Toras Menachem·Vol. 69 (5732·Part 4)·Sicha of 29 Elul 5732·Eve of Rosh Hashanah 5733תורת מנחם·סט - שנת תשל"ב - חלק רביעי·שיחת כ"ט אלול ה'תשל"ב·ליל ערב ראש השנה ה'תשל"ג

א296
בס"ד. שיחת כ"ט אלול ה'תשל"ב, ליל ערב ראש השנה ה'תשל"ג.
בלתי מוגה

בא. בכלל ראוי ונכון הדבר, שבשעה שמגיעים אורחים, יש לערוך עבורם קבלת פנים.

גובהקדמה – שבנוגע לכל אורח נאמר "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה", ועאכו"כ בנוגע ל"אורחים" לשון רבים, ועאכו"כ אורחים חשובים, ועאכו"כ כשמדובר אודות יהודים שעוזבים את ביתם וגולים למקום אחר כדי לשהות ("פאַרברענגען") עם יהודים נוספים בימים שלכאורה מצד הטבע הי' צריך כל אחד לרצות להיות דוקא עם בני ביתו, שמזה מובן גודל החביבות שלהם וגודל העילוי שבזה – הרי הענין דהכנסת אורחים הוא כמ"פ ככה, ועד לאופן שבאין-ערוך.

דולכן, כאן המקום וההזדמנות – לכאורה [וכמבואר בכללי הפוסקים שמשתמשים בלשון "לכאורה" גם בענין שנשאר לפי המסקנא, והיינו, שאע"פ שברוב הפעמים אומרים "לכאורה" כשמפריכים את הדבר, יש גם כמה פעמים שמשתמשים בלשון "לכאורה" כשהמסקנא נשארת באופן כזה] – לחלוק לכל אחד כבוד אמיתי הראוי לו, שחלקו הוא עי"ז שנפגשים עמו ביחידות, פנים אל פנים, ולא באופן שכולם ביחד.

האבל כיון שזהו ענין בלתי אפשרי מפני הזמן (שהרי האדם הוא מוגבל ומדוד בזמן וכו'), ובפרט להיותו הזמן שלפני וקרוב והכנה לר"ה – בטוחני וודאי הדבר, שכל אחד מהאורחים יחשיב את הפגישה עתה כולם ביחד, כאילו היו מדברים עמו פנים אל פנים וביחידות, במלוא הכבוד והחביבות וכו'.

וב. ובפרט שהפגישה כולם יחד היא גם הכנה מתאימה לזמן זה – קודם ר"ה ובתור הכנה לר"ה:

זרבינו הזקן מדגיש בלקו"ת בנוגע לפרשת נצבים, ש"פרשה זו קורין לעולם קודם ר"ה".

ח297
ובכן: ההתחלה והביאור לענין ד"אתם נצבים (קיימים ועומדים) היום", כדרשת חז"ל "כיום הזה שהוא קיים .. ומאיר כו'" – מתבטא בכך שענין זה הוא באופן ד"כולכם", כולם ביחד, אלא שענין זה נחשב כאילו היו "ראשיכם" בפ"ע, "שבטיכם" בפ"ע ו"זקניכם" בפ"ע, וכן שאר הסוגים שנימנו בכתוב5, כל אחד בפ"ע.

טכלומר: לא מסתפקים בהדגשת הענין ד"כולכם", שאז כבר לא נוגע לכאורה למנות את כל הסוגים בפרטיות, אלא מונים בפירוש כל הדרגות שבבנ"י, מ"ראשיכם שבטיכם" עד לדרגות הפחותות, שעי"ז מתבטאת בגלוי המעלה שיש בדרגא הכי פחותה שנקראת בשם "רגל", שיש בה כל העילוי והחשיבות שיש ב"ראשיכם", ועד שיש בה עילוי גם לגבי "ראשיכם", ובאופן שה"ראש" מכיר מעלה זו ומקבל ממנה תועלת בגלוי.

יוענין זה מהוה גם הוראה ודרך בנוגע לר"ה:

יאאע"פ שהענין ד"מלכותו ברצון קבלו עליהם" צריך להיות באופן שכל אחד בפ"ע מקבל עול מלכותו יתברך, שהרי לא שייך לומר שיוצא י"ח ע"י מישהו אחר, אלא צריכה להיות אצלו מסירה ונתינה וקבלת עול מלכות שמים ברצון – הרי זה צ"ל גם באופן ד"כולכם", כולם ביחד.

יבוכמו בהכתרת מלך, שהן אמת שצ"ל ההכתרה ע"י כל אחד ואחד בפני עצמו, אבל ההכתרה אינה יכולה להיות ע"י אחד, אלא אדרבה: בהכרח שתהי' "ברוב עם", כיון ש"ברוב עם (דוקא) הדרת מלך" [והרי "הדרת מלך" אינה ענין בפני עצמו, אלא זהו חלק וענין עיקרי מעניני המלוכה – "מלך ביפיו תחזינה עיניך"], והיינו, שלא זו בלבד שלא די בכך שהיחיד מקבל אותו למלך, אלא יש צורך ברבים, הנה עוד זאת, ברבים גופא, ככל שניתוסף ב"רוב עם", ניתוסף ב"הדרת מלך".

יגובפרט שקבלת עול מלכות היא ע"י ביטול עצמו, וכפשטות הענין, שהכתרת המלך היא עי"ז שאומר למלך שכל אשר יצוה עליו יעשה, מבלי להתחשב כלל במציאות שלו, שזהו ענין ביטול המציאות.

