Toras Menachem·Vol. 67 (5732·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Va'eira·28 Teves·Shabbos Mevarchim Shvat 5732תורת מנחם·סז - שנת תשל"ב - חלק שני·שיחת ש"פ וארא·כ"ח טבת·מבה"ח שבט·ה'תשל"ב

א77
בס"ד. שיחת ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. שבת פרשת וארא בקביעות שנה זו היא גם שבת מברכים חודש שבט. וכיון ששני הענינים באים ביחד, הרי זה סימן שיש שייכות ביניהם.

דולכן, אע"פ שההתוועדות היא מצד שבת מברכים החודש, הרי בודאי שמהענינים השייכים לשבת מברכים שבט יכולים למצוא ענין מסויים גם בנוגע לפרשת וארא, וגם מפרשת וארא יכולים למצוא ענין השייך לשבת מברכים שבט.

הב. בנוגע לשם הפרשה, "וארא" – כמדובר כמ"פ בנוגע ל"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש", שאין זה שם סתם, אלא שם שמורה על תוכנו וענינו של הדבר שנקרא בשם זה, וכן הוא בנוגע לשמות הפרשיות – צריך להבין:

ו"וארא וגו'" – אינו ענין שאירע בזמן משה רבינו (הזמן שאודותיו מדובר בפרשה), אלא מזכירים למשה רבינו ענין שהי' בעבר, בזמן האבות: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב".

ז"בראשית ברא אלקים", הוא ענין שהי' בהוה באותו זמן שאודותיו מדובר בכתוב. וכן "אלה תולדות נח", "לך לך" וכו'; משא"כ הענין ד"וארא גו'" שאמר הקב"ה למשה לפני יצי"מ, אינו ענין שאירע בהוה, או ענין שיהי' בהמשך הזמן שלאח"ז, כך, שאפילו בזמן משה רבינו אין זה נוגע להוה או לעתיד, אלא זהו ענין שאירע בעבר.

חולכאורה: לא זו בלבד שלא מתאים ששם הפרשה יהי' "וארא", אלא זהו ענין הפכי – שהרי ענינה של הפרשה הוא הוראה לכל אחד כיצד להתנהג בחיים בהוה או בעתיד, וא"כ, אי אפשר לקרוא את הפרשה ע"ש ענין שאירע בעבר?!

טצריכים אמנם ללמוד מהעבר, אבל זהו רק דבר טפל, והיינו, לפי

י78
שצריכים ללמוד דבר מסויים, ואין אפשרות אחרת ללמדו אא"כ מתבוננים בהעבר, אבל העיקר הוא הלימוד שבזה בנוגע להוה ולעתיד, והעבר אינו אלא טפל; ואילו בנוגע לקריאת שם הפרשה – הרי אין זה רק דרך שמורה ומוליכה לתכלית המכוון, אלא זהו תוכן וענין כל הפרשה, כך, שאין מקום ששם הפרשה יהי' "וארא", שזהו ענין שאירע בעבר.

יאג. ויובן ע"פ ביאור רבינו הזקן – בעל ההילולא דכ"ד טבת ששלימותו ביום הש"ק זה – בתורה אור ריש פרשתנו, וז"ל:

יב"וארא יש בו ב' פירושים, א', לשון עבר, שנתגלה לאבות, והב', לשון עתיד שהוא לשון הוה, שתמיד יש בחינה זו בכל זמן בכל אדם. כי הנה אין קורין אבות אלא לשלשה. והענין, שבחי' האבות היא ירושה לבניהם אחריהם בכל דור ודור .. אבל .. השבטים, ראובן שמעון לוי, שהם ודאי בחינות אורות עליונים, יש לך אדם שאין בו כלל בחי' ומדרגות אלו, משא"כ בחי' האבות צריך להיות בכל אדם, שהם שרש ומקור כל נשמות ישראל".

יגכלומר: בנוגע לשבטים – כל אחד מהם הוא "אב" לשבטו, אבל אברהם יצחק ויעקב הם "אבות" של כאו"א מבנ"י, ולכן, "בחי' האבות צריך להיות בכל אדם", "תמיד יש בחינה זו בכל זמן בכל אדם".

ידוהענין בזה – ש"האב זוכה לבן" בנוגע לכל חמשת הענינים שנימנו במשנה,

טו– והרי "טעה בדבר משנה חוזר", שאין זה בגדר טעות. אמנם שייך שמישהו יאמר היפך דברי המשנה, אבל גם אז יודע הוא שזה שקר, והאמת היא כדברי המשנה –

טזוכמדובר כמ"פ שאם הוא רק "בן", יש לו בירושה את כל הענינים של האב, וכיון שכל אחד מישראל הוא בן אברהם יצחק ויעקב, שהם ה"אבות" שלו, יש לו את הענינים של אברהם יצחק ויעקב, והיינו, שלא זו בלבד שפעם הי' לו אבא וסבא כמו אברהם, אלא גם עכשיו יש לו את הענינים של אברהם יצחק ויעקב, ולא רק בתור ענין צדדי, אלא בתור ענין של "אבות".

יז[ולא כמו שהעולם טועים לחשוב שה"אבות" הם דור בפני עצמו וה"בנים" הם דור בפני עצמו, ויש הפסק ביניהם, ולכן יש כמה שינויים

יח79
בין האבות להבנים, אלא גם עתה נמצאים ה"אבות" אצל ה"בנים" – כל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו].

יטד. ועפ"ז מובן גם בנוגע למ"ש בהתחלת הפרשה "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב":

ככוונת הכתוב היא לא רק לאברהם יצחק ויעקב שהיו בתקופה, דור וזמן שלפנ"ז, אלא גם לאברהם יצחק ויעקב כפי שנמצאים עתה בכל אחד מישראל.

כאהתורה מספרת לא רק ענין שאירע בעבר, שהקב"ה התגלה לאברהם יצחק ויעקב, אלא זהו גם "לשון עתיד שהוא לשון הוה", שהתורה אומרת לכל אחד מישראל בכל זמן ובכל מקום, שהקב"ה מתגלה אליו – אל אברהם אל יצחק ואל יעקב שבו.

