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם" – כיון שאין זה טעם והסברה על הקרבת החלב וכו'

קס440
בלבד, שהרי מילוי והשלמת הכהנים היתה יכולה להיות גם אילו היו מקריבים את כל האיל (ולא רק החלב וכו' בלבד).

קסאובהכרח לפרש ש"המילואים שלמים שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים" – שזהו הטעם שהקריבו מן האיל השני רק את החלב וכו' (ולא "את כל האיל"), "כי איל מילואים הוא", "שהמילואים שלמים שמשימים שלום כו' לכך אני מצריכו החזה להיות לו לעובד העבודה למנה, וזה משה ששמש במילואים, והשאר אכלו אהרן ובניו שהם בעלים".

קסבאבל בפרשתנו לא נאמר "כי איל המילואים הוא", בתור נתינת טעם, אלא "ויקרב את האיל השני איל המילואים", בתור שם התואר, ולכן אי אפשר לפרש שנקרא כן רק בגלל "שהמילואים שלמים שמשימים שלום כו'", דא"כ, הי' צריך להקרא "איל השלמים", ולא "איל המילואים"; ולכן מפרש רש"י "שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם".

קסגכד. אך עדיין אינו מובן: מדוע נעשה מילוי והשלמת הכהנים ע"י האיל השני דוקא, ולא ע"י האיל הראשון?

קסדולכן מדייק רש"י ש"ממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם", ולא "בעבודתם":

קסהההוספה ד"כהונתם" לגבי "עבודתם" היא – בנוגע לאכילת קדשים, והיינו, שלא זו בלבד שביכלתו לעסוק בעבודת הקרבנות, אלא ביכלתו גם לאכול קדשים.

קסווזהו החידוש של האיל השני, "איל המילואים", ש"ממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם" – כי, האיל הראשון, שהי' עולה, פעל רק שיהיו ראויים לעבודה, ורק האיל השני, שהי' שלמים, שבו הי' חלק גם לכהנים, פעל למלא ולהשלים את הכהנים "בכהונתם", שמכאן ולהבא יוכלו לאכול קדשים.

קסזכה. ואעפ"כ כותב רש"י בפ' תצוה60 "למלא את ידם", "באיל ולחם הללו":

קסחאע"פ שהקרבת האיל פועלת השלמת הכהנים בכהונתם, מ"מ, בפסוק שבו מדובר אודות אכילת הקרבן, שבו נאמר "ואכלו אותם .. למלא את ידם", "אותם" לשון רבים, הן האיל והן הלחם (כיון שאכילת

קסט441
האיל היתה יחד עם אכילת הלחם, ללא הפסק ביניהם), בהכרח לפרש "למלא את ידם", "באיל ולחם הללו".

קעמשא"כ בפסוק "ויקרב את האיל גו'" שבפרשתנו, שבו מדובר רק אודות הקרבת האיל (שהוצרכה להיות בפני עצמה, לפני הקרבת הלחם), ואעפ"כ נקרא "איל המילואים", לכן מפרש רש"י ש"ממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם", היינו, שענין זה נעשה ע"י האיל.

קעא*

קעבכו. הביאור74 במ"ש באגה"ת ש"אם לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד" – שאין סתירה מזה שבזמן פורים עמדו כמעט משך שנה בתנועה של מס"נ:

קעגהמס"נ שבזמן פורים היתה רק בנוגע לענין של עבודה זרה, "לעבור דת ח"ו" –"שהרי אם רצו להמיר דתם, לא הי' המן עושה להם כלום, שלא גזר אלא על היהודים כו'"; אבל בנוגע לשאר הענינים הי' הסדר כרגיל – שהיו צדיקים ובינונים וגם למטה מזה כו', ולכן לא יפלא שלא נגאלו מיד.

קעדאבל המדובר באגה"ת אודות בקשת מחילה וסליחה מאתו ית' – אין זה רק בנוגע לע"ז, אלא גם בנוגע לכל הענינים, שהרי לא יתכן שבשעה שמבקשים "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך" יעשו עבירות אחרות, דא"כ, אין זו בקשה אמיתית, ועכצ"ל שהתשובה היא על כל העבירות; ולכן אתי שפיר ש"אם לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד".

