Toras Menachem·Vol. 72 (5733·Part 3)·Shabbos Parshas Korach Sicha·Rosh Chodesh Tammuz 5733תורת מנחם·עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי·שיחת ש"פ קרח·אדר"ח תמוז·ה'תשל"ג

א383
בס"ד. שיחת ש"פ קרח, אדר"ח תמוז, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה

בא. התוועדות זו קשורה עם ר"ח תמוז, שבנוגע אלינו, הרי זה חודש הגאולה,

ג– ואף שענין זה נתגלה בזמננו זה, הרי כיון ש"אין כל חדש תחת השמש", עכצ"ל שזהו ענין שהי' תמיד, אלא שבמשך הדורות הי' בהעלם, עד שנתגלה בזמננו זה. ומובן, שזה גופא הוא חידוש נפלא, שענין שהי' בהעלם במשך כמה דורות, בא מן ההעלם אל הגילוי –

דוכדברי רבינו נשיאנו במכתבו לחג הגאולה הראשון: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה וכו'", אלא זוהי גאולה ששייכת לכל איש ישראל, כולל "אשר בשם ישראל יכונה",

השיש בזה ב' פרטים: (א) "שם ישראל", ששם הוא ענין חיצוני שאינו נוגע לעצם האדם, אלא כל ענינו הוא לצורך הזולת, (ב) ובזה גופא – "בשם ישראל יכונה", היינו, ששם ישראל הוא באופן של כינוי בלבד, כידוע הנפק"מ להלכה בין שם לכינוי (שרק "מתקרי" בשם זה), וכמובן גם ממ"ש בספרים ש"כינוי" בגימטריא אלקים, שעז"נ "שמש ומגן הוי' אלקים", היינו, ששם אלקים הוא מגן ונרתק שמכסה על שם הוי', שם העצם, שם המפורש ושם המיוחד, כך, שהחילוק שביניהם הוא חילוק שבאין ערוך, ועי"ז נעשה גם החילוק בין שמות לכינויים בכל העולמות.

וומובן, שענין הגאולה צריך להתחיל מתלמידיו וההולכים בעקבותיו, ובפרט אלו שזכו לשמוע תורה מפיו הק' בחיים חיותו בעלמא דין, ועל ידם הופצו הדברים בכל קצוי תבל, עד שהגיעו למי שעליו נאמר

ז384
ש"אע"פ שחטא ישראל הוא", ועד לדרגא ששם ישראל הוא אצלו באופן של כינוי בלבד.

חב. ובר"ח תמוז עצמו – שיש בו ב' ימים (כמובא בכ"מ וגם בסידור של רבינו הזקן) – עומדים אנו ביום ראשון של ר"ח:

טמעלת יום ראשון של ר"ח תמוז היא – שמחבר את חודש תמוז עם חודש סיון שלפניו, שהרי יום ראשון של ר"ח תמוז הוא גם יום שלושים של חודש סיון, וידוע שכל ממוצע שמחבר שני דברים צ"ל למעלה משניהם.

יובפרטיות יותר: כיון שחודש הוא כ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים (כמ"ש הרמב"ם), נמצא, שחלקו הראשון של היום הוא גמר וסיום חודש סיון, וחלקו השני הוא התחלת חודש תמוז, ויתירה מזה: לא רק התחלת החודש, אלא ראש חודש, כמבואר הדיוק בזה (בדרושי ר"ה בלקו"ת ועט"ר) שהוא בדוגמת הראש שכולל את החיות של כל אברי הגוף, וגם כשאברי הגוף פועלים פעולתם הרי הם מונהגים ע"י הראש, וכן הוא בענין הזמן, שראש חודש כולל את כל ימי החודש (אלא שזהו רק בתור התחלה וראשית הגילוי).

