Toras Menachem·Vol. 64 (5731·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Achrei-Kedoshim·13 Iyar 5731תורת מנחם·סד - שנת תשל"א - חלק שלישי·שיחת ש"פ אחרי-קדושים·י"ג אייר·ה'תשל"א

א165
בס"ד. שיחת ש"פ אחרי-קדושים, י"ג אייר, ה'תשל"א.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. ביאור הנקודה המשותפת של ב' הפרשיות אחרי-קדושים (שבה צריך "לחיות" בשבוע זה) – שלימות הקדושה דבנ"י באופן ד"קדושים תהיו כי קדוש אני", בכח הקדושה דיוהכ"פ (עד לדרגא ד"לפני (למעלה משם) הוי' תטהרו"),

דהרמז בשם הפרשה: "אחרי (מות)" – שגם המדריגה "בקרבתם לפני ה'" (כפי שהי' אצל נדב ואביהוא שגופם לא הי' יכול להכיל את

ה166
גודל תשוקת הנשמה לאלקות עד שבאו לכלות הנפש ממש), אינה תכלית העבודה, אלא צריך לידע שיש ענין שבא לאחרי זה – "אחרי" – שזהו הענין ד"קדושים תהיו", עד לקדושה בלתי מוגבלת – "כי קדוש אני", ולכן צריך להמשיך ולילך ולהתעלות בעילוי אחר עילוי, עד לאמיתית ענין ההילוך שהוא עילוי שבאין ערוך (כמודגש גם בענין יצי"מ שצריך להיות "בכל יום ויום"), באופן של קדושה והבדלה ("קדושים תהיו") ממדריגתו הקודמת,

ווהשייכות לכאו"א מישראל, גם לאלו ששייכים לעניני עוה"ז ועסוקים בהם, כמובן מפירוש הגמרא: "והתקדשתם, אלו מים ראשונים, והייתם קדושים, אלו מים אחרונים", היינו, שהקדושה ד"כי קדוש אני" היא בשייכות לענינים פשוטים כמו אכילה ושתי' ששייכים לכאו"א מישראל – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ב ע' 91 ואילך.

זב. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

חואם הדברים אמורים בנוגע לכל ימי השבוע דפ' אחרי-קדושים, עאכו"כ בנוגע ליום השבת, שבו עולים כל ימי השבוע באופן ד"ויכולו", אזי מודגש ביתר שאת וביתר עז שאין להסתפק במעמד

ט167
ומצב ההוה, ככל שתגדל מעלתו, אלא להתעלות לענין שלאח"ז, ועד לעילוי שבאין ערוך.

יולאחרי שבמשך כל השבוע דפ' אחרי-קדושים מתרגלים בקיום הוראה זו עד שנעשית כמו טבע (שלכן אינו צריך להמשיך ללמוד זאת) – הרי זה נמשך גם בשבועות שלאח"ז, בפ' אמור וכו', על כל השנה כולה, שהנהגתו תמיד היא באופן שהולך ומתעלה בעבודתו באופן דאחרי-קדושים.

יא[וע"ד שמצינו בנוגע לספירת העומר, שהנוסח הוא "היום שני ימים", "שלשה ימים" וכו', ולא יום שני, יום שלישי וכו' – כיון שלוקחים גם את הימים שלפנ"ז עם כל הפעולות שנעשו בהם כו'].

יבוכל זה נעשה מתוך שמחה, דכיון שהנתינת-כח על זה היא מיום השבת ש"אין עצב בה", הרי זה נמשך על כל השנה כולה באופן של שמחה, ועד שבאים להענין ד"שמחת עולם על ראשם".

יג* * *

ידג. נוסף על הענינים הקשורים עם זמנים מיוחדים בשנה, שמהם צריך להמשיך על כל השנה כולה [כמו הענין דיצי"מ, שענינו בכל יום ויום (כנ"ל ס"א) נמשך מזמנו המיוחד בשנה בבוא חג הפסח בט"ו ניסן, שאז ישנו הענין דיצי"מ בכל התוקף ובנקל יותר (שלכן עושים אז כו"כ ענינים שלא עושים במשך כל ימות השנה)] – ישנם גם ענינים הקשורים עם מאורע מיוחד, שצריך לפעול חיזוק ותוקף כו', הן אצל אלו שעמהם אירע מאורע זה, והן אצל אלו ששמעו אודותיו, כתורת הבעש"ט שכל דבר שיהודי רואה או שומע מהוה הוראה בעבודתו.

טוובכן: המדובר הוא אודות המאורע שיהי' לאחרי השבת (שזוהי אחת הסיבות להתוועדות זו) – שנוסעים ("ניט אום-שבת-גערעדט") שלוחים לאוסטרליא, כדי "לכבוש" את העולם ע"י לימוד התורה.

טזובהקדמה – שנוסף על כללות הענין ד"הוי גולה למקום תורה", שקשור עם ענין של הילוך וטלטול (לא רק ברוחניות הענינים, אלא גם)

יז168
בגשמיות כפשוטו (שאז הרי זה בתוקף יותר), ובאופן ד"טלטולי דגברא" ש"קשין מדאיתתא", יש כאן ענין של הילוך שבאין-ערוך – לא רק מחוץ לד' אמותיו, מחוץ לעיר (שכל העיר נחשבת כד' אמות) ואפילו מחוץ למדינה, אלא נסיעה למקום רחוק ביותר – אוסטרליא, שנסיעה כזו נחשבת להליכה שבאין ערוך (עד כמה ששייך ענין של הליכה שלא בערך בעוה"ז הגשמי שכל הענינים שבו הם בהגבלה).

יחובשביל זה צריך להיות אצלם הענין ד"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" – לעזוב את המשפחה, קרובים וידידים, מורים ומחנכים וכו', וללכת [אמנם מתוך כוונה להביא לשם את כל הענינים, אבל בינתיים הרי זו הליכה] למקום שלא הורגלו בו, עם כל הקשיים שבדבר כו'.

