Toras Menachem·Vol. 64 (5731·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Korach·3 Tammuz 5731תורת מנחם·סד - שנת תשל"א - חלק שלישי·שיחת ש"פ קרח·ג' תמוז·ה'תשל"א

א361
בס"ד. שיחת ש"פ קרח, ג' תמוז, ה'תשל"א.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו".

דזוהי התחלת הרשימה הידועה מג' תמוז – שבו היתה התחלת השחרור והגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שיצא מהמאסר ב"שפּאַלערקע" לביתו (ברחוב מאַחאָוואַיא), על מנת לנסוע בו ביום לקאַסטראַמאַ [ואע"פ שגם הנסיעה לקאַסטראַמאַ היתה בתור עונש, שילוח, הרי נסיעה זו עצמה היתה ענין גדול (שנעשה מצב קל יותר לגבי המצב שלפנ"ז), ובפרט כפי שהתברר אח"כ שהיתה זו התחלת הגאולה בשלימות בי"ב-י"ג תמוז], וקודם פרידתו, אמר:

ה"יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, השי"ת זאָל זיין מיט אונז, און וועט זיין מיט אונז (היינו, ש"יהי" הוא לשון בקשה וגם לשון הבטחה) כאשר הי' עם אבותינו, הגם מיר זיינען דאָך ניט גלייך לאבותינו (שלכן צריך לבקש "יהי ה' אלקינו עמנו .. אל יעזבנו ואל יטשנו") וכו'" (כפי שנדפסו הדברים ברשימה בדיוק בכל הפרטים).

וב. ו"הימים האלה נזכרים ונעשים" – "כשהם נזכרים הם נעשים":

זכל עניני טוב וקדושה שישנם במשך השנה – חוזרים ונשנים בכל שנה ושנה באותו אופן כפי שהיו בפעם הראשונה, ואדרבה: ביתר שאת וביתר עוז, כמובן מדברי רבינו הזקן באגה"ק בנוגע לר"ה.

חולכשתמצי לומר – הרי זה תוכן הציווי "מעלין בקודש", שזהו

ט362
אפילו בנוגע למעשה בני אדם, ועאכו"כ בנוגע לענינים שבאים מלמעלה – שהרי "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", וכיון שהקב"ה צוה לבנ"י שצ"ל הסדר ד"מעלין בקודש", הרי זה "דבריו" "חוקיו" ו"משפטיו", שגם הוא עושה כן – שבכל שנה ושנה נמשכים הענינים מלמעלה ביתר שאת וביתר עוז.

יומזה מובן גם בנוגע לג' תמוז, שבכל שנה ושנה חוזר ונשנה הענין ד"יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו וגו'" – נתינת כח על הבקשה באופן של אתערותא דלתתא, שעל ידה נמשך מלמעלה ב"מדה כנגד מדה", וכמה פעמים ככה.

יאג. והענין בזה בעבודת האדם:

יב"אבותינו" ו"עמנו" הם שני ענינים בכללות הציור קומה של עם ישראל – שני דורות. ודוגמתם בציור קומה של כל אחד מישראל בפרטיות הם שני הענינים של מוחין ומדות: "אבותינו" הם המוחין, ו"עמנו" הן המדות, כיון ש"חב"ד נקראו אמות ומקור למדות, כי המדות הן תולדות חב"ד" (כפי שמבאר בעל הרשימה במאמרו על פסוק זה תוכן הענין ד"אבותינו" ו"עמנו" בכחות האדם).

יגוהנה, העבודה שמצד המוחין היא קלה יותר מהעבודה שמצד המדות – שהרי האדם מבין בשכלו כיצד צריך להתנהג, והחסרון הוא מצד המדות.

ידוכמובן גם מהמבואר בספרי קבלה שהשבירה דתהו היתה רק בז' מלכין קדמאין, שדוגמתם בכחות האדם הו"ע המדות, משא"כ במוחין לא הי' ענין של שבירה, אלא רק פגם כו'.

