Toras Menachem·Vol. 62 (5731·Part 1)·Sicha of Shabbos Parshas Haazinu Shabbos Shuvah 5731תורת מנחם·סב - שנת תשל"א - חלק ראשון·שיחת ש"פ האזינו·שבת שובה·ה'תשל"א

א24
בס"ד. שיחת ש"פ האזינו, שבת שובה, ה'תשל"א.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. התוועדות זו היא בהמשך לראש השנה, ובפרט שעומדים אנו לפני חלוקת "כוס של ברכה" של ר"ה, כך, שהקשר עם ר"ה הוא גם במעשה בפועל – חלוקת "כוס של ברכה" של ר"ה.

דויש להוסיף, שהשייכות לר"ה היא לא רק מצד הסמיכות בזמן, אלא גם בגלל שההכנה לשבת היא מר"ה – ובהקדים:

האע"פ ששבת "מקדשא וקיימא", לא כמו יו"ט שכל ענינו תלוי בבנ"י, שלכן אומרים ביו"ט "מקדש ישראל והזמנים", משום ש"ישראל דקדשינהו לזמנים", משא"כ בשבת אומרים רק שהקב"ה "מקדש השבת", מ"מ, ישנו גם הענין שבנ"י עושים את השבת, כמ"ש "ושמרו בני ישראל גו' לעשות את השבת", והיינו, שבנ"י ע"י עבודתם "עושים" את השבת.

ווזהו שאמרו רז"ל "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", והיינו, שע"י הטירחא בערב שבת נעשית האכילה בשבת – לא סתם אכילה איזו שתהי' [דכיון שיום השבת אסור בעשיית מלאכה, כולל גם מלאכת אוכל נפש, מוכרחת להיות הטירחא בערב שבת כדי שיוכל להיות בשבת איזה ענין של אכילה], אלא האכילה דיום השבת ("יאכל בשבת"), שהיא אכילה נעלית ביותר, ובאין ערוך לגבי האכילה שבימות החול, שלכן "פרש שבתכם לא קאמר", היינו, שהאכילה דשבת אין בה פסולת.

זוכמבואר בתורה אור ובדרושים שלאח"ז החילוק בין האכילה דשבת לאכילה דימות החול – שהאכילה של ימות החול היא עבודה

ח25
באופן ש"בטן רשעים תחסר", כיון שצריכים לברר את ניצוצות הקדושה מהמקומות שנמצאים בהם כו',

ט– וכמשנ"ת אתמול (במאמר) פי' האריז"ל על הפסוק "כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם", שב"לחם" (שכולל את כל צרכי האדם משאר הסוגים דדצ"ח) ישנם ניצוצות קדושה שהאדם זקוק אליהם, וצריך לבררם ולזככם ולהעלותם.

יועפ"ז מבאר הבעש"ט הענין ש"התורה חסה על ממונם של ישראל", דכיון שזהו ממון של ישראל, הרי בודאי ישנם בו ניצוצות ששייכים לאדם זה, שצריך לבררם ע"י עבודתו, ולכן התורה חסה – מלשון רחמנות – על ניצוצות אלה, כפי שמצינו לגבי אכילת חזרת בליל הפסח: "מאי חזרת, חסא .. דחס רחמנא עילוון", וכך יש לחוס על ניצוצות אלו ולפדותם מגלותם –

יאזוהי אמנם עבודה נעלית ביותר, ועד שבה מתבטאת כללות עבודת האדם – עבודת הבירורים, ועד שכל ענין ירידת הנשמה בגוף, מהדרגא ד"טהורה היא" ל"בראתה" "יצרתה" ועד ל"נפחתה בי" הוא בשביל העבודה דבירור הניצוצות שנמצאים בדברים הגשמיים;

יבאבל אעפ"כ, האכילה דשבת היא נעלית יותר – שאינה ענין של בירורים (כיון ש"פרש שבתכם לא קאמר"), אלא בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו"9.