כבוענין זה מודגש בכך שהפרשה נקראת בשם "וארא" – "וארא" סתם (ולא "וארא אל אברהם"), מבלי לפרש למי נראה – כיון שאין צורך בכך, שהרי יודעים בפשטות שהכוונה היא לכל אחד מישראל, שהקב"ה מתגלה אל ה"אבות" שבו.

כגוהתגלות זו היא באופן של "וארא" – כפי שמדייק בזהר: "מהו וארא, ואדבר מבעי לי'" – שהגילוי לכאו"א מישראל הוא באופן של ראי', שזהו באופן נעלה יותר מאשר ענין הדיבור, וכמבואר בכ"מ שע"י הראי' נעשית הנחה בנפש באופן ששום דבר לא יכול להפריך זאת.

כדה. ובענין זה ניתוסף לימוד נפלא ("אַ מורא'דיקער לימוד") – ממ"ש "וארא" בלשון עבר:

כהובהקדמה – שבדרך כלל כשיש התגלות אלקית ("וארא"), צריך להמתין משך זמן עד שהגילוי יהי' אצלו באופן של התיישבות ב"כלים" (בלשון החסידות), עד שיוכל לבוא בענין של פועל.

כוולדוגמא: בנוגע להגילוי שהי' בשעת מ"ת (שזהו ראש, שורש ומקור לכל הגילויים) – "אתה הראת לדעת", "הראת ממש בראי' חושיית" (כמעט כפי שרואים דבר בעין הגשמית) – הנה מצד גילוי זה "היו בטלים במציאות ממש"15, כך, שבשעת מעשה לא היו יכולים להמשיך גילוי זה בנוגע למעשה בפועל; באותו זמן לא היו שייכים

כז80
לעסוק בחרישת האדמה באופן המותר ודרוש ע"פ התורה, להיותם במעמד ומצב של ביטול במציאות!

כחוכדי שגילוי זה יבוא בהתיישבות הי' צורך בכמה ענינים הדורשים משך זמן – כמו בקשת בנ"י "דבר אתה עמנו ונשמעה גו'", וכן פרטי עשרת הדברות וכו', ורק לאח"ז הי' יכול להיות לימוד המביא לידי מעשה.

כטוכמו"כ יכולים לטעון בנוגע להגילוי לה"אבות" ("אל אברהם אל יצחק ואל יעקב") שבכל אחד מישראל – שיש צורך להמתין משך זמן עד שענין זה יוכל לבוא לידי פועל.

לוהמענה על זה – "וארא" לשון עבר:

לאההתגלות של הקב"ה היתה כבר ביום שלפנ"ז או בשבוע שלפנ"ז, כך, שכבר הי' משך זמן שהגילוי יבוא באופן של התיישבות, ולכן אין צורך להמתין, אלא יכולים מיד להביא את הדבר עד למעשה בפועל, שיהיו אצלו כל הענינים שהיו אצל האבות, אברהם יצחק ויעקב.

לביש אמנם ענין של התגלות ("וארא") גם עכשיו, אבל התגלות זו היא בנוגע לעבודה שלאח"ז – בשעה שלאח"ז או למחרת; אבל בנוגע לעבודה שצריכה להעשות עכשיו – הי' כבר הענין ד"וארא" בעבר, כך, שהוא אוחז כבר באמצע העבודה (ולא רק בהתחלת העבודה).

לגומובן, שאין הכוונה ל"עבר" באופן ד"למפרע (שאז) לא יצא", כידוע תורת הבעש"ט בזה, אלא "עבר" שנמשך גם בהוה ובעתיד כדי להביא את כל הענינים לידי פועל.

לדו. וההוראה מזה בנוגע לפועל:

להכאשר פוגשים יהודי ברחוב, אפילו בזמן הגלות, ואפילו בחוץ לארץ [ענין הגלות ישנו אצל כל בנ"י, גם אצל אלו שנמצאים בארץ ישראל, שהרי "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ואף שנמצאים בארץ ישראל בגשמיות, הנה ברוחניות הרי זה מעמד ומצב ד"גלינו מארצנו", אלא שבא"י אין הענינים הבלתי-רצויים שבחו"ל שגושה טמא ואוירה טמא כו'], ואפילו בעקבתא דמשיחא, כמבואר בסוף מסכת סוטה גודל הירידה שבזמן זה – צריך לומר לו מ"ש בהתחלת הפרשה: "וארא אל

לו81
אברהם אל יצחק ואל יעקב", וכיון שאצלך ישנם הענינים של אברהם יצחק ויעקב, מתגלה הקב"ה לאברהם יצחק ויעקב שבך!

לזאצל כל אחד מישראל, יהי' מי שיהי', ללא נפק"מ מהו מעמדו ומצבו – אם הוא מהשבטים, משבעים נפש, מששים ריבוא או מהניצוצות שלהם (כמ"ש רבינו הזקן בתניא ש"ששים ריבוא נשמות .. הן שרשים, וכל שרש מתחלק לששים ריבוא ניצוצות, שכל ניצוץ הוא נשמה אחת"), ואפילו אם הוא במעמד ומצב ש"בשם ישראל (רק) יכונה" (כהלשון במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא דעשירי בשבט) – ישנו הענין דאברהם יצחק ויעקב שבו, שזהו חלק ממנו, ולכן מתגלה הקב"ה לאברהם יצחק ויעקב שבו.

לחוענין זה הוא לא רק באופן שנמצא בזכרונו, במוח שבראש, אלא מהמוח שבראש הרי זה נמשך במדות שבלב, ועד שנמשך ופועל בכל הענינים דמחשבה דיבור ומעשה בפועל ממש – כפי שרבינו הזקן ממשיך לבאר ענין זה בנוגע לעבודה בפועל.

לטומזה מובן גם בנוגע לעבודתינו:

מישנה הוראת בעל ההילולא של העשירי בשבט, שכל אחד מישראל צריך לעסוק בעבודה של הפצת המעיינות, ואפילו יהודי שצריכים להתחיל ללמדו אל"ף בי"ת, כך, שהענין של הפצת המעיינות הוא אינו בערכו כלל, מ"מ, כיון שהוא יהודי ככל בנ"י ("אַ איד ווי אַלע אידן"), מוטל עליו החיוב לעסוק בעבודה של הפצת המעיינות.

