Toras Menachem·Vol. 71 (5733·Part 2)·Shabbos Parshas Tzav Sicha·Parshas Parah·20 Adar Sheni 5733תורת מנחם·עא - שנת תשל"ג - חלק שני·שיחת ש"פ צו·פ' פרה·כ"ף אדר שני·ה'תשל"ג

א294
בס"ד. שיחת ש"פ צו, פ' פרה, כ"ף אדר שני, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. פרשת פרה היא אחת מד' הפרשיות, כמדובר לעיל (בהתוועדויות דפרשת זכור ופרשת שקלים) שהן באופן של "אחת בשנה", ובכל אחת מהן יש ענין מיוחד שאין בזולתה,

ד– כמובן גם מהכלל ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה", כך, שאין צורך שענין אחד יהי' ב' פעמים, שאז א' מהם הוא לבטלה [ולכן צ"ל הזהירות בענין ד"לא תוסף" כמו בענין ד"לא תגרע"], ובהכרח לומר שכל א' מד' הפרשיות יש בה ענין מיוחד שאין בזולתה –

הוענין זה נמשך על כל השנה כולה, עד לקריאת פרשה זו בשנה הבאה עלינו לטובה – ע"ד מ"ש רבינו הזקן בלקו"ת בנוגע לימים טובים, ש"מכל רגל ויו"ט הי' נמשך .. עד הרגל הבא אחריו".

וובהמשך להמדובר אודות פרשת שקלים ופרשת זכור – יש לבאר גם ההוראה מפרשת פרה; וכיון שמדובר אודות קריאת פרשה בתורה שבכתב, שאפילו עם הארץ שלא ידע מאי קאמר מברך עלי' ברכת התורה – הנה גם ההוראה צריכה להיות שייכת לכל אחד מישראל, אפילו למי שלא ידע מאי דקאמר.

ז[ולהעיר גם מהמבואר בתניא בנוגע ללשון קריאה בתורה, ש"קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול כאדם הקורא לחבירו .. וכבן קטן הקורא לאביו", ומבאר אאמו"ר בהערותיו לתניא: "ב' הדמיונות כאדם הקורא לחבירו, וכבן קטן הקורא לאביו, הוא, כי יש ב' בחי' נשמות, א' הנקראים רעים למקום .. (ו)חברים, ב' הנקראים בנים למקום .. זהו

ח295
כאדם הקורא לחבירו הוא דמיון על הנשמות הנקראים רעים וחברים, וכבן קטן הקורא לאביו הוא דמיון על הנשמות הנקראים בנים".

טוענין זה קשור עם משנת"ל בנוגע לפורים, שכיון ש"מה שהוא (הקב"ה) עושה הוא אומר לישראל לעשות", מקיים גם הקב"ה המצוה ד"משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" – דיש לומר, שהענין ד"משלוח מנות איש לרעהו", לאלו שנקראים "רעים", שייך לענין ד"אדם הקורא לחבירו", והענין ד"מתנות לאביונים", למי ש"תאב לכל דבר", שייך לענין ד"בן קטן הקורא לאביו"].

יולכן יש לבאר ההוראה דפרשת פרה – לא מפרטי הדיוקים שבפרשה, וכפי שהם מצד רמז ודרוש או הלכה, אלא מכללות הענין דפרשת פרה (כמו ההוראה מכללות הענין דפרשת שקלים ופרשת זכור).

יאב. ביאור ההוראה דפרשת פרה: "זאת חוקת התורה", ה"חוקה" שבכללות ענין טומאה וטהרה – שאפילו נגיעה כלשהי, לא רק במזיד אלא אפילו בשוגג, גורמת טומאה ששוללת את השייכות לכללות ענין הקדושה. וההוראה בעבודה, שאפילו "נגיעה קלה" בדבר שהוא היפך רצון העליון (שזוהי הנקודה העקרית שבכל המצוות – קלות כחמורות –

יב296
בשוה), נוגעת לכללות ההתקשרות באלקות. ומזה למדים גם בצד הטוב, שבקירוב הזולת יש להשתדל בכל עניני התומ"צ עד לדקדוק קל של דברי סופרים, כי, ע"י נגיעה קלה יכולים להעלותו מעלה מעלה –

יגהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 66 ואילך.

יד(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

טווכאשר מתנהגים באופן כזה, שלא עושים חשבונות בעבודה בעניני התומ"צ – פועלים שגם הקב"ה לא עושה חשבונות, אלא מתנהג באופן של פסיחה ודילוג ("ופסח"), למעלה מסדר השתלשלות, כך, שללא חילוק באיזה מעמד ומצב נמצאים בנ"י, מוציא אותם הקב"ה מהגלות, ומביא אותם אל הגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד, ללא הפסק (כשם שאין מפסיקין בין פ' פרה לפ' החודש), ובקרוב ממש.

