Toras Menachem·Vol. 69 (5732·Part 4)·Sicha of Sunday Parshas Pinchas·13 Tammuz·5712תורת מנחם·סט - שנת תשל"ב - חלק רביעי·שיחת יום א' פ' פינחס·י"ג תמוז·ה'תשל"ב

א36
בס"ד. שיחת יום א' פ' פינחס, י"ג תמוז, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה

בא. דובר כמ"פ שכאשר מתאספים יחד בקשר למאורע שאירע עם מישהו, ורוצים להזכיר זאת בזמן שלאח"ז (אפילו בקירוב זמן, ועאכו"כ לאחרי ריבוי זמן, כו"כ שנים לאח"ז), כדי לציינו באופן מסויים – הנה הדרך הטובה ביותר למצוא במה מתבטאת הנקודה והעיקר של המאורע, היא, לשאול ולברר זאת אצל בעל המאורע, שעמו קרה הדבר, והוא בעצמו חווה אותו.

גובפרט כשמדובר אודות מאורע שרוב הענינים שבו אינם ידועים, כיון שאירעו במאסר, לפני הגאולה:

דמה שאחרים יכולים לדעת – הרי זה רק מה שקרה לאחרי היציאה מבית האסורים, שאז היו יכולים לבחון ולראות מה נעשה; וכמו"כ יכולים לדעת – במדה מסויימת – מה שאירע עד המאסר.

האבל מה שאירע במאסר גופא – הרי שם לא היו מאלו שחוגגים אח"כ את השחרור מן המאסר; שם היו אלו שגרמו את המאסר, ובמילא לא היתה אצלם שמחה מהגאולה, ומה גם שאינם נאמנים לספר מה שאירע במאסר. ולכן בהכרח להזקק (במדה גדולה ביותר) לסיפור של בעל המאסר שבעצמו ישב בבית-האסורים.

וובזה תלוי' גם השמחה על הגאולה – כי, השמחה היא לפי ערך ומעין הצער מהענינים שאירעו במאסר, והרי דוקא בעת המאסר היתה האפשרות לידע בדיוק מה הם הסיבות שגרמו למאסר [משא"כ לפנ"ז היתה יכולה להיות רק השערה בדבר, ורק בשעת המאסר (שאז הי' גם עיקר החקירה) וגם מפרטי המאסר – היו יכולים לדעת בדיוק יותר את הסיבות הפנימיות שגרמו למאסר], ולפי ערך זה יהי' גודל השמחה בעת השחרור מהמאסר.

זובפרט שאפילו לאחרי היציאה ממאסר לגאולה, הנה כיון שבימים וחדשים הראשונים לא הי' מעמד ומצב שהיו יכולים לספר ולפעול בחפשיות לפי ערך שהי' יכול להיות כמה זמן לאח"ז – הרי גדול יותר ההכרח להזקק ולסמוך בעיקר על הנקודות שהודגשו ע"י בעל השמחה והגאולה, שהוא גם בעל המאסר.

חובזה גופא יש חילוקי דרגות: הענינים והפרטים שסיפר וגילה מזמן

ט37
לזמן בנסיבות מיוחדות – יש להם שייכות לסיבה המיוחדה שבגללה סיפר זאת בזמן מסויים זה; משא"כ הענינים שכתב ב"מכתב כללי" בתור פני' כללית לכל בנ"י שרצו לשמוע ולידע אודות ענין הגאולה (שקשור עם ענין המאסר), וצוה לפרסם זאת בדפוס, כך, שגם הפירסום הוא באופן כללי – לא ע"י משלוח לאנשים פרטיים או לקבוצות כלליים, ואפילו לא לכלל ישראל בזמן מיוחד, בשנה שבה נכתב ונתפרסם המכתב, אלא באופן של דפוס – הרי זה מורה שתוכן הדברים בביאור ענין מאורע זה, נוגע לכל השנים וכל האנשים שידעו אודות מאורע זה לאח"ז, עד סוף כל הדורות.

יולכן, זהו המקור הראשון והיסודי לבנות עליו מה צריך ללמוד מי"ב-י"ג תמוז – שהרי כל ענין שקורה לאדם, הנה אם הוא רק בעל שכל, הרי מבין שאין זה במקרה, אלא זהו דבר המכוון אליו ("דאָס מיינט מען אים"), וכתורת הבעש"ט שכל דבר שיהודי רואה או שומע, יש בו הוראה שלא ידע עד עתה, שיכול לנצל אותה בחייו האישיים בנוגע למחשבה דיבור ומעשה; ועאכו"כ ענין שמופיע במכתב שפונה לכל אחד ואחד, הרי בודאי מודגש שהמכוון הוא לכל אחד, שיפיק מזה ענין שנוגע אליו.

יאב. במכתב זה, שכולל כמה פרטים וכמה נקודות – ההתחלה וההקדמה היא: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצווה", ומוסיף, "וגם את כל אשר בשם ישראל יכונה".

יבובהקדם המדובר כמ"פ שבכלל צריך דיבורו של אדם להיות בדיוק, ועאכו"כ כתיבתו, שאז יש לו יותר זמן לחשוב. ובפרט כשמדובר אודות דיבור וכתיבה של נשיא בישראל, שמצַוה לפרסם זאת בפירסום הכי גדול, הרי בודאי שכל ביטוי מבטא בדיוק את תוכן ומשמעות הדברים, שלא הי' יכול להתבטא בביטוי אחר.

יגובנדו"ד, בנוגע לסוג השלישי, שקוראו "בשם ישראל יכונה" – שבפשטות הכוונה בזה, שאע"פ שאינו נכלל בסוג הראשון של "מחבבי תורתנו הק'", וגם לא נכלל בסוג השני של "שומרי מצוה" (שגם לשונות

יד38
אלו הם בדיוק), הרי כיון ששמו "ישראל", נגאל גם הוא ע"י הגאולה די"ב תמוז, להרגיש את עצמו משוחרר לעשות מה שמצפים ממנו בתור מי שנקרא בשם "ישראל" – צריך להבין:

טוהלשון הרגיל בלשון הקודש בנוגע ל"שם" הוא – "נקרא". ולכאורה הי' צריך לכתוב אשר בשם ישראל "יקרא"; וכאן מדייק וכותב (לא "בשם ישראל יקרא", אלא) "בשם ישראל יכונה"?

טזג. ויובן ע"פ המבואר בספרים שמפרשים דיוק וחילוק תיבות בלשון-קודש שלכאורה תוכנם שוה, אלא כיון שזהו ביטוי שונה, מוכרח להיות איזה חילוק – שהלשון "יקרא", "נקרא", מורה על שם שהוא בגלוי, והיינו, שהענין או האדם הנקרא בשם זה הוא באופן המתאים לשם זה, שזהו שם שמבטא את אורח-חייו ואופן הנהגתו בחיי היום-יום, או עכ"פ לעיתים תכופות; ואילו הלשון "יכונה", כינוי, מורה שזהו שם נסתר, והיינו, שאין זה שמו האמיתי, אלא זהו שם שתורגם משמו האמיתי לשפה זרה (ובהתאם לכך הם גם חילוקי הדינים מתי צריך לכתוב "דמיתקרי" או "המכונה").

יזוכיון שכל הענינים למטה נלקחים מלמעלה, וכולם נבראו ע"י הקב"ה, ובמילא צריך ענין זה להשתקף גם באלקות – הנה גם בשמות האלקיים, שמותיו של הקב"ה, יש שמות שבהם נקרא, ויש שמות ש(אף שנקרא בהם הרי) הם באופן של כינוי:

יחמבואר בספרי קבלה ש"כנוי" בגימטריא "אלקים", ואילו שם המיוחד, שם העצם ושם המפורש הוא שם הוי' – י"ה ו"ה.

יטוהענין בזה – כאמור לעיל שכינוי ("יכונה") מורה שאין זה דרכו וחייו האמיתיים, אלא רק מה שתורגם בשפה אחרת, ועד"ז בנוגע להקב"ה, כביכול ולהבדיל, שלהיותו תכלית הפשיטות, "ה' אחד", הנה כל שמותיו הקדושים הם בלשון יחיד, מלבד שם "אלקים" שהוא (וכן

כ39
התוארים המתלווים אליו הם) בלשון רבים, שזה מורה שהוא אמנם שם שמבטא ענין האלקות, אבל כפי שאלקות "מכוסה" ו"מתורגם" בעולם, כך, שכאשר מסתכלים בעולם לא רואים ענין של אחדות, כי אם ריבוי ענינים, אלא כיון שיודעים שהכל נברא ע"י הקב"ה, רואים בהריבוי את הכח והיכולת של הקב"ה, שלכן נקרא (לא בלשון יחיד, אלא) בלשון רבים, "אלקים", כמבואר להלכה בטור ושולחן-ערוך בנוגע לפירוש המילות של הברכות, ש"אלקים" פירושו "בעל היכולת ובעל הכחות כולם".

כאד. ועפ"ז מובן גם דיוק לשון בעל השמחה והגאולה במכתבו – שאינו כותב "בשם ישראל יקרא", אלא "בשם ישראל יכונה":

כבכוונתו היא ליהודי כזה שכאשר באים אליו ואומרים לו: דע לך שאתה יהודי, "ישראל", אזי אומר שזהו רק כינוי, ואין זה שמו האמיתי; שמו האמיתי הוא: "אמריקאי", "גרמני" או "צרפתי", אלא כיון שנולד לאב ואם יהודים, יש לו גם שם "ישראל" בתור שם לוואי ("אַ צוגעטשעפּעטן נאָמען") שהוא כינוי בלבד. כשחושב על עצמו – אינו חושב אודות "ישראל", כי אם אודות שייכותו למדינה שבה דר – ארצות הברית ועד"ז שאר המדינות, אלא שמאמין ויודע שיש לו שייכות ל"ישראל", ולכן "בשם ישראל יכונה", באופן של כינוי.

כגוכאשר הוא אדם גדול ביותר, מוסיף לטעון, שהגדלות שלו מתבטאת בכך שכבר גדל ויצא ("אַרויסגעוואַקסן") ממדידות והגבלות, כך, שאינו שייך כלל לעם מסויים, אלא הוא "איש (אזרח) העולם הגדול" (בלשון המדינה: "קאָסמאָפּאָליט", "אַן אַלגעמיינער", "אַ סיטיזען פון דער יוניווערס"); איך שייך להגביל אותו שהוא קשור לעם מסויים, ככל שיהי' טוב וגדול – בעמדו למעלה מחלוקות אלו?!...

כדוכשיש לו יצר-הרע גדול ביותר – מסביר לו שזהו מצד צדק ויושר: אם יחשיב את עצמו ששייך לעם מסויים – אזי התועלת והטובה של עם זה צריכה להיות קרובה אליו יותר משל שאר העמים, בלשון חז"ל: "עניי עירך קודמין", או "אדם קרוב אצל עצמו"; אבל כיון שיש לו שכל טוב ולב טוב – שוים אצלו כל בני האדם מכל העמים, ושייכותו היא לכולם בשוה.

כה40
ואפילו אם זה העם שגידל וחינך אותו והביאו להיות אדם מבוגר ששייך כבר לענין הבחירה, לבחור דרך ושיטה בחיים, השקפת עולם, ולהסביר ולהציע לכל אלו שבסביבתו להתנהג כמותו, כך, שמצד רגש הצדק והיושר צריך לכל לראש לפרוע את החוב לאלו שגידלוהו וחינכוהו והביאו אותו למצב שעומד בו עתה – הרי כיון שיש לו יצה"ר גדול ביותר, אזי הופך את כל החשבון ומסביר, שלא ראוי לו להיות "פאַנאַטיק" ולהביע אימון בעם שלו, אלא כל בני האדם מכל גזע ועם צריכים להיות אצלו באותו מעמד ומצב, מבלי להיות חייב לאחד יותר מאשר לחבירו.

כואלא מאי, הוא לוקח בחשבון שגם עם ישראל אינו גרוע יותר ח"ו משאר העמים, ובמילא, כיון שנולד יהודי (שהרי לא שאלו אותו היכן, כיצד ואצל מי להוולד...), אזי מרגיש, שכשמדובר אודות "כינוי", שם לוואי ומתורגם, עליו להניח שיקראוהו בשם "ישראל".

כזועל זה אומרים, שצריך לדעת, שענין הגאולה די"ב תמוז נוגע לא רק לאלו שיש להם שייכות כל-שהיא עכ"פ ליהדות, אלא אפילו אלו ש"בשם ישראל" רק "יכונה", שכשאומרים לו שרוצים לקרותו רק "ישראל", אומר מיד שזהו רק שם כינוי, כיון שאינו שייך במיוחד לעם זה – גם אותם הוציאו מהמאסר ומההגבלות שבהם נמצאים.

כחהגבלות אלו הן אמנם גדולות וחזקות יותר, וקשה יותר להתמודד עמהן – דכיון שטוענים, כאמור, שמצד צדק ויושר אסור לומר שעם מסויים קרוב אליו יותר מאשר עם אחר, הרי כשמלבישים ענין מסויים ב"לבוש" של צדק ויושר, אזי קשה יותר להתמודד ולהראות לו שזה שקר וזיוף; אבל אעפ"כ פעלה הגאולה די"ב תמוז להוציא ולגאול גם את אלו ש"בשם ישראל יכונה".

כטוזוהי אחת הנקודות העיקריות – שצריך לידע שגם מי ש"בשם ישראל יכונה" אינו יכול לעמוד מן הצד ולומר שזוהי "שמחה" ו"חתונה" אצל אחיו או בן-דודו, אלא אותו בעצמו גאלו מה"גלות" ו"בית האסורים" שלו.

לה. ועוד ענין בזה:

לאכדי לפעול ענין של גאולה (לא רק בנוגע לעצמו, אלא) גם בנוגע לכל הסביבה – יש לבטל את המחיצה שמבדלת בין "מחבבי תורה", "שומרי מצוה" ו"כל אשר בשם ישראל יכונה", וכל הסוגים שביניהם,

לב41
– כשם שי"ב-י"ג תמוז איחד את כולם בכך שמותר ליהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות באופן של הרחבה, ללא הפרעות, ולחנך כך את ילדיהם, ולכן שמחים כולם יחד באותה התוועדות, שזה גופא הו"ע של גאולה מהמחיצות שמבדילות בין בנ"י, ומזה רואים שברצון הטוב יכולים לבטלם –

לגעי"ז שכל אחד מסוגים אלו יתעלה לדרגא נעלית יותר מכמו שהי' לפני הגאולה, כך, שזה ש"בשם ישראל יכונה" יתעלה לסוג ש"בשם ישראל יקרא", ולאח"ז – לסוג היותר נעלה ד"שומרי מצוה", ועד לסוג הכי נעלה ד"מחבבי תורה".

