Toras Menachem·Vol. 65 (5731·Part 4)·Sicha of Shabbos Parshas Pinchas·Shabbos Mevarchim Menachem-Av 5731תורת מנחם·סה - שנת תשל"א - חלק רביעי·שיחת ש"פ פינחס·מבה"ח מנחם-אב·ה'תשל"א

א33
בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשל"א.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. דובר כמ"פ שנוסף על הענינים שהם בשוה בכל שנה, יש גם ענינים מיוחדים לכל שנה. ובנוגע לשנה זו – יש מעלה מיוחדת בקביעות ששבעה עשר בתמוז חל בשבת, שאז נדחה התענית [ועד שיש קס"ד לדחות לגמרי את ענין התענית, שלא יתענו אפילו לאחרי השבת, כפי ש"אמר רבי הואיל ונדחה ידחה"], כיון שאין בו צורך, לפי שכל הענינים שפועל התענית בשאר השנים, נעשים מעצמם מצד ענין השבת, ועי"ז נעשה חלישות בענין החורבן (שהרי התענית וכל שאר פרטי האבילות שבזה קשורים עם ענין החורבן), ובמילא ניתוסף גם בענין הגאולה.

דב. ויש להוסיף ולבאר האפשרות לחלישות בענין החורבן מצד למעלה (כבנדו"ד, מצד קביעות השנה) – דלכאורה אינו מובן:

הכיון ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו", הרי מובן שתיקון ענין החורבן תלוי בעבודת האדם לבטל הענין ד"חטאינו". וא"כ, איך יתכן שנעשה חלישות בענין החורבן מצד ענין שבא מלמעלה, עוד לפני שישנו איזה ענין בעבודת האדם למטה – הרי למעלה לא שייך ענין החורבן, ובמילא לא שייך גם התיקון על זה?

וויובן בהקדם השאלה, איך שייך ענין התשובה אצל הקב"ה –

ז34
שהרי "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", ועאכו"כ מצות התשובה, שעלי' נאמר "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום" (כמבואר בלקו"ת), לפי שהיא מתקנת את כל המצוות, הרי בודאי שצ"ל גם אצל הקב"ה?

חוהביאור בזה – ע"פ דברי הגמרא שיצה"ר הוא א' הדברים ש"מתחרט עליהן הקב"ה שבראם", והרי חרטה היא מעין ענין התשובה.

טומובן שע"י החרטה על בריאת היצה"ר אצל הקב"ה [שאצלו אין כח חסר פועל, ובפרט כשנתפרש בגלוי בתושבע"פ שהקב"ה מתחרט על בריאת היצה"ר], הרי נעשה חלישות בכללות ענין הגלות שבא "מפני חטאינו" – כיון שכל מציאות החטא היא רק בגלל ש"נכנס בו רוח שטות", מצד היצה"ר, ואילו אצל יהודי מצד עצמו מופרך לגמרי ענין החטא, וכמאמר "אתה רוצה ואנו רוצים, ומי מעכב, שאור שבעיסה".

יג. ונוסף על הענין הפרטי שבקביעות שנה זו שיום שבעה עשר בתמוז חל בשבת, יש גם ענין כללי בנוגע לימי "בין המצרים" – שבהם קורין גם פרשת פינחס (ולא כמו בשנים שבהם קורין מטות ומסעי בפני עצמן, שאז קורין בימי בין המצרים ג' הפרשיות: מטות מסעי ודברים, ואילו פ' פינחס לא נכללת בימי בין המצרים), ובזה גופא – קריאת פ' פינחס היא בשבת מברכים חודש מנ"א (ולא כמו בשנים שקורין פ' פינחס בין המצרים, אבל לא בשבת מברכים מנ"א).

יאומובן, שכשם שהענין הפרטי שבקביעות די"ז בתמוז בשבת פועל חלישות בענין החורבן – כך גם הענין הכללי שבקביעות ד"בין המצרים" באופן שקורין בהם גם פ' פינחס, פועל חלישות בענין החורבן.

יבולכל לראש – מצד עצם הענין שניתוסף בימי "בין המצרים" עוד פרשה בתורה (לא רק פרשיות מטות מסעי ודברים, אלא גם פרשת פינחס), כדלקמן (ס"ד).