טז* * *

יזג. הקביעות של פרשת פרה יכולה להיות בשני אופנים: בסמיכות לפרשת זכור, ללא הפסק ביניהם, או באופן שיש הפסק ביניהם (ולא כמו פרשת פרה שקודמת לפרשת החודש (לפי "שהיא טהרתן של ישראל"19), שלעולם אין הפסק ביניהם).

יחוכאשר הקביעות היא שפרשת פרה היא בסמיכות לפרשת זכור, ללא הפסק בינתיים, כבקביעות שנה זו – אזי פרשת פרה היא בסמיכות לימי הפורים, כך, שימי הפורים נכללים בימי השבוע שבהם היא ההכנה לפרשת פרה, באופן ש"מי שטרח בערב שבת (דקאי על כל ימי השבוע) יאכל בשבת".

יטוגם מענין זה צריכה להיות הוראה, ובאופן המובן לכל אחד מישראל – בהתאם לכך שקריאת המגילה בפורים היא באופן ש"קורין אותה ללועזות בלעז".

כד. בנוגע לפורים – מבואר במאמרי חסידות (החל מתורה אור ושערי אורה) שהוצרך להיות אצל בנ"י ענין המס"נ באופן שלא תהי'

כא297
אצלם אפילו מחשבת חוץ, ואילו היתה מחשבת חוץ ח"ו הי' המן מנצח כו'.

כבובהקדים – שלכאורה אינו מובן: כיון שמדובר אודות מחשבת חוץ – מניין הי' המן יודע זאת?! אך ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל ובמשנת חסידים שהמן וזרש היו מכשפים גדולים, מובן, שאם היתה מחשבת חוץ אצל יהודי שנמצא בקצה של א' מקכ"ז המדינות, אזי הי' המן מרגיש בכך!

כגה. ולכאורה אינו מובן:

כדיהודי יכול לטעון שכיון ש"המעשה הוא העיקר", די בכך שהוא זהיר במעשה, ולא נוגע אם לא יהי' זהיר במחשבה בלבד, שאינה ענין גלוי, כך שזהו ענין פרטי שלו, שלא מפריע לאף אחד.

כהועל זה באה ההוראה מפרשת פרה, שעלי' נאמר14 "זאת חוקת התורה", "חוקה חקקתי גזירה גזרתי", "אין לך רשות להרהר אחרי'" – אפילו לא במחשבה בלבד!

כוובאופן כזה היתה הנהגת בנ"י בימי הפורים – שלא עלתה מחשבת חוץ ח"ו; וזוהי גם ההוראה מימי הפורים לכאו"א מישראל, שכפי שהי' "בימים ההם", כך צריך להיות גם "בזמן הזה" – כידוע תורת הבעש"ט בפירוש מאמר המשנה21 "הקורא את המגילה למפרע לא יצא", שאין לקרוא את המגילה כמאורע שאירע בעבר, "למפרע", אלא כדבר שקורה עכשיו, וכמ"ש בכתבי האריז"ל בפירוש הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים", שעי"ז ש"נזכרים" כדבעי אזי גם "נעשים" – שצריך להזהר ביותר גם בענין המחשבה.

כזואע"פ שהשליטה והבקרה על המחשבה היא קשה יותר מאשר על דיבור ומעשה, כיון שמחשבה משוטטת תמיד, ולכן קשה יותר להיות בעה"ב על המחשבה, וכמארז"ל "ג' עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום", וא' מהם הוא "הרהור עבירה" – תובעים מיהודי שבשעה שנופלת

כח298
לו מחשבה זרה, צריך לדחותה מיד, ולא להרהר בה ברצון, "כי המהרהר ברצון נקרא רשע באותה שעה, והבינוני (שמדתו היא מדת כל אדם) אינו רשע אפילו שעה אחת לעולם".

כטכלומר: יכול אמנם להיות שתפול לו מחשבה זרה,

ל– וכמבואר בספרים שגם מי שבטבעו הוא מתמיד בלימודו, או מעמיק בתפלתו, יכולה ליפול במחשבתו מחשבה זרה – לא דבר האסור ח"ו, אלא דבר שאינו מענין התפלה, כמו "עורבא פרח". וכפי שמצינו בנוגע לר' חייא, שכשרצה לכוין בתפלה נפל לו הרהור בנוגע לסדר הכניסה לפני המלך (ועד"ז מצינו בזהר אודות ר' יוסי שבהיותו בין חבריא דרשב"י הי' מהרהר במילי דעלמא כו'). ואף שלכאורה אינו מובן, כיצד יתכן שתיפול מחשבה זרה באמצע התפלה – מבואר בכמה ספרים הסיבות לזה, ואין כאן המקום לדבר על זה, אבל רואים במוחש שכך היא המציאות –

לאאבל אעפ"כ, בכחו של כל אחד מישראל שלא לקבל המחשבה זרה ולהרהר בה ברצון, אלא לדחותה מיד, כך שיכול להיות בעה"ב גם על המחשבה.