יטד. וכאשר מתבוננים בענין זה – הרי זה צריך לפעול זעזוע ("זיך אַ טרייסל טאָן"),

כלכל לראש – אצל השלוחים עצמם, כשמתבוננים בגודל האחריות ביחד עם הזכות הנפלאה שבזה, בנוגע לכל משך זמן השליחות, וגם לאחרי שיחזרו מהשליחות,

כאוכן בנוגע להורים, האב והאם, שזכו לגדל ולרוות נחת מבנים שהולכים בדרך התורה והמצוות כו', וכן המורים והמחנכים, ועד למשלח, אשר, ע"פ הדין בחו"מ מוטלת עליו האחריות על השליח – שבשעה שרואים ורווים נחת מהבן שלהם, המושפע והמחונך, או השליח שלהם, שנוסע לשליחות באופן של "הליכה" הכרוכה עם כמה קשיים כו', הרי זה צריך לעורר אותם שלא להירדם ולשכוח, אלא לזכור שגם הם צריכים להיות "מהלכים".

כב– בנוגע לשלוחים עצמם, אין צורך להבהיר שלא ישכחו אודות שליחותם; אבל בנוגע לאלו שנשארים במקומם, יש חשש שיכולים לפעמים לשכוח אודות שליחותם. ולכן, המאורע דנסיעת השלוחים צריך לעורר אותם וליתן להם כחות נוספים לזכור שגם הם צריכים להיות "מהלכים". –

כגוהיינו, שכיון שנמצאים במקום שהוא בבחינת "בקרבתם לפני ה'",

כד169
ועד להדיוק ד"לפני ה'", למעלה משם הוי' (ע"ד "לפני ה' תטהרו", לפני ולמעלה משם הוי', כנ"ל ס"א), יכולים לחשוב שדי בכך. ולכן, המאורע דנסיעת השלוחים צריך לפעול זעזוע – שגם אלו שנשארים במקומם יזכרו שגם מהם דורשים להיות בבחינת "מהלכים", להוסיף ולהתעלות בעבודתם בעילוי אחר עילוי.

כהה. ויש להוסיף ולהדגיש המעלה המיוחדת שבשליחות זו – שקשורה עם לימוד התורה:

כוובהקדמה – שבכללות ענין השליחות, החל מהשליחות של ירידת הנשמה שהיא "שליחות מרה" ("אַ ביטערע שליחות"), להיותה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" (כהלשון הידוע), ועד שאמרו "נוח לו לאדם שלא נברא" – יש ב' אופנים, בדוגמת ב' האופנים שבחיבור עליון ותחתון:

כזישנו אופן שהתחתון עולה לעליון, שזוהי השליחות הקשורה עם קו התפלה, שעז"נ "סולם מוצב ארצה", שצריך לעלות ולטפס בשליבות הסולם עד ל"ראשו (ש)מגיע השמימה" – שזוהי דרך הקשורה עם כמה קשיים כו'.

כחאבל ישנו אופן שהעליון יורד לתחתון, שזוהי שליחות הקשורה עם העבודה של לימוד התורה, שהיא באופן של "לכתחילה אַריבער",

כט– כידוע הפתגם של אדמו"ר מהר"ש (שיום הולדתו בחודש אייר): העולם סבור שכשאי-אפשר לעבור מלמטה ("אַרונטער") אזי יש לדלג מלמעלה ("אַריבער"), ואילו אני סבור שמלכתחילה צריך לדלג מלמעלה –

לכיון שע"י לימוד התורה ממשיכים ומגלים בכל העולם דבר הוי' (שעל ידו היתה הבריאה כולה – "שהכל נהי' בדברו"), והיינו לפי שהתורה היא בבחינת "לחם מן השמים" (כמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו), שבא מלמעלה מן המוכן,

לא[ואע"פ שגם ב"מן" הי' הענין ד"טחנו בריחים או דכו במדוכה",

לב170
כמבואר בגמרא במסכת יומא בנוגע לחילוקים שבין צדיקים ובינונים כו' – הרי אין זה בערך כלל לגבי הפעולה דחרישה וזריעה וכל פרטי הענינים ד"תנא דידן סידורא דפת נקט"],

לגועי"ז נעשים כל הענינים מתוך שלום ומנוחה, ללא צורך במלחמה כו', כמו בתפלה שעלי' נאמר "שעת צלותא שעת קרבא".

לדוכמסופר בזהר בפרשתנו בנוגע לרשב"י (שיום ההילולא שלו בחודש אייר): "זמנא חדא הוה צריכא עלמא למטרא, אתו לקמי' דר"ש .. פתח ואמר שיר המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד וכו'", ועי"ז ירדו גשמים בדרך ממילא – לא כמו חוני המעגל שפעל ירידת גשמים באופן של השתדלות כו' ע"י תפלתו.

להועוד מעלה בתורה על תפלה – שתפלה נקראת "חיי שעה", ואילו תורה נקראת "חיי עולם" (כדאיתא בגמרא במסכת שבת), כי, בעבודת התפלה יש שינויים כו', משא"כ בתורה שהיא ענין נצחי לעד ולעולמי עולמים, ללא שינויים.

לו[ואע"פ שגם בתורה ישנו הענין דלימוד הלכות החג בחג – הרי העיקר בזה הוא הענין ד"דבר הוי' זו הלכה", שהוא בשוה בכל הלכות התורה (ללא חילוק בין הלכות חג זה לחג אחר). וע"ד שמצינו בנוגע ל"מן", שהיו יכולים לטעום בו כל הטעמים37, כל אחד לפי הרצון והתענוג שלו, אבל העיקר בזה הוא – לא חילוקי הטעמים כו', אלא היותו "לחם מן השמים"].

לזובפרט שנמצאים עתה בימי ההכנה לענין ד"תעבדון את האלקים על ההר הזה", שזהו הענין דמתן-תורה, בחג השבועות.