ידג. ועד"ז בנוגע לעניננו:

טוהפגישה עתה כולם ביחד היא בִמְקום קבלת פנים של כל אחד ואחד בפני עצמו באופן המתאים לו ויותר מזה (שגם ה"אופן המתאים

טז298
לו" הוא כבר "יותר מהקבלת פני שכינה", ועאכו"כ ה"יותר מזה"), וכאילו ממש הי' הדיבור עם כל אחד בפני עצמו, ככל הפרטים שבזה.

יזואדרבה – שניתוסף בדיבור שנחשב כאילו הי' עם כל אחד בפני עצמו, בגלל היותו במעמד ומצב שלו ושלי ושל כל המתאספים שנקרא "כולכם", וכפי שמפרש רבינו הזקן בלקו"ת4: "לאחדים כאחד".

יחוענין זה ממשיך ומוסיף ומגדיל ברכת ה' – "ברכנו אבינו כולנו כאחד", עד בלי הגבלה ממש, ובאופן שנמשך בפירוש השני ד"ממש", מלשון ממשיות – בדבר שיכולים למשש בחוש המישוש, למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה, ככל הפרטים שנכללים בסגנון המסורתי (שכולל את כל הברכות): "כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה",

יטכן תהי' לנו, בתוככי כל ישראל בכל מקום שהם.

כ* * *

כאד. הענין של הכנסת אורחים כפשוטו (באופן ד"כולנו כאחד", כאמור לעיל) – אף שלא נמנה במנין המצוות בתור מצוה בפני עצמה, הרי זה נכלל במצות "ואהבת לרעך כמוך" [שזהו ענין עיקרי, ובלשון הגמרא: "זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור", או בצד השלילי שבדבר: "דעלך סני לחברך לא תעביד"], שמביאה לידי קירוב הלבבות.

כבונוסף לזה, יש עוד ענין שמביא לידי קירוב לבבות – כדברי הגמרא: "גדולה לגימה שמקרבת".

כג[ולהעיר, שיש ענינים של קירוב לבבות שקשורים עם זמן מסויים בשנה, כמו מצות "משלוח מנות" בפורים, כמבואר בספרי טעמי המצוות שענינה קירוב הלבבות; אבל מצות הכנסת אורחים אינה בזמן מסויים בשנה [ואדרבה: ע"פ המסופר אודות אברהם אבינו, שהי' מכניס-אורחים הראשון, "אחד הי' אברהם" – הי' רצונו לעסוק בהכנסת אורחים בכל יום, עד כדי כך, שאם לא בא הדבר בפועל (מאיזו

כד299
סיבה שתהי', שאינה תלוי' בו כלל וכלל), גרם לו הדבר היפך התענוג לגמרי, כמסופר במדרשי חז"ל]. וכן הענין ד"גדולה לגימה שמקרבת" אינו קשור עם זמן מסויים].

כהוהרי הענין ד"גדולה לגימה שמקרבת" הוא לאו דוקא בנוגע לאורח, כך, שהם שני ענינים בפני עצמם: הכנסת אורחים אינה קשורה עם לגימה דוקא (כמדובר פעם בארוכה בשם רבינו נשיאנו), ולגימה אינה קשורה עם אורח דוקא, שהרי ענין זה יכול להיות אפילו כשבאים למקומו ומביאים אליו לשם את הלגימה.

כו[ואע"פ שהלימוד ד"גדולה לגימה שמקרבת" הוא ממ"ש "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים", שנאמר בנוגע לענין שדומה להכנסת אורחים – הרי תוכן הענין בזה הוא הקירוב שנעשה ע"י הלגימה, שזהו ענין שבטבע בני-אדם, גם אם אין זה באופן של הכנסת אורחים, אלא באופן שהאורח מכבד את בעה"ב, או ששני בעלי-בתים נפגשים במקום מסויים ששם יש "לגימה" שמקרבת אותם זל"ז].

כזולכן, כשבאים שני הענינים (הענין של "הכנסת אורחים" והענין של "לגימה שמקרבת") ביחד – אזי ניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בכל הענינים הטובים והנעלים וכו' בענין של הכנסת אורחים בפ"ע ובענין ה"לגימה שמקרבת" בפ"ע, ובמיוחד – גם בתוצאה והתועלת שבזה עד לענין של פועל, כאמור לעיל, בנוגע להכנה לר"ה באופן ד"נצבים היום כולכם", וקבלת עול מלכותו ית' "ברוב עם הדרת מלך", שעי"ז נמשך גם הענין ד"ברכנו אבינו" באופן הכי נעלה.

כחה. וישנו ענין שלישי, שעל ידו ניתוסף בכל הנ"ל ביתר שאת וביתר עוז:

כטע"פ המבואר בתניא פרק "לב", הנה הענין ד"ואהבת לרעך כמוך" – שזוהי השלימות בקירוב הלבבות – נעשה עי"ז ש"עושים גופם טפל ונפשם עיקר", כי מצד הנשמה – "כולן מתאימות ואב א' לכולנה".

לומצד זה ניתוסף בענין קירוב הלבבות – שנעשים לב אחד ומציאות אחת: "יחידה (למטה, שפועלת) לייחדך" (למעלה), באופן ד"תמתי", מלשון תמימות, שפועלת תמימות גם למעלה, כיון שלולי

לא300
זאת הרי זה כביכול חצי גוף, כהתורה הידועה בענין "שתי חצוצרות כסף", שקשור גם עם ר"ה שהו"ע הנסירה וכו', כמבואר בארוכה בכ"מ.