יאוהענין בזה:

יבענינו של חודש סיון הו"ע התורה, שהרי חודש סיון הוא "ירחא תליתאי", שבו ניתנה "אוריאן תליתאי לעם תליתאי ע"י תליתאי" (משה תליתאי לבטן; וגם ענין זה שייך לכל אחד מישראל, שיש בו מבחי' משה). וזהו גם הקישור עם חודש תמוז, חודש הגאולה – שהרי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

יגובזה גופא יש עילוי מיוחד בגמר וסיום של חודש סיון, יום השלושים שבו [כידוע בהדרושים מעלת הענין ד"ויהי בשלושים שנה", וכמרומז במשנה "שהמלכות נקנית בשלושים מעלות"], שמורה על השלימות והגדלות שבענין התורה – "גדול תלמוד שמביא לידי

יד385
מעשה", והיינו, שלא די בשלימות של לימוד התורה כשלעצמו, אלא יש צורך בשלימות הלימוד כפי שבא לידי מעשה.

טווזהו גם הקשר עם ענין הגאולה – שהרי הגאולה של כל ניצוצות הקדושה שנפלו בענינים הגשמיים שלמטה היא ע"י מעשה המצוות של האדם, שגם הוא נמצא ב"בירא עמיקתא", ובלשון חז"ל: "למצרים ירדתם", וע"י עבודתו באופן ש"בכל דרכיך דעהו", ולפנ"ז, באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" – ה"ה פועל גאולת והעלאת הניצוצות כו'.

טזוכפי שהי' גם בפשטות אצל בעל הגאולה – שבנוגע לכל הפעולות שפעל בהיותו במצב של מאסר, פעלה הגאולה שיהיו באופן של חירות, ובזה גופא – לא רק מצב של חירות שלפניו לא הי' ענין של שעבוד, כמו לפני המאסר, וכמו לפני הזמן שבנ"י היו תחת סבלות מצרים, שמזה לא עושים חגיגה מיוחדת ("פּאַראַד"), אלא באופן שתחילה הי' מצב של שעבוד ועבדות, ואח"כ נעשית גאולה מעבדות לחירות, שדוקא אז ישנו כל ה"שטורעם" של "יתרון האור מן החושך".

יזוכן הוא בנוגע אלינו – שהפעולה דמעשה המצוות צריכה להיות באופן של חירות אמיתית, ללא הגבלות כלל.

יחג. ובנוגע לפועל – בקשר להתוועדות זו – כיון שמפקחין על צרכי ציבור בשבת:

יטבהמשך למכתב די"ב סיון (סוף ימי התשלומין) אודות ההשתדלות בנוגע לחינוך ילדי ישראל, ובפרט בימי החופש – הנה כיון שנמצאים כבר בסוף החודש, ומסתמא סיימו (או שעומדים לסיים) את ההכנות בזה, יש להתחיל מיד לחנך את הילדים כפי ההוראות של בעל הגאולה די"ב תמוז, כמודגש במאמר הידוע דפורים-קטן תרפ"ז (שמאמר זה פעל הבלבול ("צעטומלעניש") שבדרך הטבע גרמה אח"כ לענין המאסר), שבו דובר אודות ענין החינוך באופן ד"מפי עוללים

כ386
ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם", והיינו, שעוד בהיותו "עולל" ו"יונק", לפני הזמן שמתחיל לדבר שאז אביו מלמדו תורה, צריך להיות כבר ענין החינוך.

כאוההתעסקות בזה צריכה להיות באופן שלא מתחשבים בסדר מסודר, ולדוגמא: לדבר תחילה עם אבי הילד בנוגע לחינוכו וכו', אלא להתחיל מיד להתעסק עם הילד בעצמו, וכדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במבוא לקונטרס ומעין שעכשיו אין סדר בעבודת הבירורים, אלא צריך לחטוף כל דבר הבא ליד – "חטוף ואכול חטוף ושתי".

כבוע"י החינוך הראוי – שזוהי הערבות על נתינת התורה, "בנינו עורבים אותנו" – מעמידים דור של צבאות ה', והולכים כולם ביחד לקבל פני משיח צדקנו.

