Toras Menachem·Vol. 71 (5733·Part 2)·Purim 5733תורת מנחם·עא - שנת תשל"ג - חלק שני·פורים·ה'תשל"ג

א238
בס"ד. פורים, ה'תשל"ג
(הנחה בלתי מוגה)

גיהודי הי' בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני. ואיתא בגמרא ובמדרשים, כולן על שמו נקראו (שכל השמות שנזכרו כאן, יאיר שמעי כו', קאי על מרדכי, להיותם תוארים של מרדכי), בן יאיר, בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו, בן שמעי, בן ששמע (הקב"ה) אל תפלתו, בן קיש, בן שהקיש על שערי רחמים (דלתי תפלה) ונפתחו לו. וצריך להבין, מהו הטעם שכאשר הוצרכו לפעול הצלת ישראל, הרי זה נעשה ע"י ענין התפלה דוקא. ובמיוחד צריך להבין, דהנה, ע"פ המבואר בתרגום שני ובמדרשי חז"ל שהמן הי' מבני בניו של עמלק, נמצא, שכללות ענין הפורים הי' המשך למלחמת עמלק, והרי במלחמת עמלק כתיב ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ומפרש בגמרא מאי לשון רפידים, שריפו עצמן מדברי תורה, וא"כ לכאורה הי' צריך להיות גם ביטול ותיקון ענין זה (שריפו עצמן מדברי תורה) ע"י התורה דוקא. ועד"ז צריך להבין בנוגע למלחמת עמלק גופא, שענין זה בא בגלל שבנ"י היו במעמד ומצב דרפידים, שריפו עצמן מדברי תורה, ואעפ"כ נאמר והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ואיתא בגמרא וכי ידיו של משה עושות מלחמה כו', אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים (שזהו ענין התפלה) היו מתגברים כו', ולכאורה, מהי השייכות וקשר הענינים, שכיון שריפו ידיהם מדברי תורה, הנה התיקון על זה הי' דוקא ע"י שמשעבדים לבם לאביהם שבשמים (ענין התפלה).

הלבאר תחילה כללות הענין דמלחמת עמלק (שקשור עם כללות הענין דפורים, כנ"ל), שעז"נ זכור את אשר עשה לך עמלק

ו239
וגו', ולכן תמחה את זכר עמלק גו' לא תשכח, ויתירה מזה, מחה אמחה את זכר עמלק, כיון שמלחמה להוי' בעמלק מדור דור [החל ממלחמת עמלק בפעם הראשונה, וגם לאח"ז בזמן המן, כדאיתא בגמרא שהמן הי' מזרע עמלק, ומרדכי הי' מזרע שאול שלחם באגג מלך עמלק], והיינו, שמלחמת עמלק הו"ע עיקרי שנוגע לכל הדורות, ועד שאמרו רז"ל שאפילו כאשר כל המועדים בטלים, ימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם, וע"פ דברי הרמב"ם, הרי זה קאי לא רק על הגאולה וההצלה, אלא גם הצרות דפורים, שזוהי מחשבת המן, שזהו"ע מלחמת עמלק, יהי' גם זה לדורי דורות. ועוד זאת, שמלחמת עמלק היא תנאי לבנין ביהמ"ק, כדאיתא בגמרא במסכת סנהדרין שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. ובלשון המדרש כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם ולא הכסא שלם, אבד זרעו של עמלק, השם שלם והכסא שלם. ולכן, כדי שיוכל להיות בנין ביהמ"ק שענינו להיות בית עולמים להקב"ה, שזהו"ע השם שלם והכסא שלם, צריך תחלה להכרית זרעו של עמלק [ויש גם תנאי קדום לזה, שלפני מלחמת עמלק צריך למנות להם מלך]. וצריך להבין, מאי טעמא שכל זה הוא דוקא במלחמת עמלק, דלכאורה הרי זה שייך יותר במלחמת שבעה עממין, שזוהי עיקר הכוונה שבשביל זה הי' כל ענין יצי"מ, כדי לבוא אל ארץ טובה ורחבה, לאחרי כיבוש שבעה עממין, הכנעני והחתי גו'22, ואילו הענין דמלחמת עמלק הי' רק בינתיים, בדרך בצאתכם ממצרים12. ואעפ"כ, הנה דוקא במלחמת עמלק נאמר זכור גו' לא תשכח, ואילו הענין דמלחמת שבעה עממין לכיבוש ארץ ישראל (שזוהי עיקר הכוונה כנ"ל), אינו קשור עם זכירה תמידית.

