Toras Menachem·Vol. 62 (5731·Part 1)·Sicha of Tuesday 6 Tishrei 5731תורת מנחם·סב - שנת תשל"א - חלק ראשון·שיחת יום ג'·וא"ו תשרי·ה'תשל"א

א49
בס"ד. שיחת יום ג', וא"ו תשרי, ה'תשל"א.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אבינו מלכנו".

גא. נהוג בהתוועדות כזו – הקשורה עם יאָרצייט, כשחל בימות החול – להתחיל עם סיום מסכתא.

דובהקדמה – שאע"פ שבכלל נחשבת כל התורה כולה לענין אחד (לגבי כמה ענינים), ועאכו"כ ששים המסכתות עליהם נאמר "ששים המה מלכות" (כדאיתא במדרש), שנקראים כולם בשם אחד: "מלכות", מ"מ, לגבי כמה ענינים נחשבת כל מסכת לענין בפני עצמו, וכמובן גם מהכלל "כי קאי רבי בהא מסכתא לא תשיילי' במסכתא אחריתי".

הולכן נקראים המסכתות בשם "מלכות", לשון רבים, ולא "מלכה", בלשון יחיד, אע"פ שבעניני קדושה משתמשים בלשון יחיד גם בנוגע לרבים, ולדוגמא: "כל הנפש הבאה לבית יעקב .. שבעים", כמבואר במדרש ש"יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן נפש" (לשון יחיד).

וולכן, בדרך כלל מחפשים לערוך סיום על מסכת שיש לה שייכות (שהרי יש מסכתות שיש להם שייכות יותר משאר מסכתות) מצד התוכן או מצד הזמן, ועאכו"כ כשהשייכות היא הן מצד התוכן והן מצד הזמן.

זובנדו"ד, הרי זו מסכת יומא:

חהתחלת המסכת היא: "שבעת ימים קודם יום הכיפורים כו'" – שבזה מודגשת השייכות בענין הזמן להתוועדות שנערכת באחד משבעת הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ (שהרי לא מדובר כאן רק אודות יום השביעי שלפני יוהכ"פ, אלא אודות כל שבעת הימים, כולל גם ו' תשרי).

טוסיום המסכת הוא בענין התשובה: "תשובה מכפרת וכו'", "דרש רבי אלעזר בן עזרי' וכו'", עד "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים וכו'" – שבזה מודגשת השייכות גם מצד תוכן המאורע של יום זה ("יאָרצייט"), שהרי בנוגע לענין האבלות רח"ל (ועד"ז בנוגע ל"יאָרצייט") מבאר הרמב"ם

י50
בהל' אבל (ע"פ מ"ש "והחי יתן אל לבו") שקשור עם ענין התשובה: "יפשפש במעשיו כו'", על מנת לתקן את הצריך תיקון.

יאולהעיר מהמדובר כמ"פ שענין התשובה והתיקון הוא בנוגע לג' ענינים: (א) בנוגע לעשיית דבר בלתי-רצוי, "אשר לא תעשינה", ובכללות הרי זה הענין של מצוות לא תעשה, (ב) בנוגע לענינים שהי' לו לעשות ולא עשה, ובכללות הרי זה ענין של מצוות עשה, (ג) בנוגע לשלימות העבודה "כדבעי לי' למיעבד" (כמסופר בגמרא אודות העונש המבהיל על זה ש"כדבעי לי' למיעבד לא עבד"), שבזה נכלל הציווי שלא להשאר על מקומו, אלא לילך "מחיל אל חיל", כמ"ש "ילכו מחיל אל חיל (עד ש)יראה אל אלקים בציון" (כמובא בכ"מ בש"ס), וכפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע שלו (בתוספת כמה מראי-מקומות) בנוגע ל"היוצא מבית הכנסת ("מיד אחר התפלה") לבית המדרש כו'"; ומזה מובן גם בנוגע לעסק בדרך ארץ ("הנהג בהן מנהג דרך ארץ") שלאח"ז, שצ"ל באופן של הליכה מחיל אל חיל לגבי מעמדו ומצבו בבית הכנסת ובבית המדרש – שזהו הענין ד"בכל דרכיך דעהו", שזוהי "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה" (כדברי הגמרא בסוף מסכת ברכות).

יבוג' ענינים אלו הם – כלשון הכתוב: (א) "סור מרע", (ב) "ועשה טוב", (ג) "בקש שלום" – שלום גם מלשון שלימות, והרי השלימות של דבר חי בכלל ובמיוחד אדם חי היא לילך "מחיל אל חיל".

יגב. ה"הדרן" על מסכת יומא,

יד– הביאור במשנה האחרונה שבמסכת: "אמר רבי עקיבא

טו51
אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר מקוה ישראל ה', מה המקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל" (לאחרי דרשת ראב"ע בנוגע לחילוק שבין עבירות שבין אדם למקום לעבירות שבין אדם לחבירו),

טזבהקדם הביאור בהתחלת המסכת: "שבעת ימים קודם יוהכ"פ מפרישין כה"ג מביתו .. ומתקינין לו כה"ג אחר תחתיו .. אף אשה אחרת .. שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו, ביתו זו אשתו":

יזכשם שבהתחלת המסכת החיוב של הכה"ג ביוהכ"פ להיות נשוי הוא (לא רק תנאי בעבודות דיוהכ"פ, אלא) מעלה ושלימות בכה"ג גופא [ונפק"מ להלכה – שגם "שאר העבודות של יום זה כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות, הכל בכה"ג נשוי", כמ"ש

יח52
הרמב"ם] – דכיון ש"ביתו זו אשתו", וכדברי ר' יוסי (אודות הנהגתו המיוחדת באופן של הידור) "מעולם לא קריתי .. אלא לאשתי ביתי", שראה את הענין ד"אשתו" (לא בתור ענין כשלעצמו, אלא) אך ורק בתור "ביתו" (עיקר ותכלית הנישואין – הולדת בנים), הרי זה נוגע לשלימות מעלת ה"אדם", שהרי "כל מי שאין לו בית אינו אדם" – כך גם בסיום המסכת, שהכפרה והטהרה דיוהכ"פ אינה מצד מעלת היום, אלא מצד מעלת ישראל, כדמוכח ממ"ש "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם גו'" – לא רק ביוהכ"פ.

יטאמנם, פסוק זה מדבר בזמן הגאולה, עת רצון (בדוגמת יוהכ"פ); ולכן מביא גם הפסוק "מקוה ישראל ה'" – גם בזמן שאינו עת רצון ובמצב בלתי רצוי. אבל הפסוק הראשון הוא "וזרקתי" – הזאה דוקא (ולא טבילה), שבאה מלמעלה, ובכחה לטהר מטומאת מת, להיותה מצד הקשר העצמי של בנ"י עם הקב"ה. ומצד קשר עצמי זה, "הקב"ה

כ53
מטהר את הטמאים", גם במעמד ומצב שהטהרה היא רק ממקצת טומאה, וגם לאח"ז נשארים "טמאים" –

כאהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 172 ואילך.

כבג. ויש להוסיף בביאור השייכות של ה"הדרן" הנ"ל להתוועדות ביום זה – שבו מודגשת גודל מעלתה של אשה בישראל:

כגבהתחלת המסכת – "ביתו זו אשתו", והיינו, שבנוגע לגודל הענין ד"איש וביתו", "זכו כו'", הנה אע"פ שלפעמים מודגשת מעלת האיש, "איש דרכו לכבוש", ו"איזו היא אשה כשרה שעושה רצון בעלה" (כדאיתא בתדב"א) – מודגשת בהתחלת מסכת יומא מעלת האשה דוקא: "ביתו זו אשתו", שהאשה היא זו ש"בונה" [שהרי "בית" הוא גם מלשון "בנין" (כמ"ש בעלי השרשים)] את הכה"ג שיהי' ראוי לעבוד עבודתו ביום הקדוש בקודש הקדשים.

כדוענין זה מודגש גם בסיום המסכת במאמרו של רבי עקיבא "אשריכם ישראל כו'" – ש"אשתו" היא זו ש"בנתה" אותו.