לבו. וזוהי ההוראה שלמדים מפרשת פרה, כפי שבאה בסמיכות לימי הפורים, שמתעלים באופן ד"ויכולו" בשבת פרשת פרה – שעבודתו של יהודי צריכה להיות באופן של שלימות המחשבה ("אין לך רשות להרהר כו'").

לגו"מיני' מתברכין כולהו יומין", כולל גם יום השבת שלאח"ז, פרשת החודש – כי, ע"י העבודה דפרשת פרה, שענינה שלימות המחשבה, באים לענין הגאולה, שזהו התוכן של פרשת החודש.

לדוכיון שישנה שלימות המחשבה – אזי גם הגאולה היא בשלימות:

להענין הגאולה יכול להיות גם באופן ש"לא זכו", היינו, במעמד

לו299
ומצב שלא נעשה הזיכוך ("זכו" גם מלשון זיכוך) בשלימות, ולדוגמא, שחסר עדיין בשלימות המחשבה – שגם אז באה הגאולה, שהרי גם במעמד ומצב ש"חציו זכאי וחציו חייב", הנה ע"י "מצוה אחת", "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות", אלא שהגאולה היא באופן ד"עני ורוכב על החמור";

לזולמעלה מזה – כשנמצאים במעמד ומצב ד"זכו"43, שיש גם שלימות המחשבה [שאז אין צורך להכריע מעמד ומצב ש"חציו זכאי וחציו חייב", כיון שהוא אוחז הרבה יותר מ"מחצה"], ואז נעשית גם הגאולה באופן של שלימות – "וארו עם ענני שמיא".

לחז. וכמו כל עניני ד' הפרשיות, נמשך גם ענינה של פרשת פרה על כל השנה, עד לשבת פרשת פרה הבעל"ט.

לטוכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא", הנה תיכף ומיד נזכה לפרה העשירית שיעשה המלך המשיח, שבה יהי' גם מאפר הפרה הראשונה שעשה משה רבינו.

מואז תהי' גם השירה העשירית, ועד ל"שיר חדש", לשון זכר, כלשון הברכה: "ונודה לך שיר חדש".

מא* * *

מבח. בעמדנו ביום השבת שמיד לאחרי פורים – הנה כאן המקום להשיב (בקיצור עכ"פ) על שאלות ששאלו בנוגע להמדובר בהתוועדות דפורים:

מגא' השאלות (שאלה פראית ביותר...) היתה בנוגע להמדובר אודות הענין המודגש במגילה כמ"פ ש"בביזה לא שלחו את ידם", שזהו לפי שבנ"י עמדו אז בתנועה של מס"נ, ובלשון הכתוב "נקהלו ועמוד על נפשם",

מד– שזהו גם הדיוק ד"יהודים", "שכל הכופר בעבודה זרה נקרא

מה300
יהודי", ובפרט ע"פ דברי הגמרא בנוגע ל"יהודה" (שיש בו כל ד' האותיות של שם הוי'), ש"נקרא כולו על שמו של הקב"ה". ואף שבשם "יהודי" חסרה אות ה' אחרונה, הרי (נוסף לכך שהשם "יהודי" בפשטות הוא ע"ש "יהודה") ידוע שה' ראשונה כוללת גם ה' אחרונה [כמובן גם מביאור רבינו הזקן באגה"ק בפי' מארז"ל ע"פ "כי בי"ה ה' צור עולמים", "בה' נברא עוה"ז ביו"ד נברא עוה"ב", הגם שבריאת עוה"ז היא בה' אחרונה שבשם הוי', שעז"נ "בהבראם", בה' בראם, ורז"ל דרשו זה על פסוק "כי בי-ה", שזהו ה' ראשונה], וגם: אות י' של "יהודי" היא בגימטריא ב"פ ה', ה' ראשונה וה' אחרונה –

מוולכן "בביזה לא שלחו את ידם", כי, בשעה שעומדים בתנועה של מס"נ כו', אזי לא שייכים לענינים של ביזה – אפילו לא לענין ה"ביזה" ברוחניות הענינים, שזהו"ע בירור הניצוצות. וע"ד המבואר בענין "מאן דמחוי במחוג קמי מלכא כו'", שכשעומדים "קמי מלכא", אזי לא שייכים אפילו לעניני עבודה כמו עבודת הבירורים.

מזועל זה שאלו: איך יתאים ביאור זה עם פירוש רש"י שהסיבה לכך היא "שלא יתן המלך עין צרה בממון"?

