Toras Menachem·Vol. 69 (5732·Part 4)·Sicha of Shabbos Parshas Pinchas·19 Tammuz·5712תורת מנחם·סט - שנת תשל"ב - חלק רביעי·שיחת ש"פ פינחס·י"ט תמוז·ה'תשל"ב

א86
בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, י"ט תמוז, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. יום הש"ק שלאחרי י"ב תמוז חל בשנה זו ביום י"ט תמוז – יום השמיני מיום ההולדת של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהוא יום הברית.

דביאור מעלת מצות מילה ("תחלת כניסת נפש הקדושה") לגבי שאר המצוות, שעל ידה נעשה חיבור האדם עם הקב"ה באופן הניכר בבשר הגוף, "בריתי בבשרכם" (לא כמו כריתת הברית בהר סיני ובחורב שהיא בעיקר עם הנשמה), ובתינוק בן שמונה ימים, שאינו שייך

ה87
להבנה והשגה, ומצד גילוי הנשמה וכחותיו הרוחניים אינו שייך להיכנס בברית עם הקב"ה, ואעפ"כ מתקשר גופו הגשמי בברית עם הקב"ה; והטעם שנקראת "בריתו של אברהם אבינו", כי, מעלת אברהם אבינו היא היותו הראשון שפתח את הצנור, שעי"ז נקל יותר לבאים אחריו, אבל זהו רק בענין התלוי בהבנה והרגשה כו', ואילו בנוגע לפעולה שנעשית בגשם הגוף, הרי כל אחד שמקיים מצוה זו הוא כמו הראשון, ולכן נכנס בבריתו של אברהם אבינו ממש – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ע' 44 ואילך.

ו* * *

זב. בנוגע לברית מילה של כ"ק מו"ח אדמו"ר – ישנו סיפור פלאי המובא ברשימת המאסר:

חבעת הברית מילה שלו בכה, כדרך התינוקות, ואמר לו זקנו אדמו"ר מהר"ש: מה אתה בוכה, לכשתגדל תהי' ... [ברשימת המאסר יש כאן מקום חלק. ושמעתי מחסידים שאמר: "תהי' רבי". ועפ"ז מובן הטעם שהשאיר מקום חלק ברשימה] ותדבר חסידות בשפה ברורה.

טוכיון שכל דברי רבותינו נשיאינו הם בתכלית הדיוק, ובפרט ענין שנאמר בעת ברית מילה שבה נמצא אליהו הנביא כו' – יש לדייק בסיפור זה, שלכאורה אינו מובן:

יטעם הבכי' הוא – בפשטות (ובלשון הגמרא: "למה לי קרא, סברא הוא") – מפני הכאב, ומהי ההסברה על זה, שבגלל שכשיגדל יהי' רבי ויאמר חסידות כו', לכן לא יבכה על הכאב שמרגיש עכשיו?

יאוגם: כיון שתינוק לא שייך להבין מה שאומרים לו, עכצ"ל, שדברי אדמו"ר מהר"ש נאמרו לנשמתו של התינוק. ולכאורה, מצד הנשמה – בודאי יודעת היא עוד לפני האמירה שיהי' רבי כו', וא"כ, מהו הצורך באמירה זו?

יבג. ויובן בהקדם ביאור הטעם שברית מילה צ"ל קשור עם צערא דינוקא, אע"פ שכללות עבודת ה' צ"ל בשמחה דוקא:

יגהביאור בזה – שכיון שענינה של מצות מילה להמשיך אלקות

יד88
גם בבשר הגשמי של הגוף, הרי זה צ"ל בבשר "תחתון" כזה שמרגיש צער בדבר מצוה שהי' צריך לגרום שמחה – נדפס בלקו"ש שם ע' 47 ואילך.

טוד. והנה, ענין הצער כו', מצינו במיוחד אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שסבל יסורי מאסר וגלות כו' יותר מהנשיאים שלפניו, שגלה לכמה מקומות, ועד לעשר גלויות כו',

טז– והרי ענין הגלות הוא "כמעט כצער מיתה", שלכן "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו .. עביד לי' מידי דתהוי לי' חיותא", שלא מצינו דוגמתו בשאר עונשים, להיותו עונש הכי חמור –

יזובהכרח לומר, שענין זה מתאים לעבודתו המיוחדת, כדלקמן.

יחה. והענין בזה:

יטידוע שכללות ענין הגלות – "מפני חטאינו (חטא מלשון חסרון, ועד לחטא כפשוטו) גלינו מארצנו" – אינו רק ענין של עונש, אלא הכוונה בזה היא בכדי שבנ"י יבררו את הניצוצות שבכל העולם, כולל גם הפעולה על אומות העולם לקיים שבע מצוות שלהם, בתור הכנה לקיום היעוד "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד".