מאאבל עדיין טוען הוא: כיצד יש ביכלתו לעשות זאת?! – הסדר ע"פ תורה הוא באופן ד"מעט מעט אגרשנו", וכיון שהוא צריך עדיין להתחיל ללמוד אל"ף בי"ת, איך יוכל לדלג ולעסוק בהפצת המעיינות – הרי זה ענין שלא בערך?!

מבוהמענה על זה – שביכלתו לעסוק בכל הענינים, וטעם הדבר – כיון שיש לו ההתגלות ד"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", היינו, שהקב"ה מתגלה לאברהם יצחק ויעקב שבו, וכאמור, שזהו גילוי שכבר הי' בעבר, ולכן אינו צריך להמתין משך זמן, אלא יכול מיד להביא זאת לידי פועל.

מגוכאשר צועק שאינו רואה את ההתגלות של הקב"ה – אומרים לו: כיון שתורת-אמת אומרת כן, הרי זה סימן שכן הוא האמת –

מד82
שהקב"ה מתגלה לאברהם יצחק ויעקב שבו, ומה שאינו רואה ומרגיש זאת, הרי זה בגלל שחלק ה"אבות" שבו מכוסה בענינים נוספים שניתוספו אצלו לאח"ז; וכיון שהאמת היא שגילוי זה ישנו אצלו, הנה גילוי זה הוא נתינת כח לעבודה, ובאופן שיומשך מהמוח שבראש למדות שבלב, ועד למחשבה דיבור ומעשה בפועל ממש.

מהז. וענין זה נוגע גם לגאולה:

מובפרשת וארא מתחיל ענין הגאולה – בניגוד לפרשת שמות, שבה מדובר אודות הגלות: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". ואף שבתחלת בואם מצרימה הי' להם "טוב כל ארץ מצרים", ושעבוד מצרים לא התחיל אלא כמה שנים לאח"ז – הרי סוכ"ס היו במצרים, שזהו ענין הגלות; ואילו התחלת ענין הגאולה היא בפרשת וארא.

מזואף שכבר בפרשת שמות נתבשרו בנ"י על הגאולה, ובאופן ד"ויאמן העם גו' ויקדו וישתחוו" – הרי ענין זה הי' רק בדיבור; ואילו הגאולה בפועל – כפי שאמר אדמו"ר מהר"ש להצ"צ שצריכים את הגאולה בפועל – התחילה בפרשת וארא, שבה התחילו כבר המכות, וגם "בטלה עבודה מאבותינו במצרים", שזהו כבר ענין של גאולה, ועד שיש בזה תוקף נוסף – שבמצרים גופא נמצאים כבר במעמד ומצב של גאולה ("בטלה עבודה").

מחוהענין בזה – שכאשר ישנה ההתגלות של הקב"ה ("וארא") לבנ"י, הרי כיון שהקב"ה הוא בלי גבול, ללא הגבלות, הרי הוא מוציא גם את בנ"י מהגלות.

מטוכאמור לעיל שאצל כל אחד מישראל ישנו הענין ד"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", וללא נפק"מ אם הוא יודע ומרגיש זאת אם לאו, ישנה ההתגלות מצדו של הקב"ה, ולכן יש בכחו של כל אחד מישראל לפעול את כל הענינים שדורשים ממנו, וכל הענינים – הן מצד העולם והן מצד נפשו – מוכנים לעבודה, ואין הדבר תלוי אלא בו וברצונו, להביא זאת מן הכח אל הפועל, וכאשר "אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה",

נ83
ועד שבאים להריבוי ד"שמך הגדול", ועד להריבוי ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", "נחלה בלי מצרים", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

נא* * *

נבח. ע"פ האמור לעיל יש לבאר ענין מוקשה בפשטות הכתובים בהתחלת הפרשה:

נגובהקדמה – שכאשר אדם נמצא במצב קשה, במצב של גלות, די בכך שמבשרים לו בשורה טובה שלא בערך, אבל אין לבשר לו בבת אחת כו"כ ענינים שלא בערך, כיון שאין בזה תועלת להעלות אותו ממעמדו ומצבו הירוד, מאחר שאין ביכלתו לקבל זאת.

נדובנוגע לעניננו:

נהבהתחלת הפרשה נמצאים בנ"י במעמד ומצב של גלות קשה ביותר – שהרי כבר בפ' שמות, עוד בהיות משה במדין, נאמר "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וגו'", ועאכו"כ לאחרי שבא לדבר אל פרעה, שכתוצאה מזה אמר פרעה "תכבד העבודה גו'", וכפי שטען משה רבינו: "למה הרעותה לעם הזה גו' ומאז באתי אל פרעה גו' הרע לעם הזה", ועד כדי כך, שכאשר משה רבינו בישר לבנ"י אודות הגאולה, "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", וכפי שטען משה להקב"ה: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה".

נוולכאורה, במצב כזה, אין מקום לבשר להם כמה בשורות טובות שלא בערך כו', כיון שאין תועלת בכך; צריכים לבוא ולומר להם מתוך רעש ("שטורעם") שעומדים להוציא אותם מהגלות, אבל לומר להם כמה ענינים מרעישים ("אַ שטורעם אויף אַ שטורעם") – הרי זה לכאורה ללא תועלת.

נזואעפ"כ, מיד בהתחלת הפרשה (לאחרי הקדמת דיבור משפט למשה "על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה") צוה הקב"ה למשה לומר לבנ"י כו"כ בשורות טובות:

נח84
"והוצאתי גו' והצלתי גו' וגאלתי גו' ולקחתי גו'" – ד' לשונות של גאולה, שהם ד' ענינים בפני עצמם (ולא רק ענין אחד שחוזר ונשנה ד' פעמים), כפי שהכתוב מפרט בעצמו ענין מיוחד בכל א' מד' הלשונות: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", ועד"ז בשאר הלשונות, כך, שהם ד' ענינים של גאולה.