לבו. וזוהי ההכנה והכלי שבנ"י עושים למטה, ועי"ז ממשיכים אח"כ מלמעלה שהקב"ה מקבל את ההכתרה – כפי שביקש מבנ"י "שתמליכוני עליכם", ומקבלה בתענוג ובשלימות התענוג, כמבואר בענין תקיעת שופר.

לגואח"כ נמשך במילא – ללא השתדלות נוספת, כיון ש"כל מלאכתך עשוי'" – באופן ש"כל הנותן בעין יפה נותן", דכיון ששלימות התענוג למעלה היא בגלוי, הנה מצד זה שמעלה ומטה שוין, הרי זה בגלוי גם למטה, כך, שיש לבנ"י שנת תענוג בכל הפרטים, וגם ההכנה לזה בערב ר"ה היא באופן כזה.

לדוכאמור לעיל שנמשכת ברכה בטוב הנראה והנגלה, ובגשמיות וברוחניות גם יחד, ומתוך שמחה וטוב לבב, ועד ל"שמחת עולם על ראשם", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובקרוב ממש.

לה* * *

לוז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

לז* * *

לחח. הענין בתורה – בא גם בהמשך להמדובר לעיל אודות ב' הענינים שפועלים קירוב הלבבות באופן ד"כולנו כאחד": הכנסת אורחים בפני עצמה ולגימה בפני עצמה, ועאכו"כ כשבאים שניהם ביחד; ונוסף לזה ישנו ענין העולה על כולנה – ענין התורה, כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה ש"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם", היינו, שכל ענין נתינת התורה, ונתינת התורה כולה, הוא כדי לפעול את הענין של קירוב

לט301
הלבבות, ועד לאופן של "שלום", שיש בו גם הפירוש של שלימות, היינו, שקירוב הלבבות נעשה גם באופן של שלימות בדבר.

מואעפ"כ, הי' הסדר עתה שהלגימה באה בתור הקדמה לאמירת התורה, כיון שענין התורה הוא למעלה גם מהענין דעשיית שלום, כמשנ"ת פעם בארוכה הדיוק במאמר חז"ל ש"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם", שהתורה מצד עצמה היא למעלה מהעולם ולמעלה מעשיית שלום בעולם, אלא שנתינתה ("התורה ניתנה") למטה – כפי ש"למצרים ירדתם", ובאופן של התקשרות והתלבשות כו' עד שרואים את הלבוש [וכמו בענין "שנים אוחזין בטלית": "שנים" כפשוטו ו"טלית" כפשוטו, והסברות שבענין זה כפשוטם, ועאכו"כ ע"פ פנימיות הענינים] – הרי זה כדי "לעשות שלום בעולם"; אבל התורה מצד עצמה היא ענין נעלה יותר שלא בערך.

מאאלא שאעפ"כ צריכה להיות פעולת התורה בעולם, וכפי שמרבים לדבר לאחרונה ש"כיבוש" העולם צ"ל ע"י התורה, אלא שענין זה נעשה בדרכי נועם ודרכי שלום, ללא קשיים וכו' וכו'.

מבובנוגע לעניננו:

מגאמירת ענין של דברי אלקים חיים מרבותינו נשיאינו, ועאכו"כ כשיהודים מתאספים בעקבתא דמשיחא, שאז הענין שהזמן גרמא הוא הפצת המעיינות חוצה – הו"ע חיובי מצד עצמו, ללא צורך בטעמים נוספים; אלא שאעפ"כ ניתוסף בזה גם הענין ד"לעשות שלום בעולם".

מדוכפי שמבאר רבינו הזקן במארז"ל "כל העוסק בתורה כו' משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי" (ב"פ שלום) – שקאי על השלום בנוגע לנפש האלקית ונפש הבהמית, וכן בנוגע לכללות בנ"י עם כללות העולם.

מהט. והנה, אע"פ שהתורה היא למעלה מכל הענינים, אעפ"כ, "גדול לימוד שמביא לידי מעשה" – החל מה"בכן" בעניני תורה, "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", ועדיין אין זה מספיק, אלא צריך להביא

מו302
לידי מעשה – ש"המעשה הוא העיקר" – בקיום המצוות במעשה בפועל.

מזוענין מיוחד בזה בנוגע לשנה זו, שנוסף על הקביעות דיום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת, הרי זה גם ר"ה של "שנת השבע", "שנת השמיטה", שבה ניתוסף מצוה מיוחדת – מצות שמיטה.

מחואע"פ ששנת השמיטה מתחילה מר"ה של השנה השביעית – יש ענין שצריך להעשות בערב ר"ה:

מטבנוגע לעריכת פרוזבול בקשר לשמיטת כספים – כותב רבינו הזקן בשו"ע שלו בהלכות הלואה: "וזמן הפרוזבול הוא לכתחלה בסוף הששית לפני ר"ה של שביעית" (כפי שממשיך אריכות הביאור בדבר, כדלקמן ס"י), והרי הזמן של "סוף הששית" לאמיתתו הוא ערב ר"ה.

נובכן: זהו ענין של הלכה לפועל – כאמור לעיל ש"לימוד מביא לידי מעשה" – שמחר במשך היום יעשה כל אחד ענין הפרוזבול.