חבזה, כידוע הביאור שנת"ל בפירוש הכתוב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד, שעמלק הוא הראשית של כללות הגוים, שהם שבעים אומות, שנכללים בשבע האומות שהיו בארץ ישראל

ט240
(כי ארץ ישראל היא העיקר של כל העולם, ועד"ז שבע אומות שבארץ ישראל הם כללות שבעים אומות העולם). ואע"פ שעמלק אינו נמנה במנין שבע האומות, הרי ידוע שבענין ראשית יש ב' אופנים, יש ראשית שנכלל בהגויים, להיותו הראשון ביניהם, ויש ראשית שהוא מבחוץ וסובב להם ומקיף עליהם. ובאופן כזה הוא ענינו של עמלק לגבי שאר הגוים (שבע האומות, שהם כללות כל אומות העולם), שהי' ראשיתם ועיקרם, ועד שהי' למעלה מהם (בענין דלעו"ז). וזהו הטעם שדוקא בעמלק נאמר ואחריתו עדי אובד, משא"כ בשאר האומות, ודוקא בעמלק צ"ל זכירה תמידית, הן באופן של קום ועשה, זכור, והן באופן של לא תעשה, לא תשכח.

יאלבאר ענין זה בעבודה רוחנית, שלכן מצות זכירת עמלק היא מצוה תמידית, בכל זמן ובכל מקום, אפילו בזמן הגלות, לפני מינוי מלך (ולא כמו מלחמת עמלק כפשוטה שהיא לאחרי מינוי מלך דוקא), והיא מצוה שחיובה על כל יחיד ויחיד28, (ולא כמו מלחמת עמלק כפשוטה שהיא מצוה על הציבור, ע"י המלך אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, וכמו יהושע שניהל את מלחמת עמלק בפעם הראשונה). והיינו לפי שבכל יום ויום ישנו הענין דיצי"מ, ובלשון התניא (שמוסיף על לשון המשנה) בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים, והכוונה בזה היא כדי שיבוא אל ארץ טובה ורחבה (כפי שענין זה הוא בעבודה), ועל זה באה האזהרה (באַוואָרעניש) שבדרך בצאתכם ממצרים לא יהי' הענין של עמלק אשר קרך בדרך, שענין זה אינו בכלל שבע מדות רעות, שהם בדוגמת שבע האומות, אלא הוא ראשית גוים, למעלה ועמוק יותר מהם, ומקור ושורש להם, כדלקמן.

יגהענין, דהנה, ענין המדות הרעות הוא ע"ד המדות בקדושה, שבאים ע"י ההתבוננות בשכל, שזהו"ע אם הבנים שמחה, כמבואר בתניא שע"י ההתבוננות בשכל נולדים מדות דקדושה, והיינו, שכאשר מתבונן בשכלו בגדולת הוי' וגבורת הוי' וכו', וכמ"ש טעמו וראו כי טוב הוי', אזי נעשית אצלו אהבה גדולה ואהבה רבה ואהבה בתענוגים להקב"ה ולכל הענינים הקשורים עם אלקות. ועד"ז ע"י התבוננות בלתי רצוי', התבוננות דלעו"ז, נולדת אהבה בלתי רצוי', עד לאהבה דלעו"ז. דהנה, נפש הבהמית היא היורדת למטה, ויש לה גם שכל, אלא שגם השכל יורד למטה, ומתבונן בתענוגי עוה"ז הגשמי, ומזה בא להכניס את עצמו (אַריינלאָזן זיך) בתענוגי עוה"ז החומרי, ונעשה אצלו התגברות החומריות, ועד שנולדה אהבה חזקה כו', ועד"ז יראה, ועד"ז כל פרטי שבע המדות רעות, שהם הלעו"ז של שבע מדות הטובות. והנה, כדי לבוא אל ארץ טובה ורחבה, ולעשות לו ית' דירה בתחתונים, כל אחד ואחד בחלקו בעולם, צריך לכבוש את שבע מדות הרעות (וכמבואר בכ"מ בארוכה שעיקר עבודת האדם בזמן הזה היא בנוגע להמדות). וענין זה נעשה ע"י ההתבוננות של נפש האלקית באותיות כאלו ובהסברה כזו שיהיו מובנים גם לנפש הבהמית (ע"י אמצעות הנפש השכלית), ועי"ז הנה האהבה דקדושה, אהבה טובה, מבטלת את האהבה רעה, ועד"ז בכללות שבע המדות.