כג* * *

כדד. ההוראה מפרשת השבוע: פרשת קרח – מהסיבה שבגללה היתה המחלוקת על כהונת אהרן – שהיו מבקשים כהונה גדולה (שעל זה אמר משה "אף אני רוצה בכך"), דכיון שבמ"ת נאמר לכל בנ"י "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", שפירושו כהנים גדולים,

כה387
צריך כל יהודי לרצות שעבודתו הרוחנית תהי' בדרגת כה"ג – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 187 ואילך.

כוה. והוראה נוספת – מהמסופר בהמשך הפרשה שלאחרי המאורע דמחלוקת קרח על אהרן, נצטווה משה ליקח מנשיאי ישראל "מטה לנשיא אחד גו' שנים עשר מטות ומטה אהרן בתוך מטותם", ולהניחם "לפני ה' באוהל העדות", "ויהי ממחרת .. והנה פרח מטה אהרן .. ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים":

כזכאשר נותנים ליהודי "מטה", הרי זה צריך להיות באופן ש"ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים", שזה מורה על זריזות יתירה, באופן ש"עד מהרה ירוץ דברו", וכידוע בפירוש "יום ליום יביע אומר" (שאומרים ביום השבת) שיביע הוא לשון מהירות – שקשור גם עם ענין התשובה כדי לתקן הענין הבלתי רצוי דמחלוקת קרח, שהרי תשובה היא "בשעתא חדא וברגע חדא" – כמרומז בענין השקדים, ש"הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות", שזמן הצמיחה הוא במשך כ"א יום בלבד, ויתירה מזה, שבמטה אהרן נעשה כל זה תיכף ומיד, בו ביום!

כחהן אמת שלא מתבטלים כל פרטי סדר ההשתלשלות שבענין הצמיחה, שתחילה "ויוצא פרח" ואח"כ "ויצץ ציץ" ואח"כ "ויגמול שקדים", אבל כל זה נעשה במהירות עצומה. וע"ד שמצינו לעתיד לבוא

כט388
שאשה תהי' "הרה ויולדת יחדיו" (ביום שהרה זה יולדת ולד אחר), וכפי שמבאר הצ"צ ברשימותיו לתהלים שגם אז יהי' צורך בסדר השתלשלות של ט' דרגות, אלא שזה יהי' במהירות עצומה – ט' שעות במקום ט' חדשים!

לוענין זה נוגע גם להאמור לעיל אודות ההתעסקות בענין החינוך:

לאיכול מישהו לחשוב שענין החינוך הוא אמנם דבר מאד חשוב והכרחי, אבל, מהי המהירות?!... עליו תחילה להתבונן בדבר, ואח"כ להחליט אם לעסוק בזה מיד היום או לדחות למחר; וגם בנוגע להתעסקות עצמה – האם מספיק ליתן אצבע, יד או רגל, או שיכול לצאת י"ח בדיבור או אפילו במחשבה בלבד.

לבועל זה באה ההוראה – שהפעולה בזה צריכה להיות בתכלית הזריזות (ומה גם שישנו החשש שמא יקדמנו אחר), ועד לאופן שלמעלה מהגבלות הטבע.

לגוהכח לזה – לפי שהנחת המטות "לפני ה' באוהל העדות" היא "למשמרת גו'", היינו, שנמשך גם בדורות שלאח"ז, וגם לאחרי שחרב ביהמ"ק – בכח התורה, כמובן ממארז"ל ש"משחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" (תורה, ועד"ז גם תפלה וגמ"ח), כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא בנוגע להשראת השכינה למטה, ועי"ז נעשית היציאה מהגבלות הטבע.

לדועי"ז שיעסקו בזריזות בענין החינוך להעמיד "זרע ברך ה'", נזכה לקיום היעוד "והשיב לב אבות על בנים", "ע"י בנים", ובקרוב ממש נלך לקראת משיח צדקנו.

