Toras Menachem·Vol. 69 (5732·Part 4)·Sicha of Shabbos Parshas Chukas-Balak·12 Tammuz·5712תורת מנחם·סט - שנת תשל"ב - חלק רביעי·שיחת ש"פ חוקת-בלק·י"ב תמוז·ה'תשל"ב

א8
בס"ד. שיחת ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. כל ענין שבעולם צריך לקשר לכל לראש עם תורה, וכ"ש ענין הקשור עם תורה, בודאי צריך לקשרו עם תורה.

דוזהו שמצינו בנוגע לענין המאסר והגאולה, שמיד בי"ב תמוז הראשון בשנת תרפ"ז, אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר (בעל השמחה והגאולה) מאמר חסידות – ענין של תורה, ובתורה גופא – פנימיות התורה, תורת החסידות,

ה– דכיון שבענין המאסר רצו לפגוע ("אָנרירן") בענין החסידות, לכן הוצרך גם ענין הגאולה להתבטא באמירת מאמר חסידות (לאחרי שענין זה בא תחילה בהבנה והשגה בחב"ד שבנפשו, ואח"כ נמשך גם במדות, שזהו ה"חוצה" שבו (נוסף על החוצה שבשכל גופא – כפי שנמשך בשכל של נפש הבהמית), ועד כפי שנמשך ל"חוצה" כפשוטו, בעוה"ז שאין תחתון למטה הימנו) –

וובפרטיות יותר: שני מאמרים, מאמר אחד בי"ב תמוז, ומאמר שני בי"ג תמוז – כפי שכבר נדפסו הדברים.

זוכיון שכל ענין בתורה הוא באופן ש"הימים האלה נזכרים ונעשים", היינו, שכאשר "נזכרים" אזי חוזרים ו"נעשים" מחדש אותם הענינים שהיו בפעם הראשונה, הרי כן הוא גם בנוגע למאמרים הנ"ל, שבודאי ילמדו אותם, ומתוך התבוננות כו', עד לאופן שיבוא מזה "בכן" בנוגע לפועל.

חובהתאם לכך ידובר עתה איזה נקודות מהמאמר די"ב תמוז.

טב. הפסוק שבו מתחיל המאמר הוא: "הוי' לי בעוזרי".

יולהעיר, שאע"פ שלא רואים בגלוי את השייכות של פסוק זה

יא9
לתוכן המאמר, הרי כיון שהמאמר מתחיל בפסוק זה, וידועה הנהגת רבותינו נשיאינו לציין המאמרים לפי הפסוק שבו מתחיל המאמר, וזהו שמו של המאמר (וע"פ תורת הבעש"ט הרי השם הוא המהוה ומחי' את הדבר הנקרא בשם זה), מובן, שיש לו שייכות לעצם המאמר.

יבומדייק בזה, ש"לשון הפסוק אין לו הבנה כלל לכאורה, דהנה, בהשקפה ראשונה משמע שהאדם יש לו עוזרים רבים, והקב"ה הוא עמהם, והאמת הוא אשר אין עוד מלבדו, ורק הוא לבדו הוא ית' הבורא מהוה ומחי' את האדם ועוזר לו בכל אשר לו וכו'",

יג– וזהו כל ענין התפלה, ש"ידע ויבין שהש"י הוא לבדו המנהיג עולמו וכו' וכי לו לבדו היכולת להושיע כו'" (כמ"ש הרמב"ם) –

ידוא"כ, מדוע אמר דוד המלך "הוי' לי בעוזרי", "דמשמע לשון צירוף, והיינו שהוא ית' משתתף עם העוזרים"?

טווממשיך במאמר, שלהבין זה צריך להקדים ביאור מאמר רז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (והיינו, שהא גופא שבא לטהר, הרי זה כבר התחלת הענין, ואח"כ מסייעים לו בזה), שגם כאן "אינו מובן הלשון מסייעין לו שנאמר בלשון רבים, והלא אין עוזר אלא הקב"ה לבדו"?

טזומבאר, ש"עוזרי קאי על הבירורים המתבררים שהם העוזרים האמיתיים של האדם .. וזהו .. מסייעין לו לשון רבים, שהם ריבוי הניצוצות המתבררים על ידו כו'".

יזג. ויובן הביאור בזה – בהקדים:

יחכללות ענין הבירורים הו"ע קיום התומ"צ למטה בעולם, שעי"ז עושים לו ית' דירה בתחתונים.

יטולכן, התורה "לא בשמים היא", אלא ניתנה למטה בארץ דוקא, במקום של ריבוי כו' (היפך האחדות), כיון שהתכלית של התורה היא לפעול בארץ (לא סתם לבוא ולהיות בארץ, בתור ענין של גזירה), וענינה הוא "תורה אור" – להאיר את החושך, אפילו חושך כפול ומכופל, ועד שגם בחושך שהוא בבחינת "וימש חושך", פועלת התורה ענין האור.