טוישנו גם הענין דראשית גוים עמלק, אשר קרך, שהו"ע הקרירות, והיינו, שכאשר אומרים לו ענין של אלקות ושל יהדות, ומסבירים לו בשכל עד שנעשה מונח בשכלו, ואינו יכול לשלול זאת, אזי מתחיל מענין הקרירות, באמרו שאין ממה להתפעל, ולמה צריך לצאת מהכלים, ולמה למנוע עצמו (זיך אָפּזאָגן) מרצונותיו ותאוותיו וכו'.

טז242
ומצד ענין הקרירות נעשה אח"כ הענין דהיום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד ע"ז, ועד לאופן שמתכוון למרוד בו אע"פ שיודע את רבונו, והיינו, שאע"פ שהסבירו לו באופן שגם בשכלו הגס ה"ה יודע אודות הקב"ה שהוא רבונו, אעפ"כ ה"ה מורד בו, ויתירה מזה, שמכוון למרוד בו. וכפי שרואים גם בטבעי בני אדם, שיש מי שתוקף הרצון והעדר ההתפעלות היא מצד איזה מעלה, ובלשון הכתוב חכם בחכמתו גבור בגבורתו או עשיר בעשרו, שהם ג' הקוין הכוללים את כל מציאות בנין האדם, חכם בחכמתו – קו הימין, גבור בגבורתו – קו השמאל, ועשיר בעשרו – קו האמצעי. אבל יש מי שיודע בעצמו שאין לו במה להתהלל, בידעו שהוא מושלל מכל מעלה וענין טוב, ואעפ"כ יש אצלו ענין של חוצפה, מלכותא בלא תגא, לומר שכך הוא רצונו, ועושה זאת בכל התוקף.

יחבמצב כזה, מובן, שאי אפשר להתגבר עליו (אים בייקומען) ע"י התבוננות בשכל, שהרי הוא כבר יודע את רבונו, ואעפ"כ מכוון למרוד בו. ולכן הענין דמלחמת עמלק הוא ע"י שקודם לזה מעמידים להם מלך, והיינו, שצריך לפעול בעצמו למנות מלך על העיר קטנה שלו.

כבזה, דהנה, בנוגע למלך איתא בגמרא במסכת ברכות שכיון שכרע שוב אינו זוקף, והיינו, שאע"פ שאצל המלך ישנו ענין של תוקף, ועד שאמר מלכא עקר טורא, הרי אדרבה, תוקף זה פועל אצלו גם תוקף הביטול, ובלשון רבינו הזקן באגה"ק דכל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא, עד שמתבטל ממציאותו לגמרי (ער ווערט אויס מציאות), ולכן, כאשר המלך בא לידי הכרה שצריך להיות כורע, הרי זה אצלו בכל התוקף, ששוב אינו זוקף. וזהו גם שבספירת המלכות (הקשורה לענין המלך) יש ב' הקצוות, לית לה מגרמה כלום, ושרש המלכות

כא243
הוא ברדל"א (משא"כ ז"א בעתיקא אחיד ותליא, בחיצוניות עתיק). ובפרט ע"פ המבואר בדרושים אלו באוה"ת בענין מינוי מלך, שמלך הוא לשון זכר, דהיינו שבספירת המלכות נעשה הענין דיחוד דכר ונוקבא, שאז הרי זה באופן של התנשאות עצמי, וכידוע שיש ב' אופנים בהתנשאות, יש התנשאות הקשורה עם טעם, או התנשאות שהיא בערך אל העם, ויש עיקר ענין ההתנשאות, שהיא התנשאות עצמית, שבטבע ובעצם הרי הוא מנושא, שזהו ענינה של ספירת המלכות כפי שהיא מצד שרשה ברדל"א (רישא דלא אתיידע).