לה* * *

לוו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה והנה פרח מטה אהרן וגו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

לז* * *

לחז. כרגיל לבאר בהתוועדות ענין בפירוש רש"י בפרשת השבוע,

לט389
ולאחרונה – להתעכב על ענין בפשטות הכתובים שלכאורה אינו מובן, ורש"י אינו מבארו:

מבהתחלת הפרשה מסופר אודות מחלוקת קרח – "ויקח קרח גו' ודתן ואבירם ואון בן פלת בני ראובן" (ומפרש רש"י, ש"בני ראובן" קאי על "דתן ואבירם ואון בן פלת"). וצריך להבין: מדוע בהמשך הפרשה מדובר רק אודות קרח, דתן ואבירם, ולא נזכר בכל המשך הסיפור מה אירע עם און בן פלת. והרי זוהי שאלה שמתעוררת אצל בן חמש למקרא, ואעפ"כ לא מצינו שרש"י יבהיר זאת.

מאואין לומר שבהמשך הכתובים אין צורך לפרט אודות און בן פלת בפ"ע, כיון שהסיפור אודות דתן ואבירם כולל גם את און בן פלת (ע"ד מ"ש הרמב"ן בביאור הטעם ששלח משה לקרוא לדתן ואבירם, ולא שלח אליו) – דממה-נפשך: או שאין צורך להזכירו בפ"ע גם בהתחלת הענין, או שיש צורך להזכירו בפ"ע גם בהמשך הסיפור (בנוגע לעונש כו').

מבח. גם צריך להבין כללות הענין שמשה רבינו צוה "קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני ה'":

מגהיתכן שמשה רבינו צוה למאתיים וחמישים איש זרים להכנס למשכן להקטיר קטורת?!

מדוהגע עצמך: משה עצמו הי' משבט לוי, שתפקידו לשמור שלא יכנסו זרים למשכן – "והזר הקרב יומת"; ואילו כאן, לא זו בלבד שאינו שומר שלא יכנסו למשכן, אלא הוא זה שמציע להם כל הענין, היפך הציווי "לפני עור לא תתן מכשול"!

מהואם מפני שיש צורך בבחינה מסויימת כו' – הי' הדבר יכול להיעשות באופנים אחרים, כמו ע"י המטות, ולא באופן שמשה רבינו, ש"אוהב ישראל הי'", מציע בחינה כזו שרק "מי שיבחר בו (הקב"ה) יצא חי, וכולכם אובדים".

מו390
ט. גם צריך להבין בנוגע לקרח עצמו אם הי' מן הנבלעים או מן הנשרפים – שבפשטות הכתובים מצינו סתירות בזה, כפי שמציינים גם פשטני המקרא, כמו הראב"ע, ואילו רש"י לא מתייחס כלל לענין זה.

מזוכמדובר כמ"פ שכל הענינים הקשורים עם פירוש רש"י צריכים להיות מובנים בפשטות הכתובים, וכפי שיתבאר לקמן.

מחי. בהערות על הזהר דבפרשת השבוע מתעכב אאמו"ר על מאמר הזהר על הפסוק "הנחמדים מזהב ומפז רב", "כמה עלאין פתגמי אורייתא .. וכל מאן דאשתדל באורייתא וכו'", ומבאר הענין ע"פ קבלה.

מטאך עדיין צריך להבין הדיוק בלשון הזהר "פתגמי אורייתא", ולא בלשון הרגיל בכ"מ "מילי דאורייתא" וכיו"ב.

נוכמדובר כמ"פ שאאמו"ר לא ביאר ענינים שיכולים להבינם לבד, או ע"פ המבואר במ"א, וכפי שיתבאר לקמן.

נאיא. ובהמשך להמוזכר אודות ההשתדלות בפתגמי אורייתא – הנה כאן המקום לחזור ולהזכיר אודות ענין החינוך, "ושננתם לבניך", באופן ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה" (כפי שצויין במכתב של י"ב סיון).

נבולכל לראש – בנוגע לילדות שנסעו השבוע למחנה-קיץ כדי ללמוד ולקבל חינוך טוב, ועד"ז בנוגע לילדים שעומדים לנסוע בשבוע הבא – שלא יסתפקו במספר הילדים והילדות שישנם עד עתה, אלא יהי' זה באופן ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ד' מאות", וכהנה וכהנה, מד' פעמים ככה – לח' פעמים ככה, ועד לט"ז ול"ב פעמים ככה.

