Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
א39
בס"ד. וא"ו תשרי, ה'תשל"א
(הנחה בלתי מוגה)
בס"ד. וא"ו תשרי, ה'תשל"א
(הנחה בלתי מוגה)
בדרשו
גהוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, ואיתא בגמרא כתיב כה' אלקינו בכל קראנו אליו, וכתיב דרשו הוי' בהמצאו (וקשו קראי אהדדי), ומשני, לא קשיא, הא ביחיד (שצריך להמתין לזמן שבו הקב"ה הוא בהמצאו ובהיותו קרוב) הא בציבור (בכל קראנו אליו), ויחיד אימת (מצוי לו, דכתיב בהמצאו), אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. וצריך להבין, דהנה ידוע מ"ש בספרי הובא בפרדס על הפסוק בכל קראנו אליו, אליו ולא למדותיו, וידוע הפירוש שמדותיו הן ע"ס דאצילות (כי מדותיו מורה על כל עניני אלקות כפי שהם באופן של מדה (מדידה והגבלה), שבכללות ה"ז כללות סדר ההשתלשלות, כולל גם ענין הספירות), ועז"נ בכל קראנו אליו, אליו ולא למדותיו, שקאי על בחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות ע"ס. ולכאורה5, כיון שבחי' אליו אינו ענין הקשור עם מדה וגבול, אינו מובן, מדוע יש בזה חילוק שזהו רק לציבור ולא ליחיד (שצריך להמתין לזמן דבהמצאו ובהיותו קרוב). וגם צריך להבין, מהו גודל העילוי של העשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, אשר, לאחרי כל העילוי דבכל קראנו אליו, שזהו אפילו באמצע השנה, אין זה מגיע למעלת העשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ שאז הקב"ה הוא בהמצאו ובהיותו קרוב, באופן שאין חילוק בין יחיד לציבור, שגם יחיד פועל ענין שבשבילו יש צורך בתפלת הציבור במשך כל השנה כולה.
דב) ויובן
הבהקדם משנת"ל שבעשרה ימים שבין ראש השנה ליוהכ"פ אומרים בכל יום שיר המעלות ממעמקים גו', ואיתא בזהר
ו40
בשלח ר' חזקי' פתח שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי', שיר המעלות סתם, ולא פריש מאן אמרו (כמו בשאר מזמורים שבהם נתפרש שנאמרו ע"י דוד או שלמה וכו'), אלא שיר המעלות דזמינין כל בני עלמא למימר כו', והיינו, שכל בני עלמא, כל אחד מישראל, ללא חילוק בין יחיד לציבור, וללא חילוק בין ראשיכם שבטיכם לחוטב עציך ושואב מימיך, אומרים כולם שיר המעלות ממעמקים. וממשיך בזהר (במאמר ר"ח), ומי אמר דוד הכי, והא כתיב בכל לבי דרשתיך (שזוהי מדריגה מסויימת וקבועה אצל כמה מישראל שבשמם מדבר דוד), ודא קרא סגי, מאי בעי ממעמקים (שעז"נ דזמינין כל בני עלמא למימר, ואפילו לא נאמר שדוד אומר זאת בשם כל ישראל, כמו בכל מזמורי תהלים), ומבאר, ששיר המעלות ממעמקים קאי על דרגא נעלית יותר מאשר בכל לבי דרשתיך, כיון שממעמקים היינו עמיקא דכולא עמיקא דבירא כו', עתיקא סתימאה דכל סתימין, ודוקא בגלל גודל העילוי דממעמקים, יכול כל אחד מישראל להגיע לשם ולפעול הענין דקראתיך, ועד שיומשך בהוי' (ממעמקים קראתיך הוי').