טווככל הענינים – מרומז גם ענין זה בנגלה דתורה:

טזאיתא בגמרא: "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", והיינו, שכאשר ישנו ענין המוחין, לא יכול להיות ענין של חטא, ורק כשחסר ענין המוחין – ש"נכנס בו רוח שטות" (היפך השכל) – אזי יכול להיות ענין של חטא.

יז363
וההסברה בזה – לפי שמצד המוחין מבין האדם ש"אין דבר עושה את עצמו", אלא "יש בעה"ב לבירה זו", ולכן, עליו לברר מהו רצונו של בעה"ב, ולמלא רצונו, ועאכו"כ שלא לעשות היפך רצונו. וענין זה מובן בפשטות בשכל האדם – לא רק בשכל של נפש האלקית, אלא גם בשכל של נפש הבהמית.

יחוכיון שהמוח שליט על הלב בטבע תולדתו – הרי ההבנה בשכל שבמוח צריכה לפעול גם על המדות שבלב (ע"י ה"בכן", שממנו נולדים המדות), וגם למטה מזה – על המחשבה דיבור ומעשה שלו בעבודת הבירורים.

יטאלא שיש הפסק והבדל בין השכל שבמוח ובין המדות (שזהו עיקר ענין האדם, ובזה היא עיקר עבודתו), שזהו ענינו של "עמלק", עליו נאמר "ראשית גוים עמלק", מלשון "ומלק את ראשו ממול ערפו", להפסיק בין המוחין למדות, שההתבוננות שבמוח לא תומשך במדות שבלב.

כולכן יש צורך בסיוע מלמעלה, שלא להתפעל מפיתויי היצה"ר ומענינים המונעים ומעכבים, כמארז"ל "אלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו".

כאועל זה היא הבקשה: "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו" – שכמו שהוא אצל "אבותינו", בחי' המוחין, ששם אין מקום כלל למציאות החטא, יומשך כן גם במדות ("עמנו"), והיינו, שלא יהי' הפסק בין המוחין למדות, ועי"ז יומשך גם בעבודת הבירורים ע"י מחשבה דיבור ומעשה, היינו, שההנהגה בפועל תהי' כפי ההבנה שבשכל.

כבד. וענין זה נאמר כבר בג' תמוז, שאז הי' עדיין מעמד ומצב של גלות (אלא שזהו רק עונש קל יותר קצת), ואעפ"כ, סומכים על הקב"ה, שימלא את הבקשה "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו".

כגועד שנמשך באופן – כפי שמסיים ברשימה – ש"לכל בנ"י יהי' אור ברוחניות ובגשמיות":

כד364
"אור" – הו"ע המוחין, כמ"ש "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך", כי, כשמאיר אור המוחין אזי נעשה מואר ("ליכטיק").

כהוכיון ש"יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו", היינו, שמאיר אור המוחין, אזי "לכל בנ"י יהי' אור".

כוובלשון הכתוב: "לכל בני ישראל הי' אור במושבותם" – בכל מקום שנמצאים, בארץ הקודש או בחוץ לארץ, בימים קדושים או בימי החול, אצל יושבי אוהל או אצל בעלי עסק.

כזומסיים: "ברוחניות ובגשמיות" – לא כהלשון הרגיל ברוב המקומות: "בגשמיות וברוחניות" (תחילה גשמיות ואח"כ רוחניות), אלא "ברוחניות ובגשמיות" – כיון שכאן מדובר אודות סדר ההמשכה מלמעלה למטה, החל מההמשכה מ"אבותינו", בחי' המוחין, לבחי' המדות, "עמנו", ולאח"ז נמשך בכל עניניו – ברוחניות, ועד שנמשך גם בגשמיות, שבכל הענינים "יהי' אור".

כחוכל זה נמשך "לכל בנ"י", ובפרט לאלו שהולכים בדרכיו ובאורחותיו אשר הורנו.