כואע"פ שגם לפני זמן הגלות היתה העבודה של בירור הניצוצות, שהרי כוונת הבריאה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ובשביל זה בהכרח לברר את כל הניצוצות שנפלו למטה, גם בענינים התחתונים – יש חילוק עיקרי בענין זה בין זמן הבית לזמן הגלות:

כא89
בזמן הבית האיר גילוי אלקות בביהמ"ק, וממנו הי' אורה יוצאה לעולם ע"י "חלוני שקופים אטומים", ואז נעשה בירור הניצוצות באופן שנתקרבו מעצמם מצד תוקף וריבוי האור, כפי שמצינו אצל שלמה, ש"מלכת שבא שומעת שמע שלמה ותבוא גו'" – בדוגמת אבוקה גדולה שמאירה למרחוק ומתקבצים אלי' כל הניצוצים, ולכן היו יכולים בנ"י לישב בארץ ישראל ולפעול משם על כל העולם;

כבמשא"כ לאחרי חורבן ביהמ"ק, שנחסר בתוקף וריבוי האור שאינו מאיר בגלוי – אין אפשרות שיתבררו הניצוצות באופן שיתקבצו מאליהם כו', אלא יש צורך שבנ"י יבואו גם למקומות הרחוקים כדי לברר הניצוצות שנמצאים שם.

כגו. ובפרטיות יותר:

כדלכל לראש תלוי הדבר בדרגת האור – שיש חילוק בין נר קטן לנר גדול, אבוקה ומדורה, ועד לאור השמש, שככל שיגדל האור, ה"ה מגיע למרחוק יותר, ועד לתוקף האור ד"שמש הוי'", כמו בשלמה שעליו נאמר "וישב שלמה על כסא ה'", שהאיר בכל העולם כולו.

כהוגם כאשר האור הוא בתוקף כו', יש חילוקים מצד מעמד ומצב החושך – שכאשר החושך הוא קל, אזי די באור האבוקה להאיר בכל העולם, משא"כ כאשר החושך הולך ומתגבר, ועד לחושך כפול ומכופל באופן ד"וימש חושך".

כוויש עוד ענין בזה – שתלוי במעמדו ומצבו של הדבר (הניצוץ) המתברר, שכאשר הניצוץ הוא קטן ופעוט ביותר (ועד שנחשך אורו), אזי לא יומשך מעצמו אל אור האבוקה, גם אם היא אבוקה גדולה ביותר, אלא צריך שהאבוקה תבוא אליו.

כזולהעיר גם מהמבואר בדרושי חסידות (גם במאמרי בעל השמחה והגאולה) אודות ב' האופנים בענין הבירורים, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, וכמשל המצרף לכסף, שיש אופן שבהיתוך הראשון

כח90
יוצא הפסולת היותר גס, ועד שבהיתוך האחרון יוצא הפסולת היותר דק, ונשאר נקי לגמרי; אך יש אופן שבהיתוך הראשון יוצא הכסף הנקי ביותר, ועד שבהיתוך האחרון נלקח גם הכסף שאינו דק כ"כ, ונשאר הפסולת היותר גס שנשלך לחוץ כו', שאז, גמר הבירור הוא בהתחתון ביותר.

כטז. ומזה מובן, שככל שהולכים ומתקרבים לזמן ביאת המשיח, שאז יהי' גמר הבירורים, צ"ל ענין הגלות יותר, כיון שצריך לסיים את בירור הניצוצות (שנמצאים במקומות) הרחוקים והתחתונים ביותר.

לוענין זה מודגש בעיקר אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שעל ידו נפעל הענין דהפצת המעיינות עד לחוצה ממש:

לאכללות הענין דהפצת המעיינות חוצה התחיל כבר ע"י הבעש"ט, כפי שנאמר לו בעת עליית נשמתו כו'. ואח"כ ניתוסף בזה ע"י רבינו הזקן, ובפרט לאחרי פטרבורג (כמבואר בשיחה הידועה בתורת שלום). אבל כל זה נשאר עדיין באופן מוגבל.

לבאך ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נפעל הענין דהפצת המעיינות חוצה ללא הגבלות, כפי שהדבר מתבטא בתרגום עניני החסידות בשבעים לשון, כדי שיגיע ל"חוצה" ממש.

לגוזהו הטעם שאצל כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' ענין הגלות ביותר – עשר גלויות, ועד לגלות האחרון – לחצי כדור התחתון ששם לא הי' הענין דמ"ת (כפי שמבאר במכתבו הידוע), כי, בהיותו בזמן דעקבתא דמשיחא, הוטל עליו – וכפי שאכן עשה בפועל – לברר את הניצוצות הרחוקים והתחתונים ביותר.

לדח. ועפ"ז יובן גם הסיפור הנ"ל אודות דברי אדמו"ר מהר"ש בנוגע לבכי בעת הברית מילה, שכשיגדל יהי' רבי ויאמר חסידות כו':

להסיבת הבכי מצד הנשמה היא – בגלל הצער על גודל הירידה שיצטרך לירד למקום היותר תחתון כדי לפעול בענין הבירורים.