מחט. ובכן: לכל לראש, אין מקום לשאלה כזו,

מט– כמו שלא שייך לשאול בנוגע להמבואר בפנימיות הענינים אודות גזירת המן שהיתה על כל בנ"י, "מנער ועד זקן טף ונשים", בגלל שרצה לפגוע בנקודת היהדות ועצם הנפש של כל אחד מישראל, איך מתאים ענין זה עם המסופר בפשטות הכתובים –

נכמדובר כמ"פ שדרך הפשט ודרך הסוד הם שני דרכי לימוד שונים, שאין להקשות מאחד על השני.

נאאמנם, בנוגע לענין זה בפרטיות, יש לתווך שני הפירושים – שזהו החילוק בין אנשים ונשים לטף (שעל כולם היתה גזירת המן):

נב301
בנוגע לאנשים ונשים יש לומר שהסיבה לכך ש"בביזה לא שלחו את ידם" היא מצד הענין ד"נקהלו ועמוד על נפשם", כנ"ל,

נגאבל בנוגע לטף, ששייכים רק ללימוד ע"ד הפשט, ולא ללימוד ע"ד הרמז והדרוש, ועאכו"כ לא ללימוד ע"ד הסוד, בפנימיות הענינים – הנה על זה מפרש רש"י בפשטות ש"בביזה לא שלחו את ידם", "שלא יתן המלך עין צרה בממון".

נדונוסף לזה, ועולה על כולנה: ע"פ הידוע שבכל מקום שנאמר במגילה "המלך" הכוונה היא ל"מלכו של עולם", יש לפרש כן גם בפירוש רש"י ע"פ פנימיות הענינים, "יינה של תורה", שמ"ש "שלא יתן המלך כו'" קאי על מלכו של עולם, שכיון שבנ"י עמדו אז "קמי מלכא" (מלכו של עולם), לא היו שייכים לענין הביזה, כנ"ל בענין "מאן דמחוי במחוג קמי מלכא".

נהי. והנה, א' הנקודות העיקריות שהובהרו בהתוועדות דפורים היא – בנוגע לפירוש הכתוב "ישנו עם אחד":

נוהפירוש הפשוט הוא – שלמרות שעם ישראל "מפוזר ומפורד בין העמים"69, בכל קכ"ז המדינות של המלך אחשורוש, הרי זה "עם אחד"; אבל הפירוש הפנימי בזה הוא – לא רק בנוגע למקום, אלא גם בנוגע לזמן, שלמרות היותו מפוזר ומפורד במשך כל הדורות, הרי זה "עם אחד".

נזוהביאור (וההכרח) בזה – ע"פ המבואר בחסידות בכ"מ, שמקום וזמן קשורים זב"ז, כך, שהיכן ששייך ענין המקום, שייך גם ענין הזמן, וכן להיפך. וטעם הדבר – כמבואר בשער היחוד והאמונה ש"חיות המקום וכן חיות הזמן והתהוותם .. וקיומם .. הוא ממדת מלכותו ית", ומזה מובן – באופן דממה-נפשך – שבמדריגות שלמטה מספירת המלכות ישנו הן ענין המקום והן ענין הזמן, ואילו המדריגות שלמעלה מספירת המלכות הם למעלה הן מענין המקום והן מענין הזמן.

נח[ויש להעיר על זה מהמאמר הידוע בפרדס והובא בחסידות

נט302
שלמעלה מגלגל התשיעי לא שייך ענין המקום, ששם משמע שזהו בנוגע למקום, אבל לא בנוגע לזמן, שישנו גם שם. ואין כאן המקום להאריך בזה].

סיא. וענין זה (שבנ"י הם "עם אחד" ביחס למשך כל הדורות) – ככל הענינים שבפנימיות התורה – מצינו גם בנגלה דתורה עד להלכה בפועל:

סאאיתא בגמרא במסכת הוריות "שאין מיתה בציבור", שלכן היו יכולים להקריב בתחלת בית שני את הקרבנות שנתחייבו בנ"י בזמן חורבן בית ראשון – דלכאורה אינו מובן: איך יכולים להקריב קרבנות שהמקריבים עצמם לא נתחייבו בהם? – דכיון שציבור לא מת, נמצא, שהציבור שבתחלת בית שני הוא אותו ציבור שהי' בזמן חורבן בית ראשון, ולכן יכולים להקריב הקרבנות שנתחייבו אז.

סבוכפי שמאריך הרגצ'ובי, שכל המציאות של "ציבור" ו"קהל" שייך רק אצל בנ"י, ולא אצל גוים, שאצלם נשאר כל אחד בתור יחיד לעצמו, ורק אצל בנ"י נתחדשה במ"ת מציאות של ציבור, ובאופן שציבור לא מת, כך, שזוהי אותה מציאות של ציבור שעמד בהר סיני בעת מ"ת.

