Toras Menachem·Vol. 73 (5733·Part 4)·29 Elul 5733·Night of Erev Rosh Hashanah 5734תורת מנחם·עג - שנת תשל"ג - חלק רביעי·כ"ט אלול ה'תשל"ג·ליל ערב ראש השנה ה'תשל"ד

א249
בס"ד. כ"ט אלול ה'תשל"ג, ליל ערב ראש השנה ה'תשל"ד
(הנחה בלתי מוגה)

גהיום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, וידוע המבואר במאמר של רבינו הזקן (משבת שלפני ר"ה), שבר"ה נברא אדה"ר, ועליו נאמר זה היום תחלת מעשיך, ע"ד משה נתנבא בזה, שע"י בריאת אדה"ר נמשך להיות גילוי בחי' (נתנבא ב)זה (וזהו העילוי דבריאת אדה"ר בר"ה לגבי בריאת העולם בכ"ה באלול, שכ"ה באלול הוא בחי' כה, ע"ד כל הנביאים נתנבאו בכה4). ונמצא, שזה היום פירושו שנמשך ב"היום" בחי' זה, ועי"ז נעשה זה היום. ואז הוא תחלת מעשיך, וגם זכרון ליום ראשון.

היובן הדיוק הידוע במ"ש זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, הרי (זכרון ל)יום ראשון קאי בפשטות על יום ראשון למעשה בראשית, שאז הי' כללות הענין ד(תחלת) מעשיך, בעשרה מאמרות נברא העולם, כמ"ש רש"י בפירושו על התורה, שכל תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, הוא שכתוב את השמים, לרבות תולדותיהם, ואת הארץ, לרבות תולדותי', והיינו, שביום ראשון נבראו כבר כל הנבראים מאין ליש. ואילו כאן נקרא זה היום – ר"ה, יום ברוא אדה"ר, שהי' יום הששי לששת ימי בראשית – בשם תחלת מעשיך. וכללות הביאור בזה, דהנה, בכ"ה באלול נברא העולם5, שבזה נרמז שכללות בריאת העולם היא באופן של כה (אותיות כ"ה), שמורה על ענין של דמיון כו'. אמנם, כוונת הבריאה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, והרי ענין הדירה הוא שבה נמצא הדר בה בכל עצמותו,

ו250
ובאופן של גילוי. וענין זה נעשה ע"י עבודת האדם (שנברא בר"ה), שפועל הענין דואמרתם כה לחי, לחבר בחי' חי עם בחי' כה (כמבואר בלקו"ת), ועי"ז נעשה היום באופן של זה (היום הזה), מראה באצבעו ואומר זה, זה א-לי ואנוהו.

חבמאמר3: וזהו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, הוא בחי' סוכ"ע וממכ"ע, והיינו בחי' זה ובחי' כה כו', בחי' זה הוא ההמשכה מסוכ"ע כו'. ובהקדם כללות החילוק בין ממכ"ע לסוכ"ע והחידוש דסוכ"ע לגבי ממכ"ע (עד לראשית הדרגות דממכ"ע וסוכ"ע כפי שהם בשרשם ומקורם לפני הצמצום), דהנה, אע"פ שהקב"ה ממלא כל עלמין, וע"י התבוננות כו' רואים שיש בעה"ב לבירה זו, ויש גם הוכחה מהבריאה עצמה שישנו מי שבראה, שהרי אין דבר עושה את עצמו, וכדאיתא בפדר"א שכאשר אדה"ר הי' מסתכל כלפי מעלה ומטה כו' וראה את כל הבריות שברא הקב"ה, התחיל מפאר לשם בוראו ואמר מה רבו מעשיך הוי', אעפ"כ, כיון שזוהי דרגת אלקות שנקראת ממלא כל עלמין, הרי השם ממלא (כל עלמין) מורה על שייכותו להשגה ותפיסא [כמובן מהמבואר בארוכה בתניא בפירוש סובב כל עלמין, שאין הפי' סובב ומקיף מלמעלה בבחי' מקום ח"ו, כי לא שייך כלל בחי' מקום ברוחניות, אלא ר"ל סובב ומקיף מלמעלה לענין בחי' גילוי ההשפעה, כי ההשפעה שהיא בבחי' גילוי בעולמות נקראת בשם הלבשה כו' כי הם מלבישים ומשיגים ההשפעה שמקבלים, משא"כ ההשפעה שאינה בבחי' גילוי כו' ואין העולמות משיגים אותה וכו'], ולכן נקרא בשם כה. משא"כ בחי' סוכ"ע שלמעלה מהשגה ותפיסא, נקראת זה. וזהו מה שנתחדש בבריאת האדם, דהנה, אע"פ שעולם על מילואו נברא, כמ"ש אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, תולדות מלא, הרי זה רק על מילואו כפי שהוא מצד בחי' ממכ"ע, בחי' כה. אך הגילוי דבחי' זה הוא דבר חדש בעולם שנעשה ע"י עבודת האדם, כי, בבריאת האדם נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכיון שאצלו היו ב' הענינים, בצלמנו, שזהו