נטולאח"ז נאמר ענין חמישי – "והבאתי אתכם אל הארץ גו'", שזהו ענין בפני עצמו שלמעלה לגמרי מכללות ענין הגאולה,

ס– וכפי שהדבר מתבטא בנוגע להלכה בפועל (כבכל הענינים), שבליל הפסח שותים ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה, ואם הי' לשון חמישי של גאולה, "והבאתי", היו צריכים לשתות חמש כוסות כנגד ה' לשונות של גאולה, וכיון ששותים רק ד' כוסות, ובאופן של בל תוסיף, עכצ"ל ש"והבאתי" הו"ע בפ"ע –

סאוהיינו, שגם ע"י ד' הלשונות של גאולה היתה יכולה להיות גאולה שלימה, ונוסף לזה הי' גם הענין ד"והבאתי אתכם אל הארץ".

סבוכל זה צוה הקב"ה למשה לומר לבנ"י עוד בהיותם במעמד ומצב ד"קוצר רוח", שאז, גם היציאה ממצרים כשלעצמה היא כבר ענין שלא בערך, שהרי "עד עכשיו לא הי' עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה הארץ מסוגרת", ומשם יצאו ששים ריבוא מישראל, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם, "בנערינו ובזקנינו", באופן ש"לא תשאר פרסה", ואעפ"כ, לא מסתפקים בבשורה אודות היציאה ממצרים כשלעצמה, אלא מבשרים מיד אודות ד' לשונות של גאולה, "והוצאתי גו' והצלתי גו' וגאלתי גו' ולקחתי גו'", ועוד ענין נעלה יותר – "והבאתי אתכם אל הארץ גו'".

סגולכאורה אינו מובן: מדוע צוה הקב"ה לומר לבנ"י ריבוי בשורות טובות בבת אחת, בידעו שנמצאים במעמד ומצב של "קוצר רוח" – איך יוכלו לקבל זאת?!

סדט. אך ענין זה מובן ע"פ האמור לעיל:

סהכיון שהקב"ה מתגלה ("וארא") אל אברהם אל יצחק ואל יעקב שבכל אחד מישראל – הרי מובן, שמצד התגלות זו יכולים מיד לבשר

סו85
לו לא רק אודות יצי"מ כשלעצמה, אלא גם אודות ד' לשונות של גאולה, ועד לענין ד"והבאתי אתכם אל הארץ", שקשור במיוחד עם האבות, כהמשך הכתוב43 "אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב".

סזוהיינו, שגם כאשר מדובר אודות כמה ענינים שאינם בערך כו', הרי כיון שלפנ"ז ישנו הענין ד"וארא", וכנ"ל (ס"ב) ש"וארא" הוא לשון עבר – יש בכחם של בנ"י לקבל ולקלוט את כל הענינים.

סחויתירה מזה:

סטבנוגע לענינים שנצטוו בנ"י עוד בהיותם במצרים, נאמר "וילכו ויעשו גו'", "מכיון שקבלו עליהם מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו" (כפי שמביא רש"י דרשת המכילתא), ועד כדי כך, שכבר נותנים את השכר על זה ("אף ההליכה מנה הכתוב ליתן שכר כו'").

עועד"ז בנדו"ד, שלא זו בלבד שבנ"י מקבלים את הבשורה אודות ד' לשונות של גאולה וכו', אלא ענין זה הוא בתוקף כ"כ שנחשב כאילו כבר נעשו בפועל כל ד' הענינים של גאולה, וגם הענין ד"והבאתי" שלמעלה מהגאולה.

עאוענין זה מרומז בכך שא' הפירושים בתיבת "והבאתי" (ועד"ז בכל ד' הלשונות של גאולה) הוא – לשון עבר, שכבר הבאתי,

עב– וע"ד שנת"ל (ס"ג) בנוגע ל"וארא", שהוא גם לשון עבר וגם לשון עתיד, והיינו, שאף שתיבת "וארא" בכתוב זה פירושה לשון עבר, יש בה גם משמעות של לשון עתיד. ועד"ז בנוגע ל"והבאתי", אבל באופן הפכי: בכתוב זה הפירוש הוא לשון עתיד, אבל יש בו גם משמעות של לשון עבר –

עגכי, עי"ז שבנ"י מקבלים את הבטחת הקב"ה "והבאתי אתכם אל הארץ", הרי זה נחשב כאילו כבר נעשה הדבר בפועל.

עדי. ועפ"ז ניתוסף בהוראה מהענין ד"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב":

עהנוסף על האמור לעיל (ס"ו) שמצד ההתגלות של הקב"ה להאבות שבכל אחד מישראל (מבלי הבט על מעמדו ומצבו), יכולים לדרוש ממנו גם ענינים שלכאורה הם שלא בערך – הנה עוד זאת, שיכולים לדרוש ממנו גם עבודה הקשורה עם כל ד' הענינים של גאולה.

עו86
והיינו, שנוסף על יציאת כל בנ"י מהגלות כפשוטה (באופן שגם גוים יראו זאת) בגאולה העתידה לבוא ע"י משיח, הנה גם עבודתו הפרטית של כל אחד מישראל עתה צריכה להיות גם בענינים הקשורים עם ד' הלשונות של גאולה, ועד שבכח עבודתו יכול להגיע גם לענין ד"והבאתי" שלמעלה גם מענין הגאולה.

עזוכאשר תהי' עבודת הפרט באופן כזה, אזי תבוא גם גאולת הכלל (כמבואר באגה"ק שע"י גאולת הפרט באים לגאולת הכלל) – הגאולה העתידה לבוא ע"י משיח צדקנו, בעגלא דידן.

עח* * *

עטיא. בסיום ההפטרה ישנו ענין שלכאורה אינו שייך לתוכנה של ההפטרה:

פתוכנה של ההפטרה הוא – נבואה ע"ד המפלה של מצרים בתור עונש על הנהגתה באופן בלתי-רצוי. ואילו סיום ההפטרה הוא – ע"ד נתינת ארץ מצרים לנבוכדראצר מלך בבל בתור שכר על לכידת צור: "פעולתו אשר עבד בה נתתי לו את ארץ מצרים".

פאולכאורה: השכר של נבוכדראצר הוא ענין צדדי – שכיון ש"שכר לא הי' לו גו'", לכן נותן לו הקב"ה את ארץ מצרים בתור "שכר לחילו"; אבל אין זה קשור עם העונש של מצרים, שזהו תוכן ההפטרה.