כ10
וזוהי הסיבה לכך שיש מציאות של חושך ונתינת מקום לטעות כו' – כיון שדוקא באופן כזה יכול להיות ענין הבחירה, היינו, שישנם שתי אפשרויות שוות, והאדם צריך לבחור לקיים תומ"צ, שזהו חידוש גדול יותר מאשר מעמד ומצב שהאדם מצד עצמו ירצה רק לקיים תומ"צ, כיון שעי"ז נעשית עבודת ויגיעת האדם (ש"לעמל יולד") בכח עצמו [אף שלכאורה די בעצם החידוש שנברא מקיים רצון הבורא, גם אם אין זה בכח עצמו] – שלמרות החושך והנתינת מקום לטעות, הרי הוא בוחר בטוב, לקיים רצונו ית' להאיר את החושך כו'.

כאד. ובפרטיות יותר:

כבהפעולה בעולם להאיר את החושך כו' היא לא רק ע"י המצוות, שקיומם יכול להיות רק ע"י דברים גשמיים שבעולם [כמו מצות תפילין, שקיומה יכול להיות רק עי"ז שלוקחים עור של בהמה גשמית ומעבדים אותו כו', ועד כדי כך, שבשביל זה יש צורך בצואת כלבים כו'], ולכן עי"ז עושים מעניני העולם – אלקות, דירה לו ית' בתחתונים, אלא גם התורה מצד עצמה – חכמתו ית', ענין רוחני שאינו שייך לגשמיות העולם – פועלת בעולם, ואדרבה: בגלל שהיא למעלה מכל הענינים, לכן בכחה לפעול בכל מקום, מבלי הבט על מעמדו ומצבו כו'.

כגולכן מצינו שגם בתורה עצמה יש נתינת מקום לענין הריבוי, כמארז"ל בנוגע למ"ש "נעשה (אדם)", לשון רבים: "כתוב והרוצה לטעות יטעה" – אף שלכאורה אינו מובן: הרי התורה היא "תורת אמת", ואיך יתכן שהתורה תתן מקום לטעות (ובפרט באופן שהתורה עצמה מפרשת את הטעות, ובכך מסייעת לטעות) – כיון שתכלית התורה היא לפעול גם במקום ירוד כו'.

כדולהעיר, שגם ענין הבחירה שייך (לא רק כשנמצאים בעולם, במקום החושך כו', אלא גם) בנוגע לתורה עצמה – אצל מי שאינו שייך לעניני העולם, אלא כל מציאותו, החיות והלהט שלו אינם אלא בתורה – שהרי מצד השכל (אפילו שכל דקדושה) יכול להיות מעמד ומצב ש"מגלה פנים בתורה שלא כהלכה", היינו, שזהו אמנם ענין שנקרא בשם "תורה", ובתורה גופא – לא בחי' אחור שבתורה, אלא "פנים

כה11
בתורה" (כידוע שיש בתורה בחי' אחור ובחי' פנים), ואעפ"כ הרי זה "שלא כהלכה"!

כווזהו שמצינו בהלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן דבר והיפוכו: מחד גיסא – יכול להיות מעמד ומצב ירוד ביותר עד כדי כך שלימוד התורה הוא באופן "שמוסיף כח בקליפות לפי שעה"; ולאידך גיסא – אפילו במעמד ומצב כזה "אין לו למנוע מלעסוק כו'", "לעולם יעסוק אדם בתורה (אפילו שלא לשמה), כי מתוך שלא לשמה יוכל לבוא לידי לשמה", "שהמאור שבה מחזירו למוטב", ו"כשיחזור אח"כ בתשובה .. כי לא ידח ממנו נדח, אזי מוציא מהקליפה כו'".

כזה. ועפ"ז יש לבאר מ"ש במאמר ש"עוזרי (לשון רבים) קאי על הבירורים המתבררים .. וזהו .. מסייעין לו לשון רבים, שהם ריבוי הניצוצות המתבררים על ידו כו'" – שבזה מרומז שגם כשעניני התומ"צ שלו הם באופן של "לשון רבים", בגלל היותו קשור עם ענין הריבוי והחושך שבעולם כו', יש לו סיוע מעניני התומ"צ שלו.

כחוכמובן גם ממאמר רז"ל שגם אלו מבנ"י שנמצאים במצב ירוד הרי הם "מלאים מצוות כרמון", והיינו, שהמצוות שמקיימים ממלאים את מציאותם, ולכן, מבלי הבט על מעמדם ומצבם, הנה המצוות (שמלאים בהם) עוזרים ומסייעים להם.

כט[ולהעיר גם ממ"ש הרמב"ם בנוגע לירבעם בן נבט, שלמרות גודל הירידה שלו (ועד גם בנוגע לחלק לעוה"ב), מחוייב גם הוא בעירוב תבשילין, וידרשו ממנו מדוע לא קיים זאת! וענין זה כתב הרמב"ם בלשון ערבי דוקא – לא עבור למדנים כו', אלא באופן שיהי' מובן לכל אחד, גם מי שנמצא בפינה נדחת כו'].

לונקודת הדברים – שעניני התומ"צ נשארים בקיומם תמיד, מבלי הבט על מעמדו ומצבו של האדם שמקיימם, ולכן עוזרים ומסייעים לו תמיד.