בשלח ר' חזקי' פתח שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי', שיר המעלות סתם, ולא פריש מאן אמרו (כמו בשאר מזמורים שבהם נתפרש שנאמרו ע"י דוד או שלמה וכו'), אלא שיר המעלות דזמינין כל בני עלמא למימר כו', והיינו, שכל בני עלמא, כל אחד מישראל, ללא חילוק בין יחיד לציבור, וללא חילוק בין ראשיכם שבטיכם לחוטב עציך ושואב מימיך, אומרים כולם שיר המעלות ממעמקים. וממשיך בזהר (במאמר ר"ח), ומי אמר דוד הכי, והא כתיב בכל לבי דרשתיך (שזוהי מדריגה מסויימת וקבועה אצל כמה מישראל שבשמם מדבר דוד), ודא קרא סגי, מאי בעי ממעמקים (שעז"נ דזמינין כל בני עלמא למימר, ואפילו לא נאמר שדוד אומר זאת בשם כל ישראל, כמו בכל מזמורי תהלים), ומבאר, ששיר המעלות ממעמקים קאי על דרגא נעלית יותר מאשר בכל לבי דרשתיך, כיון שממעמקים היינו עמיקא דכולא עמיקא דבירא כו', עתיקא סתימאה דכל סתימין, ודוקא בגלל גודל העילוי דממעמקים, יכול כל אחד מישראל להגיע לשם ולפעול הענין דקראתיך, ועד שיומשך בהוי' (ממעמקים קראתיך הוי').
זוהנה
חכללות ענין (אמירת שיר המעלות ממעמקים במשך) העשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ (שעליהם נאמר דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב) הו"ע בנין המלכות (כדאיתא בפע"ח), החל מר"ה (התחלת העשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ), שענינו המיוחד (מלבד היותו א' מהעשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ) הוא תמליכוני עליכם, שהו"ע ההכתרה של הקב"ה בתור מלך ישראל, ובאופן שעי"ז יומשך בכל הבריאה כולה, שהקב"ה יהי' גם מלך על כל הארץ, וכמו בר"ה בהתחלת הבריאה, כדאיתא בפרדר"א שאדה"ר אמר לכל הנבראים בואו אני ואתם כו' ונמליך עלינו מי שבראנו (כמ"ש בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו), ואז אמר אדה"ר (וכל הבריות אחריו) הוי' מלך גאות לבש. וכמבואר בזהר דכד בעא קוב"ה למברי אדם אזדעזעו כל עילאין
ט41
ותתאין, וכפי שמבאר אאמו"ר שזהו מפני שהאדם אינו פרט א' כמו שארי הנבראים, אלא הוא כולל כל הנבראים, מהעליונים ביותר עד לתחתונים ביותר, ופועל בכולם שאזדעזעו, כיון שעומד להבראות זה שיפעל בהם הענין דנשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו. וזהו גם מ"ש את הוי' האמרת היום גו', האמרת מלשון חשיבות, כמארז"ל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם. ועי"ז נעשה הענין דהוי' האמירך היום גו', שהקב"ה מקבל את ההכתרה והבקשה של בנ"י להיות מלך ישראל, וגם את הבקשה שלאח"ז, מלוך על העולם כולו בכבודך, והיינו, שבכל העולם כולו יהי' לא רק הענין דמלכותו בכל משלה, שענין הממשלה מורה שזהו באופן של הכרח, אלא מלוך (על העולם כולו) דוקא, באופן שמלכותו ברצון קיבלו עליהם, שכל זה נעשה ע"י עבודת ישראל בעצמם ובחלקם בעולם, ועי"ז פועלים לתקן עולם במלכות שד-י [ומהענין דאת הוי' האמרת היום גו', שהו"ע ההכתרה, נמשך גם הענין דדרשו גו' קראוהו, ובאופן שהקב"ה מקיים את הדרישה והקריאה וממלא כל תפלות ישראל וכל בקשות ישראל, שיהי' מלוך על העולם כולו בכבודך]. ועוד זאת, שהאמרת הוא גם מלשון אמירה, וקאי על העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שבכל ר"ה נעשה ענין זה מחדש, כמבואר באגה"ק שיורד ומאיר אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה (ומסיים, אך גילויו כו' תלוי במעשה התחתונים כו'). וענין זה קשור גם עם בנין המלכות, כי ענין המלכות הוא אמירה ודיבור, כמ"ש דבר מלך שלטון. ולאחרי שפועלים ענין זה בר"ה, צריך להמשיך זאת בעשר הספירות, ע"י עשר הכחות כפי שנמשכים מעשרה עומקים, שזהו"ע דממעמקים, והיינו, שבכל יום נמשך עומק השייך ליום זה [וכמשנת"ל שההמשכה שבכל יום ויום אינה מדרגא שכבר נמשכה ונתגלתה ביום שלפנ"ז, אלא העומק שבכל יום ויום נמשך ממעמקים], ועד ליוהכ"פ, שאז נשלם בנין המלכות באופן דממעמקים קראתיך.