פבוכבר נתבאר פעם בארוכה (ומסתמא נרשם ע"י מישהו51), שגם ענין זה קשור ונוגע לתוכן ההפטרה (ע"פ הידוע מדברי הרגצ'ובי, בנוגע לענין שיש בו עיקר ופרטים, אם די בעיקר הענין, או שצריך למצוא כוונה ומטרה גם בכל פרט – ש"כל דבר אף שהוא הכרחי לכאורה, הכל בכוונה מכוון .. ע"פ ה'").

פגיב. והנה, לשון הכתוב הנ"ל "פעולתו אשר עבד בה", מביא רבינו הזקן באגרת שכתב בקשר עם הסתלקות הרמ"מ מהאָראָדאָק.

פדובהקדמה – שכאשר רוצים לדעת מהו ענין ההילולא של כ"ד

פה87
טבת וההילולא של העשירי בשבט [שיום הש"ק זה מחבר את שניהם, כיון שבו מברכים ר"ח שבט, שכולל כל ימי חודש שבט, ועאכו"כ היום העיקרי שבו – העשירי בשבט; והוא יום השבת שלאחרי כ"ד טבת, שבו עולים כל ימי השבוע, כולל גם כ"ד טבת], הנה ע"פ פירוש הבעש"ט בדברי המשנה "נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו", יכולים לידע זאת מהאגרת שכתב רבינו הזקן בעצמו בקשר להסתלקות של הרמ"מ מהאָראָדאָק, שהי' [לא רק צדיק, כמו בנו של הרה"צ רלוי"צ מבאַרדיטשוב, שבקשר לפטירתו כתב רבינו הזקן האגרת שלאח"ז, שבה מדובר אודות פרה אדומה, שעניני' שייכים לכל אחד מישראל, "עמך כולם צדיקים", אלא גם] נשיא בישראל (שהרי לאחרי הסתלקות המגיד הי' הרמ"מ נשיא למשך זמן, ובפרט לאח"ז בארץ ישראל), תלמיד הבעש"ט והמגיד.

פוולכאורה אינו מובן: כאשר רבינו הזקן מבאר מעלת העבודה של נשיא בישראל – לא הי' יכול למצוא לשון אחר, מלבד הלשון "פעולתו אשר עבד בה" שנאמר בנוגע לנבוכדראצר מלך בבל?!

פזויתירה מזה:

פחבנוגע לנבוכדראצר גופא מצינו שהקב"ה קוראו "שבט אפי" – בשעה שנלחם עם בנ"י ("לרדות בו את עמי"), שבשביל זה הוצרך להיות במעמד ומצב נעלה (שהרי להכות את ישראל אינו יכול כל אחד, סתם "קטלא קניא"...), וע"ד מ"ש "והלבנון באדיר יפול", שכאשר מדובר אודות ביהמ"ק ("לבנון"), שהוא "אדיר" שבקדושה, הנה הנפילה שלו יכולה להיות רק ע"י "אדיר" דלעו"ז.

פט[ואין כאן המקום לבאר זה – דלכאורה, כיון שישראל נתחייבו כו', מהו הטעם שיש צורך דוקא ב"אדיר" דלעו"ז].

צאמנם, הלשון "פעולתו אשר עבד בה" גבי נבוכדראצר – לא נאמר בנוגע למלחמה עם בנ"י, שאז הי' במעמד ומצב של "אדיר", אלא

צא88
בנוגע למלחמה עם גוי אחר – "צור", שאז אינו צריך להיות במעמד ומצב מיוחד ("אָן געוואַלדן").

צבואעפ"כ, כאשר רבינו הזקן מדבר אודות גודל העילוי של נשיא בישראל, מביא הלשון "פעולתו אשר עבד בה" שנאמר גבי נבוכדראצר בנוגע למלחמתו עם צור!

צגומובן, שדברי רבינו הזקן הם בתכלית הדיוק בכל הפרטים, גם אם הי' מדובר אודות אגרת שכתב למשפחה, ועאכו"כ בנדו"ד, שאגרת זו נדפסה ע"י הרבנים בני הגאון המחבר בתור חלק מספר תניא קדישא, תורה שבכתב של תורת החסידות.

צדיג. והביאור בזה:

צההענין ד"פעולתו אשר עבד בה" ישנו לא רק בלעו"ז, אלא גם בקדושה, ואדרבה: הסדר הוא – כמו בכל הענינים – שתחילה ישנו הענין בקדושה, ומזה נמשך אח"כ עד ללעו"ז.

צוהמשך השיחה – הביאור בדיוק לשון רבינו הזקן באגה"ק "פעולתו כו'" בנוגע לעבודת הצדיק, ש"פעולה" מורה שכח הפועל נפרד כבר מהאדם הפועל, וכמו ההתעסקות בטובת הזולת בגשמיות שבה לא ניכר כ"כ הקשר למעלת הצדיק, ודוקא בזה מתבטאת עצמיותו – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"א ע' 52 ואילך.

צזיד. והנה, ענין ההסתלקות אצל צדיקים בכלל, ובפרט נשיאי ישראל, אינו ענין של סילוק ח"ו – שהרי הם נמצאים גם עכשיו, ואדרבה: "אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", אלא ע"ד המבואר בנוגע ללשון "אסתלק יקרא דקוב"ה כו'", שזהו גילוי נעלה ביותר שאינו יכול להיות נמשך למטה כי אם באופן של "אסתלק" (כמבואר בהמשך ההילולא דיו"ד שבט).

צחוכיון שהם נמצאים גם עכשיו – יכולים לקבל מהם את כל ההשפעות כמו מקודם, ואדרבה: עכשיו יכולים לקבל עוד יותר, כדברי רבינו הזקן בביאור לאגרת הנ"ל, שלאחרי ההסתלקות אין כבר המדידות וההגבלות של הגוף [אף שגם בהיותו נשמה בגוף לא היו "געוואַלדיקע"

צט89
מדידות והגבלות, שהרי מדובר אודות גוף של צדיק גמור כו'], ולכן יכולה להיות קבלת ההשפעה ממנו ביתר שאת וביתר עוז.