יגולהעיר, שעפ"ז ניתוסף ביאור בהאמור לעיל (ס"ב) שמצד קביעות השנה כשלעצמה, עוד לפני עבודת האדם, נעשית כבר חלישות בענין

יד35
הגלות – שהרי ידוע בענין "למעשה ידיך תכסוף", שגם הענינים שהם באופן של אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת קשורים עם עבודת האדם, וכן הוא בנדו"ד, שקביעות השנה שהו"ע שנעשה מלמעלה, קשורה גם עם פרשיות התורה, שבענין זה יש גם עבודת בנ"י שקורין בתורה.

טוד. והענין בזה:

טזכיון שכללות ענין התורה הו"ע האור – "תורה אור" – שדוחה את החושך, הרי מובן שהוספת פרשת בתורה מוסיפה בדחיית הגלות והחורבן, שהו"ע החושך, ובפרט החושך כפול ומכופל שבזמן דעקבתא דמשיחא.

יזובמיוחד כשבנ"י קורין בתורה [והרי הקריאה בתושב"כ שייכת לכל אחד מישראל, ש"אע"פ שאינו מבין אפילו פירוש המלות מפני שהוא עם הארץ, ה"ז מקיים מצות ולמדתם, ולפיכך כל ע"ה מברך ברכת התורה .. כשעולה לספר תורה", משא"כ בתושבע"פ], שעי"ז נעשה החיבור עם הקב"ה, "נותן התורה", שהכניס את עצמותו בתורה, כמאמר "אנא נפשי כתבית יהבית" – שזהו היפך ענין החורבן והגלות שנעשה "מפני חטאינו", שזהו"ע של פירוד ח"ו, כביכול, בין בנ"י להקב"ה.

יחובפרט כשהקריאה בתורה היא בברכה לפני' ולאחרי' (כדברי רבינו הזקן באגה"ת שמזה מוכח שענין זה הוא "בלי שום ספק וס"ס בעולם"), שעי"ז ממשיכים בתורה את "נותן התורה", ע"ד שדוד הי' מחבר קוב"ה בתורה; ונעשית במעמד עשרה מישראל, ש"שכינתא שריא", ועז"נ "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

יטה. ומזה מובן, שבקביעות כזו ניתוסף עוד יותר בחלישות ענין החורבן.

כועי"ז ממהרים יותר את הזמן שבו יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה – יהפכו דייקא, כמ"ש "והפכתי אבלם לששון", וע"ד מ"ש "ויהפוך ה' אלקיך לך גו' לברכה", שזהו"ע דאתהפכא חשוכא לנהורא.

כא36
ועד שנעשית ה"נחמה בכפלים", "כפלים לתושי'" – שזהו התירוץ על השאלה מדוע עדיין מעכב הקב"ה את בנ"י בגלות, ובלשון הכתוב: "עד מתי קץ הפלאות" – כיון שעבור כל יום שמתארכת הגלות, יתוסף עוד יותר ב"נחמה בכפליים".

כב* * *

כגו. האמור לעיל שבקביעות שנה זו ניתוסף בימי בין המצרים עוד פרשה בתורה – הרי זה שייך לכל פרשה בתורה איזו שתהי'; ונוסף לזה ישנו ענין מיוחד בכך שהפרשה שניתוספה בתורה היא פרשת פינחס:

כדבפרשת פינחס מדובר אודות ענין הקרבנות – "את קרבני לחמי לאשי גו' תשמרו להקריב לי וגו'", החל מקרבן תמיד שבכל יום, וכן הקרבנות שבשבת ור"ח, ובכל ימי המועדים.

כהוהרי כללות ענין הקרבנות (כולל גם "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה") הוא היפך החורבן והגלות, שהו"ע הפירוד כו' (כנ"ל ס"ד), והיינו, שחסר בענין ד"ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד", ועי"ז חסר גם במשכן ומקדש כפשוטו, ואילו קרבן הוא לשון קירוב, והו"ע קירוב והכחות והחושים, כמ"ש הבחיי (והובא בדרושי חסידות, ובפרט בהמשך ההילולא), ולא עוד אלא שהקירוב הוא לדרגא נעלית ביותר באלקות, כידוע ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף", ועי"ז נעשה המשכת העצמות [והיינו, שאע"פ שעצמותו ית' ראוי לקרותו "אין לו תחלה", ומה שנקרא "אין סוף" דוקא (ולא אין לו תחלה), הוא האור, שלהיותו זיו והמשכה וגילוי שנמשך ממהותו ועצמותו, שייך לומר שנמשך ומתפשט בבחי' א"ס (כמבואר בלקו"ת), מ"מ, אמיתית ענין א"ס הוא בבחי' העצמות דוקא], שזהו ענין עיקרי בה"דירה" ד"ושכנתי בתוכם".

