Toras Menachem·Vol. 66 (5732·Part 1)·Shabbos Parshas Vayeilech·Shabbos Shuva·6 Tishrei 5732תורת מנחם·סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון·ש"פ וילך·שבת שובה·וא"ו תשרי·ה'תשל"ב

א16
בס"ד. ש"פ וילך, שבת שובה, וא"ו תשרי, ה'תשל"ב
(הנחה בלתי מוגה)

גישראל עד הוי' אלקיך וגו'. וצריך להבין מהו הלשון עד הוי' אלקיך, דלכאורה הול"ל אל הוי' אלקיך, כלשון הכתוב בכמה פסוקים בתורה. ומביא על זה כ"ק אדמו"ר מהר"ש במאמר דשבת שובה לפני מאה שנה, שלכן מפרש רש"י (מדברי הילקוט), שובה ישראל בעוד שהוא ה' במדת הרחמים, ואם לאו, אלקיך, מדת הדין, והיינו, לפי שהוקשה לו לשון עד (שהרי ענינו של רש"י הוא לפרש פשוטו של מקרא, ובפשוטו של מקרא אינו מובן מדוע נאמר עד, ולא אל), לכן הביא הילקוט הנ"ל. והנה, בילקוט שם יש עוד פירוש, עד הוי' אלקיך, אומרים ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, אם אנו עושים תשובה, מי מעיד עלינו, אמר להם הקב"ה, לרעה נעשיתי לכם עד שנאמר כו', ולטובה איני נעשה לכם עד (בתמי'), הוי שובה ישראל עד הוי' אלקיך, והיינו, שמפרש תיבת עד, שיעשה תשובה עד שה' אלקיך יעיד לך שעשית תשובה. וצריך להבין, מהו ענין העדות למעלה. דהנה, עדות למטה ענינה בירור, דכשיש ספק לב"ד, מבררים העדים איך שהי' בפועל. והרי למעלה אי אפשר לומר כן, דמי איכא ספיקא קמי שמיא, וקמי שמיא גליא, ובפרט במקום ששם מגעת התשובה. גם צריך להבין במענה הקב"ה, לרעה נעשיתי לכם עד, לטובה איני מעיד, למה צריך על זה ק"ו, דלכאורה, כיון שהוא ית' הוא עצם הטוב, וטבע הטוב (ועאכו"כ עצם הטוב) להיטיב, בודאי יעיד לטובה, שהרי מזה גופא שישראל מבקשים מי מעיד בנו, מובן שיש בזה מעלה וטובה, וא"כ מובן מעצמו שבודאי יעיד (לטובה). ובפרט שמדובר בענין התשובה שמגעת למעלה מטוב הגלוי והיפוכו (שלכן ע"י התשובה גם זדונות נעשים כזכיות, לפי שהתשובה מגעת לבחי' שלמעלה מגדר זכיות וזדונות), הרי בודאי שהקב"ה יעיד לטובה. ולמה צריך על זה ק"ו, שאם נעשיתי לכם עד לרעה, בודאי אהי' לכם עד גם לטובה.

הבהקדם הדיוק במ"ש שובה ישראל, כפי שמדייקים בדרושי שובה ישראל, דלכאורה, כיון שמדובר אודות מי שצריך תשובה, וכהמשך הכתוב כי כשלת בעונך, שחטא ופגם ועבר את הדרך, הי' צריך להזכיר שם יעקב (או הלשון עם), ולמה קורא אותם בשם ישראל שהוא שם המעלה.

זהענין הוא, שענין התשובה הוא חלק מהעבודה דבחי' ישראל. דהנה, עבודת התשובה היא עבודה נעלית ביותר, וכמובן מזה שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, והרי בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו יהי' ענין חדש שלא הי' מעולם, ולכן יאמרו אז שיר חדש, ומובן מזה גודל הענין דתשובה. והכח על עבודת התשובה הוא מבחי' הסובב שלמעלה מכל הגדרים, שלכן ע"י התשובה נעשה לא רק ענין של בירור וזיכוך, אלא גם ענין הפיכת הזדונות לזכיות. ולכן עבודת התשובה היא בבחי' ישראל (שובה ישראל) דוקא, לפי ששרשם מהבחי' שממנה נמשך הכח לעבודת התשובה. ובישראל גופא עבודת התשובה היא בהיותם בעוה"ז דוקא (שעז"נ ואתה משמרה בקרבי), ששם דוקא נמצא בחי' הסובב. וכשם שענין התשובה הוא בעוה"ז דוקא, כן הוא גם בכללות ענין העבודה דישראל, שהיא בעוה"ז דוקא. וכמו בענין התורה, שהיא הנותנת כח ומורה את הדרך על כללות העבודה, תורה מלשון הוראה, שניתנה למטה בעוה"ז דוקא, במקום שיצה"ר יש ביניכם ולמצרים ירדתם, כמבואר בארוכה בסוגיא דמ"ת.