נאובפרט ע"פ דברי רבינו הזקן שעשיית פרוזבול "הוא דבר .. (ש)קל לתקן לקבץ שלשה אנשים כשרים שהם בית דין ולומר להם כו'" – כפי שמביא הנוסח שכולל תיבות ספורות בלבד, וגם קיבוץ הב"ד אין בו קושי, כיון שבערב ר"ה מתפללים בלאה"כ בציבור, ולאחרי התפלה עורכים התרת נדרים, בפני שלשה (לכל הפחות), וכיון שזהו ב"ד, יכולים מיד לצרף גם את ענין אמירת נוסח הפרוזבול (כפי שכבר דובר פעם בארוכה, אבל בכל פעם שמגיע זמנו של ענין מסויים, צריך לחזור ולהזכירו, ע"ד ש"משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום .. הלכות חג בחג").

נבולכן, אלו שנמצאים כאן וכבר יודעים מזה (עכ"פ עכשיו), מסתמא ימסרו לאלו שעדיין אינם יודעים – שבסוף שנה הששית לפני ר"ה של שביעית, צריך לומר את הנוסח שפועל את ענין הפרוזבול.

נגי. וע"פ המדובר כמ"פ אודות גודל הדיוק בשו"ע של רבינו הזקן – יש לבאר דיוק הלשון ש"זמן הפרוזבול הוא לכתחלה בסוף הששית לפני ר"ה של שביעית":

נד303
לכאורה יש כאן כפל לשון, ומספיק לומר אחד מב' הלשונות: "בסוף הששית", או "לפני ר"ה של שביעית"?

נהובפשטות מתאים יותר הלשון "לפני ר"ה של שביעית", שמבאר הן את זמן הפרוזבול והן את הטעם לעשיית הפרוזבול בזמן זה דוקא, כי:

נורבינו הזקן ממשיך לבאר בארוכה, "שמשנכנסה שנת השביעית אסור לתבוע חוב, שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה', מיד שקרא שמיטה לה' לא יגוש, אלא כשהלוה פורע לו מעצמו, אינו צריך לומר משמט אני כמו שצריך לומר אחר שביעית, שנאמר51 וזה דבר השמיטה שמוט וגו', שצריך לדבר השמיטה השמטה בפה".

נזולכן נוגע להדגיש שזמן הפרוזבול צ"ל "לפני ר"ה של שביעית", שלשון זה מבאר הן את הזמן והן את טעם הדבר, כיון "שמשנכנסה שנת השביעית אסור לתבוע חוב".

נחאבל אינו מובן: מדוע מוסיף ומקדים שצ"ל "בסוף הששית"?

נטיא. ויש לומר הביאור בזה:

ס"לפני ר"ה של שביעית" – יכול להיות גם זמן רב לפני ר"ה; ולכן מוסיף רבינו הזקן "בסוף הששית" – שיש לאחר את זמן עשיית הפרוזבול לסוף שנה הששית.

סאוטעם הדבר:

סבהתקנה דפרוזבול היא – בגלל ש"ראו חכמים שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברים על מ"ש בתורה השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו'".

סגוכיון שפרוזבול מועיל רק על הלוואות שכבר נעשו, אבל לא על הלוואות שיהיו לאח"ז, והרי אין אדם יכול לדעת מתי יבקשו ממנו הלוואה – הנה אם יעשה פרוזבול (לא בסוף הששית, אלא) באמצע שנה הששית, יהי' זה אמנם "לפני ר"ה של שביעית", אבל עדיין לא הובהרו כל הענינים, שהרי יתכן שלמחרת עשיית הפרוזבול יבקשו ממנו הלוואה, שאז יצטרך לקיים את ציווי התורה "אם כסף תלוה גו' את העני עמך", ויימנע מלהלוותו בגלל השמיטה.

סדולכן לא מסתפק רבינו הזקן לכתוב שזמן הפרוזבול הוא "לפני

סה304
ר"ה של שביעית", אלא מוסיף שהזמן לכתחילה (ביתר הידור) הוא "בסוף ששית", שעי"ז מבטיחים את התועלת שבתקנה זו בכל הפרטים, כך, שלא יהי' צורך לעשות פרוזבול פעם נוספת.

סוועפ"ז מובן שזהו ענין שקשור במיוחד עם ערב ר"ה (כאמור לעיל), ולכן הרי זה ענין שהזמן גרמא, ומצוה להזכיר על זה.

סזיב. ויה"ר שמענין השמיטה בנוגע לכספים – נבוא בקרוב ממש לקיים גם שמיטת קרקעות, ומן התורה.

סחויהי' זה באופן ד"גיבורי כח גו' לשמוע בקול דברו", כדאיתא במדרש שקאי על שומרי שביעית.

סטויקויים גם מ"ש במדרש תהלים על הפסוק "שבת שבית יעקב", שע"י שמירת שמיטת קרקעות באה הגאולה, והיינו, שאע"פ שלדעת כמה פוסקים שמיטת קרקעות בזמן הזה היא רק מדרבנן, ה"ה פועלת את ענין הגאולה כפי שהוא מן התורה: "שבת שבית יעקב" – גאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

עוכיון שזוהי שנה שתחילתה בשבת, ש"כל מלאכתך עשוי'"29, ללא ענינים של טירחא – תהי' זו שנה של תענוג, וגם שנה של גאולה, בגשמיות וברוחניות גם יחד, ע"י משיח צדקנו.