ותתאין, וכפי שמבאר אאמו"ר שזהו מפני שהאדם אינו פרט א' כמו שארי הנבראים, אלא הוא כולל כל הנבראים, מהעליונים ביותר עד לתחתונים ביותר, ופועל בכולם שאזדעזעו, כיון שעומד להבראות זה שיפעל בהם הענין דנשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו. וזהו גם מ"ש את הוי' האמרת היום גו', האמרת מלשון חשיבות, כמארז"ל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם. ועי"ז נעשה הענין דהוי' האמירך היום גו', שהקב"ה מקבל את ההכתרה והבקשה של בנ"י להיות מלך ישראל, וגם את הבקשה שלאח"ז, מלוך על העולם כולו בכבודך, והיינו, שבכל העולם כולו יהי' לא רק הענין דמלכותו בכל משלה, שענין הממשלה מורה שזהו באופן של הכרח, אלא מלוך (על העולם כולו) דוקא, באופן שמלכותו ברצון קיבלו עליהם, שכל זה נעשה ע"י עבודת ישראל בעצמם ובחלקם בעולם, ועי"ז פועלים לתקן עולם במלכות שד-י [ומהענין דאת הוי' האמרת היום גו', שהו"ע ההכתרה, נמשך גם הענין דדרשו גו' קראוהו, ובאופן שהקב"ה מקיים את הדרישה והקריאה וממלא כל תפלות ישראל וכל בקשות ישראל, שיהי' מלוך על העולם כולו בכבודך]. ועוד זאת, שהאמרת הוא גם מלשון אמירה, וקאי על העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שבכל ר"ה נעשה ענין זה מחדש, כמבואר באגה"ק שיורד ומאיר אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה (ומסיים, אך גילויו כו' תלוי במעשה התחתונים כו'). וענין זה קשור גם עם בנין המלכות, כי ענין המלכות הוא אמירה ודיבור, כמ"ש דבר מלך שלטון. ולאחרי שפועלים ענין זה בר"ה, צריך להמשיך זאת בעשר הספירות, ע"י עשר הכחות כפי שנמשכים מעשרה עומקים, שזהו"ע דממעמקים, והיינו, שבכל יום נמשך עומק השייך ליום זה [וכמשנת"ל שההמשכה שבכל יום ויום אינה מדרגא שכבר נמשכה ונתגלתה ביום שלפנ"ז, אלא העומק שבכל יום ויום נמשך ממעמקים], ועד ליוהכ"פ, שאז נשלם בנין המלכות באופן דממעמקים קראתיך.