ט251
הענין עצמו (זה), וגם כדמותנו, שאינו אלא ענין של דמות, בכ"ף הדמיון (כה), לכן בכחו וביכלתו לפעול (ועושה זאת בפועל) גם בצלם ודמות שבעולם, ועד בהצלם ודמות שבאלקות, כביכול, בממלא וסובב, שיהיו כולא חד. ובדוגמת ענין העבודה דהוי' הוא האלקים (ככל הפירושים בהוי' ואלקים, ובכללות שקאי על סובב וממלא) שיהיו כולא חד.

יאגם כללות הענין שדוקא יום ברוא אדה"ר נקרא זה היום תחלת מעשיך, שהפירוש בזה הוא גם שהענין ד(תחלת) מעשיך, מעשיך דאלקות כפי שהוא בעולם האצילות, שנקרא בשם עולם האחדות, שאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, הרי זה רק בעשיית האדם, שבו נאמר16 נעשה אדם, וכמשנת"ל מ"ש בתקו"ז ואלין דאצי' אמרו לאינון דבריאה נעשה אדם, היינו, שלצורך בריאת האדם האירו בגילוי ע"ס דאצילות בע"ס דבריאה. וענין זה אינו כמו כל הבריאה כולה, שאף שגם היא נתהוותה ע"י ע"ס דאצילות, הרי זה לאחרי שישנה ההבדלה שע"י הפרסא, ונמצא שהבריאה כולה היא מע"ס דבריאה כפי שנמשכים בע"ס דיצירה וע"ס דעשי', ורק בבריאת האדם האירו ע"ס דאצי' בגילוי בע"ס דבריאה, ועז"נ נעשה אדם, נעשה לשון רבים, אצי' ובריאה ביחד, ועי"ז היתה בריאת האדם באופן שיש בו הן הענין דבצלמנו והן הענין דכדמותנו.

יגההקדמה לענין זה היום תחלת מעשיך (שנתחדש ע"י בריאת ועבודת האדם), היא כללות העבודה דחודש אלול, שעז"נ אני לדודי ודודי לי, ר"ת אלול, והיינו, שאע"פ שעומדים לאחרי החדשים של עבודת ניסן שהיא באופן של דודי לי ואני לו, היינו שההתחלה היא באופן דמלמעלה למטה (דודי לי) ולאח"ז באה העבודה מלמטה למעלה (אני לו), וכיון שבחודש ניסן היא עבודת הצדיקים, הרי זה בודאי על מילואו, הנה לאח"ז נעשית בחודש אלול עלי' גדולה יותר

יד252
עד לאופן דאין ערוך, עי"ז שההתחלה היא באופן של אני לדודי ואח"כ נעשה דודי לי, שאז נעשים ב' הענינים באופן נעלה יותר אפילו לגבי דודי לי ואני לו שמצד העבודה דחודש ניסן.

