Toras Menachem·Vol. 69 (5732·Part 4)·Shabbos Parshas Pinchas·19 Tammuz·5712תורת מנחם·סט - שנת תשל"ב - חלק רביעי·ש"פ פינחס·י"ט תמוז·ה'תשל"ב

א80
בס"ד. ש"פ פינחס, י"ט תמוז, ה'תשל"ב
(הנחה בלתי מוגה)

גבגורל יחלק את הארץ. הנה כתוב זה קאי בפשטות על חלוקת הארץ בימי יהושע, ועז"נ שחלוקה זו היתה ע"י גורל (כמפורש גם בספר יהושע), שהו"ע שלמעלה מטעם ודעת, היינו, שהחלוקה אינה ע"פ שכל וסברא, אלא משום שכך עלה בגורל. אמנם לפנ"ז נאמר לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, וכפירוש רש"י לשבט שהי' מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב כו' שלא היו החלקים שוים כו' ולא נתחלקה הארץ במדה, לפי שיש גבול משובח מחבירו, אלא בשומא, בית כור רע כנגד בית סאה טוב הכל לפי הדמים, והרי חלוקה כזו היא ע"פ שכל. וגם נאמר על פי ה', ופירש רש"י ברוח הקודש, ע"י אורים ותומים. ונמצא שהיו ג' ענינים בחלוקת הארץ, ע"פ גורל, ע"פ שכל וע"פ רוח הקודש. וצריך להבין הענין בזה. וגם צריך להבין מש"נ אך בגורל, שמשמעו בגורל בלבד, ולא בשאר אופנים, והרי החלוקה היתה גם ע"י ענינים נוספים כנ"ל.

ההענין הוא, כמבואר בדרושי רבותינו נשיאינו, דמ"ש אך בגורל יחלק את הארץ קאי על חלוקת הארץ לעתיד לבוא בעולם הבא, כי, החלוקה בימי יהושע היתה גם ע"י ענינים נוספים, אבל לעת"ל בעוה"ב תהי' החלוקה ע"פ הגורל בלבד. אמנם גם בזה צריך ביאור, שהרי ידוע שענין עולם הבא בספירות קאי על ספירת הבינה, וא"כ ה"ז

ו81
שייך לשכל וטעם ודעת, ולמה נאמר על החלוקה בעוה"ב אך בגורל יחלק את הארץ, בגורל בלבד.

חע"פ מ"ש אדמו"ר הזקן בענין ר' יוחנן בן זכאי שאמר איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי, והוא תמוה, שלמד שמונים שנה תורה, ולא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין וכו', והי' חסיד מופלג13, וא"כ איך אמר איני יודע כו'. אך הענין הוא, דהנה, עיקר הנשמה אינה כחות הנפש, אלא עצם הנפש, בחי' היחידה שבנפש שהיא למעלה מן הדעת. וזהו שאמר ר' יוחנן בן זכאי איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי, כי, אע"פ שעסק בתורה הרבה ובהתבוננות רבה כו', אעפ"כ נסתפק שמא בבחי' נשמה שלמעלה מן הדעת אפשר לא הי' בעבודת ה' כדבעי כו'. ולאידך גיסא, יש נשמות גבוהות שהכחות הגלויים (השכל וכו') שלהם אינם כדבעי, אך נקל להם לבוא לידי תשובה (שעי"ז יהי' אצלם העילוי דאתהפכא חשוכא לנהורא), לפי שנשמתם היא מעולם העליון כו'.

ילומר, שבאמת כן הוא בכל ישראל, שמצד עצם נפשם הם מקושרים בעצמותו ית', ולכן יש ביכלתם לפעול על הכחות הגלויים שלהם. אך גילוי בחי' זו שבנשמה הוא ע"י ענין האמונה, שזהו במקום ששם לא מגיע השכל, והיינו, שבמה שאי אפשר להשיג ע"י השכל, צריך לענין של אמונה. דהנה כתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, שהו"ע ההשגה למעלה ע"י השכל וראיית עיני השכל (ראו מי ברא אלה), דהיינו ההשגה בבחי' ממלא כל עלמין, אבל בבחי' סובב כל עלמין שלמעלה מזה, לא שייך ענין ההשגה, אלא ענין האמונה. וענין זה שייך לבחי' היחידה, מלשון יחיד, כי, ההפרש בין יחיד לאחד הוא, שאחד רומז לז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם כפי שנמשך בהם אלופו של עולם, והיינו שיש נתינת מקום למציאות הנבראים (ז' רקיעים כו'),