לאו. ויש להוסיף ולבאר דיוק הלשון "הוי' לי בעוזרי" – הוי' דייקא:

לבשם הוי' מורה על ענין הגילוי – שניכר בגלוי שהקב"ה הוא

לג12
למעלה לגמרי מהגבלות העולם, שלכן הרי זה באופן דהי' הוה ויהי' כאחד; משא"כ שם אלקים, לשון רבים, שיכול לבוא מזה הענין ד"רבים", לפי שענין האלקות הוא בהעלם, שלכן "אלקים" בגימטריא "הטבע", כיון שקאי על דרגת האלקות כפי שבאה בהתלבשות בטבע, ועד שהפירוש דאלקים הוא גם מלשון שר ושופט.

לדוזהו שביקש דוד המלך "הוי' לי בעוזרי" – שהעזר והסיוע יהי' באופן גלוי.

להוכאשר "הוי' לי בעוזרי" – הנה הגילוי דשם הוי' פועל בעבודת כל אחד מישראל להוציא אותו מהמדידות וההגבלות שלו; וכיון ש"כאו"א חייב לומר בשבילי נברא העולם" – פועל יהודי שיהי' גילוי שם הוי' גם בעולם, כך, שבכל דבר יהי' נראה בגלוי (לא המתהוה, אלא) הכח האלקי המהוה; ועד ש"אני אראה בשונאי" (כהמשך הכתוב) – שגילוי שם הוי' בעולם פועל ביטול מציאות השונא כו'.

לוז. וענין זה קשור גם עם מ"ש בפרשת השבוע: "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" – שגם כשיהודי נמצא במעמד ומצב שיש מקום ש"יתחשב" במציאות העולם, הנה גם אז עומד הוא בתנועה ש"בגוים לא יתחשב", אלא "לבדד ישכון",

לזועד שהגוי בעצמו מכריז זאת, כבפרשת השבוע – שבלעם הכריז על בנ"י "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"!

לחוכפי שהי' גם בגאולה די"ב תמוז – שאלו שניהלו את כל ענין המאסר, הם עצמם ביצעו את הגאולה.

לטח. וע"י אמירת המאמר חסידות ד"ה הוי' לי בעוזרי, שקשור עם כללות ענין הגאולה שנפעלה ע"י העזר והסיוע של התומ"צ – נעשה כן גם אצל כל ההולכים בדרכיו ועקבותיו,

מוכפי שכותב בעל השמחה והגאולה במכתבו: "לא אותי בלבד

מא13
גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה",

מבשאצל כולם נעשה ענין של גאולה, עי"ז ש"הוי' לי בעוזרי", ובאופן גלוי.

מג* * *

מדט. בנוגע לענין ד"הימים האלה נזכרים ונעשים", שכאשר "נזכרים" אזי חוזרים ו"נעשים" (כנ"ל ס"א) – הנה מלבד זאת שמצד הענין ד"מעלין בקודש" צריך להיות עילוי והוספה משנה לשנה, צריך להיות בזה גם דבר חדש לגמרי, כמובן מזה שבכל רגע, בכל שעה, בכל יום ובכל שנה ישנו צירוף חדש, שאין זה רק עילוי והוספה לגבי הדרגא הקודמת, אלא ענין חדש לגמרי.

מהובזה גופא יכול להיות החידוש בב' אופנים: (א) חידוש הישנות, היינו, שזהו הענין והמצב הקודם, אלא שנעשה בו חידוש, (ב) ענין חדש לגמרי, וע"ד מ"ש רבינו הזקן באגה"ק בנוגע לר"ה, ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר .. אור חדש ומחודש .. עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה".

מווכפי שמצינו בפירוש רש"י – ששייך לבן חמש למקרא – שישנו הענין ד"כחדשים" (בכ"ף הדמיון) וישנו הענין ד"חדשים" (ממש): "כחדשים" – חידוש בדרגא הקודמת, ו"חדשים" (ממש) – מציאות חדשה לגמרי.

מזודוגמתו בהלכה (שהרי כל ענין מתבטא גם בהלכה) – כפי שמבאר רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה שיש ב' אופנים בלימוד התורה: (א) לחזור על מה שכבר למד, ומובן, שלימוד זה אינו באופן שמנצל את כח הזכרון בלבד, אלא גם באופן של הבנה והעמקה כו', כך, שניתוסף בזה חידוש (שהרי "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש"), אבל זהו באופן של חידוש הישנות בלבד, (ב) ללמוד תמיד ענינים חדשים, וע"ד הענין ד"לאפשא לה".

מח[ולהעיר, שבדרך כלל מבואר החילוק בין תפלה לתורה, שבתפלה

מט14
אין ענין של חידוש, ואדרבה: נוסח התפלה הוא בשוה בכל יום, ואילו בתורה צ"ל תמיד ענין החידוש. אמנם, ענין החידוש שבתורה גופא יכול להיות בב' אופנים: חידוש הישנות, וחידוש ממש, כנ"ל].