טזבזה, דהנה ידוע המאמר דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ד"ה אני לדודי ודודי לי מג' דסליחות, שבאלול מתחיל בחינת אני לדודי, דהיינו בחינת אתערותא דלתתא, עד ר"ה (עשי"ת) ויוהכ"פ שהם בחינת המשכת אלקותו ית' למטה בבחינת התגלות, וזהו בחינת ודודי לי (שכללותם ביחד הם ארבעים יום). וממשיך35: והנה בחינת הארת פנימיות רצונו ית' יש בכל אחד ואחד מישראל, אלא שהוא בבחינת הסתר והעלם בטבעו, וצריך לגלותו, ויש מי שהוא בבחינת אבידה אצלו ובבחינת גלות כו', ועצה היעוצה לזה, הנה כתיב ובקשתם משם את הוי' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. והיינו, שאע"פ שפנימיות האלקות (הארת פנימיות רצונו ית') ישנה בכל אחד מישראל, שהרי נפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש, הרי כיון שרצונו של הקב"ה להעלות את האדם (אתם קרויין אדם) שתהי' אצלו עלי' לדרגה נעלית שלא בערך [ועי"ז יעלה גם את כל הבריאה, כל העולם, בעלי' שלא בערך אפילו לגבי המעמד מצב דעולם על מילואו נברא], לכן, כשהנשמה באה למטה, נמצאת אצלו פנימיות האלקות באופן שכדי לגלותה (ובאופן של גילוי כפי שהוא מצד פנימיות האלקות) יש צורך בעבודת האדם, שזהו מצד ענין הירידה כו', עד למעמד ומצב שאינו באופן דמורה באצבעו ואומר זה, אלא זהו מעמד ומצב שנקרא בשם "שם" (כדלקמן ס"ה), שלכן נעשית עבודתו באופן דובקשתם משם את הוי' אלקיך, היינו, לגלות את פנימיות האלקות שבו, שזהו הוי' אלקיך, כחך וחיותך, ואז – ומצאת גו', באופן של מציאה דוקא (כידוע הדיוק בזה), שלא בערך לעבודה דובקשתם, והיינו, שאע"פ שהוא עושה כל התלוי בו, וכמאן דבעי למיעבד, הנה עי"ז מגיע רק לאתערותא דלעילא שיש לה שייכות וקשר לאתערותא דלתתא, ולאח"ז ישנו הענין דקוב"ה שריא באתר שלים, שהו"ע אתערותא דלעילא שאינה בערך אפילו לאתעדל"ע שבאה

יז253
לאחרי האתעדל"ת (כמובן מהמבואר בלקו"ת שיר השירים בדרושים דצאינה וראינה).

יטלהוסיף בביאור דיוק הלשון ובקשתם משם, ע"פ מ"ש בהמשך המאמר35, שלהבין זה יש להקדים תחילה ענין הנסירה בעבודה כו'. דהנה, לעיל מיני' מביא במאמר שבנוגע לענין הנסירה שבר"ה, הקשה באור תורה מהמגיד ז"ל, היכן מרומז ענין הנסירה בתורה, שהרי קוב"ה באורייתא ברא עלמא [והיינו, שמקדים לבאר שכיון שקוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, לכן, כל הענינים דעלמא צריכים להיות באורייתא. ולהעיר, שהענין דאסתכל באורייתא הוא לא רק בכדי שיהי' ברא עלמא, אלא גם לאחרי שיש כבר מציאות העולם, והנהגת העולם היא באופן שעולם כמנהגו נוהג כפי שנקרא בשם עולם, מלשון העלם (והסתר), הנה גם אז רואים בתורה כל מה שנעשה בעולם. וכידוע הסיפור ששאלו אצל הבעש"ט בנוגע לשוורים כו', ופתח ספר הזהר ואמר היכן הם נמצאים, וכששאלוהו מהו קשר הענינים, השיב, שאיתא בגמרא בנוגע לאור שנברא ביום הראשון שהי' אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו ואח"כ גנזו, והיכן גנזו, בתורה גנזו. ולכן נמצאים כל הענינים בתורה, ובאופן שגם עתה, בהעלם והסתר הגלות, הנה ע"י ההסתכלות בתורה אפשר למצוא ענין השייך לעולם כפי שהוא מצד העולם, וכפי שנמצא במקום וזמן בגשמיות וחומריות שלהם. ומסיים], וא"כ, היכן מרומז ענין הנסירה בתורה [וידוע מה שמדייק בזה כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע: צ"ע והא כתיב ויקח אחת מצלעותיו. וי"ל דויקח אין זה כענין נסירה]. ומבאר המגיד, ע"פ מ"ש בגמרא אחת מהמדות שדורשים בהן את התורה, והוא גורעין ומוסיפין ודורשין,

כ254
וכמ"ש ולקח גו' מדם הפר גו', ואמרו רז"ל56 דם מהפר יקבלנו, שאם נשפך הדם על הרצפה ואספו פסול כו', וזהו ענין הנסירה, שגורעין ונוסרין המ"ם מתיבת דם, ומוסיפין על תיבת הפר. וענין זה ישנו גם באלקות בשייכות לבריאת העולם, שבריאת אדה"ר היתה באופן דגורעין (ענין הנסירה) ואח"כ ומוסיפין, ואח"כ ודורשין, ועי"ז נעשים כל הענינים שלאחרי הנסירה. ועל זה ממשיך במאמר35, שכמו"כ צ"ל ענין הנסירה (גורעין ומוסיפין ודורשין) גם בעבודת האדם (שהרי בריאת האדם ע"י ענין הנסירה היא כדי שיפעל תיקון העולם ע"י עבודתו), גורעין מנפש הבהמית, ומוסיפין בנפש האלקית, ודורשין, לפשפש ולבער גם דקות הרע כו' (שזהו כללות ענין התשובה, ובלשון הכתוב ובקשתם משם את הוי' אלקיך ומצאת כי תדרשנו (ענין התשובה) בכל לבבך ובכל נפשך).