לוועל זה אמר אדמו"ר מהר"ש שכשיגדל יהי' רבי ויאמר חסידות כו' – שאמירה זו בדיבור בגילוי ע"י הנשיא דאז, היתה נתינת כח שיוכל

לז91
להתגבר על כל הענינים ולהצליח בעבודתו כו', וכיון ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים", נעשית כך המציאות בפועל, ולכן פסק מלבכות.

לחט. וכיון שמספרים לנו כל זה – שבודאי אין הכוונה לספר סיפור יפה בעלמא – הרי מובן שיש בזה הוראה לכל ההולכים בעקבותיו בנוגע לעבודה דהפצת המעיינות חוצה בשליחותו של הרבי, ששלוחו של אדם כמותו.

לטההוראה – שאין להמנע מקיום שליחותו של הקב"ה בגלל הצער הקשור בזה, וכשיתמסר למילוי שליחותו בודאי יצליח – נדפסה בלקו"ש שם ע' 48.

מ* * *

מאי. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אך בגורל וגו'.

מב* * *

מגיא. רגיל ללמוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י, וכמדובר כמ"פ – להראות גודל הדיוק לא רק בענינים שרש"י מפרשם, אלא גם בענינים שאינו נעמד עליהם, מכיון שהבן חמש למקרא מבין אותם בעצמו.

מדהביאור בפירוש רש"י על הפסוק "עולת שבת בשבתו", "ולא עולת שבת בשבת אחרת, הרי שלא הקריב בשבת זו, שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה, תלמוד לומר בשבתו, מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו",

מה– השקו"ט בנוגע לקרבן תמיד אם עבר יומו בטל קרבנו, שלא נתפרש בפרש"י (כפי שפירש להלן בפסוק "זאת עולת חודש בחדשו" בנוגע לר"ח, ולעיל בפ' אמור על הפסוק "דבר יום ביומו" בנוגע למועדים);

מווביאור הקס"ד שיכולים להשלים קרבן שעבר זמנו, בגלל

מז92
שבלשכה מונח כסף שמיוחד ומזומן להקרבתו (ולכן אין קס"ד להשלים קרבן של פסח בפסח שלאח"ז, כיון שהשקלים של שנה זו אינם שייכים לקרבנות של שנה הבאה) –

מחהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ח ע' 184 ואילך.

מטיב. ויש להוסיף בנוגע לשקו"ט בנוגע לקרבן תמיד אם עבר יומו בטל קרבנו – שלכאורה יש מקום לומר שרש"י מבהיר זאת בעצמו:

נעל הפסוק "אשה ריח ניחוח לה'", מפרש רש"י: "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". ואינו מובן: הענין דריח ניחוח נאמר בפרשת התמיד גופא לפנ"ז ב"פ: (א) "קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי", (ב) "עולת תמיד גו' לריח ניחוח". וא"כ, למה רק בפעם הג' (בסיום הענין), מפרש רש"י "נחת רוח לפני כו'"?

נאוהביאור בזה:

נבבפעם הראשונה שנאמר כאן "קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי", לא צריך רש"י לפרש מאומה, כיון שמובן בפשטות הצורך שבדבר לגופו של ענין הציווי על הקרבנות – שזהו ענין של ריח ניחוח להקב"ה (ע"ד מ"ש גבי נח "וירח ה' את ריח הניחוח", אלא שכאן מדובר אודות ציווי הקב"ה על הקרבנות).

נגועד"ז בנוגע למ"ש לאח"ז "עולת תמיד גו' לריח ניחוח" – שלאחרי שנאמר שכללות הציווי על כל הקרבנות הו"ע של ריח ניחוח, מוסיף הכתוב שכן הוא גם בנוגע לקרבן פרטי זה.

נדאבל כאשר הכתוב חוזר וכופל זאת בפעם הג', בפסוק49 "ואת הכבש השני תעשה בין הערביים כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה אשה ריח ניחוח לה'" – הרי זה מיותר לכאורה, שהרי כבר נאמר ש"עולת תמיד" (נוסף על כללות ענין הקרבנות) היא "לריח ניחוח", ובפרט שהכתוב עצמו מדגיש בנוגע ל"כבש השני" שזהו "כמנחת הבוקר".

נה93
ולכן מפרש שמ"ש כאן "ריח ניחוח לה'", פירושו, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

נוולאחרי שהכתוב מדגיש בנוגע לקרבן התמיד הענין ד"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", שוב לא צריך רש"י לפרש שאם עבר יומו בטל קרבנו, שהרי מובן מעצמו שכיון שלא נעשה רצון הקב"ה שיקריבו ביומו, אי אפשר לחזור ולהקריבו למחרת, כיון שאין זה "נחת רוח לפני".