כוועד"ז בנוגע לשאר הענינים שבפרשה שהם בסמיכות לפרשת

כז37
הקרבנות – שהרי סמיכות הפרשיות אינה "נקרה נקרית" ח"ו (במכ"ש מעניני העולם, ועאכו"כ בעניני התורה), כמובן גם לבן חמש למקרא שלמד בפירוש רש"י כמ"פ "למה נסמכה פרשת כו'" – שגם בהם מודגש שלילת ענין הגלות:

כחלפני פרשת הקרבנות מדובר אודות חלוקת (וירושת) הארץ "על פי הגורל" (שהי' ע"פ רוח הקודש ואורים ותומים כו') – שזהו ענין שנוגע לכניסה לארץ, ששייך לענין הגאולה.

כטולפנ"ז מדובר אודות מנין בנ"י שהי' "אחרי המגפה", וכמובא בפירוש רש"י: "משל לרועה שנכנסו זאבים לעדרו .. והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות" – שהחסרון בהצאן הוא בדוגמת ענין הגלות, ומנין הצאן לאח"ז הוא בדוגמת ענין הגאולה,

לוכללות ענין המנין מדגיש את חשיבותן של ישראל שהם בגדר "דבר שבמנין", ומדגיש את חשיבותו של כל אחד מישראל, שלכן תהי' הגאולה באופן ש"אתם תלוקטו לאחד אחד גו'",

לאוקשור גם עם המנין שיהי' לעתיד לבוא, כדאיתא במדרש "בעשרה מקומות נמנו ישראל וכו', ואחד לעתיד לבוא (שנאמר) עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה".

לבז. ועוד זאת, שענין הגאולה מודגש גם בשם הפרשה [כידוע שהשם מורה על פנימיות ועצמיות הדבר הנקרא בשם זה, כמבואר בשער היחוד והאמונה ש"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" מהוה ומחי' את הדבר הנקרא בשם זה] – "פינחס":

לגבנוגע לפינחס אמרו רז"ל "פינחס זה אליהו".

לדובהקדים השאלה הידועה בלשון זה – הרי פינחס הי' כמה דורות לפני אליהו, וא"כ, בשלמא כשנולד אליהו, יכולים לומר "זה פינחס" שכבר הי' לפנ"ז, אבל כשנולד פינחס, איך שייך לומר "זה אליהו", שלא הי' עדיין בימיו?

לה38
ומבואר בזה, ע"פ מ"ש בזהר בראשית: "ועוף יעופף על הארץ (שנאמר בששת ימי בראשית) .. דא אליהו דאשתכח תדיר בארעא, ולא מסטרא דאבא ואמא כו'" (אלא שאח"כ נמשך ונתגלה באמצעות אב ואם גשמיים); וכמובן גם ממ"ש במדרש על הפסוק "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", "זה רוחו של משיח", וכיון שאליהו הוא מבשר הגאולה, עכצ"ל, שגם הוא הי' כבר אז – אפילו לפני משיח, או עכ"פ מעט לאחריו, אבל לא יתכן שיצטרכו להמתין לו אלפי שנים!

לוולהעיר גם ממ"ש בפירוש רש"י (שיודע גם בן חמש למקרא) על הפסוק "וזכרתי את בריתי יעקוב" (מלא), ש"יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו"; והרי יעקב הי' ריבוי זמן לפני פינחס.

לזועפ"ז אתי שפיר הלשון "פינחס זה אליהו" – כיון שאליהו הי' קיים עוד לפני פינחס.

לחוזוהי השייכות של פינחס לענין הגאולה – כי, פינחס זה אליהו, שהוא מבשר הגאולה.

לטועפ"ז מובן העילוי דקריאת פ' פינחס בימי בין המצרים – שבשעה שנמצאים עדיין בזמן שבו מודגש ביותר ענין הגלות, קורין כבר פרשת פינחס, זה אליהו, מבשר הגאולה; וכיון שבשורת הגאולה נאמרת בשעה שנמצאים עדיין בגלות, הרי מובן, שענינו של אליהו, מבשר הגאולה, שייך עוד לזמן הגלות (ולא כמו משיח שכולו גאולה).