לד[וענין זה נעשה גם הכנה וכלי לבטל את המחיצות שישנן בין היצ"ט ליצה"ר; והרי מובן מאליו שהיצ"ט אינו יכול להיות יצה"ר ח"ו, דכיון שקשור עם הקב"ה שהוא באופן ד"לא שניתי", אי אפשר לשנותו, משא"כ בנוגע ליצה"ר, יש ברירה לפעול הענין ד"בכל לבבך" – "בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע"].

להואז נעשים "כולנו כאחד" – שכל בנ"י מאוחדים באחדות אמיתית, עי"ז שמתאחדים כולם עם "תורה אחת לכולנה", שניתנה "מרועה אחד א-ל אחד", שאף שנקרא בשם "אלקים", כיון שמתפשט בכל ריבוי הדברים שברא, הרי אמיתתו ושם העצם שלו הוא "הוי'", לשון יחיד (כנ"ל ס"ג), ולמעלה יותר מענין של יחידוּת – אחדות, עד לאחדות הפשוטה,

לווכאשר ישראל, שהם "גוי אחד בארץ", מתאחדים עם "תורה אחת", ועי"ז עם "ה' אחד" – אזי נעשים "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד",

לזויוצאים מהגלות (כל אחד מישראל מוציא את עצמו, והקב"ה מוציא את כל בנ"י) אל הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובקרוב ממש.

לח* * *

לטו. במכתב הנ"ל – שבו מורה לכל אחד כיצד צריך ללמוד ולנצל

מ42
את ענינו של י"ב-י"ג תמוז, בנוגע לעצמו, מתוך התאחדות עם כל "מחבבי תורה", "שומרי מצוה", ועד "כל אשר בשם ישראל יכונה", להתעסק עם כל אחד מהם, מבלי הבט מאיזה חוג, ולעזור בכל המצטרך להם, "בסבר פנים יפות" (כלשון השו"ע בנוגע לאופן הסיוע לזולת), ו"בשמחה ובטוב לבב" (כהלשון בזה בנוגע לכל הענינים שעושים בשליחותו של הקב"ה) – פונה בעל הגאולה לכל אחד מישראל (כנ"ל ס"א), הן אנשים והן נשים;

מאאמנם, יש כאלו שלהם קל יותר לפעול על עצמם, ויש כאלו שלהם קשה יותר לפעול על עצמם; ואעפ"כ, כיון שהמכתב פונה גם אליהם, הרי זה סימן שאם רק ירצו באמת, ויתייגעו על זה (כמארז"ל "יגעת ומצאת"), בודאי יוכלו למלא זאת, לפי שגם להם נגע הענין של י"ב-י"ג תמוז.

מבאבל כיון שנוגע גם ענין הזמן, שצריך לפעול זאת בהקדם האפשרי – הרי מובן, שאלו שלהם קל יותר לפעול זאת, מוטלת עליהם התחייבות גדולה יותר וזכות גדולה יותר, להתמסר לשליחות ועבודה זו ביתר שאת וביתר עוז, ויפה שעה אחת קודם, במרץ הכי גדול ובזריזות הכי גדולה.

מגז. ובהקדמה:

מדככל שאדם מבוגר יותר – הורגל כבר לקו מחשבה באופן מסויים, והשקפת עולם מסויימת, וכבר נשתרש בסביבה מסויימת ובהנהגה מסויימת;

מהוככל שאדם צעיר יותר – לא הורגל כ"כ באופן הנהגתו, שעדיין לא נהג בה "מאה פעמים", ועד"ז בנוגע לקו המחשבה וכו', ולכן קל לו יותר לצאת מהמדידות וההגבלות של קו המחשבה שהיתה אצלו לפני

מו43
י"ב-י"ג תמוז, ולהעמיד את עצמו ולפעול ב"רוח" הלימוד וההוראה של י"ב-י"ג תמוז – כיון שהוא צעיר יותר, ולא השתרש בהשקפת עולם שלפי' מוכרחים להיות מחיצות חילוקים ודרגות והנהגות מסויימות וכו' וכו'.

מזולכן: אע"פ שההוראה והשליחות מהמכתב כללי של י"ב-י"ג תמוז אמורה בוודאי לכל אחד ואחת (כנ"ל) – יש בזה קריאה מיוחדת וזירוז מיוחד לכל אחד שהוא צעיר בשנה מהשכן והקרוב שלו, שצריך לפעול בזה יותר ממה שעושה השכן והקרוב.

מחח. ובפשטות – הנה הסוג הכללי בזה הוא הנוער:

מטאע"פ שהנוער כבר מתחנך ונמצא (לא במדבר... אלא) בסביבה מסויימת, הרי כיון שעדיין אינם מנהלים אורח חיים באופן עצמאי לגמרי, מבלי להיות תלויים באחרים, אלא הם נמצאים בזמן ותהליך של התפתחות, הרי זה כמשל העץ – "האדם עץ השדה" – שככל שהוא צעיר יותר, נקל יותר להטותו לכיוון הרצוי ולענינים מבורכים.

נולכן, מוטלת על הנוער שליחות מיוחדת, לפעול כמה פעמים ככה, וביתר שאת וביתר עוז, ויפה שעה אחת קודם – לחזר בין בנ"י ו"להרעיש" ("שטורעמען") שכל אחד מהם, אפילו אלו ש"בשם ישראל יכונה", צריכים סוכ"ס להתעלות ולהעמיק ביהדות, עד שיהיו "שומרי מצוה", ו"מחבבי תורתינו הק'"; ומבלי הבט על מעמדם ומצבם בעבר, לפני י"ב-י"ג תמוז, הנה מימים אלו, מכאן ולהבא, יַראו דוגמא חי' בחייהם האישיים להתנהג כפי שיהודי צריך להתנהג.

נאוכאשר ידברו בענין זה בדברים היוצאים מן הלב, יחד עם הוראת דוגמא חי', ומתוך חיות והתלהבות ("שטורעם") של נוער – הרי זה בודאי יעורר וילהיב את בנ"י בכל מקום, לפעול על כל אחד – אפילו על מי שכבר נמצא בחוג היותר נעלה, שהרי כל עניני טוב וקדושה אין להם הגבלה ושיעור למעלה, דכיון שהם קשורים עם הקב"ה שהוא אין-סופי, יכולה להיות בהם הליכה עד אין-סוף, ובלשון הגמרא: "אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל"; ועאכו"כ בנוגע לאלו שלא אוחזים עדיין בסוג היותר נעלה.

נבוכאשר יעסקו בזה עם החיות וההתלהבות של הנוער – יהי' זה

נג44
באופן ש"נערים פני זקנים ילבינו", היינו, שיביישו את הפעולות שהמבוגרים יעשו בכיוון זה; אבל על זה ישנה ההבטחה "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו", כך, שהזקנים לא יתקנאו בהם, אלא יהי' הענין ד"קנאת סופרים תרבה חכמה" – שהנוער ימשכו עמהם גם את המבוגרים, כדי שכולם ביחד "ירעישו" את כל אחד מישראל "מנער ועד זקן", "מקטן ועד גדול", הן אנשים והן נשים.

נדוכך יעמידו "צבאות השם" – לעשות מכל אחד מישראל "יוצא צבא בישראל", "חיל" של הקב"ה שיוצא לכבוש את העולם, "לתקן עולם במלכות שד-י", לפעול שהעולם יהי' באופן שיהי' ניכר בו ממשלתו של הקב"ה.

נהוכאמור – יעשו זאת בשמחה ובטוב לבב, ובזריזות הכי גדולה, ואז – "מיד הן נגאלין" (בלשון הרמב"ם) בגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקויים היעוד "אז אהפוך אל עמים גו' כולם גו' לעבדו שכם אחד", ובקרוב ממש.

נו* * *

נזט. כאמור לעיל בנוגע למעלות של ה"נוער" – לכל לראש אלו שהם צעירים בפשטות, במספר השנים – שלא הורגלו למדידות והגבלות של חיי יום-יום, בגלל היותם עדיין צעירים בשנים; ומעלה שני' – שיש להם את כל המרץ שעדיין לא נוצל ובוזבז בעניני החיים שבעולם; ומעלה שלישית שאולי עולה על כולנה – שעדיין לא הורגלו לענין של "פשרה".

נחובהקדמה – שישנם הסבורים ש"פשרה" היא דבר שאי אפשר להתקיים בלעדיו, ולאחרי שעושים זאת פעם פעמיים ושלש, הרי זה באופן שלאחרי ש"עבר ושנה" – "הותרה לו", או עכ"פ "נעשית לו כהיתר".

נטובזה גופא – יש פשרות שנכפו עליו, ויש פשרות שכפה על עצמו... ולאחרי שחי בדרך זו משך זמן, התרגל ש"פשרה" אינה דבר

ס45
נורא ("ניט אַזאַ גוואַלד"), ואולי אין צורך להתבייש בכך, ובכל אופן – ביכלתו לחיות עם "פשרה".

סאאך לאמיתו של דבר – "פשרה" היא היפך האמת!

סבואין זה באופן ש"פשרה" אינה האמת, ושקר הוא היפך האמת; כשם ששקר הוא היפך האמת, כך גם פשרה היא היפך האמת, כי, אמת יש רק אחת, וכל ענין של סטי' על ימין או על שמאל, אינו אמת, אלא היפך האמת. – פשרה יכולה להיות "למחצה לשליש ולרביע"; וכן שקר יכול להיות שקר גדול קטן או בינוני וכו'; משא"כ אמת – יש רק אחת ויחידה, ובמילא, כל דבר שאינו אמת, הנה גם אם זוהי פשרה – הרי זה כבר ענין שהוא היפך האמת.

סגוגם כשטוען שבענין מסויים הי' מוכרח לעשות פשרה, כיון שהקב"ה ברא אותו "בארץ", בארץ הלזו הגשמית והחומרית, ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – דורשים ממנו שידע שזהו ענין של "חטא" ("יחטא"), ולא יחשוב שזוהי פשרה ולא חטא, ועד שיכול לטעות שאפילו פשרה לא היתה כאן אלא ענין של מצוה!...

סדהן אמת שזהו עולם שקשה להיות בו במעמד ומצב ד"צדיק .. (ש)לא יחטא", אבל מה שתובעים ממנו – שלא יכפור האמת, לא כלפי עצמו ולא כלפי אחרים, כך, שכאשר שואלים אותו מה עשה – ישיב, שלא הי' זה ענין של מצוה, ענין של פשרה; זה הי' ענין של חטא.

סהאבל, בטבע בני אדם, כיון ש"אדם קרוב אצל עצמו"13, הנה כאשר "יחטא" פעם אחת, ו"יחטא" פעם שני', ועד"ז בנוגע לפשרה, שחסר באמת שבדבר – אזי נדמה לו ורוצה להשלות את עצמו ש"נעשית לו כהיתר" (בכ"ף הדמיון) עכ"פ, וזוהי פתיחת הדרך שלאח"ז יהי' באופן ש"הותרה לו" (ללא כ"ף-הדמיון).

סוולכן, קל יותר להזהר מזה – לאלו שעדיין לא היו מוכרחים בפשרות [ואז להחזיק חשבון שפשרה הו"ע של חטא], ועאכו"כ לא פשרה שכפה על עצמו.

סזוזוהי המעלה של צעירים בשנים, שפחות התעסקו עם העולם, והיו יכולים יותר לעמוד בתקפם על השקפת עולמם, ע"פ האמת לאמיתתה – שנקל להם יותר אופן ההנהגה האמורה לעיל, לקבל את האמת בתור

סח46
"קו השָנִי", בתור מורה-דרך בחייו היום-יומיים, ולהרעיש בסביבתו שכולם יתנהגו כך.

סטוזוהי המעלה השלישית והעיקרית של הנוער – שעדיין לא הורגלו שיכולים לחיות עם פשרה, אע"פ שיודע בעצמו שאין זה האמת.

עי. ויש להעיר בתור מאמר המוסגר:

עאאין זה סתירה כלל לדין בחושן-משפט בנוגע לדין-תורה, שיש להשתדל לערוך פשרה במקום ענין של דין וכו' (ככל הפרטים שבזה) – כי, ה"פשרה" שאודותה מדובר בחושן-משפט היא בנוגע לענין שתלוי בשני צדדים, וכאשר שניהם מסכימים לערוך פשרה ביניהם (במקום לפסוק כפי המתחייב ע"פ דין באמת לאמיתתו), נעשית פשרה זו פסק-דין אמיתי באמת לאמיתתו ע"פ תורת אמת.

עבמשא"כ בנוגע לפשרות בענינים של צדק ויושר וכו', שאודותם דובר לעיל.

עגיא. אמנם, בענין זה לא נוגע כ"כ מספר שנותיו בפועל כפי שנרשם ב"תעודת-הזהות" או ב"פּאַספּאָרט"; נוגע כאן עד כמה יש לו כח ומרץ, ועד כמה הוא מוכן לעמוד בתוקף ולהלחם עבור השקפת עולם אמיתית – שהאמת תשלוט בעולם, החל מחייו וחיי האנשים שנמצאים תחת השפעתו.

עדובמכ"ש ממדת פורעניות – כמדובר כמ"פ אודות הסגנון של בעל השמחה והגאולה, שכשהי' מדבר אודות הצורך ללמוד יהדות עם ילדים, הי' מוסיף מיד, שאין כוונתו דוקא ל"ילדים" מצד זה שלא מזמן נולדו, אלא כוונתו ל"ילדים" ביהדות, לפי שזה עתה התחילו לידע משהו אודות יהדות;

עהואם אדם מבוגר יכול להיות בסוג של "ילד" בנוגע לדברים טובים – הרי "מרובה מדה טובה", בנוגע למלחמה עבור האמת (ללא פשרות) בכל המרץ והחיות, שבודאי לא נוגע לפני כמה שנים נולד, אלא נוגע ה"שטורעם" והכח וההתמסרות אל האמת.

עוועפ"ז מובן שכל האמור לעיל בנוגע לתפקיד המיוחד של הנוער, הרי זה מתחיל מאלו שהם צעירים בכל המובנים, אבל בזה נכללים גם

עז47
אלו שהם "צעירים" בענינים העיקריים והתנאים העיקרים הדרושים למילוי שליחות זו – כאמור – שאינו מאפשר שירמו אותו ע"י "פשרה", אלא הוא תובע ו"מרעיש" אודות האמת, ועושה זאת עם כל החיות והמרץ של צעיר, שאז יש לזה השפעה גדולה יותר שלא בערך.

עחיב. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

עטחשבתי לאחרי השיחה הקודמת, שתוכן הדברים "ידליק" מיד את הצעירים, ובמילא יתבטא הדבר בהניגון שלהם וגם בהפעולה שלהם. אבל לדאבוני, כנראה נכלל זה בין כל הדברים הנאמרים, שלאח"ז יחזרו עליהם וירשמו אותם ויחליטו על איזה אצטבא להניח אותם... מבלי להתבונן בכך שמדברים אל הנוער, ולכל לראש – לאלו שנמצאים כאן.