יא82
ובזה נמשך אלופו של עולם, אבל ענין יחיד היינו שהוא לבדו הוא ואין זולתו, שזוהי דרגת האלקות שאינה בגדר הנבראים כלל, בחי' סוכ"ע. ולזה באים ע"י האמונה שמצד בחי' היחידה שבנפש, וכמבואר בכ"מ16 שהיחידה מקבלת מבחי' יחיד. ובעבודת האדם הו"ע המסירת נפש, דהיינו מסירת הרצון, כי, אע"פ שגם הרצון עצמו הו"ע של מקיף, הרי זה מקיף הקרוב, שיש לו איזה קשר ושייכות עם כחות הנפש, אך ענין מסירת הרצון הוא למעלה מהרצון, והוא הביטול שבעצם הנפש, בחי' יחידה ורצון פשוט.

יגזו היא הנקראת גורל, שהרי הגורל הוא לגמרי למעלה מטו"ד. וזהו גם מה שמבואר באגה"ק בענין אבוך במאי הוה זהיר טפי, שהוא בחי' הגורל ממש, והיינו, שע"י המצוה שבה הוא זהיר טפי (שענין זה ישנו בכאו"א מישראל), מאיר עצם הנשמה שלמעלה מטו"ד. ועז"נ אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו, דכשם שיפה ירושתנו הו"ע שנמשך בירושה מהאבות ונעשה טבע בנפשותינו (כמבואר בתניא), כך גם בחי' הגורל (נעים גורלנו) נמשך מהאבות בנפש כאו"א מישראל.

טוזה יש להקדים תחלה משנת"ל בענין כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, שקאי הן על האבות שנקראו צורים והן על כאו"א מישראל, לפי שענין הצורים שבאבות נמשך בירושה לכאו"א מישראל. והענין בזה, דהנה כתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, דבראתיו יצרתיו עשיתיו הם ג' עולמות בי"ע (או מחשבה דיבור ומעשה), ולכבודי קאי על עולם האצילות. אבל גם עולם האצילות יש לו שייכות לסדר ההשתלשלות, שהוא א' מד' העולמות. ולמעלה מזה הו"ע כל הנקרא בשמי, דשמי, שמי המיוחד בי, הוא למעלה שלא בערך מסדר ההשתלשלות, והנקרא בשמי הוא למעלה גם מבחי' שמי, כפשטות הענין, שהאדם הנקרא בשם מסויים

טז83
הוא למעלה מהשם עצמו. והנה, ע"פ מ"ש בתרגום על הפסוק בגין אבהתכון צדיקיא, מובן, שהנקרא בשמי קאי על נשמות ישראל ששרשם בעצמותו ית', וכמאמר עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה, וכיון שעמך כולם צדיקים, הרי זה שייך לכללות נשמות ישראל, ששרשם בעצמותו ית'. וזהו גם מה שישראל קדמו לתורה (כדאיתא בתדב"א שישראל קדמו אפילו לתורה, שבה נאמר צו את בנ"י דבר אל בנ"י), דלכבודי קאי על התורה, אין כבוד אלא תורה, וישראל הם בחי' הנקרא בשמי שלמעלה גם מכבודי.

יחגם מה שמבואר בקבלה שמראש צורים קאי על מדות דחכמה, שהוא בחי' שם ע"ב, דענין שם ע"ב הוא שם הוי' במילוי יודי"ן, היינו שבכל האותיות דשם הוי' נמשך למטה היו"ד כמו שהוא, בלי צמצום והעלם בינתיים. וכמשנת"ל המשל לזה מענין עילה ועלול שיש בזה ב' אופנים, אם באופן שהעלול הוא מהות שונה מהעילה, או שהוא אותו המהות, וכמו בהשפעת הרב לתלמיד, שאותו מהות השכל כפי שהי' אצל הרב נמשך אל התלמיד, אלא שנמשך למטה יותר. וע"ד ענין מראות גדולות ומראות קטנות, שההפרש ביניהם הוא רק באופן הגילוי, אבל הוא אותו המהות. וזהו ענין מראש צורים אראנו, מדות דאבא, שהמשכתם היא באופן כזה שהמהות אינה משתנה. ובכללות יותר הו"ע המשכת העצם שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שזהו בחי' הגורל כנ"ל.

כעדיין צריך להבין, איך יש בכחם של ישראל להמשיך עצמותו ית' למטה, לעשות לו ית' דירה בתחתונים, דלכאורה, הן אמת

כא84
ששרשם הוא בהעצמות, אבל איך אפשר להמשיכו למטה, הרי לית מחשבה תפיסא בי', שזה קאי אפילו על מחשבה הקדומה דא"ק, ואיך יכול להיות ענין המשכת העצמות בתחתונים.