טבנוגע לכללות עבודת בנ"י למטה נאמר (בפרשת האזינו שמתחילים לקרוא במנחה) יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, והיינו, שגבולות עמים שהם השבעים אומות הם בשביל מספר בנ"י שהם השבעים נפש דיעקב. וממשיך בכתוב, כי חלק הוי' עמו

י18
יעקב חבל נחלתו, ופירש רש"י, לפי שהי' חלקו כבוש ביניהם כו', ומי הוא חלקו, עמו, ומי הוא עמו, יעקב חבל נחלתו, והוא השלישי שבאבות המשולש בשלש זכיות, זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו, כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים, והוא ובניו היו לו לנחלה, ולא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בנו של יצחק. וממשיך בכתוב ימצאהו בארץ מדבר וגו', שזוהי עבודתם של ישראל שפועלים בעולם כו', ועד לסיום הענין, הוי' בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר.

יבכיון שעבודת האדם היא לפעול בעולם, לכן כל הענינים שבעולם מוכנים בשבילו, וכמארז"ל שלכן נברא האדם ביום הששי, כדי שימצא הכל מוכן לסעודה, שהכל הוא בשביל האדם. וזהו מ"ש בראשית ברא אלקים, ואמרו רז"ל בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית, והיינו שבריאת השמים וארץ היא בכדי שישראל יוכלו להשלים עבודתם ע"י התורה.

ידזה ממארז"ל מאי טעמא עיזי מסגי ברישא והדר אימרי, כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר. ולכאורה, הא גופא צריך להבין למה היתה בריאת העולם באופן כזה. אך הענין הוא, שבזה מבאר שכללות סדר ההשתלשלות הוא באופן שהדבר העיקרי בא באחרונה, ותחלה קדם הטפל לו. וכמו שאנו רואים בצמיחת התבואה, שמתחלה צומח הקש והתבן והמוץ ואח"כ השבולת כו' (וכן בלידת הולד, תחלה נוצר השליא והשפיר ואח"כ הולד), אע"פ שהעיקר היא התבואה. וכדאיתא במדרש התבן והקש והמוץ מדיינים זה עם זה, שכל אחד מהם אומר שבשבילו נזרעה השדה, ואח"כ כשבאים לגורן, רואים הכל שהכוונה היא בשביל החטים. וכן הוא בשרש הענינים בתהו ותיקון (ומזה נמשך גם בתיקון גופא), שמתחלה נברא עולם התהו ואח"כ נברא עולם התיקון, אע"פ שעיקר הכוונה היא בשביל עולם התיקון, שהרי בריאת עולם התהו היתה באופן דבונה ע"מ לסתור,

טו19
שהו"ע החושך (ברישא חשוכא) שנפל מדרגי' כו', ואח"כ סותר על מנת לבנות29, שהו"ע בריאת עולם התיקון, בחי' נהורא.

יזלכאורה צריך להבין כללות ענין בריאת עולם התהו באופן דבונה ע"מ לסתור. דהנה, מבואר בארוכה בחסידות שכיון שבעולם התהו היו אורות מרובים וכלים מועטים, לא הי' אפשר להיות התלבשות האורות בכלים. וענין זה הוא הן מצד האורות והן מצד הכלים. מצד הכלים, שלהיותם כלים מועטים, לא היו יכולים לקבל את האור, ועאכו"כ האורות מרובים דתוהו. ומצד האורות, שלהיותם אורות מרובים, דהיינו, לא רק מרובים בכמות, אלא גם באיכות (כמבואר גם בהמשך תער"ב), לכן לא היו יכולים להתיישב בכלים. ולכן הי' זה באופן דוימלוך וימת. אך עדיין אינו מובן, איך הי' אפשר להיות מתחלה הענין דוימלוך. ועל זה מבאר במאמר (וזהו החידוש שבמאמר), שהאפשריות לקיום בנין התהו היא מצד "רצון המאציל העליון ב"ה .. שיהי' בנין התהו, עי"ז עצמו מצ"ע שהוא כל יכול ובלתי בע"ג, ומצידו גם בגבול יכול להיות בבע"ג", ועד"ז בנוגע לחיבור אורות וכלים גם באורות מרובים וכלים מועטים. אלא שמ"מ הי' אח"כ ענין השבירה, כי החיבור דאורות מרובים וכלים מועטים הוא רק מצד כחו ית' הכל יכול, אבל מצד ענינם הם, היינו מצד עבודתם ומצד השגתם כו', הרי כלים מועטים אינם מקבלים את האורות, ואורות מרובים אינם באים בהתיישבות כנ"ל, והרי הכוונה העליונה היא שמציאות הספירות (לאחרי התהוותם) תהי' מצד ענינם ועבודתם (ולא מצד כח הכל יכול), ומצד ענינם הם, הי' זה באופן דוימלוך וימת.