י42
ג) וביאור
ג) וביאור
יאהענין הוא, דהנה כתיב הוי' אלקי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן, ואיתא בזהר פ' בלק שג' התיבות הוי' אלקי אתה כוללים כל סדר ההשתלשלות, כי, שם הוי' הו"ע החכמה, ואלקי הוא בחי' בינה שנקראת אלקים חיים (ומ"ש אלקי, שמורה על השייכות אליו (אלקה שלי), הרי זה בחי' התבונה, ששייכת למדות), ואתה, הנה ע"פ הידוע שג' נקראים אתה, חכמה חסד ומלכות, הו"ע המשכת החכמה בחסד, כמ"ש אתה כהן לעולם, דכהן הוא איש החסד, ועד שנמשך גם בבחי' מלכות (שנקראת אתה), כסיום הכתוב, על דברתי מלכי צדק, שזהו כללות סדר ההשתלשלות. ובסגנון אחר, שהוי' (מלשון מהווה) הוא ראשית ומקור כל ההוויות, ואח"כ נמשך באלקים, לשון רבים, בעל הכחות והיכולת (כדאיתא בטושו"ע או"ח בפירוש המילות דנוסח הברכות), ואלקים בגימטריא הטבע, וכפי שבא באופן דאלקי, אלקה שלי, שניכר שנעשה הכח והחיות שלו, ועד שזהו באופן דאתה, לשון נוכח, שנעשה עולם גלוי שיכולים לומר עליו אתה, באופן של ראי' מוחשית. אמנם, כל זה אינו מספיק עדיין, אלא צ"ל הענין דארוממך גו', היינו, שצריך לרומם כל ענינים אלו באופן נעלה ביותר, עד לרוממות והתנשאות העצמות. וממשיך בכתוב, אודה שמך, היינו, שהענין דארוממך יורד ונמשך במקום ששמו של הקב"ה רק נקרא עליו, וכמארז"ל הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות לו שם, שזהו מהלך ת"ק שנה שבין רקיע לרקיע ובין הרקיע לארץ, עד לעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו (כמ"ש רבינו הזקן בתניא). וממשיך בכתוב, כי עשית פלא, היינו, שההמשכה היא עד
יב43
לעולם העשי', ועד לעשי' כפשוטה (עשית), ושם נמשך הענין דפלא, שהוא למעלה גם מהענין דאל"ף (אותיות פלא), שאל"ף קאי על חכמה (שזהו"ע אלף בי"ת אלף בינה, והיינו, שהחכמה נקראת אל"ף, ע"ש שמלמדת את הבינה), שהיא ראשית ההשתלשלות, ואילו כאן הרי זה בצירוף דפלא, מלשון הפלאה והעלם, כמו במופלא ממך, מובדל ומופרש ממך, ואעפ"כ, הרי זה נמשך באופן דעשית.
לעולם העשי', ועד לעשי' כפשוטה (עשית), ושם נמשך הענין דפלא, שהוא למעלה גם מהענין דאל"ף (אותיות פלא), שאל"ף קאי על חכמה (שזהו"ע אלף בי"ת אלף בינה, והיינו, שהחכמה נקראת אל"ף, ע"ש שמלמדת את הבינה), שהיא ראשית ההשתלשלות, ואילו כאן הרי זה בצירוף דפלא, מלשון הפלאה והעלם, כמו במופלא ממך, מובדל ומופרש ממך, ואעפ"כ, הרי זה נמשך באופן דעשית.
יגוממשיך
ידלבאר אופן ההמשכה למטה בעולם העשי' (עשית פלא) עד לעוה"ז התחתון שאין למטה ממנו, ששם נפעל הענין דלאום מלאום יאמץ, כשזה קם זה נופל, שמחורבנה של צור נבנית ירושלים51. וזהו שממשיך בפסוק שלאח"ז, כי שמת מעיר לגל, כפי שמבאר הצ"צ בארוכה בביאורי הזהר (על מאמר הזהר בפ' בלק הנ"ל38), שתיבת מעיר אותיות מיער, כמ"ש יכרסמנה חזיר מיער, והיינו, שקאי על העיר דלעו"ז, צור, ועז"נ כי שמת מעיר לגל, היינו, שמתבטל בנין העיר דלעו"ז, ונעשה ממנה גל, ועד שנעשה הבירור דלעו"ז באופן שמהפכים זה לעיר אלקינו. וע"ד מארז"ל עתיד חזיר להטהר, וכפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש, שעכשיו גרה לא יגר, פי', שאינו מחזיר הניצוצים שנפלו בו בשבה"כ, כי הבהמה שמעלה גרה, היינו, שאחר שקיבלה המאכל ולעסה שוב חוזרת ללעוס זה עצמו עוד הפעם, כדי שיהי' מבורר ומזוכך כדבעי, וענינו בנמשל, שהיא נותנת מה שנפל בתוכה בשבה"כ לבוא בבחי' בירור כו', אבל החזיר שגרה לא יגר מורה שאינו נותן הניצוצים שנבלעו בו שיבואו להתברר, אמנם לעת"ל [שאז יהי' גם חזיר מעלה גרה, שזהו א' הביאורים ע"פ נגלה איך יתכן שעתיד חזיר ליטהר, הרי זאת התורה לא תהי' מוחלפת, כיון שלעת"ל יהי' גם חזיר מעלה גרה] יחזיר כל הניצוצים לשרשם כו', שזהו כללות ענין הבירור דלעו"ז, שמתבררים
טו44
הניצוצים שנמצאים שם באופן של נר רשעים ידעך, כפי שמבאר בארוכה כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שגם בלעו"ז יש ניצוץ קדושה, כי לולי זאת לא יכולה להיות שום מציאות, אלא שהניצוץ הוא באופן דנר רשעים ידעך, היינו, שיש מציאות של נר, אלא שהוא דועך כו'.