נגוע"י ההתעסקות בחינוך הילדים יתוסף עילוי גם אצל המתעסקים עצמם, ובאופן שיפעל לא רק במשך ימי הקיץ, אלא יומשך על כל השנה כולה.

נדיב. ובהמשך למכתב הנ"ל – הקשור עם התוועדות זו26 – יש להתעכב על מה ששאלו בנוגע לסיום ימי התשלומין:

נה391
במכתב צויין לדברי רבינו הזקן בסידורו שימי התשלומין הם "עד י"ב סיון ועד בכלל כי החג יש לו תשלומין כל שבעה", ודלא כי"א דגם בי"ג משום ספיקא דיומא. וי"ל דטעמי' דאדה"ז מפני דכל ענין תשלומין אלו הוא בענין הקרבנות, ולית תמן ספיקא דיומא.

נוושאלו על זה:

נזידועה השאלה מדוע קבעו בחג השבועות יו"ט שני של גלויות, בה בשעה שלא שייך בו ספיקא דיומא, שהרי כל הענין של ספיקא דיומא הוא בגלל שיש מקומות שלא ידעו באיזה יום קבעו ר"ח, ובמילא לא ידעו מתי יום ט"ו בתשרי או בניסן, ולכן הוצרכו להוסיף יום אחד. אבל לאחרי שעבר חודש ימים, בודאי ידעו כבר בכל המקומות (ע"י שלוחי ב"ד) באיזה יום הי' ר"ח הקודם [דאל"כ, יצטרכו להוסיף יום שלישי מצד ספיקא דיומא: בפסח – בגלל הספק לא רק בנוגע לר"ח ניסן, אלא גם בנוגע לר"ח אדר, ובסוכות – בגלל הספק לא רק בנוגע לר"ח תשרי, אלא גם בנוגע לר"ח אלול]. וכיון שחודש לאחרי פסח ידעו בכל המקומות אימתי נקבע ר"ח ניסן וחג הפסח, הרי ידעו בוודאות אימתי היא הקביעות דחג השבועות – ביום החמישים לספירת העומר (ממחרת הפסח), כך, שאין מקום לספיקא דיומא?

נחומבואר ברמב"ם, ש"כדי שלא לחלוק במועדות, התקינו חכמים שכל מקום שאין שלוחי תשרי מגיעין שם עושין שני ימים, אפילו יום טוב של עצרת".

נטוכיון שהיו"ט שני דחג השבועות אינו מצד ספיקא דיומא, אלא כדי שלא לחלוק במועדות – לא שייך לומר שהטעם שי"ג סיון אינו מימי התשלומין הוא מפני שענין התשלומין הוא בנוגע לקרבנות, ולית תמן ספיקא דיומא, שהרי בשבועות לא שייך כלל ספיקא דיומא?

סאבל באמת אין זו שאלה, כי, אף שיו"ט שני דשבועות אינו מצד ספיקא דיומא, אלא כדי שלא לחלוק במועדות (בין שבועות לפסח וסוכות), הרי ענין ספיקא דיומא בפסח וסוכות גופא הוא רק לגבי איסור עשיית מלאכה (כולל גם בחוה"מ בדבר שאינו אבוד), או לגבי תפלת יו"ט, אבל לא לגבי קרבנות (שהיו בביהמ"ק), שבזה לא הי' ספיקא

סא392
דיומא (גם בפסח וסוכות), ובמילא אין מקום לומר שי"ג סיון יהי' בכלל ימי התשלומין (שהוא ענין השייך לקרבנות) כדי שלא לחלוק בין שבועות לפסח וסוכות (שבהם הי' ספיקא דיומא), שהרי גם בפסח וסוכות גופא לא הי' ספיקא דיומא לגבי קרבנות.

סבכמו"כ שאלו, שאם יו"ט שני של גליות אינו שייך לקרבנות – מדוע מתפללים בו תפלת מוסף שבפשטות קשורה עם ענין הקרבנות?