נזוהטעם שבנוגע לר"ח הוצרך רש"י לפרש "שאם עבר יומו בטל קרבנו", אף שגם בקרבן דר"ח נאמר "ריח ניחוח" – כי, "ריח ניחוח" שבקרבן ר"ח נצרך לגופו של ענין, ללמדנו שגם קרבן ר"ח הוא "ריח ניחוח" (כשם שהוצרך הכתוב לפרש בנוגע ל"עולת תמיד", נוסף על מש"נ בנוגע לכללות ענין הקרבנות), ולא כדי להדגיש הענין ד"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

נחיג. מ"יינה של תורה" שבפרש"י זה:

נטהטעם שהדגשת הענין ד"ריח ניחוח" פעם נוספת, שפירושו "נחת רוח לפני כו'", היא בקרבן תמיד שבכל יום (ולא בקרבן דשבת ור"ח, אף שלכאורה איפכא מסתברא) – כדי להורות שהענין ד"נחת רוח לפני" הוא לא רק בעבודה בזמנים מיוחדים שבהם נמצאים במעמד ומצב נעלה יותר (כמו שבת ויו"ט ויוהכ"פ), אלא גם בעבודה שנעשית במעמד ומצב של ימות החול; ואדרבה, כיון שהעבודה בימות החול היא מתוך קבלת עול, מודגש בה יותר שנעשית רק כדי למלא את רצונו של הקב"ה – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

סומזה מובן גם לאידך גיסא, שגם כשנמצאים במעמד ומצב נעלה ביותר, כמו ביוהכ"פ, שאז נעשית העבודה (לא מצד קבלת עול, אלא) באופן שמרגיש שזוהי כל מציאותו כו', שאז כל בנ"י דומים למלאכים, שמתענים כו', ובמשך כל היום נמצאים בבית-הכנסת ועומדים בתנועה של התמסרות מוחלטת להקב"ה – צריכה להיות העבודה רק בגלל שזהו רצונו של הקב"ה, "שאמרתי ונעשה רצוני".

סאוזהו שקרבן תמיד קודם לכל הקרבנות – שענינו כללות ענין הקבלת עול על כל היום כולו, בדוגמת אמירת "מודה אני" שבהתחלת היום.

סב* * *

סג94
יד. בהערות על הזהר דפרשת השבוע מבאר אאמו"ר מאמר הזהר "לב איהו זכיך מכלא, מני' נפקין כל טב וכל בריאותא דשייפין כולהו וכל תוקפא וכל חדוה וכל שלימו דאצטריך לכל שייפין", שה' הלשונות טב בריאותא תוקפא חדוה ושלימו הם כנגד ה' המדות מחסד עד הוד, שנחלקים לב' סוגים: "שנים מהם, חו"ג, הם מכוסים, וג' מהם, ת"ת נו"ה, הם מגולים. והיינו ל"ב, ל' הוא הג' המגולים, ב' השנים המכוסים".

סדולהעיר, שאאמו"ר מדייק רק בפרטי הענינים שבמאמר הזהר בנוגע ללב עצמו, אבל לא בנוגע לפעולתו על כל האברים ("שייפין"), כולל גם הדיוק בב' הלשונות: "דשייפין כולהו" ו"לכל שייפין".

סהויש לבאר כללות הענין בזה בנוגע לעבודת האדם:

סו"לב איהו זכיך מכלא" – קאי על בנ"י, כמבואר בארוכה לפנ"ז בזהר שבנ"י נמשלו ללב שהוא מזוכך מכל האברים, ולכן צריכים להזהר בעניני אכו"ש וכו' יותר מכל שאר אומות העולם (שאוכלים שקצים ורמשים כו'), שהם בדוגמת שאר האברים שאינם מזוככים כמו הלב, ויכולים לסבול דברים גסים יותר כו'.

סזופעולת הלב ד"מני' נפקין כל טב וכו' דאצטריך לכל שייפין" – קאי על ההשפעה של בנ"י בעולם ע"י עבודתם בבירור עניני העולם כו'.

סחומובן שבשביל לעסוק בכך, צריכים להיות במעמד ומצב נעלה ("כל טב .. וכל שלימו") כדי שיוכלו להיות "נרות להאיר", ועוד זאת, שהפעולה בזה צריכה להיות (לא באופן של רוגזא, אלא) בדרכי נועם ודרכי שלום ("כל שלימו"), ובאופן ד"שמאל דוחה וימין מקרבת", היינו, שהדחי' היא ביד שמאל, יד כהה, והעיקר הוא הקירוב ביד ימין, ובלשון רבינו הזקן: "למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה', והן לא, לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים".

סטטו. וזהו גם ענין שהזמן גרמא – שהרי בימי הקיץ נוסעים בשליחות המל"ח למקומות שונים כדי לפעול בהפצת התורה והיהדות.

