Toras Menachem·Vol. 64 (5731·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Behar-Bechukosai·Shabbos Mevarchim Sivan 5731תורת מנחם·סד - שנת תשל"א - חלק שלישי·שיחת ש"פ בהר-בחוקותי·מבה"ח סיון·ה'תשל"א

א191
בס"ד. שיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשל"א.
בלתי מוגה

בא. בנוגע לחודש סיון, חודש השלישי (מניסן, ש"ראשון הוא לכם לחדשי השנה"), שמתברך ביום הש"ק זה, ישנו ענין מיוחד שבו חלוק הוא משאר החדשים [כמדובר כמ"פ בנוגע לכל החדשים, שנוסף על הענין המשותף שישנו בכולם בשוה (אפילו מצד ענין החודש), כמו ענין יחוד שמשא וסיהרא, ובאותיות של הלכה: קידוש החודש וקידוש הלבנה, יש לכל חודש ענינו המיוחד שבו חלוק משאר חדשי השנה] – שבו הי' הענין של מתן תורה.

גואע"פ ש"זמן מתן תורתנו" הוא רק יום אחד בחודש סיון, וא"כ, מהו ההכרח לומר שענין זה קשור עם כל החודש, שבזה הוא מיוחד מכל שאר החדשים – הרי מצינו בגמרא בנוגע לסיפור עניני מ"ת והגדרים והתנאים שבו, שמ"ת הי' "בירחא תליתאי", שמזה מובן, שהענין של מ"ת קשור עם החודש כולו.

דוההסברה בזה – ע"פ דברי הגמרא3 שהתורה היא "אוריאן תליתאי", שנחלקת לשלשה: תורה נביאים וכתובים (עם היותה "תורה אחת"),

הולכן, כשצריכים ליתן התורה לעם המתאים לכך, שדוקא להם יכולים ליתן את התורה והם יכולים לקבלה – "ה' עוז ("אין עוז אלא תורה") לעמו יתן (ועי"ז) ה' יברך את עמו בשלום" – צריך ליתנה ל"עם תליתאי"3 (שנחלק לכהנים לוים וישראלים4, עם היותו "גוי אחד בארץ", וכמ"ש בנוגע למ"ת גופא "ויחן שם ישראל", "ויחן לשון יחיד", "כאיש אחד בלב אחד"), שהוא העם המתאים לקבל "אוריאן תליתאי",

ווכן הוא בנוגע לענין הזמן – שהו"ע עיקרי בכללות ענין הבריאה, שנחלקת לעולם שנה (זמן) ונפש (אשר על ענין ג' בחי' אלו הוא יסוד

ז192
של הספר יצירה) – שנתינת התורה צריכה להיות "בירחא תליתאי", בחודש השלישי, שהוא חודש סיון.

חב. ויש לבאר מעלת ענין השלישי דוקא – שעפ"ז יובן גם העילוי דמ"ת:

טמבואר בכ"מ (בספרי חקירה, ועוד יותר בספרי קבלה, ובארוכה יותר בחסידות חב"ד) שהטעם לכללות בריאת סדר השתלשלות הוא כדי שיוכל להיות ענין הבחירה – כי:

יקודם הבריאה – "הי' הוא ושמו בלבד", שהי' ממלא את כל המציאות, ולא הי' מקום למציאות אחרת – "אין עוד מלבדו"; וכיון שיש רק דבר אחד, אלקות בלבד – לא שייך ענין של בחירה, שבשביל זה יש צורך בשני דברים, שאז שייך לבחור ביניהם, כמ"ש "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב וגו' (הענין ההפכי) ובחרת גו'".

יאובשביל זה הי' כללות ענין הבריאה – שתהי' מציאות נוספת (שני'), מציאות העולם, כדי שיוכל להיות ענין הבחירה, שזהו ענין התלוי בעבודת האדם באופן של יגיעה, שיבחר מרצונו בדרך החיים והטוב (ולא להיפך רח"ל); ולכן אין זה באופן של נהמא דכיסופא, שמקבל מלמעלה בדרך מתנה, אלא ענין שנעשה ע"י עבודה דוקא.

יבאמנם, אע"פ שהמעלה של שנים לגבי אחד היא מעלה גדולה (ענין הבחירה ע"י עבודה כו'), אין זה מגיע למעלה של שלישי (שזהו מה שנפעל ע"י מ"ת) – שלא זו בלבד שצריך לבחור בין שני ענינים שמנגדים זל"ז, אלקות ועולם, אלא שע"י העבודה נעשה ענין שלישי, מציאות חדשה – שהעולם אינו מנגד אלא נעשה מציאות אחת עם אלקות.

יגג. וביאור הענין:

ידאיתא במדרש שקודם מ"ת היו עליונים בפני עצמם ותחתונים בפני עצמם, ומ"ת פעל חיבור עליונים ותחתונים, היינו, שאין זה באופן שהעליון נשאר למעלה והתחתון נשאר למטה, ורק אינם מנגדים זל"ז,

טו193
אלא יתירה מזה – שהתחתון נעשה עליון; לא רק שיש שני דברים, "החיים והטוב" וההיפך מזה, "ובחרת בחיים" – שזוהי רק התחלת העבודה, אבל לאח"ז נעשה ענין נעלה יותר – שהעולם לא רק אינו מנגד לאלקות, אלא מתאחד עם אלקות.

טזובאותיות של תורת החסידות – שהחידוש דמ"ת לגבי עבודת האבות (ש"מצות שעשו לפניך האבות ריחות היו"), שעבודת האבות היתה רק לפעול שהעולם לא ינגד לאלקות,

יזולכן, המצוות שקיימו האבות לא חדרו בגשמיות הדבר, והיינו, שהן אמת שיעקב פעל ההמשכות דמצות תפילין ע"י המקלות, וכן יצחק פעל ענין ההעלאה מלמטה למעלה ע"י חפירת הבארות, וכן אברהם פעל פעולת מדת החסד ("עומד ומשמש במקומי") ע"י הכנסת אורחים, כיון שפעלו שהעולם לא ינגד לאלקות, אבל אעפ"כ, לא נעשה שינוי בדבר הגשמי שבו קיימו את המצוות (במקלות, או בבארות, או אצל הערביים שעמהם קיים אברהם הכנסת אורחים), ולא נשארה בהם קדושה,

יחוכיון שלא נשארה קדושה בדבר הגשמי לאחרי קיום המצוה, הרי מובן, שגם בשעת מעשה לא חדרה הקדושה בדבר הגשמי, כי, אם בשעת מעשה היתה הקדושה חודרת בדבר הגשמי, הרי ע"פ הכלל שקדושה אינה זזה ממקומה, הי' צריך להשאר אח"כ רושם עכ"פ (וע"פ משמעות דברי רבינו הזקן באגה"ק – יותר מאשר רושם בלבד).

יטוכל זה – לפי שקודם מ"ת היו העליונים ותחתונים שני דברים נפרדים, והעבודה היתה רק לפעול שהעולם לא ינגד לאלקות; ואילו החידוש דמ"ת הוא – שהתחתון נעשה מציאות אחת עם העליון.

כולכן מצינו בנוגע ל"יום הששי" – כדברי הגמרא3 שקאי על מ"ת (הששי המיוחד .. ששי בסיון שנתנה בו תורה4) – שנאמר בו "והנה טוב מאד", ודרשו רז"ל "זה מלאך כו'" (דהיפך החיים), שמהפכים אותו להיות "טוב מאד".

כאוזהו גם מה שנפעל עי"ז שהתחתון מתאחד עם העליון, שיש בזה

כב194
עילוי לגבי העליון כפי שהוא מצד עצמו; וכמו בעבודת האדם, שכאשר פועלים הענין ד"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", "בשני יצריך", לא רק נפש האלקית, אלא גם נפש הבהמית, אזי נעשה ענין נעלה יותר, מציאות חדשה – "בכל מאדך"27.

כגד. וזוהי מעלת חודש השלישי, "ירחא תליתאי" לגבי חודש הראשון וחודש השני:

כדמבואר בלקו"ת בדרושי במדבר סיני, שבחודש הראשון, חודש ניסן, היתה יציאת מצרים, שכל ענינה הוא רק מלמעלה כו', ואילו המטה נשאר במעמד ומצב בלתי-רצוי, שלכן הוצרכה להיות היציאה ממצרים באופן ד"כי ברח העם".