סגאבל גם זו אינה שאלה, כי, קביעת תפלת מוסף ביו"ט שני היא כדי שלא אתי לזלזולי', אלא יהי' חשוב כמו יו"ט ראשון (כפי שמצינו בנוגע לברכת שהחיינו), כך, שאין זה (רק) מצד ענין הקרבנות, אלא זהו גם ענין של תפלת יו"ט.

סדיג. המשך הביאור בנוגע להנדפס בלקו"ש השבועי בפירוש הכתוב "א-ל אלקי הרוחות וגו'", מדוע נאמר כאן "לכל בשר", שכולל גם אוה"ע – כיון שמזה מובן שגם כשבנ"י נמצאים במעמד ומצב ד"והסתרתי פני גו'", יש השגחה עליונה על כל פרט ופרט (אלא שהיא בהעלם כו'), ובנדו"ד, לידע מי חטא ומי לא חטא – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 196 ואילך.

סהיד. בהמשך להמוזכר לעיל (ס"ד) אודות דברי משה לעדת קרח: "אתם מאתיים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך" – יש לבאר הסיבה לכך שאצל קרח היתה תוצאה בלתי-רצוי':

סואצל קרח התערב ענין צדדי – שרצונו בכהונה גדולה הי' לא רק מצד עצם מעלת הכהונה, אלא רצונו הי' גם בענין הנשיאות. וכיון שנתערבה פני' אישית, שזהו"ע של שוחד, הרי זה גרם לו לתעות

סז393
ולהתרחק כל כך עד כדי סתירת עצמו – שמחד גיסא, הסכים לדברי משה "קחו לכם מחתות גו' והי' האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש"61, "מי שיבחר בו יצא חי וכולכם אובדים"66, ולאידך גיסא, חלק עליו ורצה לבטל את דבריו, באמרו שאין זה ציווי הקב"ה אלא משה בדה את הדברים מלבו.

סחוכן הוא בנוגע לענין של מיהו יהודי:

סטמחד גיסא, מתגאה פלוני בכך שיש לו סמיכה מרבנים, כלומר, שהוא מתגאה בציות לשו"ע, ולאידך גיסא, אומר דברים שהם היפך "דבר ה' זו הלכה"; והסיבה לכך היא מצד ענין השוחד כו'.

עומסביב עומדים מאתיים וחמישים איש, וכולם שותקים... ומה שטוענים שלא רוצים לגרום פירוד הלבבות בישראל – הנה אדרבה: ענין הפירוד – כפירוש התרגום על "ויקח קרח": "ואתפלג" – הוא כשהולכים נגד התורה!

עאוכאן רואים עד היכן הדברים מגיעים – שלאחרונה אירע דבר מבהיל בלוס-אנג'לס או בס. פרנציסקו, שהיתה שם נערה שאמרה שהיא מרגישה את עצמה יהודי'... ואח"כ נסעה לארץ ישראל, ושם נתנו לה מיד תעודת-זהות שבה נרשם שהיא יהודי', ללא ענין של גיור כלל!

עבויה"ר שילמדו מההוראה של פרשת קרח, שבה רואים מהי התוצאה מזה שחולקים על דבר ה'.

עג* * *

עדטו. בנוגע לפירוש רש"י – הנה הסיבה לכך שבהמשך סיפור הפרשה לא נתפרש מה שאירע עם און בן פלת, היא, לפי שהדבר מובן מעצמו:

עהויש לבאר תחילה מ"ש בהמשך הפרשה "וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם", דלכאורה, כיון שבתחילה נאמר "ויקח קרח .. ודתן ואבירם .. ויקומו לפני משה", היינו, שדתן ואבירם עמדו יחד עם קרח לפני משה, א"כ, למה הוצרך משה לשלוח לקרוא לדתן ולאבירם – כי, מזה גופא שנאמר "וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם", מוכח, שלאחרי שעמדו לפני משה, חזרו לאהליהם, ולכן הוצרך משה לקרוא להם. והיינו,

עו394
שהכתוב לא צריך לפרש תחילה שדתן ואבירם חזרו לאהליהם, כיון שזה מובן מעצמו ממ"ש לאח"ז "וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם".