ע95
וכבר דובר אשתקד, שכל אלו שנוסעים בשליחות זו, צריך שיהיו להם מן המוכן ענינים מסודרים בתורה, נגלה וחסידות, שיוכלו לדבר בהם,

עאהן בינם לבין עצמם בעת נסיעתם בדרך, שהרי החיוב דלימוד התורה הוא גם "בלכתך בדרך",

עב– ומה גם שעי"ז מבררים את המקום שדרכו נוסעים כו', וכידוע הסיפור שהבעש"ט שלח את תלמידו הגאון ר' חיים רפפורט בשליחות מסויימת, ותעה בדרכו במעבה היער, עד שהגיע למעיין מים שהמתין ריבוי שנים עד שיבוא יהודי ויברך על מימיו כו'; וכן ידוע הסיפור אודות המאסר הראשון של כ"ק מו"ח אדמו"ר עוד בהיותו לפני בר-מצוה, שלאחרי שהשתחרר, שאל אותו אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע מה עשה בהיותו בתפיסה, והשיב, שחזר המשניות ששינן בעל-פה (שעי"ז בירר את המקום כו'), ושיבחו אביו על זה כו' –

עגוהן כדי לדבר עם יהודים שיפגשו במקום שליחותם, שלכן, מלבד ענינים עמוקים בנגלה וחסידות, צריך שיהיו להם מן המוכן גם ענינים שמובנים לאנשים פשוטים,

עדועי"ז יהיו "נרות להאיר" – להאיר את בנ"י שפוגשים במקום שליחותם. וכידוע מאמר הבעש"ט אודות המשל מתיבה של נרות שהעבודה היא להדליק אותם כו', כולל גם בנוגע למי שלא ניכר עליו שהוא תיבה של נרות כו'.

עהובענין זה ניתוסף הדגשה מיוחדת בשנה זו – ע"פ המדובר לעיל שבשנה זו מלאו חמישים שנה ל"ברית" שכרת כ"ק מו"ח אדמו"ר בשנת תרפ"ב עם תשעה מתלמידי התמימים שיעסקו בהפצת היהדות מבלי להתפעל מהגזירות כו', כמסופר בשיחת י"ב תמוז ד"ויהי בשלושים שנה".

עוולהעיר, שענין זה נתגלה לפני שלושים שנה, ובמשך עשרים שנה שלפנ"ז הי' מכוסה – ע"ד המבואר בהערות אאמו"ר אודות תיבת "לב", ש"ל' הוא הג' המגולים, ב' השנים המכוסים".

עזוכיון שנדפסו הדברים, יש לפרסמם בכל מקום (ולמצוא א' שיקח

עח96
על עצמו לפעול בזה), מתוך הדגשה שזהו ענין ששייך לכל אחד מישראל, שיש בכחו [אם רק ירצה – ובלשון הידוע: "מאָזשעש" (אתה יכול), אלא שצ"ל ה"חאָטשעש" (לרצות בכך)] לעסוק בשליחות של עשיית שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ע"י קירובם לתומ"צ, ומה טוב – לפעול על עשרה מישראל, כידוע גודל העילוי שבענין הציבור לענין תפלה, ולכל הפחות – לפעול על יהודי נוסף, כידוע הפתגם שאז יש שתי נפשות אלקיות כנגד נפש בהמית אחת; וגם בזה שייך ענין הציבור – בנוגע לעשר כחות הנפש, כידוע הסיפור אודות זקנו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שהבטיח להתפלל בציבור, וכשראו שממשיך להתפלל באריכות ביחידות, ושאלוהו: היתכן?! הרי סוכם ("מ'האָט דאָך אָפּגערעדט") שיתפלל בציבור – השיב, שהוא מתפלל עם הציבור של עשר כחות נפשו, שזהו ענין עיקרי בתפלה שצ"ל בכוונה דוקא, ועד שללא כוונה – "אינה תפלה".

עט*

פטז. כאן המקום להוסיף ביאור במ"ש בסוף ההערות-מ"מ למכתב דט"ו תמוז בדברי הרמב"ם אשר "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום", שאולי המקור לזה הוא מאמר המדרש "שלא נמשלה התורה אלא בשלום שנאמר וכל נתיבותי' שלום":

פאלכאורה עדיפא לומר מש"ס גיטין "כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא דכתיב דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום".

פב97
אבל, מהמשך הגמרא שם מוכח, אשר הכוונה ב"כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום" היא – להוראות ודיני התורה [כמו "כהן קורא ראשון כו'" שבמשנה שם], ואין בזה הכרח לחידוש שברמב"ם שכל ענין התורה הוא "לעשות שלום בעולם" – אע"פ שישנו לימוד התורה ד"דרוש וקבל שכר", ועד"ז – "יגדיל תורה ויאדיר".

פגאבל עפ"ז, גם מהמדרש אין הכרח לחידוש זה – כי לשון המדרש הוא שהתורה נמשלה "בשלום", שלום סתם, ויש לפרשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, וע"ד מרז"ל ד"כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה כו'" (שזה שייך גם בלימוד ד"דרוש וקבל שכר" וכו'), ואינו ענין ל"שלום בעולם" המבואר ברמב"ם (ובגיטין שם).