לחו. ויה"ר שכל אחד יעסוק בכל הענינים האמורים לעיל – הן השלוחים בשליחותם הקדושה לקרב עוד יהודים ללימוד התורה, והן ההורים והמורים והמחנכים, שנסיעת השלוחים תזעזע אותם,

לטוכן השלוחים שהיו שם עכשיו, וכן השלוחים הראשונים (כמדובר

מ171
לעיל ששליחות זו היא באופן של פעולה נמשכת) – שאצלם הי' הענין ד"כל התחלות קשות", ועי"ז סללו את הדרך לשלוחים שלאחריהם; השלוחים הראשונים – לשלוחים השניים, והשלוחים השניים – לשלוחים שנוסעים עכשיו בפעם השלישית, והרי "בתלת זימני הוי חזקה", שנעשה ענין נצחי,

מאשאצל כולם יהי' ענין ההילוך – לילך ולהתעלות בעילוי אחר עילוי כל אחד בעבודתו בלימוד התורה, כולל גם כיבוש העולם ע"י לימוד התורה, עד שיוכלו לבשר שהעולם כולו נעשה עולם תורני ("אַ תורה וועלט").

מבוכאמור, שהפעולה שע"י לימוד התורה היא (לא באופן של מלחמה, אלא) באופן של מנוחה ושלום, וכמארז"ל "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה .. אלא השלום, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", שזהו ענין התורה, כמ"ש הרמב"ם בסוף הל' חנוכה ש"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

מגועד לשלימות ענין השלום – כמ"ש (בהפטרה דאחש"פ) "וגר זאב עם כבש וגו'" (כולל גם בנוגע לנחש הקדמוני), "ונער קטן – דקאי על בנ"י, "יעקב .. קטן הוא" – נוהג בם", ועד שבאים לדרגא היותר נעלית – "כי מלאה הארץ דעה את ה' (שזהו ענין לימוד התורה) כמים לים מכסים", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

מד[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שכולם – השלוחים שנוסעים והשלוחים הקודמים, וכן ההורים, המורים והמחנכים – יאמרו "לחיים", וינגנו ניגון שמחה].

מה* * *

מוז. בהמשך להאמור לעיל שענין ההילוך צריך להיות לא רק אצל השלוחים שמקיימים הציווי "הוי גולה כו'", אלא גם אצל אלו שנשארים על מקומם,

מז– אך יש להבהיר שאין הכוונה למקומם הרוחני, שהו"ע המעלה והמדריגה כו', כיון שיהודי צריך תמיד להוסיף ולהתעלות בעילוי אחר עילוי, אלא הכוונה היא למקומם הגשמי –

מח172
יש להוסיף, שהדברים אמורים לא רק בנוגע ללימוד התורה, אלא גם בנוגע להתעסקות בקירוב בנ"י לתומ"צ, ובפרט בנוגע לנוער וילדים, שיתחנכו בדרך התורה כו'.

מטח. ובנוגע לפרטי העבודה בזה – יכולים להורות באצבע מה שאפשר לפעול בזה:

ננמצאים אנו בזמן שהורים לא מעוניינים לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר ממלכתיים, עממיים ("פּאַבּליק-סקול'ס"), ולכן, ברור הדבר שאילו היו מדברים עמהם ומציעים להם לשלוח את ילדיהם לישיבות, היו מצליחים לפעול עליהם.

נאישנם הורים שלא יודעים בכלל אודות כל המציאות של ישיבות; ישנם הורים שיודעים שיש מציאות ששולחים ילדים לישיבות, אבל אינם יודעים גודל הענין שבזה; וישנם הורים שיודעים גודל הענין שבזה, אלא שאינם שולחים את ילדיהם לישיבות בגלל שרוצים לעשות פשרות, או מפני סיבות פרטיות כו'.

נבולכן: אילו היו מסבירים להם בדברים היוצאים מן הלב גודל החשיבות והנחיצות לשלוח את הילדים לישיבות, "דיי סקול'ס", ישיבות קטנות וכו' – בודאי היו מסכימים לעשות זאת.

נגובפרט שלא צריך לחפש הרבה אל מי לפנות – שהרי לכל לראש ישנם כבר ילדים שמשתתפים ב"מיטוואָך-שעה", וכיון שיודעים את שמותיהם וכתובותיהם, יכולים מיד לפנות להוריהם כו'.

נדוכולם יכולים לעסוק בזה, ואין שום מניעה מצד ידיעת שפת המדינה, כיון שבימינו יודעים כולם שפת המדינה, ומי שאינו יודע, יכול ליקח עמו מי שיודע. ובפרט שבנוגע לעניני פרנסה אינו מדייק אם יכול לדבר שפת המדינה בשלימות ("פּערפעקט") או לא... אלא עושה כל התלוי בו, ועד ש"שובר דלתות" אפילו במקום רחוק!

נהובכל זה ניתוסף הדגשה מיוחדת בזמן שבו מתחילים להתכונן לתקופת הקיץ, שאז יש הזדמנות לשלוח את הילדים למחנות-קיץ – שזהו דבר שיפעל עליהם במשך כל השנה כולה, ועד שיכול לגרום ל"מהפכה" גם אצל האחים והאחיות וכן ההורים.

נואך לדאבוננו יש כאלו שבמקום לעסוק בזה, הם מתכוננים לנסיעה בקיץ ל"קאָנטרי"... ולכל היותר אומרים שיעסקו בזה בשנה הבאה... בה

נז173
בשעה שכל אחד צריך לידע שזהו ענין שלו, ולחשוב שביכלתו להציל אלף ילדים!

נחואשרי חלקם של כל אלו שיקחו על עצמם להציל ילדי ישראל ולקרבם לתורה, ובודאי יצליחו בעבודתם הקדושה, הן בנוגע לשכונה זו והן בנוגע לשכונות אחרות.