עז[וע"ד מ"ש "ויאמר למך לנשיו .. איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי", ורש"י מפרש שלמך "הרג את קין ואת תובל קין בנו" – אף שלא נתפרש הדבר בפסוקים שלפנ"ז].

עחואילו קרח – לא חזר לאהלו, אלא נשאר להקהיל את כל העדה אל פתח אוהל מועד, יחד עם החמישים ומאתיים איש שלקחו איש מחתתו והקריבו הקטורת, כמ"ש "ואתה ואהרן איש מחתתו".

עטועפ"ז מתורצת גם השאלה אם קרח הי' מהשרופים או מהבלועים – כי, בנוגע למאורע ש"ותבקע האדמה .. ותפתח הארץ את פי' ותבלע גו'", נאמר "העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם", וכיון שקרח לא הי' סמוך לאהלו (אלא פתח אוהל מועד), הרי מובן בפשטות הכתובים שלא הי' מן הבלועים; ולאידך גיסא, כאשר "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת", מובן מעצמו (ועד שהכתוב לא צריך לפרש זאת) שגם קרח הי' ביניהם, שהרי גם הוא (שעורר את כל המחלוקת כו') הקריב הקטורת יחד עמהם, ולכן נענש עמהם באותו עונש.

פובנוגע לאון בן פלת – כיון שלא הקריב קטורת כמו קרח והמאתיים וחמישים איש, ורק עמד פתח אוהל מועד יחד עם כל העדה, הרי מעצמו מובן שלא נענש.

פאטז. ובנוגע לשאלה איך הי' משה יכול לצוות את המאתיים וחמישים איש, שהיו זרים, ליכנס למשכן ולהקריב קטורת – הנה:

פבמצינו בתורה כמה ציווים שמשה צוה לבנ"י, אף שלא נתפרש בכתוב לפנ"ז שהקב"ה אמר לו לצוותם על זה – כיון שמובן מעצמו שכל ענין שצוה משה לבנ"י הי' ע"פ ציווי ה', גם אם לא נתפרש בכתוב.

פגועד"ז בנוגע לעניננו: כיון שמשה צוה למאתיים וחמישים איש להקריב קטורת, ברור הדבר שהי' זה ע"פ ציווי ה', גם אם לא נתפרש

פד395
הדבר בכתוב. ובפרט שבנדו"ד מדגיש משה בעצמו "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי". ולכן אין מקום לשאלה שזהו היפך הציווי "והזר הקרב יומת", והיפך הציווי ד"לפני עור" – כיון שהי' זה ע"פ ציווי ה', בתור הוראת שעה (ע"ד שמצינו אצל אליהו בהר הכרמל ובכ"מ).

פה[ועפ"ז יש לבאר דיוק לשון רש"י "הא לכם תשמיש חביב מכל היא הקטורת כו'", "תשמיש" דייקא, ולא עבודה או מצוה – כיון שהקטורת שהקריבו עדת קרח לא היתה בגדר של עבודה, כיון שהיתה הוראת שעה].

פוומובן בפשטות הטעם שהקב"ה בחר לערוך את הבחינה בענין הקטורת דוקא (אף שבשביל זה יש צורך בהוראת שעה כו') – דכיון שמחלוקת קרח היתה בגלל שביקש (לא רק כהונה סתם, אלא) כהונה גדולה, הוצרכה להיות הבחינה בענין שבו חלוק הכה"ג מסתם כהנים, שזהו ענין הקטורת, שזוהי העבודה המיוחדת של הכה"ג.

פזויש דבר נפלא שלמדים מכללות הענין, כפי שיתבאר לקמן.

פחיז. הביאור בדיוק לשון הזהר "פתגמי אורייתא" – יובן ע"פ מ"ש אאמו"ר בא' ממכתביו בנוגע למ"ש במגילה "פתגם המלך", ש"פתגם" הוא "פ"ת ג"ם, שפת הוא לחם המזל נוצר חסד שממנו יונק אבא, והוא בחי' ג"ם", והו"ע מוחין דגדלות כו'.