סגיב. וההוראה מזה:

סדצריך לדעת שבנ"י הם "עם אחד" במשך כל הדורות, החל ממעמד הר סיני שבו קיבלו את התורה, שלכן, "דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים"69 – לא כדי להכעיס את המלך, שהרי "דינא דמלכותא דינא", ו"הוי מתפלל בשלומה של מלכות", אלא שאין זה יכול להיות בניגוד לעניני תומ"צ, שבזה אין לאף א' שום בעלות על בנ"י.

סהוכאשר יהודי מתבונן בכך שעומד עכשיו באותה מציאות של ציבור שעמדו בנ"י בזמן מ"ת – אין לו להתיירא מכל הענינים (שנדמה לו) שמפריעים בעבודתו בקיום התומ"צ (החל מהענין ד"אל יבוש מפני המלעיגים"), כי, האמת היא ששום דבר בעולם לא יכול להפריע בעבודתו,

סוואדרבה: מציאות העולם מסייעת לו – כמובן מהמסופר במדרש

סז303
ש"כשנתן הקב"ה את התורה, צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה .. אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול אנכי ה' אלקיך" (מכל ארבע רוחות ומלמעלה ומלמטה), היינו, שהעולם עצמו מכריז "אנכי ה' אלקיך",

סחועד"ז בנוגע לאומות העולם, כדאיתא בגמרא: "כשניתנה תורה לישראל הי' קולו הולך מסוף העולם ועד סופו .. נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו .. אמר להם, חמדה טובה יש לו (להקב"ה) בבית גנזיו .. וביקש ליתנה לבניו, שנאמר ה' עוז לעמו יתן, [מיד] פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום", והיינו, שלא זו בלבד שאינם מפריעים כו', אלא אדרבה: הם מברכים את בנ"י.

סטוכאשר יהודי מתבונן בכל זה, אין לו מה להתפעל מהקשיים והמלעיגים כו' שמפריעים לו – כי, כל ההפרעות אינן אלא דמיון בלבד, והאמת היא שהעולם עצמו מכריז "אנכי ה' אלקיך", ואומות העולם מכריזים "ה' יברך את עמו בשלום", כך, שביכלתו לילך "מחיל אל חיל" בקיום התורה ומצוותי'.

עומה שטוען שבעיני בשר אינו רואה זאת – הרי ידוע מה שסיפר כ"ק אדנ"ע (כשדובר אודות מציאות המלאכים כו') אודות ג' המחשבות שיש בנסיעת מרכבה: מחשבת הסוס, שרוצה להגיע למקום שבו יקבל תבן לאכול; מחשבת בעל-העגלה, שרוצה להגיע למחוז חפצו, כדי להרויח כמה רובל שבהם יוכל לפרנס את אשתו ובני ביתו; ומחשבת הנוסעים, שיושבים בעגלה ומשוחחים במנוחה – כדרכם של בעלי שכל – אודות מלאכים, ורוצים להגיע במהירות למחוז חפצם כדי שיהי' להם בירור בענין המלאכים. וסיים כ"ק אדנ"ע: וכי משום שהסוסים חושבים אודות התבן – לא קיימת מציאותם של המלאכים?!...

עאועד"ז בעניננו – שמחשבתו של האדם אינה משנה את המציאות שגם עכשיו נמצאים באותו מעמד ומצב שעמדו בנ"י בשעת מ"ת, וכמארז"ל "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'".

עבוהרי כללות הענין דמ"ת קשור עם ימי הפורים, שאז "קיימו

עג304
וקבלו", "קיימו מה שקיבלו כבר" (במ"ת), ובאופן ש"ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם"31, כך, שגם עכשיו בנ"י הם "עם אחד", שקשור עם "ה' אחד" באופן של מס"נ.

עד* * *

עהיג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה זאת חוקת התורה וגו'.

עו* * *

עזיד. הביאור מדוע לא פירש רש"י מ"ש "זאת תורת החטאת", "וזאת תורת האשם", "וזאת תורת זבח השלמים", כפי שפירש מ"ש לפנ"ז "זאת תורת העולה": "כל תורה לרבות הוא בא", "ללמד על הקטר חלבים ואברים כו' וללמד על הפסולין כו' תורה אחת לכל העולים כו'", "וזאת תורת המנחה": "תורה אחת לכולן (גם "מנחת כהנים") להטעינן שמן ולבונה כו'",

עח– כי, בפסוקים "וזאת תורת האשם" וכן "וזאת תורת זבח השלמים", יש לפרש בפשטות שקאי על פרטי הדינים שבהמשך פרשה זו; ורק בפסוקים "זאת תורת העולה" וכן "וזאת תורת המנחה", אי אפשר לפרש כן, כיון שרוב דיני עולה ומנחה נאמרו כבר בפ' ויקרא, ועכצ"ל ש"זאת תורת" "לרבות הוא בא".