נטט. וענין זה קשור גם עם חיזוק השכונה:

סבנוגע למצב השכונה – רבה העזובה ורבה הפירצה כו', למרות שכבר דובר מאז שצריכים להתחיל לעסוק בזה, ולא רק לערוך אסיפות, ולהחליט שפלוני אשם או אלמוני אשם, והקולר תלוי בצווארו של פלוני שלא עסקו בזה, ועכשיו יכול לשוב לביתו ולומר "אני את שלי עשיתי", ואפילו לא לחשוב מה יכולים לפעול בזה.

סאובכן: ישנו כאן צירוף שני הענינים ביחד – שההשתדלות בענין החינוך תוסיף חיזוק בבתי-הספר שבשכונה, ועי"ז יתוסף בחיזוק והתפשטות השכונה.

סבי. ולא לדרשה קאתינא, ולכן, יש להתחיל לפעול בזה תיכף ומיד – בענינים ששייכים עוד ביום השבת (שהרי "מפקחין על צרכי ציבור בשבת", ובפרט שזהו ענין של פקו"נ), ועאכו"כ תיכף ומיד במוצאי שבת, ולא לדחות זאת למחרת, כי, כשדוחים זאת למחר, הרי זה סימן ששוב לא יעשו מאומה – ע"ד שמצינו גבי בלעם, שכשאמר "לינו פה הלילה", ידעו זקני מדין ש"אין בו תקוה".

סגויה"ר שיעסקו בזה מתוך אהבת ישראל, באופן ד"ואהבת לרעך כמוך", כמו ענין שנוגע אליו כו'.

סד* * *

סהיא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה תפול עליהם אימתה ופחד.

סו* * *

סזיב. לפני הביאור בפירוש רש"י בפרשת השבוע, כרגיל, יש להזכיר אודות ה"יאָרצייט" שביום זה:

סח174
כללות הענין ד"יאָרצייט" קשור עם המדובר לעיל בנוגע לענין ההילוך כו' – שהרי בכל שנה ושנה נעשית עליית הנשמה לדרגא נעלית יותר, ועד לעילוי שבאין-ערוך, שזוהי מעלת העלי' ב"יאָרצייט" לגבי העליות שיש בכל יום, שעז"נ "וקדושים בכל יום יהללוך סלה".

סטוהענין בזה28 – שאע"פ שהנשמה למעלה היא בבחי' עמידה, הרי זה רק קודם ירידתה למטה, אבל לאחרי ירידתה למטה ששם נעשית בבחי' מהלך, אזי גם בעלייתה למעלה לאחרי ק"כ שנה הרי היא בבחי' מהלך, שעולה תמיד בעילוי אחר עילוי עד א"ס.

עובפרט ע"י עניני העבודה למטה שנעשים ביום היאָרצייט לעילוי נשמתו כו',

עא– ע"י אמירת "לחיים", כנהוג אצל חסידי פולין לערוך "תיקון", ובעיקר ע"י לימוד התורה ונתינת צדקה, כנהוג בחב"ד –

עבוהרי ענינים אלו נעשים לא רק בסמיכות זמן להפטירה, שאז צריכים לפעול בנוגע לכפרה כו', אלא גם לאחרי כו"כ שנים שבהם היו ריבוי עליות (לאחרי שכבר נפעלה שלימות הכפרה כו'),

עגכי, עניני העבודה שנעשים למטה – ששם הוא מקום ההילוך – פועלים גם אצל הנשמה למעלה [במכ"ש ממה שמצינו בענין "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", שע"י העבודה למטה פועלים ענין ההילוך גם במלאכים, ועאכו"כ בנוגע לנשמות] שלזכותה נעשים ענינים אלו [וע"ד מארז"ל שעי"ז "שאומרים דבר שמועה מפיו כו' שפתותיו דובבות כו'"], ולכן ניתוסף עי"ז בהילוך של בעל היאָרצייט באופן שבאין ערוך.

עדוכיון שכל הענינים הם באופן של משפיע ומקבל, ועד ש"יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני, העני עושה עם בעה"ב" – הנה בגלל שהעלי' אצל הנשמה למעלה נעשית ע"י העבודה למטה, פועלת גם הנשמה שלמעלה על אלו שנמצאים למטה, שנעשית עבורם "מליץ יושר", ובפרט שגדלה מעלתה מצד גזע מחצבתה וזכות אבות ואבי אבות כו'.

עה175
ובכל זה יש עילוי מיוחד בפעולות שנעשים ע"י לימוד התורה – מצד גודל מעלת התורה שעלי' נאמר "הלא כה דברי כאש", וכאמור לעיל (ס"ה) בנוגע לרשב"י שפעל ירידת גשמים למטה ע"י אמירת תורה על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", וכמבואר בהערות אאמו"ר על הזהר דפרשתנו, ש"שבת אחים גם יחד" ש"הוא חיבור זו"ן", "הוא הוא ירידת הגשמים מן השמים דז"א על הארץ דמלכות".

עו* * *

עזיג. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "אני ה' אלקיכם", "אני הוא שאמרתי בסיני אנכי ה' אלקיך, וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי. רבי אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזירה אני ה' אלקיכם, דעו מי גזר עליכם, דיין להפרע ונאמן לשלם שכר",

עח– שכיון שכאן נאמר "אני ה' אלקיכם" (לא בסיומו של ציווי, אלא) בתחלת הדיבור, בהכרח לומר שזהו (לא לשם אזהרה או הדגשה בנוגע לשלם שכר או ליפרע, אלא) ציווי בפני עצמו (כמו "אנכי ה' אלקיך" שנאמר בסיני שתוכנו "קבלו מלכותי", ובהמשך לזה: "מעתה) קבלו גזרותי", כמו הגזירה דאיסור עריות (היפך הסברא ששידוך הכי טוב לאיש מיוחס הוא דוקא ממשפחתו והקרוב אליו יותר).