כהד. וענין זה שייך גם לכללות עשרת ימי תשובה:

כוובהקדים המדובר פעם אודות דיוק לשון הגמרא בנוגע למ"ש "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", "אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים" – דלכאורה, הלשון "בין" קאי על הענינים שבין שני הקצוות, ובנדו"ד, "בין ראש השנה ליום הכיפורים" יש רק שבעה ימים, ולא עשרה ימים – שבר"ה ויוהכ"פ (שהם שני הקצוות של הימים שביניהם) יש ב' ענינים: (א) ר"ה ויוהכ"פ הם חלק (פרט)

כז54
מ"עשרה ימים", ששוים בכך שעליהם נאמר "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", (ב) ונוסף לזה יש בר"ה ויוהכ"פ ענין בפני עצמו (שאינו בכל עשרת ימי תשובה): בר"ה – כמארז"ל שהקב"ה מבקש מבנ"י "אמרו לפני מלכיות בר"ה (ולא בימים שלאח"ז) כדי שתמליכוני עליכם" [וכמ"ש ר' סעדי' גאון שזהו א' הטעמים לתקיעת שופר, ש"כן עושין המלכים בתחלת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות כו'"], וביוהכ"פ – "לכפר גו' אחת בשנה" (יום אחד בשנה, ולא עשרה ימים).

כחוע"פ מ"ש במכילתא שהקב"ה אומר "קבלו מלכותי ("אנכי הוי' אלקיך") ואח"כ אגזור עליכם גזירות", הרי מובן, שלאחרי הענין ד"תמליכוני עליכם" שבר"ה (התחלת עשי"ת) בא כללות ענין התורה ומצוותי' ("אגזור עליכם גזירות"), שעל ידם נבנית מציאות האדם "זאת התורה אדם" – ברמ"ח אברים שכנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה גידים שכנגד שס"ה מצוות לא תעשה (שנזהר שלא לעשותם), בנין שלם – "תמים תהי' עם הוי' אלקיך", ועד לכללות בנין העולם באופן ד"לשבת יצרה", שיהי' כפי רצון הבורא.

כטובשביל זה יש צורך ב"ביתו זו אשתו" – "עזר כנגדו", כדברי הגמרא "במה אשה עוזרתו לאדם .. אדם מביא חיטין חיטין כוסס, פשתן פשתן לובש (בתמי') .. נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו", היינו, שכדי שהחטים יהיו מאכל אדם – שהמאכל הוא העיקר שכולל כל חלקו בעולם – יש צורך ב"עזר" של "ביתו זו אשתו".

לה. וכמו"כ ישנה גם השייכות המיוחדת לר"ה:

לאההפטרה של היום הראשון של ר"ה היא – בנוגע לחנה.

לבולהעיר, שכיון שההפטרה צריכה להיות קשורה עם הקריאה, הרי מההפטרה מובן גם ענינה של הקריאה, והיינו, שבקריאה בחומש

לג55
(תושב"כ) קשה לפעמים למצוא את הנקודה העיקרית, ואילו בנביאים מתפרש הדבר בדיוק יותר.

לדובנדו"ד: בקריאה מסופר אמנם אודות שרה, אבל לא רק אודותה, אלא גם אודות אברהם ואודות יצחק כו', כך שעדיין לא יודעים מהי הנקודה והעיקר; וענין זה מתגלה בהפטרה – שכל אריכות הדברים היא [לא אודות גדולת אלקנה; ענין זה נזכר בקיצור: "ועלה האיש .. מימים ימימה להשתחות ולזבוח לה' .. בשילה", ואילו כל האריכות היא] אודות חנה, ועד לסיום ההפטרה: "ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו", דקאי על דוד שנמשח בקרן ע"י שמואל (ששקול כמשה), בנה של חנה.

לה[ולהעיר גם מדברי הגמרא במסכת ברכות בנוגע להלכות תפלה: "כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה" (שבהם מסופר אודות הנהגת חנה בתפלתה). והרי ענין התפלה – "סידור שבחו של מקום" בג' ראשונות, בקשת צרכיו, והודאה בג' אחרונות – כולל כל חיי האדם עלי אדמות: תחילה ישנו הענין דאמירת "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי" וברכות השחר – ענינים שהאדם מקבל מן המוכן, ללא טירחא; לאח"ז צריך לטרוח ולבקש צרכיו, וגם לעשות "כלי" בשביל זה; ולאח"ז ישנו הענין דנתינת שבח והודי'. והרי ה"בנין" של כללות חיי האדם נעשה ע"י "ביתו זו אשתו" (כנ"ל ס"ד), וכמודגש אצל חנה, שהיא זו שגידלה והעמידה כו' את שמואל, שעל ידו נעשה הענין ד"וירם קרן משיחו" (כסיום ההפטרה)].

לוועי"ז נשלם גם הענין של הכתרת הקב"ה למלך בר"ה:

לזבר"ה מכתירים את הקב"ה ל"מלך על כל הארץ", וכפי שמבקשים "מלוך על העולם כולו בכבודך" – "מלוך" דייקא, שמורה על מלוכה ברצון (ולא "ממשלה" שהיא בעל כרחו). וענין זה נעשה עי"ז שבנ"י מקבלים אותו למלך עליהם – "תמליכוני עליכם", אך עדיין אין זה מספיק, אלא צריך גם לפעול בכל העולם, וכפי שאומרים בברכת "מלכיות": "לתקן עולם".

לחוענין זה נעשה ע"י "וירם קרן משיחו" – כפסק הרמב"ם בהלכות מלכים: "יעמוד מלך מבית דוד .. וילחם מלחמת ה' וינצח, ויבנה בית

לט56
המקדש במקומו, ויקבץ נדחי ישראל, ויתקן את כל העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה .. לעבדו שכם אחד", בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

מ* * *

מאו. ידוע ש"ראש השנה" (שנקרא בשם "ראש") הוא לא רק תחילת השנה (סתם), אלא בדוגמת ה"ראש" שמנהיג את כל הגוף, ועד שכל אברי הגוף נכללים תחילה בראש, וממנו מקבלים חיותם, גם לאחרי שנמצאים כל אחד במקומו, כך, שאפילו החיות של האצבע הקטנה שברגל נמשך מהמוח שבראש, ולא רק חיות סתם, אלא כל התנועות והפעולות מונהגות ע"י הראש; ועד"ז בנוגע לראש השנה, שענינו "תמליכוני עליכם"48, שיום זה צריך להנהיג את כל ימי השנה (כמו שהראש מנהיג את כל האברים), שצריכים להיות מונהגים מהמעמד ומצב שבו עומד יהודי שממליך את הקב"ה על עצמו, ועי"ז על חלקו בעולם ועל כל העולם, כפי שמתפלל ומבקש מהקב"ה: "מלוך על העולם כולו בכבודך".

מבוכשם שלא די בהתכללות של האברים בראש, שבו ישנה הידיעה איך צריך להנהיג את הידים והרגלים, אלא יש צורך בפעולת היד והרגל בפועל ממש – כן הוא גם בר"ה, שההחלטות הטובות שמקבלים בר"ה על כל השנה כולה, צריכים לבוא במעשה בפועל בפרטי ימי השנה (שהם בדוגמת פרטי האברים), בנוגע לעבודה ותפקיד של כל יום, ובלשון הזהר: "כל יומא ויומא עביד עבידתי'".

מגוהיינו, שנוסף לכך שכל זה נכלל בראש השנה, הרי תכלית הכוונה היא – שלאח"ז תהי' שנה שלימה ברוחניות ובגשמיות, אלא, שבמשך השנה יהי' ניכר שזוהי שנה של יהודי שהמליך את הקב"ה עליו ועל כל העולם כולו בתחילת וראש השנה, שאז הרי זה באופן ש"עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", והיינו, שכאשר ראש (רשית) השנה הוא אצלו כדבעי, אזי נמשך הענין ד"עיני ה' אלקיך" עד ליום האחרון של השנה ("אחרית שנה").