כהואח"כ בא חודש השני, חודש אייר, שענינו הוא העבודה דספירת העומר, שאז מתחילה העבודה שמצד המטה – "אחריך נרוצה"; אבל עדיין הרי זה באופן שהמטה נשאר מציאות בפ"ע, כך שיש עדיין שני ענינים: מעלה ומטה. ולכן נקרא "אחריך", בחי' אחוריים בלבד.

כוולאח"ז בא חודש השלישי, חודש סיון, שבו הוא החידוש דמ"ת – שהעבודה היא באופן שנעשית מציאות שלישית – שהמעלה והמטה נעשים מציאות אחת.

כזה. ויש להוסיף ולהעיר:

כחגם בנוגע לעבודת המטה שבחודש אייר, יש צורך בסיוע של הקב"ה – שהרי "יצרו של אדם מתגבר עליו .. ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו"; ובודאי שיהודי מכיר בכך, ומודה להקב"ה על הסיוע בעבודתו.

כטוכמו"כ גם בנוגע לעבודה שהמעלה והמטה נעשים מציאות אחת, שדורשת נתינת כח מלמעלה, שהרי הענין דמ"ת הי' באופן ד"אני המתחיל, שנאמר וירד ה' על הר סיני"17.

לאבל ענין זה הוא באופן אחר מיצי"מ ש"נגלה עליהם הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם", כי, הגילוי ביצי"מ הי' לפני שהתחיל זיכוך העולם, משא"כ הגילוי שבמ"ת הי' לאחרי שכבר התחיל זיכוך העולם

לא195
(ע"י ספה"ע), ולכן יכול מ"ת לפעול שהעולם יהי' מציאות אחת עם אלקות, שזוהי תכלית השלימות של העולם שתהי' לעתיד לבוא, שאלקות יהי' בגילוי בעולם, כמ"ש "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר גו'", וכפי שמבאר רבינו הזקן בתניא ש"כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה".

לבו. וההוראה מזה – כמו כל ענין שצריך ללמוד ממנו הוראה, כתורת הבעש"ט שכל דבר שיהודי מתוודע אליו צריך לכל לראש ללמוד ממנו בנוגע לעבודתו:

לגכשיהודי מתחיל לעבוד עבודתו, בא אליו היצה"ר בשאלה:

לדהקב"ה העמיד אותך בתור בשר-ודם שנמצא (לא ח"ו במקרה, "בקרי", אלא ברצונו ית') במיצרים וגבולים, בעוה"ז הגשמי והחומרי, ובמעמד ומצב ש"אתם המעט מכל העמים".

לה– הן אמת ש"בעשרה מאמרות נברא העולם", ולא רק בהתחלת הבריאה, אלא גם עכשיו, כפי שמבאר רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה: "דהנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים, ופי' הבעש"ט ז"ל וכו'", שהאותיות של עשרה המאמרות מהווים את כל העולם בכל רגע, אבל מה שנברא הוא "עולם", שמעלים ומסתיר שלא יראו זאת.

לווכיון ש"חוקות שמים וארץ .. שמתי", היינו, שהקב"ה בעצמו קבע "חוקות שמים וארץ" באופן כזה – כיצד אתה יכול לצאת ("אַרויסקריכן") מהגדרים שהקב"ה בעצמו קבע אותם? – הרי אי אפשר להתייצב נגד הקב"ה?!

לזועל זה אומרים לו:

לחלכל לראש ישנו בחודש ניסן הענין דיצי"מ, כך, שאין זה באופן שהיהודי בעצמו צריך לצאת מהמיצרים וגבולים, אלא ענין זה הוא באופן ד"אני המתחיל", שהקב"ה מוציא אותו – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", והיינו, שענין זה הי' "לא ע"י מלאך וכו' ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו"34 – לא כפי שהקב"ה הוא בעולם האצילות, אלא "בכבודו ובעצמו"!

לט196
וכמובן בשכל הפשוט, גם למי שאינו שייך להשגות גדולות, שהקב"ה שברא את העולם הוא בעה"ב על העולם ויכול לעשות בו כרצונו, כפי שרואים במוחש אצל האדם בנוגע למעשה ידיו, ועאכו"כ בנוגע למעשה ידיו של הקב"ה.

מוכיון שכן, הרי בשעה שהקב"ה מוציא אותו מכל המדידות וההגבלות – הרי הוא במעמד ומצב שאין לו הגבלות כלל!

מאאבל זוהי רק ההתחלה, שהקב"ה מוציא אותו ממצרים, היינו, שמוציא את הניצוץ האלקי שבו – "חלק אלקה ממעל (ובהוספת תיבת) ממש" – מכל המיצרים והגבולים.

מבולאח"ז מתחילה העבודה של ספירת העומר – שצריך להתחיל לעבוד בעצמו בבירור נפשו הבהמית, באופן של יגיעה כו', לפעול שלא תהי' מנגד שמעלים ומסתיר בעבודת ה', שזוהי העבודה של חודש אייר.

מגאמנם, עבודה זו היא עדיין באופן שנפשו האלקית ונפשו הבהמית הם שני ענינים בפני עצמם.

מדולכן צריכה להיות לאח"ז העבודה דחודש סיון, חודש השלישי, שבו הוא החידוש דמ"ת – שהעולם נעשה מציאות אחת עם אלקות.

מהז. וזוהי ההוראה לכאו"א מישראל – שכאשר מתחיל עבודתו, בנוגע לעצמו או בנוגע להזולת, עליו לדעת שישנו סדר בעבודה – לא לדלג מיד לענין של מ"ת, אלא לילך בסדר והדרגה:

מולכל לראש יש לו את הענינים שבאים מלמעלה – שבא הקב"ה בכבודו ובעצמו ומוציא את כל אחד מישראל מכל המיצרים וגבולים, שזהו ענין שקודם לכל עבודה, שאינו תלוי בעבודתו, אלא ענין שבא מלמעלה, בגלל היותו "חלק אלקה ממעל ממש".

מזולאח"ז מתחילה עבודתו, אבל בסדר מסודר, מדרגא לדרגא [לפעמים בדרך הוראת שעה יש צורך לדלג מיד באופן שבאין-ערוך, אבל ע"ד הרגיל צ"ל העבודה בסדר מסודר], לילך ב"סולם" ש"מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" משליבה לשליבה, מדרגא לדרגא – כמודגש בספה"ע, שסופר יום אחרי יום, וכל כ"ד שעות ניתוסף אצלו עוד יום, אבל רק יום אחד ולא יותר (שהרי אסור לספור יותר מאשר יום אחד).

מח[ולהעיר שכאן רואים ענין שהוא היפך הכלל ש"מדה טובה מרובה

מט197
ממדת כו'" – שהרי אם מחסיר ואינו סופר יום אחד, אזי נחסר אצלו כל ענין הספירה, ואילו בשעה שסופר, יש לו רק יום אחד].

נוזוהי כללות העבודה של חודש אייר – שלאחרי שישנם הענינים שנותנים מלמעלה, אזי מתחילה העבודה מצד המטה, שמתעלה מדרגא לדרגא בסדר מסודר.

נאועי"ז בא אח"כ לענין נעלה יותר – שלא זו בלבד שפועל בעבודתו שהעולם לא יעלים ויסתיר על אלקות, אלא פועל מציאות חדשה – שהעולם יהי' מציאות אחת עם אלקות, שזהו מה שנפעל במ"ת.

נבח. וכיון שכל הענינים של מ"ת חוזרים ונשנים ב"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה – הנה בבוא שבת מברכים חודש סיון, שבו נמשכת ברכה [ככל פרטי הענינים שבנוסח ברכת החודש, וכהסיום "ונאמר אמן", שכן יקום] ונתינת כח לר"ח סיון, עליו נאמר "ביום הזה (לא היום דמ"ת, אלא ר"ח) באו מדבר סיני", שאז מתחיל כבר הענין ד"מדבר סיני", שזהו"ע דמ"ת, מתחילה להאיר ("שיינען") אצל יהודי ההוראה מכללות הענין דמ"ת [וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר ש"אורייתא" הוא מלשון "אור ייתא", "מיט וואָס גייט מען אַוועק און וואָס נעמט מען מיט זיך"], שצריך להגיע לדרגא כזו שלא זו בלבד שהעולם לא ינגד לאלקות, אלא לפעול שינוי בעולם עד שיהפוך להיות מציאות אחת עם אלקות.