עטאבל אין זה מחוור לגמרי, כי בפשטות מתאים יותר לצוות על הגזירות יחד עם כל המצוות, ולא לחלקם לב' ציוויים ובזמנים שונים. ולכן מוסיף רש"י פירוש שני, ש"אני ה' אלקיכם" הוא הקדמה להדגשת חומר הציווי על עריות – דכיון ש"גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק [שהו"ע של פירוד מהקב"ה] בעריות [ובפרט ש"הבן מן הנכרית אינו

פ176
בנו, שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי, מסיר אותו מלהיות אחרי ה'"] בימי עזרא, לפיכך בא אליהם בגזירה, אני ה' אלקיכם, דעו מי גוזר עליכם, דיין להפרע ונאמן לשלם שכר".

פאומזכיר "רבי אומר כו'", כדי להסיר את התמיהה שהתורה תדבר בדבר שיבוא רק לאחרי שנים רבות, כי, רבי לשיטתי', שפירש הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך" שאמר דוד, שקאי על כתיבת המשנה (שהתירו לכותבה משום "עת לעשות לה' גו'") לאחרי שנים רבות –

פבהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ב ע' 83 ואילך.

פג* * *

פדיד. בשבתות אלו לומדים פרקי אבות, בתור הכנה למ"ת בחג השבועות – כמדובר בהתוועדות הקודמת שבמסכת אבות מדובר אודות מעלת התורה. ובזה גופא יש משניות שבהם נתבארה מעלת התורה בפרטיות יותר לגבי כללות הפרק והמסכת – כמו המשנה בפרק ג' (שלומדים ביום הש"ק זה): "רבי אלעזר בן עזרי' אומר, אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה", ומסיים: "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח".

פהוידועה השאלה במפרשים: במה צריכה להיות התחלת העבודה – בתורה או בדרך ארץ? דלכאורה – ממה-נפשך: אם צריך להתחיל

פו177
בתורה – הרי "אם אין דרך ארץ אין תורה", ואם צריך להתחיל בדרך ארץ – הרי "אם אין תורה אין דרך ארץ"?! ועד"ז בנוגע לקמח ותורה, וכן בנוגע ליראה וחכמה, בינה ודעת שנזכרו בינתיים.

פזויש לבאר זאת ע"פ הדיוק בלשון המשנה, שמתחילה "אם אין תורה אין כו'", היינו, שלכל לראש צריך להיות ענין התורה, כי ללא התורה אין שום דבר, ודוקא התורה היא הנותנת קיום גם בדרך ארץ כו'. וכיון שהסברא הראשונה היא שצ"ל ענין התורה, יכולים לחשוב שמספיק ענין התורה בלבד. ועל זה ממשיכה המשנה שצריך להיות גם הענין של דרך ארץ, כיון ש"אם אין דרך ארץ אין תורה".

פח[ולהעיר, שפירוש זה הוא שלא כדברי המפרשים (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר בבת-שחוק: יהודי אוהב תמיד לומר "איפכא מסתברא"...) שיש להתחיל בדרך ארץ, ש"עשרים וששה דורות קדמה .. את התורה" (כדאיתא בויק"ר).

פטובהתאם לכך מפרשים גם במשנה זו, שכיון שרוב בנ"י עוסקים בעיקר בעניני דרך ארץ, לכן, לכל לראש מבהירה המשנה: "אם אין תורה אין דרך ארץ", היינו, שצריך להיות גם ענין התורה, ועד ש"עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי"; ולאח"ז מבהירה המשנה בנוגע למיעוט בנ"י שעיקר עסקם בתורה: "אם אין דרך ארץ אין תורה", היינו, שצריך לעסוק גם בעניני דרך ארץ, וכמ"ש בפרק הקודם: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון".

צאבל, כאמור לעיל, משמעות הדברים בדיוק לשון המשנה שמתחילה "אם אין תורה כו'" היא להיפך – שלכל לראש צריך להיות ענין התורה].

צאאך עפ"ז צריך ביאור בסיום דברי המשנה: "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח" – דלכאורה, ע"פ האמור שלכל לראש צריך להיות ענין התורה, הוצרך להיות סדר הדברים "אם אין תורה אין קמח" (כמו "אם אין תורה אין דרך ארץ"), ואח"כ "אם אין קמח אין תורה" (כמו "אם אין דרך ארץ אין תורה"), ומדוע מתחיל ב"קמח", "אם אין קמח אין תורה", שמשמעותו שהוא העיקר.

צב178
[ושאלה זו היא גם לפי דברי המפרשים הנ"ל, שתחילה מתייחסת המשנה לרוב בנ"י שעיקר עסקם בדרך ארץ, שגם אצלם צ"ל ענין התורה, כיון ש"אם אין תורה אין דרך ארץ" – שהרי עפ"ז צריך לומר שגם בבבא "אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח", מתייחסת המשנה תחילה לרוב בנ"י, וכיון שאצל רוב בנ"י ישנו בעיקר ענין הקמח, ולכן אומרים להם שצ"ל גם ענין התורה – הוצרך התנא להקדים "אם אין תורה אין קמח", כמו בבבא "אם אין תורה אין דרך ארץ"].

צגגם צריך להבין מהו דיוק הלשון "קמח"84 – הרי קמח הוא רק ממוצע ("ניט אַהער און ניט אַהין") בין חטים (או שעורים) ללחם, ואינו ענין בפני עצמו, שהרי אינו דבר המוכן וראוי לאכילה, ולכאורה הי' מתאים יותר לומר לשון פרנסה וכיו"ב.

צדטו. ויובן בהקדם שיש לקשר ענין זה עם המזמור "למנצח לדוד להזכיר" שאומרים בשיעור תהלים היומי – כמבואר במדרש תהלים שענין זה בא בהמשך למ"ש בסוף המזמור שלפניו:

צה"למה הי' דוד דומה, למלך שהי' לו צאן וכו' לאחר זמן כנס את הצאן ובנה את הדיר, ולרועה לא הזכיר, אמר הרועה, הרי הצאן מכונסות והדיר בנוי', ואני איני נזכר, כך אמר דוד למעלה מן הפרשה, כי אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה, הרי הדיר בנוי', וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה, הרי הצאן מכונסות, אמר הרועה ואני איני נזכר, לכך נאמר למנצח לדוד להזכיר".