כטולאח"ז הולך כל אחד לבטח דרכו לגאולה די"ב-י"ג תמוז – שאז נאמרת ברכת הגומל: "שגמלני טוב", ובעניית "אמן", שמורה על נצחיות הענין,

לובאופן שמגאולה זו באים לגאולה הכללית, השלימה והאמיתית, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

לא* * *

לבה. ע"פ האמור – יובן גם מה שנאמרו כאן ב' השמות "הוי' אלקינו":

לגובהקדם המבואר בפירוש הכתוב "הוי' אלקינו הוי' אחד" – שנאמרו כאן ד' ענינים, שבכללות הם כנגד ד' אותיות שם הוי', שענינם בספירות הוא חכמה ובינה ז"א ומלכות: "אחד" – שרומז על ז' רקיעים וארץ (ח') וד' רוחות השמים, שבהם ממשיכים אלופו (א') של עולם – קאי על ספירת המלכות, שבה שייך הענין דז' רקיעים וארץ. "הוי'"

לד365
– ששם הוי' הוא בתפארת, הו"ע בחי' ז"א. "אלקינו" – קאי על בינה, ש"מינה מתערין דינין", שזהו"ע שם אלקים, מדת הדין. ו"הוי'" (הא') – הו"ע שם הוי' שבחכמה.

לה[וכאן רואים הענינים המופלאים שבפירוש רש"י:

לודובר בהתוועדות שלפנ"ז אודות פירוש רש"י על הפסוק "אני ה' אלקיכם" [לא כדברי הגמרא במסכת מנחות: "כתיב בה (בפרשת ציצית) אני ה' אלקיכם שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע, ואני הוא שעתיד לשלם שכר", אלא] "אני ה' – נאמן לשלם שכר", "אלקיכם – נאמן להפרע".

לזוההסברה בזה – בפנימיות הענינים – כי, שם הוי' הוא בחכמה, שכולה חסד, כמ"ש "החכמה תחי'", ולכן נמשך מזה רק ענין השכר – "נאמן לשלם שכר"; ושם אלקים ("אלקיכם") הוא בבינה, ש"מינה דינין מתערין", ולכן נמשך מזה ענין העונש – "נאמן להפרע"].

לחובהקדמה – שאע"פ שהשמות הוי' ואלקים הם מז' השמות שאינם נמחקים שהם מצד ז' המדות, הנה בכללות יותר ישנם גם במוחין: שם הוי' – בחכמה, ושם אלקים – בבינה.

לטוהענין בזה:

מחכמה – היא למעלה מעולמות, אבל היא ראשית ומקור לעולמות. וזהו שהוי' בחכמה – כי שם הוי' הוא מלשון מהוה, אלא שהתהוות זו היא באופן דהי' הוה ויהי' כאחד, כיון שלמעלה מהחכמה לא שייך כל הגדר דהי' הוה ויהי', שיהי' צורך לחדש שהם "כאחד", ורק בחכמה שהיא כבר ראשית ומקור לעולמות שייך לומר הי' הוה ויהי' כאחד (ואילו שם הוי' שלמעלה מחכמה הוא הוי' שאין לו פירוש).

מאאמנם, בחי' החכמה היא רק מקור לעולמות; ואילו התהוות

מב366
העולמות בפועל היא ע"י המדות, שבעת ימי הבנין, וההתחלה היא בבינה, שנקראת "אם הבנים" (והו"ע השבת שלפני שבעת ימי הבנין).

מגוזהו ששם אלקים הוא בבינה – כי, שם אלקים מורה שהוא בעל הכחות (כמבואר בטושו"ע בנוגע לכוונת ופירוש המלות בנוסח הברכות), והרי "כח" הו"ע שבא בהתלבשות בפנימיות (כמבואר בחסידות), שלכן הרי זה באופן של התחלקות – ריבוי כחות, וגם שם אלקים הוא לשון רבים, שזהו מצד ההמשכה וההתלבשות למטה בעולם (שלכן נקרא גם דיין בשם "אלקים").