נגובאותיות פשוטות:

נדאין הכוונה שבשעה שיהודי לומד ומתפלל הרי הוא אדם אחד, ובשעה שאוכל ושותה הרי הוא אדם אחר, אלא כפי שמ"ת פועל הענין ד"שלישי" – שהתחתון נעשה מציאות אחת עם העליון, שלכן העבודה היא באופן ש"בכל דרכיך דעהו", היינו, ש"בכל דרכיך", גם בעניני העולם [בכל עשר הענינים שמונה הרמב"ם שבהם "החכם ניכר"], נעשה הענין ד"דעהו", "דע את אלקי אביך", וכיון שענין הדעת הוא

נה198
מלשון התקשרות והתחברות (כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא), הרי זה באופן שנעשה מציאות אחת עם אלקות.

נוועד שבאים לשלימות דלעתיד לבוא, שאז יקויים היעוד "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", כפי שמביא הרמב"ם בסוף הל' מלכים, לאחרי הקדמת אריכות הדברים ש"יעמוד מלך מבית דוד וכו' וילחם מלחמות ה' .. והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל", שזהו משיח צדקנו (כפי שמסיים שם: "הרי זה משיח כו'"), יבוא ויגאלנו בקרוב ממש, ע"י ההכנה עתה, ובפרט בימים שלפני מ"ת שבהם מתכוננים לקבלת התורה, שתהי' – כלשון הידוע – בשמחה ובפנימיות.

נז* * *

נחט. דובר כבר כמ"פ שגם פרטי הענינים שבתורה הם בדיוק, ולכן, יש ללמוד הוראה לא רק מכללות הענין, אלא גם מהפרטים שבו, כיון שגם כל פרט הוא תורה – הוראה.

נטובנוגע לעניננו:

סההוראה האמורה לעיל היא הוראה כללית ששייכת לשבת מברכים סיון בכל שנה ושנה; אבל יש גם חילוקים משנה לשנה באופן הקביעות דשבת מברכים סיון בנוגע לפרשת השבוע – פ' במדבר, פ' בחוקותי, או פ' בהר-בחוקותי, כבקביעות שנה זו, ומזה גופא מובן, שבהתאם לכך צריך להיות שינוי באופן העבודה דשבת מברכים סיון בשנה זו, ע"פ לימוד ההוראה מפרשת השבוע.

סאובפרט ע"פ פתגם רבינו הזקן שצריך "לחיות" עם פרשת השבוע, ובמיוחד ביום השבת, שיש לו שייכות לא רק לחלק הפרשה המכוון ליום זה (משביעי עד סוף הפרשה), כמו כל ימי השבוע, אלא לכל הפרשה, כיון שביום השבת קורין את כל הפרשה.

סבובנדו"ד, הנה בשתי הפרשיות בהר בחוקותי יש כו"כ ענינים, אבל התוכן של כל הפרשה יכולים לידע משם הפרשה – כפי שמבאר רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה41, ש"שמו אשר יקראו לו בלה"ק הוא כלי לחיות כו'", וכפי' הבעש"ט על הפסוק42 "לעולם ה' דברך נצב בשמים",

סג199
שתיבות ואותיות אלו הן החיות שמחי' ומהוה את הדבר, ומזה מובן שהשמות "בהר" ו"בחוקותי" הם החיות והתוכן של פרשיות אלו.

סדי. בנוגע לשמות הפרשיות בהר-בחוקותי – צריך להבין:

סהפרשת בהר נקראת ע"ש התחלתה: "בהר סיני". ולכאורה, העיקר בזה הוא הענין ד"סיני", ואילו "בהר" הוא רק הקדמה ל"סיני", כי:

סוהשם "סיני" הוא ע"ש ש"ירדה שנאה לעכו"ם כו'" – שנאה לכל עניני העולם שאינם קדושה ואלקות, והיינו, שלא זו בלבד שאין לו עסק עמהם, אלא עוד זאת, שהוא שונא את עצם מציאותם שמבלבלת אותו, שכן, כיצד יתכן שיש בעולם מציאות שאינה קדושה ואלקות?!...

סזאמנם, עבודה זו דורשת הכנה – שהרי היצה"ר, שהוא "אומן במלאכתו", בא אליו בטענה: הרי אתה יודע מעמדך ומצבך ("באַ וואָס דו האַלסט"), וא"כ, מה לך ("ווי קומסט דוּ", "ווי קומט צוּ דיר") ולאופן העבודה ד"סיני"?! ויתכן שכשיעשה חשבון צדק, תתעורר אצלו גופא הטענה "מי אני ומה אני", שיהי' שייך לעבודה ד"סיני".

סחולכן יש צורך בענין ד"בהר", שהו"ע של הגבהה והתנשאות (בדוגמת ההר שגבוה מכל מה שמסביבו) – שיהי' אצלו התוקף שלא להתפעל משום חשבון, אפילו לא חשבון צדק, אלא להמשיך בעבודתו.

סטונמצא, שהעיקר הוא הענין ד"סיני", שזוהי העבודה עצמה, ואילו הענין ד"בהר" הוא רק הכנה לזה.

עוכיון שכן, היתה הפרשה צריכה להקרא בשם "סיני", ולא בשם "בהר"?

עאועד"ז בנוגע לפרשת בחוקותי, שנקראת ע"ש התחלתה – "אם בחוקותי תלכו":

עבהעיקר הוא לכאורה הענין ד"תלכו", כיון שבענין ההליכה מתבטא כללות ענין העבודה – שלא להשאר לעמוד על עמדו, אלא להיות "מהלך". והנתינת כח לזה הוא הענין ד"בחוקותי", שמשמעותו שכל הענינים הם אצלו באופן של חקיקה (כמבואר בדרושי פ' בחוקותי).

עגוכיון שכן, היתה הפרשה צריכה להקרא בשם "תלכו", ולא בשם "בחוקותי"?

עד200
והביאור בזה – שבזמן שקוראים הפרשיות בהר-בחוקותי אוחז יהודי בעבודתו במעמד ומצב שלפני מ"ת, כך, שאינו אוחז עדיין בעבודה ד"סיני", ואעפ"כ אומרים לו שצריך להיות הענין ד"בהר"; וכמו"כ אינו אוחז עדיין בעבודה ד"תלכו", ואעפ"כ צריך להיות אצלו הענין ד"בחוקותי", כדלקמן.

עהיא. פרשת "בהר" – הגבהה והתנשאות:

עוכשמגיע שבת מברכים חודש סיון, וצריך להתחיל בעבודה הגדולה של "ירחא תליתאי" – יכול יהודי לחשוב: מה לי ולעבודה נעלית כזו?! ועל זה אומרים לו שההתחלה צריכה להיות באופן ד"בהר", שהו"ע של הגבהה והתנשאות, היינו, שיעשה זאת מצד ידיעת מעלתו, ש"למעשה ידיך תכסוף", וכיו"ב, מתוך "שמינית שבשמינית" של גאוה.

עז[ואע"פ שזהו ענין שלא לשמה – הרי באופן כזה צריכה להיות התחלת העבודה, כמארז"ל "לעולם יעסוק אדם בתומ"צ אע"פ שלא לשמה", ו"מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשי' קא עביד", בשבילו ולצרכו, ורק לאח"ז יגיע לעבודה לשמה ("שמתוך שלא לשמה בא לשמה"68), וכמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות תשובה: "כשמלמדין את הקטנים .. אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן כו'", וכפי שמאריך בזה בפירוש המשניות, שתחלה מבטיחים לו אגוזים או מנעלים כו', ואח"כ לומד בשביל תאוות הממון, ואח"כ בשביל לקבל שכר בעוה"ב, עד שמגיע ללימוד התורה לשמה.