יגוכיון שההכנה בששת הימים שלפני השבת פועלת הענין ד"יאכל בשבת", אכילה (נעלית) של שבת, הרי מובן שהימים שלפני השבת – שבנדו"ד הם הימים דר"ה – שייכים לשבת.

ידב. ובהתאם לכך, יש מקום לדבר ביום הש"ק זה אודות ענינים השייכים לר"ה. ולכן ידובר עתה בהמשך להמדובר בשבת שלפני ר"ה – הצעתי להרבנים בנוגע לימי ר"ה.

טוובהקדמה – שכאשר דורשים ענין מסוים מהזולת, הנה הסדר

טז26
בזה, שלכל לראש צריך לפעול זאת בעצמו, וביתר שאת וביתר עז, ודוקא עי"ז יכולים לפעול זאת אצל הזולת, וכדברי הגמרא: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

יזולהעיר, שבלשון "קשוט אחרים" יש ב' פירושים: (א) לשון ציווי, (ב) לשון הבטחה (ולא כמו "קשוט עצמך" שהוא רק לשון ציווי), והיינו, שאם יהי' תחילה הענין ד"קשוט עצמך", אזי מובטח לו שיוכל לפעול הענין ד"קשוט אחרים" – "קשוט" מלשון קישוט ע"י תכשיטין – שגם הזולת יענוד את כל התכשיטין.

יח– האמת היא שגם ב"קשוט עצמך" יש לפרש לא רק לשון ציווי, אלא גם לשון הבטחה, כמו כל הציוויים שבתורה שכוללים גם לשון הבטחה, אבל, בלשון "קשוט עצמך" כשלעצמו לא מונח באופן ישיר ענין ההבטחה (אלא רק בגלל שכן הוא בכל ציוויי התורה), כך, שאין זה סדר בעבודה לסמוך על ההבטחה ד"קשוט עצמך"... אלא שבידעו שכיון ש"לא ידח ממנו נדח" הנה סוכ"ס אכן יקויים הציווי "קשוט עצמך", הרי זה מקיל על עבודתו, שיוכל להתגבר על כל הקשיים; משא"כ בנוגע ל"קשוט אחרים" – הנה סדר העבודה בהגישה אל הזולת הוא באופן שצריך לידע שסוכ"ס בודאי יפעל עליו.

יטג. ובכן: הצעתי היתה – כפי שדובר וגם נכתב18 – שינצלו את ימי ר"ה להזכיר ולעורר את בנ"י אודות הענינים שנרמזים בתקיעת שופר:

ככתב הרס"ג – הובא באבודרהם (שהוא ספר המצוי (לא כמו סידור הרס"ג שלא הי' מצוי, ונתגלה רק באחרית הימים), והוא המקור לכל המתעסקים בעניני מנהגי ישראל, ובפרט מנהגי התפלות וכו') – שבתק"ש יש עשרה רמזים, וא' מהם: "להזכירנו מעמד הר סיני שנאמר בו וקול שופר חזק מאד, ונקבל על עצמינו .. נעשה ונשמע".

כאובפרטיות יותר:

כבאיתא בגמרא: "אמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה .. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם .. זכרונות כדי שיבוא לפני זכרונכם לטובה, ובמה

כג27
בשופר". ומזה מובן, שהברכות והפסוקים דמלכיות זכרונות ושופרות קשורים באופן ישיר עם תק"ש.

כדוהרי גם ברכות אלו הם ענין עיקרי בר"ה [ולכן צריכה הגמרא25 לחדש ש"מצוה בתוקעין יותר מן המברכין, כיצד, שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין, הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין"], כי, כשם ש"מצות היום בשופר", כך מצות היום (בתוקף – אף שרק מדרבנן) בברכות.

כהובין ג' הענינים דמלכיות זכרונות ושופרות – קשורים פסוקי שופרות במיוחד עם תק"ש, כי, אע"פ שגם מלכיות וזכרונות קשורים עם תק"ש, מ"מ, מודגש בהם בעיקר הענין המיוחד שלהם: "מלכיות" או "זכרונות", ואילו ב"שופרות" מודגשת בגלוי השייכות לשופר.