פטוכיון שמדובר כאן אודות דרגת התורה (חכמה) כפי שהיא למעלה מזהב ופז רב (בינה ודעת), לכן מדייק הלשון "פתגמי אורייתא", שמורה על מוחין דגדלות.

צועפ"ז יומתק גם דיוק הלשון בהמשך מאמר הזהר: "כל מאן דאשתדל באורייתא כו'", כי, כדי לבוא לבחי' זו יש צורך בהשתדלות שהו"ע היגיעה כו', "דחקין למלה דחכמתא".

צאיח. בנוגע ל"יינה של תורה" שבפירוש רש"י – רואים כאן עד כמה השתדל משה רבינו בכל האופנים למנוע מעדת קרח לעשות דבר בלתי-רצוי:

צב396
גודל המעלה שבכהונה גדולה, ידע משה רבינו – והשתוקק לכך בתשוקה גדולה (באמרו "אף אני רוצה בכך") – יותר מכולם, ואעפ"כ לא לקח בעצמו מחתה עם קטורת כו', כדי להראות להם, שכיון שיודע שהקב"ה בחר באהרן בלבד לכהונה גדולה, לא יעלה על דעתו ליטול ח"ו כהונה גדולה, למרות גודל תשוקתו כו'. ובכך רצה לפעול על עדת קרח שגם הם יתנהגו כך, ולא יחלקו על כהונת אהרן.

צגולא עוד אלא שאפילו בנוגע לדתן ואבירם – השתדל משה ביותר למנוע אותם מעשיית דבר בלתי רצוי:

צדבנוגע לדתן ואבירם מעידה התורה שהיו מבקשים את נפשו של משה רבינו, כפי שפירש רש"י על הפסוק "כי מתו האנשים המבקשים את נפשך", "מי הם – דתן ואבירם", וכן פירש רש"י על הפסוק "ויפגעו (אנשים מישראל) את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה", "כל נצים ונצבים, דתן ואבירם היו, שנאמר בהם יצאו נצבים".

צהוכפי שרואים במחלוקת קרח, שדתן ואבירם לא רצו כלל להיות כהנים כו', והראי', שלא נטלו מחתות כו', אלא כל כוונתם היתה לחלוק על משה רבינו.

צוואעפ"כ, "וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם"93, "שהי' משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום", ולא עוד אלא שגם לאחרי שלא שמעו לשלוחי משה (שלוחי ב"ד) וביזו אותם, אזי "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" – שכל זה הו"ע של העדר הכבוד, והרי יש דעה ש"רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול", ועאכו"כ מלך שבודאי "אין כבודו מחול", ומשה רבינו הי' מלך, כא' הפירושים עה"פ "ויהי בישורון מלך", שקאי על משה, ואעפ"כ, מבלי הבט על כהנ"ל, מחל משה רבינו על כבודו ועשה ענינים שיש בהם העדר הכבוד, כדי שכולי האי ואולי לא יכשלו בענין בלתי רצוי!

צזומזה למדים הוראה נפלאה – עד כמה צריך להשתדל כדי שיהודי לא יכשל בענין בלתי רצוי.

צחיט. ולסיים בדבר טוב:

צט397
בסיום הפרשה מדובר אודות החיזוק שניתוסף בכהונת אהרן.

קוכללות הענין של אהרן כה"ג הוא – "בהעלותך את הנרות", ש"נרות" קאי על נש"י, וצריך לפעול בכולם ש"יאירו" "אל מול פני המנורה"116.

קאוענין זה מתאים עם שיטת אהרן – "אוהב שלום כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", היינו, לקרב את הבריות לתורה, ולא להיפך כו'.

קבובפרט כשנכנסים עתה לחודש תמוז, חודש הגאולה – גאולה שתביא אח"כ לגאולה הכללית של כל בנ"י שילכו לקבל פני משיח צדקנו, ו"משה ואהרן עמהם", בקרוב ממש.

קג[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "אימתי קאתי מר"].

קד______ l ______