עחועד שבהכרח להתחיל באופן דשלא לשמה, כיון שלולי זאת יכולים לבוא לענין הפכי – כפי שמצינו במפרשי המשנה בנוגע לצדוק ובייתוס, שהטעות שלהם התחילה מזה ששמעו מרבם, שהי' תנא גדול: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא .. שלא על מנת לקבל פרס", וכיון שרצו מיד לפעול זאת בעצמם ועדיין לא אחזו בכך ("זיי האָבן נאָך ניט געהאַלטן דערביי"), הרי זה פעל אצלם שבירה, ועד שטענו: "אפשר פועל עושה מלאכה כל היום וטורח ולערב אינו מקבל פרס", ובגלל זה "יצאו למינות כו'"; ולכן בהכרח להתחיל

עט201
באופן דשלא לשמה דוקא, ובלשון הכתוב: "חנוך לנער על פי דרכו", ואז יכולים להבטיח ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה"].

פואין זה בסתירה לפס"ד השו"ע ששולל מדת הגאוה לגמרי, אפילו לא שמינית שבשמינית, ובפרט ע"פ חסידות ששוללת בתכלית את ענין הישות [ובמיוחד בנוגע לתלמיד חכם, וכפתגם החוות דעת שענינו של "תלמיד חכם" שנרגש אצלו תמיד שמלבד הבורא ית' "הכל מקבלים כו'", שזהו"ע הביטול] – כי, שלילת ענין הגאוה מכל וכל היא רק בנוגע לענינים שאינם שייכים לקדושה, אבל בנוגע לעבודת ה' יש צורך לפעמים בענין של גאוה; תלמיד חכם – די לו בשמינית שבשמינית, ומי שאינו ת"ח – יותר מזה כו'.

פאיב. ופרשת "בחוקותי" – ענין החקיקה:

פבגם כשיהודי לא אוחז עדיין בענין ההליכה ("תלכו"), וחושב כיצד יוכל לעבוד עבודתו – אומרים לו שישנו הענין ד"בחוקותי", מלשון חקיקה,

פג– כידוע החילוק שבין אותיות החקיקה לאותיות הכתיבה65, שאותיות הכתובים בדיו על הקלף הם מציאות בפני עצמה ממציאות הקלף, ואפשר להפרידם – לגרור את הדיו מהקלף, שאז תתבטל אמנם מציאות האותיות, אבל מציאות הקלף והדיו תישאר בשלימות; משא"כ באותיות שחקוקים ע"ג האבן, אי אפשר להפריד את האותיות מהאבן, כיון שהם מציאות אחת עם מציאות האבן, והדרך היחידה לבטל את האותיות היא עי"ז שמבטלים את מציאות האבן –

פדעניני כחות אלקיים שחקוקים בנפשו, בשכלו ובמדותיו כו', שהם מציאות אחת עמו, ואי אפשר ליטול אותם ממנו, כיון שזוהי המציאות שלו, ומצד כחות אלו יש ביכלתו לעבוד עבודתו, עד שיגיע למעמד ומצב ד"תלכו".

פהועד שמגיעים לחומש הפקודים, שבו מונים כאו"א מישראל "מתוך חיבתן", "חיבה יתירה נודעת להם", והמנין הוא ע"י משה ואהרן

פו202
– שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא, ועד שבאים ל"אוהל מועד"81, שזהו הענין ד"ושכנתי בתוכם" – כן תהי' לנו.

פז* * *

פחיג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה אם בחוקותי תלכו.

פט* * *

ציד. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "(ויצא מעמך) הוא ובניו עמו", "אמר רבי שמעון, אם הוא נמכר, בניו מי מכרן, אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו",

צא– שכיון שתיבת "הוא" מיותרת לכאורה, יש מקום לפרש שהכתוב מרמז אודות מקרה ש"ימוך אחיך" כ"כ עד שנמכר עם בניו. ועל זה אומר רש"י: בשלמא "הוא" – נתפרש בכתוב "ונמכר לך"85, אבל "בניו" – "מי מכרן". ולכן מפרש, שכוונת הכתוב לחדש, שגם במוכר עצמו "רבו חייב במזונות בניו" [לא רק במכרוהו ב"ד, כפי שכבר פירש רש"י בפ' משפטים ש"הקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו"], נוסף על החידוש שחייב במזונותיו (שלכן מוסיף הכתוב תיבת "הוא"), אף שלכאורה תלוי הדבר במה שהתנו בשעת המכירה. והטעם שהכתוב אינו מפרש גם מקרה שנמכר יחד עם בניו, מרמז רש"י בכך שבעל המאמר הוא רבי שמעון, דדריש טעמא דקרא, ולכן אין צורך לפרש מקרה זה, כיון שאין בו חידוש דין –

צב"ואל אחוזת אבותיו (ישוב)", "אל כבוד אבותיו, ואין לזלזלו בכך",

צג203
– שהצורך להבהיר זאת כאן, ולא בפ' משפטים, הוא, כי, בנמכר בגניבתו פשיטא שאין לזלזלו, כיון שמסתבר שכבר התחרט ועשה תשובה, משא"כ במוכר עצמו, ש"לא חזר בו" גם לאחרי שהוצרך למכור מטלטליו, אחוזתו וביתו, לא ברור כ"כ שהעבדות הביאתו לידי תשובה, ולכן צריך להזהיר שאעפ"כ "אין לזלזלו בכך" –

צדהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ב ע' 150 ואילך.

צה* * *

צוטו. בנוגע ללימוד משנה בפרקי אבות, כרגיל, הנה כיון שכללות המסכת עוסקת בעניני מדות טובות כו', כך, שכל ענין בפ"ע מהוה הוראה – יש להתעכב על משנה בפרק שלומדים ביום הש"ק זה, שלכאורה אין בה ענין של הוראה:

צזבפרק חמישי שנינו: "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים. ספוג ומשפך משמרת ונפה. ספוג, שהוא סופג את הכל. ומשפך, שמכניס בזו ומוציא בזו. משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת".

צחולכאורה נאמרה כאן רק המציאות שיש "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים", אבל לא נאמרה הוראה בענין זה?

צטבשלמא במשנה שלפנ"ז, "ארבע מדות בהולכי בית המדרש", יש הוראה – שגם מי ש"הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו", וכן מי ש"עושה ואינו הולך, שכר מעשה בידו".

קוכן במשנה "ארבע מדות בנותני צדקה", יש הוראה – ש"הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים, עינו רעה בשל אחרים":

קאאף שיכול לטעון שכיון שיש תרי"ג מצוות, יכול חבירו לבחור לו מצוה אחרת – מלמדת המשנה שאין לו לרצות לקיים מצוה לבדו, בבחינת "חזו דאתאי"... ולא להניח לאחרים שגם הם ישתתפו במצוה, אלא עליו לנהוג בעין יפה ולשתף גם אחרים במצוה זו; מה איכפת לך שגם ליהודי נוסף יהי' חלק במצוה?!...

קב204
אבל במשנה "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים", נאמרה לכאורה רק מציאות הדברים, ותו לו מידי – שהרי גם מי שהוא בבחי' "משפך" או "משמרת", לא ימצא במשנה זו הוראה כיצד עליו לתקן זאת.

קגוא"כ, מהי משמעותה של משנה זו – אריכות הדברים בשתי בבות: בבבא הא', "ארבע מדות .. ספוג ומשפך משמרת ונפה", ופירוט הדברים בבבא הב' – ללא הוראה כלל?!

קדטז. גם צריך להבין בנוגע לפרטי ארבע המדות:

קהא) סדר ארבע המדות – שמתחיל ב"ספוג", שסופג את הכל (ע"ד "בור סוד שאינו מאבד טפה"), שזוהי המעלה הכי גדולה, ואח"כ "משפך", שלא נשאר אצלו מאומה, שזהו החסרון הכי גדול, ואח"כ "משמרת ונפה", שנוטל חלק בלבד, רק את השמרים או רק את הסולת – הרי זה לא מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה, ומדוע נישנו בסדר זה?

קוב) בשתי המדות הראשונות, נקט תחילה את המעלה – "ספוג", ואח"כ את החסרון – "משפך"; ואילו בשתי המדות האחרונות נקט תחילה את החסרון – "משמרת", ואח"כ את המעלה – "נפה"?

קזג) מדוע אומרת המשנה שיש רק "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים" – לכאורה יש מדה חמישית, שדוקא היא שייכת לרוב התלמידים, כי:

קח"ספוג, שסופג את הכל" – הרי זה דבר בלתי רגיל. וכן "משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו", מבלי שישאר מאומה – הרי זה גם דבר בלתי רגיל.