מח. ויש להוסיף בזה, שחיבור ב' הקצוות הנ"ל – שגם בזמן הגלות יש כבר בשורת הגאולה – מצינו הן אצל פינחס והן אצל אליהו:

מאאצל פינחס הי' הענין ד"בקנאו את קנאתי" – בנוגע לחטא שאודותיו מסופר בס"פ בלק, שענינו פגם הברית, שקשור עם כללות ענין הגלות (נוסף על כללות הענין ד"מפני חטאינו גלינו מארצנו"), כדאיתא בספרים שאריכות הגלות היא בגלל שלא נתקן פגם הברית (ובשביל ענין זה נכתבה בתניא אגרת התשובה – חלק השלישי, שקשור עם

מב39
ענין הגאולה, כמ"ש "ביום השלישי יקימנו גו'", שנעשית ע"י כללות ענין התשובה, כפי ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין", ובפרטיות ופרטי פרטיות – ע"י תיקון פגם הברית).

מגועז"נ "הנני נותן לו את בריתי שלום" – שקשור עם ענין הגאולה, שאז יהי' אמיתית ענין השלום, כמ"ש "ונתתי שלום בארץ וגו'", כפי שיהי' בשלימות כאשר "ואולך אתכם קוממיות", ורק מעין זה הי' בזמנים שונים לפנ"ז, אבל אמיתית ענין השלום – "שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה", ככל הפירושים שבזה, החל מהשלום שבין נפש האלקית לנפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם – יהי' רק בגאולה העתידה לבוא.

מדועד"ז מצינו ב' קצוות אלו בנוגע לאליהו:

מהמצינו שאליהו אמר "קנא קנאתי לה' אלקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל וגו'" (כמ"ש בהפטרה דפ' פינחס כשקורין אותה לפני בין המצרים) – קנאה על ענין של חטא, שקשור עם ענין הגלות.

מוולאידך גיסא – איתא בפרקי דר"א שבגלל זה אמר לו הקב"ה: "חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך", היינו, שאליהו צריך להיות נוכח בעצמו בכל ברית מילה, כדי לראות ולהעיד שבנ"י מקיימים מצות ברית מילה,

מז– ולהעיר, שברית מילה הוא בדוגמת ענין הקרבן, אבל, לא קרבן מן הבהמה, שעל זה אומרים: יהי רצון כאילו הקרבתי חלבי ודמי, אלא האב והאם מקריבים את בנם בתור קרבן להקב"ה, שזהו ענין נעלה יותר ממה שמקריבים את עצמם, כפי שרואים במוחש שהורים מוכנים לקבל על עצמם כל מיני יסורים, ובלבד שלא לפגוע בבנם, ואילו כאן שופכים את דמו של בנם (שהרי הטפת דם הו"ע עיקרי בברית מילה) בשביל ברית המילה –

מחשבה מודגש הקשר והחיבור של בנ"י עם הקב"ה באופן של כריתת

מט40
ברית שלמעלה מהשכל, שלכן נעשה הדבר בהיותו תינוק שאינו שייך להבנת השכל,

נובאופן נצחי – לא כמו עניני העולם שהם הווים ונפסדים, ואילו ענין הנצחיות הוא רק אצל הקב"ה, ובמילא גם בתורתו ומצוותיו, אלא שבתומ"צ גופא ענין הנצחיות הוא בהעלם,

נא[וכמבואר בתניא בנוגע ליחוד שנעשה ע"י תומ"צ, ש"למעלה הוא נצחי לעולם ועד" – "למעלה" לא רק בדרגא נעלית של אלקות, דמאי קמ"ל, ולמאי נפק"מ בעבודה, שזהו ענינו של ספר התניא להורות דרך העבודה לבינוני, ש"מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך", אלא קאי על ראש ושרש הנשמה למעלה, שמצד גודל מעלתה אינה יכולה להתלבש בגוף, אלא נשארת למעלה],

נבמלבד מצוות מיוחדות שתורת-אמת אומרת שהם נצחיים, ואחת מהם היא מצות מילה – "בריתי בבשרכם לברית עולם", והיינו, שנמשכת למטה בגוף הגשמי (היפך הענין ד"קנא קנאתי גו'", שהוא באופן של העלאה ויציאה מהכלים, בגלל שאי אפשר לסבול כו').

