Toras Menachem·Vol. 66 (5732·Part 1)·Shabbos Parshas Mikeitz·Shabbos Chanukah·Rosh Chodesh Teves 5732תורת מנחם·סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון·ש"פ מקץ·שבת חנוכה·אדר"ח טבת·ה'תשל"ב

א361
בס"ד. ש"פ מקץ, שבת חנוכה, אדר"ח טבת, ה'תשל"ב
(הנחה בלתי מוגה)

גוהנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרותי' עלי' גו'. ומבואר בלקו"ת [ד"ה זה שנדפס בפ' בהעלותך, אבל נאמר בשבת חנוכה, כפי שצויין בביכלאַך, וגם בהנחת אדמו"ר האמצעי בביכל תקס"ח (שיצא עתה לאור) שבו נמצא הביאור שבלקו"ת על מאמר זה, צויין בכותרת המאמר שהוא ביאור על התורה דשבת חנוכה] שנרות נק' נשמות, ושבעה נרותי' הם נשמות השבעה רועים שהם המשפיעים אלקות לכללות נשמות ישראל [וכמ"ש לעיל מיני' שז' הנרות הם ז' מדרגות בעבודת ה', יש עובד מאהבה (כפי שנמשך מאברהם אוהבי) וכו']. וכללות נש"י נק' בשם מנורת זהב כולה (עכ"ל). והיינו, דלכאורה הי' אפשר לומר שכשם שהם מחולקים בסוגי עבודתם, כך הם מחולקים גם בשאר הענינים, ולכן אומר שכללות נש"י נק' בשם מנורת זהב כולה, זהב דייקא, שהוא הדבר היותר מעולה, שלכן נמנה תחלה מבין הדברים שמהם בנו המשכן (וביהמ"ק), כמ"ש זהב וכסף ונחושת וגו' (שהרי אבני שוהם ואבני מילואים לא היו בבנין המשכן אלא בבגדי כהונה).

הבלקו"ת, שבמדרש איתא דקאי על לעתיד לבוא, לפי שבעוה"ז יש בהן פסולת, אבל לע"ל אמר זכרי' כו' מנורת זהב כולה, וכן הוא במדרש ע"פ כולך יפה רעיתי. אבל במ"א במדרש איתא, לפי שירמי' אומר כסף נמאס קראו להם, ויחזקאל קורא אותם סיגים, בא זכרי' ואמר ראיתי והנה מנורת זהב כולה, של זהב היא

ו362
כולה, לקיים מ"ש כולך יפה רעיתי. ומזה משמע דקאי ג"כ על זמן עכשיו, דהא ודאי ירמי' ויחזקאל (שדיברו בתכלית המוסר) לא כיוונו כי אם על זמן דעכשיו, ולא אלע"ל, וא"כ על זה בא זכרי' ואמר מנורת זהב כו' (עכ"ל). ויש להוסיף בזה, שזכרי' הי' לאחרי ירמי' ויחזקאל, שהם היו קודם חורבן בית ראשון, וחגי זכרי' ומלאכי היו בזמן בית שני, שאז חסרו ה' דברים, ואעפ"כ אמר אז מנורת זהב כולה. ויתירה מזה, שזכרי' אמר זאת בזמן גלות בבל, והיינו, שגם בזמן הגלות הנה כל ישראל הם מנורת זהב כולה, שהם בתכלית העילוי.

חבעומק יותר, שהיא הנותנת, שדוקא מצד היותם בזמן הגלות הרי הם מנורת זהב כולה. והענין בזה, דהנה כתיב1 גולה על ראשה, ויש בזה ב' פירושים במדרש הנ"ל, חד אמר וגולה ל' גלות, וחד אמר גואלה, מ"ד גולה, שגולה לבבל וגלתה שכינה עמהן וכו', ומ"ד גואלה, פרוקה, שנאמר גואלנו ה' צבאות שמו, וכתיב עלה הפורץ לפניהם וגו' וה' בראשם. וי"ל בתיווך ב' הפירושים, שע"י בחי' גולה מלשון גלות (גולה לבבל) מגיעים לגולה מלשון גאולה. וכמו שהי' בגלות מצרים, שע"י הבאים ישרש יעקב בגלות מצרים הי' אח"כ יציץ ופרח ישראל. ועד"ז בגלות בבל, שאז נקראים כללות ישראל בשם זרובבל19, אדם המבולבל טוב עם רע, (כמ"ש וזרעתי את בית ישראל) זרע אדם וזרע בהמה. דהנה, גלות בבל הוא הראשון מכל ד' הגליות [כי גלות מצרים היא גלות כללי, דכל הגליות נקראו ע"ש מצרים, ומה גם שהי' קודם מ"ת. ואילו התחלת סדר ד' הגליות הוא מגלות בבל, שהיא רישא דדהבא]. ובנוגע לכללות ענין הגלות אמרו רז"ל צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן לבין האומות, כי, דוקא עי"ז שגלו לבבל, וביררו בחי' רישא דדהבא, אזי נעשו בבחי' מנורת זהב כולה.