קטואילו בנוגע לרוב התלמידים – רואים במוחש שלוקחים חלק מדברי הרב, וחלק מהם אינם לוקחים, אבל, לא כמו "משמרת", שקולטת רק את השמרים, ואילו את היין אינה קולטת כלל, וגם לא כמו "נפה" שקולטת רק את הסולת, ואילו את הקמח אינה קולטת כלל, אלא הם לוקחים חלק מזה וחלק מזה.

קיוכיון שהתורה על הרוב תדבר, היתה המשנה צריכה להזכיר לכל לראש את הסוג ששייך לרוב התלמידים – שלוקחים חלק מזה וחלק מזה, ובפועל, סוג זה, לא זו בלבד שלא נזכר בתחילת המשנה, אלא עוד זאת, שלא נזכר במשנה כלל?!

קיא205
ויש עוד מדה ששית, אלא שנשאיר זאת לביאור הדברים דלקמן.

קיביז. יש משנה נוספת בפרק זה, שקשורה עם מאורע שנערך ביום הש"ק זה:

קיגובהקדים – שבתחלת ההתוועדות דובר אודות ענינים הקשורים עם יום הש"ק זה, שבת מברכים חודש סיון, ופרשת בהר-בחוקותי, כרגיל תמיד לדבר מענינא דיומא.

קידאך ישנו ענין נוסף – שבהשגחה פרטית בחרו לערוך ביום הש"ק זה את הכינוס של נשי ובנות חב"ד; והרי הכוונה בכינוס זה – שתוכנו יגיע לכל נשי ובנות ישראל, כדברי רבינו הזקן שתורת החסידות אינה עבור מפלגה מסויימת, אלא עבור כל בנ"י שבכל העולם, כך, שהשתתפותן בכינוס היא בתור שלוחות שיגיעו הדברים לכל אחת ואחת מנשי ובנות ישראל בכל העולם.

קיהובהתאם לכך, יש לדבר גם אודות ענין הקשור עם הכינוס, ששייך גם למשנה בפרק שלומדים ביום הש"ק זה.

קיויח. איתא במשנה: "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש", כפי שנימנו בהמשך המשנה.

קיזאך צריך להבין סדר הדברים – שהרי בדרך כלל יכול להיות הסדר בב' אופנים: למנות תחילה הנסים שהם רגילים יותר, או למנות תחילה הנסים שהם חשובים יותר, ואילו הסדר שבמשנתנו אינו מובן כלל:

קיחבין הנסים שנימנו במשנה ישנו נס חשוב ביותר – שקשור עם הכה"ג ביוהכ"פ (שאז הי' נכנס לקדש הקדשים בתור שליח של כלל ישראל לפעול כפרה עבור כל בנ"י), ש"לא אירע כו'" ענין בלתי רצוי. ואעפ"כ, לא נמנה נס זה בתור נס ראשון (ואפילו לא נס שני או שלישי).

קיטאלא שבנוגע לנס זה יש לומר, שכיון שאירע רק פעם אחת בשנה, ואצל אדם אחד בלבד, לכן לא נמנה בתור נס ראשון.

קכאבל יש עוד נסים שאירעו לכלל ישראל באופן כללי, כמו הנס ש"עומדים צפופים ומשתחוים רוחים", היינו, שלמרות שביהמ"ק הי'

קכא206
מקום מוגבל בנוגע למספר האנשים שיכולים ליכנס בו, שלכן היו "עומדים צפופים", אעפ"כ, כשבאו להשתחוות, היו "משתחוים רוחים",

קכבוכן הנסים ש"לא הזיק נחש ועקרב בירושלים, ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים",

קכגועד"ז נסים הקשורים עם קרבנות ציבור, כמו הנס ש"לא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים", וכן נסים הקשורים עם קדושת וטהרת הקרבנות, כמו הנס ש"לא הסריח בשר הקודש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים", שזהו ענין שקשור גם עם כבוד ביהמ"ק (כפי שמבאר הרמב"ם בנוגע לבגדי כהונה שהוצרכו להיות "לכבוד ולתפארת", שזהו בהתאם לכללות ענינו של ביהמ"ק),

קכדשכל נסים אלו הם נעלים וחשובים כו', ואעפ"כ, לא נמנה אף אחד מהם בתור נס ראשון.

קכהמהו איפוא הנס הראשון, שהוא הנס הכי גדול? – "לא הפילה אשה מריח בשר הקודש"!

קכומדובר אודות נס שקשור דוקא עם אשה, ודוקא אשה נשואה ומעוברת, שהיתה בקירוב מקום לביהמ"ק, ולא בנוגע לעצמה, אלא בנוגע לעובר, ואעפ"כ, הרי זה הנס הראשון!

קכזואין לומר שנס זה נמנה ראשון בגלל היותו ענין של פקו"נ – שהרי ישנו גם הנס ש"לא הזיק נחש ועקרב בירושלים", שאף ש"נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" (בתפלת שמו"ע), הרי "עקרב (כרוך על עקבו) פוסק", לפי שהעקרב מסוכן יותר, ואעפ"כ, לא נמנה נס זה לנס הראשון, אלא דוקא הנס ש"לא הפילה אשה מריח בשר הקודש".

קכחומזה מובן, שהסיבה לכך היא – מצד גודל המעלה של ילד יהודי, אפילו קודם שנולד, בהיותו עובר, שלכן, העובדה ש"לא הפילה אשה כו'" היא הנס הכי גדול!

קכטוכמדובר פעם שהחידוש בזה הוא – שמדובר אודות "בשר הקודש":

קלהעובדה שלא הפילה אשה בגלל ענין טבעי – אינה דבר חידוש, שכן, ענין טבעי אין לו שליטה על יהודי, ומאי קמ"ל שענין טבעי לא הזיק ליהודי?!

קלא207
החידוש הוא בנוגע ל"בשר הקודש", ומובן, שככל שהאשה היתה צדקנית יותר, והיתה להוטה ("פאַרקאָכט") אחר עניני קדושה, "פרומקייט", אלקות – היתה מתאווה יותר לאכול מבשר הקודש,

קלבואעפ"כ, "לא הפילה אשה מריח בשר הקודש", כי, ענין של קדושה לא יכול להזיק ללידת ילד יהודי!

קלגוכל זה – למרות שמדובר אודות עובר שעדיין לא נולד, ולא יודעים אם יהי' צדיק או כו', שהרי "צדיק ורשע לא קאמר", ואעפ"כ, כיון שזוהי אם יהודי', ברור הדבר שצריך שיתוסף עוד ילד יהודי, ובשביל זה עושה הקב"ה נס ש"לא הפילה אשה כו'".

קלדיט. וענין זה קשור במיוחד עם זמננו:

קלהבזמננו התחיל ענין שנקרא "חירות האשה" ("ליבעריישאָן אָוו וואומענהוד"), שטוענים שצריך לשחרר את הנשים, ומסבירים, שהנשים רוצות לחקות את האנשים,

קלו– אף שזה גופא הוא ענין שאין לו הבנה, שכן, אם הנשים רוצות להשתחרר, אין להן לחקות את האנשים, אלא להיות מה שהן בעצמן... –

קלזולדוגמא: אם האיש צריך לרוץ ל"וואָל-סטריט", רוצה גם האשה לרוץ לשם; אם לאיש אין מנוחת הנפש, רוצה גם האשה להיות ללא מנוחת הנפש; אם לאיש אין פנאי להתעסק בחינוך הילדים, רוצה גם האשה לא להתעסק בחינוך הילדים; וכשם שלאיש אין צער הריון ולידה, רוצה גם האשה שלא לסבול צער זה, ובפרט אם למדה ויודעת שזהו ענין הקשור עם עונש, אזי טוענת שאינה רוצה שייכות עם ענין של עונש!

קלחאבל האמת היא – שהעונש הוא רק הצער, אבל עצם הענין של לידת ילדים, הרי זו הברכה הכי גדולה שנותן הקב"ה, וכיון שכן, צריכים לכל לראש להשתדל שיתוסף עוד ילד יהודי!