נגט. וזוהי המעלה המיוחדת שבקביעות שנה זו בנוגע לכללות ימי בין המצרים – שניתוסף פרשה בתורה, "תורה אור", שדוחה ומבטלת את חשכת הגלות, ובתורה גופא – פרשה שבה מדובר אודות ענינים הקשורים עם הגאולה, ונקראת בשם פינחס, זה אליהו, מבשר הגאולה.

נדועד שזוכים לענין שפעל אליהו – כמ"ש בהפטרה נוספת: "וירפא את מזבח ה' ההרוס" (בניגוד למ"ש בהפטרה הנ"ל: "את מזבחותיך הרסו"70), ועד ש"וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים", באופן ד"כפלים לתושי'"27.

נה* * *

נוי. מאמר (כעין שיחה) ד"ה קודש ישראל להוי' ראשית תבואתה.

נז* * *

נחיא. בהמשך להמדובר לעיל אודות ענין הקרבנות שבפרשתנו, שדוחה את ענין הגלות – נתעכב גם על פירוש רש"י בהתחלת פרשת הקרבנות.

נט41
הביאור בפירוש רש"י על הפסוק30 "צו את בני ישראל", "מה אמור למעלה, יפקוד ה', אמר לו הקב"ה למשה, עד שאתה מצוני על בני, צו את בני עלי, משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בני' וכו', כדאיתא בספרי",

ס– דכיון שנאמר "צו את בני ישראל", ולא "צו את אהרן ואת בניו", שהם המתעסקים בהקרבת הקרבנות שבהמשך הפרשה, מוכח, שזהו זירוז כללי לכל ישראל בנוגע להקב"ה (שמביא לידי מעשה שנוגע לכל ישראל – פעולת הנח"ר שנעשה ע"י הקרבנות), בתור מענה לדברי משה "יפקוד ה' גו' איש על העדה".

סאוהמשל שבספרי בא לבאר: (א) איך יתכן שמשה ידבר להקב"ה בלשון של ציווי, (ב) מדוע הנח"ר שע"י הקרבנות מוכרחת יותר מלפקוד איש על העדה – כי: (א) משה, רועה ישראל, מבקש עבור בנ"י ("תשא חטאתם" וכיו"ב) בתוקף של בת מלך שדואגת לבני' שהם נכדי המלך, (ב) לגבי בנ"י שחלק מהם עברו על ציווי הקב"ה, נקרא הקב"ה בעל (ולא מלך), שמבקש מאשתו שתצווה את בניו עליו, כיון שאין לו אלא בניו בלבד (לא כמו מלך שיש לו שרים ועבדים), וזקוק להם לצורך הקרבנות שהם לחמו ומזונו.

סבומזה למדים גודל החשיבות של כל תפלה גם ביום חול פשוט, כיון שזהו לחמו של הקב"ה שפועל נח"ר כו' –

סגהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 99 ואילך.

סד* * *

סהיב. בהערות על הזהר דפרשתנו קרוב לסיומו, מתעכב אאמו"ר על המסופר בזהר שר' אלעזר "דרש במה שצריך לומר ג"פ תהלה לדוד בכל יום, ושנים מהם חובה בשביל שני פעמים מזונות בכל יום, וא' רק בגין שבחא",

סוומבאר, שזה קשור עם מה שאמר ר"ש על ר"א: "מאן דפתח פתחא [במאמר הקודם שר' אלעזר פגש את ר"ש אביו יחד עם ר' פינחס, ו"אמר לי' רבי שמעון, אלעזר ברי, תיב ברי ואימא קרא, יתיב רבי אלעזר פתח ואמר וכו'"] יימא, אמר ר"א תנינן כל מאן דאמר תהלה לדוד בכל יום תלת זמנין איהו בר עלמא דאתי",

סז42
"כי הג"פ תהלה לדוד .. הם כמו בחי' חג"ת .. וכמו הג' תפלות שאבות חג"ת תקנום. ושנים מהם חובה הוא כמו ב"פ מזונות בכל יום בערב ובבוקר, וכמו שני תפלות דמנחה ושחרית דיצחק ואברהם הם חובה, וכמו בחי' ר' פינחס (שבחינתו הוא חסד) ור"ש (בחי' גבורה), וא' רק בגין שבחא הוא כמו וע"ד תפלת ערבית רשות, שתיקנה יעקב, והוא בחינתו דר"א, והוא פותח את ידיך, פותח דוקא, ע"ד מאן דפתח פתחא שהוא ר' אלעזר" – שעפ"ז מובן הטעם שדיבר ר"א בפני ר"ש אביו.