יטבמאמר, שאף שגם בתחילה (בעת בנין התהו) הי' גלוי וידוע לפניו ית' שיהי' אח"כ ענין השבירה, וכנ"ל שבנין עולם התהו הי' באופן דבונה ע"מ לסתור, והרי לא שייך שיהי' התהוות שלא כפי הידיעה והכוונה כו', מ"מ, הסיבה לסתירת התהו היא מצד ענינם של הספירות דתהו גופא, ולא מצד הידיעה שלמעלה (שהבנין הוא ע"מ

כ20
לסתור), כי ידיעה זו אינה מכרחת הבחירה. וכמו שהוא בעולם התיקון, שאף שהכל גלוי וידוע לפניו ית', הרי הידיעה אינה מכרחת את בחירת האדם, לפי שידיעה זו היא במדריגה נעלית (למעלה ממקום הידיעה שמכרחת את הבחירה), שזהו הדיוק גלוי וידוע לפניו (כמ"ש רבינו הזקן), לפניו דייקא, בבחי' הפנימיות, ואילו הנהגת האדם אינה מצד הידיעה שלמעלה, אלא מצד בחירתו. ועד"ז בעולם התהו, שאף שהי' גלוי וידוע שסופן לישבר (בונה ע"מ לסתור), הרי ידיעה זו היא בבחי' דעת עליון דתהו שאינו מכריח הבחירה, וסיבת השבירה (וימת) היא לא מצד הידיעה, אלא מצד הספירות דתהו עצמם, שהאורות היו מרובים ותקיפים ועצומים וכו'. וכן הוא בהענין דסותר (את עולם התהו) ע"מ לבנות עולם התיקון, שבו יפעלו בנ"י בירור הניצוצות כו', דאף שגלוי וידוע לפניו שלא ידח ממנו נדח, ובודאי תושלם הכוונה, הרי השלמת הכוונה בפועל אינה מצד הידיעה שלמעלה, אלא מצד עבודת כל אחד מישראל שבוחר בחיים ובטוב בבחירתו החפשית, ולכן גם קבלת השכר אינה באופן של בושה, נהמא דכיסופא, אלא מצד עבודתו ויגיעתו.

כבע"י עבודת בנ"י נעשה בירור ותיקון הענינים דתהו שנפלו בשבירה, ועי"ז נשלמת הכוונה דבונה ע"מ לסתור וסותר ע"מ לבנות. והענין בזה, דהנה, בעולם התהו בחי' מ"ה הוא בגלוי, משא"כ בעולם התיקון, שזהו מה שאדם (בחי' תיקון) הוא רק בגימטריא מ"ה, ולא כמו בהמה, ר"ת ב"ה מ"ה, פי' שבה יש בחי' מ"ה בעצם, ולכן, ענין הביטול (שזהו הענין דבחי' מ"ה) הוא אצלה בגלוי, וכמבואר בתו"ח מאדמו"ר האמצעי, שהביטול בבהמה הוא בגלוי יותר מבאדם, כי האדם יש לו שכל, והביטול שלו הוא לפי ערך ההבנה והשגה, וכן הוא בעולם התיקון, משא"כ בעולם התהו, בחי' בהמה (ב"ן), הביטול הוא בתוקף ובגלוי, ומצד זה גופא היו בבחי' יש, שזהו"ע דוימלוך, אלא

כג21
שלא הי' יכול להתלבש בכלי כו', ולכן נעשה אח"כ וימת. אך ע"י הביטול דעולם התיקון שהוא מצד העבודה והבנה והשגה כו', נעשה גם התיקון דעולם התהו. ועי"ז יורשים בנ"י האורות דתהו, ולא עוד אלא שנמשך בהם גם מבחי' שלמעלה גם מתהו כו'.