הניצוצים שנמצאים שם באופן של נר רשעים ידעך, כפי שמבאר בארוכה כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שגם בלעו"ז יש ניצוץ קדושה, כי לולי זאת לא יכולה להיות שום מציאות, אלא שהניצוץ הוא באופן דנר רשעים ידעך, היינו, שיש מציאות של נר, אלא שהוא דועך כו'.
טזד) והנה
יזכל האמור לעיל בפסוק הנ"ל (הוי' אלקי אתה ארוממך וגו') שייך גם לר"ה. דהנה ידוע שבר"ה עולים כל הענינים וחוזרים למקורם ושרשם, ובפרטיות הו"ע הוי' אלקי אתה, היינו, שכל הענינים שנתהוו משם הוי', כפי שנמשך אח"כ בהכחות והיכולת דאלקים לשון רבים, ובגימטריא הטבע, עד שנעשה עולם גלוי, עלמא דאתגלייא, שיכולים לומר עליו אתה, הנה כל ענינים אלו חוזרים למקורם ושרשם למעלה מעלה, עד לרוממות והתנשאות העצמות (ארוממך), וצריך לחזור ולעורר את ההמשכה מפשיטות העצמות, שמשם יומשך בעצמות התענוג, ומשם בעצמות חו"ב, ובבחי' המדות עד לבחי' המלכות, שעי"ז נעשית בריאת כל ההשתלשלות כולה מחדש, כמובן מהדרוש של אדמו"ר האמצעי ד"ה להבין ענין תקיעת שופר ע"פ כוונת הבעש"ט ז"ל. והמשכה זו צריכה להיות עד למטה מטה, בעולם העשי' (עשית פלא), שהרי התכלית אינה להשאר בעבודה דר"ה, אלא לאח"ז צריך להמשיך זאת בבנין המלכות בעשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ (כנ"ל ס"ב), ואח"כ צריך להמשיך זאת בהענין דויעקב הלך לדרכו בעבודת כל השנה כולה, בעוה"ז התחתון שאין למטה ממנו, ועד למקום שבו צריך לפעול הענין דזדונות נעשו לו כזכיות (כי שמת מעיר לגל), ע"י עבודת התשובה, ששייכת במיוחד לעשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, כמ"ש הרמב"ם אע"פ שהתשובה יפה לעולם (וכל השנה זמנה הוא), מ"מ, בעשרה הימים שבין ר"ה ויוהכ"פ היא יפה יותר ומתקבלת היא מיד, שעי"ז מבררים את הניצוצים הנעלים שנמצאים גם בזדונות, ועד שמהפכים אותם לזכיות, שלכן אמרו רז"ל שבמקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם (שענין זה נאמר על דרגת התשובה שעל ידה זדונות נעשו לו כזכיות), שזהו לפי שעבודתם היא באופן של
יח45
תשובה שלימה (כלשון רבינו הזקן באגה"ת), שבזה נרמז גם ענין השלמת הבירורים, היינו, לא רק הבירורים שמקליפת נוגה, אלא גם בירור הזדונות שנהפכים לזכיות.