עא* * *

עביג. נזכר לעיל במאמר אודות ביאור הצ"צ (בעל יום ההולדת דערב ר"ה) בענין "משביעין אותו" שבהתחלת ספר התניא [וכאמור לעיל59 שהצ"צ סיפר שבר"ה הראשונה לחייו אמר רבינו הזקן דרוש משביעין אותו, ותוכנו ג' פרקים הראשונים של ספר התניא], שמביא ש"בגמרא בנדה דף ל' סע"ב למדו השבועה מהפסוק בישעי' בי נשבעתי יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון".

עגולכאורה: כשמעיינים בגמרא, רואים ששם הובא רק סיום הפסוק: "כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון", אבל לא הובא התחלת הפסוק: "בי נשבעתי"?

עד305
יד. ויובן בהקדים מעלת השבועה ד"בי נשבעתי":

עהבענין "בי נשבעתי", מבאר הצ"צ (ע"פ מ"ש בזהר) שקאי על בחי' עתיקא קדישא, שזוהי בחי' שלמעלה מכל עניני גילויים, ולמעלה מכל ענין של שם כו', שלכן נאמר "בי" סתם, ולא נתפרש מי הוא (כמבואר בכ"מ בארוכה).

עווהענין ד"בי נשבעתי" הוא הנתינת-כח מלמעלה לענין ד"תשבע כל לשון" בנוגע לכל אחד מישראל, ללא חילוק, מ"ראשיכם שבטיכם" עד לדרגא הכי פשוטה של פשוט שבפשוטים, שלא זו בלבד שביכלתו להתנהג ע"פ השבועה שמשביעין אותו, אלא שמתנהג כן בפועל כו', וכידוע בענין "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", שהנהגתו של יהודי למטה היא בהתאם לפעולת אדם העליון למעלה.

עזולכן הרי זה גם באופן של שובע – כפירוש השני ב"משביעין" שמביא הצ"צ – שענין השובע מורה שהדבר נעשה בשלימותו כו'.

עחוכן גם הפירוש השלישי ד"משביעין" שהוא מלשון שביעי, כלשון הכתוב "שבע ביום הללתיך", והיינו, שאין זה ענין שנעשה באופן חד-פעמי, אלא כמה פעמים, "שבע (פעמים) ביום", שכולל את כל היום כולו,

עט– וע"ד מ"ש "ימלא פי תהלתך כל היום תפארתך", וכדאיתא בגמרא שאמירת הברכה צריכה להיות באופן שפיו ממולא בתהלת ה', ועד"ז מובן בנוגע ל"כל היום תפארתך", וכן "שבע ביום הללתיך", שזהו באופן שכל היום ממולא בזה –

פשבזה מודגשת השלימות שבעשיית הדבר עוד יותר מאשר בענין השובע, שיכול להיות גם באופן חד פעמי.

פאועד כפי שמבאר הצ"צ הענין ד"שבע" כפי שהוא בנוגע לגילוי הנשמה – שבכללות ענין הנשמה שנקרא "בצלמנו", הנה הצ' ד"צלם" קאי על כחות הגלויים (ט' כחות כפי שכלולים מיו"ד), והל' ומ' ד"צלם"

פב306
קאי על כחות המקיפים דחי' ויחידה, שהם שבע כחות כפי שכל אחד כלול מיו"ד שמספרם ל' ומ'.

פגטו. וע"פ ביאור הצ"צ בגודל מעלת הענין ד"בי נשבעתי", מובן בדרך-אגב גם מדוע בגמרא הובא רק "תשבע כל לשון" שבסיום הפסוק, ולא "בי נשבעתי" שבהתחלת הפסוק:

פדכיון ש"בי נשבעתי" קאי על דרגא נעלית ביותר – אין מקום לפרש זאת בגלוי בגמרא, נגלה דתורה, ששם מובא רק מה שנוגע לפועל – "תשבע כל לשון".

פהורק בפנימיות התורה, שמבארת ומגלה גם את הענינים שהיו עד אז בהעלם ובפנימיות, מובא בגלוי גם הסיבה שבגללה יכול להיות הענין ד"תשבע כל לשון" – "בי נשבעתי".

פוטז. והנה, בין "בי נשבעתי" (שבהתחלת הפסוק) ל"תשבע כל לשון" (שבסיום הפסוק) – נאמר "כי לי תכרע כל ברך".

פזומביא הצ"צ60 פירוש רש"י על הפסוק בישעי': "בי נשבעתי ויצא מפי צדקה – לקבל כל השבים אלי, דבר דברתי ולא ישוב, מהו הצדקה אשר יצאת מפי – כי לי תכרע כל ברך, ואני אקבלם, כענין שנאמר כי אז אהפוך אל עמים וגו'".

פחוהיינו, שנוסף על הענין ד"משביעין אותו" (כפי שלמדים ממ"ש "תשבע כל לשון") בנוגע לבנ"י – ישנו הענין ד"לי תכרע כל ברך" גם בנוגע לאוה"ע, כפי שיהי' המעמד ומצב דשלימות העולם, שיקויים היעוד "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד", שענין זה יהי' – כפסק הרמב"ם – לאחרי שיבוא משיח צדקנו, וילחם מלחמות הוי' וינצח, ויבנה בית המקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל.