מדוזוהי הבקשה "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו" – דלכאורה, כיון ש"אבותינו" ו"עמנו" הם שני ענינים נפרדים, איך יתכן שהוי' יהי' עמנו כאשר הי' עם אבותינו? ולכן מזכירים (לא רק שם הוי', אלא) "הוי' אלקינו", ששם אלקים הוא בבינה, ששייכת כבר לענינים שלמטה הימנה, ולכן על ידה יכולים לפעול ששם הוי' יומשך מ"אבותינו" להיות "עמנו".

מהו. וה"בכן" מזה בנוגע לעבודה:

מולא מספיק ענין המעשה בפועל, אלא צריך להיות גם ענין ההבנה וההשגה. ובלשון הרמב"ם: "יסוד היסודות ועמוד החכמות (ר"ת הוי') לידע שיש שם מצוי ראשון וכו'", שבזה מחוייב כל אחד מישראל.

מזוהענין בזה – דלכאורה אינו מובן: כיון שמציאותו של הקב"ה ("מצוי ראשון") היא סוג מציאות אחרת לגמרי ממציאות הנבראים, איך שייך שהאדם יוכל להבין ולקשר זאת עם מציאותו ועניניו?! אך הענין הוא – שצריך "לידע שיש שם מצוי ראשון", ש"דעת הוא לשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק כו'"11, ועי"ז בא הענין בהבנה והשגה, ובאופן ששייך למציאותו.

מחזאת ועוד:

מט367
יכולים לחשוב שמספיק ענין הדעת בלבד, ואילו בנוגע לחכמה ובינה – די בכך שישמע ממישהו אחר את מקור השכל (חכמה), והוא יעסוק רק בהתפשטות השכל בהבנה והשגה (בינה); או שישמע ממישהו אחר לא רק את מקור השכל אלא אפילו את התפשטות השכל בהבנה והשגה, ואילו אצלו יהי' רק ענין הדעת, ש"יתקע מחשבתו בחוזק".

נאך תורת חסידות חב"ד אומרת שאין האמת כן, אלא אצל כל אחד צריכים להיות ג' הענינים דחכמה בינה ודעת, והיינו, שצריך להתייגע בעצמו גם על התפשטות השכל בהבנה והשגה, וגם על מקור השכל; וכהפס"ד בהל' תלמוד תורה שכל אחד חייב להתייגע בתורה כפי שיד שכלו מגעת כו'.

נאונקודת הענין – שכיון שלכל אחד יש עשר כחות, צריך להתייגע בכל עשר כחותיו. – בתחילה צריך אמנם לקבל מרבו, ובאופן ש"שפתותיו נוטפות מר", שדוקא אז יכול לקבל כדבעי; אבל לאחרי כן צריך להתייגע בעצמו בכל עשר כחותיו, ובאופן שמההבנה וההשגה שבמוחין יומשך במדות שבלב, ועד למעשה בפועל – בהתאם לבקשה "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו".

נבז. וכאשר העבודה היא בכל עשר כחות הנפש – אזי מקבל גם את העשר כחות דלמעלה כו'.

נגוכמבואר בתורה אור על הפסוק "לא תהי' משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא", שנוסף על שלילת הענין ד"משכלה" ו"עקרה" עי"ז שההתבוננות שבמוח נמשכת במדות שבלב, ישנם גם הענינים שנותנים מלמעלה – "את מספר ימיך אמלא", ש"מספר" הוא ע"ד "השמים מספרים", שפירושו "מנהרין ומנצצין כספירין", ו"מספר ימיך הוא אור שבתוך הימים", שזהו מה שנמשך מלמעלה כו', ועד לענין ד"אמלא", בגימטריא ע"ב, שזהו המספר דשם הוי' במילוי יודי"ן.

נדוגם ענין זה מרומז במ"ש "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם

נה368
אבותינו" – שנוסף על המשכת המוחין ("אבותינו") במדות ("עמנו"), ישנם גם הענינים שנמשכים מלמעלה ("הוי' אלקינו"), כך, שניכר עליו שהוא יהודי שישנם אצלו בשלימות לא רק הענינים דמחשבה דיבור ומעשה, מדות ומוחין, אלא גם האור שמאיר מלמעלה.