כגע"פ המבואר בהמשך ר"ה תרצ"ט, שהכח שיש בישראל להמשיך העצמות מובן ע"פ מ"ש בזהר אע"ג דלית מחשבה תפיסא בי'41 נתפס איהו ברעותא דליבא, והיינו, שברעו"ד דנש"י נתפס בחי' העצמות. ומבאר שם, שיש ב' בחינות ומדריגות רעו"ד, הא', רעו"ד שבא מן השגה והתבוננות, והב', רעו"ד הבא בהכרה והוא מצד עצם הנשמה. דרעו"ד הבאה ע"י השכל, הרי היא מוגבלת לפי גדר השכל, משא"כ רעו"ד שלמעלה מן השכל שבאה מעצם הנפש, הרי היא מגעת עד העצמות וממשיכה בחי' העצמות. ומבאר שם, שברעו"ד שמצד ההכרה גופא יש ב' ענינים, הא', ההכרה במהות עצמו, והב', ההכרה במהותו ועצמותו של הענין שמכירו, וכמו הכרתו של הבן שמכיר את אביו שהיא הכרה עצמית, והיינו, שבלא שום ידיעה והשגה ה"ה מכיר את אביו, הנה ההכרה היא בב' ענינים, הא', שמכיר בעצמו שהוא ממהותו ועצמותו של אביו, והב', שמכיר בעצם מהות אביו, וכן הוא בנש"י, שיש להם הכרה עצמית באלקות, וההכרה היא בב' ענינים, הא', שהנשמה מכרת שמהותה ועצמותה הוא עצמות א"ס (להיותה חלק אלקה ממעל ממש, חלק מן העצם), והב', ההכרה בעצמות א"ס, היינו שיודע ומכיר רק את העצמות ואין זולתו. וכמאמר בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי, עק"ב גימטריא קע"ב, ואברהם חי קע"ה שנה, ונמצא שהכיר את בוראו בגיל ג' שנים, והרי בגיל זה לא שייך ענין של השגה ע"פ שכל, כ"א הכרה עצמית של הנשמה באלקות, ומזה הוא הרעו"ד. ומהכרה זו הנה עק"ב אשר שמע בקולי, שעבד עבודתו ברעו"ד במשך כל ימי חייו. ומאברהם נמשכת לכאו"א מישראל ההכרה העצמית שהיא למעלה מבחי' מחשבה (דלית מח' תפיסא בי'), וגם למעלה ממחשבה הקדומה דא"ק, ועל ידה נמשך עצמותו ומהותו ית' בבחי' תפיסא, ועד להמשכה למטה להיות לו ית' דירה בתחתונים.

כהאך בגורל יחלק את הארץ, שבכדי לעסוק בעבודת כיבוש וישוב הארץ, לעשות מארץ גשמית, ארץ כנען, וארץ הרים ובקעות, שתהי' בבחי' ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, וארץ אשר תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, והיינו, לעשות מהעולם מקום מושב וכלי לאלקות, הרי זה נפעל ע"י הגורל, שזהו עצם הנשמה, בחי' יחידה שבנפש, שממנה בא ענין ההכרה העצמית המביא לרעו"ד. ועי"ז ממשיך כל הנקרא בשמי בבחי' לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. וענין זה יהי' בעיקר לעתיד לבוא. דהנה, בימי יהושע היתה חלוקת הארץ גם ע"י אורים ותומים, שהו"ע החכמה, שהרי האורים ותומים היו מאירים, שזהו ענין אור החכמה, וכן היו בהם צירופי אותיות, שהו"ע ההבנה וההשגה, והיינו, שגם אז הי' עיקר הענין ע"פ הגורל וגילוי עצם הנשמה, אבל מ"מ נמשך ונתלבש ענין זה בכחות הפנימיים. אמנם לעת"ל יהי' זה רק ע"פ הגורל, כי אז יהי' גילוי פנימיות עתיק, כידוע שכל הגילויים דעוה"ז הם מבחי' חיצוניות עתיק, ורק לעת"ל יתגלה בחי' פנימיות עתיק, שזהו גם מה שתורה של עוה"ז הבל היא לגבי תורתו של משיח, וכמבואר בלקו"ת ואתחנן ד"ה וידעת, שהענינים שעכשיו הם בבחי' אמונה, יהיו אז בבחי' השגה, ולעת"ל תהי' האמונה במדריגה נעלית יותר. ואז יקויים גם היעוד ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

כו______ l ______