כווכפי שרואים שהשייכות של "מלכיות" לשופר היא מצד ענין צדדי, כמ"ש הרס"ג ש"כן עושין המלכים בתחלת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות כו'", אבל אין זה ענין השופר מצד עצמו. ועד"ז בנוגע לפסוקי זכרונות; משא"כ בנוגע לשופרות – קשורה תק"ש עם עצם ענינם.

כזובפרט ע"פ המבואר בשער היחוד והאמונה ש"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש הוא כלי לחיות כו'" – הרי בשמות "מלכיות" ו"זכרונות" לא נזכר בגלוי ענין השופר, משא"כ בשם "שופרות" שיש בו בגלוי ענין השופר, והיינו, שענינם וחיותם של פסוקי שופרות הו"ע השופר.

כחוהנה, התחלת ברכת שופרות היא: "אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם .. בהגלותך מלכנו על הר סיני .. ובקול שופר עליהם הופעת, ככתוב בתורתך", ובכל ג' פסוקי התורה [שענינם הוא ראי' מן תורה על הענין ד"שופרות", כפי שמבאר רבינו הזקן בד"ה בחכמה יבנה בית] מדובר אודות קול השופר שבמתן תורה.

כטוכל זה מתאים עם האמור לעיל מדברי הרס"ג, שא' הענינים שבתק"ש הוא להזכיר את עם ישראל את הקול השופר דמ"ת, על מנת שיקבלו עליהם את כל תרי"ג המצוות.

לועאכו"כ שצריכים לקבל על עצמם את הענינים הכלליים של מ"ת,

לא28
ועאכו"כ עצם החידוש דמ"ת – "ובנו בחרת מכל עם ולשון" (כפי שמצינו בנוגע ל"שש זכירות" שבכל יום, שא' מהם היא "זכירת מעמד הר סיני", "יום אשר עמדת גו' בחורב", ש"טוב לזכרן אצל קריאת שמע, שכשיאמר ובנו בחרת, יזכור מתן תורה").

לבוהרי הענין של מ"ת נמשך תמיד – כשם שבנ"י הם עם נצחי, להיותם תמיד במעמד ומצב ש"אתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", וכמ"ש "אתם נצבים היום (שקאי גם על ר"ה) כולכם לפני ה' אלקיכם" – ובכל שנה ושנה הרי זה נמשך ביתר שאת ויתר עז, כדאיתא באגה"ק ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר .. אור חדש ומחודש שלא הי' מאיר עדיין מעולם", וכיון שאור חדש זה נמשך ע"י תק"ש, הרי מובן שנמשך אור חדש בכל הענינים שבשופר, כולל גם בענין דמ"ת שקשור עם תק"ש, ונמשך לכל בנ"י בכל מעמד ומצב שבו נמצאים – כמובן מתוכן שני המשלים על תק"ש: המשל של הבעש"ט שתק"ש הוא הענין של ה"קול פשוט" שישנו אצל יהודי באיזה מעמד ומצב שהוא, וכן המשל של הרה"צ ר' לוי יצחק מברדיטשוב שתק"ש קשור עם הזכרון דקול השופר של מ"ת.

לגד. וזה הי' היסוד לבקשתי, שבימי ר"ה יעוררו את בנ"י אודות הענין שנתחדש במ"ת ("ובנו בחרת מכל עם ולשון") – "המבדיל כו' בין ישראל לעמים", ולבטל את הטעות האיומה שאין בה ממשות כלל (וכל ענינה אינו אלא כדי לנסות את בן המלך ולהראות שאינו מתפעל מכל הקשיים כו', כמבואר בתניא) – הגזירה האיומה בענין "מיהו יהודי", שיתבטלו כל ההעלמות וההסתרים בענין זה, ויהי' "המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים"37.