כגבעבודת כל אחד מישראל, שמצד זה שבנ"י מושרשים בעצמות (ובעומק יותר משרש התורה), וכמבואר בתניא שנפש השנית בישראל (וכמ"ש לפנ"ז: לכל איש ישראל כו') היא חלק אלקה ממעל ממש, הנה גם כפי שבאים באופן של ממש מלשון ממשות, שזהו כפי שהנשמה מלובשת בגוף, יש ביכלתו של כל איש ישראל למנות לו מלך, היינו, שיהי' אצלו תוקף המלך כמו שהוא במלכות העצמית, עד להתנשאות עצמית, ותוקף זה יומשך אצלו באופן של ממש, בעיר קטנה50, ברמ"ח אברי גופו, ובכל עניניו במחשבה דיבור ומעשה. ועי"ז (ואדרבה: זו היא העצה היחידה שעל ידה) יוכל להתגבר על קליפת עמלק – לא ע"י התבוננות, אלא באופן של גזירת המלך ותוקף המלכות, אמר מלכא עקר טורא, שנעשה כמו מלך בהיכלו, דהיינו, כמו שבחי' המלכות היא למעלה, עד למלכות העצמית.

כהגם מ"ש זכור את אשר עשה לך עמלק, היינו, שלא די ללמוד אודות מלחמת עמלק וכיו"ב, אלא צריך להיות ענין של זכירה (זכור) דוקא, כי, ענין הזכירה כפשוטו הוא להוציא את הדבר משינויי הזמן, והיינו, שאע"פ שע"ד הרגיל יכולים לשכוח דבר שנעשה ישן, הנה על זה הוא הציווי זכור גו', שענין זה יהי' אצלו ללא שינויים, למעלה מכל ענין של מדידה והגבלה בזמן (וגם במקום), והיינו, שאין זה כמו

כו244
ענין השכל, התבוננות והשגה (שעל ידה לא יכולים לפעול על עמלק שכבר יודע את רבונו, כנ"ל), שבזה ניתוסף ע"י ענין הזמן, כמ"ש רוב שנים יודיעו חכמה (כנ"ל23), אלא זהו ענין שהזמן אין לו שליטה עליו, להיותו למעלה מהתבוננות והשכלה, ורק עי"ז יכולים להתגבר על עמלק.

כחבחי' זו שעל ידה יכולים להתגבר על ראשית גוים עמלק, היא בחי' ראשית דקדושה, שזוהי בחי' חי' יחידה שבנפש. ולכן נאמר בפ' בשלח מחה אמחה את זכר עמלק14, מלחמה להוי' בעמלק15 (עוד לפני שנאמר תמחה את זכר עמלק13), כי, מלחמת עמלק אינה ע"י חלק הנשמה המלובשת בגוף (שבזה היא עבודתו של כל אחד ואחד), כי אם ע"י חלק הנשמה שנקראת בשם (חי' ו)יחידה, להיותה כלי ליחידו של עולם, וזהו מלחמה להוי' בעמלק, היינו, הוי' שבכל אחד בישראל, ניצוץ בורא, שמתלבש בניצוץ נברא שהיא יחידה שבנפש, ועי"ז פועל אח"כ הענין דתמחה את זכר עמלק.

לעם היות שההתגברות על ראשית גוים עמלק היא ע"י בחי' ראשית דקדושה, בחי' חי' ויחידה דוקא, מ"מ, צריכים לקשר בחי' זו עם חלק הנשמה המלובשת בגוף, כיון שהיא זו שמנהיגה את המלחמה בפועל. ויובן בהקדם המבואר בארוכה בדרושי פורים תר"פ, שאחד הענינים שעל ידם נעשית ההתגברות על עמלק הוא ע"י הקריאה דפרשת זכור בתורה, שהו"ע הקריאה בתושב"כ דוקא. דהנה, יש שני ענינים בתורה, יש בתורה ענין של הבנה והשגה, שעיקרו בתושבע"פ, אך יש גם ענין הקריאה בתושב"כ, כידוע הפס"ד שגם מי שלא ידע מאי קאמר כשקורא בתורה, ה"ה מברך לפני' ולאחרי'. וזהו ענין קריאת פרשת זכור (שלכמה דיעות, ועד לפס"ד בשו"ע, הרי זו מצות עשה מן התורה), וזכירה זו היא ההכנה שעל ידה נעשית בימי הפורים מפלת המן (כדברי הגמרא במסכת מגילה), שהיא מעין מפלת עמלק לעתיד לבוא (לא רק תמחה גו', אלא מחה אמחה גו' לגמרי). ועוד מבואר שם71, שביטול קליפת עמלק נעשה גם ע"י מצוות מעשיות, והיינו ההשתדלות בקיום

לא245
המצוות וההידור בהם. ומובן, שכדי שתהי' הקריאה בתורה בפועל בדיבור, שהוא מעשה זוטא, וכן קיום מצוות מעשיות בהידור, שזהו מעשה בפועל, הרי יש צורך במחשבה דיבור ומעשה, ששייכים לחלק הנשמה המלובשת בגוף. ולכן צריך לקשר את היחידה שבנפש (ראשית דקדושה) עם בחי' נר"ן המלובשים בגוף. וענין זה נעשה ע"י התפלה, שהוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לקשר את הרגל שבנשמה עם הראש שבנשמה, ראשית דקדושה, שמבטל את הענין דראשית גוים עמלק.