תשובה שלימה (כלשון רבינו הזקן באגה"ת), שבזה נרמז גם ענין השלמת הבירורים, היינו, לא רק הבירורים שמקליפת נוגה, אלא גם בירור הזדונות שנהפכים לזכיות.
יטה) והנה
כידוע שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, ובמדה שאדם מודד בה מודדין לו. ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט הידועה עה"פ הוי' צלך, כפי שמבאר הרב המגיד, שהצל בא ברוב אור השמש, וענינו בנמשל, שמרוב התענוג, החביבות והאהבה (שזהו מ"ש73 על יד ימינך, ע"ד אברהם אוהבי) של הקב"ה לבניו, שהם בנ"י, שמושרשים בעצמותו, נעשה ענין הצל, שמתנענע כמו תנועות האדם (שלפי ההתעוררות לתתא נעשה ההתעוררות לעילא). ומזה מובן, שכדי לפעול הענין דארוממך אודה שמך, שתהי' ההעלאה לבחי' הרוממות כו', ומשם יומשך למטה בבחי' שמך (שזהו מה שנפעל בר"ה, כנ"ל), צריכה להיות עבודת האדם ג"כ באופן כזה, היינו, לא רק בכחות הגלויים כו', אלא לרומם את עצמו וכחות נפשו למעלה מסדר השתלשלות שלו. והיינו, שעבודתו צריכה להיות באופן נעלה יותר מהעבודה כפי שהיא מצד שם הוי' שנחקק בנשמתו ובכל עשר כחות נפשו שהם בדוגמת ד' האותיות דשם הוי' [כפי שמבאר רבינו הזקן בארוכה בלקו"ת פרשת ראה אנכי, שבשעת קבלת התורה נמשך לכאו"א מישראל בחי' הוי' כו', וזהו ענין קבלת הדיבור אנכי הוי' אלקיך, פי', שיהי' בחי' שם הוי' מאיר ומתגלה בך כ"כ עד שיהא נקרא על שמך להיות אלקיך, אלקים שלך], ועאכו"כ למעלה יותר מבחי' אלקי, כמו אלקיך, כחך וחיותך, כפי שנמשך בריבוי הכחות שמתלבשים ברמ"ח אברי הגוף, ועאכו"כ למעלה מבחי' אתה, לשון נוכח, כפי שנמשך בענינים ואברים הגלויים, והיינו, שכל ענינים אלו נעשים אצלו באופן דארוממך, כיון שעבודתו היא מתוך מס"נ וקבלת עול באופן שהקב"ע היא עיקר העבודה, שזהו החידוש בקב"ע דר"ה לגבי הקב"ע של כל השנה כולה. וזהו גם הכלי שהקב"ה יקבל את ההכתרה (כפי שמאריך כ"ק מו"ח אדמו"ר בכ"מ בדרושי ר"ה שלו).
כא46
וכל זה פועל האדם ע"י עבודתו באופן דממעמקים, ומן המיצר, ובאופן דלך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש, היינו, שהלב אומר בקשו פני, שמבקש שימצאו את פנימיותו, ועד להפנימיות שבפנימיות (כמבואר בלקו"ת פרטי הדרגות שבפנימיות הלב), ועי"ז פועל גם למעלה שתהי' ההמשכה מבחי' הפנימיות, פניך הוי', שזוהי דרגא שלמעלה גם מהענין דכחשיכה כאורה, שלכן אומרים בר"ה יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה, באופן של בחירה שאינה קשורה עם טעם, אפילו לא טעם כמוס, אלא מפני שישראל מושרשים בהעצמות.
וכל זה פועל האדם ע"י עבודתו באופן דממעמקים, ומן המיצר, ובאופן דלך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש, היינו, שהלב אומר בקשו פני, שמבקש שימצאו את פנימיותו, ועד להפנימיות שבפנימיות (כמבואר בלקו"ת פרטי הדרגות שבפנימיות הלב), ועי"ז פועל גם למעלה שתהי' ההמשכה מבחי' הפנימיות, פניך הוי', שזוהי דרגא שלמעלה גם מהענין דכחשיכה כאורה, שלכן אומרים בר"ה יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה, באופן של בחירה שאינה קשורה עם טעם, אפילו לא טעם כמוס, אלא מפני שישראל מושרשים בהעצמות.