יבלקו"ת לבאר מה שנקראו כנס"י מנורה, כי כמו שמנורה היא מקשה אחת, כמ"ש וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא, ופרש"י עשת של ככר זהב היתה ומקיש בקורנס כו', שע"י המקשה שמקישים אותה נעשה מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה, ונתערב הכל, עליון בתחתון ותחתון בעליון, כך כל ישראל ערבים זה בזה, כלומר מעורבים זה בזה כו'. וזהו עד ירכה עד פרחה מקשה היא, ירכה אלו הם מדרגות התחתונות (כמו שירך הוא לבר מגופא), ופרחה הם בחי' עליונות, ע"ד יציץ ופרח ישראל.

יבלהוסיף בזה, ע"פ מ"ש הצ"צ בביאור הענין דמקשה, שאין זה רק כמ"ש הבחיי שמקשה רמז לאחדות, שזהו ענין צרור החיים, ור"ל צרור לשון קשר ודיבוק ואחדות, אלא יתירה מזה, שמקשה שהוא חתיכה אחת, רומז לבחי' גבוה, ע"ד יחיד שלמע' מאחד. והענין בזה, שאחדות מורה על היותם ב' דברים נפרדים, אלא שהם מתאחדים [וכמו תלת קשרין מתקשרין כו', שענין ההתקשרות שייך בשני דברים שהם נבדלים זמ"ז, ומ"מ מתקשרים זב"ז, ועד שהם בבחי' דביקות שלמעלה מהתקשרות כו'], אבל אעפ"כ, יש בזה איזה ענין של התחלקות. משא"כ בחי' יחיד היינו שמעיקרו הוא דבר אחד, וזהו בחי' מקשה. ומזה מובן שבחי' מקשה הוא למעלה גם מההתאחדות דאתם נצבים היום כולכם. דהנה, אף שמבואר בלקו"ת44 גודל המעלה דכולכם, שנעשים לאחדים כאחד, הרי מ"מ ישנה התחלקות המדריגות דראשיכם וכו', אלא שהם באופן של כולכם. וכמבואר שם, שזהו כמשל האדם שהוא בעל קומה בראש ורגלים, שאף שרגלים הם סוף המדרגה ולמטה, והראש הוא העליון ומעולה ממנו, מ"מ, הרי בבחינה אחת יש יתרון ומעלה ברגלים, שצריך להלך בהם, וגם הם מעמידי הגוף והראש (והיינו שהרגל מוליך את הראש למקום שלא הי' יכול להגיע מעצמו), וגם כשאירע כובד בראש מקיזין דם ברגלים ונרפא ומקבל חיותו ממנו, ונמצא שאין שלימות

יג364
להראש בלתי הרגלים כו', עד מבלי ימצא האדם ראש וסוף. אבל אעפ"כ, נשאר עדיין החילוק בין הראש לרגל, שהראש הוא למעלה והרגל הוא למטה. ולמעלה מזה היא האחדות דמקשה, שהיא באופן שנעשה מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה, היינו, שהעליון יורד למטה והתחתון עולה למעלה כו', שזהו תכלית היחוד.

טוהענין דמקשה קשור עם הענין דמנורת זהב (מקשה זהב35), וכמ"ש הרמב"ם שהחיוב לעשות המנורה מקשה הוא רק כשעשאוה זהב, אבל אם עשאוה משאר מיני מתכות (כשלא הי' מעמד ומצב של עשירות בביהמ"ק), אזי אפילו אם אינה מקשה, כשרה. וע"פ האמור לעיל (ס"ב) שדוקא בזמן הגלות נעשית כללות כנס"י בבחי' מנורת זהב כולה, הרי מובן, שגם העילוי דמקשה הוא בזמן הגלות דוקא.