כבבענין ובקשתם משם, מבואר בלקו"ת – בהמשך לביאור ענינו של חודש אלול (חודש החשבון על כל השנה שלפנ"ז) ע"פ המשל הידוע למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה – שיש בחי' עיר מושב ובחי' שדה, ולמטה מזה הוא הענין ד"שם", שזהו המקום שבו נמצאים הענינים הבלתי-רצויים, ועז"נ ובקשתם משם גו', לתקן את הענינים השייכים ל"שם" כו'.

כדכיון שימי חודש אלול הם ימי רצון, כמארז"ל מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, וכמבואר בכו"כ מאמרים שאז העבודה היא בנקל, כיון שבכל יום ויום מאירים י"ג מדות הרחמים, שהם למעלה ממדידה והגבלה, וכמשל המלך שנמצא בשדה, שאז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והיינו, שהעם הנמצא בשדה מתקרב אל המלך, והמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה (בסיום חודש אלול) הרי הם הולכים אחריו וכו' (וע"פ המובן מהמשל, הנה כשם שבשדה אין שום הגבלות לגשת אל המלך, כן הוא גם כשהמלך הולך לעירו, שכל זמן שנמצאים עדיין בשדה, אין שום הגבלות בנוגע להליכה אחריו, אלא הכל הולכין אחריו) – הרי

כה255
מובן שכבר פעלו בענינים שנמצאים "שם", ובשעה שנמצאים בשדה יכולים כבר לסיים את הבירורים שצריכים לפעול "שם", בדוגמת אופן הבירור דשלמה, שהוא הי' במקומו, ומצד ריבוי האור משך אליו את הניצוצות כו'. ומזה מובן, שהעבודה ד"ובקשתם משם" (שזהו כללות ענין התשובה) היא (לא רק במעמד ומצב שנמצאים בשדה, אלא) אפילו במעמד ומצב שנמצאים בעיר ובהיכל מלכותו (אע"פ שבפרטיות יותר מחלק רבינו הזקן בדרוש הנ"ל בין "שם" ל"שדה" ו"עיר"). ועד שי"ל בדא"פ, שכל ענין שאינו עצמות ומהות, ה"ה נקרא בשם "שם", כי, בתיבת שָם (בקמ"ץ) יש אותם אותיות כמו בתיבת שֵם (בצירי), ובזה מרומז שכל ענין של הארה ואור כו', עד למעלה מעלה, כיון שאינו עצמות ומהות, אינו בחי' "זה", ולכן נקרא כבר בשם "שָם".

כזיש לבאר גם דיוק לשון הרמב"ם בהתחלת ספרו יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון כו' וכל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו, דלכאורה, מהו דיוק הלשון לידע שיש שם כו'. והענין בזה, דהנה, כאן מדובר אודות ענין האלקות כפי שהוא מצד העולם (שבו מתעסקת התורה לבררו כו'), שזהו אומרו שיש שם מצוי ראשון וממנו נמצאו כל הנמצאים, אע"פ שלא זהו עיקר האלקות מה שהעולמות מתהווים ממנו. וזהו "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון", היינו, שכפי שהעולם הוא באופן של "שם", הנה לכל לראש (יש בו הענין ד)יסוד היסודות ועמוד החכמות, שבראשי התיבות (יסוד היסודות ועמוד החכמות) נרמז הענין דהוי' [אלא שזהו רק ברמז ובר"ת, וכידוע הענין של ראשי תיבות שהאות שבראש התיבה כוללת את כל התיבה, אבל אעפ"כ, אין זה כפי שהתיבה היא בגלוי], שבפשטות הרי הם ענינים שאינם עצמות ומהות. ומזה באים לידע – שהו"ע הידיעה וההכרה, ועד לתכלית השלימות שישנו

כח256
בענין הדעת – שיש שם מצוי ראשון (עצמות ומהות), ובמיוחד ע"פ המבואר באגה"ק שהבריאה דיש מאין היא דוקא ממהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו.