מדז. והנה, בנוגע לכללות העבודה במשך השנה, יכולים להיות שתי הנהגות: אם מסתפקים בפעולה בנוגע לעצמו, או שרוצים לזכות עוד מישהו ולפעול עליו כו' – כפי שנרמז גם בהפטרה של ר"ה:

מה57
מסופר בהפטרה ש"לחנה אין ילדים", ולכן "ותבכה ולא תאכל", וכאשר אלקנה אמר לה: "למה תבכי ולמה לא תאכלי .. הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים" [ש"עשרה" מורה על ריבוי ושלימות, ואילו "אנכי טוב לך (יותר) מעשרה בנים"] – לא קיבלה חנה את טענתו, ועד כדי כך, שאפילו לא היתה צריכה להסביר את עצמה (שהרי בהפטרה לא נזכר איזה מענה בדיבור ובהסברת טעם ושכל), והמשיכה לבכות, "ותתפלל על ה' ובכה תבכה", ובאופן שאפילו "קולה לא ישמע", עד כדי כך, שאדם מן הצד, אפילו כהן גדול, הי' נראה לו שזהו ענין שלא בדעת, כמ"ש77 "ויחשבה עלי לשכורה".

מווהגע עצמך:

מזאלקנה טוען, שכיון שעלה לרגל וצריך להקריב קרבנות – עולת ראי', והקב"ה אומר לו "כדרך שבא ליראות כך בא לראות", היינו, שכשם שהקב"ה רואה אותו, כך הוא רואה אלקות במוחש – איך יתעסק עתה עם "עשרה בנים"?!... אין זה "ענין" עבורו; "אנכי טוב לך מעשרה בנים"!

מחאבל חנה לא מסכימה לכך, ומבקשת "ונתתה לאמתך זרע אנשים", ומוסיפה, שאם אין ברירה אחרת, לא תלך לשילה במשך שתי שנים, "עד יגמל הנער", כדי להכין ילד יהודי למעמד ומצב שיהי' "שאול לה'", "וישב שם עד עולם"80. – כדאי שלא תעלה לרגל לשילה במשך שתי שנים, כדי שלאח"ז תעלה לרגל ותביא עמה את הילדים; תחילה ילד אחד, ולאח"ז גם הבאים אחריו.

מטומבלי הבט על כך שבתחילה הונח אצל אלקנה באופן אחר – הסכים אלקנה על אופן הנהגתה של חנה, ככל פרטי הדברים עד סוף ההפטרה.

נובפועל – הצליחה חנה בפעולתה, כמ"ש "אלקי ישראל ימלא את שלתך אשר שאלת מעמו", ועד שילדה שבעה בנים – "עקרה ילדה שבעה", ובאופן של "זרע אנשים" (ככל השבחים שדרשו על זה בגמרא

נא58
במסכת ברכות), ועד שאמרה שירה: "עלץ לבי בה' רמה קרני גו'", ועד "וירם קרן משיחו"62, כיון שזכתה לבן שממנו התחילה גאולת כל עם ישראל – שהרי שמואל משח את "משיח ה'", דוד המלך, עליו נאמר "דוד מלך ישראל חי וקיים".

נבח. והנה, "התורה היא נצחית", וכאמור כמ"פ שלא זו בלבד שדיני התורה הם נצחיים, אלא התורה כולה היא נצחית, היינו, שכל ענין שבתורה, אפילו ענין שלכאורה אינו אלא סיפור מאורע שאירע לפני אלפי שנה, וא"כ, מה שייכים פרטי הדברים ואפילו כללות הדברים בנוגע אלינו – הרי בגמרא למדים מתפלת חנה בנוגע לתפלת כל אחד ואחד (כנ"ל ס"ה), ומזה מובן גם שכל הפרטים שמצינו בהנהגת חנה מהווים הוראה נצחית לכל אחד ואחת, בכל מקום ובכל זמן.

נגובכן, בענין זה כפשוטו יש מוסר-השכל בנוגע לדורנו:

נדיכולה להיות שיטה ש"אנכי טוב לך", היינו, שאדם מסתפק עם עצמו או גם עם אשתו, וכן האשה עם בעלה, באופן שמשתדלים בטובת עצמם; ואילו בנוגע לבנים – סומכים כביכול על הקב"ה, כלשון חז"ל: "אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים".

נהולכאורה הרי זה ענין שיש לו מקום בתנ"ך – "ה' אורי וישעי .. מעוז חיי", או בלשון ההפטרה: "אנכי טוב לך מעשרה בנים", היינו, שכאשר סומכים על הקב"ה ("אנכי"), הרי זה יכול להיות תחליף ל"עשרה בנים"!

נואמנם, בנ"י לא מקבלים טענה זו – כמו חנה [שהיתה נביאה עבור כל בנ"י, וכנ"ל מדברי הגמרא במסכת ברכות, שממנה למדים כיצד צריכה להיות הנהגת כל אחד מישראל במשך כל הדורות] שמלכתחילה לא קיבלה את הטענה ד"אנכי טוב לך מעשרה בנים", ולא היתה צריכה לבאר במילים מדוע אינה מקבלת זאת!... אלא המשיכה לבכות, עד שנתמלאה בקשתה ל"זרע אנשים".

נזומזה מובן, שכאשר הורים רוצים שהכל יהי' כדבעי, ולא יצטרכו לבכות ח"ו – הנה לכל לראש צריך להשתדל ביותר ("זיך פאַרלייגן")

נח59
בנוגע לילדים, ואופן ההשתדלות בזה צריכה להיות כמו בנוגע לעצמו, או עוד יותר מזה, כיון שבזה תלוי האושר שלו.

נטוכאשר אומרים לו: הנך יכול לעשות מעשים טובים, ולפעול עם עצמך כו' עד שיהי' "טוב לך מעשרה בנים" – הנה אם הוא מתנהג כפי שיהודי צריך להתנהג, אינו מקבל סברא זו, ועד כדי כך מופרך הדבר אצלו, שאינו צריך להשיב על זה!

סוההוראה היא בפרט בנוגע לתקופתנו זו, שרואים מה שנעשה עם ה"בנים", כולל גם בנות – שאין דבר שיכול להיות תחליף להתעסקות עם "עשרה בנים".

סאוכאשר בא מישהו ואומר "אנכי טוב לך מעשרה בנים": מדוע הנך צריך למסור נפשך עבור "הִיפִּי" וכיו"ב, בה בשעה שאתה יכול לעסוק עם עצמך, ללמוד תורה בהתמדה ושקידה, וגם לעזור לאותם ילדים שבלאה"כ לומדים כבר בישיבה – אומרים לו, שיש צורך ב"עשרה בנים"; בכל מקום שישנו "בן", ילד יהודי – הרי הוא צריך להיות בנה של חנה, בנה של אשה כזו שמיד כשגומלת את בנה ("כאשר גמלתו") מביאה ונותנת אותו למשכן ואוהל ה' – "השאלתיהו (מלשון שאלה ונתינה) לה'"81, באופן ש"ישב שם עד עולם"80, היינו, שבמשך כל ימי חייו הרי הוא קשור ונמצא במשכן ה'; אם בתור משמש בקודש, או אפילו סוחר או פקיד – נותן לו הקב"ה את האפשרות לעשות מהמקום שנמצא בו משכן ה', ביהמ"ק לו ית', ובאופן ש"ישב שם", בהתיישבות, ו"עד עולם", מתוך מנוחה וחיים טובים, לאריכות ימים ושנים טובות.

סבט. וכאשר מתנהגים באופן האמור, אזי מצליח הקב"ה להתברך ב"זרע אנשים" (כפירוש הגמרא במסכת ברכות84), ומתברכים בבנים ובנות שהולכים בדרך התורה והמצוה, שזהו גם דרך הישר כפשוטו, כאמור לעיל בנוגע ל"מצוות שבין אדם לחבירו", שאין זה באופן שאינם "בין אדם למקום", שהרי אז לא תהי' ההנהגה "בין אדם לחבירו" כדבעי; אימתי בטוחים שיעמדו ב"לא תגנוב" "לא תגזול" "לא תחמוד" וכו' – בשעה שציוויים אלו באים אצלו בהמשך אחד ל"אנכי הוי' אלקיך"53, בעשרת הדברות שכולם "בדיבור אחד נאמרו" (שזהו לא רק בהמשך אחד, אלא ענין אחד).