פטוהענין ד"לי תכרע כל ברך" אצל אוה"ע נעשה ע"י הענין ד"תשבע כל לשון" אצל בנ"י – ש"רוממנו מכל לשון", שהם למעלה מכל הלשונות, כיון שענין ה"לשון" הוא אצלם באופן שמנצלים אותו בעיקר לענין ד"תשבע כל לשון", וכך מתחיל יהודי את חייו, שמיד כשנולד, "משביעין אותו, שנאמר .. תשבע כל לשון, זה יום הלידה"61, ורק לאח"ז באים שאר הענינים בדרך טפל (ע"ד מארז"ל "לא הי' העולם ראוי

צ307
להשתמש בזהב, ולמה נברא בשביל המשכן ובשביל בית המקדש", ורק לאח"ז יש אפשרות גם לעולם להשתמש בו).

צאיז. ועפ"ז מובן גם עד כמה מופרך ומושלל הענין של "מיהו יהודי",

צבוכמדובר כמ"פ שהלואי היו יכולים להשתמש ב"לשון" כדי לדבר רק אודות עניני טוב וקדושה, להוסיף בטוב גופא, עד לתכלית שלימות הטוב (ע"ד המבואר באגה"ק בנוגע למעמד ומצב דלעת"ל), ללא צורך לדבר אודות ענינים שאין להם מציאות, ורק כדי שיוכל להיות ענין של בחירה חפשית, "ובחרת בחיים", מצד עצמך, נראה כאילו יש בזה איזה תוכן, אע"פ שהוא היפך המציאות, היפך השכל, היפך היושר והצדק, וכמדובר כמ"פ שזהו ענין שהוא לא רק נגד בנ"י, אלא גם נגד גויים, להבדיל.

צגובעמדנו בסיום השנה, הנה יה"ר – כנוסח הרגיל – ש"תכלה שנה" עם כל עניני היפך הברכה שבה, כולל גם ענין הנ"ל,

צד– ובפרט שהוא ענין שאין בו כל מציאות, כאמור, אלא רק כדי לבלבל יהודי לחיות חיים רגועים – עד כמה שיכולים להיות רגועים במשך זמן הגלות של חושך כפול ומכופל, הן בחוץ-לארץ והן בארץ-הקודש, שהרי נמצאים עדיין קודם כל ההתחלות של "אתחלתא דגאולה", כפי שרואים במוחש מהבלבולים שלא היו כמותם מעולם, עד לבלבול הכי אחרון מהענין של "מיהו יהודי" –

צהו"תחל שנה וברכותי'",

צוובאופן שיקויים בפועל כבר בערב ר"ה, ש"ערב" פירושו גם שהוא טפל אל העיקר שבא לאח"ז, כך, שערב ר"ה הוא טפל והכנה לר"ה, ולכן מתחיל כבר בערב ר"ה הענין ד"תחל שנה וברכותי'",

צזויומשכו הברכות "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה",

צחובאופן שבכל מקום שנמצאים בנ"י "שכינה עמהם", שנאמר "עמו אנכי", ובמילא תהי' גם היציאה מהגלות באופן ד"ושב הוי' אלקיך את שבותך", וכמובא בפירוש רש"י ש"הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם", עם כל בנ"י ועם כל אחד ואחד מישראל, באופן שאפילו

צט308
יהודי אחד לא ישאר בחושך הגלות, ובמילא לא ישאר גם בגלות כפשוטו,

קונכנסים לשנה החדשה מתוך ריקוד לקבל פני משיח צדקנו בשמחה ובטוב לבב, ולמטה מעשרה טפחים, הם ובניהם ובנותיהם וכל אשר להם.

קא[ניגנו ניגון שמחה. אח"כ אמר: כיון שהתחילו בנוגע לעולים חדשים ואורחים חדשים – ינגנו מהעולים החדשים ניגון שהביאו משם. וניגנו הניגון "אי וואַדיע מיא כו'", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את השירה בחזקה].

קב* * *

קגיח. דובר לעיל (ס"ט) שנוסף על החידוש בקביעות השנה הבאה שיום טוב של ר"ה חל להיות בשבת, ישנו ענין נוסף, שזהו ר"ה של שנה השביעית, שנת השמיטה.

קדוכמדובר כמ"פ בנוגע לכמה מצוות התלויות בזמן ומקום, שאע"פ שקיום המצוה כפשוטה אינו שייך שלא בזמנם ושלא במקומם, מ"מ, ישנו גם אז פנימיות הענין של המצוה, ועד"ז בנוגע לחובת הלבבות, בהלכות הנפש, שיכולים ללמוד מהמצוה, כיון שהתורה היא נצחית, וכמו בלימוד הלכות המצוה, ולדוגמא: לימוד הלכות קרבן עולה, שאפילו כשלומד בלילה ובחוץ לארץ, והוא לא כהן, הנה לא זו בלבד שמקיים תלמוד תורה, אלא כדברי הגמרא "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה", ועד"ז בנוגע לכל המצוות, כולל גם מצות שמיטה – לא רק שמיטת כספים, אלא גם שמיטת קרקעות, ששייכת אפילו בחוץ לארץ ואפילו ליהודי שאין לו קרקע וכו'.

קהומובן, שפנימיות הענינים והלימוד בנוגע לחובת הלבבות וכו' – נלמד מפשטות הענינים כפי שמשתקפים בנוגע להלכה למעשה.

קויט. והענין בזה:

קזבשנת השמיטה – נאסרה רק עבודת האדמה, ובעבודת האדמה עצמה (שיש בה כמה דרגות) – רק ענינים הקשורים עם חריש וקציר, כמ"ש "בחריש ובקציר תשבות", ובזה יוצא י"ח קיום מצות השמיטה.