לזה נעשה ע"י עבודת האדם באופן דגורעין ומוסיפין ודורשין. ובהקדים המבואר בהמשך המאמר: "אמנם צריך להבין למה זה הוא הסדר באופן כזה דוקא דגורעין ומוסיפין, שצ"ל תחלה גורעין מתאוות הנה"ב, ואח"כ ומוסיפין על כח הנפש האלקית, ולמה לא יהי' תחלת העבודה בנה"א כו'", דלכאורה, מצד הענין דעמך כולם צדיקים, הי' צ"ל התחלת העבודה בעניני טוב, להוסיף בעניני קדושה, ובדרך ממילא יבטלו הענינים שמהם צריך לגרוע.

לבהענין הוא, דהנה, נת"ל שכדי לפעול העלאת כל הבריאה (שנבראת בכ"ה באלול) מבחי' כה (דרגת האלקות דממכ"ע) לבחי' זה (מראה באצבעו ואומר זה א-לי), צ"ל ענין זה באדם עצמו (שנברא בצלמנו כדמותנו, שזהו"ע חיבור הנשמה בגוף24). ועפ"ז מובן, שהתחלת העבודה צ"ל באופן דגורעין, היינו, להסיר את ההעלם והסתר שמצד נה"ב, שקשור עם העלם והסתר העולם על אלקות, שאפילו כפי שעולם על מילואו נברא, הרי זה רק ענין של נברא, ולא עצמות ומהות כפי שהוא קודם שנברא העולם, שאין זה בגילוי בהנברא. אך ע"י עבודת האדם בענין דגורעין, שזהו"ע דסור מרע, ועד לדקות דדקות הרע, שמתבטא בכך שאין זה עצמות ומהות בגילוי, היינו, שאין זה באופן שרואה בזה הענין דאין עוד מלבדו25 – אזי נעשה הענין דמוסיפין בנפש האלקית, ולאח"ז הענין דדורשין, שמגיע לתכלית השלימות דענין התשובה,

לג257
שזהו"ע הדרישה – תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, ועד לענין דמצאת, דקאי על עצמות ומהות, ששם לא שייך לומר שמגיעים לזה ע"י אתערותא דלתתא, אלא רק באופן שהאתעדל"ת פועלת וממשיכה אתעדל"ע כדי שיהי' אתר שלים, שבו יוכל להיות שורה ומתגלה עצמות ומהות, ועד שנעשה דירה10 לו ית' (לעצמות ומהות11) בתחתונים.

להענין העבודה דאני לדודי, שזוהי העבודה דחודש אלול (בתור הקדמה לענין זה היום תחלת מעשיך), שכללותה היא באופן דגורעין (מנה"ב) ומוסיפין (בנה"א) ודורשין, ומזה בא להשלימות בענין התשובה, באופן שהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, דכיון שבר"ח אלול מתחילים הארבעים יום שעליהם נאמר61 מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, הרי מיד ביום ר"ח אלול הי' כבר בדרגא של רצון כו', ועבודתו בתשובה היא רק לילך מחיל אל חיל בענין והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. ועאכו"כ בימי הסליחות, שאז ישנה הסליחה ומחילה וכפרה על כל הענינים שנקראים בשם חטא, מלשון חסרון (כמו אני ושלמה בני חטאים), שחסר בתכלית השלימות דהוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו25 כפי שצ"ל בגילוי למטה. וע"י העבודה דחודש אלול בכלל וימי הסליחות בפרט, נעשית הכנה קרובה לענין דתמליכוני עליכם שישראל פועלים ביום ר"ה, באופן שמלכותו ברצון קיבלו עליהם, והקב"ה מקבל ההכתרה, במכ"ש מזה שעוד בהיותו בשדה ה"ה מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ועאכו"כ כשרואה בסיום חודש אלול שהכל הולכים אחריו לעיר מלכותו, אזי מניחים לכולם להכנס להיכל מלכותו, ומכתירים את המלך ברצון, והקב"ה מקבל את ההכתרה דמלוך על העולם כולו בכבודך (באופן שמגלה מלכותו, שהרי ענין המלוכה צ"ל בגלוי, כמ"ש גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה), והנשא כו' והופע כו', עד וידע כל פעול כי אתה פעלתו,

לו258
ועד לגילוי אלקות למטה כפי שיהי' בביאת משיח צדקנו, שאז כולם ידעו אותי – אותי דייקא, למעלה מכל עניני שמות, דקאי על עצמות ומהות – למקטנם ועד גדולם, בעגלא דידן, בביאת משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה, בשנת גאולה.