צוועל זה אמר לו הקב"ה, שרוצה שיזכיר אותו, "שנאמר זכרו נפלאותיו אשר עשה, זכרו נפלאותיו שעושה עמכם בכל עת, ולא עשה עמכם .. אלא בשביל שיהיו מזכירים נפלאותיו, אמר דוד, א"כ אני מזכירו, למנצח לדוד להזכיר אלקים להצילני".

צזוכאן רואים חידוש נפלא ("אַ געוואַלדיקער אויפטו") – שכל ענין הנס הוא בכדי שיהודי יאמר הלל!

צחוע"ד משנ"ת במכתב הכללי בנוגע לאמירת ברכה – שהאכילה נעשית טפל לגבי אמירת הברכה שהיא העיקר:

צט179
בנוגע לברכת הנהנין (ועד"ז ברכת המצוות, שגם היא בכלל ברכת הנהנין, שהרי ההנאה הגדולה ביותר היא שביכלתו לקיים מצוה. ובמכ"ש וק"ו: אם צריך לברך על שתיית מעט מים, עאכו"כ שצריך לברך על כך ש"קדשנו במצוותיו וצונו") – הנה בפשטות העיקר הוא הנאת האדם, אלא כיון ש"אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה", דחשיב "כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר לה' הארץ ומלואה", הנה כדי שיוכל ליהנות, לכן מברך לפני שנהנה, ועאכו"כ לאחרי שנהנה.

קאבל ישנו אופן נעלה יותר – שהעיקר הוא (לא הנאת האדם, כי אם) אמירת הברכה, אלא שבשביל זה צריך ליהנות מעניני עוה"ז, כדי שיוכל לברך עליהם.

קאוע"ד שמצינו בענין "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום", שבהם נכללים י"ח ברכות דשמו"ע ג"פ, שכיון שבשבת חסר במספר ח"י ברכות, שהרי יש רק שלש לפני' ושלש לאחרי' ואחת באמצע, צריך להשלים את מאה הברכות ע"י אכילת פירות וכיו"ב – הרי העיקר בזה הוא אמירת עוד ברכות, אלא בכדי שלא תהי' ברכה לבטלה, צריך לאכול הפרי וכיו"ב, ואכילה כזו היא טפלה לגבי העיקר – אמירת הברכה.

קבועד"ז בנוגע לנס – שהסיבה לכך שהקב"ה עושה נס היא "בשביל שיהיו מזכירים נפלאותיו", שיהודי יהלל את הקב"ה ויאמר "הודו לה'".

קגובזה רואים גודל מעלתו של יהודי:

קדבפשטות ענינו של נס הוא – להורות גדולתו של הקב"ה שביכלתו לעשות נס, ועד לנס גדול, כמו הנס של יצי"מ, שעז"נ בהתחלת עשה"ד: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"74, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ (כקושיית הראב"ע שהובאה בחסידות), בגלל שדוקא ענין של נס מורה על גדולתו של הקב"ה.

קהואילו במדרש תהלים כאן מבאר, שכל ענין הנס הוא כדי שיהודי יזכיר נפלאותיו של הקב"ה ע"י אמירת הלל, כמו בזכירת יצי"מ, כמ"ש

קו180
"למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", "ולמען תספר באזני בנך גו'", שקשורה עם אמירת הלל, ובלשון הגמרא: "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא" (לקול המולת ההמון מהלל דומין כאילו הגגין מתבקעין).

קזוענין זה מדגיש עד כמה גדולה פעולתו של יהודי – שכדי שיאמר הלל, כדאי שהקב"ה יעשה נס!

קחטז. ועוד ענין בזה – בנוגע לחיוב דאמירת הלל:

קטיש פלוגתא אם אמירת הלל היא מן התורה או מדרבנן. ויש שמביאים ראי' שהיא מן התורה – מהפסוק "השיר יהי' לכם כליל התקדש חג".

קיואע"פ שפסוק זה הוא בדברי קבלה, ודברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, וכש"כ שדברי קבלה אינם דברי תורה – הרי זהו רק גילוי מילתא.

קיאוע"ד – ולא ממש – שמצינו בנוגע ללימוד ש"אין נגיחה אלא בקרן", "שנאמר ויעש לו .. קרני ברזל ויאמר .. באלה תנגח גו'": "והאי מילף הוא (בתמי', הא לא גמרינן מדברי קבלה לא חיוב ולא פטור, אלא) גילוי מילתא הוא" (דכל היכי דכתיב נגיחה בקרן הוא).

קיבולהעיר מהכלל דאין למדים מקודם מ"ת, ואעפ"כ, במילתא דמסתברא וכיו"ב למדין.

קיגויש לומר, שמדברי המדרש תהלים הנ"ל ראי' נוספת לדברי האומרים שאמירת הלל היא מה"ת – כאמרו ד"נפלאותיו שעושה עמכם בכל עת (לאו דוקא יצי"מ) לא עשה כו' אלא בשביל שיהיו מזכירין נפלאותיו" (שבפשטות – הו"ע ההילול והשבח להקב"ה), וכאמור, שזהו רק גילוי מילתא(והטעם) דעשיית הנפלאות.

קידומעלה יתרה בהראי' מכתוב זה לגבי פסוקי נ"ך המובאים במדרש

קיה181
הגדול105, כי אינו בלשון הלכה ודין (שמדברי קבלה לא ילפינן), אלא בסגנון של סיפור דברים וגילוי מילתא בעלמא.

קיוועוד להעיר שמדרש תהלים מסיים במעשה רב: "אמר דוד כו'".

קיזומה שלא הובא זה במדרש הגדול – הרי כו"כ מדרשי חז"ל שלא הביאום.

קיחיז. והנה, נתבאר לעיל שבקשת דוד היתה שגם לעתיד לבוא יהי' (לא רק אחד מבנ"י, אלא) רועה ישראל (נוסף על הענין ד"נשיא", כמ"ש "ודוד עבדי (משיח) נשיא להם לעולם"), שענינו להשפיע לבנ"י באופן פנימי.