פוכאמור – לא רק לאלו שהם צעירים בשנים גשמיים, אלא בעיקר – לאלו שהם "צעירים" בנוגע למרץ הדרוש כדי למלא את השליחות לעשות מהעולם "גן" ו"דירה" לו ית', ולעשות זאת מתוך מלחמה עבור האמת, וביטול כל מיני פשרות וכו'.

פאואז הולכים עם האמת דתורת אמת בדרך האמת – אל הגאולה האמיתית, ובקרוב ממש.

פב* * *

פגיג. דובר כמ"פ בנוגע לענין של הוראה, שמצד טבע בני אדם, הנה ככל שידברו באריכות בביאור והסברה בכל הטעמים, הרי כדי שיבואו הדברים בפועל, צריך ליתן גם דוגמא בנוגע לפועל ממש, או בלשון החסידות: ה"בכן" של הענין, שזוהי ה"בחינה" אודות הענין המדובר, ואם הדברים פעלו פעולתם ואכן באו בפועל.

פדובנוגע לעניננו – יכולים לחפש כמה ענינים של פועל בהמשך להמדובר לעיל; אבל, מה ש"קרוב קרוב יותר" וברור יותר ששייך לי"ב-י"ג תמוז – יש למצוא בדבריו של בעל השמחה והגאולה (כנ"ל ס"א), ובפרט בדברים שדיבר בהתוועדות של י"ב-י"ג תמוז.

פהויש להתעכב במיוחד על הדברים שנאמרו בהתוועדות י"ב-י"ג תמוז תש"ב, לפני שלושים שנה ("ויהי בשלושים שנה"), כפי שכבר נדפס, ובזה גופא (שהרי גם אז דובר אודות כמה ענינים, וביניהם) – מה שסיפר אודות שנת תרפ"ב, לפני יובל (חמישים) שנים.

פו48
יד. ובהקדים – שמדובר אודות התקופה של התחלת הנשיאות, שהתחילה בשנת תר"פ [ועדיין לא עברו שנתיים ("קאַרגע צוויי יאָר"), כיון שמאורע זה אירע כנראה קרוב להתחלת תרפ"ב], והי' אז מצב של "עת צרה היא ליעקב" – שהתחילו הגזירות בנוגע ליהדות, לימוד התורה וקיום המצוות במדינה ההיא, וחששו שהגזירות יפחידו את המתעסקים בהפצת היהדות בכלל, ובמיוחד ובפרט – בעניני חינוך הדור הצעיר, שענין זה הי' נוגע ביותר – כיון שהמצב הי' באופן שברחוב לא היו יכולים לראות יהדות, ולכן הי' הכרח בהחינוך בבית וב"חדרים" באופן שיחליף גם את החינוך שקיבלו בדור שלפנ"ז מהרחוב בעיירה היהודית, שבעצם היציאה לרחוב פגשו כבר בעניני יהדות, משא"כ בשנת תרפ"ב כשהתחילו הגזירות, שאז היתה הגזירה בכל התוקף, ועדיין לא הי' הנסיון כיצד להתמודד עמה.

פזובכן: בהתוועדות י"ב-י"ג תמוז בארצות-הברית לפני שלושים שנה סיפר בעל השמחה והגאולה אודות המאורע שהי' בשנת תרפ"ב (לפני יובל שנים מהיום), שכאשר נודע אודות תוקף הגזירות, והיו צריכים לנקוט אמצעים חזקים ביותר להתגבר על זה, ולא היו יכולים לעשות זאת ברחוב, בריש גלי, כיון שהיתה סכנת-נפשות ממש,

פח– ולא שפחדו כ"כ מהסכנת-נפשות, אלא שהי' זה ללא תועלת, כי, אם היו עושים זאת ברחוב, היו מסלקים מיד את אלו שהיו יכולים לפעול בחינוך ליהדות ובכל עניני יהדות –

פטהתאספו אז – כפי שסיפר בשיחתו – עוד תשעה אברכים, והוא, בעל השמחה והגאולה, הי' העשירי, וכרתו ברית ביניהם שלא להתיירא מפני הגזירות והקשיים עם כל הענינים הקשורים בזה, ויתמסרו לעבודה של הפצת היהדות באופן דהולך ומוסיף (כפי שנדפס בארוכה בשיחה בספר השיחות תש"ב).

צטו. והנה, בכלל לא הי' הסדר של בעל השמחה והגאולה לדבר ענינים שאינם שייכים לענין של פועל, ועאכו"כ לדבר ענינים בשבח עצמו – אא"כ הי' מוכרח בזה, כדי שתהי' מזה הוראה בנוגע לפועל עבור הזולת, שבשביל זה ויתר על הנהגתו וכו' ודיבר בשבח עצמו, ובלבד שתהי' מזה תועלת לזולת.

צאולכאורה: מהי ההוראה מכל סיפור זה – בה בשעה שהקב"ה עזר

צב49
והצליח ואיפשר לחיות בארצות הרווחה במעמד ומצב של חירות, ויכולים לעסוק בעניני יהדות באופן דמוסיף והולך, ללא צורך במס"נ בפועל, כיון שאין גזירות וקשיים כמו בזמן ההוא, ועאכו"כ שאין צורך להתאסף בחשאי ולהתקשר ביחד באופן של כריתת ברית שלא להתפעל משום דבר ולעסוק בהפצת היהדות, כך, שלכאורה הרי זה נשאר רק סיפור יפה שאירע "לימים ראשונים", לפני חמישים שנה?!

צגומזה גופא מוכח שיש בסיפור זה הוראה שכל אחד יכול להשתמש בה בנוגע לעצמו.

צדטז. ובהקדמת המאמר של רבינו הזקן (מאמר קצר שכבר נדפס) שבו מבאר דיוק הלשון "מסירת נפש":

צהלכאורה הי' צריך להיות הלשון מסירת הגוף, מסירת חייו, ומהו הלשון "מסירת נפש"?

צוומבאר בזה רבינו הזקן (ובתוספת ביאור שיש לומר בדרך אפשר), שבעיקר נוגע מסירת הרצון,

צז– שזהו ענין ה"נפש", שפירושו בלשון הקודש הוא (גם) רצון, כמו "אין נפשי אל העם הזה", שפירושו אין רצוני, ועד"ז בכ"מ בכתבי קודש דתנ"ך שנאמר "נפש" או "נפשי" ("לא נשא לשוא נפשי" וכיו"ב), פירושו גם ענין הרצון –

צחכי, בשעה שמוסר רצונו כדי למלא שליחות מסויימת וענין מסויים, כך שאין לו רצון משלו; צריך רק לומר לו מה לעשות, ואז עושה זאת באותה חיות כאילו הי' זה הרצון שלו – אזי באים בדרך ממילא כל שאר הענינים, שאינו מתפעל מדברים המצירים ומעיקים, ענינים של קשיים עד לתכלית הקושי, ועד שאינו נרתע אפילו ממסירת הגוף – שזהו הענין של "מסירת נפש" כפירוש העולם, למסור נפשו על קידוש השם וכיו"ב.

צטיז. וזוהי ההוראה מענין ה"מסירת נפש" – לפי פירוש רבינו הזקן שענינה מסירת הרצון – ששייכת גם בזמן הזה:

קבשעה שבאים ליהודי ואומרים לו: שמע נא! עזוב את כל עניניך, ומסור את רצונך במסירה אמיתית (להניח לגמרי את הרצונות האישיים,

קא50
ולהתמסר לגמרי) לעבודה של הפצת היהדות, כפי שדרש בעל השמחה והגאולה די"ב-י"ג תמוז ומסר נפשו על זה בפועל כפשוטו – הרי זה אחד הדברים הכי קשים לפעול!

קבוטעם הדבר – כיון שיש לו מיד כל מיני הסברות: הוא צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות בעצמו, ובשביל זה צריך לעסוק בפרנסתו הרוחנית או בפרנסתו הגשמית וכיו"ב;

קגואם יצטרך להתעסק עם הזולת – הרי כיון שבאותה שעה לא יוכל להתעסק בלימוד סוגיא עמוקה לעצמו, או בקיום מצוות התלויות בו, מצוה פרטית שלו, או בענין ששייך לבני ביתו, כיון שאינו יכול לעשות שני הדברים בבת אחת, הנה מטבע האדם, שרוצה להתעסק עם עצמו ובני ביתו; ורק לאחרי כן, כשישאר לו זמן פנוי – "לכשאפנה" – הנה להיותו אדם דתי וישר שמתנהג ע"פ צדק ויושר, ויש לו רגש אהבה לחבירו, "ואהבת לרעך" (אלא שחסר רק ה"כמוך"...), אזי יתעסק גם עם הזולת.

קדועל זה בא הלימוד בזמן הזה ובמקום הזה (במדינות הרווחה):

קהלכאורה יכול לחשוב שפעם הי' מאסר בבית-האסורים, ולאחרי כן היתה גאולה, ולכן, יקרא את סיפור הדברים, וישמח ויאמר "לחיים", וילמד את המאמר או המאמרים הקשורים עם ימי הגאולה, ובכך יצא ידי חובתו.

קוועל זה אומרים: לא! העיקר – מתחיל רק עכשיו! ובמה מתבטא העיקר? – להתאסף עשרה יהודים ביחד (לא להסתפק בעצמו, אלא לפעול לכל-הפחות על עוד תשעה יהודים) שיפעלו על עצמם למסור את רצונם עבור הענין שאודותיו כתב בעל השמחה והגאולה במכתבו1 – בנוגע להפצת התורה, הפצת היהדות והפצת קיום המצוות, באופן דהולך ומוסיף.

קזיח. ומבהיר מיד, שענין זה צריך להיות באופן של "כריתת ברית":

קחלולי זאת – יכול להיות שבו ביום בעמדו בהתעוררות די"ב-י"ג תמוז, הרי הוא אוחז בזה ומתכוין לכך באמת; אבל לאחרי שינת הלילה, הנה בקומו מחר בבוקר כ"ברי' חדשה" [שלכן צריך לומר "שהחזרת בי נשמתי" וליטול ידים, כפי שמביא רבינו הזקן לפסק הלכה בשו"ע שלו]

קט51
– אזי מתחיל להתבונן מחדש בכל הענין, האם הוא צריך למסור את רצונו, ועד כמה – לגמרי או למחצה, ואולי מספיק לשליש או לרביע.

קיוכל זה – אפילו ב"אסרו חג" די"ג תמוז; ועאכו"כ כעבור יומיים, שבוע או חודש – אזי יכול להיות שבנוגע לפועל לא ישאר מאומה מהמסירת נפש ומסירת הרצון שהיתה אצלו מצד ההתעוררות די"ג תמוז.

קיאועל זה מועילה הכריתת ברית – שענינה של כריתת ברית כפשוטו, שכאשר כורתים ברית על ענין מסויים, אזי מבלי הבט על שינויים שיכולים להיות, מוכרח הוא להתנהג ע"פ הכריתת ברית.

קיבוכמבואר בארוכה בלקו"ת פ' נצבים בנוגע לכריתת ברית שבין הקב"ה ובנ"י, "לעברך בברית הוי' אלקיך", שזה קושר ומחייב את הקב"ה ואת בנ"י, שלאחרי הכר"ב ביניהם, הנה ללא נפק"מ כיצד תהי' הנהגת בנ"י – "להחליפם באומה אחרת אי אפשר", ועד"ז להבדיל להיפך, שבודאי אי אפשר להחליף ח"ו הענין ד"ה' אחד".

קיגוכן הוא בעניננו בהכר"ב בנוגע לאדם התחתון – שכאשר קוראים את המכתב, ויודעים הסיפור שסיפר אודות המאורע שאירע לפני יובל שנים, וצוה להדפיס זאת – לא רק כדי לקרוא סיפור יפה, אלא כדי שיוציאו מזה "בכן" שאליו מכוונים הדברים ("אַז דאָס מיינט מען טאַקע אים אַליין"), ולא להסתפק בכך שפועל בעצמו מסירות-נפש, אלא בכח המשלח, בעל הגאולה והשמחה, אוסף לכל-הפחות עוד תשעה יהודים, שאז "אכל בי' עשרה שכינתא שריא", וכולם יחד כורתים ברית על ענין זה – הרי זה נמשך בפועל, ובהצלחה רבה, כיון שזהו באופן ש"שכינתא שריא".

קידונעשית שנה של גאולה – גאולת הפרט והיחיד וגאולת הציבור והכלל, ועד לגאולת כל בנ"י ע"י משיח צדקנו, ובעגלא דידן.

קיה* * *

קיויט. כאשר דורשים כל האמור לעיל מיהודי, נשמה בגוף, גוף בשר ודם (שכך נברא ע"י הקב"ה), שנמצא ב"בירא עמיקתא", בעוה"ז [לא נשמה בגוף בעולם עליון, בדוגמת אליהו הנביא שעלה בסערה השמימה בגופו, אלא בעוה"ז] הגשמי והחומרי (שמהגשמיות נעשה אח"כ גם

קיז52
חומריות), ועוד בזמן הגלות, ובסוף הגלות, "בעקבתא דמשיחא", שאז ישנם כל הסימנים שנימנו בסוף מסכתא סוטה, שמוסיפים בקושי של השליחות והעבודה למלא תפקידים האמורים להפיץ יהדות, תורה ומצוות, ועאכו"כ באופן של מסירות-נפש, כפירוש רבינו הזקן שעיקרה מסירת הרצון (כנ"ל) – אזי שואל: איך יכולים לצפות ממנו דבר כזה?!

קיחהוא יודע אמנם שהקב"ה הבהיר מלכתחילה ש"אינו מבקש כו' אלא לפי כחן", כך, שכאשר הקב"ה דורש ומבקש דבר מסויים, נותן תחילה את הכחות הדרושים למלא דרישה ובקשה זו, ועאכו"כ כשבאה אח"כ בתור הוראה ובקשה של נשיא בישראל, כמו בעל הגאולה והשמחה, הרי זה בודאי צריך להיות לפי-ערך הכחות של זה שממנו דורשים זאת; אבל הוא לא במעמד ומצב שבו הי' בעל הגאולה והשמחה, לא מצד הכחות ולא מצד המסירות-נפש וכו' וכו', ואעפ"כ אומרים שדורשים זאת ממנו, כיון שבעל הגאולה והשמחה פעל זאת בעצמו בשנת תרפ"ב וכו' וכו'.