קלטואע"פ שאשה יכולה לעשות חשבון של קדושה, שלולי זאת יהי' לה יותר כסף, הבעל יוכל לקנות ש"ס, או שיהי' לו יותר פנאי ללמוד וכו', ולה יהי' יותר פנאי לעזור ליהודים נוספים – הנה על זה אומרת המשנה: "לא הפילה אשה מריח בשר הקודש", היינו, ש"בשר הקודש"

קמ208
לא יכול לגרום נזק לילד יהודי, ולאידך גיסא: אפילו "בשר הקודש" – אם הוא גורם נזק לילד יהודי, הרי זה דבר בלתי-רצוי!

קמאכ. וזוהי הוראה נפלאה שלמדים ממשנה זו – עד כמה יש להשתדל שיתוסף עוד ילד יהודי, שלכן, הנס הראשון הוא ש"לא הפילה אשה כו'".

קמבוכמובן גם מהסדר שבתורה (שגם הסדר שבתורה הוא תורה), שהמצוה הראשונה מכל תרי"ג מצוות התורה – עוד לפני "אנכי ה' אלקיך" – היא: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה"; ואף שהשיעור למטה הוא זכר ונקבה (או שני זכרים – לדעת ב"ש), הנה בנוגע לשיעור למעלה נאמר "ומלאו את הארץ וכבשוה", כך, שכל זמן שיש עדיין מקום בארץ שלא נתמלא, ישנו החיוב ד"פרו ורבו" עד "וכבשוה".

קמגואסור שתהי' מניעה לכך. – אם יש ספק בדבר מצד בריאות, יש לשאול רב, ולהתנהג ע"פ דעת תורה; אבל מלבד זה, אסור שיהיו מניעות בזה, גם לא מצד דוחק בפרנסה כו'.

קמדובנוגע לכל החשבונות שעי"ז יחסר בענינים אחרים של קדושה – ישנה ההבטחה ש"לא הפילה אשה מריח בשר הקודש": אם זה רק ענין של קדושה, "בשר הקודש", הרי בודאי ש"לא הפילה כו'", היינו, שלא יחסר מאומה, אלא יהיו כל הענינים בשלימותם, כיון שהקב"ה עושה נסים הכי גדולים שלא יהי' נזק לאף אחד, אפילו לא לעובר שלא נולד עדיין, ועאכו"כ לולד בריא כו'.

קמה* * *

קמוכא. הביאור בפרקי אבות:

קמזהמשנה אינה מונה סוג נוסף ביושבים לפני חכמים (שבו נכללים רובם ככולם של התלמידים), שקולטים חלק מדברי הרב, וחלק מדבריו אינם קולטים – כיון שאין זה סוג בפני עצמו, אלא קצת מסוג זה וקצת מסוג אחר מהסוגים שלפנ"ז.

קמחוע"ד מ"ש הרגצ'ובי בענין "נא" ("אל תאכלו ממנו נא", שאינו

קמט209
צלוי כל צרכו), שזהו "דבר שהמציאות שלו הוא רק דין, ובלא הדין אין לו מציאות כלל", היינו, שאינו מציאות (סוג) בפני עצמו, אלא "קצת ממנו הוא צלי גמור, וקצת ממנו הוא חי לגמרי".

קנועד"ז בנדו"ד: העובדה שהתלמיד קולט חלק מדברי הרב, וחלק אינו קולט, אינו עושה אותו לסוג בפני עצמו, אלא כל זה נכלל בד' הסוגים שנימנו במשנה ב"יושבים לפני חכמים", והיינו, שהחלק שקולט נכלל בא' מהסוגים דספוג, משמרת ונפה, והחלק שאינו קולט כלל – נכלל בסוג דמשפך.

קנאכב. וכיון שיש "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים" בלימוד אחד, שנקלט באופן שונה אצל כל אחד מארבעת סוגי התלמידים – הרי מובן שכן הוא גם הסדר בלימודו של כל אחד בפרט, מתחלת לימודו בתור ילד, ועד לשלימות גידולו, שהולך מדרגא לדרגא לפי סדר הדרגות שנימנו במשנה – ספוג ומשפך משמרת ונפה:

קנבהתחלת הלימוד עם ילד קטן היא באופן שהוא כמו "ספוג, שסופג את הכל" – שמקבל כל מה שאומרים לו; קמץ א' אָ, קמץ ב' בָּ וכו', וכך בהמשך הלימוד לגירסא כו', ולעת עתה אינו שייך להבחין בחילוק שבין יין לשמרים כו', אלא הוא לוקח הכל כפי שאומרים לו. ולכן, צריך המלמד לדעת זאת, ולהתנהג בהתאם לכך.

קנגולאח"ז ישנו השלב שהוא כמו "משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו", ולא נשאר אצלו מאומה – כפי שרואים במוחש שאע"פ שבתחילת היום הוא סופג את הכל, הנה לאחרי משך זמן, ובפרט בסוף היום, לאחרי שמתעייף, אינו מסוגל לקבל מאומה (לכל היותר יוכל לחזור התיבות כמו שהם, אבל ללא הבנה כו'). ואז – צריך המלמד להפסיק ללמוד עמו, עד שינוח (וכפי שמצינו אפילו בנוגע למשה רבינו, שבלימודו מהקב"ה היו "הפסקות", "ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה").

קנדוכשהולך וגדל בהבנת הלימוד, הנה בתחלה הוא כמו "משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים", ואח"כ נעשה כמו "נפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת":

קנהכשמתחיל לברר ולפרט ("פאַנאַנדערקלייבן") את הענין שלומד, אזי קולט תחילה את ה"ממשות" של השכל, ששייך יותר לגשמיות – בדוגמת השמרים שביין, שזהו החלק היותר סמיך שמעורב עם היין, וכמו

קנו210
"יין מגתו", ששמריו מעורבים בתוכו, ועדיין אינו קולט את דקות ורוחניות השכל, שהוא בדוגמת יין צלול.

קנזורק לאחרי היגיעה כדבעי, אזי נעשה כלי לקלוט (לא רק את ממשות השכל, אלא אדרבה) דוקא את דקות ורוחניות השכל, כמו "נפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת".

קנחכג. ולכל אחד מה"ארבע מדות ביושבים לפני חכמים" – יש הוראה:

קנטתלמיד שהוא כמו "ספוג שסופג את הכל", "בור סוד שאינו מאבד טפה" – יכול לחשוב שהגיע כבר לתכלית השלימות. ועל זה אומרת לו המשנה, שעליו לדעת שיש "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים", ו"ספוג" הוא רק הסוג הראשון, כך, שהוא אוחז רק בהתחלת הלימוד, וצריך להמשיך ולהוסיף כו', עד שיגיע לדרגא של "נפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת".

קסותלמיד שהוא כמו "משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו", שלכן יכול ליפול ביאוש, ולחשוב שאין תועלת בלימודו, כיון שאינו זוכר את לימודו – אומרת לו המשנה שאעפ"כ צריך להמשיך וללמוד, ומה ששוכח – עליו למצוא עצה איך ללמוד באופן שלא ישכח את לימודו, ככל פרטי הענינים שמבאר רבינו הזקן בהל' ת"ת.

קסא[וכל זה – נוסף על ההוראה המובנת מהאמור לעיל (סכ"ב), שצריך ללמוד במשך כל הזמן, עד שמתעייפים ונעשים בבחי' משפך שמכניס בזו ומוציא בזו, שאז יודעים שצריך להפסיק הלימוד. אלא שגם את ההפסקה יש לנצל באופן המתאים, כנ"ל בנוגע למשה, שההפסקות היו משמשות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה, או כפי שמצינו אצל רבי יוחנן, שהי' גדול בתורה, עד שהוא מארי' דש"ס ירושלמי (כהלשון בספרי כללי הש"ס), שבשעה שהי' עייף מיגיעתו בלימוד התורה, "הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה אמר כי סלקן בנות ישראל ואתיין מטבילת מצוה מסתכלן בי כי היכי דלהוו להו זרעא דשפירי כוותי גמירי אורייתא כוותי"].

קסבותלמיד שמתחיל לברר וללבן הענין שלומד, ורואה שהענין כבר מונח אצלו ללא יגיעה – אומרים לו, שצריך לידע שמה שהונח בשכלו

קסג211
הרי זה רק ה"שמרים", והיינו, שתפס רק את הגשמת השכל, ולא הדקות והרוחניות שבו, כמו "משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים", שכן, האדם מצד עצמו, גם לאחרי קידוש אביו ואמו, הנה מטבע תולדתו קשור הוא עם "רוח הבהמה היורדת היא למטה", וכדי שיוכל לבוא לדקות ורוחניות השכל – בעניני חכמה בכלל, ועאכו"כ בחכמת התורה, שכדי להגיע למסקנא האמיתית צ"ל במעמד ומצב ש"הוי' עמו", ורק אז "הלכה כמותו" – הרי זה ע"י יגיעה עצומה דוקא.

