Toras Menachem·Vol. 70 (5733·Part 1)·Shabbos Parshas Bereishis·Shabbos Mevarchim and Eve of Rosh Chodesh Cheshvan 5733תורת מנחם·ע - שנת תשל"ג - חלק ראשון·ש"פ בראשית·מבה"ח וער"ח מרחשון·ה'תשל"ג

א139
בס"ד. ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח מרחשון, ה'תשל"ג
(הנחה בלתי מוגה)

גהשמים והארץ וכל צבאם, ואיתא במד"ר כתיב לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאד, לכל יש סיקוסים (קץ וגבול וזמן), שמים וארץ יש להם סיקוסים, חוץ מדבר אחד שאין לו סיקוסים, ואיזה, זה תורה, שנאמר ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים. וצריך להבין מה שאומר שמים וארץ יש להם סיקוסים, והלא בעולם יש ג"כ המשכות שהן בבחי' א"ס ובבחי' בל"ג, וכידוע שיש המשכת הרצון בעולמות, וכמ"ש בראשית ברא, ות"א בקדמין ברא כו' (נוסף על הפי' בת"י בחוכמתא), דקאי על הרצון שנק' קדמון, ורצון הוא בחי' בלי גבול. ויש להוסיף בזה, דהנה, מלבד הפירוש הפשוט שויכולו הוא לשון סיום, שמורה על ענין ההגבלה (סיקוסים), ישנו גם הפירוש שהוא מלשון תענוג, שזהו מ"ש בנוגע לשבת (שבו הי' הענין דויכולו גו') חמדת ימים אותו קראת, שזהו מ"ש וקראת לשבת עונג, והיינו, שביום השבת נמשך בעולם (שמים וארץ וכל צבאם) בחי' התענוג דלמעלה (ויכולו), ועד כפי שנמשך למטה בגשמיות, שמצוה לענגו באכילה ושתי', בבשר שמן ויין ישן כו'. והרי ענין התענוג (שהוא למעלה גם מענין הרצון כו') הוא באופן שלמעלה מהגבלה כו'. ובפרט ע"פ הידוע שענינו של יום השביעי בספירות הוא ספירת הבינה (שנקראת לפעמים תמינאה), שנוסף לכך שכוללת את כל ששת המדות (ששה ימים, ששה קצוות), כידוע בענין והאם רובצת על האפרוחים, ה"ה מדריגה עליונה שמובדלת מהם כו',

ד140
והו"ע פנימיות בינה שהיא פנימיות עתיק, והתגלות עתיק היא בבינה דוקא (כמשנת"ל). וע"ד ענין השופר שבר"ה, שהוא בבינה, ועל ידו נמשך עד למטה מבחי' התענוג העצמי שלמעלה מתענוג המורכב ותענוג המורגש כו'. וכיון שיום השבת קשור עם בחי' עתיק, שנעתק מכל סדר השתלשלות כו', הרי זה בודאי ענין שלמעלה ממדידה והגבלה כו'. וא"כ, איך נכלל ענין זה במ"ש ויכולו השמים והארץ גו', שיש להם סיקוסים כו'.

ולבאר תחילה מעלת המשכת הרצון בעולמות, ע"פ המשל מכח הרצון שבנפש, שעם היותו כח מהנפש, מ"מ, אינו מהות נבדל חוצה לנפש, שהרי כל ענין הרצון הוא הטיית ומרוצת הנפש לאיזה דבר לרצות בו. ואינו דומה לכח החכמה והשכל שהיא מציאות לעצמה חוצה לנפש, והראי', שמה שהשכיל נשאר קיים גם לאחרי שתסתלק הנפש מכח השכל, משא"כ ברצון, שכאשר מסתלק הנפש מהרצון לא נשאר מזה מאומה, כיון שכל מהות הרצון הוא רק מה שהנפש רוצה בבחי' הרצון שבו כו'. ומזה מובן בנוגע לענין הרצון למעלה, שהוא בחי' הטיית העצמות דאוא"ס לרצות להאציל ולברוא העולמות כו', ולכן הוא בבחי' בל"ג כו'.