קומסיים שם, ש"יש עוד בחי' הארה לתלמידיו, רק שאינה מתלבשת בתוך מוחם ממש כראשונה (באופן פנימי), רק מאירה עליהם מלמעלה" (באופן מקיף), "והארה זו היא .. כמו שמש המאיר לכוכבים מתחת לארץ, כדאיתא בתיקונים על משה רבינו ע"ה שאחר פטירתו מתפשטת הארתו בכל דרא ודרא לששים ריבוא נשמות וכו'".

קאוכיון שאצל כל אחד מישראל יש ניצוץ מנשמת משה רבינו,

קב– כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא "מ"ש בגמרא על פסוק ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך, אטו יראה מילתא זוטרתי היא, אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא", "כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה כו'"; וכמשנ"ת כמ"פ שבחי' משה שיש בכל אחד מישראל אינה באופן של העלם, אלא באופן שקשור ושייך לפועל, שלכן יכולים לדרוש ממנו "ליראה את ה' אלקיך", וכל שאר הענינים שבהמשך הכתוב –

קגצריכה להיות גם אצלו העבודה שהיתה אצל נשיאי ישראל – "פעולתו אשר עבד בה" – לעזור ליהודים בגשמיות.

קדועי"ז יאירו אצלו כל הענינים וההשפעות שמקבלים מנשיאי ישראל, הן בפנימי והן במקיף51, ועד שיקויים היעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר", והם בתוכם, ובקרוב ממש.

קה* * *

קוטו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וארא אל אברהם וגו'.

קז* * *

קחטז. הביאור בפירוש רש"י (בהמשך להמדובר בהתוועדות שלפנ"ז אודות מ"ש במכת ערוב "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עלי' לבלתי היות שם ערוב") על הפסוק "הנני משליח בך גו' את הערוב",

קט90
– הכרחו של רש"י לפרש "משליח בך" (לא מלשון שילוח, אלא מלשון גירוי) "מגרה בך, וכן ושן בהמות אשלח בם (שעיקר ענין הגירוי שייך בבהמות, שמצד עצמן אינן מזיקות, אבל בנדו"ד הי' גירוי החיות שיזיקו יותר מדרך הרגיל) לשון שסוי כו'".

קיביאור הנס והחידוש שבמכה זו – ענין הערבוביא – "(הנני משליח בך) את הערוב", "כל מיני חיות רעות (ומוסיף) ונחשים ועקרבים (כיון שנאמר85 "ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה", היינו, שהערוב יהי' גם בתוך האדמה – ששם נמצאים נחשים ועקרבים) בערבוביא כו'".

קיאוביאור חשיבות הדבר שהחיות באו בערבוביא – "ויש טעם בדבר באגדה בכל מכה ומכה למה זו ולמה זו, בטכסיסי מלחמות מלכים בא עליהם כסדר מלכות כשצרה על עיר, בתחלה מקלקל מעיינותי', ואח"כ תוקעין עליהן ומריעין בשופרות ליראם ולבהלם, וכן הצפרדעים מקרקרים והומים", וזהו גם ענין הערבוביא של החיות, שאז היראה והבהלה גדולים ביותר. ומסיים, "וכו' כדאיתא במדרש רבי תנחומא", ששם מוסיף (בנוגע לצפרדעים) ש"קרקורן הי' קשה להם מהשחתתם", ומזה מובן גם בנוגע לערוב שעיקר המכה היתה הבהלה שע"י הערבוביא.

קיבאבל ע"ד הפשט – כבר נתפרש שמכות דם וצפרדע היו להלקות יראתם, ומכת כנים היתה להראות לחרטומים ש"אצבע אלקים היא". ועפ"ז יובן מדוע לא מתרץ רש"י הקושיא למה לא נאמר "והפליתי" לפני מכת ערוב – במכות דם צפרדע וכנים, כי, ע"פ פשש"מ היו מכות אלו גם בישראל, כיון שהלקאת יראתם וההוכחה ד"אצבע אלקים" צ"ל בכל מקום.

קיגוההוראה מהענין ד"והפליתי" בנוגע לחיזוק המחיצה שבין ישראל לעמים, במכ"ש מזה שאפילו לפני ש"בנו בחרת מכל עם ולשון" במ"ת, עשה הקב"ה נס מיוחד לשום "פדות בין עמי ובין עמך", בנוגע לכל אחד מישראל, אפילו אלו שלא רצו לצאת ממצרים –

קידהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 24 ואילך.

קיה91
יז. ובפרטיות יותר (בנוגע להוראה הנ"ל):

קיובהיותם במצרים היו בנ"י במעמד ומצב של "קוצר רוח"38, ועד שהיו כאלו שהי' צורך שגוי (פרעה) יגרש אותם ממצרים ביד חזקה, כיון שמצד עצמם רצו להשאר בגלות מצרים.

קיזוהגע עצמך:

קיחהם יודעים שחייהם במצרים הם חיים מרים ("אַ פאַרביטערטער לעבן") – "וימררו את חייהם" – כיון שאינם חיים של יהודי, ואעפ"כ מתעקשים וטוענים שמוטב להם להשאר במצרים, עבד לגוי, בגלל שיש להם רגש-נחיתות כלפי הגוי, בחשבו שהגוי הוא נעלה יותר מהיהודי, ולכן מעדיף להיות עבד אצל הגוי!

קיט– בנוגע לבנ"י עצמם, הנה כאשר מתעוררת השאלה "מי בראש", ואומרים לו שיש יהודים שהם בבחי' "מאן מלכי רבנן" – אינו מוכן לקבל מרות; זאת לא!... הוא מעדיף להיות עבד אצל גוי, גוי שהוא כמו "זאב" (שהרי בנ"י בין אוה"ע נמשלו ל"כבשה העומדת בין שבעים זאבים"), חיית טרף!...

קכוכל זה – למרות שהגוי בעצמו מודה שכל הענינים שלהם הם "שיחה בטלה" לגבי "תורה שלמה" של בנ"י, שכן, בתקופה שהם עדיין אכלו בשר אדם, או בשר חי, היו כבר בנ"י "עם חכם ונבון"!