פדולכן מחוורתא לומר שהמקור הוא בגיטין, וכיון דמדייק וכפיל "כל התורה כולה", ודאי שלא רק לדיני התורה מכוון, כי אם לכל התורה.

פהועפ"ז יתיישב ג"כ בפשטות שבש"ס וברמב"ם מובא ג"כ התחלת הכתוב "דרכי' דרכי נועם" – משא"כ במדרש.

פויז. וכיון דאייתינן להאי: שינוי זה (בין הש"ס (הרמב"ם) והמדרש) – דורש טעם.

פזוהנה טעם הש"ס שמביא (גם) "דרכי' דרכי נועם" פשוט – כי קאי אמתניתין דדיני "דרכי" שלום, ומפרש דסיום הכתוב "שלום" קאי גם על התחלתו "דרכי'".

פחוברמב"ם י"ל:

פטההפרש בין "דרכים" ל"נתיבות" הוא, שהדרך – רחבה היא ומתחלקת ומתפצלת לכמה נתיבים, ונתיב הוא שביל קטן וקצר, ועד"ז בתורה כללות ופרטות. באם הי' הרמב"ם מביא רק "וכל נתיבותי' שלום" הי' מקום לומר שרק ה"נתיבות" דתורה הם בכדי "לעשות שלום בעולם", אבל הכללות שבתורה ועאכו"כ "כל התורה" הם למעלה מזה, אינם בגדר זה. ולכן מביא גם תחלת הכתוב "דרכי'" גו', שגם דרכי התורה – ענינם שלום (וכדמוכח בגמרא שם ש"שלום" קאי גם על "דרכי'" כנ"ל).

צ98
ועדיין חסר ההכרח שלא רק הכללות (דהדינים) שבתורה אלא ש"כל התורה" – ענינה שלום.

צאומבואר זה בדיוק ל' הרמב"ם שהוסיף התיבה (והענין) "ניתנה" – נתינת התורה ולא התורה בפ"ע, קודם נתינתה.

צבומבואר החילוק בשבת – דכמו שהתורה בפ"ע, ה"ה "חמדה גנוזה", וצ"ל "תנה הודך על השמים" ולא ליתנה לבו"ד, וזה שניתנה (כל התורה) הוא מפני שצ"ל קיום עשרת הדברות כו' – כללות שנאמרו בסיני – וזה אי אפשר כי אם למטה.

צגובמדרש – מסתפק בסיום הכתוב, שבו עיקר הראי' (והענין) – "שלום".

צדיח. ומה שנ"ל יותר בפי' המדרש – ובהקדם:

צהלכאורה, הכתוב המובא במדרש הוא ראי' לסתור לאמרו שהתורה לא נמשלה אלא בשלום, שהרי מפורש בכתוב זה "דרכי' דרכי נועם", היינו שנמשלה גם בנועם.

צווהביאור: צד השווה דהמדובר בגיטין במדרש וברמב"ם – שזהו בכל התורה בכללותה, וזה נמשל רק בשלום, וכמש"נ "וכל נתיבותי' שלום", משא"כ בדרכי' שלא נאמר כל.

צזוי"ל שעפ"ז תובן ג"כ סברת המקשן "אימא כופרא" אף שנאמר "דרכי' דרכי נועם" – כי מודגש השינוי בקרא זה עצמו דלא קאמר כל דרכי', אף שמסיים וכל נתיבותי'.

צחיט. והנה, באם לא נדייק בגיטין כפל הל' כל התורה כולה (כנ"ל), כי אם כפשטות הסוגיא שמדבר בדיני התורה – י"ל שמקורו דהרמב"ם ממדרש הנ"ל וכנ"ל.

צטויש להוסיף בזה: מדייק במדרש שנמשלה התורה בשלום (ולא "נקרא" וכיו"ב),

קשתועלת ונחיצות המשל הוא כשצריך הרב להסביר הנמשל לתלמיד ששכלו קטן ומביא משל מענין שהוא בערך שכלו הקטן דהתלמיד, וכמבואר בכ"מ במש"נ "ותחת רגליו וגו'".

קא99
וזהו דיוק המדרש שנמשלה התורה, כפי שירדה מדרגת "חמדה גנוזה" ונתלבשה וניתנה (בל' הרמב"ם) כו' בעולם. וק"ל.

קב* * *

קגכ. בהמשך להאמור לעיל (סי"ג) אודות מאמר הזהר "לב איהו זכיך מכלא כו'", דקאי על בנ"י – יש להזכיר גם אודות הענין של "מיהו יהודי":

קדכיון שבנ"י הם בדוגמת הלב, מובן עד כמה צריכה להיות הזהירות שלא להכניס גויים בין יהודים ע"י גיור שלא כהלכה, שהרי זה כמו עד"מ שתוחבים לתוך הלב אבר אחר, שאף שלכאורה "ניתוסף" אבר, הנה האמת היא שעי"ז מעמידים בסכנה את הלב וכל הגוף כולו!