לדויישר כחם של כל אלו שכבר דיברו על זה בר"ה, וכן אלו שימשיכו לעורר על זה בעשרת ימי תשובה שבאים בהמשך לר"ה – שהרי ענין התשובה (ענינם של עשי"ת, כמ"ש הרמב"ם שבהם התשובה היא "יפה ביותר") קשור עם ענין השופר, כמ"ש הרמב"ם: "אע"פ

לה29
שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים וכו' וחזרו בתשובה כו'".

לוה. ויה"ר שיהי' זה זכרון – שיומשך גם בפועל – להענין שאומרים בר"ה לפני תק"ש: "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה".

לזיש לדעת אחת ולתמיד שיהודי הוא יהודי, ואילו שאר האומות – יכולים להיות במעמד ומצב ש"עמדו זרים ורעו צאנכם", או בלשון הרמב"ם: "הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא", אבל הם שייכים לאומות העולם.

לחאמנם "הלא אח עשו ליעקב", ו"מפרנסין עניי עכו"ם עם ישראל", אבל אין זו סתירה לכך ש"ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי", וכפי שדובר פעם בארוכה שתיבת "שנאה" בלשון הקודש יכולה להתפרש לפעמים על אהבה כזו שאינה בערך לאהבה גדולה ביותר, וראי' לכך ממ"ש "כי שנואה לאה", שפירושו, שבערך לאהבה גדולה יותר נחשבת אהבה זו לענין של שנאה, ועד"ז בנוגע למאמר רז"ל "מאי הר סיני, הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו" – שלפי ערך האהבה הגדולה לבנ"י, הרי זה נחשב לשנאה.

לטובכל אופן צריך לדעת שהם "אומות העולם", וזוהי גם טובתם הם שישארו מאוה"ע, ואילו כשסוחבים את הגוי למקום שאינו שייך אליו, הרי זה עלול גם להזיק לכל מציאותו, כפי שרואים אפילו בענינים פרטיים, כמו "עכו"ם ששבת חייב מיתה" וכיו"ב.

מכל זה יש לזכור בר"ה כשתוקעים בשופר, שמזכיר על מ"ת, שאז הי' הענין ד"ובנו בחרת"; ובהמשך לזה באים לחג הסוכות, שבו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות, ועי"ז מקבלים השפעה כו' (כמבואר בארוכה במדרשי חז"ל), ועד שבאים לשמיני עצרת [וכדברי כ"ק מו"ח

מא30
אדמו"ר, שהעבודה דשמע"צ היא אותה עבודה כמו בר"ה, אלא שזהו בקו של שמחה] – "עצרת תהי' לכם", שהקב"ה אומר לבנ"י: "בואו ונגלגל אני ואתה, בפר אחד ואיל אחד", באופן ש"יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך", "ישראל ומלכא בלחודוהי".

מבוכל זה מתחיל מ"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם", שפירושו, שבנ"י "קיימים ועומדים .. שזוכין בדין", וגם "נצבים" מלשון "נצב מלך", והיינו, שכל אחד נעשה מלך על עצמו בעבודתו, ועי"ז נעשה שליט ומלך על כל העולם, שזהו"ע ד"מלכותו בכל משלה",

מגועד שעי"ז באים לקיום היעוד שכותב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים: "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" [ומוסיף שם, שבזה גופא "יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים"], בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

מד* * *

מהו. הביאור בדברי רבינו הזקן בסידורו "אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר ויאמר קאַפּיטל זה (מזמור מז שבתהלים) ז' פעמים" – (א) הדיוק "אחר קריאת התורה", לרמז על השייכות דתק"ש לענין מ"ת, כדברי הרס"ג הנ"ל (ס"ג), (ב) "יכין עצמו כו'", מבלי לפרט

מו31
הכנה פרטית, כי ההתעוררות וההכנה לתק"ש אינו דבר השוה לכל נפש, וכל אחד צריך להכין את עצמו לפום שיעורא דילי'. וענין זה נאמר בנוגע לתק"ש דוקא, להיותה מצוה כללית שנוגעת לעבודת האדם במשך כל השנה (ע"ד שקבע רבינו הזקן לומר "לשם יחוד" פעם אחת בכל יום (קודם "ברוך שאמר"), ש"יוצאים בזה על כל היום") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ט ע' 43 ואילך.