קיטוכאמור לעיל שהא גופא שסיפר זאת ובפירסום בדפוס – למרות שנראה כאילו לכבוד עצמו הוא דורש,

קכ– ולהעיר בתור מאמר המוסגר, שזהו ע"ד שאמרו אוה"ע על הקב"ה, כדאיתא בגמרא ובמדרש: "בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהי' לך, אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך, חזרו והודו למאמרות הראשונות" –

קכאהרי זו הוכחה שמצפים שכך יעשה כל מי שיגיע אליו סיפור זה, ועל ידו יגיע לעוד תשעה יהודים.

קכבולכאורה, הרי זה שלא בערך לגמרי! ועאכו"כ לדרוש זאת לא רק ביום י"ג תמוז בשעת ההתוועדות, אלא גם למחר ומחרתיים, "ויש מחר לאחר זמן" – ריבוי זמן לאח"ז, ולא עוד אלא שיעשה זאת מתוך חיות ובשמחה ובטוב לבב.

קכגכ. ובכן, כללות ההסברה בדבר – ע"פ המבואר בחסידות בנוגע ללשון "פתח ר' שמעון ואמר וכו'", "פתח" דייקא, שעיקר הקושי הוא להיות הראשון שפותח דרך חדשה בלימוד התורה או בעבודת ה'; ולאחרי

קכד53
שישנו כבר הראשון שפתח וסלל את הדרך והראה שיכולים ליישם זאת בפועל – אזי נעשה הדבר קל יותר (מצד מיעוט המניעות ועיכובים וקשיים) שלא בערך לאלו הבאים אחריו.

קכהועד"ז מבאר הרמ"מ מהאָראָדאָק, בעל פרי הארץ, בנוגע לגודל ההפלאה ("וואָס איז אַזוי דער שטורעם") של המס"נ דאברהם אבינו בענין העקידה:

קכוכתיב "והאלקים נסה את אברהם וגו'", ואיתא במדרז"ל שאמר לו הקב"ה: "נסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכולן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים" (שבזה תלוי התוקף של כל ט' הנסיונות שעבר לפנ"ז).

קכזולכאורה אינו מובן: הרי יודעים שב"ימי הביניים" ובשעת הגזירות וכו', רח"ל, היו כמה וכמה (וביניהם גם אנשים פשוטים) שלא שמעו הציווי מהקב"ה, ואעפ"כ התנהגו בפועל ממש כמו בענין העקידה, ולא מחשיבים זאת כמו הנסיון של אברהם אבינו?!

קכחומבאר בזה בעל פרי הארץ, שלאחרי שאברהם אבינו פעל בעצמו לשנות טבע הנפש ועד לטבע הגוף, ולקיים ציווי ורצון ה' לעקוד "את בנך את יחידך אשר אהבת" – נעשה הדבר קל יותר שלא בערך עבור אלו הבאים אחריו, ועד שאפילו אנשים פשוטים יכולים לעשות זאת.

קכטוכן הוא בנוגע לכל הענינים שבהם נאמר "פתח ר' שמעון", "פתח אליהו ואמר" – שהם פתחו "פתח" בענין מסויים זה, כיון שעד אז הי' "קיר" שהוצרכו לבקוע אותו, ולאחרי שפתחו "פתח" – יכולים כולם לעבור דרכו, כיון שכבר אין "קיר" שמונע את המעבר, וצריך רק לפסוע כמה פסיעות ולעלות על הדרך.

קלועד"ז בעניננו – לאחרי שבעל הגאולה והשמחה "פתח" את הדרך ובקע את ה"קיר", וביטל את ההתנגדות מבפנים, ואפילו את ההתנגדות מבחוץ, מאויר העולם ומאומות העולם, שיוכלו לפעול זאת ללא צורך במאמץ וללא הכחות העצומים שהיו אצלו.

קלאעד כאן היא ההסברה הכללית בענין זה וכיו"ב.

קלבכא. אך אעפ"כ, טוען היהודי שאומרים לו כל הנ"ל – שהוא חי

קלג54
כבר כך וכך שנים, ומעולם לא היתה בחייו מסירות הנפש והרצון, שאכן ימסור רצונו לאמיתתו, ובאופן שיחזיק הדבר משך זמן.

קלדוהמענה על זה – כפי שדובר בהתוועדות הראשונה של י"ב-י"ג תמוז שנה זו אודות מ"ש בקריאה דיום השבת "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו",

קלה– שענין זה בא בתור הקדמה למ"ש לאח"ז "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", שתיבת "הן" מורה שזהו בתור המשך ותוצאה ממ"ש לפנ"ז "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" –

קלוומפרש רש"י [שמזה מוכח שזהו פשוטו של מקרא, כהכלל של רש"י בנוגע לפירושו על התורה: "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא"], שבלעם אומר על בנ"י "אני רואה אותם מיוסדים וחזקים ("שטאַרק און פאַראַנקערט און פאַרוואָרצלט און פאַרפונדעוועט") כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות".

קלזכלומר: בגלל שאבותיהם היו באופן של "צור", אבן חזקה, ואמותיהם היו באופן של "גבעה" – שלכאורה הרי זה אותו עפר האדמה במישור סביבות הגבעה, אבל אעפ"כ, מתנשאת הגבעה למעלה משטח האדמה שמסביבה, כך, שהעומד על הגבעה יכול לראות שלא בערך יותר מזה שנמצא במישור, ועד ששטח הגבעה הוא ד' פעמים יותר מהשטח שבמישור (ארבע שיפועיו) – לכן, גם יהודי זה שרואים עכשיו הוא מיוסד וחזק כמו צור וגבעה, היינו, שיש לו את החוזק שהי' לאברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה.

קלחוזהו הביאור וההסבר לכך – "הן גו'" – שאע"פ שבנ"י מסובבים בשבעים אומות העולם, שכולם מתנהגים בדרך שונה לגמרי שלא בערך, הנה בנ"י הם "עם לבדד", עם לעצמו שיש לו הנהגה מיוחדת, ולא אופן הנהגה של "מִדְבָּר", אלא "לבדד ישכון", היינו, שזוהי הנהגה שקובעת לו סדר חיים באופן שיהי' שוכן כפי ששוכנים האומות שמסביבו, אלא "לבדד ישכון", באופן הנהגה משלו.

קלטואין זה בגלל שאין לו עסק עם שאר האומות (שאינם מתקרבים אליו להתערב עמו) ואינו יודע מה נעשה עמהם, אלא באופן ש"בגויים לא יתחשב", היינו, שנמצא בין הגויים (כמודגש באות ב' ד"בגויים"),

קמ55
ואעפ"כ "לא יתחשב" – שאין חשבון שייכות וערך לסדר החיים שלו עם סדר החיים של הסביבה.

קמאואפילו מי ש"בשם ישראל יכונה" – כאמור לעיל (ס"ד) שהוא טוען שאין לו שייכות כלל ל"ישראל", ושם ישראל אצלו הוא כינוי בלבד, ואילו הוא "אזרח" של העולם, "אזרח" של המדינה שבה דר, ורק בגלל שנולד להורים יהודים לא איכפת לו שמדביקים לו כינוי של שם ישראל – רואים בפועל שכאשר פונים אליו ושואלים אותו: מי הי' אבי-זקנך? אזי מתחיל להתגאות שלאבי-זקנו הי' זקן לבן ארוך, ואמו-זקנתו חבשה פאה גדולה...

קמבועד כדי כך, שכאשר יושב – ללא כובע – בשולחן שבו לא מופרך אצלו לקבוע חוק שמעמיד בסכנה 14 מליון יהודים, הנה בשעת מעשה מתגאה בהצביעו על הקיר שבו תלוי' תמונה של אביו או זקנו או אבי-זקנו, עם זקן ארוך, כיפה של משי וסירטוק גדול, ומוסיף לספר, שהנהגתו היתה באופן של "ראש צורים", ועד"ז היתה הנהגת האשה, זקנתו, באופן של "גבעות".

קמגכלומר: אפילו מי ש"בשם ישראל יכונה" – כששואלים אותו: מניין מוצאך? – משיב: מה השאלה?! אבי-זקני הי' רב, שוחט או מלמד וכיו"ב, ואמי-זקנתי היתה זו שמקריאה את ה"תחינות" ב"עזרת-נשים", כך, שהוא בעצמו מתגאה שמוצאו "מראש צורים" ו"מגבעות".

קמדואין זה באופן שמתגאה אבל לא מרגיש שיש לו במה להתגאות, אלא רואים שהוא אכן מתכוין לכך!

קמהוהרי זו הוכחה גמורה ואמיתית, שאם רק יתחילו להיטפל אליו ולחפור כו' – הנה סוכ"ס יגיעו ויגלו את ה"ראש צורים" וה"גבעות" שבלבו פנימה, אלא שמצד סיבות שונות ומשונות הי' מכוסה בעפר וצרורות ואבנים וכו' וכו' – ענינים שאינם מאפשרים שה"ראש צורים" וה"גבעות" יפעלו פעולתם בפועל.

קמואבל כאשר יודעים ש"תהיו אתם ארץ חפץ", כפירוש הבעש"ט שכל אחד מישראל הוא "ארץ חפץ" של הקב"ה, בדוגמת ארץ שבה טמונים אוצרות יקרים מכל יקר, ובכללות, שברור הדבר שכאשר יחפרו אזי יגיעו לגלות את ה"באר מים חיים", "עלי באר ענו לה", אלא שיש

קמז56
צורך בסיוע ופתיחת הדרך ע"י ה"שרים גו' במחוקק גו'", שהם מנהיגי ישראל לדורותיהם, עד לבעל הגאולה והשמחה בדורנו זה – הרי בודאי שאצל כל אחד מישראל, הן איש והן אשה, "מנער ועד זקן טף ונשים", ישנו הענין ד"מראש צורים" ו"מגבעות", שמתגאה בכך שמוצאו מסבא שעסק בחיות ולהט בעניני יהדות ותורה ומצוות, ועד"ז דור אחר דור, עד "מראש צורים – אלו האבות", אברהם יצחק ויעקב, "ומגבעות אשורנו – אלו האמהות"84, שרה רבקה רחל ולאה, ועד שענין זה בא בפועל – שפועל גם עליו שיהי' אחד מאלו ש"לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

קמחכב. ומזה באים לכל התוצאות האמורות לעיל – שתהי' מסירת הרצון כדי להפיץ יהדות בכל מקום שידו מגעת, ולצרף אליו לכל-הפחות עוד תשעה יהודים, וביחד נעשים "עדה קדושה", "ובתוכם הוי'" – "שכינתא שריא".

קמטוכאמור לעיל שזה ש"בשם ישראל יכונה" – מתעלה להיות "שומרי מצוה", ומתעלה להיות "מחבבי תורה", וכאשר מצרף אליו עוד תשעה יהודים, אזי נעשה הענין ד"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה",

קנ– ולהעיר שהמאמר הראשון ששלח בעל השמחה והגאולה יחד עם המכתב הכללי1 הוא המאמר ד"ה "עשרה שיושבים ועוסקים בתורה" –

קנאשעי"ז נעשה הענין של פרהסיא הכי גדולה, וכך "כובשים" את העולם ע"י התורה, ופועלים שיהי' עולם תורני ("אַ תורה-וועלט").

קנבועי"ז פועלים ש"ישבתם לבטח בארצכם", ועד "ואולך אתכם קוממיות" – בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שילמד תורה את כל העם כולו.

קנג* * *

קנדכג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה הוי' מלך גאות לבש.

קנה* * *

קנו57
כד. ע"ד האמור לעיל (ס"ז) שכאשר מתרגלים משך זמן בהנהגה מסויימת בצד הלא טוב אזי קשה לשנותה – כן הוא גם בנוגע למי שעד עתה הורגל לעסוק רק עם א' מהסוגים ד"מחבבי תורתנו", "שומרי מצוה" ו"אשר בשם ישראל יכונה" (או אלו שביניהם),

קנז– אם מצד ההרגל שנעשה טבע, או שמלכתחילה מטבע תולדתו אוהב להתעסק עם בעלי שכל, ולכן עיקר התעסקותו עם "מחבבי תורה"; או שאוהב להתעסק עם בעלי פועל, ולכן עיקר התעסקותו עם "שומרי מצוה"; או שאוהב בטבעו דוקא ענין של "איפכא מסתברא", וכיון שצריך לנצל כח זה בהפצת היהדות, מחפש אדם שסבור להיפך כדי שיוכל למלא טבע נפשו לומר "איפכא מסתברא" ולהפוך את הזולת, ולכן מתעסק בעיקר עם זה ש"בשם ישראל יכונה" –

קנחשקשה לדרוש ממנו לצאת ממדידה והגבלה ולעסוק (בבת אחת או עכ"פ להתחיל לעסוק) עם כל ג' הסוגים הנ"ל.

קנטובהקדם המבואר בתורה אור בדברי ר' יוסי בן קיסמא לרבי חנינא בן תרדיון "כלום מעשה בא לידך וכו'" (שהתנהג כמו בנימין הצדיק) – שכדי לברר אם ההנהגה בענין הצדקה היא מצד הטבע או מצד ציווי הקב"ה, יש לבחון אם הוא שייך למעשה שהוא היפך החסד.

קסוע"ד שמצינו אצל היהודי הראשון, "אחד הי' אברהם", שדוקא במעשה העקידה נאמר "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" – כיון שהיתה סברא לומר שלהיותו איש החסד גם מצד טבע נפשו וטבע גופו, לא יפלא שמפיץ אלקות בכל מקום, מכניס אורחים וכו'; זהו אמנם ציווי הקב"ה, אבל גם טבע גופו ונפשו מתאים לזה. ולכן, אימתי היתה תכלית השלימות בנסיונותיו – כשנתנסה בענין העקידה, שזהו ענין של שפיכות דמים, היפךטבע החסד והרחמים והצדק, ואעפ"כ עשה זאת "בזריזות נפלאה וכו'", ולכן "עתה ידעתי וגו'", כיון שרואים שיש אצלו גם ענין הגבורה, שיכול להיות רק מצד היותו "ירא אלקים", וזוהי ההוכחה גם בנוגע לכל ההנהגות שלו, שהם (לא מצד טבעו, אלא) מצד ציווי הקב"ה.

קסאועד"ז בעניננו, שדורשים ממנו שלמרות הטבע שלו [כולל גם אם שינה את טבעו, אלא שכבר התרגל בעבודה באופן כזה, ו"הרגל נעשה

קסב58
טבע" (כמבואר בארוכה בתניא)], יתחיל להתעסק עם סוגים שהם הפכיים לגמרי ["מחבבי תורה" – בעלי שכל; "שומרי מצוה" – אנשים בעלי פועל, ו"אשר בשם ישראל (רק) יכונה" – סוג אחר לגמרי, שאצלם צריך לפעול ענין של "איפכא מסתברא"]; אלא שזוהי עבודה גדולה, כיון שצריך לצאת מהמדידה וההגבלה שלו.