סחיג. אך עדיין דרוש ביאור בכללות הענין:

סטכיון שג"פ תהלה לדוד הם כמו בחי' חג"ת (שזהו ענינם של האבות שתיקנו ג' התפלות), שבכללות הרי הם כמו ג' הדברים שעליהם העולם עומד, תורה עבודה (תפלה) וגמ"ח, שקשורים גם עם גאולת העולם, כמובן ממארז"ל על הפסוק "פדה בשלום נפשי", "כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור .. כאילו פדאני כו'" – איך אפשר לחלק ביניהם ולומר ששנים מהם חובה וא' רשות?

עויש לומר הביאור בזה:

עאבנוגע ליעקב (שתיקן תפלת ערבית שהיא רשות) – יש ב' מדריגות: (א) כפי שהוא אחד מהאבות, שענין זה שייך לכל התפלות, שבכולם מזכירים את כל ג' האבות: "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב", (ב) ועיקר: ענינו המיוחד של יעקב – "בחיר שבאבות", ששייך במיוחד לתפלת ערבית שהיא רשות – למעליותא, למעלה מחובה, כמבואר בענין תפלת ערבית רשות, ועד"ז בנוגע לאכילת מצה כל שבעה שהוא רשות.

עבוהענין בזה – שחובה הוא מה שצריך בשביל ההמשכה בסדר השתלשלות, שהו"ע יחוד חיצוני שבכללותו הוא רק מחיצוניות הכתר, דכיון שענין זה מוכרח לקיום העולם, הרי זה הכרח וחובה גם בעבודת האדם; ואילו ענין הרשות – הוא מבחי' פנימיות הכתר94, שאין בזה הכרח לקיום העולם, ולכן גם בעבודת האדם אין זה חובה.

עגועפ"ז מובן שבאמירת תהלה לדוד ג"פ בכל יום ישנו הענין

עד43
שמוכרח לקיום העולם – ע"ד ג' הדברים שעליהם העולם עומד, וכמו ג' התפלות; ובזה גופא – "שנים מהם חובה הוא כמו ב"פ מזונות בכל יום בערב ובבוקר, וכמו שני תפלות דמנחה ושחרית דיצחק ואברהם הם חובה", ו"א' רק בגין שבחא .. ע"ד תפלת ערבית רשות, שתיקנה יעקב", שזהו ענין נעלה יותר שאינו מוכרח לקיום העולם.

עהויומתק יותר ע"פ מ"ש אאמו"ר בהמשך הענין אודות "מעלת תהלה לדוד, מפני שהוא בא"ב בכ"ב אותיות, ויש שם מזוני, כדאיתא במס' ברכות וכו'":

עוובהקדים ביאור הקשר שבין ב' ענינים אלו – שא"ב הו"ע התורה, שנקראת "חטה", בגימטריא כ"ב אתוון דאורייתא, והו"ע המזון בעולם שלמעלה; וממנו נמשך המזון כפשוטו בעולם למטה ("מן העולם ועד העולם" – מעולם הבא, "עלמא דאתי", לעולם הזה).

עזועפ"ז י"ל, שהשנים חובה שהם כמו ב"פ מזונות – הו"ע המזון שבתהלה לדוד, והענין שהוא רק בגין שבחא ע"ד תפלת ערבית רשות – הו"ע הא"ב שבתהלה לדוד, שישנו גם בב' התפלות דחובה שכנגד אברהם ויצחק, כשם שגם יעקב נזכר בכל תפלה.

עחיד. המשך הענין – תיווך דברי הצ"צ שמאמר הש"ס "כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים כו'" הוא רק למ"ד תפלת ערבית חובה (ואילו למ"ד תפלת ערבית רשות מספיק לומר ב"פ), עם פי' אאמו"ר בדברי הזהר שפעם הג' דתהלה לדוד היא ע"ד תפלת ערבית רשות (היינו, שגם למ"ד תפלת ערבית רשות אומרים תהלה לדוד ג"פ, אבל לא בתפלת ערבית, אלא ב"פ בתפלת שחרית), שזהו לפי שהצ"צ מבאר דעת הש"ס, נגלה דתורה (חיצוניות הכתר), ואאמו"ר מבאר דעת הזהר, פנימיות התורה (פנימיות הכתר) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 351 ואילך.