כבו) ועפ"ז
כגיובן מ"ש דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, בזמן שהוא מצוי גם ליחיד, שזהו"ע נעלה יותר גם מהענין דבכל קראנו אליו, אף שאליו קאי על בחי' אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות. והענין בזה, דהנה, גם כשישנם כל הבחי' הנ"ל דהוי' אלקי אתה, ואפילו בחי' פלא, הנה כל זמן שאין הענין דארוממך, עד לרוממות והתנשאות עצמית, הרי זה אמנם למעלה מבחי' מדותיו, אליו ולא למדותיו, אבל זוהי בחי' אליו ששייך לומר עליו שישנם גם מדותיו. וע"ד הידוע שהפרדס מפרש שאליו ולא למדותיו קאי על האור המתלבש בכלים (והיינו שהכלים נקראים מדותיו, ואליו קאי על האור המתלבש בכלים). וכמו"כ ישנו פירוש הבעש"ט, שאליו קאי על האורות שמהווים ומחיים את הכלים. ואפילו לפי פירוש רבינו הזקן (במאמר דמוצאי יוהכ"פ)88 שאליו קאי על עצמות אוא"ס, הרי זה עדיין אליו ששייך אצלו גם הענין דמדותיו, אלא שעתה היא הקריאה אליו ולא למדותיו. ולמעלה מזה הוא הענין דארוממך, רוממות והתנשאות עצמית, ששם לא שייך כלל הענין דמדותיו, כיון שאינו בגדר מדות כלל, אפילו לא באופן של שורש ומקור למדות, ואפילו לא באופן של שלילת ענין המדות. וזהו העילוי דדרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב גם לגבי (בכל קראנו) אליו ולא למדותיו. ולכן, בהענין דבכל קראנו אליו, הנה אף שהקריאה היא אליו
כד47
ולא למדותיו, מ"מ, יש חילוק בין ציבור ליחיד, כי זהו בחי' אליו שיש בו גם מדותיו, אלא שהקריאה היא אליו ולא למדותיו. ולמעלה מזה הוא הענין דבהמצאו ובהיותו קרוב, דקאי על פשיטות העצמות, שהוא בהמצאו ובהיותו קרוב גם ליחיד, כי, באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא (כנ"ל ס"ה), ואז העבודה היא בבחי' היחידה שבנפש, כתורת רבינו הזקן הידועה ש"כאן ליחיד" היינו בחי' היחידה, ועי"ז פועל שפשיטות העצמות תהי' באופן דבהמצאו ובהיותו קרוב.
ולא למדותיו, מ"מ, יש חילוק בין ציבור ליחיד, כי זהו בחי' אליו שיש בו גם מדותיו, אלא שהקריאה היא אליו ולא למדותיו. ולמעלה מזה הוא הענין דבהמצאו ובהיותו קרוב, דקאי על פשיטות העצמות, שהוא בהמצאו ובהיותו קרוב גם ליחיד, כי, באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא (כנ"ל ס"ה), ואז העבודה היא בבחי' היחידה שבנפש, כתורת רבינו הזקן הידועה ש"כאן ליחיד" היינו בחי' היחידה, ועי"ז פועל שפשיטות העצמות תהי' באופן דבהמצאו ובהיותו קרוב.