סגוכך מעמידים "צבאות הוי'" שילכו לקבל פני משיח צדקנו, ובאופן

סד60
שיוצאים מהגלות "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", לא רק הבנים המובחרים, אלא באופן ש"לא נשאר בהם עד אחד", שלא משאירים אפילו ילד יהודי אחד בגלות.

סהוכמדובר כמ"פ שאין זה כמו בגלויות שלפנ"ז: כשיצאו מגלות בבל, נשארו יהודים בבבל, ואעפ"כ הרי זה נחשב לגאולה, וכן כשיצאו מגלות יון, מדי ופרס, נשארו יהודים גם בגלות; אבל בנוגע לגאולה מגלות זה – כותב רש"י שהקב"ה "צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד", והיינו, שהקב"ה לא ישאיר אפילו יהודי אחד בגלות.

סואלא מאי, צריכים לעזור ולעשות משהו בענין זה – להכין את בנ"י; הן אם מדובר אודות המובחר מה"עשרה בנים" והן אם הוא הפחות שבהם.

סזובכללות הם עשר הסוגים שיש בבנ"י, כפי שנימנו בפסוק "אתם נצבים וגו'", "ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך", "פרט הכתוב עשר מדרגות", והרי כל אחד מעשר מדרגות וסוגים אלו יש לו "בנים".

סחוכאשר מישהו טוען שכיון שפלוני הוא בנו של "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", אין פלא שמתנהג באופן כך, ובמילא אין זה נוגע אליו, ובלבד שיעמיד את עצמו "לפני הוי' אלקיכם" – הנה על זה נאמר בפסוק100 שצ"ל "כולכם"!

סט– אמנם לא נוטלים מיהודי ענין הבחירה... אבל יש צורך להכין את כל ילדי ישראל שכאשר יבוא משיח יהיו מוכנים כולם לענין ד"תלוקטו לאחד אחד בית ישראל"; והכנה זו היא ע"י שילמדו עמהם את ה"אל"ף-בי"ת" של יהדות.

עוכאשר צועק שהוא חכם גדול, ואינו לפי כבודו להשפיל את עצמו ללמד "אל"ף-בי"ת", "זקן ואינו לפי כבודו", ו"מה לכהן בבית הקברות" וכו' וכו' – כבר אמר ישעי' על הקב"ה "כרם הי' לידידי", אע"פ שיש מקום לשאול מה עושה הקב"ה שם – "מה לידידי גו'"

עא61
– בה בשעה ש"ויקו לעשות ענבים ויעש באושים", ואעפ"כ נמצא שם הקב"ה, וכמ"ש "השוכן אתם בתוך וגו'".

עבוזהו גם הדיוק בלשון חז"ל "מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל", שגם כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב בלתי-רצוי, לא נאמר עליו הלשון כמו ב"מקוה מטהר את הטמאים", כי אם "מטהר את ישראל", כיון ש"אע"פ שחטא" קוראו הקב"ה בשם "ישראל".

עגאלא מאי – רצונו של הקב"ה ש"ראשיכם שבטיכם" יתעסקו גם עם "חוטב עציך" ו"שואב מימיך".

עדובנוגע לטענה שישנו ענין שהוא "טוב לך מעשרה בנים" – הנה מלכתחילה אין צורך להשיב עלי', כיון שמובן הדבר שאצל "חנה" לא תתקבל טענה זו (כנ"ל ס"ח).

עהי. ובענין זה צריכה להיות אחת ההחלטות של ראש השנה – כי:

עוא) ר"ה מזכיר את הענין דמ"ת (כמדובר כמ"פ), ובנוגע למ"ת איתא בדב"ר "אילו היו ישראל (ששים ריבוא) חסרים אפילו אדם אחד לא היתה השכינה נגלית עליהן".

עזב) ידוע מ"ש רבינו הזקן101 ש"אתם נצבים היום" קאי על ראש השנה, "יום דינא רבא", ואז צריך להיות הענין ד"כולכם לפני הוי' אלקיכם".

עחוכיון שאומרים זאת בתחילת השנה כדי לפעול על כל השנה, הרי זה סימן שזהו ענין שלפי כחו של כל אחד ואחד, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"; הקב"ה לא נותן ליהודי עבודה לפני שנותן לו את הכח שיוכל לעשותה במילואה, ויתירה מזה: לעשותה בשמחה ובטוב לבב, כמ"ש "עבדו את הוי' בשמחה".

עטואז מקבל הקב"ה תפלת עם ישראל ברחמים, וזוכים לשנה מבורכת, "שנת אורה" ו"שנת ברכה", ועד ל"שנת גאולה" – שיוצאים

פ62
מהגלות, ו"קהל גדול ישובו הנה", בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.

פא* * *

פביא. בהאמור לעיל אודות חנה שהביאה את בנה למשכן ה', ניתוסף עוד פרט – שמאורע זה הי' "כאשר גמלתו"92, וכיון שזמן היניקה הוא עד כ"ד חודש, נמצא, שהביאה אותו למשכן ה' בהיותו בן שנתיים!

פגובענין זה יש גם הוראה ומענה לאלו הטוענים: מהי המהירות בענין החינוך?! – יכולים להמתין עד לזמן ש"ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב", כשיגדל ויתבגר בשכלו, ואז יודיעו לו מהי יהדות, ומהי המשמעות של "אתה בחרתנו מכל העמים", במה הוא שונה מכל שאר הילדים; אבל מהי המהירות להתחיל זאת מגיל שנתיים?!

פדהמושג "משהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה" – מתאים לדין בשולחן-ערוך שנכתב בעיירה קטנה בארץ-ישראל, בקראקא שבאירופה או ברוסיא וכיו"ב,

פהאבל עתה, בימינו אלו, שכל דבר נעשה במהירות, ויש מצב של הרחבה, כך, שתהי' לילד אפשרות ללמוד כמה שנים ללא דאגות הפרנסה – אין צורך להתחיל "משהתינוק מתחיל לדבר";

פויש זמן להמתין עד ש"ידע בין טוב לרע", לאחרי י"ב י"ג או ט"ו שנה, ואז יסבירו לו במה הוא שונה מכל שאר הילדים, אבל בינתיים, צריך לדבר עמו אודות הענינים שבהם הוא שוה לכל הילדים – שזהו דבר שמתקבל בנקל יותר בשכלו של הילד, מבלי להעמיד "מחיצה" שמבדילה אותו שהוא שונה מכולם, "דתיהם שונות מכל עם", וצריך להיות מחושב וזהיר כו', שזוהי תנועה שהיא היפך האהבה וקירוב הלבבות וכו' וכו', וכאשר הילד הוא עדיין בגיל רך, לא בריא להחדיר בו את ההרגשה שהוא שונה מכולם.

פזצריכים אמנם להבטיח שלאח"ז יהי' שומר תורה ומצוה, אבל כיון שנעשה מחוייב בזה רק בהיותו בן י"ג שנה, או ילדה בהיותה בת י"ב – יש זמן להכין אותו לכך שלשה או ששה חדשים לפנ"ז, ולכל היותר

פח63
"נקי יהי' .. שנה אחת"; שנה לפני הבר-מצוה יתחילו ללמדו במה הוא שונה משאר הילדים שהוא חי עמהם באותו רחוב, באותה שכונה או באותה עיר.

פטאך על זה מסופר בהפטרה – שלא זו הדרך, אלא בהיותו בגיל שנתיים צריכים כבר להביאו למשכן ה'!