קח309
משא"כ בשבת אסור לא רק חריש וקציר, אלא מלבדם יש עוד ל"ז מלאכות שאסורות מן התורה, ומלבד המלאכות שנקראים "אבות", יש גם "תולדות" וכו'. וכיון שבשבת אסורים כל המלאכות, נמצא, ששבת כולל את כל הענינים של שמיטה.

קטוכיון ששבת ושמיטה הם שני ענינים שונים, והראי', שיש יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת שלא בשנת השמיטה, הרי מובן, שביו"ט של ר"ה שחל בשבת בשנת השמיטה, יש הוספה בדבר. ולכאורה אינו מובן: מהי הוספה בדבר – בה בשעה ששמיטה היא רק "בחריש ובקציר", ואילו שבת אסור בכל המלאכות, כך, שזה הרבה יותר מאשר "בכלל מאתיים מנה"?!

קיאך יש חידוש נפלא בשמיטה שאינו בשבת, כפי שניתן ללמוד מפשטות הענין ע"פ נגלה (כנ"ל) – כפי שיתבאר לקמן עכ"פ נקודת הדברים, ובהזדמנות הבאה בארוכה יותר.

קיאכ. בשמיטה יש שני דינים מן התורה: (א) "אפקעתא דמלכא", ובלשון הכתוב: "כי לי כל הארץ", והקב"ה קבע שבשנת השמיטה תהי' השדה הפקר לכל ("ארעא .. (רחמנא) אפקרה"). (ב) שאדם ובהמה שוין בו, שכשכלה לחי' מן השדה צריך לבער מן הבית.

קיבאבל בשבת אינו כן:

קיגבשבת נשארת בשלימות בעלותו של יהודי על כל נכסיו, ועאכו"כ בנוגע לעיקר נכסיו – קרקעות, כמובן מדברי הגמרא במסכת יבמות: "כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם", ועד ש"כל נחותי ימא לא מיתבא דעתיהון (אין דעתן מיושבת בהן) עד דסלקין ליבשתא", אבל אז רק מתיישבת (נחה) דעתם, ואילו כדי שתהי' מציאותם בתור "אדם" כדבעי, הרי זה דוקא כשיש להם קרקע (ויש עוד כמה הוכחות בזה).

קידושלימות בעלותו של יהודי על נכסיו בשבת היא (לא מצד היצה"ר ח"ו, אלא כן הוא) ע"פ תורה, שהרי יש בתורה החיוב דבל-תשחית, ו"התורה חסה על ממונן של ישראל", אפילו על פרוטה [ועאכו"כ ע"פ

קיה310
ביאור הבעש"ט, שהסיבה לכך היא לפי שבנכסי האדם נמצאים ניצוצי קדושה ששייכים לנשמתו ונפשו האלקית], ובודאי שאסור לאדם להפקיר נכסיו, ועד שאפילו בנוגע להקדש כתב הרמב"ם "לעולם לא יקדיש אדם .. כל נכסיו .. שהרי הוא אומר מכל אשר לו, ולא כל אשר לו כו'" (שלכן צריך להשאיר לעצמו כו').

קיוונמצא, שלא זו בלבד שבשבת אין ענין של "אפקעתא דמלכא", אלא אדרבה: אסור לאדם להפקיר נכסיו.

קיזונוסף על החילוק בין שמיטה לשבת בענין "אפקעתא דמלכא" שנוגע לחלקו בעולם, הנה גם בענין שנוגע לאדם עצמו – איך להביט על עצמו ביחס לבהמה – יש חילוק בין שמיטה לשבת:

קיחההשתוות בין אדם לבהמה, שכשכלה לחי' מן השדה צריך לבער מן הבית – אינה שייכת בשבת, שבודאי צריך להיות חילוק בין אדם לחי' ובהמה – לא מצד גאוה ח"ו, אלא ע"פ דין, שהרי ע"פ שו"ע ישנו חיוב "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", ואסור לבזות את עצמו וכו', והוא אוכל במקום אחד ואילו חמורו אוכל במקום שני, וכמארז"ל "בשעה שאמר הקב"ה לאדם וקוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר .. אני וחמורי נאכל מאבוס אחד, כיון שאמר לו בזעת אפיך תאכל לחם, נתקררה דעתו".

קיטכא. וביאור הענין בעבודת האדם – כפי שמבאר הצמח-צדק בארוכה בספר טעמי המצוות שלו שנקרא "דרך מצוותיך":

קכבהשתוות של אדם ובהמה בשנת השמיטה – מודגש הענין של ביטול היש באופן של תכלית הביטול.

קכאובזה גופא – לא רק באופן שנשאר אצלו בנוגע למחשבתו ודיבורו, אלא הדבר בא לידי ביטוי גם באכילתו,

קכבוהרי אכילה ושתי' הם מהדברים שבהם "דומה לבהמה" (כדאיתא בגמרא), והיינו, שאין זה ענין שקשור עם נפשו האלקית, ואפילו לא ענין הקשור עם החלק המזוכך של נפשו הבהמית, אלא עם החלק שאינו

קכג311
שייך לנפש הבהמית של אדם שהוא שכלי, אלא כפי ש"דומה לבהמה"; ובחלק זה עוסק בעבודת ה' באופן שבאכילתו בתבואות השדה ופירות הכרם – הוא ובהמתו שוין.