מז(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

מחולאחר כל הכוונות וכל עניני התעוררות – הנה העיקר הוא שיומשך במעשה בפועל ("המעשה הוא העיקר"), להמשיך "עיקר שכינה בתחתונים", שענין זה נעשה ע"י תק"ש בקול פשוט דוקא, ועי"ז זוכים לקיום היעוד "והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד", "כשאני נכתב אני נקרא", בגלוי למטה בעוה"ז, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

מט* * *

נז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה שיר המעלות ממעמקים גו'.

נא* * *

נבח. בנוגע ללימוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י, כרגיל, יש בפרשתנו פירוש רש"י שבא בהמשך לפירוש רש"י שאודותיו דובר בשבת שלפנ"ז ("שבת סליחות", שיש לו שייכות ליום הש"ק זה, "שבת שובה", כמובן בפשטות מהשמות עצמם) – בנוגע לדברי משה ליהושע "כי אתה תבוא את העם הזה"; וגם בפרשתנו יש פירוש רש"י בהמשך לזה – בפסוק מ"ד: "ויבוא משה וידבר גו' הוא והושע בן נון", שלכאורה אינו מובן מתחילתו ועד סופו.

נג32
ט. הביאור בפירוש רש"י: "שבת של דיוזגי היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה, העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא הי' לך להרים ראש. ולמה קוראהו כאן הושע, לאמר שלא זחה דעתו עליו, שאע"פ שניתנה לו גדולה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו",

נד– שרש"י מצרף ג' מדרשי חז"ל שבמקורם אינם שייכים זל"ז, בגלל ההכרח בפשוטו של מקרא:

נהרש"י מפרש הענין ד"דיוזגי כו'" כאן, ולא (כבגמרא) על הפסוק

נו33
"וילך משה ויהושע ויתיצבו באוהל מועד" – כיון שכאן נתחדש שמשה ויהושע היו שוים בהדיבור לבנ"י בסגנון של נשיא.

נזולכן "העמיד לו משה מתורגמן", כי דרשה של נשיא נאמרת ע"י מתורגמן. ומוסיף רש"י: "שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא הי' לך להרים ראש" – כדי לבאר הטעם שנשיאותו של יהושע התחילה כבר בחיי משה, כיון שהי' הכרח בדבר, בגלל שיהושע הי' תמיד בתכלית הביטול – "נער" ו"משרת".

נחובהמשך לזה יש צורך להבהיר "ולמה קוראהו כאן הושע" (כפי

נט34
שהי' נקרא לפני שקראו משה יהושע), כאן דוקא, בפסוק שבא להדגיש ההכרח דהרמת ראש (נשיאות) של יהושע עוד בחיי משה –

סהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ט ע' 195 ואילך.

סא* * *

סבי. הביאור בלקוטי לוי"צ לאגה"ת פ"ד: "הקוץ שעל היו"ד רומז לבחי' רצון העליון ב"ה שלמעלה מעלה ממדרגת בחי' חכמה עילאה", "הכפל דלמעלה הוא כי חכמה סתימאה דאריך אנפין הוא למעלה מחכמה עילאה דאצילות, ורצון העליון שהוא גלגלתא הוא למעלה מחכמה סתימאה, א"כ רצון העליון הוא למעלה מעלה מחכמה עילאה דאצילות" – שכדי לנקות את הפגמים בד' אותיות שם הוי', צריך להמשיך ממדריגה שלמעלה לגמרי משם הוי', לא רק למעלה מחכמה עילאה ("למעלה" סתם), אלא גם למעלה מחכמה סתימאה ("למעלה מעלה") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ט ע' 152 ואילך.