נומזה מובן, שגם הענין ד"הימים האלה נזכרים ונעשים" בנוגע לי"ב תמוז, צריך להיות באופן שבכל שנה ניתוסף ענין חדש לגמרי שלא הי' עד עתה.

נאי. כדי למצוא הענין החדש שבי"ב תמוז בכל שנה – יש צורך בהוראת התורה, ובתורה גופא – בענין השייך לי"ב תמוז.

נבובכן: י"ב תמוז הוא גם יום ההולדת של בעל השמחה והגאולה, בשנת תר"ם. והרי ידוע המנהג שביום ההולדת בכל שנה מתחילים לומר קאַפּיטל תהלים חדש המתאים למספר השנים.

נגוענין זה שייך גם לאחרי ההסתלקות – כפי שמספר כ"ק מו"ח אדמו"ר ברשימותיו, שכמה שנים לאחרי הסתלקות אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, נתגלה אליו בחלום ביום הולדתו (של אדנ"ע) ואמר בפניו דרוש על הקאַפּיטל תהלים המתאים למספר שנותיו ביום הולדת זה, ומזה מוכח שגם לאחרי ההסתלקות נמשכת התאמת מזמורי התהלים לפי חשבון השנים. וכן הוא ע"פ נגלה דתורה – כידוע השקו"ט בדברי הרגצ'ובי בנוגע להמשך ענין הזמן לאחר מיתה, וכדמוכח מענין ה"יאָרצייט" שהו"ע התלוי בזמן, שבכל שנה יש תוספת קדושה בזמן זה.

נדועפ"ז, הענין החדש בי"ב תמוז בשנה זו הוא – שבו מתחילים לומר קאַפּיטל צ"ג, שזהו הקאַפּיטל המתאים למספר שנותיו של בעל השמחה והגאולה החל מיום הולדתו בשנה זו.

נהיא. מזמור צ"ג, שהתחלתו "ה' מלך גאות לבש", הוא שירו של יום הששי בשבוע, ע"ש שבו נברא אדה"ר שפעל הענין ד"ה' מלך" שלא הי' לפנ"ז, כדאיתא במדרש שבשעה שאדה"ר "עמד על רגליו והי' מתואר בדמות אלקים, ראו אותו הבריות ונתייראו .. אמר להם .. בואו אני ואתם נלך ונלביש גאות ועוז ונמליך עלינו מי שבראנו .. והמליך אותו ראשון וכל הבריות אחריו ואמר ה' מלך גאות לבש וגו'".

נו15
[וע"ד שמבאר הצ"צ במצות מינוי מלך טעם הציווי "שום תשים עליך מלך" – דלכאורה מהו הצורך בכך – כיון שע"י הביטול של העם אל המלך, פועל המלך אצל העם ביטול להקב"ה].

נזוהמשך המזמור – שעי"ז ש"ה' מלך גו'", הנה מבלי הבט על כך ש"נשאו נהרות קולם" (ובאופן ש"ישאו נהרות דכים", מלשון דכא ושברון, והם הגלים .. שמשברים מי הים), שזהו ה"קול" שרוצה לבטל את "הקול קול יעקב", ועד שזהו באופן של "קולות מים רבים אדירים" – לא מתפעלים מהם, כיון ש"אדיר במרום ה'"52, היינו, ש"יותר מקולות המים הרבים .. אתה אדיר במרום ה' וידך תקיפה עליהם", לבטל אותם כו'.

נחועד שבאים לסיום המזמור: "עדותיך נאמנו מאד לביתך נאוה קודש ה' לאורך ימים".

נטיב. וענין זה שייך גם לגאולה די"ב תמוז – כפי שראו אז, שכ"ק מו"ח אדמו"ר לא התפעל מה"מים אדירים", ועד שגם עליהם פעל הגילוי ד"ה' מלך" שנתבטלו כו'; וע"ד שכותב רבינו הזקן אודות הגאולה די"ט כסלו שהיתה באופן ש"ראו כל אפסי ארץ כו'", ועד שפעל גם על אלו שהביאו את המאסר – ראו גם בגאולת י"ב תמוז, שאלו שאסרוהו, הכריזו בעצמם אודות גאולתו (כנ"ל ס"ז).

סוההוראה מזה:

סאיש לצאת לעולם – מבלי להתפעל מזה שיש שם "קולות מים רבים אדירים", כיון שמתבטלים כו' – ולהכריז (כמו אדה"ר) "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה'", ובפרט מי שיש לו השפעה גדולה על אחרים, ובאמת יש לכל אחד השפעה ובכחו לפעול על הזולת כו'.

סבומובן, שביחד עם הפעולה על הזולת צריכה להיות גם העבודה עם עצמו (נוסף לכך שע"י הפעולה על הזולת יתוסף גם אצלו, כמובן ממארז"ל "יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב"), והיינו, שלא די בכך שילך לזולת ויאמר לו שבהתוועדות די"ב תמוז דיבר פב"פ ענין מסויים, ובמילא צריך לעשות כך וכך, אלא עליו

סג16
לדעת שהכוונה היא אליו ("דאָס מיינט מען אים אַליין"), וכאשר יפעל על עצמו, אזי ממנו יראו וכן יעשו.