כהשע"י עבודת בנ"י נתקן עולם התהו ועד שמגיעים למעלה מבחי' התהו, עד"ז הוא גם בנוגע לעוה"ז, שע"י העבודה מגיעים לעילוי גדול יותר מכמו שהי' בהתחלת הבריאה. דהנה אמרו רז"ל כל תולדות שבמקרא חסרים, חוץ משנים, אלה תולדות השמים והארץ, שזהו שעולם על מילואו נברא, ואלה תולדות פרץ, שזוהי תכלית שלימות הבריאה שתהי' לעת"ל. וזהו שאומרים ושם נעשה לפניך כמצות רצונך, דכיון שאז יהי' האדם בשלימות והבהמה בשלימות כו', הנה ממילא יהי' גם הקרבן בשלימות, כמצות רצונך דוקא (כמבואר בהמשך וככה). אמנם, השלימות דלעתיד תהי' שלימות נעלית יותר מהשלימות דשמים וארץ מצד עצמם כפי שהיו בתחלת הבריאה, כי, משיח אתא לאתבא צדקייא בתיובתא10, והיינו, שאלה תולדות השמים והארץ הו"ע צדיקייא, ואלה תולדות פרץ הו"ע דמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, שהיא שלימות נעלית יותר.

כזכל הנ"ל נעשה ע"י עבודת ישראל עכשיו, במשך שית אלפי שנין כו'. אבל הכח על זה ניתן כבר במ"ת, שהתחלתו אנכי הוי' אלקיך [ובזה נכללים כל המצוות, שהרי כל המצוות כלולים בעשה"ד, ובפרטיות יותר בדיבור הראשון, ובדיבור הראשון גופא בתחלת הדיבור אנכי הוי' אלקיך], והיינו, שמבחי' אנכי נעשה הוי' (כל ד' האותיות שבו), ועד שגם הוי' נעשה אלקיך. והיינו לפי שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה, ולכן, כשם שע"י דיבורו של הקב"ה בבחי' שם אלקים (כמ"ש בעשרה מאמרות ויאמר אלקים) נעשה בנין כל העולם, כך

כח22
ע"י דיבורו של הקב"ה בבחי' אנכי הוי', נעשה שם הוי' בכל אחד מישראל, וכמבואר בלקו"ת בפי' הכתוב פנים בפנים דבר הוי' עמכם, שבשעת קבלת התורה נמשך בחינת הוי' בבחי' פנים (פנימיות) שלהם, והיינו, ששם הוי' נעשה בחי' הפנימיות של כל אחד מישראל. ולכן, כשם שבשם הוי' יש ד' אותיות, נמשך גם ענין ד' אותיות אלו בנפש האדם למטה, כמבואר ענינם בלקו"ת, וכן כל נשיא בדורו ביאר ענין ד' אותיות שם הוי' כמו שהם בנפש האדם.

לבזה, דהנה, בחי' קוצו של יו"ד דשם הוי' הו"ע האהבה טבעית המסותרת שיש בכל אחד מישראל, ואהבה זו היא לא רק מוסתרת, אלא היא מתעוררת ומתגלה כו', והראי', שכאשר בא לידי נסיון שאי אפשר לו לטעות שעודנו ביהדותו, אזי מוסר נפשו בכח, ומהכח נמשך אל הפועל, שמוסר נפשו בפועל, ועד שאפילו קל שבקלים מוסר נפשו על קדושת שמו ית'. וכתורת אדמו"ר הזקן על הפסוק שמע ישראל, אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קאָן זיין אָפּגעריסן ח"ו פון אלקות.

לבהיו"ד של שם הוי', הנה ידוע שיו"ד היא בחי' חכמה, כח מ"ה, שהו"ע הביטול, ובעבודה בנפש האדם הוא בחי' בטל רצונך מפני רצונו, והיינו, שאין זה באופן שאינו מציאות כלל (כמו בחי' קוצו של יו"ד), אלא יש לו רצון, ואעפ"כ, מבטל רצונו, ומצד ביטול הרצון, הנה לא זו בלבד שמקיים כל תרי"ג המצוות, מ"ע ומל"ת, אלא אפילו בענינים המותרים הרי הוא מקיים הציווי קדש עצמך במותר לך, שזהו מצד בחי' הביטול דחכמה, ולכן אמרו רז"ל הלשון קדש עצמך (ולא לשון פרישה או הבדלה), כי קדש (מלה בגרמי') הוא בחכמה67.