סגיא. בהמשך להמדובר73 בפירוש רש"י בפ' וילך על הפסוק74 "כי אתה תבוא את העם הזה", ש"הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם, תביא על כרחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן, דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור", ולא

סד35
כמו ש"משה אמר ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך, הכל לפי דעתן ועצתן" – יש להוסיף:

סהכיון שסוכ"ס מדובר אודות זקנים שבמשך ריבוי שנים השתתפו עם משה "במשא העם" (בניגוד ליהושע שלא הי' בין הזקנים, כדמוכח מזה שבקנאו לכבודו של משה אמר: "אלדד ומידד מתנבאים במחנה", כיון שהי' במחנה, ולא יחד עם הזקנים), הרי בודאי שיתכן שיאמרו לפעמים דבר נכון ("אַ גלייכע זאַך")... ואעפ"כ, "הכל תלוי בך", אא"כ הונחה אצלו דעת ועצת הזקנים, שאז הרי זה נחשב לדעתו (של יהושע).

סווע"ד המבואר בנוגע ללימוד התנאים והאמוראים ש"היו מביטין אורחין ושבילין דאוא"ס באותן ההלכות (כפי שהם בשרשם למעלה) .. כך יפסקו הדין וההלכה" (כדאיתא בביאוה"ז בביאור מאמר הזהר על הפסוק "כי ישרים דרכי ה'"),

סז– שזהו גם המקור למ"ש בהקדמה לתניא אודות "מחלוקת תנאים ואמוראים מן הקצה אל הקצה ממש", כמו ב"ש מחמירים וב"ה מקילים, ש"נשמות ששרשן ממדת חסד הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל כו'" –

סחדלכאורה אינו מובן: הרי מצינו בגמרא שאפילו כשהראו מלמעלה מהי ההלכה, "עמד רבי יהושע על רגליו ואמר (תורה) לא בשמים היא", וא"כ, איך יכולים לפסוק הלכה על סמך מה שרואים למעלה?! – והרי ענין זה נאמר לא רק על מי שאין הלכה כמותו, אלא על פסקי כל התנאים והאמוראים!

סטומבואר בזה, שלאחרי שראו את הענינים כפי שהם למעלה, חזרו והתבוננו והתייגעו בזה, ורק לאחרי שהענין הונח בשכלם, אזי פסקו הדין, ולכן הרי זה נחשב לפס"ד שנקבע למטה בארץ.

עוהענין בזה – דלכאורה אינו מובן: אם הענין הונח בשכלם, מהי התועלת בראיית הענין למעלה?! – שבכל ענין ישנו כפי שהוא מצד ימין או מצד שמאל, וצריך לידע אם לחפש בצד ימין או בצד שמאל, ועל זה הועילה ראיית הענין למעלה כפי שהוא לאמיתתו – לידע באיזה צד לחפש, ואז התייגעו כו' עד שהונח בשכלם.

עא36
[ועפ"ז יובן מה שמצינו ששיבחו תלמיד אחד שסתר דברי רבו, ושיבחו תלמיד שני שהסכים לדעת רבו – דלכאורה אינו מובן: מהו שבחו של התלמיד שהסכים לדעת רבו? [וח"ו לומר ששיבחוהו שאמר שמסכים לדעת רבו, אף שלא הונח אצלו כן – שהרי אסור ללמוד תורה באופן כזה] – ששיבחו אותו על כך שמלכתחילה הונח בשכלו כפי שהענין הוא לאמיתתו, כדעת רבו].