נווזהו שמסיים ברשימה דג' תמוז ש"לכל בנ"י יהי' אור", ומוסיף "ברוחניות ובגשמיות" – כיון שנמשך ממקום כזה שלגביו רוחניות וגשמיות הם בשוה ממש, ולכן נמשכים כל הענינים "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", ומתוך שמחה וטוב לבב – כן תהי' לנו.

נז* * *

נחח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויקח קרח וגו'.

נט* * *

סט. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "א-ל אלקי הרוחות", "יודע מחשבות, אין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה, אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם, אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא", "האיש אחד", "הוא החוטא ואתה על כל העדה תקצוף? אמר הקב"ה, יפה אמרת, אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא",

סא– שאצל כל העדה הי' רק "סרחון" ("סרחה"), שמורה על הנהגה באופן המאוס אצל המלך, אבל לא היתה אצלם מרידה במלך (שעל זה חייבים מיתה), ורק "האיש אחד" שהסית והביא אותם לידי סרחון זה, הוא ה"חוטא" במרידה ממש נגד המלך, וא"כ, לא יתכן שאלה שרק "סרחו" ייענשו בעונש החמור של החוטא –

סבהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 51 ואילך.

סגי. ויש לבאר גם הטעם לכך שבהתחלת הענין נאמר "וישמע משה ויפול על פניו", "מפני המחלוקת, שכבר זה בידם סרחון רביעי וכו' (ולכן) נתרשלו ידיו וכו'", ורק לאח"ז טען משה להקב"ה "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" – שזהו בגלל מה שאירע בינתיים –

סד369
שמשה אמר להם "קחו לכם מחתות .. ושימו עליהן קטורת לפני ה'", וכן עשו, "ויקחו איש מחתתו .. וישימו עליהם קטורת ויעמדו פתח אוהל מועד":

סהבתחילה נפל משה על פניו ונתרשלו ידיו כו' – כיון שחשב שכוונתם לחלוק על הקב"ה, על ה' ועל משיחו, ו"כבר זה בידם סרחון רביעי וכו'".

סואבל כיון ש"אוהב ישראל הי'", התחיל לחשוב שיתכן שאין כוונתם לחלוק על הקב"ה, אלא אדרבה, כוונתם לשם שמים – שחפצם ורצונם במעלת הקדושה של כה"ג, או מעלת הקדושה של נשיא בישראל כמו משה רבינו, שהרי זה עתה שמעו ממשה רבינו "מי יתן כל עם ה' נביאים", ובמ"ת נאמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", שפירושו "כהנים גדולים". ולכן, גם לאחרי שמשה רבינו אמר להם "אנו אין לנו אלא ה' אחד ארון אחד ותורה אחת ומזבח אחד וכה"ג אחד", אין זו "עוולה" גדולה כ"כ שמבקשים כולם כהונה גדולה.

סזולכן אמר להם: "הא לכם תשמיש חביב מכל היא הקטורת כו'"68,

סח[ואין להקשות איך הציע להם משה להקטיר קטורת, בה בשעה שאסור לזר להקטיר קטורת, וא"כ יש בזה משום "לפני עור לא תתן מכשול" – כי, כאשר משה מצווה להקטיר קטורת, הרי זה ציווי ה' (בתור הוראת שעה – ע"ד שהקטיר משה בשבעת ימי המילואים), וחשיב כעבודת הקטורת. ולכן הי' הציווי "וירם את המחתות גו' כי קדשו", "שהרי עשאום לכלי שרת", ועד שנעשו "ציפוי למזבח" – דאף שיש צורך בכך, כהמשך הכתוב: "זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר להקטיר קטורת", הרי אי אפשר שיהיו "ציפוי למזבח" אלא לאחרי שנתקדשו כו'],