קכאוזוהי ההוראה – שגם בנוגע ליהודים שהיו בדרגא פחותה כ"כ עשה הקב"ה נס מיוחד להבדיל בינם ובין אוה"ע; ומזה מובן עד כמה מושללת העובדה שיש עכשיו כאלו שמתחנפים לגוים ומשתדלים לישא חן בעיניהם, ועד שאומרים על גוי שהוא יהודי!

קכביח. דובר גם אודות הדרישה לקבוע בחוק שיהודי הוא מי שנתגייר כהלכה דוקא, שעכשיו באים בטענה חדשה – שאין מה להרעיש על זה, כיון שמדובר אודות תיבה אחת בלבד: "כהלכה", ומה כבר יכולה להיות התועלת מזה.

קכגובכן: טענה זו היא טענת שקר מתחילתה, שהרי הם בעצמם הכריזו

קכד92
בימים שלפני ההצבעה, שהם ילחמו על כך שיוסיפו תיבת "כהלכה", ועד כדי כך, שבשביל זה יוותרו על ה"כסאות", ועל השליטה בנוגע לחינוך ממלכתי דתי, כשרות וכו', והורו להדפיס ולפרסם זאת ברבים (כפי שיכולים לראות בפירוש ב"עיתונים"); וא"כ, איך יכולים לטעון עכשיו להיפך – שאין תועלת בהוספת תיבת "כהלכה", ולכן לא צריך להתעקש על זה?!

קכהמה נשתנה מאז עד עתה?! – הקב"ה והתורה ובנ"י נשארו כמקודם ללא שינויים, ומה ראו הם לשנות את דעתם?!

קכו[כ"ק אדמו"ר שליט"א הפטיר בשחוק-מר, שכבר הורגל בכך שנשארת קושיא שאין להם מה להשיב עלי'].

קכזועד"ז בנוגע לטענתם שלא הי' פס"ד של הרבנות הראשית שחייבים לכתוב בחוק שצ"ל גיור כהלכה, באמרם, שאילו הי' פס"ד כזה, בודאי היו מקיימים אותו – שזהו שקר גמור, שהכל יודעים שישנו פס"ד כזה, וכיון שזהו פס"ד של הרבנים שלהם, חייבים הם לקיימו. – כל אחד יכול לבחור לעצמו איזה רב שרוצה, אבל הרב שבו בחר – כשפוסק דין, חייבים לקיימו, כיון שזהו כל היסוד של היהדות שלו, ואם מבטלים את הפס"ד של הרב, אזי מבטלים ח"ו את הענין של "אנכי" ו"לא יהי' לך", ומזה יכולים לבוא לביטול האיסור ד"לא תגנוב" ו"לא תרצח" (וגם לא לציית ל"שוטר" שעומד בפינת הרחוב...).

קכחועד"ז בנוגע לטענתם שאינם יכולים לוותר על ה"כסאות" שלהם (אע"פ שהבטיחו לעשות כן), כיון שבזה תלוי' פרנסתם של כו"כ יהודים – שהרי מצד טענה זו יכולים להמשיך ולטעון שצריך לוותר גם בענין היתר מלאכה בשבת, רח"ל, שעי"ז יתוסף בפרנסתם של מליוני יהודים, ועד"ז בנוגע לכשרות, וכל עניני התורה כולה!

קכט93
יט. דובר גם אודות מה שנתחדש עתה בנוגע לפרשת שליט:

קללאחרי שרשמו את שני ילדי' בתור יהודים – מבלי הבט על כך שהיא בעצמה אומרת שרצונה להשאר גוי', וגם ילדי' הם גוים, ואעפ"כ, רשמו אותם בתור יהודים – נולד עתה עוד ילד, ונתעורר רעש שצריכים לרשום גם אותו בתור יהודי, אבל הממשלה מסרבת לעשות זאת.

קלאומובן עד כמה מופרך הדבר, ואין לו מקום בשכל כלל: היתכן שבה בשעה ששני ההורים נשארו באותו מצב – יהי' ילד אחד גוי, ואילו אחיו ואחותו הם יהודים?!...

קלבהם טוענים שזוהי מדינה כמו כל המדינות. ובכן, היכן מצינו במדינה אחרת שבמשפחה אחת יהי' חילוק כזה?!

קלג(כ"ק אדמו"ר שליט"א המשיך בבת-שחוק:)

קלדעכשיו יפרסמו בעיתונים שאני מרעיש על כך שירשמו את הילד השלישי בתור יהודי!... ולאחרי שיודפס כן בעיתון – הרי זה מקרה אבוד, ושוב אין מה לעשות!... (וע"ד שנדפס בעיתון שיום הולדתי בתשעה באב, שזה כבר מקרה אבוד!...).

קלהולכן מוכרחני להבהיר שכוונתי להדגיש עד כמה מגוחך הדבר, ופשיטא שאין הכוונה שצריך לרשום את הילד השלישי בתור יהודי ח"ו, אלא אדרבה: לבטל את הרישום של שני הילדים הראשונים בתור יהודים, שנעשה בטעות, ולאמיתו של דבר הם גוים.

קלו*

קלזכ. בזהר דפרשת השבוע12 מדובר אודות הענין ד"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" (המדובר לעיל), ש"תושבחן דאבהן יעקב הוה, דהוא שלימו דכלא, (ולכן) בכלהו כתיב אל אברהם אל יצחק, ובי' אתוסף את חד, דכתיב ואל יעקב, אתוסף בי' ו', לאחזאה דאיהו שלימא יתיר מכלהו. ועם כל דא לא זכה לאשתמשא בי' כמשה וכו'".