עט305
ובפסוק "וזאת תורת החטאת" (שרוב דיני חטאת נאמרו כבר בפ' ויקרא), הנה מהמשך הכתוב "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" מובן מעצמו (גם ללא פירוש רש"י) שבא לרבות דין שחיטה בכל החטאות, אפילו בקרבן עולה ויורד, שיכול לבוא מסולת, שאין בו שחיטה כלל;

פאבל בפסוק "וזאת תורת המנחה" צריך רש"י לפרש שבא לרבות מנחת כהנים שטעונה שמן ולבונה (ואין הדבר מובן מעצמו), כיון שפרשת מנחת כהנים נאמרה (לא רק לאחרי הפסקה, "ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה", אלא) בדיבור בפ"ע: "וידבר ה' אל משה לאמר זה קרבן אהרן ובניו גו'" –

פאהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 42 ואילך.

פב* * *

פגטו. הביאור בלקוטי לוי"צ בנוגע לב' הלשונות שבזהר בענין אש המזבח שהיתה בציור של ארי': "אריא תקיפא רביע על טרפי'" ו"ארי' רברבא רביע על קרבנא", כיון שבארי' שבמרכבה העליונה ישנם ב' הענינים דחסד וגבורה – שמחלקם לב' בבות, בגלל החילוק אם הגבורה היא בגילוי, כפי שהארי' הוא מצד עצמו, או שהחסד הוא בגילוי, מצד הציווי ונתינת כח מלמעלה לקבל את הקרבנות, שעי"ז מתהפכים הגבורות לחסדים. וזהו גם הענין ד"ותצא אש מלפני ה'" שנאמר ביום השמיני למילואים, שזהו גילוי באופן של אתעדל"ע מצד עצמה, למעלה מהגילוי שבשבעת ימי המילואים שהוא באופן של אתעדל"ע שנמשכת ע"י אתעדל"ת דעבודת הנבראים. וענינו בעבודה, שנרגש שהקרבן הוא לא רק כפרת נפשו של האדם, אלא דורון להיות נחת רוח לקונו –

פד306
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ב ע' 16 ואילך.

פהטז. וענין זה קשור עם המדובר לעיל בענין "זה יתנו", "הראה לו (הקב"ה למשה) כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו כזה יתנו":

פולכאורה אינו מובן: למה לא הי' מספיק שיאמר הקב"ה למשה שיתנו מחצית השקל, שהרי אין שום קושי לדעת מה היא מטבע של מחצית השקל (ומסתמא ידע זאת משה מעצמו); לשם מה הוצרך הקב"ה להראות למשה מטבע של אש – לא רק לומר לו, אלא להראותו, ולא רק מטבע סתם, אלא מטבע של אש (שבשביל זה הי' צורך בנס בתוך נס: "מטבע של אש", וביחד עם זה, "משקלה מחצית השקל"), ועד כדי כך, שענין זה פעל אצל משה רבינו ש"נבהל ונרתע לאחוריו" (כדאיתא במדרש, אלא שלא הובא בפירוש רש"י)!

פזאך הענין הוא – שכאשר יהודי מזדעזע ("גיט זיך אַ טרייסל") וזועק באמת שרוצה כפרה, אזי מראה לו הקב"ה מטבע של אש, והיינו, שמתגלה האלקות (אש) שבנפשו, שזהו גילוי שלא לפי ערך עבודתו, ומתחבר עם עבודתו – להיות ה"אש" של עבודתו בכחות הגלויים ובעניני העולם כו', ששורפת את כל הענינים הבלתי-רצויים ופועלת צירוף ובירור וזיכוך כו', כידוע בענין "עיקר טבילותא בנורא".

פחוזהו גם תוכן הסיפור הידוע (שכבר נדפס בלקוטי דיבורים) מרבינו הזקן אודות המגיד ממעזריטש, שהי' אברך א' שנכנסה בו רוח שטות בנוגע לספיקות בעניני אמונה כו', וכאשר אביו בא אל המגיד והתחנן בבכיות שיצילנו משמד, נכנס המגיד לדביקות גדולה, ואמר תורה על הפסוק "ונפש כי תחטא", "תווהא", מה לנפש ולחטא (אפילו חטא מלשון חסרון, ועאכו"כ חטא ממש) וכו'. וע"י אמירת התורה, נשבה בחוץ רוח סערה, והביאה את האברך הנ"ל אל הד' אמות של

פט307
המגיד (ותלמידיו), ושם נתבטל ונשתנה לגמרי, ועד שחזר להיות שומר תומ"צ.

צועד"ז בנדו"ד, שמתגלה ה"אש" שבנשמה, שזוהי האש שלו, ומגיעה רוח סערה שלוקחת ומביאה אותו כו', ומבטלת את הקליפה החיצונית שבעצם אינה שייכת כלל למהות שלו ("דאָס איז גאָר ניט זיינער"), ואין זה אלא דמיון בלבד, ולכן לא נוגע כלל ההבנה שלו, ואם הוא רוצה או לא כו'.