סט370
ובראותו שמוכנים לכך, למרות ש"התרה בהם .. שכולם אובדים ואחד נמלט",

ע– וע"ד שמצינו בזמן בית שני, שהיו נותנין ממון על כהונה גדולה, כדי להכנס ביוהכ"פ לפני ולפנים להקטיר קטורת, וכיון שרשעים היו, לא היו מוציאין שנתן (ועד שהיו צריכים לגרור ("אַרויסשלעפּן") אותם משם כו'), ולכאורה אינו מובן: לאחרי שראו מה שאירע בשנה שעברה עם הכה"ג הרשע שנכנס לקד"ק, למה רצו גם הם להכנס לשם, בידעם שגם להם עלול לקרות כן?! – אלא מכאן רואים עד כמה הי' יקר אצלם להכנס להקטיר קטורת לפני ולפנים ולכפר על בנ"י ("אחת בשנה יכפר גו'"), ולכן נשתוקקו לזה ביותר, עד כדי כך, שהיו מוכנים למסור נפשם –

עאולקחו איש מחתתו ועמדו פתח אוהל מועד – שמזה מוכח שאין כוונתם לחלוק על הקב"ה, אלא אדרבה: לברר שבחירת משה באהרן לכהונה גדולה אינה דבר שבדה משה מלבו, אלא בשליחותו של הקב"ה, שבחר באהרן ("האיש אשר יבחר ה") לכהונה גדולה – אזי הי' יכול לטעון להקב"ה: "א-ל אלקי הרוחות", "יודע מחשבות כו'" – שהרי זה ענין התלוי במחשבתם (אם כוונתם למרוד כו', או שכוונתם לשם שמים), ולכן לא יתכן ש"האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" לכלות אותם כרגע.

עביא. בנוגע ללימוד ענין בהערות אאמו"ר על הזהר – איתא בזהר בפרשתנו "אלמלי דינא לא אשתכח בעלמא לא הוו ידעי בני נשא מהימנותא עילאה, ולא ישתדלון בני נשא באורייתא, ולא יתקיימו פקודי אורייתא פולחנא שלימותא וכו'". ומבאר אאמו"ר, "יל"פ מהימנותא עילאה הוא יחוד או"א שבפסוק ראשון דשמע, והוא באמונה בהוי' אחד, זהו מהימנותא עילאה. אורייתא הוא בז"א. פקודי אורייתא שהם מצות הם במל' .. ובכלל הוא הג' בחי' בינה ז"א מל', אמי אחותי בתי. ובכל אלו הג' יש בחי' דין. זהו אלמלי דינא לא אשתכח כו'".

עג371
וכמדובר כמ"פ שמצד קוצר הזמן וצמצום הנייר והדיו, לא כתב אאמו"ר באריכות הביאור ובכל הפרטים, בסמכו על כך שהענינים הפשוטים ישלימו לבד.

עדובנדו"ד – עדיין צריך להבין בפשטות הענינים:

עההצורך בענין היראה (דינא) בפשטות הוא – כדי לשלול ענין של חטאים, כדאיתא במדרש: "אמר הקב"ה אם בורא אני את העולם במדת הרחמים הוי חטיי' סגיאין".

עוולכאורה הרי זה שייך בעיקר לשמירת מצוות לא תעשה, כמבואר בתניא ש"היראה היא שרש לשס"ה לא תעשה כו'".

עזאבל בנוגע לענין ד"ישתדלון .. באורייתא", לימוד התורה שהיא מצות עשה, וכן הענין ד"יתקיימו פקודי אורייתא", שקאי על קיום מצוות עשה, שבהם מתאים הלשון קיום [משא"כ בנוגע למצוות לא תעשה מתאים לשון שמירה, כמארז"ל "כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא מצות לא תעשה"] – נוגע יותר ענין האהבה, כמבואר בתניא88 ש"האהבה היא שרש כל רמ"ח מ"ע וממנה הן נמשכות ובלעדה אין להם קיום אמיתי וכו'".