קההדרך היחידה להכניס גוי היא – ע"י גיור כהלכה, משא"כ גיור שלא כהלכה, שאז נשאר גוי כמקודם.

קוובכלל, ג' התיבות "גיור שלא כהלכה" הם סתירה מיני' ובי' – כי, כל ענין ה"גיור" הוא מצד וע"פ התורה, ואילו "שלא כהלכה" הרי זה היפך התורה!

קזאלא שישנם הטוענים שעכשיו חיים בעולם מודרני, ואין להתחשב ב"רב זקן" (כפי שאני נחשב אצלם...), ו"תורה ישנה" שניתנה לפני שלש וחצי אלפי שנה!...

קחועכשיו הרי זה ענין שהזמן גרמא – כיון שבימים הקרובים עומדים להציע בכנסת חוק בענין זה, ולדאבוננו, ישנם ארבעה-חמשה שאומרים שהם יצביעו נגד ההלכה, ועושים תעמולה שגם אחרים יצביעו נגד ההלכה (כיון שהם מקבלים כסף עבור זה). ועוד צרה עיקרית בזה – שישנם כו"כ שעומדים מסביב ושותקים; אין פוצה פה ומצפצף!

קטכא. והנה, ברור הדבר, שלאחרי כל הרדיפות שעברו בנ"י במשך כל הדורות עד לדור האחרון כו', לא יניח הקב"ה להפקיר רח"ל 14 מליון יהודים!

קיאלא שזהו ע"ד מ"ש בדניאל שבאחרית הימים "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" – שיתברר מי הם אלו שמתנהגים ע"פ התורה, ומי הם אלו שהולכים נגד התורה (אינני רוצה לפרש מ"ש שם בנוגע לסוג זה...), ומי הם אלו שעומדים מסביב ושותקים!

קיא100
וכל זה למרות המאורע שאירע לפני ימים אחדים, שהיו יכולים ללמוד ממנו "דוגמא חי'" – כמדובר כמ"פ שהקב"ה עושה שהנסיון יהי' קל יותר:

קיבא' מחברי הכנסת, שה"כסא" שלו גבוה הרבה יותר משלהם, מצא לנכון להודות בפני כל בנוגע לענין מסויים שנעשה בשגגה וטעות, ולא היו צריכים לעשותו ומתחרטים על זה כו', ולא התבייש להדפיס ולפרסם זאת בכל העיתונים.

קיגוהגע עצמך: מדובר אודות מפא"י'ניק, שמדבר לא בשם "תורת משה", אלא בשם "תורת מאַרקס", והוא לא מתבייש להודות כו'; ואילו הם, שמתיימרים לדבר בשם "תורת משה", באמרם שהם דואגים לארץ ישראל ותורת ישראל כו', מתביישים להודות על טעותם! – שומו שמים!...

קידוכאמור לעיל, שברור הדבר שהקב"ה לא יניח זאת כו', ובודאי שסוכ"ס יתבטל כל הענין, אלא יתכן שלא תהי' להם הזכות לתקן זאת, והלואי שיעשו תשובה, ובדרכי נועם ודרכי שלום.

קיה(כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בברכה:) ויה"ר שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.

קיו* * *

קיזכב. על הפסוק "אל תשליכני לעת זקנה גו'" – כתב בספר אור המאיר בשם הבעש"ט, וז"ל:

קיח101
לכאורה אינו מובן, משמע בילדותו איננו צריך כ"כ לעזר אלוקה, כי יכול ליתן בעצמו עצות לנפשו בכחו ועוצם ידו, כ"א לעת זקנה מתפלל לעזר אלוקה. ופירש הוא זלה"ה (הבעש"ט) הכוונה, שאל ישליך העת לידי זקנה, כי לפעמים נופל העבודה של אדם לידי זקנה באמצעות המשך הזמן. וזהו שאנו מתפללים אל תשליכנו לעת זקנה. עכ"ל.

קיטובאוה"ת מביא כ"ק אדמו"ר הצ"צ פירוש הנ"ל (בשינוי לשון קצת) וז"ל: באוה"מ פירש .. כי הבעש"ט פירש אל תשליכני לעת זקנה, שלא יזדקנו ד"ת אצלך, אלא בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. – ומכיון שהצ"צ כותב בפירוש זה שהוא מהבעש"ט [אף שמעתיקו מספר אוה"מ], הרי ישנו אישור מהצ"צ, שפירוש זה הוא מהבעש"ט.

קכוצריך להבין: מכיון שהבקשה שבפסוק זה (לפי פירוש הבעש"ט) היא [לא שהקב"ה לא ישליך את האדם לאחרי שיבוא לעת זקנה, כי אם] אשר מלכתחילה לא יבוא לבחי' "זקנה" [וכלשון הצ"צ "שלא יזדקנו כו'"] – הול"ל "אל תביאני לעת זקנה", ולמה אומר "אל תשליכני גו'"?