קכדועד"ז בנוגע לכל הנכסים שלו, שעיקר נכסיו של האדם הם קרקעות, ובעיקר הם בארץ הקודש,

קכה– וכמדובר כמ"פ אודות שלילת דבריהם של אלו שאומרים שרק מי שגר במקום פלוני יש לו שייכות עם ארץ ישראל, ומי שאינו גר שם, יכול רק ליתן "טשעק"... ובכך מסתיימת שייכותו עם א"י;

קכוהקב"ה כרת ברית עם אברהם אבינו ואמר לו: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", "לאחוזת עולם", כך, שאף אחד אינו בעה"ב על זה, וגם יהודי בעצמו אינו יכול לוותר על זה, אפילו אם ירצה, וימצא טעמים שונים ומשונים ליתן ח"ו חלק מהארץ למי שאינם בני אברהם יצחק ויעקב, או גירי צדק [שיחוסם גדול יותר מיחוסו של סתם יהודי, כיון שמתייחסים "למי שאמר והי' העולם", כמ"ש הרמב"ם לר' עובדי' גר צדק], החל מאברהם, "אב לגרים", שלו ניתנה ארץ עולם (ארץ ישראל), לעם עולם, בברית עולם. וגם אם "מפני חטאינו" נמצא באופן עראי במקום אחר – אסור לו לוותר, ואינו מוותר, וגם לא יעזור לו באם יוותר על זה!

קכזוזהו הטעם שכל אחד מישראל יכול לערוך פרוזבול, אע"פ שבשביל זה צריך שיהי' לו קרקע – כמבואר בתשובת הגאונים שלכל אחד מישראל יש קרקע בארץ ישראל, וכידוע החשבון שמביא הגאון מאוסטרובצה, שעבור "ארבע מאות שקל כסף" שנתן אברהם אבינו, יש לכל אחד מששים ריבוא בנ"י "אמה על אמה" בארץ ישראל –

קכחובבוא שנת השמיטה, אינו מוותר ח"ו על חלקו (בעולם) בארץ

קכט312
ישראל, אבל האופן שבו מחזיק בה בשנת השמיטה הוא ע"י "אפקעתא דמלכא", ודוקא באופן כזה יש לו שייכות הכי גדולה עם חלקו בארץ ישראל – שמקיים מצוה נפלאה, שבגללה נכלל בין אלו שנקראים "גיבורי55 כח עושי דברו לשמוע בקול דברו"56, והרי ענין זה אינו יכול להעשות בקרקע שאינה שלו, כי אם בקרקע ששייכת אליו דוקא, אלא שנעשה בה הענין ד"אפקעתא דמלכא".

קלואלו הם שני הענינים שבהם ניתן כח לכל אחד מישראל בשמיטה לגבי שבת, וכאמור, שברוחניות הרי זה פועל בכל מקום ובכל זמן, אפילו כאשר בגלוי אין לו שטר מכירה, שטר קני', שטר חזקה בנוגע לאמה על אמה מסויימים בארץ ישראל.

קלאכב. ועפ"ז יש בקביעות שנה זו כל הענינים – הן יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, והן ר"ה של שנה השביעית, כך, שישנם הן הענינים ששבת פועל בעולם, והן הענינים ששמיטה פועלת בעולם.

קלבוכל זה נעשה באופן העבודה של יום השבת – שבו חל "ראש השנה" (כנ"ל ס"ט), שממנו נמשך במשך כל השנה כולה – מתוך מנוחה (כמו חיי מנוחה של שבת), שמחה וטוב לבב.

קלגומזה מובן, שכיון שיום השבת עיקרו כדי ללמוד תורה (כדאיתא בירושלמי וכו', כפי שהובא במכתב בציון מראה-המקומות) – אזי נעשית שנה של תורה, ובמילא גם שנה של מצוות, שהרי "גדול לימוד שמביא לידי מעשה"42,

קלדוכיון שע"י התורה נעשה יהודי בעה"ב על העולם, שהרי "מאן מלכי רבנן", וכדאיתא בירושלמי על הפסוק "לא-ל גומר עלי", שע"י פס"ד בתורה פועל יהודי לשנות את העולם שיהי' כפי שנראה אצלו פסק הדין, כיון שפוסק את הדין ע"פ "דבר הוי' זו הלכה" – הרי זה ממשיך גם שלום בעולם, וכן שלום בנוגע ל"עולם קטן זה האדם" ובני ביתו.

קלהועד שע"י "בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", מתוך שמחה וטוב לבב, "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" (כיון שהלימוד מביא

קלו313
לידי מעשה) – פועלים סוכ"ס, ובקרוב ממש, קיום היעוד "ואולך אתכם קוממיות", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

קלזוכל זה נכלל בכתיבה וחתימה טובה, בטוב הנראה והנגלה, לכל אחד ואחת מישראל, בתוככי כל ישראל, בכל מקום שהם – שתכתבו ותחתמו לשנה טובה ומתוקה.

קלח(כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכה אחרונה, ואח"כ אמר:)

קלטכיון שיוצאים מהשנה החולפת (כאמור לעיל: "תכלה שנה כו'") להכנס לשנה הבאה – יה"ר ש"בשמחה תצאו ובשלום תובלון", לקבל את השנה חדשה ואת משיח צדקנו, ובקרוב ממש.

קמ[טרם צאתו התחיל לנגן "כי בשמחה תצאו וגו'"].

קמא______ l ______