לדבחי' ה"א ראשונה דשם הוי' שבנפש הו"ע השגה והבנה (בינה) להתבונן בגדולת א"ס ב"ה ולהבין דבר מתוך דבר, דתוך דבר

לה23
הוא בחי' ממכ"ע, שזהו בחי' האלקות הנמצא בתוך העולמות להוותם ולהחיותם מאין ליש, וכפירוש הבעש"ט עה"פ לעולם הוי' דברך נצב בשמים, שדבר ה' הוא מאמר יהי רקיע עומד תמיד בתוך רקיע השמים (תוך דבר) להוותו מאין ליש, ועד"ז בכל הנבראים. ולהבין דבר מתוך דבר היינו שמההתבוננות בהחיות אלקי הנמצא תוך דבר, דמה רבו מעשיך הוי' ומה גדלו מעשיך הוי', בא לידי השגה והבנה שלא זהו עיקר האלקות מה שבורא עולמות, ועיקר האלקות הוא למעלה מעולמות, בחי' סוכ"ע, שזהו בחי' דבר. וגם בחי' זו מבין ומשיג בהשגה שלו, כי ישראל הם חלק הוי' עמו, לכן אפשר לו להשיג גם בחי' הסובב, ועד לאמיתית ענין הסובב.

לזבחי' וא"ו דשם הוי' שבנפש הו"ע המדות שבלב, החל ממדת האהבה והחסד, שהיא יומא דאזיל עם כולהו יומין, היינו, ששייכת גם למדת הגבורה (כי בכדי שיהי' בבחי' גבורה על זולתו, צריך להיות איזה קירוב ושייכות להזולת), ולכן ה"ה כללות כל הששה מדות, בחי' וא"ו. וענין בחי' ה"א אחרונה דשם הוי' שבנפש הוא מדת היראה, ועד למדריגה הכי תחתונה ביראה תתאה, שהיא בחי' המלכות (דמלך שמו נקרא עליהם).

לטהידוע פירוש הרב המגיד על המשנה דע מה למעלה ממך, שכל מה שנעשה למעלה הוא ממך, ועד שישראל מוסיפים כח בגבורה של מעלה, הרי מובן, שע"י עבודת האדם לגלות בנפשו בחי' ד' אותיות דשם הוי', נעשה גם למעלה התגלות בחי' ד' אותיות אלו כו'.

מאכל זה הוא במי שעובד עבודתו והולך בדרך הישר, שלא חטא ולא פגם ולא עבר את הדרך. אבל מי שחטא ופגם ועבר

מב24
את הדרך, והרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, עכ"פ חטא מלשון חסרון, שחסר בשלימות עבודתו, ועד לחסרון שמצד עצם ירידת הנשמה בגוף, שאי אפשר שתהי' עבודתה כמו שהיא למעלה, הנה על זה צ"ל ענין התשובה, ועד לתשובה דהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה (כמבואר בלקו"ת). ועי"ז פועל בחי' הוי' במדרי' עליונה יותר, והיינו, דכשם שע"י עבודתם פועלים בנ"י שלימות בהבריאה שהיא בשביל ישראל (כנ"ל ס"ג), כמו"כ ע"י התשובה פועלים עילוי עליון יותר כו'. וזהו שאומרים בעשי"ת ממעמקים קראתיך הוי', שפועלים בנין ספירת המלכות בכל היו"ד ספירות שבה, והיינו שממשיכים עומק חדש בכל היו"ד מדריגות כו'.

מדשובה ישראל עד הוי' אלקיך, היינו, לא רק כפירוש הפשוט שובה ישראל בעוד שהוא ה' במדת הרחמים, ואם לאו, אלקיך, במדת הדין, אלא אדרבה, שע"י התשובה נעשה הוי' אלקיך, היינו, שנעשה בעה"ב על שם אלקים (אלקיך), בחי' דין, להפכו לשם הוי', בחי' רחמים, ע"ד מארז"ל עה"פ עלה אלקים בתרועה הוי' בקול שופר, שבשעה שישראל תוקעין בשופר (שהוא קרן של בהמה) עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, והיינו שמבחי' אלקים, בחי' דין, מהפכים לבחי' הוי', בחי' רחמים.