סדוענין זה הוא בכחו של כל אחד, כמארז"ל "כשהוא מבקש אינו מבקש .. אלא לפי כחן", "לפי כחו של כל אחד ואחד"; צריכים רק לרצות לעסוק בזה, וכמאמר הידוע: "מאָזשעש – דאַ ניע חאָטשעש", שפירושו, הנך יכול, אלא שאינך רוצה, והיינו שכאשר ירצה, בודאי יוכל לפעול.

סהיש להתחיל לפעול על הזולת – החל ממחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה, ועד שפועלים על כל העולם כולו, שנעשה מוכן לקבלת פני משיח צדקנו, וכ"ק מו"ח אדמו"ר בראשם, בקרוב ממש.

סו* * *

סזיג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי מראש צורים אראנו וגו'.

סח* * *

סטיד. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק28 "כי מראש צורים אראנו", "אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות",

ע– שרש"י אינו מפרש בפשטות שבלעם עמד בראש ההר ("ראש צורים") ומשם ראה ("אראנו") את כל בנ"י, ולכן שבחם ("הן עם לבדד ישכון"28) ואמר שהם ראויים לברכה, כי, בהקדמה לדברי בלעם נאמר "וישא משלו", והענין היחידי בפסוקים אלו שיכול להתפרש באופן של משל הוא: "כי מראש צורים אראנו", "אני מסתכל בראשיתם .. רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו כו'", היינו, ש"צורים וגבעות" הם משל על החוזק של בנ"י, ע"י אבות ואמהות (ולא כפירוש המדרש ש"צורים" ו"גבעות" הם אבות ואמהות).

עא17
וזהו גם הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "ראשית גוים עמלק", "הוא קדם את כולם להלחם בישראל .. ואחריתו להאבד בידם, שנאמר תמחה את זכר עמלק" – דכיון שהכתוב מקדים "וישא משלו", לכן מפרש שזהו משל בנוגע למלחמת עמלק וישראל.

עבוה"יינה של תורה", שהצורך ב"משל" הוא על ענין עמוק שאין בו השגה וציור אלא ע"י משל, ומזה מובן עד כמה גדול החוזק של בנ"י, שבכחם לעמוד על עמדם באופן ש"בגוים לא יתחשב" –

עגהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ח ע' 165 ואילך.

עד* * *

עהטו. לאחרי שרש"י מפרש "כי מראש צורים אראנו" – ממשיך לפרש המשך הכתוב "הן עם לבדד ישכון" (שהלשון "הן" מורה על ההמשך לענין שלפניו): "הוא אשר זכו לו אבותיו לשכון בדד, (ומסיים) כתרגומו", ושם: "הא עמא בלחודיהון עתידין דיחסנון עלמא ובעממיא לא יתדנון גמירא", היינו, שקאי על הזמן דלעתיד לבוא שאז יכבשו בנ"י את כל העולם, כמארז"ל "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", ואז יהיו כל הגויים תחת ממשלת בנ"י, כמ"ש "ועמדו זרים ורעו צאנכם".

עו18
אלא שבהקדמה לזה הוצרך להיות כיבוש ארץ ישראל – שהיא "טבור הארץ", ובארץ ישראל גופא העיקר הוא ירושלים והר הבית, שבו נמצאת אבן השתי', שממנה הושתת כל העולם – החל מכיבוש יריחו, שלהיותה "מנעולה של ארץ ישראל", נתאפשר עי"ז כיבוש כל הארץ, שהרי ההלכה היא שע"י מסירת המנעול קונים את הדבר כולו.

עזובשביל כיבוש הארץ – הנה נוסף ל"כל יוצא צבא בישראל", "והחלוץ הולך לפניהם", מסופר בתנ"ך שתחילה הלכו הכהנים נושאי ארון ברית ה' (הארון שבו היו מונחים שברי הלוחות), והיינו, שלא הי' די בכך שארון ברית ה' יהי' במחשבתם ובלבם של בנ"י, והרי "רחמנא לבא בעי", אלא הארון הי' צריך לצאת עמהם למלחמה בפועל; ורק אז נפלה חומת יריחו, ובנ"י היו יכולים לכבוש את ארץ ישראל.

עחטז. ומזה למדים הוראה בנוגע לכיבוש העולם – שהדרך לזה היא עי"ז שמתקשרים עם הארון שבו נמצאים שתי לוחות הברית שבין בנ"י להקב"ה, ומתקשרים עם האבות – "מראש צורים", ודוקא אז יכולים לשכון במנוחה בארץ ישראל, באופן ש"עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב".

עטולא כמו אלו שמוכנים למכור את ה"צורים" ואת הסמיכה שלהם לרבנות – עבור ענין של כבוד המדומה, בה בשעה שלאמיתו של דבר נמצאים הם במעמד ומצב של בושה שלא היתה כמותה, כפי שרואים בענין דלקמן.