ציב. ולאמיתו של דבר, הנה לא זו בלבד שהנהגה זו אינה גורמת לפירוד הלבבות – אלא אדרבה: אם לא מתנהגים כן, הולכים נגד טבעו של הילד, שלהיותו בן אברהם יצחק ויעקב ובת שרה רבקה רחל ולאה, הנה בטבעו אינו רוצה (ויתירה מזה) אינו יכול להיות נפרד מאלקות (כפתגם רבינו הזקן),

צאאלא מאי, יכולים להכין אותו שיהי' זה אצלו באופן טבעי, מבלי שיתעוררו אצלו קושיות וכו' שיגרמו לו פיצול נפשי – עי"ז שיעמידו אותו מלכתחילה בדרך זו, שיודע שהוא בנו של הקב"ה, שבחר בו ("אתה בחרתנו מכל העמים"), יחד עם הוריו זקניו וזקני זקניו, וכל הדורות שלפנ"ז, עד למעמד הר סיני, באמרו, שישנו עולם גדול, ו"אתם המעט מכל העמים", עם אחד קטן בכמות, שמסביבו ישנם שבעים אומות העולם, ואעפ"כ, "בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה";

צבהנני בוחר בכם, אומר הקב"ה, ונותן לכם הנהגה מיוחדת הקשורה עם תרי"ג מצוות התורה – חלקם נוהגות בכל מקום, וחלקם נוהגות רק בארץ ישראל או רק בזמן שביהמ"ק קיים (ככל פרטי התנאים שבמצוות); כשם שהנחת תפילין היא רק בימות החול, ולא בשבת, כך יש מצוות שקיומם רק בא"י ולא בחו"ל, ויש מצוות שקיומם רק כשביהמ"ק קיים, ולא בחורבנו של ביהמ"ק, אבל, אין זה מחליש ח"ו את התוקף והנצחיות שבמצוות התורה.

צגוהחינוך צריך להיות כפי שמחנכים "אדם" (שקאי על כל מין האנושי) – שהרי הכל מודים שחינוך של בן-אדם המדבר צריך להיות שונה מהאופן שבו מחנכים עגל להיות "רב תבואות בכח שור", "שור לעול וחמור למשאוי", שמרגילים אותו ע"י "מלמד" כו' – "למה

צד64
נקרא שמו מלמד שהוא מלמד את הפרה", ואילו חינוך של ילד, מין המדבר, צריך להיות באופן שונה; וכמו"כ בחינוך של ילדים גופא ישנו האופן שבו מחנכים ילד יהודי.

צהובנוגע לזמן התחלת ענין החינוך – יש דין בהלכות תלמוד תורה (לא בספר מוסר, אלא דין בשולחן-ערוך)118 "משהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו (לא סתם שיר, אלא) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" – "מורשה" (ירושה) דייקא, כמדובר כמ"פ שענין הירושה אינו תלוי בשנים; גם תינוק בן יומו הוא "יורש" בשלימות כמו בן י"ג שנה, בן עשרים או בן שבעים שנה.

צוובלשון ההפטרה: "כאשר גמלתו", שזהו הזמן ששמואל התחיל לדבר, "משהתינוק מתחיל לדבר", שזהו בגיל שתי שנים לערך, וזהו הזמן שצריכים להביא אותו "בית ה' שילה"92.

צזודוגמתו בכל אחד – שחדרו של הילד, צריך לעשותו "בית ה' שילה". וכאשר החדר נעשה משכן לה' – הרי מובן שלא ידברו שם דברי-גנאי, יהי' שם אוכל כשר ומזוזה כשרה, וכדי שירדם ויישן, ינגנו ניגון הקשור עם יהדות וקדושה. וזוהי הדרך שיגדל להיות "זרע אנשים".

צחיג. אך עדיין ישנו מי ששואל: מה שייך כל זה לילד בן שנתיים שעדיין אין לו שכל?!

צטובכן, במשך מאות שנים סמכו על זה שכך אומרת תורה שבע"פ; ועכשיו, כיון שהקב"ה יודע שנמצאים בדור יתום ששורר בו חושך כפול ומכופל, באו גם חכמים בחכמת הרפואה וגילו "דבר חדש" – שהרושם שנעשה אצל הילד בטרם ידע להבחין בין טוב לרע, בהיותו בן שנתיים, שנתיים וחצי או שלש שנים, משפיע עליו עד סוף ימי חייו בעלמא דין!

קוכאמור, ענין זה נתפרש כבר בדין פשוט בשולחן-ערוך, ש"משהתינוק מתחיל לדבר" צריך כבר להשריש בו ש"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".

קא65
וכך הי' מיד במתן-תורה – שהתחלתו ביצי"מ וקריעת ים סוף – כדאיתא בגמרא במסכת סוטה ש"עוברים שבמעי אמן אמרו שירה", "אז ישיר משה", וזו היתה ההתחלה שממנה הלכו למתן-תורה, מתוך ידיעה שכאשר ילד יהודי הוא עדיין עובר במעי אמו, ישנו כבר הענין ד"אתה בחרתנו מכל העמים", והענין ד"זה א-לי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו".

קבובכל אופן, שיעשו זאת בגלל דברי הרופאים... "שלא לשמה", ובלבד שכך תהי' ההנהגה בפועל.

קגיד. וכאשר רק מחליטים להתנהג כן, אזי רואים בפועל שזוהי טובתו של הבן או הבת.

קדואז מצליחים שיהיו לא רק "בני" באופן ד"רויחי", אלא גם חייהם של ההורים יהיו באופן ד"חיי רויחי", ובדרך ממילא תהי' גם הפרנסה באופן ד"מזוני רויחי".

קהוכידוע הדיוק בסדר הדברים: "בני חיי ומזוני" (רויחי) – כידוע שגם הסדר בתושבע"פ תורה הוא – שלכאורה סדר זה תמוה, והוצרך להיות להיפך, שהרי תחילה נותן הקב"ה "חיי", ולאח"ז נותן "מזוני", ורק לאחרי החתונה ישנם "בני", ואעפ"כ הסדר בגמרא הוא: "בני חיי ומזוני"?!

קואך הענין הוא – שכאשר מתבוננים אזי רואים במוחש אצל הורים הראויים לשמם, בעלי הנהגה והרגש אנושיים, שהאפשרות לכך שיהנו מ"חיי" ו"מזוני", ובאופן ד"רוויחא", היא, כשהענין ד"בני" הוא אצלם באופן ד"רוויחא", ואם לאו, רח"ל, חייהם אינם חיים ומזונותיהם אינם מזונות!

קזוכפי שמצינו אצל אברהם, היהודי הראשון, "אחד הי' אברהם", שטען להקב"ה: "מה תתן לי (מה תועלת בכל אשר תתן לי) ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר".

קחוהגע עצמך: אברהם אבינו הי' עבד להקב"ה, והי' במעמד ומצב ש"אנכי עפר ואפר", כך, שלא הי' שייך שידבר מתוך "ברייטקייט".

קט66
אבל אעפ"כ, כשהגיע לענין זה ש"לי לא נתתה זרע" – אמר להקב"ה: מה נוגע לי כל זה – חיי ומזוני וכל הברכות ששמע בעצמו מהקב"ה – ילדים אני צריך!...

קיוזוהי ההנחה הראשונה אצל "אחד הי' אברהם", שכדי שיהי' הענין ד"ויירש את הארץ"138, מוכרח להיות באמצע "זרעו". – העובדה שהוא בעצמו יקבל את הארץ, אינה מספקת אותו; הוא צריך "בני".

קיאוכאשר ישנם "בני" – אזי חייו הם "חיי" ומזונותיו הם "מזוני", ובכולם – "רויחי".

קיבוענין זה הוא בטבע של כל אדם, ועאכו"כ בנוגע לבנ"י – "אתם קרויין אדם", על שם "אדמה לעליון".

קיגטו. וכאן באים לשאלה הידועה (כמדובר כמ"פ) – "מיהו יהודי":

קידאצל גוים לא הי' ספק בדבר; אין לך גוי שהתעורר אצלו ספק "מיהו יהודי". ואין לו צורך בהוכחה שכלית; אם הוא שונא אותו, הרי זה סימן שהוא יהודי, שכן, "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב", ולכן, כשיש מישהו בצד השני של הרחוב שבראותו אותו מתעורר אצלו רגש של שנאה, אזי יודע שהוא "יהודי".

קיהולכאורה הי' צריך להיות כך אצל בנ"י בקו ההפכי – שכאשר רואה מישהו שיש לו רגש של אהבה אליו, "ואהבת .. כמוך", הרי זה סימן שהוא יהודי – "רעך".

קיואבל כאן מתערב היצה"ר ומבלבל את ה"יוצרות":

קיזבין הענינים שהקב"ה נותן לכל אחד מישראל כל הדרוש לו כדי למלא שליחותו – ישנו גם הענין ד"ואהבת לרעך כמוך", היינו, שנותן לו מדה של אהבה שיוכל לנצלה לאהוב את כל בנ"י, אפילו מי שנמצא בקצה העולם.