עט*

פ44
טו. וכאן בא הענין שמדובר אודותיו זמן רב – בנוגע לגזירה האיומה שהיא כמו "גזירת המן": "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", עי"ז שרוצים לערב יהודים (ש"אתם המעט מכל העמים") עם גויים, עד שיתבטלו לגמרי ח"ו!

פאומה גם שהעירוב כשלעצמו הוא עירוב ענין של חיצוניות בעלמא עם ענין של פנימיות, עד לפנימיות הכתר, ועד לבחי' העצמות!

פבועל זה נאמר לאברהם "להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך", כדאיתא בגמרא במסכת יבמות: "הכי קאמר לי', לא תנסב עובדת כוכבים .. דלא ליזיל זרעך בתרה", "דכתיב כי יסיר את בנך, בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה", כך, שבמקום שהי' צריך להוולד יהודי – נולד גוי.

פגוהרי מציאותו של גוי היא לא רק חיצוניות בעלמא (כנ"ל), אלא חיצוניות דחיצוניות, כי, גם את החיצוניות לאמיתתה – לוקח יעקב (יהודי) דוקא, שזהו ענין ירושת הארץ ששייכת ליעקב דוקא, כפי שמצינו שגם לאחרי שאברהם ביקש מהקב"ה "לו ישמעאל יחי' לפניך", והקב"ה נענה לבקשתו באמרו "ולישמעאל שמעתיך", הנה לאח"ז אמר לו "גרש את האמה הזאת ואת בנה וגו' כי ביצחק (דוקא) יקרא לך זרע", ובזה גופא – "ביצחק, ולא כל יצחק", והיינו, שאע"פ ש"אח עשו ליעקב", מ"מ, "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי", ולכן, דוקא יעקב – שמטתו שלימה (לא כאברהם שיצא ממנו כו' וכן יצחק שיצא ממנו כו') – הוא היורש של יצחק.

פדישנו רק אופן אחד שגוי יכול להיות יהודי – ע"י גיור כהלכה, שעי"ז נעשים שייכים לאברהם שהוא "אב המון גוים", שקאי על הגרים שנתגיירו כהלכה, כפי שעשה אברהם אבינו, כמ"ש "ויקח אברהם את .. כל ילידי ביתו גו' וימל גו'".

פה* * *

פו45
טז. כאן המקום לעורר – בהמשך להמדובר כמ"פ החל מחמשה עשר בשבט, שעכשיו הוא הזמן שצריך "לכבוש" את העולם ע"י התורה.

פזוהרי זוהי דרך קלה הרבה יותר: כיון שהתורה היא למעלה מ(התלבשות ב)עולם, אפילו לאחרי שנסעה וירדה בסתר המדריגות כו' ומחשבה דיבור ומעשה תפיסא בהן – במילא לא יכול חושך העולם להעלים על התורה, וכהפס"ד "אין דברי תורה מקבלין טומאה".

פחזאת אומרת, ש"כיבוש" זה, שכובשים את העולם ע"י תורה, אינו באופן שצריך להתלבש בעולם,

פט– שנוסף לכך שיש צורך במלחמה עם הצד שכנגד, הרי זה פועל ירידה גם בהמברר, כהכלל "המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ" (איך שיהי' הביאור בזה) –

צאלא הבירור נעשה בדרך ממילא. ובפרט שהתורה ענינה "(תורה) אור"16, והרי "מעט אור .. דוחה הרבה מן החושך" באופן "שנדחה ממנו מאליו וממילא".

צאואע"פ שבכדי להשלים הכוונה ד"דירה בתחתונים" – שהעולם

צב46
גופא יהי' לו ית' – לא מספיק הבירור שנעשה ע"י "תורה אור", וזקוקים (גם?) לבירור באופן של התלבשות, שנעשה ע"י קיום המצוות דוקא, מ"מ, בכדי שהמצוות יהיו כדבעי, הנה בשביל זה גופא יש צורך בענין התורה. וכפי שמדייק רבינו הזקן בלשון חז"ל "תשובה ומעשים טובים", שבכדי שהמצוות יהיו "מעשים טובים", כלומר, "טובים ומאירים" (וכמ"ש "את האור כי טוב"), יש צורך בתשובה, והרי אמיתית ענין התשובה, תשובה עילאה, היא – "דיתעסק באורייתא כו'".