קסגאמנם, כשמדובר אודות ענין שנוגע אל הזולת – הרי זה ע"ד שמצינו בנוגע למצות צדקה בכלל, שלעני מקבל הצדקה אין נפק"מ אם כוונת הנותן היתה לשמה,

קסד[ועד להמדובר בארוכה בהתוועדות קודמת אודות מאמר הספרי שהמאבד סלע ובא עני ומצאה ונתפרנס בה הנה עז"נ "ולך תהי' צדקה" – אע"פ שלא זו בלבד שלא היתה לו כוונה ליתן צדקה, אלא יתכן שאינו יודע שאיבד הסלע, או שמצטער על איבוד הסלע, כיון שאין בזה נפק"מ לעני שע"י סלע זה החי' את נפשו ונפש בני ביתו],

קסהומזה מובן גם בנוגע לאלו שמצד הטבע וההרגל שלהם מסוגלים הם לעבודה הנ"ל – שלהם נקל יותר והם פועלים זאת באופן ד"יפה שעה אחת קודם", וביתר שאת וביתר עוז.

קסוכה. ובנוגע לעניננו, שצריך לעמוד בכל הנסיונות ולעסוק בהפצת היהדות, תורה ומצוותי' – הנה אלו שרגילים בזה, עד שנעשה "כמו טבע בנפשותיהם", הם אלו שעלו לאחרונה מהמדינות ש"מאחורי מסך הברזל":

קסזלמעלה מיובל שנים, שנקרא ע"פ דין בשם "עולם",

קסח– כדאיתא במכילתא על הפסוק "ועבדו לעולם" שחמישים שנה קרויין "עולם", וזהו שאמרה חנה על שמואל הנביא שתשאיר אותו ב"שילה" באופן ש"ישב שם עד עולם", וכיון ששמואל חי נ"ב שנה, ובהיותו בן שנתיים הביאה אותו חנה לשילה, נמצא ש"עולמו" הי' חמישים שנה –

קסטהיתה כל הנהגתם באופן של מסירות-נפש בפועל על כל ענין של תורה ומצוותי', הן על "קלה שבקלות" והן על "חמורה שבחמורות".

קע59
וכיון שכן, הרי בצאתם משם, יש לצפות מהם – ויש להם את הכחות וההכנה הדרושים לכך – לפעול בענין זה ביתר שאת וביתר עוז, ובאופן ש"יפה שעה אחת קודם".

קעאכו. ולכן, גדולה הרחמנות על אלו שבאו משם, ומצד סיבות שונות ומשונות – בגלל שהוטרדו מיד בענינים של הסתדרות ופרנסה כו' כפשוטם ממש – לא הי' להם זמן פנוי ומקום פנוי בראש לדאוג לכך שלכל לראש יתקשרו ביניהם בארגון חזק ואיתן על מנת להמשיך בתנועת המסירות-נפש, באופן של מסירות הרצון מתוך הרווחה, בנוגע לעצמם, וכאמור לעיל גם לצרף עליהם עכ"פ עוד תשעה יהודים, כך שביחד יהיו "עשרה שיושבים ועוסקים בתורה"87 בפשטות, ובאופן ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – בהידור בקיום המצוות, כולל מצות "ואהבת לרעך כמוך"56, שהיא "כלל גדול בתורה" – להפיץ את היהדות בכל מקום שיש צורך בכך, כיון שעדיין חסרה שם תנועת המסירות-נפש, שאצלם נעשתה "טבע בנפשותיהם".

קעבוכמדובר כמ"פ, הן בפרטיות ביחידות וגם בפרסום, שסוכ"ס היתה גם תועלת גדולה בהסתדרותם בפשטות בענין של דירה ופרנסה וכו' – אם היו מתאספים כולם יחד באופן של "אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", ולאח"ז היו יכולים באופן מאורגן לדרוש ולפעול בקלות את כל עניני ההסתדרות כרצונם – בד' אמות של יהדות בגלוי.

קעגכז. יש אמנם לימוד-זכות עליהם – לכל לראש – הסיבה הפשוטה, שמצד מצב הדברים הוצרכו להתעסק מיד עם הסתדרות בענינים של פרנסה ודירה וכו' וכו'.

קעדויש עוד טעם פנימי שקשור עם תכונת הנפש:

קעהכאשר אדם רגיל לתנועה של מסירות-נפש בגלל שעומד בלחץ של גזירה כו', ולפתע משחררים אותו למקום חפשי שאף אחד לא לוחץ אותו – אזי מאבד את ההכרח שחייב לעמוד בתנועה של מסירות-נפש, כיון שאין לו מישהו שצריך ללחום נגדו; הוא לא מוכרח לנצל את כח המסירות-נפש בחיי יום-יום, כיון שהוא חפשי ללכת לבית-הכנסת להתפלל ולהניח תפילין, ולשלוח את ילדיו לחינוך כשר ע"פ התורה, שהרי נמצא עכשיו במקום שאין על זה גזירות המונעות ומעלימות.

קעוובמילא, כל כח, ככל שמשתמשים בו פחות, הרי הוא הולך ונחלש.

קעז60
וכידוע הדוגמא בזה – "מבשרי אחזה אלוקה" – מבשר הגוף, שכאשר ישנו חלק בגוף שמפסיקים להשתמש בו, מאיזו סיבה שתהי', הוא הולך פחות או עוסק פחות במלאכת יד וכיו"ב, הרי זה גורם שה"שרירים" של הרגל או היד מפסיקים להתפתח, ואפילו אם הם היו מפותחים מקודם, הרי הם הולכים ונחלשים.

קעחוכפי שמצינו בגמרא בנוגע ל"אכלושי דמחוזא" (במחוזא .. היו בני אדם הרגילים לשאת משאות תמיד), "דאי לא עבדי – חלשי".

קעטועד"ז רואה כל אחד בעצמו, באברי גופו, שככל שעסוק יותר בהילוך, מתחזקים יותר שרירי הרגל, וככל שעסוק יותר בעבודת יד, מתחזקים יותר הידים, ועד"ז בכל אבר ואבר, ועד לאבר היותר מזוכך – המוח שבראש, שככל שמשתמש בו יותר, מתפתחים יותר כח החכמה כח הבינה וכח הדעת ע"י ההתעסקות בהם גופא.

קפומזה מובן גם בנוגע להאמור לעיל אודות כח המס"נ אצל היוצאים מאחורי מסך הברזל.

קפאאמנם, אע"פ שישנו לימוד-זכות, וישנה ההסברה לסיבת הדבר – הרי זה רק ביאור מדוע המצב הוא באופן כזה, אבל אין זה משנה את המצב הבלתי-רצוי למצב רצוי.

קפבולכן, מצוה להשתדל (ואולי עדיין לא מאוחר) בנוגע לאלו שנמצאים כבר משך זמן מחוץ למסך הברזל, שעכ"פ מכאן ולהבא "ירתמו" את עצמם ואת ידידיהם וחבריהם וקרוביהם בתנועה ש"יעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" – שיהי' אצלם מעמד ומצב ד"כן בקודש חזיתיך" כמו בזמן שהיו "בארץ צי' ועיף".

קפגוענין זה יהי' מיד גם הכנת הדרך עבור אלו שעכשיו יוצאים ועולים משם משעבוד לחירות – שמיד בבואם, הנה בתקופה הראשונה, עכ"פ "שנה אחת יהי' נקי", יהיו משוחררים מכל הדאגות הגשמיות וכו', ו"ירתמו" את עצמם לכך שהמסירות-נפש שהיתה אצלם שם בגלוי, "תרעיש" עתה את הסביבה שאלי' באו, כך, שהם עצמם, ועל ידם – כל בנ"י שנמצאים בסביבתם ימסרו את נפשם ורצונם עבור לימוד התורה וקיום המצוות, כולל "ואהבת לרעך כמוך" – בנוגע לכל ג' הסוגים ד"מחבבי תורתנו", "שומרי מצוה" ו"כל אשר בשם ישראל יכונה".

קפד61
כח. ובלי נדר, הנה מ"קרן השבעים" – שבה צריכים להשתמש עבור דברים טובים ומועילים ודברים חדשים – יהי' "ואם בגבורות", שכל אלו שיקבלו על עצמם ש"שנה אחת יהי' נקי לביתו", כדי לבנות ה"דירה" לו ית' בתחתונים, יסייעו להם (נוסף על הסיוע שמקבלים ממשרדים שונים) למלאות את מחסורם – עכ"פ כפי יכולת ה"קרן", לא באופן של בזבוז, אבל באופן שיקבלו כל המצטרך להם ולבני ביתם, כדי שבמשך י"ב חדשים הראשונים יוכלו לעסוק בהפצת היהדות, התורה ומצוותי', ומתוך תנועה של מסירות-נפש, ולא להסתפק בעצמם, אלא "להרעיש" את כל בנ"י שנמצאים מסביבם.

קפהכט. אמנם, כל האמור הוא רק שאלו שהורגלו בתנועת המס"נ במשך יובל שנים יהי' להם קל יותר לעסוק בזה; אבל אין זה פוטר את כל בנ"י שנולדו (או שבאו לפני זמן רב) במקום שבו יכולים להתנהג באופן של הרחבה, ללא צורך להשתמש בכח המסירות-נפש שלהם בגלוי, ועאכו"כ לא באופן של מסירות-נפש בפשטות – שגם עליהם מוטלת השליחות וההוראה האמורה במכתב הכללי, לפעול בהפצת היהדות, התורה ומצוותי', באופן של מסירת הרצון.

קפוובכללות – כאמור לעיל, שכל יהודי יאסוף עכ"פ עוד תשעה יהודים, ולהקים "עדה קדושה" שתלך ותכבוש חלק בעולם – לפעול בו ענין של גאולה מחומריות, ואפילו גאולה מגשמיות, עי"ז שעושים מגשמיות – רוחניות.

קפזויה"ר שדיבורים אלו יגיעו בכל מקום שצריכים להגיע, ועכ"פ ובעיקר – שיפעלו פעולתם, ומכאן ולהבא יעסקו ב"כיבוש" העולם ע"י לימוד התורה (כמדובר במשך זמן האחרון), שהעולם יהי' עולם תורני ("אַ תורה-וועלט").

קפחוכיון שהתורה היא "תורת אמת" וביחד עם זה "תורת חסד" – יומשך על ידה "חסד הוי' מעולם ועד עולם", שזהו"ע המשכת החסד שלא במדידה והגבלה (שלכן נמשך למטה באופן דטוב הנראה והנגלה), שלא כפי מדידת והגבלת עולמות התחתונים, ו"מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", בכל המצטרך.

קפט62
ועד שבאים מתוך ריקוד ושמחה אמיתית לקבל פני משיח צדקנו בקרוב ממש, וב"שמחת עולם על ראשם".

קצ[כ"ק אדמו"ר שליט"א רמז לאחד המסובים מיוצאי רוסי' לנגן ניגון, וניגן "ניע באַיוסיאַ .. ניעט ניעט ניקאַוואָ". ואח"כ הורה לו כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "סלוזשבאַ נאַשאַ", כשכ"ק אדמו"ר שליט"א מעודד את השירה בחזקה, ובאמצע השירה הורה לשרוק.

קצאאח"כ התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כן בקודש חזיתיך", ולאח"ז חזר וניגן "צמאה לך נפשי וגו' כן בקודש חזיתיך"].

קצב* * *

קצגל. דובר בי"א ניסן (בתוך שאר הדברים) אודות הקמת מוסדות חדשים – לכל הפחות שבעים ואחד.

קצדועתה, "כמשלש החדשים", שכבר עברו מאז שלשה חדשים – הרי כאן המקום והזמן לעשות שני ענינים:

קצההא' – לעורר ולעודד את אלו שכבר התחילו לעסוק בזה והצליחו לפעול, שימשיכו בזה באופן דהולך ומבסס, בדוגמת האמור לעיל ממאמר המדרש: "לכונן העולם", באופן ד"תכון .. בל תמוט", שזהו ענין החיזוק, וחיזוק של דבר חי הוא ע"י צמיחה והוספה, "לאפשא לה"; ואלו שמאיזו סיבה שתהי' רק התחילו – ישתדלו להשלים זאת באופן שיהי' זה "מוסד" לכל פרטיו, ועד שיחול על זה גם הענין ד"לאפשא לה", לכוננו ולהוסיף עליו ולהאיר על ידו.

קצוואלו שהוצרכו לעסוק בזה ומאיזה סיבות שונות ומשונות לא עשו זאת – יפה שעה אחת קודם ש"יחטפו" לעסוק בזה.

קצזוכיון שצריכים לשוב בתשובה על הזנחת הענין במשך שלשה חדשים – תהי' הפעולה בזה ע"פ המובא באגרת התשובה: "אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים" – אם היו מצפים ממנו להקים מוסד אחד, עליו להקים ב' מוסדות; "לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים וכו'" – אם היו מצפים ממנו להקים מוסד ש"יפרק" את גשמיות

קצח63
וחומריות העולם (כדברי בעל השמחה והגאולה בפירוש מאמר חז"ל "הלומד תורה לפרקים"), "ישנה שני פרקים", ב"פ ככה.

קצטוכיון שישנה על זה ברכת בעל הגאולה והשמחה, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – מיוסד על מאמר חז"ל "אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה", שכמה שעושים למטה, נחשב ונקרא בשם "מעט", ובמילא נעשה הענין ד"מקדשין אותו הרבה" ו"מלמעלה" שלא בערך יותר – ברור הדבר שיצליחו בזה, ועד – באופן ד"יגעת ומצאת"26, וכמדובר כמ"פ שלא נאמר "יגעת והשגת", אלא "יגעת ומצאת" דוקא, באופן של מציאה, שלא בערך לגבי היגיעה שהשקיעו בזה.

רוכדי להתחיל בזה מתוך שמחה – יאמרו "לחיים" אלו שכבר התחילו לעסוק בזה, ועאכו"כ אלו שכבר הקימו את המוסדות.

ראוגם אלו שלא נמצאים כאן – הנה קרוביהם או ידידיהם שנמצאים כאן יכולים לומר "לחיים" בשמם, בתור "שלוחו של אדם כמותו", ולאח"ז להודיע להם שיעסקו בזה ביתר שאת וביתר עוז – שהרי זה ענין של זכי' גדולה, ו"זכין לאדם שלא בפניו".

רבוענין זה יפעל גם את הענין ד"זכה" לפי הפירוש החסידי – מלשון זיכוך, שהוא בעצמו נעשה מזוכך ורוחני ומואר יותר, ועי"ז נעשית גם כל המשפחה וכל הסביבה באופן מזוכך יותר.