קיחאבל בא היצה"ר ומתערב ואומר: שמע נא! עם פלוני – עליך לריב, עם פלוני – לא להיות שוה בשוה, ופלוני פוגע במציאות שלך וכו'. וכיון שנשארת בלבו קצת אהבה שאינה מנוצלת – אזי מחפש גוי,

קיט67
רח"ל! אבל כיון שאינו יכול לומר על גוי "ואהבת לרעך כמוך" – נפלה לו המצאה: הוא יכריז על הגוי שהוא יהודי!

קכהגוי צועק שהוא גוי, וכולם צועקים שהוא גוי! אבל הוא מבקש מהגוי שימציא לו "תעודת נייר" שבה יהי' כתוב שהוא יהודי, ואז ירשום אותו בתור "יהודי", ויהיו לו אצלו את כל הזכויות, ועד – ע"ד הצחות – "ואהבת לרעך כמוך"...

קכאבעת מתן תורה, קבע הקב"ה שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודי', או מי שנתגייר כהלכה, עי"ז שהקב"ה נתן כח במילה וטבילה [ובזמן שביהמ"ק הי' קיים – גם קרבן] ליצור יהודי חדש.

קכבכשם שביכלתו של הקב"ה לברוא את העולם כולו יש מאין בששת ימי בראשית – כך יש ביכלתו לפעול שבגוף זה תומשך נשמת ישראל, שאז גם הגוף נעשה גוף יהודי, ועד לפסק הרמב"ם שאז יכול לומר "לאבותינו" [לא רק "אלקי אברהם", אלא "לאבותינו", כולל גם יצחק ויעקב], כיון שהתגייר ע"פ הדרך שהורה הקב"ה שעל ידה ממשיך נשמת ישראל בגוף זה, ומאז נעשה יהודי, ללא אפשרות של חרטה ("ס'איז פאַרפאַלן"!...), "אע"פ שחטא – ישראל הוא"108.

קכגואי אפשר לפעול זאת בדרך אחרת – שאז נשאר שייך ל"כל עם ולשון". וכאשר מישהו מרמה את עצמו ומרמה את הגוי לחשוב שנעשה יהודי – הנה סוכ"ס סובלים צרות מהגוי.

קכדועוד ענין בזה: ישנם כאלו שהם ראויים להתגייר, וכאשר מגיירים אותם שלא ע"פ דיני תורה – נמצא שדוחים ולא מניחים אותם ליכנס "תחת כנפי השכינה"!

קכהוכל זה – רק בגלל ענינים של מלחמה בין זה לזה, בין מפלגה אחת לשני', כך, שכל אחד רוצה להראות ש"ידו על העליונה", וכל שאר ה"חשבונות" שמעורבים בזה (שאינם ראויים להקרא בשם "חשבון"); בשביל זה מוכנים לסכן ארבעה-עשרה מליון יהודים, ולעורר קנאה ושנאה של ריבוי עצום של גוים, ולדחות כאלו שהיו יכולים להיות "גירי צדק", ולרמות אותם שאכן נעשו כך, בה בשעה שנשארו ויישארו גוים כמקודם!

קכו68
טז. ובהמשך לכך שעוררו כמ"פ שזוהי פירצה איומה לבטל את המחיצות ש"בין ישראל לעמים" – היתה הבקשה וההצעה שינצלו את הזמן של ראש השנה כדי לעורר על ענין זה:

קכז"מצות היום בשופר", והרי הטעם דתק"ש קשור עם מתן תורה109 – כפי שאומרים בברכת שופרות: "אתה נגלית בענן כבודך .. על הר סיני" – שאז היתה הבחירה בבנ"י, כדין השו"ע "כשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה", ולכן יש להזכיר ליהודים את הטעם של תקיעת שופר, ולעורר שידעו ש"בנו בחרת מכל עם ולשון".

קכח– אין הכוונה שצריך להלחם ח"ו עם "כל עם ולשון"; תפקידם של בנ"י הוא ללמוד תורה ולקיים מצוות ו"לתקן עולם במלכות שד-י", אבל צריך לידע שיש "כל עם ולשון", וישנם בנ"י שהם "עם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה"123.

קכטולכן יש להזכיר קודם תקיעת שופר, שעומדים כעת לתקוע בשופר, שמזכיר את קול השופר שהי' במעמד הר סיני, שאז הי' הענין ש"בנו בחרת מכל עם ולשון".

קליז. ובהמשך לזה שאלו, שכאשר עומדים כבר לאחרי ר"ה, מה ניתן לפעול בזה בשייכות לזמן דעכשיו?

קלאובכן, המענה הוא – שאדרבה, יום כיפור הוא הזמן המתאים לעורר על זה עוד יותר מאשר ראש השנה, כי:

קלבבנוגע לר"ה – הנה הענין של תקיעת שופר מזכיר על השופר של מתן תורה שהי' בששי בסיון. והיינו, שאין זה ענין שהי' בר"ה עצמו, שכן, מ"ת הי' בזמן אחר בשנה – בששי בסיון, אלא שהתק"ש דר"ה מזכירה את התק"ש שהיתה בששי בסיון בקשר למ"ת.

קלגואילו בנוגע ליום כיפור – לא צריך להזכר אודות ענין שהי' בזמן אחר, אלא זהו ענין ששייך ליום זה עצמו:

קלדאיתא במשנה: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים .. ביום חתונתו זה מתן תורה", "יום הכפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות".

קלה69
והיינו, שביוהכ"פ ניתנה התורה באופן שנשארת קיימת לעד, שהרי בנוגע ללוחות ראשונות שניתנו בששה בסיון – היו האותיות פורחות והלוחות נשתברו, ורק התורה שבעל-פה שלמדו אז נשארה בשלימותה; ואילו בנוגע ללוחות אחרונות שניתנו ביוהכ"פ – נשארו גם הלוחות בשלימותם (אלא שנגנזו).

קלוזאת ועוד, שהחידוש של לוחות אחרונות על לוחות ראשונות – הוא הענין ד"כפליים לתושי'":

קלזבלוחות ראשונות היו בנ"י בדרגת צדיקים – שהרי מ"ת הי' ענין של גיור, ו"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (כדברי הגמרא במסכת יבמות), ללא עוונות; היתה זו התחלה חדשה של תקופה חדשה של עם חדש שקיבל על עצמו – באמירת "נעשה ונשמע" – לחיות את חייו ע"פ תורה ומצוות.

קלחאך כאשר הי' לאח"ז ענין של חטא ועון – לא ידעו מה יהי' הדין עכשיו.

קלטובענין זה הי' החידוש של לוחות האחרונות – שהקב"ה אמר "סלחתי כדברך", "בשמחה ובלב שלם" (כפירוש רש"י – ממדרש), והרי ענין הסליחה הוא לאלו הזקוקים לכך – בעלי עבירה, ועי"ז נעשו בדרגת בעלי תשובה, ולהם ניתנו לוחות אחרונות.

קמובכן, בבוא ערב יום כיפור ויום כיפור, צריך להכריז לפני יהודים, שידעו שזהו "יום סליחה ומחילה וכפרה", "סלחתי כדברך", וענין זה בא לידי ביטוי בכך שהקב"ה נותן לבנ"י את התורה מחדש, אלא שנותנה לבעלי תשובה.

קמאובזה מודגש יותר ש"בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה"123:

קמבבשעה שבנ"י הם צדיקים והגוים הם באופן אחר – אין זה פלא כ"כ ש"אתה בחרתנו"; אבל כאשר רואים שבנ"י נכשלו רח"ל בא' מג' העבירות החמורות כו', ואעפ"כ נתרצה הקב"ה ביוהכ"פ ואמר למשה שעכשיו יכול הוא ליתן לוחות אחרונות לכל אחד מישראל ולכל בנ"י

קמג70
יחדיו, וזה יהי' סימן על כל הדורות כולם ש"סלחתי כדבריך" – אזי נתחדש ביתר תוקף וביתר עוז ש"בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה", "ובנו בחרת מכל עם ולשון".