עבוזהו גם מה שמצינו בספרי אדמו"ר האמצעי מאמרים שהם אות באות ממאמרי רבינו הזקן, מבלי להזכירו (ולא כמו במאמרי הצ"צ שבהם יש ציוני מ"מ שענין זה הוא במאמר רבינו הזקן וענין זה הוא במאמר מו"ח כו'), וכן במאמרי רבינו הזקן יש ענינים שהם מדברי המגיד והבעש"ט כצורתם אות באות, מבלי להזכירם [וכמו בספר התניא, שכותב רק "מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים", ואינו כותב על אף ענין מי אמרו, אע"פ שמביא כמה ענינים בלשונם של המגיד והבעש"ט, וכן מגדולי ישראל שלפנ"ז כמו האריז"ל וכו'], ולכאורה, למה לא נאמרו בשם אומרם (ובפרט ע"פ הידוע מ"ש המג"א אודות גודל החטא באמירת דבר שלא בשם אומרו)? – אך הענין הוא98, שלאחרי ששמעו מרבותיהם, התייגעו בזה בעצמם עד שהונח בשכלם ונעשה ענין שלהם.

עגועד"ז בנדו"ד, שכאשר יהושע שמע דבר-מה מהזקנים, הנה לאחרי שהונח אצלו, הרי זה ענין שנעשה ע"פ ההנהגה שלו בתור "דבר אחד לדור".

עדיב. ויש לסיים בענין של פועל – ה"בכן":

עהההוראה בנוגע לטענה אודות הפצת המעיינות או מבצע תפילין, שאם זה ענין שנוגע כ"כ, ובזה תלוי ביאת משיח וכו', למה נתחדש הדבר רק בדורות האחרונים, ולא הי' בדורות שלפנ"ז, שהמענה על זה

עו37
הוא: "דבר אחד לדור כו'" – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חי"ט ע' 307 ואילך.

עז(ואח"כ אמר:)

עחכדרכי הנני משתדל לקשר כל ענין עם מבצע תפילין – חפשתי לקשר זאת גם עם ענין השופר, ועזר ה' שאכן יש קשר ביניהם:

עטהטעם ש"טוב לתקוע בצד ימין" – "משום דכתיב והשטן עומד על ימינו לשטנו (והתקיעה מערבבת השטן) .. ולא בשמאל, מפני שהתפילין של יד מגינה".

פ[ו"איטר יש לתקוע בימין דידי'", שהיא שמאל של כל אדם – דאף שהתוקע צריך להוציא י"ח את כל הקהל, ורוב בני אדם אינם איטרי יד, וא"כ, הי' צריך לתקוע (עבורם) בימין (של כל אדם), מ"מ כיון שהוא מניח תפילין בימין (של כל אדם), הרי "התפילין של יד מגינה", ולכן אינו צריך לתקוע בימין].

פאכלומר: הנחת תפילין דאתמול (שהרי בר"ה אין מניחים תפילין) וביום שלפנ"ז, או מה שפעל על יהודי נוסף להניח תפילין, מגינה על צד שמאל, עד כדי כך, שאין צורך בענין השופר!

פבויתירה מזה: הסיבה לכך ש"השטן עומד על ימינו לשטנו" – דלכאורה מדוע עומד השטן בימין דוקא, ובפרט שמקומו בצד שמאל – היא בגלל שאינו יכול לעמוד בצד שמאל, בגלל ששם ישנה ההגנה דתפילין של יד!

פגוזהו גם מ"ש "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו", "בזרוע עוזו אלו תפילין", והיינו, שע"י מצות תפילין פועלים על יד שמאל – שמצד עצמה היא יד כהה – שיהי' בה חוזק ועוז ("זרוע עוזו") יותר מאשר יד ימין; ועי"ז נעשה הענין ד"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", וגם – אם יש צורך בכך – "וטרף זרוע אף קדקד".

פד38
ועי"ז יומשכו כל הברכות, עד "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים", וקשור גם עם ברכת יצחק, כמבואר בסידור בשער התקיעות ש"עיקר ומקור כל הברכות לעולם המשיך יצחק דוקא", להיותם היותר נעלות שבאים באופן של תגבורת כו', כמ"ש "ויתן לך האלקים גו'", והיינו, שממשיכים ממקור ושורש כל הברכות עד למטה, בכל ההשפעות.

פה[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן בידו הק' לכל אחד מהמסובים מ"כוס של ברכה" דר"ה, ואח"כ בירך ברכה אחרונה.

פוטרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו"].

פז______ l ______