קיטוהענין בזה – שאע"פ שלעתיד לבוא נאמר "ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי", הרי זה רק בנוגע לידיעת העצמות ("אותי"), שבזה יהיו כולם שוים, אבל בנוגע להבנה והשגה בענינים הקשורים עם סדר השתלשלות [שהרי גם לעת"ל יהי' סדר השתלשלות של עשר ספירות כו', אם כי באופן אחר כו'], הנה על זה יהי' צורך בתורתו של משיח שילמד את כל העם [ומשמעות הדברים שגם אז יהי' סדר הלימוד של רב ותלמידים כמו בישיבות], כל אחד לפי ערכו. וכהסיפור הידוע שא' החסידים אמר פעם להר"א מהאָמיל, שמה שהוא לוקח בכוסית קטנה ("קעלישיקל"), לוקח ר"א בכלים גדולים ("קאַטקעס"), כיון שכל אחד לוקח לפי ערכו.

קכויש לקשר זה גם עם ל"ג בעומר, וכן עם פסח שני, וכפי שיתבאר לקמן.

קכא* * *

קכביח. בהמשך להמדובר לעיל (סי"ג) בפירוש רש"י ש"גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא לפיכך בא עליהם בגזירה אני ה' אלקיכם וכו'" – הנה מכאן רואים (בניגוד לאלו שטוענים להיפך) שתורת אמת מזהירה ומבהירה מלכתחילה אפילו אודות דבר שיקרה כאלף שנה לאח"ז, בימי עזרא!

קכגוכמבואר בפרטיות יותר בתו"כ: "וכן מלאכי (זה עזרא) אמר

קכד182
להם וזאת שנית תעשו וגו' .. אמרו לו, ולא אחד עשה ושאר רוח לו, מי שברא את ישראל הוא ברא את האומות, אמר להם, ומה124 האחד מבקש זרע אלקים וכו'".

קכהכלומר: כאשר הם טענו – בנוגע לדרישתו לשלח את הנשים הנכריות – שהקב"ה שברא יהודים ברא גם גוים, כך, שאין מקום ל"שוביניזם"... – השיב להם, שהסיבה לכך שצריך לשלח את הנשים הנכריות היא – לא בגלל שהגוים אינם הגונים וישרים כו', אלא בגלל שהקב"ה רוצה "זרע אלקים", ואילו ע"י לקיחת נשים נכריות גורמים שמיהודי נעשה גוי: במקום שיולד יהודי – נולד גוי רח"ל!

קכווהגע עצמך: לעשות מיהודי גוי – זהו דבר שאפילו התורה אינה יכולה לעשות, ויתירה מזה, כביכול גם הקב"ה בעצמו אינו יכול לעשות זאת, וכמארז"ל "להחליפם באומה אחרת אי אפשר"; רק יהודי, מצד ענין הבחירה, יש בכחו (עי"ז שנושא אשה נכרית רח"ל) לעשות מיהודי – גוי!

קכזומצד הענין ד"מדה כנגד מדה" – הנה גם הוא בעצמו נעשה גוי, רח"ל, במדה שהדבר תלוי בו.

קכחולאח"ז באים כל הצרות כו' – לא רק ליהודי זה עצמו ולכל משפחתו, אלא גם לכל בנ"י, כפי שממשיך בתו"כ: "וכן הוא אומר ומבני יוידע בן אלישיב הכהן הגדול חתן לסנבלט החרני (צורר היהודים) ואבריחהו מעלי" (למען לא יהי' רגיל בירושלים .. לראות את העיר ואת מוצאי' ואת מובאי'); וכאמור כמ"פ שזהו גם היפך טובתן של הנשים הנכריות עצמן.

קכטאמנם, עי"ז שמלכתחילה "בא עליהם בגזירה, אני ה' אלקיכם, דעו מי גוזר עליכם וכו'" – ניתן הכח שישובו בתשובה ויבטלו את כל הענין.

קליט. וזוהי גם הוראה ונתינת כח בנוגע לזמן הזה – שגם עכשיו חייבים להפרד מהנשים הנכריות!

קלא183
אי אפשר לומר על גוי שהוא יהודי! – הגוי יכול להיות אדם הגון ובעל כשרון, ולכן יכולים להתעסק עמו בעניני משא ומתן, אבל הוא לא שייך לקדושת ישראל, ובכל הקשור לעניני יהדות – גוי ויהודי הם שני דברים נפרדים שאין קשר ביניהם, וכפי שמבאר רבינו הזקן בתניא שיהודי יש לו נפש אלקית, ואילו לגוי יש רק נפש בהמית, ולכן, כשמזכירים יהודי וגוי צריך לומר "להבדיל" ביניהם.

קלבואין זה חידוש שנתחדש עתה בשנת תשל"א, אלא כמ"ש בסידור השוה לכל נפש (גם בסידורים שבאה"ק...): "המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים", וכיון ששם הבדלה חד הוא, הרי ההבדלה בין ישראל לעמים היא כמו ההבדלה שבין אור לחושך, כך, שאין זה דבר שניתן להעמיד להצבעה, ולשנות זאת!

קלגוגם אם יבטיחו לפלוני כסף או כבוד וכו' – לא יעזור שום דבר! רצונך לתת לו כסף או כבוד – תן לו, אבל עי"ז לא תשתנה האמת, שגוי הוא גוי ולא יהודי, ואי אפשר לשנות את המציאות (גם אם כותבים זאת ע"ג הנייר, כפתגם הידוע שהנייר סובל את הכל!...). – יכולים לגרום צרות, לעצמו, ליהודים נוספים, וכן לגוים, אבל בנוגע לפועל – "העולה על רוחכם הי' לא תהי'" כי "ביד חזקה גו' אמלוך עליכם".