צאו(סיים כ"ק אדמו"ר שליט"א, ש)ע"י מחצית השקל נעשים האדנים, שעליהם מעמיד את המשכן שבו, והמשכן הכללי, ועד שפועל בכל העולם כולו שנעשה דירה לו ית' בתחתונים.

צב* * *

צגיז. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ג) שזהו יום השבת שלאחרי פורים, יש להעיר אודות ענין (שיתכן שלא שמו לב) בנוגע לשייכות של פורים לל"ג בעומר, כידוע הסימן (שהובא בסידור) בנוגע לקביעות הימים-טובים בימי השבוע ע"פ הסדר א"ת ב"ש, שפירושו, שביום א' של פסח יחול לעולם תשעה באב, וביום שחל ב' של פסח יחול לעולם שבועות, ובהמשך לזה ישנו גם הסימן פל"ג, שיום שחל בו פורים יחול לעולם ל"ג בעומר.

צדוכיון שבכל ענין מחפשים מקור בנגלה דתורה74 – מצינו רמז על זה בגמרא:

צהאיתא בגמרא במסכת מגילה: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כלי'" (דכיון שמרעישים כ"כ אודות נס הפורים, מובן, שלולי זאת הי' מגיע העונש כו').

צווכיון ששאלו זאת את רבי שמעון בן יוחאי דוקא – מודגש בזה

צז308
הקשר לל"ג בעומר, שהוא יום ההילולא של רשב"י, שבו עולים "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו".

צחיח. ובענין זה מצינו דבר פלא:

צטלאחרי ש"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה נתחייבו כו'" – "אמר להם, אמרו אתם, אמרו לו וכו'".

קואינו מובן: הסיבה לכך שהתלמידים שאלו את רשב"י שאלה זו, היא, בגלל שהם בעצמם אינם יודעים את המענה, וא"כ, מה אומר להם רשב"י "אמרו אתם"?!

קאואכן זו הפעם היחידה בש"ס שמצינו מאורע כזה,

קב– וליתא גם בסיפור זה כפי שהובא בשהש"ר: "למה באו ישראל בספק בימי המן, רבנן ורשב"י, רבנן אמרי כו', ור' שמעון אמר כו'" (אלא ששם מוחלפת שיטתם. ואכ"מ להאריך בזה, אלא נשאיר זאת להזדמנות אחרת) –

קגובדרך כלל, כששואלים שאלה (ובפרט שאלה) בתורה, צריך להשיב על השאלה, ולא לומר "אמרו אתם".

קדיט. ויש לומר הביאור בזה (בקיצור) – בהקדם ביאור השייכות של רשב"י לפורים:

קהענינו של רשב"י – שהסיר את המחיצה שבין פנימיות התורה לגליא דתורה, ופעל התגלות פנימיות התורה וחיבורה עם נגלה דתורה עד שיהיו ענין אחד, בדוגמת הענין ד"מחצתי ואני ארפא" שיהי' לעתיד לבוא, שכל הענינים שהיו קודם בפנימיות ובהעלם יומשכו ויבואו לידי גילוי. ועד"ז בנוגע לבנ"י – שפנימיות הנשמה תאיר אצלם בגילוי.

קווזהו גם ענינו של פורים:

קזבפורים – "קיימו מה שקבלו כבר"89, והשלימו מה ש"החלו לעשות" במ"ת, והיינו, שאע"פ שלא יהי' עוד הפעם מ"ת, כיון שכל

קח309
הענינים ניתנו כבר במ"ת, הרי במ"ת גופא הי' חילוק בין הענינים שניתנו בגלוי לענינים שניתנו בפנימיות ובהעלם – פנימיות התורה, שתתגלה לעתיד לבוא באופן ש"ארובות השמים נפתחו", ועד ש"מלאה הארץ דעה את הוי'", שהעולם כולו יהי' מלא בפנימיות התורה.

קטודוגמתו בפורים, ש"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", שרומז על פנימיות התורה, שלימודה הוא בבחי' "עד דלא ידע", למעלה מהבנה והשגה, כידוע גודל הזהירות שנדרשת בלימוד פנימיות התורה בשמירת דברי הרב – לא כמו בלימוד נגלה דתורה שצריך לחדש בתורה, "לאפשא לה", כי, נגלה דתורה נקראת "לחם מן הארץ", משא"כ בפנימיות התורה שנקראת "לחם מן השמים", צריך אמנם ללמוד ולהתעמק וכו', אבל צ"ל זהירות בשמירת דברי הרב, ולא לחדש מעצמו.