קסדוגם מי שמגיע לדרגא ד"נפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת", שאז יכול לחשוב שכיון שהוא כבר בתכלית העילוי, והוא בעצמו חכם, ויכול להיות בעצמו ראש ישיבה ורשכבה"ג... שוב אינו זקוק לישב "לפני חכמים" – הנה על זה אומרת המשנה שגם "נפה" היא אחד מ"ארבע מדות ביושבים לפני חכמים", וטעם הדבר, לפי שהתורה היא בלי גבול, אין סוף, ולכן צריך להמשיך לישב לפני רבו (עד שיתן לו רשות להורות ולדון), ודוקא ע"י הביטול שיושב לפני חכמים נעשה כלי להוסיף ולהתעלות עוד יותר בלימוד התורה.

קסהכד. ויש לקשר זה גם עם מאמר הזהר בפרשתנו: "ויעש דוד שם .. בגין דאזיל בארחי דאורייתא, ועביד פקודי אורייתא, ואנהיג מלכותא כדקא יאות, כביכול עשה שם לעילא", ומבאר אאמו"ר בהערותיו על גליון הזהר, ש"בארחי דאורייתא הוא בקו האמצעי, כי תורה עצמה היא בקו האמצעי. ועביד פקודי אורייתא הוא מ"ע חסדים. ואנהיג מלכותא הוא מקו השמאל גבורה, כי בנין מלכותא מל' הוא מהגבורות".

קסוועדיין צריך להבין מהו דיוק הלשון "דאזיל בארחי דאורייתא".

קסזויובן ע"פ המבואר בביאורי הזהר בפירוש מאמר הזהר על הפסוק "כי ישרים דרכי ה' וגו'", "בגין דאינון ידעין ארחוי דקב"ה כו' דכל מאן דאשתדל באורייתא איהו ידע ואזיל בהו כו' ארחין ושבילין דאורייתא כו'":

קסחענינו של דרך – שיכולים לבוא בו בעיירות הרבה מסביב ע"י

קסט212
דרכים קטנים שעוברים ומסתעפים מהדרך הזה ומגיע להרבה מקומות, ואמיתית ענין הדרך הוא דרך המלך הנמשכת והולכת מעיר המלוכה מקום מושב המלך בכל מרחבי המדינה, מקפת את העיירות הגדולות, וממנה מסתעפים דרכים רחבים להעיירות הבינוניות והקטנים, עד מבלי השאר גם מושב היותר קטן בכל מרחבי המדינה מן הקצה אל הקצה אשר לא יחובר אל דרך המלך הנמשכת מעיר המלוכה מקום מושב המלך.

קעוכמשל הצינור שמקלח בו מים מן הנהר הגדול, ויש צינורות המסתעפים מהצינור הגדול כדי שתעבור השפע לכל כלי וכלי בפרט, לכל כלי וכלי צינור קטן מיוחד אליהן בלבד, שלולי הצינור הזה לא הי' מתקבל מן הנהר שפעם בכלים הקטנים.

קעאוזהו"ע "דרכי ה'", "ארחין דאורייתא" – ש"התורה מתברר בה אורח ושביל וגילוי אוא"ס", כי, "עיקר ענין התורה שפוסקת ע"פ חכמה וטעם כך וכך יהי' אופן המשכות אוא"ס באופן זה דוקא ולא בזולת זה .. כל הדינין והלכות בכל ששה סדרי משנה ע"פ החכמה שבתורה שבדרכים כאלו דוקא ישכון אוא"ס במצוות הללו ולא ישכון בדברים אחרים זולת זה .. בכל המצוות כולן נתנו שיעור ומדה באיזה דרך יהי' אופן גילוי אוא"ס למטה ובאיזה דרך לא ישכון כו'".

קעבוענין זה מודגש יותר ע"פ מ"ש אאמו"ר ש"בארחי דאורייתא הוא בקו האמצעי כי תורה עצמה היא בקו האמצעי" – כי, קו האמצעי הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, מרום המעלות והמדרגות עד סוף כל דרגין, שעולה עד פנימיות הכתר, ויורד ונמשך עד למטה מטה, וכיון שהתורה היא בקו האמצעי, ה"ה הדרך שבה נמשך ומתגלה אוא"ס מלמעלה מעלה עד למטה מטה.

קעגאמנם, בשביל זה יש צורך בענין הביטול, כי, בהמשך הכתוב "ישרים דרכי ה'" נאמר "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", היינו, שבתורה גופא (אם לימוד התורה אינו כדבעי) יכול להיות מעמד ומצב ש"פושעים יכשלו בם", ש"תכשול ותפול (הנפש) בנפילת המדריגה למטה בבחי' יש .. בבחי' הפירוד .. אחר שלמד התורה רק בשביל להיות יש ודבר כו'", ולכן יש צורך בענין הביטול – שזהו תוכן ענין ד"יושבים לפני חכמים", כנ"ל.

קעד* * *

קעה213
כה. בפרשת השבוע נאמר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", ומפרש רש"י: "מנין כשאתה מוכר מכור לישראל חברך, ת"ל וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכור, ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חברך, ת"ל או קנה מיד עמיתך".

קעוולכאורה, כיון שהכוונה היא שצריך למכור לישראל ולקנות מישראל דוקא, בניגוד לגוי – מהו דיוק הלשון "ישראל חברך", הרי "כל ישראל חברים" (כפי שאומרים גם בנוסח ברכת החודש)?!

קעזוהביאור בזה – שזהו ע"ד שמצינו בצדקה ש"עניי עירך קודמין", היינו, שכשיש ברירה ליתן צדקה לעניים סתם או לעניי עירך, יש קדימה לעניי עירך, ועד"ז בנדו"ד, שיש קדימה ל"ישראל חברך" – יהודי שדר בעיר או בשכונה שלך, והיינו, שלא מדובר כאן אודות ישראל בניגוד לגוי, דמאי קמ"ל, אלא בנוגע לישראל גופא יש קדימה ליהודי שהוא "חברך", בעירך ושכונתך.

קעחוענין זה בא בהמשך להמדובר לאחרונה שצריך לעסוק בביסוס וחיזוק השכונה – שמפירוש רש"י זה יש הוראה, שכשצריך לקנות דבר-מה (החל מילד קטן שנותנים לו פרוטה כדי לקנות סוכרי'), ויש ברירה לקנותו אצל יהודי שדר בשכונה זו או אצל יהודי שדר בשכונה אחרת, יש להשתדל לקנותו דוקא אצל יהודי שדר בשכונה זו – "ישראל חברך".

קעטומובן שאין זה בסתירה לכללות הענין דאהבת ישראל – כמובן מזה שבנוגע לחיוב הצדקה גופא נאמר ש"עניי עירך קודמין".

קפוכפי שמצינו בדברי רבינו הזקן בתניא – שאע"פ שכותב פרק שלם אודות גודל הענין דאהבת כאו"א מישראל, כיון ש"מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן כו'", אעפ"כ כותב "רק שאשתו ובניו של אדם קודמין לכל ע"פ התורה".

קפאועד"ז בנדו"ד, שיש קדימה לקנות מ"ישראל חברך" דוקא. ועי"ז יתוסף בחיזוק וביסוס השכונה.

קפבכו. כ"ק אדמו"ר שליט"א דיבר בצער על העדר הפעולה בנוגע לחיזוק השכונה, שלאחרי שמדברים על זה במשך שנה וחצי, הנה כל מה שעשו אינו אלא טיפה בים לגבי מה שהיו צריכים לעשות.

קפג214
ועד"ז בנוגע להמדובר אודות הצורך להתעסק בענין החינוך באופן שירבה מספר התלמידים שלומדים בישיבה כו' (אף שבעצם אין זה תפקידו לעורר על ענינים כגון-דא, כיון שישנם כו"כ עסקנים שיכולים לעורר על זה, ובזמן זה יוכל לעסוק בענינים אחרים, אלא כיון שאף אחד אינו עושה מאומה, הוכרח לדבר על זה), שלא עוסקים בזה כדבעי כו'.