יזבלקו"ת, שגם המצוות קרויים נרות, כמ"ש כי נר מצוה, כי, בלשון תורה נקרא נר הכלי שבתוכה השמן והפתילה, וגם השמן והפתילה עצמן קרויים נר, והיינו, שהשמן והפתילה הו"ע המצוות, ונש"י הם כמו הכלי קיבול לשמן ופתילה שהם המצוות [ולכן נקראים בנ"י ארץ חפץ, שבהם זרע הקב"ה את המצוות, וכמו שמצות תפילין היא דוקא כשאיש ישראל מניח אותם על ראשו, משא"כ כשעכו"ם מניח אותם לא נתהווה מזה שום גילוי כלל]. והנה כשם שהנר צריך להדליקו באור, ואז הוא בא לשלימותו, כן הוא בנר מצוה, שהדלקתו היא ע"י תורה אור48, שעל ידה מתגלה העונג העליון המלובש במצוות, שזהו שאומרים בברכת המצוות אשר קדשנו במצותיו וצונו, אשר מלשון אשרי, שהוא לשון שבח והילול כו' דהיינו עונג העליון כו', אלא שבמצוות שהם בחי' הרצון, מלובש העונג בהעלם, ומתגלה ע"י התורה, שלכן נמשלה לאור שמאיר את השמן והפתילה. ועז"נ והחכמה תחי' בעלי', שהחכמה שהיא התורה, תחי' בעלי' שהם המצוות כו', שהרי המצוות הם רצונו ית' שלמעלה מהחכמה. ואח"כ מוסיף במאמר:

יח365
ועוי"ל פי' והחכמה תחי' ע"ד המבואר במ"א דפנימיות אבא דוקא הוא פנימיות עתיק, אשר בחי' זו הוא פנימיות התענוג עליון, שהרצון נקרא אחוריים לגבי בחי' זו, ומחמת הכח הזה שבפנימיות אבא, לכן החכמה תחי' בעלי' שהוא הרצון עליון, ע"י גילוי התענוג עליון. ולהעיר, שמ"ש בלקו"ת ועוי"ל, אין זה רק ביאור נוסף, אלא זוהי דרגא נעלית יותר בתורה, וכמשנת"ל41 שיש ב' בחי' בתורה כו'.

כבכדי שיומשך בחי' זו הנה עז"נ בהמשך הכתוב ושנים זיתים עלי' אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה, שענין הזית הוא שיש בו מרירות, שהוא בחי' הביטול, וכמו בתלמיד שבתחלת הלימוד צ"ל שפתותיו נוטפות מור, אל תקרי מור אלא מר, והיינו שע"י הקדמת ונפשי כעפר לכל תהי' יהי' אח"כ פתח לבי בתורתך, והו"ע קבלת עול מלכות שמים תחלה ואח"כ קבלת עול מצוות כו'.

כבלהוסיף, שדוגמת ב' הבחי' שבתורה הנ"ל, יש ב' בחי' גם בנרות, והם נרות המקדש, ונרות חנוכה, שהם בדרגא נעלית יותר, שעליהם אמרו רז"ל הנרות הללו אינן בטלות לעולם, שהו"ע נצחי, והיינו לפי שנמשכים מבחי' העצמות. וזהו גם מה שאמרו רז"ל כל המועדים בטלים [דאף שהתורה הזאת לא תהי' מוחלפת, והתורה היא נצחית, הרי מבואר במ"א שאין הכוונה שלא יהיו המועדים, אלא שיהיו בבחי' ביטול, ע"ד שרגא בטיהרא], חוץ מחנוכה ופורים, דכיון שהגילוי הוא מבחי' העצמות, ולכן לא יתבטלו גם לעת"ל. וזהו גם מה שמסיים בכתוב זה דבר הוי', שדבר הוי' זו הלכה, שגם הלכות לא

כג366
יתבטלו לעת"ל. ועי"ז באים להסיום לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות68, בביאת משיח צדקנו, שאז לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.

כד______ l ______