חברצון גופא יש חילוק בין הרצון שבברה"ע לרצון דתומ"צ, שהרצון דברה"ע הוא רק חיצוניות הרצון, שאינו אלא הארה וזיו כו', ולכן יש לו שייכות עדיין להגבלת העולמות, וכמו בחי' סובב כל עלמין, ששייכת עדיין לעלמין כו'. אך הרצון דתומ"צ הוא למעלה לגמרי משייכות לעולמות (למעלה גם מבחי' סוכ"ע), להיותו פנימיות הרצון, שבו מלובש פנימיות התענוג, שזהו לא רק הארה וזיו, אלא בחי' העצם כו'. וזהו שאומר הקב"ה שע"י התורה אותי אתם לוקחים, אותי דייקא, כמו אנכי (הוי' אלקיך), שזוהי בחי' שלמעלה משמות, דלא אתפס בשם ולא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל.

ייש לבאר גם בנוגע לענין התענוג שבשבת, שאף שזוהי מדריגה נעלית ביותר, עד לבחי' עתיק, הרי זה רק כפי שבחי' עתיק שייכת ולכן נמשכת ומתגלה בבינה, שאין זה דומה כלל לבחי' עתיק ממש, ולכן הרי זה נכלל בענין ויכולו השמים וארץ גו', שיש להם סיקוסים. ואילו אמיתית הענין דבל"ג, כפי שהוא בבחי' עתיק ממש, הרי זה רק בתומ"צ כו', שעז"נ ארוכה מארץ מדה גו', ורחבה מצוותך מאד, בל"ג ממש.

יבעל זה אמרו רז"ל כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ומבואר בזה בדרושי חסידות (ד"ה ויכולו) שאמירת ויכולו שהו"ע העדות שמעיד שנברא העולם בשימ"ב וביום השביעי שבת כו', הרי זה מכלל קיום מצות שבת, ולכן יש בזה העילוי דרחבה מצוותך מאד, שזהו הבל"ג דעצמות אוא"ס, ועי"ז נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שממשיך בעולם גילוי אוא"ס.

ידבזה, דהנה, בערב שבת נברא אדה"ר, ומיד פעל עילוי בכל הבריאה כולה, באמרו לכל הנבראים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו. ועד"ז בכל אחד מישראל, שפועל עילוי בכל הבריאה ע"י עבודתו בתומ"צ, שזוהי תכלית הבריאה, כמארז"ל בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית [דכשם שקוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא כך בר נש עסיק באורייתא ומקיים עלמא], ומצד זה הי' כל תחלת התעוררות הרצון על ברה"ע, כמארז"ל עה"פ עם המלך במלאכתו ישבו שם, במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים, שעלה במחשבה לפניו שיהיו נשמות הצדיקים שיתלבשו בגופים ויקיימו תומ"צ בפועל ממש. ועל זה אמרו רז"ל גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ, לפי שע"י מעשה צדיקים

טו142
משלימים את הכוונה העליונה בבריאת שמים וארץ, שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, כמארז"ל עה"פ שוקיו עמודי שש, זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו, ועי"ז נעשה עילוי בכל הבריאה, ועד לתכלית העילוי כפי שיהי' לעת"ל, שיהיו שמים חדשים וארץ חדשה, ובאופן נעלה יותר מכמו שהי' בהתחלת הבריאה, כידוע בענין אלה תולדות פרץ, תולדות מלא כתיב, שזהו באופן נעלה יותר ממ"ש בתחלת הבריאה אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, תולדות מלא41, ויקויים גם היעוד אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד, והי' הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד, ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר (הבשר הגשמי) יחדיו כי פי הוי' דיבר, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.