רגועי"ז נעשים כלי ראוי לקבל את אורו של הקב"ה, "ה' יהי' לך לאור עולם", ומענין ה"אור" נמשך אח"כ ב"מים" ו"רקיע", ככל הפירושים שבדבר,

רדועד שנמשך למטה מעשרה טפחים, בהצלחה מופלגה בלימוד התורה וקיום המצוות, יסוד המוסדות והפצת היהדות,

רהשעי"ז יתוסף ככל הדרוש ויותר מזה, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" – בבני חיי ומזוני, ובכולם – רויחי.

רו* * *

רז64
לא. דובר כבר כמ"פ שכאשר יודעים שלאחרי זמן יצטרכו לכתוב ולהודיע מה שעשו – הנה נוסף לכך שבקדושה בכלל צריך להיות כל ענין מתוך סדר, ובמילא צריך למסור גם דין וחשבון, כרגיל, ובפרט כפי שבעל הגאולה והשמחה תבע בזה, הרי רואים בפועל שנוגע הדבר בגוף העבודה, כיון שידיעה זו (שפעם בחודש יצטרכו לכתוב למקום אחר מה פעלו במשך החודש) מזרזת שתהי' ההתעסקות ביתר מרץ, ובאופן מסודר, בידעו שמישהו אחר ידע מה פעל וכיצד פעל, ואם ניצל את הזמן כפי שצריך להיות.

רחובפרט שיש בזה גם ענין של "מתן שכרה בצידה":

רטבהמשך להמדובר בי"א ניסן116, שיתנו מ"קרן השבעים" עשר אחוז, "מעשר", בתור השתתפות בהוצאות של שבעים ואחד המוסדות – הנה כשישלחו דין וחשבון עבור שלשת חדשים שעברו, ויציינו את סכום ההוצאות, אזי ישלחו בלי נדר את העשרה אחוז, ה"מעשר", מהשתתפות הקרן.

ריויה"ר שלא יתייראו להוציא עוד הוצאות, ובלבד שיהי' באופן מסודר של תועלת.

ריאובטוחני – כיון שישראל "נתבעין ונותנין" – שיתרמו ל"קרן השבעים" באופן שיוכלו לעמוד בהתחייבות (עם היותה בלי נדר) לכסות "מעשר" ההוצאות מה"קרן", ועד שיהי' גם "די והותר" שיוכלו להקים עוד כו"כ מוסדות בהוספה על השבעים ואחד, עד לשלימות במנין מאה, ולאחרי המאה – יותר ויותר, "עד כי חדל לספור",

ריבוענין זה ימהר ויביא את קיום היעוד "והי' מספר בני ישראל כחול הים", "אשר לא יספר מרוב", ובקרוב ממש.

ריג* * *

רידלב. כרגיל בכל פעם ופעם בהתוועדות זו להזכיר בנוגע לענינים דלימוד התורה לשמה, ובפרט במוסדות ("אהלי כו'") שנקראים על שם בעל הגאולה והשמחה.

ריהוכרגיל – עורכים "מגביות" בהתוועדויות, ליתן כנדבת לבו הטהור, וכל המרבה הרי זה משובח, אפילו אם יהי' יותר מכפי "נדבת

ריו65
לבו", כמדובר בהתוועדות דערב חג השבועות בפירוש הכתוב "כמסת ידך", שזהו יותר מכפי "נדבת לבו".

ריזואח"כ ינצלו זאת בהצלחה רבה – ע"ד דברי הגמרא במסכת ב"ב "כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך", דכיון שזוהי "קופה" שבה משתתפים אנשים צדיקים וישרים (שהרי הנותנים להקופה אינם עושים זאת לשם איזו פני' ח"ו, אלא מצד המעלות שנאמרו באיוב: "איש תם וישר" וכו', כמבואר בגמרא שם) – תומשך בכספי הקרן הצלחה מרובה, ועד שפרוטה אחת תביא ברכה רבה וגדולה ביותר.

ריחועי"ז יתוסף בפעולות דהפצת המעינות חוצה – כדיוק הלשון "הפצה", ועד שענין זה יביא לידי קיום היעוד "מלאה הארץ דיעה את הוי' כמים לים מכסים", ובקרוב ממש.

ריטוכאמור – יתן כל אחד כפי נדבת לבו הטהור, ויתירה מזה: "כמסת ידו". וכל הרוצה, ירשום שמו ושם אמו, כדי להזכירו על הציון של בעל הגאולה והשמחה.

רכוהברכה האמורה ש"הנוטל פרוטה .. מתברך" – תחול על הפרוטות של כל המשתתפים בכספיהם הפרטיים, שכל פרוטה תביא להם ברכה רבה ומרובה, שכוללת ברכה כפשוטה, ברכה בכמות, וברכה באיכות – לנצל את הפרנסה עבור דברים בריאים ושמחים, עניני יהדות, תורה וחסידות, ובשמחה ובטוב לבב.

רכא* * *

רכבלג. דובר לעיל (סכ"א) אודות מ"ש75 "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", שקאי על כל אחד מישראל.

רכגואע"פ שלכל לראש "צורים אלו האבות", ו"גבעות אלו האמהות" – הרי כיון שענין זה נאמר על בנ"י שראה בלעם באותה שעה, וממשיך ומסיים "מי מנה עפר יעקב", דקאי על הילדים שיוולדו לאח"ז,

רכד– ובפרט ע"פ פירוש הרמב"ם בהלכות מלכים שבפרשה זו מדובר גם אודות דוד מלך ישראל ומלך המשיח, וכפי שמבאר כפל

רכה66
הלשון "אראנו גו' אשורנו" ("אראנו ולא עתה זה דוד, אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח"), ועד"ז בלשונות שבהמשך הכתוב –

רכוהרי מובן, שענין זה התחיל אצל האבות והאמהות, ונמשך לאח"ז בכל דור אצל כאו"א מישראל, הן בנוגע לאנשים, שנקראים "צורים", כמו האבות בשעתם, שלכן נקרא כל אחד מישראל "בן אברהם יצחק ויעקב", ועד"ז בנוגע לנשים, שכל אחת נקראת "בת שרה רבקה רחל ולאה".

רכזואין זה רק שם של "יחוס" בלבד, שהי' להם סבא וסבתא בעלי מעלות מיוחדות; מה שכל אחד נקרא "בן אברהם יצחק ויעקב", וכל אחת נקראת "בת שרה רבקה רחל ולאה", הרי זה מפני שהם נמצאים בפנימיותו, ואדרבה: כל העצם והמהות והתוכן שלו מבטאת את התגלמותם ("פאַרקערפּערונג" – בלשון דורנו זה) של אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה, בדור זה ובמקום זה.

רכחאלא מאי, בינתיים הרי זה בהעלם, אבל ישנו בשלימותו, וצריכים רק להביאו מן ההעלם אל הגילוי, מן הכח אל הפועל, וכיון שכן, הרי מי שהוא חכם, רואה לא רק את החיצוניות, אלא גם את הפנימיות, וכיון שהפנימיות היא העצם, רואה שהחיצוניות בטלה לגבי הפנימיות.

רכטוכמדובר בארוכה במאמר (שמיוסד על מאמרי רבותינו נשיאינו) – הרי זו התכונה של יהודי, שהוא למעלה מזמן ומקום, ולכן תובעים ממנו שלא להתחשב בזמן ומקום, כיון שלפנ"ז נתנו לו את הכחות הדרושים לכך, וביכלתו להשתמש בהם בפועל, שלא להתחשב בזמן ומקום, ואדרבה: לשנות את תנאי הזמן ותנאי המקום שיהיו בהתאם לרצונו של יהודי.

רלכחות אלו אינם שייכים כלל ואינם נתונים תחת מדידת והגבלת הטבע – שהרי לא שייך שטבע ישלול את הטבע; כדי לשנות דבר ועאכו"כ כדי לשלול אותו – צריכים להיות חזקים יותר ממנו.

רלאוכיון שיהודי עומד למעלה מזמן ומקום, ולכן תובעים ממנו לא להתחשב עם זמן ומקום, ולהיות "לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", לאחרי שנתנו לו כחות על זה – הרי זה גופא הוכחה שהכחות שלו נעלים שלא בערך יותר מהכחות של הגויים שמסביבו, שלכן ביכלתו להיות בעולם, ואעפ"כ, "בגויים לא יתחשב", אלא "לבדד ישכון".

רלב67
ועד שאומות העולם מברכים אותו – כמו בלעם בן בעור שברך את בנ"י (וכפי שטען בלק: היתכן ש"הנה ברכת ברך"), באמרו: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", וכל שאר הברכות, ועד לברכה ד"ישראל עושה חיל", שקאי על ימות המשיח והחידוש של משיח, שאז יקויים "ישראל עושה חיל" בגלוי.

רלגוכל זה ישנו אצל כל אחד מישראל – אפילו קטן בשכל, קטן במדות וקטן ביהדות, ואפילו פושע ישראל, שגם עליו אומרים שהוא "מלא מצוות כרימון": כשמסתכלים לראות במה הוא מלא בפנימיותו, לא מוצאים שם עבירות, אלא רק מצוות, כיון שהעבירות – שבגללן קוראת לו התורה "פושע ישראל" – הן רק בחיצוניות, ואילו בפנימיותו הרי הוא מלא במצוות. ועאכו"כ בשעה ששב בתשובה, שאז הנה נוסף על היותו "מלא מצוות", הנה גם ה"זדונות" שהיו אצלו בחיצוניות – "נעשו לו כזכיות"41.

רלדוכמדובר כמ"פ שאין מושג של "ישראל חילוני". זוהי אשלי'. כבר בזמן ביהמ"ק הראשון אמר הקב"ה "אם לא ביד חזקה גו' אמלוך עליכם"!

רלההטענה "ככל הגויים בית ישראל", אינה המצאה שהומצאה בזמנים מודרניים, לאחרי "מאַרקס", ולאחרי היטלר וכל צוררי ישראל (יהודים וגויים), אזי נעשו "מתורבתים" כ"כ עד שצריכים להכריז ש"ככל הגויים בית ישראל";

רלותורת חיים מספרת, שבזמן יחזקאל הנביא – שהי' בזמן שביהמ"ק הי' קיים [לא רק ביהמ"ק השני, שבו חסרו חמשה דברים, אלא ביהמ"ק ראשון שבנה שלמה המלך] – היו יהודים שקבעו "סיסמה": "ככל הגויים בית ישראל". והשיבו להם דברים ברורים, שהקב"ה אומר שהברירה בידם להתנהג כיהודים ברצון הטוב, או שיהי' זה באופן ש"ביד חזקה גו' אמלוך עליכם"!

רלזיהודי יש לו עליו מלך, והמלך הוא הקב"ה, והקב"ה אמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", היינו, שכל יהודי הוא קדוש, וגם אם ירצה להשלות את עצמו שהוא "חילוני" או שאר אשליות כיו"ב, הנה

רלח68
כשם שאינו יכול לשנות אפילו ענינים גשמיים, כמו צבע עיניו או מבנה גופו, הרי עאכו"כ שאינו יכול לשנות את נשמתו שנתן לו הקב"ה, כדברי רבינו הזקן ש"לכל איש ישראל .. יש שתי נשמות .. ונפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש"!

רלטלד. וענין זה הוא הוראה בתורה – כמדובר כמ"פ שהתורה אינה ספר של סיפורים; התורה לא מספרת את המשלים היפים שאמר בלעם בן בעור, אלא זהו חלק בתורה, הוראה לבנ"י בכל זמן ובכל מקום:

רמכשנמצאים בשנת ה' אלפים תשל"ב, ויתירה מזה: אלו שאינם יודעים את התאריך של הלוח היהודי, ואצלם נקראת השנה 1972 – צריכים לדעת שעל יהודי בזמננו זה נאמר "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו"; הוא בן אברהם יצחק ויעקב, והיא בת שרה רבקה רחל ולאה.

רמאואין זה רק "יחוס" חשוב של אבי זקנו, אלא כדברי רש"י: "אני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות", היינו, שהיסוד והחוזק שלהם הוא באותו אופן כפי שהי' אצל האבות והאמהות.

רמבלה. וכיון שמדובר אודות כחות שאינם שייכים כלל לטבע, להיותם למעלה מן הטבע, למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום – הרי מובן שזוהי שטות שאין כמוה לומר ש"טבע" יכול להכניס לסוג זה מישהו שמלכתחילה אינו בסוג זה.

רמגובמילים אחרות:

רמדכאשר מתאספים כמה גויים, 2-3 ערבים, 2 נוצרים ו2-3 קומניסטים, ואליהם מצטרפים (מטעמים שונים ומשונים) עוד 110 יהודים, ועורכים הצבעה, ומחליטים בנוגע לפלוני בן פלוני (בשר ודם, גוי, כיון שאמו גוי') שיש לו את הכחות של "מראש צורים" ו"מגבעות" – הרי זה לא רק ענין שהוא היפך הדת או היפך האמונה, אלא זהו פשוט ענין של שטות ודברים בטלים, כיון שרוצים להנהיג בעלות בענין שלא שייכת בו בעלות של בשר ודם.

רמהבשר ודם יכול לעשות ענינים ששייכים לבשר ודם, אבל בשר ודם לא יכול לומר, שהוא פוסק בנוגע למי שביכלתו ליתן כחות למעלה מן הטבע, למעלה מזמן ומקום, שכחות אלו יעברו לגוי, שנולד גוי, הוא עכשיו גוי וישאר גוי, ואף אחד לא יכול לשנות זאת!

רמו69
[ועוד זאת, שגם אם ישנו גוי שהי' רוצה פעם להתגייר, כיון שיש בו ניצוץ של גר צדק – דוחים אותו, ולא מניחים לו לחשוב אודות גיור אמיתי, שהרי אין שני אופני גיור; או גיור כהלכה, או שנשאר גוי].

רמזוכשם שלא שייך לומר שגוי יחליט אם יהודי יניח תפילין או לא ח"ו, שהרי אין לגוי מה לומר בענין זה, שאינו השטח שלו כלל!

רמחמשל למה הדבר דומה – למהנדס, שבגלל שהוא חכם גדול בבניית בנינים, יפסוק אם לערוך ניתוח לחולה מסוכן או לא; אין לו רשות להביע דעה בנוגע לניתוח של איש מסוכן, בגלל שהוא יודע כיצד לבנות בית, או לחרוש שדה, וכיו"ב במקצוע אחר שאינו שייך לענין זה; ואם הוא מביע דעה – הרי זה ענין של שפיכות דמים!

רמטלו. וכמדובר כמ"פ עד כמה הקב"ה עושה את הנסיון קל יותר:

רנהתפרסם מכתב שכתב שר אחד לשר שני, שבנוגע להחזרת שטחים מיהודה ושומרון, אי אפשר לערוך "משאל עם", כיון שזוהי "שאלה יהודית", ולכן לא יכול נוצרי או מוסלמי (ערבי) להביע דעה בענין זה.