קכאוהביאור בזה:

קכבהאדם, וכן התורה שלומד, נמצאים תחת גדר הזמן – (שינויים של) עבר הוה ועתיד. וממילא מובן, שמצד טבע הדברים אי אפשר אשר "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (ומכ"ש – "חדשים" ממש).

קכגועל זה באה הבקשה "אל תשליכני לעת זקנה", שהקב"ה לא "ישליכנו" (ער זאָל אים ניט "אונטערוואַרפן") – "לעת (לגדר הזמן, שמצד זה מביא ל)זקנה".

קכד102
כג. וממשיך בפסוק103 "ככלות כחי אל תעזבני". וגם בזה – ע"ד הנ"ל – אינו מובן: גם כשהאדם הוא במלא תקפו וכחו, צריך הוא לעזר הקב"ה שלא יעזבנו, ולמה אומר "ככלות כחי" אז דוקא "אל תעזבני"?

קכהויובן זה בהקדים המבואר בלקו"ת בפירוש הכתוב "כי אבי ואמי עזבוני והוי' יאספני", ש"אבי ואמי" קאי על בחי' אהבה הטבעית שבנפש [או על בחי' חו"ב שבנפש]. ועל זה אומר "כי אבי ואמי עזבוני והוי' יאספני", שגם כאשר "אבי ואמי עזבוני" – שנאבד בחי' אהבה הטבעית שבו [או שפגם בבחי' חו"ב שבנפשו116], מ"מ "והוי' יאספני" מצד שרש נשמתו שלמעלה.

קכוועפ"ז יש לבאר מ"ש "ככלות כחי אל תעזבני", שגם כשכלה כח הנשמה המלובשת בגוף (אפילו ראשית הכחות – "אבי ואמי" הנ"ל), מ"מ "אל תעזבני" – ע"י שיתגלה בו שרש נשמתו שלמעלה.

קכזכד. והנה, ב' בחינות אלו – בחי' "אב ואם" ובחי' "והוי'" – ישנם גם באלקות. וכמ"ש בלקו"ת: "כי אבי ואמי עזבוני היינו בחי' אב הרחמן, ועכ"ז והוי' יאספני היינו בחי' אב הרחמים".

קכחויש לקשר ב' הפירושים:

קכטכאשר בחי' "אבי ואמי" שבנפשו היא אצלו בשלימות, אז די לו גם בבחי' "אב הרחמן" – הרחמים דהשתל', בחי' "אבי ואמי" שלמעלה. אבל כאשר בחי' "אבי ואמי" [בחי' ההשתל'] שבנפשו עזבוהו, הנה עי"ז נעזב הוא ח"ו גם מבחי' "אבי ואמי" שלמעלה, ואז – צריך הוא לבחי' הרחמים שלמעלה מהשתל'.

קלועפ"ז יומתק גם הלשון "ככלות כחי גו'":

קלא"כח" קאי על בחי' האלקות שבהבריאה – בחי' "כח מעשיו" ו"כח אד'" [וזהו מה שבפסוק "בראשית ברא" ישנם כ"ח אותיות – כי הבריאה היא מבחי' "כח אד'"].

קלב103
וזהו "ככלות כחי", כי ע"י שנאבד ממנו בחי' אב ואם שבנפשו, אין לו (ח"ו) שייכות גם לבחי' האלקות שבהשתל', בחי' "כח" – "ככלות כחי".

קלגוזוהי הבקשה "ככלות כחי אל תעזבני", שגם כאשר הוא בדרגא נמוכה ביותר שאין לו שייכות לבחי' "כח" הנ"ל, הוא מתפלל להקב"ה, לעצמותו ית' שלמעלה מהשתל' [שהרי כל פסוקי מזמור זה באים בהמשך לתחילת וראש המזמור "בך הוי' חסיתי" – בך בעצמותך] "אל תעזבני".

קלדכה. והנה, כשם שבתחילת המזמור נאמר "בך הוי' חסיתי אל אבושה לעולם", שבטחון זה ד"בך הוי' חסיתי" פועל ש"אל אבושה לעולם" [שגם בעניני העולם "אל אבושה"], כי כאשר ההמשכה היא מעצמותו ית', נמשכת היא עד למטה מטה – עד"ז הוא גם בנוגע ל"אל תשליכני גו'", דמכיון ש(בקשה זו, וכן) מילוי בקשה זו הוא מעצמותו ית' [וכנ"ל סוסכ"ד, שפסוק זה בא בהמשך ל"בך הוי' חסיתי"], לכן, הגם שהאדם נמצא תחת גדר הזמן, בחי' "עת" שמביא ל"זקנה", מ"מ "אל תשליכני", ויתירה מזו: שגם כשהוא בדרגא נמוכה ביותר, בחי' "ככלות כחי", מ"מ "אל תעזבני", לפי שנמשך בו כח ועוז מעצמותו ית'.

קלה[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

קלו______ l ______