פובהקדמה – שמבלי הבט על מצב הגלות שהוא חושך כפול ומכופל, מראה לנו הקב"ה (להיותו מאריך אף) הוראות ברורות:

פאלאחרונה נתגלתה שיטה חדשה – לא בתורת ה', אלא להבדיל ב"תורת מאַרקס", שכשרוצים לפעול דבר-מה שיש בו קשיים, אזי העצה היא לאיים בהתפטרות מהמפלגה, וויתור על ה"כסא" וכו', ועד

פב19
שפעלו שכל עסקן-ציבורי צריך שיהי' מוכן בידו מכתב-התפטרות (שאינו יכול לחזור בו) שיוכל להניחו על השולחן ולהראותו בפני כל עם ועדה, וע"י איום זה יפעלו מה שרוצים לפעול.

פגובכן: על שיטה זו הסכימו כולם – חוץ מהקומוניסטים, וכן אותה מפלגה שטוענת שהיא מדברת בשם מאה אלף יהודים דתיים, ותפקידה להגן על ארץ ישראל ותורת ישראל!

פדכולם מסכימים ומוכנים להתפטר מתפקידם בכדי שיתמלאו דרישותיהם, ואילו הם, במקום לטעון: מה יהי' עם עניני דת – טוענים הם: מה יהי' עם הקואליציא... איך הם יכולים להתפטר, בה בשעה שעי"ז תתבטל הקואליציא; ומעניני דת – לא איכפת להם כלל! וגם אם יש מישהו שרוצה לעשות איזה דבר טוב – הנה במקום לעזור לו, גורמים שלא יעשה זאת, עי"ז שמשמיצים אותו!

פהיז. וגם לאחרי שכולם יודעים כבר את האמת – הולכים הם וממשיכים עם השקרים שלהם יותר משנתיים ימים! ואע"פ שהם בעצמם יודעים שכולם יודעים שהם אומרים שקר – ממשיכים לשקר! והרי ידוע הפתגם של אדמו"ר מהר"ש אודות הטיפש שאינו מרמה אף אחד חוץ מעצמו!...

פווכמו בנוגע לגיורי וינה, שאמרו, שביקר שם אחד הרבנים, וחזר ואמר ש"הכל בסדר".

פזוהרי זה שקר גמור: אותו רב, שגר כאן בניו-יורק, שראה מה שקורה שם, התבטא בביטוי שמשתמשים רק בנוגע למצב איום: שומו שמים!...

פחואעפ"כ מעיז פלוני בא"י לשקר שהרב הנ"ל אמר ש"הכל בסדר"! – הרב הנ"ל סיפר בדיוק כל פרטי הדברים שמתרחשים שם, ואילו כששואלים אותם אודות פרטי הדברים, אינם מספרים, כיון שאין להם מה לספר, ולכן אומרים סתם: "הכל בסדר"!

פטיח. וכאן רואים איך שכל הענינים קשורים ובאים בהמשך:

צכשטענתי לפני שנים אחדות בנוגע לנסיעת אניות ישראליות בשבת שזהו חילול שבת – השיבו אותם אנשים, שכשם שאני מוסר את נפשי עבור יהדות, מוסרים הם את נפשם עבור כלכלת ארץ ישראל!...

צא20
ועל זה עניתי – ע"פ מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שמישהו טען בפניו בנוגע לדרישה להקפיד על עניני יהדות, שכשיש שריפה, אין נפק"מ אם מכבים אותה עם מים נקיים או מים שאינם נקיים, ודוגמתו בנמשל – טען הלה – שנמצאים עתה בזמן של שריפה, ולכן אין להקפיד על פרטי הדברים כמו אם להניח תפילין או לא, לגדל או לגלח את הזקן, ולשלוח את הילדים לישיבה שבה יקבלו חינוך כשר או לשלחם לישיבה טריפה ("טריפה'נע ישיבה"); ועל זה השיב כ"ק מו"ח אדמו"ר: הן אמת שבזמן שריפה אין נפק"מ אם המים הם נקיים או לא, אבל יש להבטיח ששופכים מים, ולא נוזל אחר, כמו נפט וכיו"ב, שלא זו בלבד שאינו מכבה את השריפה, אלא מגביר אותה!... ודוגמתו בנמשל, בנוגע לעניני יהדות כשנמצאים במצב קשה, שבודאי העצה אינה שלא להניח תפילין, לגלח את הזקן, ולא להעניק חינוך הכשר; הנהגה כזו היא כמו לשפוך נפט לתוך האש!

צבועד"ז עניתי בנדו"ד: הטענה אודות מסירת נפש עבור א"י שייכת רק אם עי"ז מביאים תועלת לא"י, אבל כאשר מניחים שאניות ישראליות יסעו בשבת ויחללו את השבת, אזי גורמים היזק לא"י! וכן אירע בפועל – כפי שגילו אח"כ – שלא זו בלבד שעי"ז לא הרויחו כסף, אלא אדרבה, גם לכספים שהרויחו בימות החול נגרם היזק של עשרות אלפי לירות, ואולי עוד יותר מזה.