כהוכן
כוהוא גם באמירת שיר המעלות ממעמקים בעשי"ת, שבכל יום ויום ישנו הענין דממעמקים, והיינו, דכיון שזהו"ע שלמעלה לגמרי משייכות לבחי' מדותיו, לכן לא שייך לחלק שהענין דממעמקים ישנו רק ביום הראשון, ואח"כ ההמשכה היא מדרגא שכבר נמשכה ונתגלתה ביום הראשון, שהרי זהו ענין שלמעלה מדרגות כו', אלא זהו באופן שבכל יום ויום ממשיכים ממעמקים כו'. ודוקא ענין זה (ממעמקים) שייך לכל בני עלמא, היינו, לא רק למי שיכול לומר בכל לבי דרשתיך, שעבודתו מצד המוח והלב היא בשלימות, כמו דוד [שאף שאמר זאת בשם כנסת ישראל, ה"ז באופן שזוהי אמירתו של דוד, ולכן ה"ז מורה על עבודה ששייך בה חילוקי מדרגות כו'], אלא שיר המעלות דזמינין כל בני עלמא למימר כו', זמינין דייקא, היינו, שמזומנים ומוכנים כו', וזהו בכחו של כאו"א, ועד שאינו צריך להתבוננות, וכתורת רבינו הזקן על הפסוק שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, שכל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו כו', אינו רוצה ואינו יכול להיפרד ח"ו מאלקות (כולל גם שלא להיפרד מאלקות כפי שהוא הוי' אחד, שנמשך בד' רוחות העולם ובז' רקיעים וארץ).
כזז) וזהו
כחדרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, שבבוא עשי"ת אומרים לכל אחד מישראל, כל יחיד ויחיד בפני עצמו, שהקב"ה נמצא וקרוב אליו, ובהמצאו דייקא, באופן של מציאה, היינו, שאין זה ענין הקשור עם יגיעה, אלא ישנו מן המוכן, ומה שנדרש ממנו
כט48
אינו אלא הענין דדרשו וקראוהו, והוא מקיים זאת, ומתוך פנימיות נפשו, לך אמר לבי בקשו פני, שזוהי כללות העבודה מצד יחידה שבנפש, שנעשית במשך כל עשרה ימים אלו. ומזה נמשך אח"כ בכל עשר כחות נפשו, במשך כל השנה כולה, שתהי' שנה מבורכת בלימוד התורה וקיום המצוות באופן של חיות מחודש, כיון שהמשיך חיות חדש וכח חדש מלמעלה מעלה, עד למעלה שאין למעלה הימנו, ולמעלה מגדר מעלה ומטה. ותומשך ברכת הוי' בכתיבה וחתימה וגמר חתימה טובה, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, כפי שפעלו בתק"ש הענין דענני במרחב י-ה80, ועד שנמשך באופן דעשית פלא, בעולם העשי', עולם התחתון, עד לעשי' ממש, בבני חיי ומזוני רויחי, ועד לגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקויים היעוד כי שמת מעיר לגל, דקאי על חורבנה של צור, ולאח"ז נעשה בנינה של ירושלים (החל מהענין דירושלים בעבודת כאו"א מישראל, שזהו"ע שלימות היראה), ועד למ"ש בהמשך הקאַפּיטל, ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.
אינו אלא הענין דדרשו וקראוהו, והוא מקיים זאת, ומתוך פנימיות נפשו, לך אמר לבי בקשו פני, שזוהי כללות העבודה מצד יחידה שבנפש, שנעשית במשך כל עשרה ימים אלו. ומזה נמשך אח"כ בכל עשר כחות נפשו, במשך כל השנה כולה, שתהי' שנה מבורכת בלימוד התורה וקיום המצוות באופן של חיות מחודש, כיון שהמשיך חיות חדש וכח חדש מלמעלה מעלה, עד למעלה שאין למעלה הימנו, ולמעלה מגדר מעלה ומטה. ותומשך ברכת הוי' בכתיבה וחתימה וגמר חתימה טובה, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, כפי שפעלו בתק"ש הענין דענני במרחב י-ה80, ועד שנמשך באופן דעשית פלא, בעולם העשי', עולם התחתון, עד לעשי' ממש, בבני חיי ומזוני רויחי, ועד לגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקויים היעוד כי שמת מעיר לגל, דקאי על חורבנה של צור, ולאח"ז נעשה בנינה של ירושלים (החל מהענין דירושלים בעבודת כאו"א מישראל, שזהו"ע שלימות היראה), ועד למ"ש בהמשך הקאַפּיטל, ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.
ל______ l ______