צגיז. ובעמדנו בשבת מברכים חודש מנחם אב, הרי עתה הוא הזמן המתאים לעורר ולהבהיר אודות הענינים השייכים לחודש זה:

צדעל הפסוק "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה" – הפסוק האחרון, סיום וחותם ההפטרה האחרונה שבשבתות שבין המצרים – מבאר ומפרש רבינו הזקן, ש"במשפט" היינו תורה, שעל ידה באה הגאולה, "כי התורה אור".

צה47
ועפ"ז נמצא ששני הענינים – "במשפט" ו"בצדקה" (שמביאים את הגאולה) – הם תורה ומצוות: "משפט" – תורה, כנ"ל, וצדקה – "כללות המצוות שנקראו צדקה".

צוולכן מהראוי שבימים אלו – החל מר"ח אב, ובפרט בימי השבוע שחל בו יום התשיעי באב, ובמיוחד ביום ת"ב (נדחה) גופא (שבשנה זו התענית הוא ביום ראשון) – יוסיפו בלימוד התורה ובנתינת הצדקה. וכמו שנתבאר בארוכה בשיחת ש"פ דברים שבת חזון דאשתקד.

צז[ולהעיר מענין הדורש ביאור בנוגע לאבילות שנוהגת בתשעת הימים, ובפרט בשבוע שחל בו תשעה באב, ובימי המצרים בכללותם:

צחאיך קובעים ענין של אבילות בגלל תשעה באב בימים שלפניו, בה בשעה שיתכן שמשיח יבוא – כפי שאומרים "אני מאמין בכל יום שיבוא" (וגם אלו שאינם אומרים זאת, הרי זה אצלם במחשבה עכ"פ) – ואז יתבטל הענין דתשעה באב, שזהו סיבת האבילות?!

צטוהביאור בזה – בהקדים מה שמצינו בדיני סוכה, בנוגע לנסרים שרחבן ארבעה, שגם אם "הפכן על צדיהן שאין בהם ארבעה", הרי זה פסול, "דכיון דיש שם פסול עליהן, נעשו כשפודין של מתכת הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן". ועד"ז י"ל בנדו"ד, שאף שסיבת האבילות היא מצד ת"ב, מ"מ, נעשה בהם ענין של אבילות מצד עצמם.

קועדיין צריך עיון בנוגע לקביעות שנה זו שתשעה באב חל בשבת, אם ישנו אז החומר ד"שבוע שחל בו תשעה באב" – שהרי התענית דת"ב (סיבת האבילות) הוא ביום ראשון שלאחרי השבת, ואילו יום השבת (ת"ב) עצמו מותר בבשר ויין ועד לסעודת שלמה בשעתו].

קאוכיון שבכל שנה צריך להוסיף – הנה מהנכון שההוספה בתורה וצדקה בשנה זו תהי' יותר מאשר בשנה שעברה, והיינו, שלימוד התורה ונתינת הצדקה בימים אלו יהיו (באופן ד)בשופי.

קב48
ומה טוב שיתחילו בהוספה זו עוד בימים שלפני ר"ח, מיד לאחרי שבת מברכים. – ויהי רצון, שההוספה "במשפט" ו"בצדקה" בימים אלו, תפעל מיד הענין ד"תפדה", כך שלא יהי' צורך בענין ד"משנכנס אב ממעטין וכו'".

קגיח. מובן, שכל הנ"ל שייך לכל אחד מישראל, מהגדול שבגדולים עד כו', הן לאנשים והן לנשים. ולכן בודאי יפרסמו זאת באופן שיגיע לכאו"א.

קדויהי רצון שההוספה בתורה ובצדקה תמהר את קיום היעוד "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה",

קה– ובמיוחד, שלפי קביעות שנה זו שת"ב "נדחה", יש נתינת כח מיוחדת לפעול שיהי' נדחה לגמרי –

קוובקרוב ממש יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, בביאת משיח צדקנו.

קז______ l ______