צגואח"כ מצאו "חסיד שוטה", שאין לו מושג באופן הילוך האניות, וביקשו ממנו שיתן הסכמה על נסיעת האוניות בשבת, והלה (לא זו בלבד שלא ניצל את ההזדמנות להרעיש על חילול השבת, אלא אדרבה) נתן להם הסכמה על כך, בה בשעה שלאמיתו של דבר הרי זה חילול שבת ממש.

צדובכן: אותם ארבעה-חמשה אנשים שהיו מעורבים בענין נסיעת האניות בשבת – הם אלו שאחראים עתה לענין של מיהו יהודי, והכל בא בהמשך אחד!

צהוגם בנוגע לגיורי וינה יש ענין של חילול שבת:

צורצו למנות יהודי דתי עם זקן ארוך לדאוג לסידור הענינים בשעה שהם מגיעים לא"י. וכשאמר, שבמקרה שיגיעו ביום השבת, לא יוכל לקבל את פניהם, כיון שאין זה בגדר פיקוח נפש – אמרו לו: לנו נוגע

צז21
הענין כולו, ואם רצונך במשרה זו, עליך לקבלה כמו שהיא, ואם לאו, לא תוכל לקבלה.

צחוכאן רואים בבירור שהם הולכים נגד הענין של שמירת שבת, ונגד הרבנות הראשית, אשר, אף שהם בעצמם קיבלו אותם בתור רבנים שלהם, הרי הם הולכים נגדם.

צט(כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) הנני צריך להזהר שלא לערב ענינים נוספים, כיון שאז, יתחילו להיטפל ("טשעפען זיך") לענינים צדדיים, וישכחו על העיקר – ע"ד מה שאירע במשפט בייליס, שנטפלו לכך שהדביקו את ה"בול" (שבו הופיעה תמונת הקיסר) בצורה הפוכה!...

קיט. ויה"ר שבקרוב ישובו בתשובה,

קאואע"פ שכפי הנראה לא זכו עד עתה שתהי' ליצ"ט שליטה עליהם – אינני יודע מהי הסיבה לכך, אבל כן היא המציאות – הנה מכאן ולהבא עכ"פ ישובו בתשובה,

קבועד אז – מוטל על כל אחד, הן אלו שנמצאים בא"י, והן אלו שנמצאים כאן, להרעיש ולעסוק בענין זה, ויפה שעה אחת קודם.

קג* * *

קדכ. בנוגע לזהר דפרשת השבוע, מתעכב אאמו"ר בהערה הראשונה על מאמר הזהר בריש פרשתנו: "זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר וגו', ר' יוסי פתח וזאת התורה אשר שם משה וגו', ת"ח מלין דאורייתא קדישין אינון עלאין אינון מתיקין אינון כמה דכתיב הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש וגו' .. כתיב הכא זאת חוקת התורה וכתיב וזאת התורה וכו'". ומבאר: "הג' תארים קדישין עלאין מתיקין .. כי תורה היא בחי' מוחין חב"ד .. זהו מלין דאורייתא קדישין אינון, הוא חכמה, כי קדש הוא בחי' חכמה. עלאין בינה .. מתיקין הוא מצד דעת", כפי שמבאר בארוכה פרטי הדברים.

קהוכמדובר כמ"פ שאאמו"ר ביאר רק הענינים שלא היינו תופסים לבד, בסמכו על כך שבנוגע לשאר הענינים יתפסו לבד הביאור בזה.

קוובנדו"ד, צריך להבין, מדוע המתין הזהר עד לפ' חוקת, שבה מדובר

קז22
אודות פרה אדומה, כדי לבאר מעלת התורה ("וזאת התורה") – בה בשעה שלפנ"ז יש כו"כ ענינים הקשורים עם מעלת התורה, ואולי עוד יותר מאשר הענין דפרה אדומה. ומזה מוכח שענין זה יש לו שייכות מיוחדת לפרה אדומה דוקא.

קחכא. והביאור בזה שמעלת התורה נתבארה בפ' חוקת דוקא, בגלל שפרה אדומה היא כללות ענין התומ"צ:

קטבכללות ענין התומ"צ מודגשים ב' הקוין דרצוא ושוב – כי, התורה היא תורתו של הקב"ה, כפי שאומרים "ונתן לנו את תורתו", שהיא חכמתו ית', ולכן מצד עצמה היא בבחי' רצוא; ואעפ"כ ירדה למטה – שוב, לעוה"ז הגשמי, לנשמות בגופים, עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עוה"ז, כולל גם טענות של שקר כו' (בדוגמת כללות ענין ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא), כדי לפעול בגשמיות העולם – להעלותו לאלקות.

קיוזהו גם ענין פרה אדומה, שבה רואים בגלוי ב' הענינים דרצוא ושוב92: שריפת הפרה הו"ע הרצוא – ביטול מציאות הפרה והפיכתה לאפר, ע"י האש, שטבעו לעלות למעלה, שזוהי תנועת הרצוא; ולאח"ז ענין השוב – "ונתן עליו מים חיים אל כלי", שזהו"ע ההמשכה מלמעלה למטה, ע"י המים שטבעם לירד ממקום גבוה למקום נמוך.