קמדוכן הוא בכל שנה ושנה – שכל אחד מישראל וכל בנ"י ביחד בטוחים שיפעלו ביוהכ"פ מחילה וסליחה וכפרה,

קמהומסיימים את יוהכ"פ בהכרזת "שמע ישראל הוי' אלקנו הוי' אחד", היינו, שתפקידם של ישראל ("שמע ישראל") להחדיר את ההכרה והידיעה ש"הוי'" שהוא "אלקינו" נעשה "הוי' אחד", עי"ז שממשיכים את הא' שרומז על אלופו של עולם בח' וד' שרומזים על ז' רקיעים וארץ (ח') וד' רוחות העולם (כפי שמביא הב"י מדברי הסמ"ק),

קמווזוהי הדרך שתקויים ההכרזה שבה מסיימים בסוף: "לשנה הבאה בירושלים", בגאולה האמיתית והשלימה – לאחרי הקדמת התקיעה גדולה, שמזכירה עוד הפעם את התקיעת שופר שבמתן-תורה, שהיא ההכנה ל"תקע בשופר גדול לחרותנו", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שתהי' בקרוב ממש, ובדרך ממילא – "לשנה הבאה בירושלים".

קמזיח. ולכן:

קמחבהמשך להצעה לדבר בראש השנה אודות ענין הנ"ל – הנה ביום הכיפורים יש לדבר אודות ענין זה ביתר שאת וביתר עוז,

קמטולבאר, שענינו של יוהכ"פ הוא שבו ניתנו לוחות האחרונות, ונתנו אותם לישראל שחטאו, אלא ש"ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא"108; כל אחד מישראל, יהי' מי שיהי', אם נולד לאם יהודי', או שנתגייר כהלכה, כפי שהבטיח הקב"ה שעי"ז נעשה מישראל, הנה "אע"פ שחטא ישראל הוא", ואז נכלל הוא ב"ברית .. אשר הוי' אלקיך כורת עמך", "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי' לך לאלקים".

קנועי"ז פועלים שלום בכל העולם כולו, ואדרבה: "ועמדו זרים (ובהיותם "זרים", עם בפני עצמו) ורעו צאנכם", באופן שחיים בשלום ובאחוה.

קנאוזוהי הדרך לפעול ש"לשנה הבאה בירושלים", בקרוב ממש.

קנב* * *

קנג71
יט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה דרשו הוי' בהמצאו גו'.

קנד* * *

קנהכ. דובר כמ"פ שכל ענין שיש לו אחיזה בגשמיות, נקל יותר לפעול שבודאי יומשך במהרה בפועל ממש כל הענין במילואו, אע"פ שהאחיזה בגשמיות היא רק באופן של מעין ודוגמא.

קנוובכן:

קנזישנה ההבטחה "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", שכללות ענינה הוא ביטול כל הענינים של מדידה והגבלה, ובפרט מדידת והגבלת המקום, שזהו פירוש הפסוק "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" כפשוטו.

קנחוהענין שיש לו שייכות והוא מעין ודוגמא לזה – הרי זו האפשריות שישנה עכשיו לשמוע מעבר לים את הדברים הנאמרים כאן, והיינו, שהדיבור שמדברים כאן מתפשט ונמשך "ימה וקדמה וצפונה ונגבה" בכל קצוי תבל, בכל מקום שנוצר קשר ע"י דרכי התקשורת שנתחדשו בימים אלו, אבל ברוחניות היו תמיד, ועד שכבר בתחילת הבריאה הי' ה"אור שברא הקב"ה ביום ראשון" [לא ב"יום אחד", שהו"ע בפני עצמו, אלא "ביום ראשון", ראשון לכל הימים שיבואו לאח"ז] שמצד טבע הבריאה הי' באופן ש"אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו".

קנטולכל לראש – בנוגע לארץ ישראל, שהרי הענין ד"ופרצת" נאמר בהמשך ל"הארץ אשר אתה שוכב עלי'" – "הארץ", ארץ ישראל, ואיתא בגמרא: "מאי רבותי' .. מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו כו'", כך, ש"הארץ אשר אתה שוכב עלי'" היתה ארץ ישראל כולה; ובהמשך לזה נאמר "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

קסוהיינו, שכאשר נמצאים בארץ הקודש, ומחליטים לעמוד בציור של "יעקב" – י' עקב, כפי שמפרש רבינו הזקן, שהיו"ד [שהיא ההתחלה וראש התיבה של שם הוי', שלכן רומזת על ספירת החכמה] נמשך עד ל"עקב" [כהתורה הידועה על הפסוק "עקב אשר שמע אברהם גו'",

קסא72
שהחידוש של אברהם הוא שגם ה"עקב" שלו "שמע" מה שאברהם צריך לשמוע], והיינו, שכל מציאותו היא היו"ד ("אַ "יו"ד"-מענטש"), אדם שבו ניכר היו"ד, כפי שנמשך וחודר גם ב"עקב", ועד לאופן ש"יעקב הלך לדרכו" – אזי "קפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב".

קסבכא. וההתחלה בזה היא כבר עתה – כשאומרים להם "לחיים", והם עונים "לחיים ולברכה",

קסג– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר:) מסתמא עוד יגיע זמן שיוכלו לסדר שכשם ששומעים שם מה שמדברים כאן, יוכלו לשמוע כאן איך שהם עונים "לחיים ולברכה", אבל ברור הדבר בלי שום ספק שכן היא המציאות –

קסדועי"ז נפעלת ברכה והמשכה בכל ארץ ישראל, וממנה נמשך בכל הארצות – כשם ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", והטעם שכך יהי' בפועל לעתיד לבוא הוא בגלל שפעלו זאת ע"י מעשינו ועבודתינו עתה (כמ"ש רבינו הזקן בתניא).

קסהולכל לראש נמשך הענין שהקב"ה קיבל את ההכתרה שבנ"י המליכו אותו עליהם, ועי"ז על כל העולם – "מלוך על העולם כולו בכבודך",

קסוהחל מכיבוש כל ארץ ישראל שתהי' ארץ ישראל השלימה, לפי הגבולות שנתן הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים, ובאופן ש"נתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד",

קסזומשם נמשך בכל הארצות כולם – ש"שותים מתמצית ארץ ישראל" – בכל מקום שבו נמצא יהודי ועושה מד' אמותיו וחלקו בעולם "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"71,

קסחובאופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", כולל גם הריסת השרידים האחרונים של כותלי הגלות,

קסטובעגלא דידן הולכים "ביד רמה" ו"בריש גלי" (כפירוש התרגום) לקבל פני משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה, "בנערינו ובזקנינו

קע73
גו' בבנינו ובבנותינו"95, עם כל בנ"י מצפון ומדרום וכו', ובאופן ש"כספם וזהבם אתם" (נוסף על הנפשות), ו"קהל גדול ישובו הנה"114, ו"שמחת עולם על ראשם".

קעא* * *

קעבכב. דובר במשך ימים אלו, שנוסף על ענין התורה (שמדברים דברי תורה), ונוסף על ענין התפלה וברכות, צריך גם את הקו השלישי – הקו של גמילות חסדים, קו הצדקה.

קעגולכן – כהמנהג בהתוועדויות אלה – כל הרוצה ישתתף בלבב שלם וביד נדיבה ב"קרן חנה",

קעדוכמדובר כמ"פ אודות תכלית הקרן – לסייע לנשי ובנות ישראל שרצונן לעסוק בהכנת עצמן כדי לחנך תלמידים ותלמידות בדרך התורה והמצוה, או כדי לחנך ולהנהיג ביתם – כשיקימו חיים משפחתיים – באופן המתאים להמדובר לעיל (ס"ב) במאמר המשנה בהתחלת מסכת יומא: "ביתו זו אשתו", שפועלת שלימות בכה"ג שיוכל לעבוד עבודתו ביום הקדוש, בעבודת פנים שבקודש הקדשים, וכן בנוגע לכל העבודות של יום קדוש זה.

קעהוכל הרוצה – יציין גם שמו ושם אמו, ביחד או בפיתקא בפני עצמה, כדי להזכירו בעת רצון על הציון למילוי משאלות לבבו לטובה.