קיועד"ז בנוגע לבנ"י – שבמ"ת לא האירה אצלם פנימיות הנשמה, ולכן אמרו רז"ל89 "מכאן מודעא רבה לאורייתא" (שקבלוה באונס), כיון שלא האיר אצלם הרצון שמצד פנימיות הנשמה,

קיא– כידוע בענין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", שמצד פנימיות הנשמה רוצה כל אחד מישראל לקיים את הרצון העליון, אבל לא מספיק הרצון שמצד פנימיות הנשמה, אלא יש צורך "שיאמר רוצה אני", היינו, שהרצון שמצד פנימיות הנשמה יאיר בגילוי –

קיבוזהו מה שנפעל בפורים – שבטלה ה"מודעא רבה לאורייתא", כיון שפנימיות הנשמה התגלתה והאירה אצל בנ"י.

קיגועפ"ז יש לבאר מה שאמר רשב"י לתלמידיו "אמרו אתם" – כיון שרצה לפעול על התלמידים שיהיו בדרגת משפיעים (כידוע שאמיתית ענין ההשפעה הוא כשפועלים שהתלמיד בעצמו יהי' משפיע), ולכל לראש בנוגע להתגלות פנימיות הנשמה – שמצדה אין מקום מלכתחילה לענין של חטא (כיון שיהודי רוצה תמיד לקיים רצון העליון), ובמילא אין מקום לענין של עונש, שלכן שואלים: "מפני מה נתחייבו כו'".

קיד310
וענין זה קשור גם לפרשת פרה – שהרי ענינה של פרה אדומה לתקן את הענין של חטא עה"ד כו'.

קיהכ. ועוד ענין בביאור השייכות של רשב"י לפורים:

קיוהמן הי' מזרעו של עמלק, שענינו "חוצפא בלא תגא" (כמשנ"ת במאמרים),

קיז– ע"ד מ"ש בגמרא על הפסוק "ויאמר ממוכן", "זה המן", "מכאן שההדיוט קופץ בראש", והיינו, שיודע בעצמו שהוא הדיוט, שאין בו שום מעלה, ואעפ"כ קופץ בראש –

קיחשזהו ענין של תוקף והתנשאות ביותר, וכפי שמבאר אאמו"ר במכתב (שכבר נדפס) ש"עמלק בחינתו הוא שיודע את רבונו ומכוין למרוד בו, וכן אגג ("כל מלכי עמלק נקראים אגג") שהוא מלשון גג שהוא בגובה, כי בחינתו הוא גסות וגאוה כו'" (כמו גג שהוא למעלה מהכותל, וככל שיהי' הכותל גבוה, הנה הגג הוא גבוה יותר).

קיטודוגמתו בצד הקדושה – רשב"י, שאמר "אנא סימנא בעלמא", "ראיתי בני עלי' והן מועטין .. אם שנים הן, אני ובני הן", ו"אם חד הוא אנא הוא", ועד שאמרו "מאן פני האדון הוי' ("פני" דייקא, היינו, הפנימיות של הוי') דא רשב"י", שזהו הענין של התנשאות עצמית, שמבטלת את ההתנשאות של קליפת עמלק.

קככא. ובנוגע לפועל:

קכאכיון שהקביעות דל"ג בעומר היא באותו יום בשבוע שבו חל פורים – מתחילה כבר מפורים ההכנה לל"ג בעומר.

קכבובהתאם לכך, יקחו מהמשקה של התוועדות זו – ש"גדולה לגימה שמקרבת" – עבור האסיפה שתערך במוצאי ש"ק בקשר להכנות לקראת ל"ג בעומר.

קכג311
ו"המעשה הוא העיקר"26, שההכנות לל"ג בעומר יהיו בהצלחה רבה90.

קכדכב. ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י – ההוראה מב' מיני ההוספה שבפרשתנו על הקרבנות שבפרשת ויקרא: באיכות (רוחניות) ובכמות (גשמיות), שצ"ל הגברת הצורה על החומר, לעשות מהחומר צורה ומהכמות איכות, כולל גם לקרב לתומ"צ ריבוי יהודים בכמות, ולהעלות על המזבח גם את אלו שבחיצוניותם נראה שאינם ראויים למזבח, ואז "מאיר עיני שניהם ה'" – נכלל בשיחה (הנ"ל סי"ד) שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

קכה[כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בברכת יה"ר בנוגע לתורת הרב המגיד על הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", שה"אש" מכבה את ה"לא", ולכל לראש בנוגע לענין ד"המבדיל בין ישראל לעמים", שתתבטל הגזירה שרוצים לרשום גוי בתור יהודי וליתן לו חלק בא"י וכו'.

קכווכן הזכיר שבתפלת מנחה קורין "ויהי ביום השמיני", ש"אותו היום נטל עשר עטרות", והזכיר השייכות של ענין העטרה לפורים, כמ"ש "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות גו' ועטרת זהב גו'".

קכזכ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "הנה מה טוב ומה נעים" (באמרו, שיש לזה שייכות לל"ג בעומר), וכן צוה לנגנו לאחר תפלת מנחה].

קכח______ l ______