קיאכב. אך עדיין צריך להבין:

קיבהן אמת שבפרה אדומה מודגש ענין הרצוא והשוב שהוא כללות התורה, אבל בשביל זה אין צורך להמתין עד פ' חוקת בספר במדבר, שהרי כבר נאמרו לפנ"ז עשרת הדברות, שבהם מודגש כללות ענין התומ"צ עוד יותר מאשר בפרה אדומה, שהרי "אנכי" ו"לא יהי' לך" – ש"הם כללות כל התורה כולה, כי דבור אנכי כולל כל רמ"ח מצות עשה, ולא יהי' לך כולל כל שס"ה מצות ל"ת" (כמ"ש רבינו הזקן בתניא) – ענינם רצוא ושוב, "אנכי" הו"ע הרצוא, למעלה מהעולם, ו"לא יהי' לך" הו"ע השוב, לפעול בעולם.

קיגויובן בהקדים דיוק לשון הזהר "מלין דאורייתא" – שלא מדובר

קיד23
אודות התורה כפי שהיא בבחי' המחשבה, אלא כפי שבאה בדיבור דוקא, וכמו ענין הקריאה בתורה, ש"קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול כאדם הקורא לחבירו .. וכבן קטן הקורא לאביו כו'", שבזה מודגשת יותר ההמשכה והפעולה למטה דוקא.

קיהובענין זה יש עילוי בפרה אדומה לגבי עשה"ד – כי:

קיובשעת אמירת עשה"ד הי' אמנם גילוי אלקות בעולם, שלכן "עוף לא פרח כו'", אבל גילוי זה הי' רק לפי שעה, ועדיין לא נפעלה התכלית דמ"ת, שענין התומ"צ יחדור במציאות העולם באופן שהעולם מצד עצמו יהי' כלי לאלקות.

קיזוזהו החידוש שבענין פרה אדומה – שגם בדרגא היותר תחתונה שבעולם, כמו פרה, "דקבילת מן שמאלא" (למטה גם מ"פני שור מהשמאל", שמקבלת ממנו), ו"פרה אדומה", שענין האדמומית מורה על התגברות החומריות שבעולם (ועד שרומז על ענין הגלות כו'), ובאופן שהיא "תמימה" בחומריותה, ועד שמעולם "לא עלה עלי' עול" מלכות שמים – גם שם פועלת התורה שנעשה ענין של מצוה; ועד כדי כך, שגם כאשר ישנו מעמד ומצב של טומאה הכי חמורה, ועד שאפילו משה רבינו, חכמה דקדושה, נתכרכמו פניו באמרו "במה תהא טהרתו" [וגם לאחרי שאמר לו הקב"ה "לך אני מגלה טעם פרה", הרי זה נשאר אצל בנ"י ענין של חוקה שלמעלה מהטעם] – הנה גם שם פועלת פרה אדומה ענין הטהרה.

קיחולכן, דוקא בפרשת פרה אדומה נתבארה מעלת התורה – "וזאת התורה אשר שם משה גו'", "וזאת" דייקא, בתוספת ו', שמורה על ההמשכה והחיבור דז"א (ו') עם מלכות ("זאת").

קיטכג. וההוראה מזה בנוגע לפועל:

קכיהודי צריך לדעת, שגם בדרגות הכי תחתונות שבחומריות העולם, יכולים לפעול ענין של זיכוך וטהרה כו'.

קכאועאכו"כ בנוגע ליהודי עצמו – שגם אם ישנו מי שנמצא במעמד

קכב24
ומצב שאפילו בשכלו של משה רבינו נשאלת השאלה במה תהא טהרתו, היינו, שמשה רבינו אינו יכול לטהר אותו – אומרת התורה שהקב"ה מטהר אותו, שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם גו'", והיינו, שבנוגע לטהרת בנ"י לא מתחשב הקב"ה בשום דבר כו'.

קכגוע"ד מ"ש "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם גו'", וכפי שמבאר הצ"צ באוה"ת החידוש שבדבר (דלכאורה מאי קמ"ל שהקב"ה לא רוצה לשמוע למקטרג) – שלא זו בלבד שאינו מקבל את הדברים ששומע ממנו, אלא שמלכתחילה אינו רוצה לשמוע את דבריו,

קכדוכפי שמביא שם: "וכזה הי' מעשה בימי הבעש"ט ז"ל, שרדפו הב"ד של מעלה לשטן המקטרג לחוב ולא רצה לשמוע ממנו הקטרוגים" – כך נדפס בפירוש באוה"ת! וכמו"כ (ובפרט) עתה, שלמרות שנמצאים בחושך כפול ומכופל, ישנו הענין דיפוצו מעינותיך (דהבעש"ט) חוצה, הרי בודאי שנעשה מעמד ומצב כפי שהי' בימי הבעש"ט,

קכהועד ש"ויהפוך109 ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך".

קכו[כ"ק אדמו"ר שליט"א שאל היכן היהודי שיצא לאחרונה מרוסיא, ונתן לו קנקן יי"ש לחלק בין המסובים. וכן נתן את המזונות והיין להרב משה הכהן דובינסקי עבור ה"מלוה מלכה".

קכזלאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

קכח______ l ______