עחוא"כ, מהו הביאור במאמר הזהר ש"אלמלי דינא (דוקא) .. לא ישתדלון בני נשא באורייתא ולא יתקיימו פקודי אורייתא"?

עטוביותר צריך להבין בנוגע לענין האמונה – "מהימנותא עילאה":

פבשלמא בנוגע ללימוד התורה וקיום מצוות עשה – הנה אף שנוגע יותר ענין האהבה, מ"מ, שייך לומר שגם ע"י ענין היראה תהי' ההשתדלות בלימוד התורה וקיום מצוות עשה; אבל לכאורה לא שייך לומר שע"י היראה יהי' ענין האמונה – דממה-נפשך: אם אינו מאמין ח"ו, אין לו ממי להתיירא; ואם יש אצלו ענין היראה, עכצ"ל שישנו אצלו כבר ענין האמונה.

פאוא"כ, צריך להבין הפירוש הפשוט במאמר הזהר "אלמלי דינא .. לא הוו ידעי בני נשא מהימנותא עילאה".

פביב. ונקודת הביאור בזה:

פג"מהימנותא עילאה" היא דרגא נעלית באמונה,

פד372
ובכללות – לא רק בבחי' ממכ"ע, שעל זה אין צורך באמונה, כיון שזהו ענין המוכרח ע"פ השגת השכל, כמ"ש "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", וכמארז"ל "מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם" (ולכן הרי זה שייך גם אצל אוה"ע), אלא ענין האמונה הוא בבחי' סוכ"ע, שכיון שאי אפשר להכריח זאת ע"פ שכל, יש צורך באמונה דוקא (ועל זה נצטוו בנ"י דוקא94),

פהובזה גופא יש חילוקי דרגות עד אין קץ, כל חד לפום שיעורא דילי' – מה הם הענינים שבאים אצלו בהשגה, ולאח"ז צ"ל אצלו ענין האמונה בדרגות נעלות יותר.

פוובהקדמה – שלא די בענין האמונה בלבד, להיותה בבחי' ריחוק ובבחי' מקיף בלבד, שלכן יכול להיות מעמד ומצב ד"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייא", היינו, שמאמין ביכולת ה', ואעפ"כ עובר על רצונו ית', שזהו לפי שהאמונה היא בבחי' מקיף, ואינה חודרת אצלו בפנימיות לפעול עליו בנוגע לפועל ממש. ועז"נ "ורעה אמונה", שצריך לפרנס את האמונה שתומשך בפנימיות בבחי' דעת והרגשה כו'.

פזובענין זה נעשה יהודי בבחי' מהלך – שמתעלה מדרגא לדרגא באופן שהענינים שהיו אצלו תחילה באופן של אמונה, נמשכים ובאים באופן של הבנה והשגה, ואילו ענין האמונה נעשה אז בדרגות נעלות יותר כו'.

פחוכדי לבוא לדרגות נעלות יותר בענין האמונה – "מהימנותא עילאה" – יש צורך בענין היראה דוקא, כי, מצד ענין היראה, אינו יכול להסתפק במעמדו ומצבו בהוה, ואז לילך לישון... וכמשל העבד, שגם בעת השינה הרי הוא עבד שירא מאדונו כו', ולכן הולך ומוסיף בעבודתו כו'.

פטועד"ז בנוגע לכללות העבודה בלימוד התורה וקיום המצוות – שכדי ש"ישתדלון בני נשא באורייתא", היינו, לא רק לימוד התורה סתם,

צ373
אלא באופן של השתדלות כו', ו"יתקיימו פקודי אורייתא פולחנא שלימותא", באופן של שלימות – יש צורך בענין היראה דוקא.

צאיג. לאחרי ובהמשך הביאור בפירוש רש"י, דובר גם אודות גזירת מיהו יהודי. וסיים בברכה, שיהי' רק טוב הנראה והנגלה, ויתבטל החושך כו', ובקרוב ממש יקויים היעוד "והלכו גוים לאורך".

צב[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "עוצו עצה ותופר"].

צג______ l ______