קלדויה"ר שכשם שעזרא בימיו פעל סוכ"ס על בנ"י שיפרשו מהנשים הנכריות, כך יהי' גם עתה, ויתוקן החוק מיד, ובחסד וברחמים ומתוך שלום.

קלה[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "הנה מה טוב ומה נעים"].

קלו* * *

קלזכ. בנוגע לפרקי אבות:

קלחביאור המפרשים שקדימת דרך ארץ לתורה היא כמו כ"ו הדורות שקדמו למ"ת – אינו מחוור, מסיבה פשוטה, כיון שלימוד התורה הי' גם במשך כ"ו דורות אלו, שהרי "על ששה דברים נצטווה אדה"ר .. הוסיף לנח אבר מן החי .. נמצאו שבע מצוות", וכדי לידע איך לקיים מצוות אלו ופרטי דיניהם, הוצרכו בודאי ללמוד תורה.

קלטאלא שאעפ"כ ישנו החידוש שנתחדש במ"ת – כדאיתא במדרש

קמ184
שלפני מ"ת היתה גזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, ובמ"ת נתבטלה הגזירה, ובאופן ד"אני המתחיל, שנאמר וירד ה' על הר סיני".

קמאובזה יובן התוכן הפנימי ד"אם אין תורה אין דרך ארץ" – שלאחרי שבטלה הגזירה, אזי כל המציאות של דרך ארץ בנוגע להנהגת העולם תלוי' בתורה.

קמבכא. ובהמשך לזה יש לבאר גם התוכן הפנימי ד"אם אין קמח אין תורה":

קמגקמח – הוא ממוצע בין החטים ללחם, שהרי החטים עצמם הם קשים ואינם ראויים לאכילה, וצריך תחילה לטחון אותם ולעשות מהם קמח, ורק אז יכולים לעשות לחם למאכל.

קמדוג' ענינים אלו ישנם גם בתורה:

קמההתורה מצד עצמה היא למעלה משכל האדם – בדוגמת החטים שאינם ראויים למאכל אדם. ואח"כ יורדת התורה לבחי' קמח – שזהו"ע השקו"ט בבירור הסברות שבתורה, שהיא בדוגמת טחינת החטים. ולאח"ז נעשה ענין הלחם – שזהו"ע הלכות התורה.

קמוובכן: ענין ה"לחם" שבתורה אינו שייך לכל אחד, שהרי לא כל אחד הוא בר-הכי לברר הסברות שבתורה ולהגיע למסקנת ההלכה באופן שיהי' מכוון לאמיתתה של תורה, כיון שבשביל זה צריך להיות "מתון (שוהה ומעיין יפה יפה) ומסיק" (אליבא דהלכתא); מה ששייך לכל אחד מישראל הוא ענין ה"קמח" שבתורה – לימוד הסברות שבתורה (לא בשביל לפסוק הלכה), החל מתינוק שמתחיל לדבר שאביו מלמדו "תורה צוה לנו משה גו'", ואח"כ נעשה "בן חמש שנים למקרא" ו"בן עשר שנים למשנה" וכו', ועד שאפילו עם הארץ שלא ידע מאי קאמר יש לו שייכות לבחי' הקמח שבתורה, שלכן מברך ברכת התורה על תושב"כ.

קמזועפ"ז יש לפרש "אם אין קמח אין תורה" – שבהמשך לכללות ההוראה במשנתנו שההתחלה צריכה להיות בענין התורה ("אם אין תורה אין דרך ארץ"), מוסיפה המשנה שההתחלה צריכה להיות בענין הקמח שבתורה ("אם אין קמח אין תורה"), שזהו מה ששייך לכל אחד מישראל.

קמח185
כב. וכאן רואים דבר נפלא:

קמטלמרות שעברו כ"ו דורות ללא החידוש דמ"ת, ולא עוד אלא שבמשך דורות אלו סילקו את השכינה מלמטה למעלה עד לרקיע השביעי (כמבואר במדרש) – הנה מבלי הבט על זה, פעל מ"ת שינוי גדול בעולם.

קנוענין זה קשור גם עם ההוראה שלמדים מפסח שני – כידוע הפתגם: פסח שני ענינו – שאף פעם לא אבוד, ויכולים תמיד לתקן, והיינו, שאפילו מי שבפסח ראשון בחודש ניסן הי' טמא, או שהי' בדרך רחוקה, ואפילו באופן ד"לכם", שהדבר הי' לרצונו, הנה על זה בא פסח שני בחודש השני – חידוש שני – ומלמד שהדבר אינו אבוד, אלא אפשר לתקן.

קנאומזה מובן גם לענין מ"ת, שלמרות מה שהי' במשך כ"ו דורות שלפני מ"ת, היתה אפשרות לתקן את העבר ולחדש דבר וענין חדש.

קנבכג. ומכאן גם הוראה בעבודתינו:

קנגיש טוענים שאין הכרח להתעסק עם אנשים שנמצאים במעמד ומצב בלתי-רצוי כדי לתקנם כו', ובפרט – טוענים הם – שמדובר אודות מספר מצומצם של יהודים ("אַ פּאָר אידן").

קנדועל זה באה ההוראה מפסח שני – שלמרות שרק אנשים ספורים היו טמאים כו', דאגו להם כדי לתקנם כו'.

קנהובפרט שלאמיתתו של דבר, הנה אפילו כשאחד מישראל נמצא במעמד ומצב בלתי-רצוי, הרי זה נוגע לכללות עם ישראל, להיותם קומה אחת שלימה, ומי שדואג רק לעצמו ולא להזולת, הרי זה דומה למי שחולה ברגל א', וכדי להפטר מהרופא, מראה לו את הרגל הבריאה... (כפי שהיו אומרים פעם ב"חדר"), שכן, אע"פ שאז יהי' הרופא מרוצה, וגם הוא יהי' מרוצה... תשאר הרגל חולה, וחייבים לרפאותה62.

קנו[בסיום ההתוועדות צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי אלקים יושיע ציון"].

קנז______ l ______