קלחובהערות אאמו"ר,

קלט– לאחרי אריכות הדברים בביאור המשך מאמר הזהר בנוגע להמשך הכתוב בנוגע לירושת הארץ: "וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו'", "בגין דאתגזרו, דכל מאן דאתגזר ירית ארעא, דהא לא ירית ארעא אלא צדיק, וכל מאן דאתגזר אקרי צדיק,

קמ94
דכתיב63 ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", שמבאר בזה גם גימטריא נפלאה: "ברי"ת גימטריא ג"פ צדיק, והוא לנגד הג' שלישים שיש ביסוד .. וכשיש כל הג' בחי' יחד נקרא ברי"ת שמספרו ג"פ צדיק" (ויש לומר, שג' בחי' אלו קשורים עם ג' האבות אברהם יצחק ויעקב) –

קמאמדייק, ש"מתחלה אמר (בנוגע ליעקב) דהוא שלימו דכלא, ואח"כ במה שנתוסף לו ו', אמר, דהוא שלימא יתיר מכלהו". ומבאר: "מה שהוא שלימו דכלא הוא, מה שת"ת כולל חסד דאברהם וגבורה דיצחק, ומה שהוא שלימא יתיר מכלהו הוא, מה שהוא עמודא דאמצעיתא, שאינו לא חסד ולא גבורה, שזהו פנימית הת"ת, בחי' דעת. וע"ז רומז התוספות ו', שאות ו' תמונתו קו ישר שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, והוא בחי' עמודא דאמצעיתא כו'. ועל בחי' השנית .. אמר שלא זכה לאשתמשא בי' כמשה, כי בחי' זו בעצם שייך למשה כו', שזהו בחי' משה מלגאו וכו'".

קמבוכמדובר כמ"פ שאאמו"ר כתב הערותיו ע"ד הקבלה, בעניני הספירות וכו', בסמכו על כך שיבינו לבד את ביאור הענין באותיות דתורת החסידות שמבארת הענינים גם בנוגע לעבודת האדם. ועד"ז בנדו"ד, שיש לבאר ב' הענינים שביעקב, "שלימו דכלא" ו"שלימא יתיר מכלהו" [שיש לומר הפירוש בזה, ש"שלימא יתיר מכלהו" הוא לא רק לגבי שאר האבות, אברהם ויצחק, אלא גם לגבי יעקב עצמו כפי שהוא "שלימו דכלא"], כפי שהם בעבודת האדם.

קמגוכן יש לבאר הענין שאעפ"כ "לא זכה (יעקב) לאשתמשא בי' כמשה", שגם כאן מביא המאמר הידוע בקבלה "משה מלגאו ויעקב מלבר", וסומך על זה שמעצמו יובן הביאור באותיות דתורת החסידות כו'.

קמדכא. והביאור בזה:

קמהאמרו חז"ל "תפלות אבות תקנום .. אברהם תקן תפלת שחרית .. יצחק תקן תפלת מנחה .. יעקב תקן תפלת ערבית".

קמוובענין זה מודגש שיעקב הוא השלימות דהאבות ("שלימו דכלא") – כמבואר בדרושי חסידות הטעם ש"תפלת ערבית רשות", "לפי

קמז95
שבחינת יעקב מבריח מן הקצה אל הקצה, מבחי' שאין אתעדל"ת מגעת שם לפיכך היא רשות", שזוהי השלימות שבעבודת התפלה, דרגת האבות.

קמחולמעלה מזה – שלימות שלמעלה מדרגת האבות, שנרמזת בתוספות ו' – שענינו של יעקב הוא תורה (כידוע שאברהם ענינו גמ"ח, קו החסד, המשכה מלמעלה למטה, יצחק ענינו תפלה, קו הגבורה, העלאה מלמטה למעלה, ויעקב ענינו תורה, קו האמצעי), כמ"ש "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל", שתורה היא למעלה מתפלה (כולל גם תפלת ערבית), להיותה בקו האמצעי, שנרמז בו', "דא אות אמת", שמבריח מן הקצה אל הקצה, מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין, שזהו ענינה של תורה, שלהיותה המשכה מלמעלה למטה, הרי היא נמשכת בכל העולמות ללא שינויים (לא כמו תפלה, שענינה הליכה מלמטה למעלה, שבזה יש שינויים כו').

קמטכב. וממשיך בזהר, "ועם כל דא לא זכה לאשתמשא בי' כמשה":

קנאע"פ שענינו של יעקב הוא תורה, מ"מ, אין זה דומה למעלת התורה דמשה – שזהו החילוק בין קודם מ"ת ולאחר מ"ת.

קנאוהענין בזה – שאע"פ ש"אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה וכו'", ועד שקיימו האבות כל התורה כולה עד שלא ניתנה, מ"מ, אין זה דומה להעילוי שנתחדש במתן-תורה, שאז נתבטלה הגזירה ש"עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים", שהאור האלקי חודר בגשמיות העולם, הן ע"י קיום המצוות, שהדברים הגשמיים שבהם מקיימים המצוות נעשים חפצא דקדושה, והן ע"י לימוד התורה, כפי שנתחדש בתורתו של משה, שמשתמשים בה לפעול בעולם, כמדובר כמ"פ בנוגע ל"כיבוש" העולם ע"י לימוד התורה, באופן ד"הליכות עולם לו" – לפעול בעולם "הליכות" התורה, שהנהגת העולם תהי' כרצון התורה.

קנבכג. ויה"ר שיפעלו זאת בדרך של שלום (ללא צורך בענין של

קנג96
מלחמה), בהתאם לכך ש"דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום", וכמ"ש "פדה בשלום נפשי מקרב לי",

קנד– שזהו מה שנפעל בתורה גופא ע"י תורת החסידות, ובפרט תורת חסידות חב"ד, כפי שפעל רבינו הזקן שיומשך בהבנה והשגה כו' –

קנהועד ש"ברבים היו עמדי", כדרשת חז"ל שקאי על אנשי אבשלום, שגם הם התפללו לנצחונו של דוד, והיינו, שגם בנוגע לה"רַבּים" שהיו "רָבים" (מלשון ריב) וחולקים על הוי' ועל משיחו, פועלים הענין ד"שלום",

קנוועד שפועלים הענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", בביאת משיח צדקנו.

קנז[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה ומזונות להשלוחים מדרום-אפריקה ומאנגליא, לבעלי עסקים מאה"ק ועבור המלוה-מלכה לטובת המוסד "חדרי תורה אור", באמרו, שמגיע להם יישר כח מיוחד עבור עריכת המלוה-מלכה בשכונת קראון-הייטס.

קנחלאחר תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

קנט______ l ______