לגאיש יהודי גו' ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש גו', והיינו, שלכל לראש (עוד לפני שמזכירים שמו של מרדכי והתוארים שלו) נקרא איש יהודי, כדאיתא בגמרא אמאי קרי לי' יהודי (אע"פ שמבנימין קאתי) על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי (כיון שכל הכופר בע"ז כאילו מודה בכל התורה). והענין בזה, שכאשר צריכים לבטל את הענין של המן ועמלק, אשר קרך בדרך, שיודע את רבונו ומכוין למרוד בו, צ"ל הענין דאיש יהודי, שהו"ע ההודאה שלמעלה מהתבוננות והשגה, והו"ע המס"נ שמצד בחי' חי' ויחידה שבנפש. וענין זה נמשך ופועל לשנות גם את כללות ההנהגה שמצד בחי' נר"ן שבנפש, עד שכל עבודתו מיוסדת ובנוי' על היותו איש יהודי, שמודה בכל התורה כולה. וממשיך בכתוב ושמו מרדכי, כי, המשכת ענין ההודאה (איש יהודי), ענין המס"נ שמצד חי' ויחידה, בבחי' נר"ן, נעשית ע"י התפלה (כנ"ל ס"ו), ולכן צ"ל תחילה הענין דמרדכי, כדאיתא בגמרא שהוא מלשון מר דרור, שהו"ע המרירות שקודם התפלה, כפס"ד השו"ע על יסוד המשנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, שהו"ע המרירות שקודם התפלה. ולאח"ז ישנו הענין דבן יאיר בן שמעי בן קיש, שרומז על ענין התפלה (כנ"ל ס"א), ובאופן שעולה בכל ג' הקוין, שזהו בן יאיר, ענין האורה, שהו"ע החכמה, בן שמעי, ענין השמיעה, שהו"ע הבינה, ובן קיש, שהקיש על שערי רחמים (או שערי תפלה), שהו"ע קו האמצעי. וזהו גם מה שמסיים איש ימיני,

לד246
כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר שאיש ימיני פירושו שמביט על כל אחד מישראל בעין ימין, שזהו"ע ואהבת לרעך כמוך, שזוהי ההקדמה לעבודת התפלה, כמ"ש רבינו הזקן בהקדמת סידורו, נכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך. ולאחרי שישנה העלי' דעבודת התפלה בכל ג' הקוין הנ"ל, עד שראשו מגיע השמימה, אזי נעשית גם ההמשכה למטה בענין המלחמה להוי' בעמלק, ע"י קריאת התורה בפרשת זכור וקיום המצוות בהידור, ועד שזוהי הכנה קרובה לכיבוש ארץ טובה ורחבה, ארץ שבע אומות.

לוכללות ענין ימי הפורים האלה בכל שנה ושנה, משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר18, שאז נעשה מחדש הענין דזכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, והיינו, שכאשר בנ"י יוצאים בכל יום ממצרים וגבולים דלעו"ז, ואפילו ממצרים וגבולים דקדושה, אזי צריכים להבטיח שלא יהי' הענין דאשר קרך בדרך (בצאתכם ממצרים), ועאכו"כ שלא תהי' התוצאה מענין זה, שזהו"ע דיודע את רבונו ומכוין כו'. וענין זה נעשה ע"י עבודת התפלה, שזהו"ע שמשעבדים לבם לאביהם שבשמים, ועי"ז וגבר ישראל. ואז נעשה מעמד ומצב שליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, הן כדרשת חז"ל אורה זו תורה שמחה זה יום טוב ששון זו מילה ויקר אלו תפילין (שעז"נ וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך), והן אורה ושמחה וששון ויקר כפשוטו, כן תהי' לנו. ובאופן דמיסמך גאולה לגאולה – גאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש, עלי' נאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.