קעוויה"ר שגם הקב"ה יתן הצדקה שלו, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", לכל אחד ואחת בכל המצטרך להם בשנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, בבני חיי ומזוני רויחי כפשוטם, ובני חיי ומזוני רויחי ברוחניות, ועד – בגשמיות ורוחניות גם יחד (שזוהי דרגא שלישית "העולה על כולנה"), ו"כל הנותן בעין יפה נותן" (ככל הפרטים והדיוקים שישנם במאמר חז"ל זה), ולמטה מעשרה טפחים.

קעז* * *

קעחכג. דובר כמ"פ שצריך גם לקשר את ענין היום עם הפרשה בחומש (משיעורי חת"ת), ובנדו"ד, הרי זה השיעור של יום השלישי

קעט74
בפרשת "וזאת הברכה", שהתחלתו: "וליוסף אמר מבורכת הוי' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת וגו'".

קפוהענין בזה – כידוע ש"שמים" מורה על הענינים שלמעלה, "שמים לרום", ובזה גופא מוסיפים ובזה גופא מוסיפים "מטלא דשמיא מלעלא", היינו, שב"שמים" גופא הרי זה "לעילא"; ו"תהום" מורה על הענינים שלמטה, וב"תהום" גופא מוסיפים "תחת", והיינו, שבזה נכללים כל הענינים מלמעלה מעלה עד למטה מטה.

קפאובכל ענינים אלו נמשך הברכה – "מבורכת", ויתירה מזה: באופן ד"ממגד", שמורה על ענין התענוג, שאז נמשכים כל הענינים בתכלית השלימות.

קפבויה"ר שכל אחד יחליט ויעשה בפועל כל התלוי בו בכל הענינים הנ"ל, הן בענינים רוחניים שנקראים בכללות בשם "שמים", והן בענינים הגשמיים שנקראים בשם "ארץ", ולמטה מזה – בשם "תהום", ולעשות זאת מתוך תענוג אמיתי, ועד שיומשך גם בתענוג כפשוטו, כיון שהתענוג שלו נעשה התענוג האמיתי, שאז תהי' ברכה והצלחה שלא בערך, כיון שמצד תענוג נעשית ההמשכה ללא מדידה והגבלה (במכ"ש מההמשכה שע"י הרצון).

קפגוכל זה יומשך עד לאופן של יוסף ("וליוסף אמר מבורכת וגו'") – "יוסף הוי' לי בן אחר", כפי שמבאר הצמח צדק שגם מ"אחר" עושים "בן", כך, שכל הבנים יהיו "זרע ברך הוי'", בנים ובנות הולכים בדרך התורה והמצוה, ועי"ז מעמידים את ה"קומה שלימה" של כל בנ"י וכאו"א מישראל, ועד שיקויים היעוד99 "ואתם תלוקטו לאחד אחד" ברוחניות, ותיכף ומיד "תלוקטו לאחד אחד" בגשמיות כפשוטו, בגאולה האמיתית והשלימה, ובקרוב ממש.

קפד[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ד' הבבות לרבינו הזקן (בבא הד' – פ"א), באמרו, שצריך להשלים זאת מראש השנה, וכן הניגון "ניע זשוּריצי כלאָפּצי". ואח"כ צוה לנגן הניגון "הושיעה את עמך".

קפההודיעו לכ"ק אדמו"ר שליט"א שסידרו את ה"שידור" באופן שיוכלו לשמוע מארץ הקודש אמירת "לחיים", וכאשר עדיין לא היו

קפו75
יכולים לשמוע – הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א שיאמרו "ויהי נועם", כפי שמצינו באחרונים שכאשר לא היו יכולים לתקוע בשופר קראו לתוכו "ויהי נועם" ושוב יכלו לתקוע (ולאחרי שאמרו "ויהי נועם וגו'", שמעו שאומרים מארץ הקודש "לחיים").

קפזכ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה, אח"כ התחיל לנגן הניגון "כי אנו עמך ואתה אלקינו", ואח"כ התחיל לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].

קפח______ l ______

קפטבס"ד. משיחת וא"ו תשרי, ה'תשל"א.

קצבהתוועדות של ו' תשרי (ה"יאָרצייט" של הרבנית הצדקנית מרת חנה שניאורסאהן, אמו של – יבלח"ט – כ"ק אדמו"ר שליט"א), עורר הרבי שליט"א אודות יום הכיפורים, שרבנים, מדריכים רוחניים וכו', יסבירו את הסכנה הגדולה שטמונה בגזירה בנוגע ל"מיהו יהודי", ולעורר את הציבור, שכל אחד יעשה כל האפשרי בכדי לבטל את הגזירה הנוראה.

קצא(ובין הדברים אמר:)

קצביום הכיפורים נקרא במשנה "יום חתונתו זה מתן תורה" – היום שבו היתה ה"חתונה" של הקב"ה עם בנ"י עי"ז שנתן להם את התורה. כי, אע"פ שמ"ת הי' ביום הששי בסיון, הרי הלוחות השניות (שנשארו בשלימות) ניתנו ביום הכיפורים. (גם התקיעה שתוקעים ביו"כ לאחרי נעילה היא זכרון ל"במשוך היובל" (שופר) שהי' במ"ת.

קצגולכן צריך להיות ביום זה של יום הכיפורים הזכרון של א' הנקודות העיקריות של מ"ת – "ובנו בחרת מכל עם" שנפעל אז.

קצדולהעיר, שביום הכיפורים, שבו ניתנו הלוחות השניות, הודגש הענין ש"בנו בחרת מכל עם" בחוזק ועומק יותר מאשר ביום ששי בסיון, כשניתנו הלוחות הראשונות:

קצהבעת שניתנו הלוחות הראשונות, היו בנ"י כמי שזה עתה נולדו ונעשו יהודים, "כקטן שנולד", ובמילא לא הי' עליהם רבב כלשהו מצד מעשים שלפנ"ז – הם היו צדיקים; ולעומת זאת, היתה נתינת הלוחות השניות לאחרי שבנ"י נכשלו בחטא חמור ביותר (חטא העגל), ואעפ"כ, ביום הכיפורים מחל להם הקב"ה על זה, וחזר ונתן להם את הלוחות.

קצווהיינו, שביום הכיפורים התבטא הענין ש"בנו בחרת מכל עם" במדה הכי חזקה – שכל יהודי, אפילו מי שנכשל בחטא חמור ביותר, הוא בכלל "עם הנבחר" ע"י הקב"ה "מכל עם", גם מחסידי אומות העולם; גם לחסידי אומות העולם לא ניתנה התורה עם תרי"ג מצוותי', ואילו כל יהודי, גם יהודי הנ"ל, מחוייב ללמוד תורה ולקיים את כל מצוותי'.

קצזהרבי שליט"א סיים, שבמשך יום הכיפורים יש להסביר לציבור היהודי הרחב, שאסור בשום אופן להיות אדיש לגזירה הנוראה בנוגע ל"מיהו יהודי", שמכחישה ר"ל את ההלכה הברורה של התורה, רוצה להרוס את פעולתו של הקב"ה "המבדיל בין ישראל לעמים", ומהוה סכנה גדולה עבור 14 מליון יהודים כן ירבו,

קצח(ונוסף לזה, גורמים בכך רעה, רעה לאורך כל החיים, לגוים שמרמים ומשכנעים אותם שהם נעשו יהודים, בה בשעה שבאמת הם נשארים בדיוק כמקודם, כיון שהשינוי מגוי ליהודי יכול להיות רק ע"י הדרך שהקב"ה, המבדיל בין ישראל לעמים, הורה בתורתו – רק ע"י "גירות כהלכה").

קצטוכאשר ידרשו בתוקף לבטל גזירה זו (ע"י הוספת תיבת "כהלכה"), בודאי יצליחו.

רועי"ז תקויים בקרוב ממש הבקשה שבני ישראל מבקשים בראש השנה ויום הכיפורים: "תן כבוד ה' לעמך .. שמחה לארצך וששון לעירך" (ירושלים), ושכל העולם יכיר ש"ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", בגאולה האמיתית והשלימה, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

רא______ l ______