קעה*

קעוכז. ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י הנ"ל:

קעזבנוגע ל"איל המילואים", "שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם", שענין זה נעשה (לא ע"י קרבן עולה, אלא) ע"י קרבן שלמים שקשור עם אכילה דוקא (כנ"ל סכ"ג) – לכאורה אינו מובן:

קעחאיתא בגמרא שאכילה ושתי' הם מהענינים שבהם דומים לבהמה, כך, שאין זה ממעלת האדם, שמתבטאת בענינים שבהם דומים למלאכי השרת. וא"כ, איך יתכן שדוקא ענין האכילה ממלא ומשלים את הכהנים בכהונתם?!

קעט442
אך הענין הוא – שזהו החידוש של יהודי, שביכלתו ליקח מאכל גשמי, ולעשות ממנו ענין של קדושה, עי"ז שבשעת האכילה אינו מונח בהמאכל, אלא מבררו ומזככו כו'. וענין זה מודגש באכילת הכהנים (שממלאת ומשלימה את הכהנים בכהונתם) – שלא רק החלק שמקריבים ע"ג המזבח נעשה קדושה, אלא גם החלק שנאכל ע"י הכהנים הו"ע של קדושה.

קפכח. וענין זה קשור גם עם ימי הפורים:

קפאאיתא בתיקוני זהר ש"יום הכפורים" הוא "כפורים", כמו פורים.

קפבוכמדובר פעם שענין זה מרומז גם בנגלה45 – שהרי איתא במדרש "כל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלים לעולם", ומוסיף: "א"ר אלעזר אף יום הכפורים לא יבטל לעולם" (כדאיתא גם בפרקי דר"א). ומכאן רואים שכאשר מזכירים פורים, מתעוררת מיד סברא שכן הוא גם ביוהכ"פ, כיון שפורים הוא כמו יוהכ"פ, ואדרבה: פורים הוא נעלה יותר מיוהכ"פ שנקרא "כפורים", בכ"ף הדמיון.

קפגולכאורה אינו מובן:

קפדביוהכ"פ – מתענים כל היום, ועוסקים כל היום בתפלה בבית- הכנסת, בקיטל לבן, להורות שדומים למלאכים; ואילו פורים הוא יום חול, ויש בו אכילה ושתי' וכו'. וא"כ איך אפשר לומר שפורים הוא נעלה יותר מיוהכ"פ?!

קפהאך הענין בזה – שעיקר החידוש הוא בנוגע לפורים דוקא:

קפואין זה "קונץ" להיות יהודי ביוהכ"פ, שאין בו אכילה ושתי' וכו'; ה"קונץ" הוא דוקא ביום כמו פורים, שיש בו אכילה ושתי' וכו' – לעשות זאת באופן המתאים ליהודי: להרבות באכילה ושתי' – רק בגלל המצוה שבדבר (נוסף על קיום שאר מצוות היום: מקרא מגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים), כך, שהאכילה ושתי' נעשית ענין של קדושה.

קפזואדרבה: דוקא עי"ז הרי הוא פועל את כל הענינים שנעשים ביוהכ"פ, ועד שזוהי הוכחה גם בנוגע לתענית דיוהכ"פ, שדוקא כאשר האכילה ושתי' בפורים היא באופן של קדושה, אזי יודעים שגם התענית דיוהכ"פ היתה כדבעי51.

קפח443
כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בברכת "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", שיוצאים מכל המדידות וההגבלות, ועד ש"ונברכו בך כל משפחות האדמה"125, כפי שיהי' כאשר "יעלה הפורץ לפנינו", בקרוב ממש.

קפט[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן המזונות לכמה מהאורחים שבאו מאנגלי' וצרפת, ואח"כ התחיל לנגן ניגון הקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל, ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה.

קצלאחרי שברך ברכה אחרונה, והזכיר שכל מי שנתחייב יברך ברכה אחרונה, אמר:]

קצאכט. כיון שעומדים עתה לקרוא בפרשת "ויהי ביום השמיני", שענין זה קשור עם כינור של משיח שיהי' של שמונה נימין (כדברי הגמרא) – הנה יה"ר שבקרוב ממש תהי' הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו ויוציאנו מהגלות, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", "לא תשאר פרסה", ו"כספם וזהבם אתם", ויוליכנו קוממיות לארצנו, ויקויים היעוד "והיתה לה' המלוכה", בעגלא דידן.

קצב[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].

קצג______ l ______