מוגם הפירוש השני בילקוט, שאמר הקב"ה לרעה נעשיתי לכם עד, ולטובה איני נעשה לכם עד (בתמי'), שהלימוד בק"ו מזה שהקב"ה נעשה עד לרעה מורה שהנתינת כח על זה היא מענין הרעה, שזהו"ע התשובה, שמבחי' רעה נתהפך ונעשה בחי' טוב, שזדונות נעשו לו זכיות. והנתינת כח על זה היא מי"ג מדה"ר, וכמארז"ל שהראה לו הקב"ה למשה סדר תפלה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם, אלא שבכל השנה כולה אין זה בדומה לכמו שהוא בעשרת ימי תשובה, וע"ד מ"ש הרמב"ם שבעשרת הימים שבין

מז25
ר"ה ויוה"כ התשובה היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, וכדאיתא בגמרא כאן ליחיד כאן לצבור, שבעשי"ת, גם תפלת היחיד שלא בצבור ושלא בביהכ"נ, היא כתפלת הצבור בביהכ"נ בכל השנה, ועאכו"כ כשהיחיד מתפלל בעשי"ת בציבור ובביהכ"נ.

מטיובן גם מ"ש בילקוט, אומרים ישראל לפני הקב"ה אם אנו עושים תשובה מי מעיד עלינו, דהנה, הצורך בעדות הוא בדבר הנסתר ונעלם, וכפי שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת שעל דבר הנגלה לא צריך ולא שייך עדות, ואפילו על מילתא דעבידא לאגלויי, הנה אע"פ שעדיין לא רואה בעצמו את הדבר, הנה כיון שהדבר עתיד להתגלות, לא הצריכה התורה עדות. ועד"ז למעלה, שהצורך בעדות הוא בבחי' סתימין, ועאכו"כ בבחי' סתימא דכל סתימין, שאינו בגדר שייכות לגילוי כלל. וזהו שמבקשים ישראל בעשי"ת מי מעיד, שרצונם שההמשכה תהי' מבחי' סתימין, ויתירה מזה, מבחי' סתימא דכל סתימין. והקב"ה מסכים עמהם ואומר שיעיד לטובה כשם שהעיד על הרעה, דכיון שההמשכה היא מבחי' סתימא דכל סתימין, הרי זה באופן שהרעה נהפכת לטובה, שזדונות נעשו לו כזכיות, כנ"ל. ועוד זאת, שההמשכה היא מבחי' עד, ובזה גופא, לא רק בחי' עד ולא עד בכלל, אלא גם בחי' עד ועד בכלל, כמבואר בלקו"ת.

נאבההפטרה, ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו. והענין בזה, דלכאורה אינו מובן איך שייך בישראל ענין של ע"ז, ובפרט שאיתא בגמרא שקטלוהו ליצרי' דע"ז. אך הענין הוא, שהכוונה היא לשלילת ענין כחי ועוצם ידי בכל המדריגות שבזה, החל מפשטות הענין, שאף שצריך לעסוק בענין הפרנסה, כדאיתא בספרי עה"פ וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה, יכול אפילו יהא יושב ובטל,

נב26
ת"ל בכל אשר תעשה, מ"מ, צריך לידע שהעשי' שלו היא רק לבוש שבה מתלבש ברכת הוי', וכמבואר בארוכה בקונטרס ומעין, ואז נמשכת ברכת ה' באופן שבאין ערוך לעשי' שלו שהיא רק לבוש כו'. וכמו"כ ישנו הענין דלא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו גם בעבודה ברוחניות, וכמו מ"ש בגמרא דישנם אלו שיכולים לבקש בזרוע, ואעפ"כ מבקשים באופן של צדקה, לך הוי' הצדקה, שעי"ז נמשכים כל הענינים במעלה עליונה יותר, באופן שכל הנותן בעין יפה נותן, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.

נדשישראל מקיימים בקשת הקב"ה שתמליכוני עליכם, לאחרי ההקדמה דאתם נצבים היום כולכם, שזוהי ההתכללות דכל ישראל לאחדים כאחד (שנעשה עי"ז שכל אחד מישראל פועל בעצמו ההתכללות דכולכם מבחי' ראשיכם שבו ועד שואב מימיך), הרי זה נמשך אח"כ בהתכללות דחג הסוכות באופן שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת (לאחרי עבודת הקטורת ביוה"כ שממנה נמשך בסכך הסוכה). ועד שבאים לשמע"צ ושמח"ת, שאז ישראל ומלכא בלחודוהי. ומזה ממשיכים בעבודת כל השנה כולה, ויעקב הלך לדרכו, להשלים שליחותו של הקב"ה, לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

נה______ l ______