רנאובכן: מדובר אודות החזרת שטח אדמה, שעד לפני 3 או 5 שנים הי' בידי ערבים – אמנם בתורת גזילה, אבל בכל אופן הי' בידם. ועל זה הוא כותב וחותם ושולח ואח"כ מתפרסם הדבר – שלא יתכן שבנוגע להחזרת שטח מארץ ישראל לגויים ישאלו מהי דעתם של גויים!

רנבואילו כשמדובר אודות גיור שעל ידו נעשה מגוי יהודי, שואלים אצל גוי (מוסלמי), כיצד לדעתו ניתן לעשות מגוי יהודי!...

רנג"שומו שמים"! – יושבים מסביב 110 יהודים, ורואים ששואלים אצל גוי: כיצד יכולים לגייר גוי שיהפוך להיות יהודי!

רנדלמה לא מעמידים להצבעה מהי הדרך להפוך נוצרי למוסלמי?! – הרי זו מדינה דמוקרטית, שחיים בה מליון או מליון וחצי ערבים, וביניהם עשרות אלפים (או מאה אלף) נוצרים, ואם כבר חייבים לדון על ענינים שבמצפון הנפש וכו' – יש להעמיד שאלה על סדר היום: כיון שיש ערבים שרוצים להיות נוצרים, ויש נוצרים שרוצים להיות מוסלמים, אשר לכן, יפסקו 120 באי-כח הממשלה, כיצד יכול נוצרי להיות מוסלמי, וכיצד יכול מוסלמי להיות נוצרי! – אף אחד לא מעלה בדעתו להעמיד זאת על סדר היום!

רנה70
כשם שהעמידו להצבעה את אמונת ישראל, יעמידו להצבעה להבדיל את האמונה של יותר ממיליון ערבים או נוצרים שנמצאים באותם שטחים – שכאשר נוצרי רוצה להיות מוסלמי או מוסלמי רוצה להיות נוצרי, לא ישאלו אצל ה"קאַדי" או אצל ה"בישוף", אלא ישאלו אצל ה-120 חברי הכנסת!

רנואם יהי' להם את התוקף להעמיד זאת להצבעה – יורידו אותם מיד מכל ה"כסאות", ולכן לא יעז אף אחד להציע זאת.

רנזואילו בנוגע לאמונת בנ"י, להבדיל, תורת אבותינו, שקבלנו במעמד הר סיני, ועל זה התקיים עם ישראל במשך שלש וחצי אלפי שנה – שזהו דבר שהכל מודים בו, אפילו קומוניסטים שיושבים במוסקבא מודים שעד לפני 20 או 50 או 100 שנה התקיים עם ישראל בגולה עי"ז שדבק באמונתו – מעיזים להעמיד להצבעה בפני 120 איש, שביניהם יש נוצרים ומוסלמים, שהם יכריעו ויפסקו כיצד יכול גוי להיות יהודי!

רנחשואלים מה אומר על זה הנוצרי, מה אומר על זה המוסלמי, ומה אומר על זה הקומוניסט שמקבל הוראות מהקרמלין במוסקבא, באמרו, שאין לו דעה מצד עצמו, אלא הוא עושה מה שאומרים לו אלו שיושבים בקרמלין. והם בין אלו שיחליטו כיצד יכול גוי להיות יהודי, ואז יתנו לו תעודת נייר שבה ירשמו באותיות מרובעות שהוא יהודי!

רנטבנוגע לגויים, הנה אפילו דבר קל של מה-בכך שגויים אומרים שזה דבר שטות – מתייראים להעמיד להצבעה בפני אותם 120 אנשים,

רס– ובצדק שלא מעמידים זאת להצבעה, כיון שליהודים לא חסרים צרות... אין ענינם של ה-120 אנשים לפסוק בעניני דת; הם אינם המומחים לזה, ולא בשביל זה בחרו בהם, ולא על זה נתנו להם יפוי-כח. – יפוי-כח על זה יכולים לקבל רק מאלו שיודעים מהי "דת", וה"דת" אצלם היא "אורח חיים", ולא רק חכמה ששומרים ב"מוזיאון" ואומרים שזה הי' טוב במדבר, לפני שלש וחצי אלפי שנה, אבל אליו לא שייך הדבר, אלא שאעפ"כ רצונו להביע דעה בענין זה למישהו אחר! –

רסאאבל בנוגע לדת ישראל – מעמידים להצבעה בפני 120 אנשים, כולל גם נוצרים ומוסלמים, שהם יחליטו באיזה אופן יכול גוי להיות יהודי.

רסבאין זה אלא כחו של היצה"ר, שאפילו כמקולקלים שבהם לא נהגתם!

רסגעד כדי כך גדולה השפלות, שכשמדובר אודות אמונה ודת של גויים, להבדיל, מתייראים לגעת בזה. ולא מתביישים לומר בפירוש,

רסד71
שבנוגע לדת ישראל הי' אפשר לדבר אודות "הפרדת הדת מהמדינה", אלא שאז יצטרכו להפריד גם בין המדינה לדת הנוצרית או הדת המוסלמית, להבדיל, וזאת אינם יכולים להרשות לעצמם, כיון שה"וותיקן" יכעס, וה"קאַדי" יכעס, או פלוני בן פלוני (גוי נוסף) יכעס!

רסהומה עם ה"מצפון" ביחס לענין שהחזיק את בנ"י במשך כל זמן קיומם – "היום הזה נהיית לעם", במעמד הר סיני, ונתנו לנו "תורת אמת" ו"תורת חיים"?!...

רסווהגע עצמך:

רסזאפילו גויים – נוצרי או מוסלמי – כששואלים אותם מהו המקור שעליו מיוסדת האמונה שלהם, אומרים הם שזהו מתורת משה, אלא שהם נותנים פירוש על זה.

רסחואעפ"כ, הנה רק בנוגע ל"ברית החדשה" או ה"קוראַן", להבדיל, מתייראים לגעת, ואף אחד לא מעלה בדעתו להעמיד להצבעה שאותם 120 אנשים יביעו דעה בזה, באמרם, שגוי פלוני או אלמוני יכעס על זה!

רסטבענין זה עכ"פ לא פגעו עדיין גם בדת ישראל, להבדיל, אבל אעפ"כ הרי זה ענין שהביטוי "שומו שמים" הוא רך מדי ביחס לחומר הדבר!

רעלז. ונוסף על עצם ההצבעה בכנסת על ענין הגיור – באו 4-5 אנשים ואמרו, שכיון שיש להם סמיכה לרבנות, ומאחוריהם עומדים יהודים שומרי תומ"צ, משתתפים הם בהצבעה, ולוקחים על עצמם ליישם אח"כ את הדבר בפועל!

רעאכאשר שר המשפטים השמיט תיבת "כהלכה" על דעת עצמו, ואח"כ לא שמו לב והצביעו על אישור החוק [כיון שמצביעים לא לפי המצפון וכו', אלא לפי הפסק "מלמעלה", כידוע לכל אחד ואחת בארץ ישראל ובכל המקומות, ולכן לא שמו לב שהושמטה תיבה] – הנה אלו שיש להם סמיכה לרבנות והוצרכו להגן על זה, היו עסוקים עם "עסקת חבילה". ועכשיו, כשהשמאל הכריז שזה "חוק אומלל" – הולכים הם וצועקים שזהו "הישג", אלא שזהו הישג שלא בשלימות!

רעבמסרו זאת לאנשים כאלו שבחייהם הפרטיים הם שומרי תומ"צ, ולא במקרה – רצו שהחורבן וההירוס יהיו בשלימותם:

רעגאילו היו מצווים לערבי או לנוצרי לעשות זאת – לא הי' הערבי

רעד72
או הנוצרי עושה זאת, כי, מאחר שאינו רוצה שיעשו זאת לאמונה שלו, לכן לא יעשה זאת לאמונת עם ישראל, להבדיל.

רעהאך היתה ברירה למסור את עשיית הדבר ליהודים כאלו שלאו דוקא שהם בעלי סמיכה לרבנות... – שגם אז הי' זה חורבן, שהרי "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא", אבל אעפ"כ, אם הי' עושה זאת אדם שנקרא "חילוני" – לא היתה "גושפנקא" שזהו דבר מוסכם גם מצד אלו שיש להם סמיכה לרבנות, ואז לא הי' החורבן וההיזק בשלימותו, אלא רק ג' רבעים, 90 או 99 אחוז.

רעוולכן באה הסט"א, היצה"ר, עם המצאה: במקום שיהודי חילוני יעשה זאת – יש להציע שיעשה זאת מי שמתפאר בכך שיש לו סמיכה לרבנות, ואומר שהוא מדבר בשם כל העם היושב בציון, והוא בעצמו יחתום – או ע"י שלוחיו, "שלוחו של אדם כמותו"134 – על תעודת נייר שבה נכתב באותיות מרובעות שגוי פלוני הוא יהודי, רח"ל!

רעזובאמת אין זה ענין הקשור עם דת בלבד; זהו ענין שלא הי' כמוהו לא רק בישראל, אלא אפילו במקולקלים שבאומות העולם – להעמיד את העם שלו בסכנה ללא כל טעם!

רעחאף אחד לא להוט לעשות מגוי – יהודי. אפילו קומוניסטים, גויים, או מוסלמים, אינם להוטים שגוי יירשם דוקא בתור "יהודי"; רק מצד מצב משונה, מדמה לעצמו פלוני בן פלוני, שישיבתו על הכסא תלוי' בכך שיתן לגוי תעודת נייר שהוא יהודי, ולכן עומד על כך, מבלי להתחשב בשום דבר! וכאשר לוחצים אותו – מכריז, שכיון שיש לו סמיכה לרבנות, אין להתערב במעשיו; הוא יודע מה שהוא עושה, וכן יקום!

רעטוכאשר בא יהודי, תמים, שלמרות היותו מלומד גדול (יותר מפלוני שטוען נגדו שאינו מבין ומבחין כו'), אחד מִבין 3-4 בכל העולם כולו במקצוע שלו, נוטל מזמן ההתעסקות במקצוע שלו וכותב מכתב ומתריע: היתכן שמעמידים בסכנה 13 מיליון יהודים ע"י ענין שאין לו מקום בשכל, יושר וצדק וכו' – עונים לו שלא לגופו של ענין, אלא המענה הוא, שכיון שיש לו סמיכה לרבנות, והוא יושב על הכסא, ובו תלוי הדבר, אין להתערב בבעלות שלו!... ולכן, יעסוק פלוני בן פלוני בענין שלו, ואילו הוא ימשיך להנפיק תעודות לגויים שהם יהודים! ולא עוד אלא שמחרף ומגדף כל מי שלא מסכים עמו, למרות שהלה אין לו "סמיכה לרבנות" והוא לא מנפיק תעודות שמזיקות ל-13 מליון יהודים!

רפ73
לח. וכאמור כמ"פ, שכל זה לא הי' קורה אילו אותם 4-5 אנשים היו יודעים שהחברים שמסביב להם אינם מסכימים עמהם, ולא רק במחשבה, אלא שיאמרו זאת בדיבור, ויסיקו את המסקנא המתבקשת! אבל בפועל, כל אלו שמסביבם – יושבים ושותקים!

רפאהם צריכים לומר לפלוני בן פלוני:

רפבישנו מי שישב אתך באותו שולחן ואמר בגלוי, בנוכחותך, שכל מי שיש לו עסק עם עבודת הציבור, צריך להיות בידו מן המוכן "מכתב התפטרות" למקרה שהציבור אינו מרוצה ממנו, ולא רק לומר שיעשה זאת, אלא לעשות כן בפועל; אם הוא רואה שזה הדבר המתאים לפי ההבטחה שלו, הרי זו צריכה להיות המסקנא שלו; ורק באופן כזה ראוי הוא להיות עסקן ציבורי.

רפג– א' מהשרים השמאלנים ביזה אותם בפרהסיא באמרו בפירוש שעסקן ציבורי צריך להיות מוכן להגיש "התפטרות", ורק אז ראוי הוא לעסוק בעסקנות ציבורית. ברור למי היתה כוונתו, וכאו"א הבין זאת, ועאכו"כ שהבין זאת מי שה"כובע" מתאים לו... –

רפדוא"כ, היתכן שאין לך את התוקף לעשות זאת, לאחרי שתפסו אותך כמ"פ שלא קיימת את הבטחתך, ותפסו מאות מקרים שגויים נרשמו בתור יהודים!

רפהאלא מאי – מכחישים זאת בכל תוקף, כמו שהכחישו בכל תוקף שישנו פס"ד של הרבנות הראשית שזוהי צרה שלא היתה כמוה "מיום סור אפרים מעל יהודה" [ואח"כ נפלו על המצאה חדשה, שהפס"ד אינו אלא רק בנוגע לגיור של אשה אחת ויחידה, בה בשעה שבפס"ד נכתבו דברים ברורים, ש"מיום סור אפרים מעל יהודה" לא היתה צרה כזו אצל בנ"י], וכמו שהכחישו בכל תוקף שאף פעם לא קיבלו כזה מכתב, וכמו שהכחישו בכל תוקף מה שאמרו יום לפנ"ז – שמכל זה רואים שאין להם כלל יראה ובושה אפילו בפני בשר ודם!

רפולט. וכמדובר לעיל (ביום השבת) שכנראה אין להם זכות לעשות משהו לתיקון הדבר, ואדרבה, הם עומדים במעמד ומצב ד"ויכבד ה' את לבו", וממשיכים עם ההיזק והחורבן שלהם!

רפז74
אך ברור הדבר שסוכ"ס יבוא הנס מכל מקום. וכנראה שהשמאלנים נפלו על ההמצאה:

רפחלמה לתת לפלוני בן פלוני את הזכות לתקן את החוק ולהוסיף תיבת "כהלכה", ויכתב לדורות עולם לזכותו שהוא עשה זאת?! – מוטב שהם בעצמם יתקנו את החוק, כך, שפלוני בן פלוני לא יוכל לומר שהוא עסק בזה, ובמילא מגיע לו משהו על זה.

רפטפלוני בן פלוני ימשיך ליפול בתחתית המדריגות בשפלות שאין כמוה – למטה אפילו מגוי, ולמטה מקומוניסט שבראותו שזהו ענין שמעמיד בסכנה עם ישראל בארץ ישראל, התפטר מהקרמלין, והכריז שמכאן ולהבא לא יציית להוראות ממוסקבא!

רצוכפי שנהגו כו"כ שרים של מפלגה אחרת שלא רצו לקבל את הצעתם שלא להחזיר שטחים, שהכריזו בגלוי שהם מתפטרים מתפקידם בגלל שזה ענין עיקרי אצלם, היפך מצפונם, ועשו זאת בפועל ויצאו מהקואליציא אל האופוזיציא, וכעבור זמן קצר קיבלו את שיטתם ומתנהגים לפי שיטה זו, בגלל שיצאו בגלוי ו"דפקו על השולחן", וראו שאם יחזירו שעל מהשטחים אזי יקימו קול צעקה וכו', ואכן בזכות זה לא החזירו אף שעל מהשטחים עד היום הזה – אם בגלל שהערבים (מצרים וכו') לא רוצים וכו', אבל בפועל, נתקבלה שיטתם. ומי יודע מה הי' אילו היו נשארים לשבת בפנים!