קפדוהאריך גם בנוגע להעדר ההקשבה ושימת-לב להמדובר בהתוועדות,

קפהולדוגמא: בהתוועדות הקודמת דובר אודות פירוש רש"י בענין "שסופן לנתק בעריות בימי עזרא", ומכל הקהל הגדול שהי' נוכח בהתוועדות, לא נמצא אפילו אחד שיעורר על "קלאָץ-קשיא" שהיתה בענין זה! ומזה מוכח שלא מקשיבים, אלא ישנים כו'.

קפו[וגם אלו שחוזרים על הדברים הנאמרים ורושמים אותם, ושולחים ברחבי העולם, ולאחרי שמתקבצים כו"כ רשימות, אזי שולחים לכורך לכרכם בספר, כך, שניתוסף עוד כרך שיכולים להניח ע"ג המדף – הרי הענין עצמו אינו נוגע כו', ועד שגם הכתיבה כו' יכולה להעשות מתוך מצב של שינה, כפי שרואים בחוש שגם בעת השינה ישנה פעולת הכחות, כמו כלי העיכול, וכן תנועת הרגל והיד כו', אלא שאז פועל רק כח המעשה בלבד, וכיון שכן, לא יפלא שלא מתעוררת אצלם קושיא כו'].

קפזבדרך כלל כותבים ושואלים כו' גם בענינים של מה בכך, ובשביל זה יש להם פנאי וכו'; ואילו כשמדובר אודות ביאור בפירוש רש"י, לא שואלים מאומה! ובשלמא כשמדובר בנוגע לאיש אחד, יתכן ששמע והבין רק חצי ענין וכו'; אבל כשמדובר אודות קהל גדול, ואף אחד אינו שואל, הרי זה דבר בלתי טבעי לגמרי!

קפחוהוסיף, בהמשך להמדובר בפרקי אבות בענין "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים" – שזהו סוג נוסף:

קפטאפילו "משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו", ולא נשאר מאומה (לא כמו "נפה", שנשאר הסולת, ואפילו לא כמו "משמרת", שנשארים עכ"פ

קצ215
השמרים), הרי לכל הפחות נכנס תחילה (אלא שאח"כ יצא); אך יש סוג חמישי – שמלכתחילה לא נכנס מאומה!

קצאויש עוד סוג ששי – שלא זו בלבד שלא נכנס מאומה, כאמור, שלא מקשיבים, אלא עוד זאת, שנעשית פעולה הפכית – שהדיבור בהתוועדות גורם לו להירדם ולישון... והראי', שקודם הדיבור לא ישן, ורק בגלל שמדברים, נרדם וישן.

קצבואין להקשות ע"פ הנ"ל מדוע נימנו במשנה רק "ארבע מדות"? – כי, המשנה מונה את המדות שישנם ב"יושבים לפני חכמים", ואילו ב' סוגים הנ"ל אינם נחשבים ל"יושבים לפני חכמים", דכיון שחושבים אודות ענינים אחרים שאין להם שייכות כלל להתוועדות, ובמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, הרי זה כמו שאינם נמצאים כאן!

קצגולא זו בלבד שנשמתו אינה נמצאת כאן, אלא הרי זה כמו שגם גופו לא נמצא כאן, כמובן ממה שמצינו בשו"ע לגבי כמה דינים שאי אפשר לצרף אדם שישן.

קצדוכיון שישנים ולא שומעים הדברים – מהו הפלא שלא יודעים שצריך לקנות "מיד עמיתך"134, וכיו"ב בשאר הענינים.

קצהוהוסיף לדבר בנוגע לעצמו: לשם מה ליקח על עצמו האחריות לאסוף במקום קדוש כו"כ מישראל [ולא רק עשרה מישראל, אלא כמה עשיריות מישראל, מאה וכו', שזהו גדר אחר לגמרי, כמובן מדעת ר' יוסי הגלילי בנוגע לנוסח ברכת הזימון] שיהיו מוכרחים לישב בהתוועדות, בה בשעה שהיו יכולים לעסוק בלימוד התורה ובתפלה, אמירת תהלים וכו', או עכ"פ בשינה בשבת (מתוך) תענוג – לא כמו השינה בעת ההתוועדות... שאינה מתוך מנוחה, כפי שרואים שמכריח את עצמו שלא להירדם, אלא שתוקפהו אונס שינה!

קצובמצב כזה – הרי זו רחמנות על (אלו שצריכים להיות) השומעים, ורחמנות גדולה יותר על זה שגורמים לו לדבר על אודנין דלא שמעין. ואולי יש בזה רמז מלמעלה שמתוך מנוחת הנפש צריך לחזור ולשקול אם כדאי כל הענין כו'115.

קצז* * *

קצח216
כז. בנוגע לפרש"י ד"ה "הוא ובניו עמו", "אמר ר' שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן" – יש לבאר גם הענינים המופלאים שבפרש"י זה:

קצטובהקדים – שבנוגע לכללות הענין דעבד עברי ידוע הביאור שמ"ש "כי תקנה עבד עברי", קאי על משה רבינו, שממשיך דעת אלקי ב"עבד עברי", שקאי על כל אחד מישראל.

רויש לבאר גם מ"ש בהתחלת הענין85 – "כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך":

רא"אחיך" – קאי על הקב"ה, שנקרא "אח" (מלשון אחווה, כפי שמצינו ש"ערבות" נקראים אחוונא, לפי שגדלים באחווה) ו"רע" לבנ"י, ונמצא "עמך" – יחד עם בנ"י, כיון שכל אחד מישראל הוא "חלק אלקה ממעל ממש"45.

רבועז"נ כי "ימוך אחיך עמך" – שהסיבה לכך שהקב"ה ("אחיך") יכול להיות במעמד ומצב ד"ימוך", הרי זה בגלל היותו (דיבוקו) "עמך":

רגאע"פ ש"לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות", הרי ישנו ענין אחד שאין להקב"ה – "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ובשביל זה זקוק הקב"ה כביכול לבנ"י, כמ"ש66 "למעשה ידיך תכסוף", וכדאיתא בגמרא שהקב"ה אמר למשה "הי' לך לעזרני", ו"מיד אמר לו ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת", וכמארז"ל "בזמן שישראל עושין רצונו של הקב"ה מוסיפין כח בגבורה של מעלה"; אך כשאינם עושים זאת, אזי נעשה מעמד ומצב ד"ימוך אחיך".

רדולכן "ונמכר לך" – שגם הקב"ה הולך (עם בנ"י) לגלות, "שכינתא בגלותא" (אלא שענין הגלות הוא רק בדרגת האלקות שנקראת "שכינתא", "ע"ש ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין", אבל עיקר האלקות אינו בגלות).

רהכח. ועל זה "אמר רבי שמעון .. בניו מי מכרן" (בתמי'):

רו217
ובהקדים – שהנביא אומר אמנם על ענין הגלות: "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי'", שלאמיתתו של דבר אין זה גט וכו', אבל אעפ"כ, מצד ב"ד של מעלה, מדת הדין, ישנה הטענה שבנ"י צריכים "להמכר" לעבדות בגלות, כיון שהענין ד"שטרי קודם" הוא רק כשבנ"י משועבדים להקב"ה, וכמ"ש112 "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי", ולכן "הוצאתי אתכם מארץ מצרים", "על מנת כן", משא"כ בלאה"כ כו'.

רזאך על זה אומר רבי שמעון: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין", ואם יצטרף אחי' השילוני עמי (או יותם166) – יכול לפטור את כולם עד ביאת משיח167, כך, שאם יהודי עושה דבר שאינו הכי טוב ("ניט אַזוי געוואַלדיק") – לוקח זאת ר' שמעון על עצמו!

רחוכיון שכן, טוען ר' שמעון: "בניו מי מכרן"?!...

רטסיום הענין – שהגלות ד"בניו" הוא רק ביחס לענין המזונות (צרכי הגוף), שצריך לעבור דרך שר המדינה, אבל ענין זה גופא הוא באופן ש"רבו חייב במזונות בניו" – נכלל בשיחה הנ"ל (סי"ד) שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

רי______ l ______