רצאבכל המפלגות הגדולות הראו דוגמא של אומץ-רוח, שבדבר שנוגע להשקפת עולם, אומר פלוני שדעתו היא באופן כך, ואם בגלל זה יפוטר מכסאו, אינו יכול להתחשב בכך, כיון שזהו נגד המצפון שלו; ורק הם היחידים (המפלגה היחידה שיש לה יותר מאשר שר אחד) שיש להם "תוקף" להכריז בגלוי, שלהם אין נפק"מ, יהי' מה שיהי' – הם ישארו על עמדם ועל כסאם, וימשיכו לעשות מה שעשו עד עכשיו!

רצבאותם 4-5 אנשים, ממשיכים להתלכלך, ללכלך את חבריהם ואת כל מפלגתם, בכך שמוותרים על קיום עם ישראל בארץ ישראל וכו', ובה בשעה שלא מניחים להצביע על דקדוק קל של נצרות או איסלם, הנה בנוגע לדת ישראל, להבדיל, מדבר ומצביע כל אחד ואחת כפי העולה על רוחם! ואין פוצה פה ומצפצף! ואדרבה: הוא מכריז שע"פ "דמוקרטיא" צריך להניח לו לומר מה שרוצה, וכשיבוא הדבר לידי הצבעה, ישאל אצל הגוי, הנוצרי או המוסלמי, מהי חוות דעתו בנוגע לדת ישראל, ויתכן שהקול שלו יכריע לצד זה או לצד זה!

רצגצריך לשאול אותו: אתה קורא לזה בשם "דתות" לשון רבים –

רצד75
עכ"פ אל תקטין את דת ישראל לגבי דת הנוצרים או דת המוסלמים להבדיל: העמדת להצבעה כיצד יכול גוי להיות יהודי – תעמיד להצבעה גם כיצד יכול נוצרי להיות מוסלמי!...

רצהוכאמור, "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" – אלו ששותקים ומניחים שאותם 4-5 אנשים יעשו וימשיכו לעשות זאת, למרות שרואים שמוליכים אותם ליפול בשפלות הדרגה, כדי שכאשר יתקנו את החוק ידעו כולם שעשו זאת ה"שמאלנים" מדעת עצמם, ללא דרישה, ואדרבה, היפך רצונם של אותם 4-5 אנשים.

רצומ. וכידוע מה שאירע בשלשת ימים האחרונים, שאילו לא היו שומעים זאת ממקור נאמן, לא היו יכולים להאמין שיכול לקרות דבר כזה:

רצזהגיע יהודי והכריז שביום כ"ב תמוז יגיש ב"כנסת" הצעת-חוק שיוסיפו תיבת "כהלכה", שמכאן ולהבא יהי' גיור כהלכה.

רצחומיד עמדו אותם 4-5 אנשים ובחרו מישהו – שכבר רימו אותו לפני שנתיים, שהבטיחו לו משרה ולא קיימו הבטחתם והוא נשאר מבחוץ, ואעפ"כ מניח את עצמו להגרר עכשיו לענין חדש זה – שיצא בהצהרה בשם מאה אלף יהודים (לפי הנוסח שלהם), שכאשר יעמידו להצבעה את ההצעה לשנות את החוק שיכתב בו שצ"ל "גיור כהלכה", אזי הוא וחבריו [שמדברים בשם מאה אלף יהודים] יצביעו כנגד!

רצטוהעיתון מעיז להדפיס זאת, מבלי לתת "פרשנות" בניגוד לזה.

שוכל הביאורים וההסברים, שהזמן אינו מתאים, והמקום אינו מתאים, והכוונה היא שלא לשמה וכו' וכו' – הרי הם טעמים שעל ידם אי אפשר לרמות אפילו שוטה!

שאהצעת-חוק הנ"ל לא הוגשה עדיין; היא תוגש ביום כ"ב תמוז, בימי "בין המיצרים", בין י"ז בתמוז (שבו הובקעה העיר) לתשעה באב – הלואי שעד אז יבוא משיח ו"יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה", אבל על ה"שמחה", בלשון סגי-נהור, בישרו כבר בשם אותם 4-5 אנשים, וגם הדפיסו זאת ב"אותיות מרובעות", שאם יהודי הנ"ל יהין להגיש הצעת-חוק ל"גיור כהלכה", אזי הקומוניסטים יצביעו נגד, ופלוני בן פלוני יצביע נגד, וגם אלו שיש להם סמיכה לרבנות ואומרים שהם מדברים בשם מאה אלף יהודים שומרי תומ"צ – יצביעו בגלוי נגד הוספת תיבת "כהלכה" בחוק.

שב76
אלא מאי? – לאחרי כן יסבירו זאת באופן כך או באופן כך, אבל בינתיים ירשמו גויים בתור יהודים, ויתפארו בכך שהי' להם את ה"תוקף" לערוך מלחמה עם הקב"ה ותורתו, עם משה רבינו וכל בנ"י שסבורים ש"דבר הוי' זו הלכה" הוא לא רק ענין שהי' בשעת מתן-תורה, וזה טוב לא רק בשעה שיש "בחירות" ורוצים למשוך קולות של שומרי תומ"צ ולכן מכריזים ש"דבר הוי' זו הלכה", ואח"כ שוכחים על כל ההבטחות, וחושבים ש"עולם-גולם", ויכולים לפתותם בכל מיני ענינים שלא היו מעולם.

שגוכמו שאמרו תחילה שאין פס"ד; – הם לא צריכים את הפס"ד, כיון שהם בעצמם יודעים שזוהי צרה צרורה שלא היתה "מיום סור אפרים מעל יהודה"!

שדוהרי "חבר אינו צריך התראה"; על זה מועיל שיש לו סמיכה לרבנות, ובמילא יודע שזוהי צרה צרורה.

שהאלא מאי, הוא חושב ש"עולם-גולם", וכיון שבחרו אותו, ועד לבחירות הבאות צריך לעבור כך וכך זמן, אזי יכול לעשות כל העולה על לבו, ובלבד שימצא חן בעיני בעה"ב שבו תלוי אם הוא נשאר לשבת בקואליציא או לא; זה מה שמכריע מה לעשות ומה לא לעשות!

שוועד כדי כך בטלה הבושה, כאמור לעיל, שמיד כשהודיעו שביום כ"ב תמוז יגישו הצעת-חוק הנ"ל, לא המתינו "תוך כדי דיבור" ומיהרו להצהיר [בשם עשרות אלפי יהודים שומרי תומ"צ] שידעו שהם יצביעו כנגד!

שזוכיון שכבר עברו כ"ד שעות מאז, ואין פוצה פה ומצפצף, הרי מובן, שהישועה לא תצמח מאותם 4-5 אנשים, או מהמשרתים שלהם, ואלו שמקבלים אצלם משרות.

שחוכל זה – למרות שבשכל אין לזה מקום כלל, ורק מצד "ויכבד ה' את לבו", מאיזה טעם שיהי', יזכו דוקא ה"שמאלנים" להוסיף תיבת "כהלכה", וכך יכתב לדורות עולם, ועאכו"כ שבבוא עת הבחירות יזכרו שפלוני בן פלוני שם ללעג את "דבר הוי' זו הלכה" – לא רק במחשבה ודיבור, אלא עשה כן במעשה בפועל, ויש לקוות שה"עולם" יסיק מזה את המסקנא במי לבחור ובמי לא לבחור.

שטמא. ויה"ר שכשם שי"ב-י"ג תמוז בכלל הו"ע שלמעלה מדרך

שי77
הטבע, ובנ"י בכלל הם "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", להיותם למעלה מזמן ומקום (כנ"ל סל"ג) – יהי' כך בפועל ממש גם בענין ד"המבדיל בין ישראל לעמים", שרק אלו שעליהם נאמר "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", שמוצאם מאברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה, וכן אלו שנתגיירו כפי רצונם של אברהם אבינו (שמגייר את האנשים) ושרה אמנו (שמגיירת את הנשים180), יהיו בכלל "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל".

שיאואז לא יהיו צרות מגויים שמבחוץ – שלא יהלכו עם טענות ומחשבות רעות ("מחשבתם הרעה") על בנ"י, רח"ל היל"ת, בידעם שבנ"י הם "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", ואינם להוטים להפוך גויים ליהודים, שבכך מרמים אותם לעד ולעולמי עולמים; ולא יהיו צרות מהיצה"ר, "אל זר אשר בקרבך",

שיבויקויים היעוד "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד" – שיומשך שלום על ישראל וקירוב הלבבות בין איש לרעהו.

שיגואותם 4-5 אנשים – לא נורא שישארו אנשים פרטיים, שיצליחו בלימוד התורה וקיום המצוות בתור אנשים פרטיים, ועם ישראל ימשיך להיות חי וקיים באופן נצחי, ללא "הנהגה" שלוחמת נגד התורה והשו"ע ומתפארת בכך שעושה זאת בכח השו"ע, ובמקום זה יבחרו בנ"י מנהיגים שינהיגו אותם בדרך האמת ובדרך הישר – שלא לרמות גויים ולא לרמות יהודים, ולא לרמות את אלו שיושבים עמו באותו שולחן, להבטיח להם שזה דבר שהוא ע"פ שו"ע, בה בשעה שהאמת היא להיפך, שזה דבר שמהרס את היסודות של השו"ע.

שידומכאן ולהבא יעמדו בנ"י בגאון, באופן ד"קוממיות"92, "בקומה זקופה", ללא רגשי נחיתות בפני גויים, ומבלי לרדוף אחרי גויים שאין להם שייכות לבנ"י בשביל לרשום אותם דוקא בתור יהודים, למרות שאח"כ יסבלו מזה צרות.

שיהועי"ז שיעמדו באופן ד"קוממיות" בסוף זמן הגלות – יזכה הקב"ה שיקויים היעוד92 "ואולך אתכם קוממיות" כפשוטו של מקרא, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

שיו* * *

שיז78
מב. בהמשך להמדובר לעיל אודות "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", וכמדובר במאמר, בלשון הקבלה והחסידות, ש"מראש צורים" קאי על בחי' החכמה, שההמשכה משם היא באותו אופן ללא שינויים עד למטה מטה, ובמילא הרי זה למעלה ממדידות והגבלות – הרי לאח"ז נאמר "ומגבעות אשורנו", דקאי על בינה, אלא שההמשכה מבינה צריכה לבוא לאחרי שישנה ההמשכה מחכמה ("מראש צורים"), ואז עוברת ההמשכה גם מבינה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

שיחובמילים אחרות – בנוגע לעניננו, לתרגם את הדברים ל"בכן" – שמוכרח להיות הענין ד"מגבעות אשורנו", שזוהי ההנהגה של נשי ישראל, כפי שנקבעה מלכתחילה ע"י שרה רבקה רחל ולאה, אלא שלפנ"ז צ"ל "מראש צורים אראנו", ובלשון חז"ל: "איזו היא אשה כשרה – שעושה רצון בעלה".

שיטוהענין בזה – שכללות עם ישראל, שנקראים (בשיר השירים, שזהו המשל על בנ"י והקב"ה) "אשה" להקב"ה שנקרא "איש", "עושה רצון בעלה", להתנהג כרצון הקב"ה. ואז נמשכים כל הענינים ע"י בנ"י – "מגבעות אשורנו", כפי שהם באופן ד"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", וכך נמשך גם אצל הילדים – כהמשך הכתוב: "מי מנה עפר יעקב", כפירוש הא' ברש"י: "כתרגומו, דעדקייא דבית יעקב".

שכוכאמור לעיל – אין זה רק סיפור דברי בלעם בזמן ההוא אודות בנ"י שהיו בזמנו, אלא זוהי הוראה ונתינת-כח לבנ"י בכל מקום ובכל זמן, שהאנשים צריכים לדעת ש"מראש צורים אראנו", שבהנהגה היום-יומית של כל אחד מהם צריכה להיות ניכרת הנהגת אברהם יצחק ויעקב, ואצל הנשים צריכה להיות ניכרת הנהגת שרה רבקה רחל ולאה.

שכאולא זו בלבד שהדבר לא יזיק ח"ו לבריאות, פרנסה ונחת מהילדים, אלא אדרבה: זוהי הדרך להיות "עם לבדד ישכון", "כתרגומו, לא יהיו נעשים כלה עם שאר האומות", והיינו, שמבלי הבט על מה שנעשה עם האומות שמסביבם, נשארים בנ"י לשכון בתקפם, אפילו כשהם "לבדד", כיון ששאר האומות נאבדו.

שכבוכפי שרואים זאת גם בפועל, החל מהזמן שבנ"י יצאו ממצרים – שעם מצרים לא נשאר ממנו שריד ופליט (שהרי המצריים עתה אינם המצריים שהיו אז), ועד"ז בנוגע לעמים של בבל אשור ורומי וכו' וכו',

שכג79
ואילו עם ישראל הוא בקיומו ("זיי אַלעמען איבערגעלעבט") – עי"ז ש"לבדד ישכון"; יש להם תורה משלהם וסדר חיים משלהם, כדאיתא במדרש שנגאלו ממצרים בזכות שלא שינו לבושם ולשונם וכל הנהגותיהם (שיש בזה כמה גירסאות: "ארבעה דברים", ובכ"מ נימנו רק ג' דברים), ועד"ז בנוגע לכל הגלויות, "כל המלכיות", ש"נקראו על שם מצרים", וכן בגלות זה האחרון.

שכדואז יהי' הסוף – כנ"ל מ"משלי בלעם בן בעור": "וישראל עושה חיל", בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

שכהובינתיים – יכינו את ארץ הקודש שיהי' ניכר בה שהיא "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", ע"י ההנהגה ע"פ "דבר הוי' זו הלכה"178 בחיי יום יום, החל מהמסירות-נפש של היהודים שהגיעו מאחורי מסך הברזל, "ואחריהם כל אדם ימשוך" – שהם יַראו "דוגמא חי'" ויפעלו שילכו אחריהם ויתנהגו כמותם מתוך מסירת הרצון52 לבעל כל הרצונות – הקב"ה, "לעשות רצון אבינו שבשמים", ואז – "ארץ הקודש יקרא לה" בסוף זמן הגלות.

שכוועי"ז שורפים את השיריים של כתלי הגלות הפנימי – רגש הנחיתות בפני גויים, וכתלי הגלות כפשוטו, וזוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בחסד וברחמים, ובעגלא דידן.

שכז[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – פ"א), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

שכחטרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].

שכט______ l ______